יוסף זריצקי
יוֹסֵף זָרִיצְקִי (1 בספטמבר 1891, כ"ח באב תרנ"א, האימפריה הרוסית – 30 בנובמבר 1985, י"ז בכסלו תשמ"ו, תל אביב) היה מגדולי הציירים הישראליים, ממקדמי האמנות המודרנית בארץ ישראל בתקופת היישוב ולאחר הקמת המדינה. בשנת 1948 היה זריצקי בין מקימיה של קבוצת "אופקים חדשים", שביקשה לעודד את השפעת האמנות הבינלאומית על האמנות החזותית בישראל. ביצירותיו יצר סגנון ייחודי ישראלי של אמנות מופשטת, שאותה ביקש לקדם באמצעות הקבוצה. על יצירתו זכה בשנת 1959 בפרס ישראל לציור.
 | |
| יוסף זריצקי בתצלום מאת ישראל צפריר | |
| לידה |
1 בספטמבר 1891 בּוֹרִיסְפּוֹל, האימפריה הרוסית |
|---|---|
| פטירה |
30 בנובמבר 1985 (בגיל 94) תל אביב-יפו, ישראל |
| שם לידה |
Иосиф Зарицкий  |
| תחום יצירה | ציור |
| זרם באמנות | אופקים חדשים, אמנות מופשטת |
| הושפע על ידי | מיכאיל ורובל |
| פרסים והוקרה | |
  | |
קורות חיים
עריכהאוקראינה, 1891–1923
עריכה
יוסף זָרִיצְקִי (Зарицкий) נולד בשנת 1891 בעיירה בּוֹרִיסְפּוֹל שבפלך פולטבה בדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום מחוז קייב באוקראינה), למשפחה יהודית מסורתית מרובת ילדים. הוריו, גולדה ויוסף בן יעקב, עסקו בחקלאות וגילו נטייה לאומית-ציונית. ביטוי מרכזי לכך היה פתיחתם של שני חדרים בביתם ללימוד עברית וקריאה. בגיל 7 או 8 נשלח זריצקי אל מחוץ לבית לתקופה ארוכה (לא ידוע לאן).[1]
בין השנים 1910–1914 למד אמנות באקדמיה לאמנות בעיר קייב. בין האמנים שהשפיעו על זריצקי היה הצייר הסימבוליסט הרוסי מיכאיל ורובל. בשנת 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה, גויס זריצקי לצבא הרוסי, ושירת בו עד שנת 1917.[2] זריצקי סיפר בראיון כי הוא נשלח כקצין לחזית במלחמת העולם הראשונה, אולם בהגיעו לשם הוחזר בעקבות חתימת הסכם שלום זמני בין רוסיה לגרמניה.[1] בשנת 1918 נישא לשרה (סוניה), בוגרת הפקולטה לרפואת שיניים בקייב ובתו של הרב ישראל דב זבין. בשנה שלאחר מכן נולדה בתם, אתיה.[3]
בעקבות פוגרום בשנת 1919 ברחה המשפחה לעיירה קאלאראש שבבסרביה, כשהוא משאיר מאחוריו את כל יצירתו האמנותית עד אז. בקאלאראש שהה זריצקי בבית חותנו, שם יצר עבודות קטנות-ממדים בצבעי מים, שמהן שרדו רק חמש: שלושה פורטרטים של אשתו ושני ציורי נוף כפרי. העבודות הקטנות מצוירות בעזרת כתמים צבעוניים כהים, והן משקפות את השפעת המודרניזם הרוסי.[4]
בציור "אשת האמן במבט לרחוב" (1920), לדוגמה, חילק זריצקי את התיאור לשניים: מישור אחורי, שבו מתוארת העיירה, ומישור קדמי, שבו ישובה הדמות. זווית התיאור של הדמות – מאחור – מדגישה חלוקה זו. על אף הפרדה זו, ביטל זריצקי את אשליית המרחב על ידי שימוש בחומריות ובצבעוניות זהה. גם בציורי הנוף מתקופה זו חילק זריצקי את הפורמט למעין פסיפס של משטחים קטנים, המטשטשים את אשליית הפרספקטיבה.
ירושלים, 1923–1929
עריכהבשנת 1923 עלה זריצקי בגפו לארץ ישראל והתיישב בירושלים. לאחר שנה הצטרפה אליו גם משפחתו.[5] בעיר יצר זריצקי תיאורי נוף רבים בצבעי מים, תוך שימוש בצבעים בהירים. בהדרגה הפכה יצירתו האמנותית לחופשית יותר. בעבודותיו, כגון "ירושלים, שער החבשים" (1923), עדיין בולט הרצון לתיאור מדוקדק של הטבע, אולם בעבודותיו המאוחרות יותר בולטת הנטייה האקספרסיבית ביצירת הקומפוזיציה. לדוגמה, בציור "חיפה, הטכניון" (1924), או בעבודות הנושאות את השם "ירושלים, נחלת שבעה" משנת 1924, משתמש זריצקי בעצים כאמצעי אקספרסיבי לחלוקת הפורמט למשטחים. שימוש בקווים בנוף כאמצעי הבעה בולט בשנים אלו גם בציורי נוף של בתי ירושלים או צפת.
בשנת 1924 הציג זריצקי את תערוכת היחיד הראשונה שלו במועדון "מנורה" בירושלים. תערוכת יחיד נוספת הוצגה באותה שנה בטכניון בחיפה. הביקורות העיתונאיות הדגישו את הליריות שבעבודותיו, ואת העובדה כי "הצורות [בציור] הופכות לכתמי צבע אבסטרקטי כשהנושא הוא אלגוריה של צבע ואור ולא של סיפור עלילה".[6] זריצקי והפסל אברהם מלינקוב היו מיוזמי התערוכה הראשונה מבין תערוכות אמני ארץ ישראל במגדל דוד. החל משנת 1927 גם כיהן כיו"ר אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל. בתקופה זו שינה את שם משפחתו ל"זהרי" לתקופה קצרה. הוא הציג תחת שם זה בתערוכת האגודה שהתקיימה בשנת 1928.
בשנת 1927 עזב זריצקי את משפחתו ונסע לביקור בן כמה חודשים בפריז. שם נחשף לאמנות המודרניסטית המערבית שפרחה בפריז של ראשית המאה ה-20. לימים ציין זריצקי את התרשמותו מהמוצגים במוזיאון גימה לאמנות אסיאתית.
תל אביב, 1929–1948
עריכה
בשנת 1929 עבר זריצקי להתגורר בתל אביב,[5][7][8] והמשיך לצייר את סדרת ציורי הנוף שהחל בירושלים. תיאורי הנוף והדיוקנאות שיצר בשנים אלו מעידים על ניסיון לגיבוש שפה אמנותית הולמת לתיאור.
באותה שנה השתתף זריצקי בתערוכה של קבוצת "אגד", שהתקיימה בדירה ברחוב אלנבי בתל אביב, ובה הציגו אמנים כגון ציונה תג'ר, אריה לובין, פנחס ליטבינובסקי ואחרים. עבודות הקבוצה משנים אלו משקפות את השפעת הציור הפוסט-אימפרסיוניסטי הצרפתי המאוחר (בעיקר בנוסח של "אסכולת פריז"), שהיה פופולרי בקרב הציירים הארצישראלים. ביצירותיו של זריצקי התבטא הדבר בנטייה ליצירה של משטחי צבע נרחבים, ולציור במשיכות מכחול חופשיות. ב"דיוקן אשת האמן", ציור שמן משנת 1929, השתמש זריצקי בדימוי של זר פרחים הניצב לפני הדמות. משיכות המכחול האקספרסיביות מטשטשות את ההבדל שבין המישור הקדמי לרקע הציור.
תערוכתו ב"בית הנכות בצלאל", בשנת 1930, מיקמה אותו בתודעה הציבורית כאמן מודרניסט. מספר מבקרים כתבו כי התערוכה משקפת את הפנייה של זריצקי אל האמנות האירופית.[9] אורי צבי גרינברג אמר לאחר ביקור בתערוכה כי יצירתו של זריצקי מעמידה סוג שונה של ציור, שאיננו מהווה "ליטראליות אילוסטרציה אמנותית לסוג'ט [=נושא] ספרותי" של דימוי ארץ-ישראלי אקזוטי, "[ה]סוחב ערבים מן השוק ואת חמורו באזניו אל הבד". את האווירה בתערוכה תיאר גרינברג כ"דממת צבעים" ו"עצורת נשימה". "אפילו ה'וילון האדום'", כותב גרינברג, "המזכיר בציוריותו האבסטרקטית את קנדינסקי, אפילו האדום הזה עצור ודינו כאודם זה שלאחר שקיעה חרפית".[10]
בין השנים 1932–1933 פתח זריצקי "סטודיה" לציור ששכן במרתף הבית שבו התגורר, ברחוב מאפו מס' 18. בין באי הסטודיו היו ציירים כגון יחיאל קריזה, אריה ארוך ואחרים. עם זאת הסטודיו לא האריך ימים וזריצקי עתיד היה להתפרנס בעיקר מנכסי נדל"ן שבבעלותו.
נושא המופיע בעבודותיו בשנים אלו הוא מוטיב של פרחים, כגון בסדרת אקוורלים הנושאת את השם "פרחים על אדן החלון", שנוצרו בתל אביב בין השנים 1937–1944, ובעבודות שנוצרו בעת ביקוריו של זריצקי ב"בית דניאל" שבזכרון יעקב, החל משנת 1939 ובמשך שנות הארבעים. בעוד שבעבודות המוקדמות של הסדרה משמשים הפרחים כאלמנט הממקד את ההתבוננות במציאות, הרי שבעבודות מאוחרות יותר הופכים הפרחים לאמצעי צורני להבעת רגש.[11]
ב-1935 עבר זריצקי אל בית חדש שבנה בקרן הדרומית-מזרחית של הרחובות בן יהודה ומאפו. בסדרת העבודות הגדולה שיצר בשנות השלושים והארבעים, המציגה את מראות העיר מגג ביתו, הפנה זריצקי את מבטו ממראה החוף, שהעסיק אמנים בני דורו, כגון נחום גוטמן, ראובן רובין ואחרים, אל מראות העיר המודרנית החדשה הפרושה ממזרח ומצפון לו. בעבודות המוקדמות חילק זריצקי את המראה למישורים היוצרים תחושה של מרחב. בחלק מציורי הסדרה אף מופיעה דמותו של צייר העובד על תיאור הנוף. בעבודות המאוחרות משמש ציורו של הצייר כאמצעי לטשטוש ושבירת המישורים. טשטוש זה מאפשר מיזוג של הנוף עם הייצוג שבציור. יונה פישר טען כי בציורי הגגות של זריצקי יש ניסיון לשילוב ולהאחדה בין הבהיר לכהה בנוף.[12] גם מרדכי עומר תיאר את השימוש באור בציוריו של זריצקי וטען כי בעבודות אלו האור אינו נתפש כבעיה טונאלית.[13] למעשה, טען עומר, זריצקי השאיר את האובייקטים בציור כחסרי ניואנסים.[14]
בשנת 1941 הוצגה תערוכת יחיד בבניין "הבימה" לכבוד יום הולדתו ה-50. בשנת 1942 זכה זריצקי ב"פרס דיזנגוף" לציור.
אופקים חדשים, 1948–1963
עריכההקמת "אופקים חדשים"
עריכה
המניע הישיר להקמה של קבוצה אלטרנטיבית לאגודה הכללית נולד בשנת 1948, עם ההזמנה להציג תערוכה של אמנים ישראלים במסגרת הביתן האיטלקי בביאנלה של ונציה. זריצקי, שכיהן כיו"ר האגודה באותה עת, החליט ליצור, על דעת עצמו, את רשימת האמנים המשתתפים; זאת, בשל חששו מפני בחירתם של אמנים בינוניים על ידי הכלל. הדבר עורר שערורייה באספה הכללית של האגודה, שהתקיימה בביתו של חיים גליקסברג. במהלך האספה הוחלט על הרחקתו של זריצקי מן האגודה. בתגובה להאשמות הודיעו כמה אמנים, בהם משה קסטל, יחזקאל שטרייכמן ויוחנן סימון, על פרישה מיידית מן האגודה והזמינו את זריצקי להקים אגודה עצמאית.
סביב הגרעין הראשוני התקבצה קבוצה של 15 אמנים, שהחרימה את התערוכה הכללית של אמני ארץ ישראל ונועדה לחנוך את בית האמנים החדש בתל אביב. ב-2 ביולי 1948 פרסמו הפורשים גילוי דעת בעיתון "הארץ" שבו טענו כי האגודה חייבת להבליט את הישגי הציור העברי, ולא לשקוע בבינוניות. ב-9 בנובמבר 1948 הציגה הקבוצה החדשה במוזיאון תל אביב תערוכה בת 18 חברים, בשם "אופקים חדשים".[15] בעוד יצירתם של אמנים כגון סימון, קסטל או מרסל ינקו עסקו בסימבוליקה ציונית או יהודית, זריצקי בחר להציג בתערוכה ציור מופשט של טבע דומם בהשראתו של הצייר הקוביסטי ז'ורז' בראק.
בקטלוג התערוכה הדגיש זריצקי את התפקיד של האמנות בבניית האומה הצעירה במונחים מודרניסטיים: "אנו דורשים אמנות שתהא דבוקה בעם [...] ומוכנים להסביר לקהל את דרכיה וצורותיה של האמנות החדשה כדי להחדיר בו ערכי אמת אלה, למען יוכל לעכלם ויצעד קדימה יחד עמנו. כך נוכל לפתח אמנות אמת במדינתנו הצעירה". יצירות התערוכה אמנם לא הציגו אחידות אסתטית או סגנון ציור משותף, אולם התערוכה נתפשה כרצון לשינוי טבעה של האמנות המקומית ומשכה קהל של אלפים שבאו לחזות באמנות המודרניסטית וה"סנסציונית".[16]
מייד עם הקמתה נתפשה "אופקים חדשים" כקבוצה בעלת שאיפת כוח ממסדית. דוגמה לכך ניתן למצוא בתגובות לתערוכה הכללית של אגודת הציירים והפסלים שנערכה בנובמבר 1952, לכבוד 20 שנה לייסוד מוזיאון תל אביב, שטענו כי הקבוצה "כבשה" את האולם הראשי.[17]
מהטבע אל ההפשטה
עריכה
בשנת 1956 החליטו ינקו, סימון ואהרון כהנא על פרישה מ"אופקים חדשים". במכתב ששלחו אל האגודה האשימו השלושה את הנהגתה בחוסר דמוקרטיה בניהול האגודה ובקידום אינטרסיים עצמיים. לצד אלה, השלושה לא היו יכולים להשלים גם עם רוח ההפשטה שהנהיג זריצקי בקרב הקבוצה. עדות ללחץ הקבוצתי ניתן למצוא בדבריו של סטימצקי על האופן שבו עבר לציור מופשט: "אם תשאלו אותי למה אני מצייר כעת אבסטרקט, אינני יודע, חוץ מזה שאברהם נתון אמר לי שאם לא אהיה אבסטרקטי, לא אוכל להשתתף בתערוכה. נבהלתי וציירתי אבסטרקט".[18]
בסוף שנות הארבעים ניסח זריצקי את סגנון הציור המודרני שלו במונחים המזכירים את תפיסתו של וסילי קנדינסקי. על הציור להתמקד בצבע, בקו ובאופי הציורי. "לא אבסטרקציה של עצמים, אלא אימפרסיה מוזיקלית, פיוטית, אימפרסיה חופשית מכבלי הריאליזמוס, אבל כפותה לאופי העצמים".[19] נוסף על כך זוהתה הקבוצה שהונהגה על ידי זריצקי, כבעלת שאיפה לאוניברסליות, המנותקת מן המציאות הישראלית.
בשנת 1949 הוצגה תערוכת יחיד של זריצקי בבית הנכות בצלאל.
בין השנים 1949–1951 שימש זריצקי כמורה לאמנות בסמינרים שאורגנו על ידי הקיבוץ הארצי בקיבוץ יחיעם ונען. המפגש של זריצקי עם הנוף הפתוח של יחיעם ועם אידיאל הקיבוץ הצעיר יצרו סדרה של רישומי אקוורל שבהם מתואר המפגש עם הטבע כמערכת צורנית שבה נמצא הטבע ב"מצב ביניים – כשחלקו כבר עובד ונכבש בעוד שחלקו האחר נותר עדיין בראשיתי".[20] זריצקי עיבד את הרישומים גם לציורי שמן, שהגדול שבהם הוא הציור "יחיעם (הווי בקיבוץ)" (1951). הציור משקף את המהלך של זריצקי אל עבר הפשטה גוברת בנוסח הציור ה"מופשט לירי". סדרת יחיעם זכתה להצלחה בקרב מבקרי האמנות הישראלית. בשנת 1992 כתב מאיר אגסי כי "זריצקי ביחיעם, ברישום יבש, במתווה עדין, החל לפרק ולהרכיב מחדש מקנות של תהליכי חקירה קודמים – יסודות הנוף והטבע, האור המשקל – לצרכיו, תוך מיזוג סימנים היוצרים בכוליותם נוף-ציור."[21]
בנובמבר 1951 נערכה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו של זריצקי, לכבוד יום הולדתו השישים. בתערוכה הוצג קו ההפשטה שפיתח זריצקי, ואשר זכה לביקורות חיוביות רבות. בשנת 1953 הוצגה התערוכה גם בבית הנכות בצלאל בירושלים. גילה בלס טענה במחקרה על אודות קבוצת אופקים חדשים כי המפגש עם יצירתו של זריצקי בשנים אלו, בנוסף לאישיותו הדומיננטית, היווה לגבי חלק גדול מציירי הקבוצה כוח מדרבן לעבר ההפשטה.[22]
באביב 1954 ביקר בישראל וילם סנדברג (Willem Sandberg), מנהל מוזיאון סטדלייק באמסטרדם. במסגרת הביקור רואה סנדברג עבודות של זריצקי בבית של אספן האמנות אברהם רבני, מאספניו הראשונים של זריצקי.[23] בעקבות המפגש עם העבודות ועם זריצקי עצמו רכש סנדברג עבור אוסף המוזיאון שבעה ציורי אקוורל וציור שמן גדול שנושאו פרחים. אירוע זה אישש את דימויו של זריצקי כבכיר האמנים המודרניים בישראל. בקיץ של אותה שנה יצא זריצקי לאירופה, ושהה שם לסירוגין כשנתיים. לאחר יציאתו פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה שכותרתה "הציירים המיותמים...".[24]
בין המקומות שבהן ישב זריצקי ניתן למנות בעיקר את פריז, שם התרשם זריצקי מפריחת הציור, שאותו כינה דו-ממדי, לעומת ציור אשלייתי-פיגורטיבי.[25] בשנת 1955 שהה תקופה באמסטרדם, שם הוצגה תערוכת יחיד מעבודותיו במוזיאון סטדלייק, שבה הוצגו גם עבודות שיצר בפריז. ב-1956 מוצגת תערוכה נוספת של זריצקי בארמון האמנויות היפות בבריסל (Palais des beaux-arts de Bruxelles).
"עוצמה"
עריכה
בפברואר 1957 החליטה ממשלת ישראל על קיומו של מפגן לאומי גדול לציון עשר שנים להקמת מדינת ישראל. במסגרת ההכנות ל"תערוכת העשור", שנפתחה ב-5 ביוני 1958 בשטח "בנייני האומה" בירושלים, הוזמנו כמה יצירות אמנות מונומנטליות מחברי "אופקים חדשים". הייתה זו אחת הפעמים הראשונות שעבודותיהם המופשטות של חברי הקבוצה הוצגו בפני הציבור בחלל שאיננו מוזֵיאלי. בין העבודות בלטו פסל ברזל גדול של יחיאל שמי, "פסל העשור" של יצחק דנציגר, ציור קיר של יעקב וכסלר ועוד. יצירה בולטת נוספת הייתה ציורו של זריצקי "עוצמה", שהוזמן על ידי אברהם יסקי, מעצב מדור "הישגי הכלכלה". ציור שמן זה התבסס על מוטיבים רבים העוברים כחוט השני לאורך ציוריו מאז תקופת "יחיעם".[26]
ערב פתיחת התערוכה ערך דוד בן-גוריון סיור, שבו סקר את הביתנים והמוצגים בתערוכה ובהם גם ציורו של זריצקי. בעקבות הערתו של בן-גוריון – על פי אחת הגרסאות: "נו, האמנות המודרנית, אפשר עם אמנות מודרנית ואפשר בלי" – הועבר הציור ממקומו המרכזי באגף הכלכלה אל חלק אחר בתערוכה.[27] בעקבות החלטה זו קמו תגובות מחאה מצד חלק מן העיתונאים מבקרי התערוכה ובחלקים מהציבור בכלל כנגד ההתערבות השלטונית באמנות. הייתה זו אחת השערוריות הקשות שפקדו את היחסים שבין האמן לבין הממסד בתולדות האמנות הפלסטית בישראל. יונה פישר כתב ב"למרחב" כי "העלבון שנגרם לצייר הוותיק זריצקי מדגים כיצד מבינים אצלנו את המילה 'תרבות'",[28] אך ציין גם כי ייתכן שהבחירה בצייר מופשט כמו זריצקי עבור מפגן המוני זה הייתה טעות. לאחר סגירת התערוכה, בעקבות העלבון, השמיד זריצקי את היצירה.
עבודה מונומנטלית נוספת, משותפת לזריצקי וליצחק דנציגר, הוזמנה על ידי האדריכל זאב רכטר עבור חזית הבניין. השניים תכננו תבליט פיברגלס ארוך ובו מוטיבים גאומטריים הלקוחים אף הם מ"יחיעם". לבסוף עבודה זו לא בוצעה, ובמקום שיועד לה בחזית הבניין נקבע פס בטון ארוך.[29]
שנים מאוחרות
עריכה
ב-2 בינואר 1968 היה זריצקי הראשון שזכה ב"פרס סנדברג", הניתן על ידי מוזיאון ישראל מכספי תרומה של נדבן אמריקאי. בין חברי ועדת הפרס היו סנדברג ויונה פישר. פרס זה הוענק לו על "ציור", יצירה גדולת ממדים משנת 1964, שצוירה לפי אחד מעבודותיו של הצייר יאן ורמיר. בראיונות רבים שהעניק לרגל קבלת הפרס הדגיש זריצקי את תפיסת העולם שלו ביחס לעצמאותו של מעשה הציור. "אסור למסתכל לראות יותר ממה שיש בתמונה", הסביר זריצקי. "אסור לו לפתח דמיון בקשר למה שהוא רואה. זה מה שהוא רואה זה מה שיש. תמונה זה לא חלום".[30]
בין השנים 1968–1970 יצר זריצקי דיוקן פיגורטיבי של אספנית האמנות אילה זקס אברמוב. עבור ציור לא שגרתי זה הוא יצר כמה סקיצות וציורי הכנה על בד. הדיוקן השלם, המאופיין בגווני ירוק, מציג את זקס אברמוב בפינת הבד, כשידיה על ברכיה. בעוד ידיה עוברות הפשטה, הרי שפניה של הדמות שומרים על מאפיינים רֵאליסטים ברורים. חלק גדול מן הקומפוזיציה תופס וילון ההופך לצורה דומיננטית בחלל.
הטונאליות המאפיינת ציור זה משותפת גם לציורים רבים אחרים שנוצרו בין השנים 1964–1974. בסדרות כגון "נגיעות בירוק", ציורים "על פי חלונות תל אביב" או סדרת "כתם אדום" בולט הריחוק הגובר מתיאור הטבע לטובת דיון מופשט בקומפוזיציה ובמבנה הציור.
החל מראשית שנות השבעים נהג זריצקי להשתקע בכל קיץ בסטודיו שקיבל בקיבוץ צובה. בצובה נהג ליצור אקוורלים ובהם הפשטה של הנוף, תוך התבוננות ישירה מן הטבע. בקיץ 1983 יצר זריצקי שורה של עבודות בתוך הסטודיו, כשהוא חוזר אל מוטיב החלון, שבו עשה שימוש בעבר. בנוסף, במהלך שנות השמונים יצר זריצקי שורה של ציורים, חלקם בגדלים מונומנטליים, הבנויים על פי יצירותיהם של אמנים כגויה, פיקאסו, שאגאל ואחרים.
בשנת 1980 נמכר אקוורל של זריצקי משנת 1924 במכירה פומבית של גלריה גורדון ב-79 אלף דולר. אולם, לבד מהצלחה כלכלית התכבד זריצקי בשנותיו האחרונות גם במחוות ציבוריות שונות. בשנת 1979 השתתף לראשונה בראיון טלוויזיוני בתוכנית בשם "טעם ורוח" בהנחייתו של גדעון עפרת.[31] בשנת 1981 הוציא השירות הבולאי בול ועליו הציור "ירושלים, מבט על שער יפו" (1927). בשנת 1981 יזם מארק שפס, מנהל מוזיאון תל אביב לאמנות, הענקת תואר יקיר העיר תל אביב לזריצקי; ב-26 במאי 1982 קיבל זריצקי את התואר מידי ראש העיר שלמה להט.[32] בינואר 1982 נערכה במוזיאון תל אביב הקרנה חגיגית של הסרט התיעודי "דיוקנו של אמן – יוסף זריצקי" (1981; 32 דקות), בבימויו של יכין הירש, ובהפקת משרד החינוך ושירות הסרטים הישראלי. בשנים 1984–1985 הוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה רטרוספקטיבית מקיפה ובה כ-340 יצירות.
ב-26 במרץ 1985 נפטרה אשתו של זריצקי, שרה. זריצקי עצמו נפטר כמה חודשים אחריה, ב-30 בנובמבר, בבית החולים אסותא. בן 94 היה במותו. ארונו הוצב באולם הכניסה של מוזיאון תל אביב, ולאחר הספדים הוסע הארון לצובה, שם נקבר.[8]
יצירתו של זריצקי
עריכהבמהלך שנות העשרים של המאה ה-20 התבלט זריצקי בגישתו המודרנית אל מול ציירי "מגדל דוד" בעלי הסגנון הארץ ישראלי. בשונה מעבודותיהם נעדרו מציוריו סמלים מקומיים כגון דמויות בני הארץ, גמלים או חמורים. יצירה זו הייתה עדיין מושפעת מן האמנות המודרניסטית הרוסית, אולם בהמשך עבודתו ישנה התנתקות ממסורת ציור זו. זריצקי פיתח סגנון ציורי שכונה 'מופשט לירי'. במסגרת הפשטה זו עובדו הצורות באמצעות עוצמת משיכות המכחול ובאופן המגע שלו במצע הציור, לכדי קומפוזיציות וכתמי צבע לרוב מרובעים, שהתנתקותם מן המקור הריאלי והתאמתם להלך נפשו ולהתרשמותו של הצייר, אימפרסיה בלשונו, רק הלכה וגברה במהלך השנים. רן שחורי טען כי 'המופשט הלירי', הוא "נוסח זריצקאי מקורי ל'אן פורמל' הצרפתי ול'אקשן פיינטינג' האמריקאי".[33]
גדעון עפרת טען במאמרו "'אופקים חדשים': על חטאי" כי נוסח הציור ה'לירי' של זריצקי יצר באמנות הישראלית נטייה להדגשה של פני השטח, למחוות של קו וכתם פיוטיים. נטייה זו חילחלה אל אמני "דלות החומר", אל המינימליזם ואל האמנות המושגית הישראלית. בנוסף, טען עפרת כי "הנוכחות המאסיבית של 'אופקים חדשים' מנעה התפתחות מקומית של כל רגישות אחרת". בין היתר דחקה את השפעות הסוריאליזם והסימבוליזם שהחלו להופיע בישראל בשנים אלו.[34]
הציורים בצבעי-מים של יוסף זריצקי - אינטרפרטציה ייחודית של צבעי-המים של סזאן ושל הציור הסימבוליסטי הרוסי (ורובל) - זכו להכרה מרגע עלייתו ארצה בשנת 1923. כאמן פעיל וכמבקר אמנות נמנה מן ההתחלה עם האמנים המובילים בקרב למען האוונגרד. ההתמודדות בין הממד האוריינטליסטי והממד האוניברסליסטי מורגשת ביצירותיו המוקדמות. מאוחר יותר בחר להתרכז בשני וגם ללחום למענו. האקווארלים של זריצקי, עם כל ההערכה אליהם בתקופתם, נתפסו כציוני-דרך מובהקים רק במבט רטרוספקטיבי, משהפך האמן למנהיגה של קבוצת "אופקים חדשים". ציורי הדומם והדיוקנאות של יוסף זריצקי מסוף שנות העשרים ומשנות השלושים מעידים על השפעת הציור האינטימיסטי הצרפתי ולעיתים על זיקה ליצירתו של מאטיס. מאמצע שנות השלושים ועד אמצע שנות הארבעים התרכז זריצקי בתיאור קטע נוף עירוני אחד - מראה גגות תל אביב מבעד לחלון הסטודיו שלו או מעל גג ביתו. פעילות זו הסתכמה במאות ציורים בצבעי-מים שבהם התמודד האמן עם בעיות עקרוניות של הציור: מהות תהליך תרגום המציאות לרכיבים של ציור. החלון ומסגרת הבד המופיעים במרבית הציורים הם משל לעניין הזה. לקראת סוף התקופה גוברת בציורי הסדרה מגמת ההשטחה וההפשטה. היצירה עצמה הופכת לנושא בפני עצמו, האובייקטים של המציאות נכנעים לחוקיות הפנימית של הציור והופכים למוטיבים של הקומפוזיציה. יצירותיו אלו של זריצקי הן ציון-דרך בתולדות האמנות הישראלית בגלל איכותן הגבוהה ובגלל היותן שלב חשוב בדרכו של זריצקי אל ההפשטה. הן מייצגות את השפעת האמנות הצרפתית של שנות השלושים. הן גם מתייחסות לפן המודרניסטי, העכשווי, של הארכיטקטורה המודרנית של תל אביב, ומתרכזות בציור לשמו ולא בנושא פיטורסקי. רמת התחכום וההעמקה של העיסוק בפן העקרוני של הציור היא ציון-דרך בפני עצמו. ציורים אלה מייצגים את העניין הרב שהיה לציירי ארץ-ישראל באותן שנים בציור בצבעי-מים (גם מסיבות כלכליות-תקציביות ובייחוד בגלל האפשרות של מדיום זה לתרגם שקיפויות ולמסור אפקטים של אור). אמנים כפנחס אברמוביץ, יחיאל קריזה, אריה ארוך ושמשון הולצמן היו באותן שנים תלמידיו של זריצקי. מלבדם הייתה לו השפעה רבה על אמנים רבים אחרים.
גלריה
עריכה-
אשת האמן במבט לרחוב, 1920
עיפרון וצבעי מים על נייר, 14.5x13 ס"מ
אוסף פרטי -
צפת, 1924
צבע מים על נייר, 63.3 x 62.1 ס"מ
אוסף מוזיאון ישראל -
פריז, 1954
צבעי שמן על בד, 114 × 146 ס"מ
אוסף מוזיאון ישראל -
ציור, 1962
צבעי שמן על בד, 155x155 ס"מ
אוסף מוזיאון סטדלייק -
ללא כותרת, 1964
צבע שמן על בד, 130 x 130 ס"מ
אוסף מוזיאון ישראל -
פרסים
עריכההנצחה
עריכהעל שמו נקרא בית האמנים ברחוב אלחריזי בתל אביב.
על שמו של יוסף זריצקי נקראו רחובות בערים תל אביב-יפו (בשכונת רמת אביב החדשה) ובאר שבע.
לקריאה נוספת
עריכה- אליק מישורי, מ"אפקים חדשים" ל"רוח אחרת" אמנות ישראלית 1988-1948, למדא הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2019.
- גילה בלס, יניב שפירא, אופק חדש לאופקים חדשים, המשכן לאמנות עין חרוד, 2016.
- ישעיהו יריב (עורך), זריצקי:כל חלק הוא שלם, גלריה גורדון, 2010.
- יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010.
- גליה בר אור, אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, המשכן לאמנות עין חרוד, 2009.
- גליה בר אור, גדעון עפרת, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, בתוך: 60 שנות אמנות בישראל, המשכן לאמנות עין חרוד, 2008.
- גדעון עפרת, "יוסף ואחיו" בתוך: ביקורי אמנות - פרקים על אמנים ישראלים, ירושלים, 2005.
- ישעיהו יריב, יונה פישר (טקסטים), זריצקי: בארץ האור הוא כהה, גלריה גורדון, 2000, (אוצר: ישעיהו יריב).
- ישעיהו יריב (עורך), אקוורלים / זריצקי, (בהשתתפות: מאיר אגסי, מרדכי עומר, גדעון עפרת, יונה פישר, אביגדור אריכא), תל אביב: גלריה גורדון, 1992, (395 עמודים).
- מרדכי עומר, זריצקי, גבעתיים: מסדה, 1987.
- מרדכי עומר, זריצקי:מראות תל אביב מעל הגג ומבעד לחלון, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, 1984.
- יעקב גילדור, תערוכת קבוצת ציירי "אפקים חדשים" (עבודות על נייר), המשכן לאמנות חולון, 1983.
- שנות העשרים באמנות ישראל, מארק שפס ואחרים, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1982.
- יונה פישר, מחווה לזריצקי, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1981.
- גילה בלס, אפקים חדשים, הוצאת פפירוס ורשפים, תל אביב, 1980. מהדורה שנייה מורחבת: אופקים חדשים, הוצאת מודן, 2014.
- סיפורה של אמנות ישראל, בנימין תמוז, דורית לויטה וגדעון עפרת, הוצאת מסדה, 1980.
- זריצקי אקוורלים 1975-1920, גלריה גורדון, 1976.
- בנימין תמוז (עורך), יונה פישר, אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1963, 1966.
- joseph Zaritsky, מוזיאון Stedelijk, אמסטרדם, 1955 (קטלוג בשפה ההולנדית).
- חיים גמזו, ציור ופסול בישראל, הוצאת "אשכול", תל אביב, 1951. הוצאה שנייה מורחבת: ציור ופיסול בישראל, הוצאת דביר, 1957.
קישורים חיצוניים
עריכה
- יוסף זריצקי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- יוסף זריצקי באתר ארופיאנה (באנגלית)
- בתערוכת יוסף זריצקי, דואר היום, 9 ביוני 1924
- יוסף זריצקי, באתר גלריה גורדון (באנגלית)
- מנור, דליה, יוסף זריצקי ורפי לביא: אמנים כמנהיגים, ישראל אביב 2009, עמ' 33–66
- גדעון עפרת, ישראל אלירז פוגש את יוסף זריצקי, באתר "המחסן של גדעון עפרת"
- שני ליטמן, מכירת שיא לציור "יחיעם" של יוסף זריצקי במכירה פומבית של תירוש, באתר "הארץ"
- יואל דורקם, אוקראינה-ירושלים-תל־אביב-צובה | שיחה עם יוסף זריצקי, דבר, 4 בפברואר 1972
- מידע על יוסף זריצקי בקטלוג הספרייה הלאומית
- יוסף זריצקי, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 ראו: יואל דורקם, "אוקראינה - ירושלים - תל אביב - צובא", משא, 4 בפברואר 1972.
- ^ גילה בלס, אפקים חדשים, תל אביב: פפירוס, בית ההוצאה אגודת הסטודנטים - אוניברסיטת תל אביב, רשפים, תש"מ-1980 (להלן: בלס, אפקים חדשים), עמ' 126. עומר, לעומתה, מתארך את סיום שירותו הצבאי של זריצקי לשנת 1919; ראו: מרדכי עומר, זריצקי, תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1984.
- ^ ידיעות, 1957
- ^ מרדכי עומר, זריצקי, תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1984, עמ' 17
- ^ 1 2 תקוה וינשטוק, "לא קל לחיות עם צייר", מעריב, 27 בדצמבר 1957
- ^ מ. זמיר, הארץ, 6 ביוני 1924
- ^ יואל דורקם, אוקראינה-ירושלים-תל־אביב-צובה | שיחה עם יוסף זריצקי, דבר, 4 בפברואר 1972
- ^ 1 2 רותי רובין, האמנות הישראלית התייתמה, חדשות, 1 בדצמבר 1985
- ^ א. לנדמן, דואר היום, 14 באפריל 1930
- ^ אורי צבי גרינברג, "טיוטת מאמר על תערוכת זריצקי בבית-הנכות הלאומי בצלאל", סטודיו, מס' 56, ספטמבר 1994, עמ' 6
- ^ מרדכי עומר, זריצקי, תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1984, עמ' 54–55; 68–70
- ^ יונה פישר, מחווה לזריצקי, מוזיאון ישראל, 1981 (ללא מספרי עמודים)
- ^ טונאליות - כלומר איננו מתייחס למציאות באופן ישיר. התייחסות לאור ולהשפעתו על האובייקטים איננה מימטית.
- ^ מרדכי עומר, זריצקי, הגלריה האוניברסיטאית, תל אביב, 1984
- ^ בלס, אפקים חדשים
- ^ גדעון עפרת, "הדיאלקטיקות של שנות ה-50: הגמוניה וריבוי", בתוך: גליה בר אור וגדעון עפרת, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, עין חרוד: המשכן לאמנות, 2008, עמ' 19
- ^ בלס, אפקים חדשים, עמ' 48
- ^ מצוטט אצל: שרה בריטברג-סמל, "הר האין", סטודיו, גיליון מס' 90, פברואר 1998, עמ' 20.
- ^ בנימין תמוז, הארץ, 21 באוקטובר 1949 (מצוטט בתוך: בלס, אפקים חדשים, עמ' 35)
- ^ מרדכי עומר, זריצקי, תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1984, עמ' 84
- ^ מאיר אגסי, "לצמצם את העיניים ולשמוע את השריקה", בתוך: ישעיהו יריב (עורך), אקוורלים / זריצקי, תל אביב: גלריה גורדון, 1992, עמ' 17
- ^ בלס, אפקים חדשים, עמ' 45
- ^ מרדכי עומר, זריצקי, גבעתיים: מסדה, 1987, עמ' 162
- ^ בלס, אפקים חדשים, עמ' 54
- ^ ראו: "מכתב למשפחת הצייר קיוה, נען", סטודיו, מס' 56, ספטמבר 1994, עמ' 7–8.
- ^ לתיאור וביקורות על התצוגה ראו: בלס, אפקים חדשים, עמ' 76–80; גדעון עפרת, "תערוכת העשור", בתוך: גליה בר אור וגדעון עפרת, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, עין חרוד: המשכן לאמנות, 2008, עמ' 241.
- ^ "הארץ", 6 במאי 1958
- ^ למרחב/משא, 19 בספטמבר 1958
- ^ מרדכי עומר, זריצקי, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1984, עמ' 114
- ^ "דבר", 19 בינואר 1968
- ^ ראו: להיטון - עולם הקולנוע, 7 ביוני 1979.
- ^ נתן גרוס, "דיוקנאו של אמן", על המשמר, 11 בינואר 1982
- ^ רן שחורי, "זריצקי", מושג, פברואר 1976
- ^ גדעון עפרת, "'אופקים חדשים': על חטאי", בהקשר מקומי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003
