אל-הורות

בחירה במודע שלא להיות הורים
(הופנה מהדף אלהורות)

אל-הורותאנגלית: Voluntary childlessness או Childfree) היא הימנעות מהבאת ילדים לעולם (הורות) מתוך בחירה. בשונה מעקרות, הנכפית ככורח ביולוגי, אל-הורות היא בחירה ולא כורח. ההימנעות מהבאת ילדים נחשבת במגוון תרבויות לבחירה נון-קונפורמיסטית, ולעיתים מביאה לגינוי וליחס עוין מהסביבה.

בעבר, האפשרויות המעשיות להימנע מהעמדת צאצאים שלא באמצעות התנזרות מיחסי מין היו מוגבלות יחסית. כיום, עם הימצאותם של אמצעי מניעה יעילים, האפשרות שלא להתרבות היא בהישג יד.

מקור המושג בעבריתעריכה

ביוני 2010 יזמה הסוציולוגית הפמיניסטית אורנה דונת את תהליך מציאת השם בפורום "בחירה בחיים ללא ילדים – אלהורות" (בשמו דאז - "נשים שלא רוצות ילדים") באתר "תפוז אנשים", שם הוצע ונבחר השם "אלהורות"[1]; למרות תפוצתו הנרחבת, האקדמיה ללשון העברית לא מכירה במונח זה.

סיבות שונות לאלהורותעריכה

  • היעדר רצון ותשוקה להיות הורה ו/או אי מציאת סיבות להביא ילדים
  • חיסכון כלכלי - רצון להימנע מהעול הכלכלי שכרוך בהבאת ילדים ובגידולם. בעבר, כאשר החברה הייתה חברה חקלאית, ילדים היו חלק מכוח העבודה ותרמו לכלכלת למשפחה. בעקבות התיעוש והעיור של החברה, הערך הכלכלי של ילדים ירד, במיוחד במקומות שבהם העסקת ילדים הוגבלה, וילדים הפכו להיות עול כלכלי על הוריהם[2]. לפי נתוני סטטיסטיקה מהולנד (Statistics Netherlands) והמכון הלאומי למידע תקציבי (NIBUD), בשנת 2019 גידול ילד אחד עולה בממוצע 120 אלף יורו מגיל לידה ועד גיל 18, או כ-17% מההכנסה הפנויה של האדם[3][4]. לפי דו"ח של USDA, הסכומים אף גבוהים יותר ומוערכים ב-233,610 דולר בממוצע לגידול ילד עד גיל 17[5]. סכומים אלו כוללים הוצאות על בית (משכנתה, מיסים, רהיטים), אוכל (הוצאות שגדלות ככל שהילד גדל), חינוך וטיפול (בייביסטרים/מטפלים, מעונות יום, גני ילדים, חוגים, שכר לימוד, ספרים, ציוד, שיעורים פרטיים), רכב (החל מהסעות ודלק ועד לתשלום עבור שיעורי נהיגה וביטוחים לנהגים צעירים), בריאות ועוד.
  • עצמאות - הימנעות משגרת חיים כובלת. גידול ילדים היא פעילות הדורשת זמן רב, לאורך כל שעות היממה, וככזו, היא מותירה פחות פנאי לעיסוקים אחרים. סיבה עיקרית של נשים לכך שאינן רוצות ילדים היא הרצון להמנע משינוי בשגרת חייהן.[6] חשיבותם של מטרות ותחומי חיים אחרים, סלידה משינויים באורח החיים והרצון לניידות ספונטנית היו חלק מהסיבות השכיחות ביותר שניתנו לאל-הורות[7].
  • גודל האחריות - גידול וחינוך ילדים היא אחריות טוטאלית. התיאוריות הפסיכולוגיות של פרויד ובולבי הציבו במוקד את היחסים עם האם כגורם הקובע ביותר בהתפתחות בריאותו הנפשית של הילד. אחריות זו שהוטלה על האם הייתה כמעט בלעדית, עד כדי התעלמות מגורמים אחרים המשפיעים על התפתחות הילד כמו גנטיקה, דינמיקה משפחתית, סביבה חברתית, אירועי חיים והאופי הפנימי המולד [8]. אחריות זו הובילה נשים רבות לחשוש מכל אימרה או תגובה לא נכונה ולחשוש מהתוצאה של החינוך. לצד זאת, אותן נשים נדרשו לעמוד בקריטריונים אידאליים שאינם ברי מימוש כמו אהבה ללא תנאי, לא מסויגת וללא רגשות אמביוולנטים כלל[9]. הן הואשמו בדבר והיפוכו - בחוסר אהבה מספקת או אהבת יתר, חוסר השקעה או חוסר היפרדות מהילד, בהגנה ושליטת יתר או הזנחה פושעת. למעשה לא הייתה דרך למלא את הדרישות שהוצבו לגבי האם האידאלית, ורגשות אשם הפכו למרכיב הדומיננטי בחווית האימהות, ועקב כך לטיעון נגד הבחירה באימהות.
  • תפקידים מגדריים - אי רצון בהכפפה עצמית למוסד המשפחה ולתפקידים המגדריים במסגרתו. בסוף המאה ה-18, בעקבות המהפכה התעשייתית, התבססה חלוקת עבודה שבמסגרתה גברים שולטים בספירות הציבוריות של כלכלה ופוליטיקה, בעוד נשים וילדים מתנהלים בספירה המצומצמת של הפרטי-ביתי. עקב כך, גידול ילדים הפך יותר ויותר לתפקידה הבלעדי של האישה, והערך של עבודה זו ירד יחד עם מעמד הנשים בכלל (Bassin & Kaplan, 1994). במשך רוב המאה ה-20 רווחה בעולם המערבי אידיאולוגיה שהתבססה על האמונה שהקשר בין הולדה ואחריות לגידול הילדים הוא טבעי, ולכן עבודת האימהות נתפסה כתפקיד שנשים צריכות למלא באופן כמעט בלעדי (פרידמן, 2007). תפיסה זו נשענה על ציווי ביולוגי שלפיו האישה היולדת היא בעלת אינסטינקטים המייעדים אותה לתפקיד האימהי. אם כן, עבודת האימהות שמבצעות נשים היא מרכיב אוניברסלי ומתמשך בחלוקת התפקידים בין המינים (פרידמן, 2007).
  • סביבה אלימה - הימנעות מהבאת ילדים לחברה ועולם שבו יש סבל, אלימות. כך למשל, בארצות הברית כשליש מילדי השחורים, ההיספאנים והאינדיאנים חיים בעוני, בערים ובשכונות עתירות זיהום אוויר, פשע, סמים ואלימות (פרידמן, 2007). טענה זו מקבלת תוקף נוסף בישראל בניהול חיים תחת איומים ביטחוניים בלתי פוסקים, והידיעה של כל הורה כי ביום מן הימים הוא יצטרך לשלוח את ילדו לצבא ולקחת את הסיכון שלא ישוב. מלבד זאת, החשש מצפיפות, עוני, אלימות וגורמי סבל נוספים, אשר לא מבדילים בין מדינות ומעמדות, מהווה גורם משמעותי להחלטה של אי הבאת ילדים בקרב חלק מהאל-הוריים.
  • סביבתנות - חשש לעתיד העולם ורצון לצמצם את הנזק האקולוגי שנגרם מצפיפות אוכלוסין ופיצוץ אוכלוסין, תוך אמונה שאל-הורות יכולה לצמצם טביעת רגל פחמנית ולפתור בעיות של רעב ודלדול משאבים מתכלים
  • אנטי-נטליזם - התנגדות אידאולוגית מוסרית לילודה ולמדיניות מעודדת ילודה.
  • מחלות תורשתיות - הימנעות מהעברת תכונות תורשתיות (כגון מחלות גנטיות) לילדים.
  • חשש מהריון - הימנעות מסיבוכים והליכים רפואיים הנלווים להריון.
  • זהות עצמית - הימנעות מהפיכת האימהות או האבהות למרכיב דומיננטי בזהות העצמית.
  • פדופוביה - פחד וסלידה מילדים.
  • בדלנות רצון להבדל ולחתור תחת נורמות חברתיות.

אלהורות בפמיניזםעריכה

בזרמים הרדיקליים של הגל השני של הפמיניזם, רווחה הגישה לפיה עיקר הדיכוי של נשים קשור למהות הביולוגית של הולדה, ולכן הבחירה לא ללדת נתפשה כבחירה האידיאלית. הוגות וסופרות של התנועה הזו הרבו לתאר אוטופיות שבהן רבייה תתרחש באופנים חוץ-גופיים, ביניהן שולמית פיירסטון בספרה הדיאלקטיקה של המין, וכן מארג' פירסי בספרה Woman on the Edge of Time. בגל השלישי של הפמיניזם והלאה, גישה זו הוחלפה באידאולוגיית הבחירה – שמעלה על נס את אפשרותן של נשים לבחור בחירות משמעותיות לחייהן, ובהן גם אם, כיצד, או מתי להתרבות. בגל השלישי הפכה הבחירה לכדי זהות (באנגלית המונח המתאר הוא Childfree, או "חופשי מילדים", והוא משמש גם בקהילות שקמות סביב הנושא וגם באקדמיה)[10].

בישראלעריכה

בשנת 2011 יצא לאור "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל", הספר הישראלי הראשון המוקדש לנושא אלהורות, המבוסס על מחקרה של הסוציולוגית אורנה דונת, ובו היא בוחנת את התפיסות החברתיות וההיסטוריות כלפי אל-הורות בישראל. אורנה דונת גילתה שיש בישראל סטיגמה גדולה כלפי מי שבוחר לא להביא ילדים, ובעיקר כלפי נשים אל-הוריות, ואף ערכה השוואה בין החוויה של חברי קהילת הלהט"ב אל מול גישות הומופוביות לגישה שחוות נשים אלו[11]. אחד הדברים שציינה דונת לגבי הנכחת הגישה בציבור היה הצורך להבדיל בין גישה אל-הורית למונח "חיים בלי ילדים", מכיוון שזה אינו מייצג את גורם הבחירה, ומצד שני, מאנטי-נטליזם, שזו התנגדות מוסרית או אידאולוגית להולדה על ידי כל אחד, לא רק האדם האל-הורי[12].

מדינות מערביות ומדינת ישראל בכללן, מזוהות עם אידיאולוגיה פרו-נטליסטית, קרי מערך של אמונות, עמדות ופרקטיקות המעודדות ילודה ומייחסות ערך חיובי להולדת ילדים וגידולם. תחת חסותה של אידיאולוגיה זו, הורות נתפסת בישראל כברירת מחדל תרבותית שאין לערערה (דונת, 2010 - פרו נטליזם סדוק). החברה הישראלית היא בעלת מאפיינים מסורתיים של חברה משפחתית ופרו-נטליסטית, ומאופיינת בשיעורים גבוהים של נישואין וילודה (גליקמן, אורן ולוין-אפשטיין, 2003). ב-2019 שיעור הפריון בישראל עמד על כ-3.1 ילדים לאישה, השיעור הגבוה מכל מדינות ה-OECD (איזכור 2 כתבות מהביבליוגרפיה- הלמס וזו שמתחתיה). כמו כן, ישראל מאופיינת בנגישות גבוהה לטכנולוגיות פריון ובשיעורים הגבוהים בעולם של שימוש בהן (גולדין, 2007).

הסערה סביב אל-הורות בישראל נוגעת בעיקר לנרטיב דתי-לאומי-דמוגרפי, אשר מקורו בעולמה התרבותי-סמלי של הדת היהודית וייחודה ההיסטורי: מצוות פרו ורבו התנ"כית משתלבת עם זכרונות השואה, הגירות, מלחמות וטרור. ביהדות, ההתרבות נתפסת כסימן לשגשוג בעוד שעקרות נתפסת כקללה וכמקור לסבל, וכל אדם שאין לו ילדים משול למת (Shalev & Gooldin, 2006). תפיסה זו אינה נחלת החברה הדתית בלבד, אלא קיימת כערך חברתי-תרבותי כללי במדינה.

בהמשך לכך, הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה ציונית מדגישה את הצורך בשמירה על רוב יהודי במדינה. לפני הקמת המדינה התקשו לשמור על רוב יהודי, בשל הקושי בעידוד עלייה. לכן, המדיניות שננקטה על מנת להתמודד עם 'איום המאזן הדמוגרפי' הייתה מדיניות עידוד ילודה (ברקוביץ, 1999). בשנות ה-50 הפנתה המדינה משאבים וחוקקה חוקים שנועדו להקל על הורים במשפחות מרובות ילדים, וגם בשנות ה-80-90 המדינה הקצתה מימון ציבורי לטיפולי פוריות, לצד סירוב למימון אמצעי מניעה והפלות. כך, הפכה האימהות למטרה ציבורית בישראל, וקיבלה חשיבות שחורגת מהשיקולים האישיים והמשפחתיים.

בנוסף, מדינת ישראל מצויה בסכסוך מתמשך עם שכנותיה, ומילוי תפקידים צבאיים הם חלק מהדרכים החשובות להשתתפות בקהילה ולתרומה לה. בשל כך, התפתחה בישראל "חברת לוחמים" שתרבותה מתאפיינת ברמה גבוהה של מיליטריזם, אשר השפיעו ומשפיעים על מקומה של האישה בחברה. לפי ברקוביץ (1999), תרומתה של האישה היהודייה לקולקטיב התבטאה בטיפוח הדור הצעיר וחינוכו לגבורה ולהקרבה עצמית. כלומר, התרומה המרכזית של האישה היא האימהות, רחמן נתפס כרחם לאומי ודרכו האשה למעשה מקבלת את 'כרטיס הכניסה לקולקטיב הישראלי'. ילדים נתפסים כנכס לאומי בשל חיוניותם להמשכיות החברה, ומימושה של האימהות הביולוגית בישראל נתפס בראש ובראשונה כחובה מוסרית-אזרחית וכמשימה פטריוטית ממדרגה ראשונה.

אף על פי שבעידן הפוסט-ציוני הבאת ילדים לעולם היא כבר לא צו השעה, ההורות בכלל והאימהות בפרט עדיין תופסים מקום מהותי בחברה הישראלית. מרכזיות זו הופכת את ההתמודדות של אל-הורים למורכבת אף יותר, עד כדי שהיעדרה עשוי להיחשב בגידה לאומית כמעט. עם זאת, לפי ספרה של אורנה דונת "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל", חברות הפורום 'נשים שלא רוצות ילדים', פוסלות על הסף את הנרטיב המציע לנכס את פריונן לטובת המשך הישרדותה של החברה הישראלית-יהודית, ועבור חלק מהן לא זו בלבד שילדים אינם נתפסים כמעניקי זכויות במימוש אזרחותן ה"תקנית", אלא הם נחשבים מפרי זכויות של ממש.

בספרותעריכה

אלהורות נמצאת במרכז הרומן "ניצבת" מאת א"ב יהושע. גיבורת הרומן, נוגה, אומרת פעמים אחדות לאורך הסיפור שהיא יכולה ללדת אך אינה רוצה. כאשר הרתה עברה בסתר הפלה מלאכותית, צעד שהוביל לגירושיה מבן זוגה. הילד שלא נולד וסירובה של נוגה ללדת ממשיכים להעסיק אותה ואת הסובבים אותה. בראיון שהעניק א"ב יהושע לידיעות אחרונות בשנת 2014 אמר: "בזמן האחרון אני נתקל בתופעה של נשים שהחליטו לא ללדת. ההחלטה הזאת, אם מצד הגבר ואם מצד האישה, היא בעיני איזו הפרעה במחזור הטבעי של הטבע. אישה שמחליטה לא להביא ילד זה סוג של נכות. סוג של אגואיזם, סוג של התחפרות בתפקיד הניצבת"[13].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

כתבות, טורים ומאמריםעריכה

לצפייה ולהאזנהעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מציאת שם לקהילת אנשים שלא רוצים ילדים בפורום "בחירה בחיים ללא ילדים – אלהורות" באתר תפוז אנשים
  2. ^ Sarah Perry, Children aren’t worth very much—that’s why we no longer make many, Quartz, ‏July 8, 2014 (באנגלית)
  3. ^ Hoeveel geld geef je uit aan een kind?, Quest, ‏2019-05-28 (בin dutch)
  4. ^ Wat kost een kind? | Economie | AD.nl, web.archive.org, ‏2020-10-12 (בin dutch)
  5. ^ Mark Lino; Kevin Kuczynski; Nestor Rodriguez; TusaRebecca Schap (ינואר 2017). "Expenditures on Children by Families, 2015". U.S. Department of Agriculture, Center for Nutrition Policy and Promotion. 
  6. ^ Amy Welsh, Book Review of: Scott, Laura S. (2009). Two is Enough: A Couple’s Guide to Living Childless by Choice. Berkeley: Seal Press., Canadian Journal of Family and Youth / Le Journal Canadien de Famille et de la Jeunesse 11, 2019-01-23, עמ' 410 doi: 10.29173/cjfy29446
  7. ^ Petra Buhr, Johannes Huinink, Why Childless Men and Women Give Up on Having Children, European Journal of Population 33, 2017-06-20, עמ' 585–606 doi: 10.1007/s10680-017-9429-1
  8. ^ פרידמן, אריאלה, 2007. "אימהות בראי התיאוריה". עמ' 189-242 בתוך דרכים לחשיבה פמיניסטית: מבוא ללימודי מגדר ניצה ינאי, תמר אלאור, אורלי לובין, חנה נוה (עורכות). האוניברסיטה הפתוחה.
  9. ^ Thurer, Shari, The myths of motherhood: How culture reinvents the good mother, Choice Reviews Online 32, 1994, עמ' 32–3047-32-3047 doi: 10.5860/choice.32-3047
  10. ^ Julia Moore, "Reconsidering Childfreedom: A Feminist Exploration of Discursive Identity Construction in Childfree LiveJournal Communities", Papers in Communication Studies. 2014. pp 50
  11. ^ דוד רוזנטל‏, תעשי לי ילד: על הספר "ממני והלאה", באתר וואלה!‏, 27 בדצמבר 2010
  12. ^ שהם סמיטממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל" מאת אורנה דונת, באתר הארץ, 22 ביוני 2011
  13. ^ שי דורון, "ניצבת" - האם לאישה יש זכות לא ללדת ילדים? באתר רשת 13, 21 בספטמבר 2014