ויקיפדיה

עלי ח'אמנאי

המנהיג העליון של איראן
(הופנה מהדף ח'אמנאי)

האייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי (נכתב לעיתים בטעות: חמינאי; נולד ב-19 באפריל 1939[1]; בפרסית: آیت‌الله سید علی حسینی خامنه‌ای, ‏האזנהⓘ‏Ⓘ‏, בתעתיק מדויק: איתאללה סיד עלי חסיני ח'אמנהאי) הוא המנהיג העליון של איראן ומרג'ע תריסרי שיעי ומוביל הקו השמרני בה. לפני כן כיהן כנשיאה השלישי של הרפובליקה האסלאמית.

אייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי
آیت‌الله سید علی حسینی خامنه‌ای
לידה 19 באפריל 1939 (בן 85)
איראן 1925–1964איראן 1925–1964 משהד, ח'וראסאן רזאווי, המדינה האימפריאלית של איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איראןאיראן איראן
השכלה חווזה נג'ף, חווזה קום
עיסוק איש דת, מדינאי
מפלגה מפלגת הרפובליקה האסלאמית
פוליטיקאי עצמאי (מאז 1989)
בת זוג מנסורה ח'וג'סתה באגרזאדה
www.khamenei.ir
המנהיג העליון של איראן ה־2
6 באוגוסט 1989 – מכהן
(35 שנים)
נשיא איראן ה־3
9 באוקטובר 1981 – 16 באוגוסט 1989
(7 שנים)
יו"ר המועצה האיראנית לאבטחת אינטרס המשטר ה־1
7 בפברואר 1988 – 4 ביוני 1989
(שנה)
→ התפקיד נוסד
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ח'אמנאי בבית החולים, לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו

ח'אמנאי היה ממנהיגי המהפכה האסלאמית וממעצבי המשטר של הרפובליקה האסלאמית. בשנת 1981 נעשה נשיא איראן וכיהן בתקופת מלחמת איראן–עיראק, בעת העימות המדמם בין המשטר למוג'אהדין ח'לק, ובמהלך ההתקוממות בכורדסתאן. ח'אמנאי, מתוקף היותו איש אמונו של רוחאללה ח'ומייני, ירש אותו בתור המנהיג העליון.

לאורך השנים ביסס ח'אמנאי את סמכותו ומשטרו והפך למנהיג המחנה השמרני. הוא וידא את קיומו של רוב חד-משמעי למחנה השמרני בפרלמנט ובנשיאות מאז תום כהונתו של מוחמד ח'אתמי כנשיא. התנגדותו למחנה הרפורמיסטי הובילה אותו לתמוך ולצדד בנשיאותו של מחמוד אחמדינז'אד, תוך זיוף תוצאות בחירות והחמרת הרודנות וחיזוק מעמדם של משמרות המהפכה.

בעניין מדיניות החוץ, ח'אמנאי הנחה את ההתפשטות של כוח קודס, את חיזוקן ומימונן של מיליציות ברחבי המזרח התיכון, שיצרו את מה שח'אמנאי מכנה "ציר ההתנגדות". תוך כדי כך איראן השיגה דריסת רגל ומידה רבה של שליטה והשפעה במדינות עם אוכלוסיות שיעיות משמעותיות: בעיראק, בתימן, בסוריה ובלבנון. בהשוואה לח'ומייני, הקו שלו נגד מדינת ישראל הוא הרבה יותר תקיף ומתבטא באמירות נגדה, בסיוע נכבד לארגוני טרור הנלחמים בה ולעיתים אף במעורבות שלו בעימותים ישירים עמה. ח'אמנאי הוא האחראי על תוכנית הגרעין האיראנית, שהובילה לסנקציות חריפות ולפגיעה בכלכלת איראן. במהלך העשור השני של המאה ה-21 התערערות הכלכלה והתגברות התסיסה האזרחית פגעו במעמדו של ח'אמנאי מבית, ולקראת סוף העשור שאיפותיה של איראן להפיץ את המהפכה הובילו אותה אל סף מלחמה מול ארצות הברית.

נעוריו ותחילת דרכו

עריכה

ח'אמנאי נולד במשהד, השני מבין שמונה ילדים, בנם של ג'וואד ח'אמנאי וח'אדיג'ה מירדאמאדי. אביו היה איש דת עני ממוצא אזרי (מן העיר ח'אמנאה, שמשמה הוא קיבל שם משפחתו), ואימו הייתה ילידת יזד ממוצא פרסי. ח'אמנאי נושא את תואר הכבוד סייד, הניתן לצאצאים ישירים של מוחמד, מייסד האסלאם. הוא קיבל חינוך מוסלמי דתי כבר בילדותו והשתייך לזרם אג'תהאד באסלאם השיעי התריסרי, שלפי אמונותיו באחרית הימים יתגלה האימאם השנים עשר, מוחמד אל-מהדי, בתור גואל העולם. שניים מאחיו גם הם אנשי דת. אחיו הצעיר האדי ח'אמנאי הוא עורך עיתון בכיר ואיש דת.

בשנת 1957 עבר לנג'ף בעיראק, עיר קודש לשיעים, כדי להתקדם בלימודי תאולוגיה, אך הוא שב לביתו במשהד בהפצרת אביו. כעבור שנה עבר ללמוד בעיר קום אשר במרכז איראן, אשר היוותה מרכז ללימודי דת. בקום למד תחת בכירי הכמורה השיעית, כולל האייתוללה רוחאללה ח'ומייני שנהג לכנותו בחיבה. במקצועו עסק בהוראת לימודי דת, חיבר ותרגם ספרים בנושאי אסלאם. לצד זאת, ח'אמנאי מעולם לא בלט במיוחד בקרב החוג הדתי של העולמא, ואת עיקר מעייניו הקדיש כבר מראשית שנות השישים לפעילות פוליטית מטעם ח'ומייני נגד משטר המלוכה האוטוקרטי של מוחמד רזא שאה פהלווי. לפי עדותו האישית של ח'אמנאי התודעה הפוליטית שלו החלה כאשר מטיף דתי העביר הרצאה בבית הספר שלו במשהד נגד השחיתות והעריצות של השאה ותומכיו הבריטים והאמריקאים.

ב-1963 נעצר בפעם הראשונה עקב פעילותו בארגון מחאת סטודנטים מוסלמים אדוקים כנגד השלטון. הוא שוחרר אחרי זמן קצר, אך לאחר מכן נעצר שוב עוד כמה פעמים במרוצת השנים. לאחר שח'ומייני גורש לגלות, שב ח'אמנאי לביתו במשהד, אך המשיך בפעילותו המהפכנית. ב-1964 התחתן עם מנסורה ח'וג'סתה באגרזאדה, בתו של איש עסקים מוכר במשהד מרקע של משפחה דתית. ב-1975 נעצר ח'אמנאי על ידי הסאוואכ, המשטרה החשאית של השאה, הפעם לתקופה ארוכה יותר. הוא שוחרר לאחר כמה חודשים, אך לא הורשה עוד למסור שיעורים.

המהפכה והנשיאות

עריכה

במהפכה האסלאמית ב-1979 היה דמות מפתח ואיש סודו של רוחאללה ח'ומייני, לצד אכבר האשמי רפסנג'אני ואחרים. הוא קיבל שלל תפקידים בכירים, ב-1980 מונה על ידי ח'ומייני לתפקיד האימאם של תפילות יום השישי בעיר קום, לאחר התפטרותו של חוסיין עלי מונתזרי מהתפקיד. הוא שימש תקופה קצרה כסגן שר ההגנה הלאומי מסוף יולי עד 6 בנובמבר 1979 וכמפקח על משמרות המהפכה האסלאמיים. לח'אמנאי היה חלק מרכזי בעיצוב אופי של המשטר, כולל החוקה שטבעה את עיקרון "וֶלַאיַתֶ פַקִיה" – שלטון חכם ההלכה של המנהיג העליון. בהמשך היה איש מפתח בהדרת הסיעות הליברליות והסוציאליסטיות מעמדת הכוח שלהן ולקיחת מושכות השלטון במלואן בידי אנשי האסלאמיזם שהלכו נאמנים אחרי ח'ומייני ועיצבו את דמותה של הדיקטטורה התאוקרטית תוך כדי השארת בחירות המוניות לנשיאות ולפרלמנט. אנשי מפתח ליברלים במהלך המהפכה, כגון מהדי באזרגאן ואבולחסן בני-סדר, איבדו את אחיזתם, לעיתים תוך כדי עימות אלים מול נאמני ח'ומייני, וח'אמנאי ביניהם.

ח'אמנאי היה ממקימי מפלגת הרפובליקה האסלאמית עם מוחמד-ג'וואד באהונר ומוחמד בהשתי. באותה העת היה שותף במעגל הבכיר של מקבלי ההחלטות. המדינה הייתה באיבה של מהפכה תרבותית, מלחמה על הבית מול פלישה עיראקית, התמודדות מול התקוממות כורדית ועימות רצחני מול ארגון המוג'אהדין ח'לק, שחלק בעמדותיו על ההנהגה של ח'ומייני, לבש צורה של ארגון טרור ופתח בסדרת חיסולים ופיגועים קטלניים נגד מרכזי השלטון. ב-28 ביוני ביצע המוג'אהדין ח'לק פיגוע רצחני בבנייני המפלגה, חיסל 74 אנשים, כולל ארבעה שרי ממשלה ומנהיג המפלגה, מוחמד בהשתי, שהיה שני במעמדו הפוליטי למנהיג העליון ח'ומייני. לאחר חיסולם של בהשתי ובאהונר בפיגועים נבחר ח'אמנאי ב-1 בספטמבר 1981 למזכיר המפלגה[2].

בתחילת ספטמבר 1981, נבחר ח'אמנאי לנשיא איראן, בבחירות שהתקיימו לאחר ההתנקשות בחייו של הנשיא הקודם מוחמד עלי רג'אי[3], ברוב מוחץ של הקולות (97%), ובכך הפך לאיש הדת הראשון שכיהן במשרה. רג'אי חוסל בידי המוג'אהדין ח'לק בשיא העימות בין המיליציה לבין המשטר, וח'אמנאי הפך בעצמו מטרה של הטרור. בבחירות, שנערכו באוקטובר 1981, אושרו רק ארבעה מועמדים מטעם מועצת שומרי החוקה. במקור רצה ח'ומייני להשאיר את חכמי הדת מחוץ לנשיאות, אך מאוחר יותר שינה את דעתו. מעט אחרי בחירתו הראשונה לנשיא, במהלך מסיבת עיתונאים נעשה ניסיון להתנקש בחייו באמצעות מכשיר הקלטה ממולכד. ח'אמנאי שרד את ניסיון ההתנקשות, אולם נפצע בידו הימנית באופן חמור ואיבד את היכולת להשתמש בה. ארגון המוג'אהדין ח'לק נטל אחריות על ניסיון ההתנקשות. ח'אמנאי נבחר מחדש בבחירות לנשיאות איראן ב-1985, שם רק שלושה מועמדים אושרו על ידי מועצת שומרי החוקה, וקיבל 87% מהקולות. יחסיו עם המנהיג העליון האייתוללה ח'ומייני, התאפיינו בהרמוניה. שניהם היו שותפים בין היתר לאותו קו פונדמנטליסטי נוקשה, כנגד המערב. הפרלמנט ניסה להגביל את כוחו וסמכותו של ח'אמנאי, ולא אישר את מועמדו הראשון, עלי אכבר ולאייתי, לתפקיד ראש ממשלת איראן. הפרלמנט אישר בסופו של דבר את מועמדו השני של ח'אמנאי, מיר-חוסיין מוסאווי. יחסי העבודה בין השניים היו בעייתיים ולאורך השנים גדל הפער ביניהם, אך ח'ומייני, ח'אמנאי ומוסאווי הצליחו לייצב את המערכת השלטונית האיראנית לאחר סדרת המהמורות שתקפו אותה[4].

ח'אמנאי היה אחד ממנהיגי איראן בתקופת מלחמת איראן–עיראק בשנות השמונים, ופיתח בתוך כך קשרים הדוקים עם ארגון משמרות המהפכה. כנשיא, נודע כמי שהביע התעניינות עמוקה בפרטי הצבא והביטחון, דוחות תקציביים ועניינים מנהליים[5]. עבור הציבור האיראני, המנהיג הבולט והתקיף במלחמה היה אכבר האשמי רפסנג'אני, אך קבלת ההחלטות הייתה ברובה תוצר של דיון קולקטיבי בין אנשי המפתח במשטר. ב-1982 נסוגו אחרוני החיילים העיראקים מחבל ח'וזסתאן בעקבות מתקפת הנגד האיראנית, והתקיים דיון בטהראן לגבי ההחלטה, בין הפסקת הלחימה להעמקתה לכדי פלישה לתוך עיראק. ההחלטה שהתקבלה הייתה להמשיך את המלחמה לתוך עיראק, והעימות משך עוד שש שנים מדממות ללא הצלחה או פריצת דרך. סופה של המלחמה באפס הישגים לשני הצדדים הוביל לכך שהמעורבים בהחלטה, כולל ח'אמנאי, ניסו להשיל אחריות מעצמם. בתום המלחמה, ב-12 ביולי 1988, ח'אמנאי נאם לאומה וטען שאיראן ניצחה את התוקפנות העיראקית כמו גם את הניסיונות ממזרח וממערב לערער אותה ואת מעמדה[6].

במהלך 1988, הלחץ הכלכלי על איראן גבר, מלחמת ההתשה הארוכה שחקה את הסיבולת שלה, ועיראק הצליחה, דרך מתקפות נגד, להניס את הכוחות האיראנים חזרה לגבול הבינלאומי. על כן הסכימו ח'אמנאי ובכירי המשטר לקדם שביתת נשק, וסיום של המלחמה בלא כל הישגים. בשנה שלאחר תום המלחמה התחוללו מהמורות גדולות ברפובליקה האסלאמית. בריאותו של ח'ומייני התדרדרה במהרה, וכך גם יחסיו עם הסובבים אותו. פעמיים הוא סתר בפומבי את הנשיא ח'אמנאי. קרע נפרע בין ח'ומייני ליורשו המיועד, מונתזרי, והלה הודח מתפקידו כיורש המיועד של המנהיג העליון. ח'ומייני, בדלתיים סגורות, אישר שח'אמנאי הוא המועמד המועדף לרשת אותו, אף שלא היה בעל המעמד הדתי של מרג'ע תקליד. במקביל הוקמה המועצה לאבטחת אינטרס המשטר ובוטלה משרת ראש הממשלה. עם מותו של ח'ומייני קידם יו"ר הפרלמנט רפסנג'אני את מינויו של ח'אמנאי למנהיג העליון דרך מועצת המומחים האיראנית.

המנהיג העליון

עריכה
  ערך מורחב – המנהיג העליון באיראן

עם מותו של ח'ומייני ב-1989, מינתה מועצת המומחים את ח'אמנאי להחליפו כמנהיג העליון. בחירתו התקבלה ברוב קולות של 60 מתוך 74 חברי מועצת המומחים באותה תקופה. המתמודד השני, שזכה ליתר הקולות (14) היה האייתוללה מוחמד-רזא גולפיגאני. באותה שנה הוענק לח'אמנאי התואר "אייתוללה". מאחר שלא היה אז במעמד מרג'ע תקליד – תואר הנדרש על פי החוקה האיראנית לכהונה בתפקיד זה – הוא נחשב למנהיג העליון הזמני. החוקה שונתה במיוחד כדי שכל אייתוללה יוכל לכהן בתפקיד המנהיג העליון, ובכך לאפשר לח'אמנאי לקבל את התפקיד. בהמשך כונסה מועצת המומחים שוב ב-6 באוגוסט 1989, כדי לאשר את מינויו מחדש, ואז זכה ל-60 קולות מתוך 64 הנוכחים.

בתחילה העריכו במערב כי ח'אמנאי הוא רק מינוי זמני, עד שיוכרע מאבק הכוחות בין דמויות חזקות ממנו: מפקד הצבא, יו"ר הפרלמנט האשמי רפסנג'אני, ובנו של ח'ומייני, אחמד, אולם ח'אמנאי הפתיע והצליח לייצב עצמו כמנהיגה של איראן לשנים ארוכות. עם זאת, ח'אמנאי לא הצליח להשיג את היוקרה והמעמד שהייתה לקודמו, ח'ומייני, ולקחו מספר שנים טרם ביסס את מעמדו. בתקופת הביניים הזאת, רפסנג'אני היה למעשה הנשיא החזק ביותר בתולדות הרפובליקה האסלאמית[7]. בתחילת כהונתו ניסה ללא הצלחה לבסס את מעמדו כמנהיג האסלאם השיעי העולמי, אך לא הצליח לגשר על הפער העקרוני מול הנהגת השיעה בעיראק. מרג'ע אבו אל-קאסם אל-ח'ויי, כמו גם רבים בעולמא, התנגדו לעיקרון שלטון חכם ההלכה שיזם ח'ומייני, לפיו, על ההנהגה הדתית לקחת את מושכות השלטון לידיה עד לביאת האימאם השנים עשר. לאחר מותו של אל-ח'ויי בשנת 1992 ירש אותו בהנהגת הקהילה השיעית של עיראק מרג'ע עלי סיסתאני, וח'אמנאי לא הצליח לפרוץ את הפער עם ההנהגה הדתית שישבה בנג'ף.

 
ח'אמנאי עם הנשיא אכבר רפסנג'אני

בהתאם לחוקת איראן מ-1979 המעמידה את המנהיג העליון של איראן בראש המדינה, מחזיק ח'אמנאי בכוח המשמעותי ביותר במערכת הפוליטית. הוא מוציא צווים ומקבל את ההחלטות הסופיות בנושאי כלכלה, סביבה, מדיניות חוץ וכל תחום אחר באיראן[8][9]. ח'אמנאי נפגש באופן קבוע עם הנשיא, חברי הממשלה, ראשי הרשות השופטת, חברי פרלמנט ומורה להם כיצד לנהוג[10][11][12]. ח'אמנאי נפגש עם אורחים זרים, אך הוא אינו יוצא מגבולות ארצו; אם מנהיג מעוניין לפגוש בו, הוא יצטרך לנסוע לאיראן. מלבד זמנו בנג'ף כסטודנט, ח'אמנאי נסע ללוב במהלך כהונתו כנשיא[13]. ח'אמנאי שמר לאורך השנים על השליטה במוסדות המשטר, כגון משרד המודיעין ומשמרות המהפכה, והותיר אותם מחוץ לידיהם של נבחרי ציבור. יתרה מכך, הוא שינה את סדרי הכוחות של מוסדות שונים כדי להתאים את רצונו עם תוצאותיהן של בחירות, ולעיתים, עיוות את תוצאות הבחירות עצמן. ברפובליקה האסלאמית מתקיימים מספר מוסדות כוח ושליטה הנאמנים למשטר, משמע למנהיג העליון, ולא לנבחרי הציבור. בייחוד שמר ח'אמנאי על כך שתתקיים תמימות דעים בינו לבין המועצה העליונה לביטחון לאומי והמועצה לאבטחת אינטרס המשטר. משמרות המהפכה כפופה לו בלבד, ודרך מוסדות המשטר ח'אמנאי מפחית מחשיבותו של כל פוליטיקאי נבחר, כולל נשיאים.

בנובמבר 2013 פורסם בסוכנות הידיעות רויטרס כי לח'אמנאי יש נכסים בשווי של כ-95 מיליארד דולר והוא חולש עליהם באמצעות ארגון בשם "סטאד"[14]. למעגל הקרוב של ח'אמנאי במשטר יש קשרים פוליטיים וכלכליים עמוקים, ובכירים במשטר מתפקדים לעיתים כראשי קונצרנים תעשייתיים מונופוליסטים, שמבטיחים את אחיזת המשטר בתעשייה. כביכול במטרה למנוע חדירה של מעצמות זרות לתוך שורשי הכלכלה האיראנית, נתחים מרכזיים במשק מולאמים ונמצאים בשליטת המגזר הציבורי. מוסדות צדקה המקושרים למשטר, המכונים בונייד, שולטים במקביל במעל לחמישית מהתוצרת הלאומית[15]. בהיעדר העוצמה והסמכות האישית שהקרין קודמו ח'ומייני, ח'אמנאי ביסס במידה רבה את שליטתו במדינה דרך רשת נאמנויות שטווה עם בכירי מוסדות המשטר, בין אם אלו ארגוני הצדקה, המועצות הלאומיות, ובייחוד משמרות המהפכה. איראן תחת ח'אמנאי המשיכה להיות דיקטטורה דתית המחסלת את יריביה וקוראי התיגר עליה, ודרך כך מונעת התארגנות של תנועות אופוזיציה גדולות סביב מנהיג כריזמטי אחד.

בנאומיו מרבה ח'אמנאי להזכיר מוטיבים מוכרים של המהפכה האיראנית: צדק, עצמאות, אי-תלות באחרים, ממשלה אסלאמית, והתנגדות נחרצת לישראל ולארצות הברית, אך רק לעיתים רחוקות מוזכרים אידיאלים מהפכניים אחרים כגון דמוקרטיה ושקיפות ממשלתית רבה יותר. לפי כרים סג'דג'פור מ"קרן קרנגי לשלום בינלאומי" (אנ'), ח'אמנאי "התנגד לניסיונותיו של הנשיא רפסנג'אני למצוא מצב של מודוס ויוונדי עם ארצות הברית, שאיפותיו של מוחמד ח'אתמי למדינה אסלאמית דמוקרטית יותר, ולנטייתו של אחמדינז'אד לעימות גלוי"[16].

בתקופת נשיאותו של רפסנג'אני, איראן השתקמה מהמלחמה נגד עיראק, וח'אמנאי ביסס את מעמדו החדש. במקביל המשיך בהפצת המהפכה, בין היתר דרך ג'יהאד של חזבאללה בלבנון נגד ישראל שהונחה בידי אנשי כוח קודס. במשך שנים ישראל ניסתה להשיב את הנווט רון ארד, שנלקח בשבי לאיראן, אלא שהמשטר האיראני הכחיש וסירב לדון עם ישראל. בשנת 1993 הבועה הכלכלית האיראנית עמדה על סף התפוצצות נוכח הירידה התלולה במחירי הנפט, ונגיד הבנק הלאומי של איראן עבר מבירה אירופאית אחת לשנייה, בניסיון להשיג הארכת הלוואות, וניהל משא ומתן תוך כדי שהוא מתמרן בשיטת 'הפרד ומשול' בין הבנקים הלאומיים השונים של אירופה. ישראל עלתה על הפעילות האיראנית, הציעה לאיראן הטבה כלכלית בסך מיליארדים בתמורה לשחרור רון ארד, או לחלופין ישראל תחבל במשא ומתן בין איראן לאירופה. לאחר שאיראן לא הגיבה, ישראל אכן הפיצה לידיעת מדינות אירופה את התנאים האמתיים של הכלכלה האיראנית, ואלו הקשיחו את עמדותיהם במשא ומתן[17]. בתגובה לכך, ובתגובה להפצצה ישראלית של מטרת עומק יוקרתית של חזבאללה בלבנון, הגיבו משמרות המהפכה וחזבאללה בפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, ארגנטינה.

כהונתו של רפסנג'אני כנשיא עמדה בסימן פתיחות כלכלית וניסיון להשיב את איראן לחיק הקהילה הבינלאומית, כאשר במקביל היא משמרת את הרודנות מבית ושומרת על המסורת השלטונית הדתית כמות שהיא. ח'אמנאי המשיך את הפתווה של קודמו שקראה להוציא להורג את הסופר סלמאן רושדי, בעקבות פרסום ספרו פסוקי השטן. בעקבות הפסיקה הזאת רושדי חי את רוב חייו במסתור, תחת שומרים רבים, ובשנת 2022 ניצל בשן ועין מניסיון התנקשות שהותיר אותו משותק חלקית. ח'אמנאי עמד על כך שהסעיף בחוקה לפיו נשיא יכול לכהן רק שתי קדנציות רצופות ישמר, ובשנת 1997 רפסנג'אני עמד לסיים את כהונתו, לאחר שבשנים האחרונות לה נפגע מעמדו בציבור עקב המשבר הכלכלי. אלא שח'אמנאי לא ציפה לגל הקוראים לרפורמה ולמתינות שלטונית, שהובילו לבחירתו של מוחמד ח'אתמי.

ח'אמנאי שם כבלים על רגליו של נשיא איראן המתון מוחמד ח'אתמי, שכיהן בשנים 1997–2005, ומלכתחילה לא רצה בבחירתו. כאשר קרא ח'אתמי להידברות עם האמריקנים, אמר ח'אמנאי כי "הממשל של ארצות הברית הוא אויב הרפובליקה האסלאמית". כאשר מחו הסטודנטים בטהראן נגד המשטר הנוקשה, אמר בנימת איום כי "למנהיגים אין זכות לחוס על שליחיו של האויב". בכירי משרד המודיעין המשיכו להוציא לפועל התנקשויות ביריבים פוליטיים ובאחרים, וח'אמנאי מנע מח'אתמי להתערב בפעילות הסוכנות[18]. במקביל הוא קשר את ידיו, מילא את מושבי הפרלמנט בשמרנים נוקשים, ואסר את כהונתם של רבים ממנהיגי המחנה הרפורמיסטי בתואנה שאינם נאמני המשטר. במקביל הסתמך ח'אמנאי יותר ויותר על עלי לאריג'אני ואחיו, שהפכו לאנשי מפתח במחנה השמרן בפרלמנט. כהונתו של ח'אמנאי אופיינה בעימותים רבים עם חברי הפרלמנט האיראני המתונים ממנו בהרבה. הוא הטיל וטו על החלטות רבות של הפרלמנט, ובהשראתו אסרה מועצת שומרי החוקה על המתונים שבמועמדים לפרלמנט להתמודד, מפאת "חוסר נאמנותם למהפכה". בין השאר פעל למנוע הרחבה של חופש הביטוי בעיתונות, ועורר עליו תרעומת רבה בקרב המתונים. בשנת 2000 הוא תואר על ידי הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ) כ"אחד מעשרת האויבים הגדולים של העיתונות וחופש הביטוי"[19].

במקביל חלו מהמורות בקרב שכנותיה של איראן. השתלטות הטליבאן על אפגניסטן והמתיחות בינו לבין המשטר השיעי של איראן הובילו לסף מלחמה בין איראן לאפגניסטן בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, ובהמשך ח'אמנאי אישר תיאום בין איראן לארצות הברית במסגרת מלחמת אפגניסטן. ח'אמנאי גינה את פיגועי 11 בספטמבר ואת הטרור הסוני בכלל. מלחמת עיראק ונפילת משטרו של סדאם חוסיין אפשרה לאיראן להשיג דריסת רגל בעומק עיראק. בחירות דמוקרטיות הובילו לעליית מפלגת הדעווה האסלאמית, שזה שנים רבות נתמכה ומומנה בידי איראן, לשלטון. במקביל משמרות המהפכה מימנו וקידמו מספר מיליציות נאמנות להם ברחבי המדינה. יוצא דופן בכך הוא מוקתדא א-סדר, שביסס מיליציה תחתיו שאינה נאמנה לאיראן, והכוחות הבדלנים בכורדיסטן העיראקית בצפון המדינה. נאמנו של ח'אמנאי, מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, הפך למפקד הראשי האחראי על ההתפשטות של איראן ברחבי המזרח התיכון, והצליח אף לכונן בעצמו הפסקת אש בין הפלגים הלוחמים בעיראק ב-2008[20].

איראן הייתה ספקית נשק מרכזית לארגוני הטרור הפלסטינים במהלך האינתיפאדה השנייה, כאשר משלוח הנשק הבולט ביותר הוא קארין איי, שנלכד בידי ישראל בים סוף. חשיפת הקשר הבלתי ניתן לערעור בין המחבלים למשמרות המהפכה, הייתה המניע המידי בהחלטת נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש להכליל את איראן בנאומו כחברה ב"ציר הרשע"[21]. בשנת 2006 חזבאללה בלבנון דרדר את העימות מול ישראל לכדי מלחמת לבנון השנייה, ומאז משמרות המהפכה הגבירו את האכיפה ואת הפיקוח על הארגון. במקביל איראן החלה מממנת ומעבירה אספקה לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיני היושבים ברצועת עזה, ולאורך השנים פעלה לטפח רשת טרור ביהודה ושומרון, מתחת לאפה של הרשות הפלסטינית, כדי ליצור מערך אסטרטגי שמאיים על ישראל מצפון, מדרום וממזרח. ישראל במשך שנים פעלה למנוע את מימוש המטרה האיראנית של "איחוד הגזרות" שמיועדת למצב של מלחמה כוללת בינה לבין ישראל, במסגרתה תוכל איראן להצית את המיליציות וארגוני הטרור הנתונים למרותה לפתוח במלחמה רב זירתית נגד ישראל[22]. נוכח ההתפשטות האיראנית במרחב המזרח התיכון, המאיימת על ישראל ועל המדינות הסוניות, וערב הסעודית, היריבה המסורתית של איראן, בראשן, תבע עבדאללה השני, מלך ירדן ב-2004 את המונח "הסהר השיעי", אזור המשתרע מהגבול האיראני ועד לחופי הים התיכון בו קיימות אוכלוסיות שיעיות גדולות, שאיראן מנסה להשתלט עליו.

במקביל קידם ח'אמנאי את תוכנית הגרעין האיראנית. עם עלייתו לשלטון של ח'ומייני, התוכניות בוטלו, שכן הגרעין והטכנולוגיה נגדו לפי תפיסתו את רוח האסלאם. עם זאת בעקבות מלחמת איראן–עיראק, מלחמה בה הועמדה המדינה והמהפכה בסכנה קיומית, משטר האייתולות ראה את החשיבות שבאחזקה בנשק גרעיני שיבטיח את קיומו, והמשיך את התוכנית הגרעינית של השאה. ומכאן החל עלי ח'אמנאי, שהיה אז נשיא איראן, ללחוץ על רפסנג'אני שהיה אז הנשיא, להאיץ ולקדם את תוכנית הגרעין להשגת נשק גרעיני דרך הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בטענה שהיא נועדה לצורכי שלום. ח'אמנאי טען כי האומה האיראנית תמיד אוימה מבחוץ, ולכן המעט שניתן לעשות זה להוכיח לאויבה כי יש ביכולתה להגן על עצמה[23]. ח'אמנאי קידם ביתר שאת פיתוח רקטי וארטילרי, בייחוד את טילי שיהאב, כמו גם רכש של טילים מקוריאה הצפונית[24]. איראן הצהירה שבשנת 2003 היא עצרה את הפיתוח הגרעיני הצבאי, וב-2006 תוכנית הגרעין האזרחית שלה החלה לפעול. אלא שבפועל, מתחת לפני השטח, איראן קידמה ביתר שאת את הפיתוח הגרעיני. ישראל במיוחד ראתה בכך איום קיומי, ומאז נעשה מאיר דגן לראש המוסד, הארגון ריכז את מאמציו להאטת התשתית האיראנית. החל משנת 2006 ישראל פתחה בסיכולים ממוקדים של בכירי תוכנית הגרעין, ועם הזמן החדירה המודיעינית והמבצעית של ישראל לעומק איראן התרחבה[25]. כתוצאה מהפיתוח הגרעיני הוטלו על איראן גם סנקציות כבדות בידי מדינות העולם המערבי, ואלו החריפו עם השנים.

בשנת 2005, עם תום כהונת ח'אתמי, המחנה הרפורמיסטי החרים את הבחירות והשמרן הפופוליסט מחמוד אחמדינז'אד נעשה לנשיא איראן. ח'אמנאי במקביל חיזק את סמכותה של המעצה לאבטחת אינטרס המשטר, בראשות רפסנג'אני, על חשבון הנשיאות, כדי להפחית מסמכויותיו של אחמדינז'אד ולאזן בין סוכנויות השלטון. לקראת בחירות 2009 לנשיאות, המחנה הרפורמיסטי אגר מומנטום סביב מועמדו, מיר-חוסיין מוסאווי, נוכח תקווה חדשה להידברות עם המערב לאחר בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית. מסמכים מודלפים מוויקיליקס הציגו הנחיה של ח'אמנאי, שבועות ספורים לפני הבחירות, בה הוא מורה למשמרות המהפכה להביא לניצחון של אחמדינז'אד[26]. במהלך המהומות שאחרי הבחירות לנשיאות התייצב ח'אמנאי מאחורי הנשיא מחמוד אחמדינז'אד ודחה את הטענות בדבר זיופים. הוא גיבה את כוחות הביטחון שנקטו יד קשה כלפי המפגינים והרגו עשרות מהם. רבים העריכו שהוא עומד מאחורי זיופים שמנעו את בחירתו של מוסאווי, הרפורמיסטי. עם זאת, כעבור שנתיים, ב-2011 דווח על מתיחות בין ח'אמנאי לבין אחמדינז'אד, על רקע חילוקי דעות בנושא השליטה במשרד המודיעין ומחלוקות פנימיות נוספות[27].

 
ח'אמנאי עם נשיא סין שי ג'ינפינג

בעקבות האביב הערבי התגברה החדירה האיראנית למדינות העולם הערבי. במלחמת האזרחים בסוריה כוח קודס שימש מגן למשטר בשאר אל-אסד, ואיראן החלה לבנות התבססות צבאית עמוקה בתוך סוריה. במלחמת האזרחים בתימן איראן מימנה והעבירה אספקה לחות'ים, מיליציה שיעית שהחלה לתקוף רקטית את ערב הסעודית מדרום ובמקביל לאיים על המסחר הימי דרך הבאב אל-מנדב, ובכך איימה איראן להשתלט על צומת דרכים קריטית במסחר העולמי. איראן לקחה תפקיד מרכזי במלחמה נגד דאעש, וקאסם סולימאני פיקד על המיליציות השיעיות בהגנה על בגדאד מפני המתקפה של המדינה האסלאמית ב-2014. במקביל, בשנת 2015 יצא ח'אמנאי, בצעד תקדימי, ופרסם שתי הצהרות שפנו לצעירים באירופה ובאמריקה, ובמסגרתן הצהיר על סלידתו מהטרור ועל הצורך בעמידה מאוחדת נגדו. עוד טען בהצהרתו השנייה שהטרור החמור ביותר הוא זה שמופעל עשרות שנים בידי ישראל נגד העם הפלסטיני.

 
ח'אמנאי עם מפקד כוח קודס קאסם סולימאני

בראשית העשור השני של המאה ה-21, הממשל האמריקאי החריף את הסנקציות שהטיל על איראן, ובמקביל ניסה להביא אותה לשולחן המשא ומתן הדיפלומטי כדי לשים סוף לתוכנית הגרעין הצבאית שלה. ב-2013 נעשה חסן רוחאני, בן טיפוחיו של רפסנג'אני, לנשיא איראן, וקיבל את ברכת הדרך מח'אמנאי למשא ומתן עם המערב. במקביל קידם ח'אמנאי את חיזוק הקשרים של איראן עם רוסיה, כולל לחימה משותפת לצד משטר אסד במלחמת האזרחים בסוריה. בשנת 2015 נחתם לבסוף הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית. תחת ההסכם, הסכימה איראן להסיר את מאגר האורניום המועשר בדרגה בינונית שלה, לצמצם את מאגר האורניום מועשר בדרגה נמוכה שלה בכ-98 אחוזים, ולהפחית בשני שלישים את כמות הצנטריפוגות שברשותה למשך 15 שנים לפחות. ההסכם הוא פרי מאמץ רב שנים של מדינות רבות במערב, בעיקר מדינות אירופה וארצות הברית, לחתום על הסכם שיעכב בצורה משמעותית את ההתקדמות האיראנית לעבר נשק גרעיני בעיקר בשל החשש שאם הסכם כזה לא ייחתם, הדרך השנייה למנוע איראן גרעינית היא מלחמה כנגדה, מלחמה שאף מדינה מערבית לא רוצה בה. מתחת לפני השטח, איראן בהוראת ח'אמנאי המשיכה בהעשרת אורניום לרמות גבוהות, למטרות צבאיות, נגד ההסכם.

ב-2018 חלה הידרדרות צבאית חמורה בעימות בין ישראל וארצות הברית לאיראן. ראשית, ישראל הגיבה לניסיון ההתבססות האיראנית בסוריה במכות אוויריות חריפות, שהפכו להפצצות על בסיס כמעט יום-יומי. במאי 2018 הגיע העימות בין ישראל לאיראן לכדי מבצע בית הקלפים, במסגרתו הושמדו עשרות רבות של מטרות איראניות ברחבי סוריה, והתשתית הצבאית נפגעה משמעותית, מה שהוביל את סולימאני להעביר את ריכוז המאמצים של כוח קודס זמנית לכיוון עיראק[28]. במקביל ישראל חשפה, דרך חדירה של המוסד, שאיראן פועלת בניגוד להסכם הגרעין, ובתגובה לחשיפה הזאת נשיא ארצות הברית הניצי דונלד טראמפ נסוג מההסכם והשיב את הסנקציות החריפות על הכלכלה האיראנית. הסנקציות הובילו למשבר כלכלי ולקריסת הערך של הריאל האיראני, והמונים יצאו להפגין ולמחות נגד המשטר. ח'אמנאי גינה את טראמפ כ"ליצן", ש"יהפוך לאפר", ודחה ניסיונות הידברות עם הממשל האמריקאי בראשותו[29].

המשבר הסלים במהרה, והיה חשש ממשי מפני הידרדרות למלחמה כוללת במפרץ בין ארצות הברית לאיראן. ישראל ביצעה תקיפות אוויריות בעומק עיראק נגד מטרות איראניות, וח'אמנאי אישר הפצצה של תעשיות עראמקו הסעודית, שעליהן הכלכלה האמריקאית מסתמכת. במקביל איראן איימה לסגור את השיט במצר הורמוז והנחתה מיליציה מטעמה לתקוף את השגרירות האמריקאית בעיראק. בתגובה, ישראל העבירה את המודיעין וארצות הברית בעזרתו חיסלה את מפקד כוח קודס סולימאני, ב-3 בינואר 2020[30]. ח'אמנאי בכה בהלוויית בן טיפוחיו ואיים בנקמה. כעבור מספר ימים פתחה איראן במבצע השהיד סולימאני: הפצצות נגד בסיסי הצבא האמריקאי בעיראק, ופגעו במעל מאה חיילים אמריקאים. לאחר מכן ארצות הברית הורידה את המתח, כד להימנע מהמשך הסלמה. על מקומו של סולימאני מינה ח'אמנאי את אסמאעיל קאאני, הזהיר מקודמו.

כעבור חודש מגפת הקורונה הגיעה לאיראן, וח'אמנאי טען כי התפרצות הנגיף עלולה להיות "מתקפה ביולוגית" נגד איראן[31]. הממשלה הטילה הגבלות תנועה ובסופו של דבר גם סגרים מחמירים כדי לבלום את התפשטות המגפה. בנובמבר אותה שנה, בניסיון להאט את הפיתוח הגרעיני של איראן, ישראל חיסלה את ראש תוכנית הגרעין האיראנית, מוחסן פח'רי-זאדה, בין יתר מאמציה לסכל את התוכנית האיראנית. בבחירות לנשיאות ב-2021 קידם ח'אמנאי את בחירתו של המועמד השמרן הקיצוני אבראהים ראיסי. במקביל, ממשל ג'ו ביידן החדש קידם שיחות עם המשטר האיראני לקראת הסכם גרעין חדש, וח'אמנאי העניק את תמיכתו לשיחות. מאידך, העימות הצבאי בין ישראל וארצות הברית לאיראן, שעיקרו התכתשויות אוויריות מעל שמי סוריה ועיראק, הסלים בהדרגה. במאי ויוני 2022, לאחר שאיראן ניסתה לחסל תיירים ישראלים על אדמת טורקיה, ישראל חיסלה בזה אחר זה סדרת בכירים בתוכנית הגרעין ובכוח קודס. בספטמבר משטרת הצניעות רצחה נערה בשם מהסה אמיני על שלא לבשה את כיסוי הראש כנדרש, וכתוצאה מכך המונים יצאו לרחובות במהומות רבתי שהרעידו את המדינה במשך שבועות. בין היתר המונים יצאו בקריאות "מוות לדיקטטור" נגד ח'אמנאי ומאות בני אדם נהרגו מירי כוחות האכיפה של המשטר.

ב-16 בנובמבר דווח כי ח'אמנאי בחר בבנו כמנהיג העליון הבא.[32]

ח'אמנאי וישראל

עריכה

מבין מנהיגי מדינות העולם, ח'אמנאי הוא גדול שונאיה המוצהרים של מדינת ישראל. השקפתו על הציונות יוצאת דופן בחריפותה: ”הם (הציונים) אספו אנשים רשעים מכל רחבי העולם והקימו משהו הקרוי האומה הישראלית. האם זו אומה? כל היהודים הרעים והרשעים נאספו שם... אלה שבאו לישראל הם גנבים ורוצחים רודפי בצע...”

אחרי הסכם ואי קבע ח'אמנאי כי אפילו יאסר ערפאת הוא "משרתם של הציונים". ח'אמנאי קורא בפומבי להשמדת ישראל[33] ודוחה בתוקף כל אפשרות פשרה איתה[34]. בהנחייתו מושיטה איראן סיוע רב לחזבאללה ולארגוני טרור אחרים.

ח'אמנאי שיבח את מחבלי חמאס על שביצעו את מתקפת הפתע על ישראל, אך הכחיש שלאיראן היה חלק בכך[35].

ב-13 באפריל 2024 הורה ח'אמנאי לפתוח במתקפת כטב"מים וטילים על ישראל, זו בעצם המתקפה הראשונה-הישירה משטח איראן על ישראל בתולדות הסכסוך האיראני-ישראלי. על פי דבריו של ח'אמנאי, עצם המתקפה הזו היא שינוי באסטרטגיה של איראן כלפי ישראל מ"סבלנות" ל"הרתעה"[36].

משפחתו

עריכה

הוא אחיו הגדול של הפוליטיקאי האיראני האדי ח'אמנאי, סגן שר לשעבר, ושל בדרי חוסייני ח'אמנאי (אנ'), שמתחה ביקורת על אחיה הגדול בטענה שמשטרו מדכא את ההפגנות שפרצו בשנת 2022 באיראן[37].

בנו השני הוא מוג'תבא ח'אמנאי.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Michael Axworthy, Revolutionary Iran: A History of the Islamic Republic, Oxford University Press, 2013
  • Akbar Ganji, "Who Is Ali Khamenei?", Foreign Affairs, Vol. 92, Issue 5 (September – October, 2013), pp. 24–48

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עלי ח'אמנאי
עיינו גם בפורטל:
  פורטל איראן

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ A brief look at the biography of the Grand Ayatollah Seyyed Ali Hosseini Khamenei
  2. ^ נבחר מזכ"ל למפלגת השלטון באיראן, דבר, 2 בספטמבר 1981
  3. ^ האיראנים בוחרים היום נשיא, מעריב, 2 באוקטובר 1981
    מועמדו של חומייני זכה בנשיאות ברוב מכריע, מעריב, 4 באוקטובר 1981
  4. ^ Axworthy, Revolutionary Iran, p. 216
  5. ^ Meet 'The Decider' of Tehran. It's Not the Hothead You Expect, The Washington Post
  6. ^ Axworthy, Revolutionary Iran, p. 291
  7. ^ Axworthy, Revolutionary Iran, p. 301
  8. ^ "Iran's Khamenei hits out at Rafsanjani in rare public rebuke". Middle East Eye (באנגלית). נבדק ב-2018-01-02.
  9. ^ akarami (2015-11-18). "Khamenei says Iran must go green". Al-Monitor (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-01-02.
  10. ^ "PressTV-'Economic issues, Iran's foremost problem'". נבדק ב-2018-01-02.
  11. ^ "Leader Meets President, Cabinet Members". Khamenei.ir (באנגלית). 2004-11-09. נבדק ב-2018-01-02.
  12. ^ "Ayatollah Khamenei: Judiciary Should Pursue Violated Rights of Iranian Nation at the International Level". Khamenei.ir (באנגלית). 2016-07-02. נבדק ב-2018-01-02.
  13. ^ Glimpses from the Life of Ayatullah al-Uzma Sayyid Ali Khamenei, Imam Reza (A.S.) Network, ‏2010-06-12
  14. ^ Khamenei controls massive financial empire built on property seizures באתר רויטרס, 11 בנובמבר 2013
  15. ^ Afshin Molavi, Soul of Iran, Norton Press, 2006, p.176
  16. ^ Reading Khamenei: The World View of Iran's Most Powerful Leader, עמוד 3
  17. ^ ברגמן, נקודת האל-חזור, עמ' 229
  18. ^ Axworthy, Revolutionary Iran, p. 342–355
  19. ^ Spotlight on Press Tyrants: CPJ Names Ten Worst Enemies of the Press
  20. ^ McClatchy Washington Bureau | 03/31/2008 | Iranian who brokered Iraqi peace is on U.S. terrorist watch list, web.archive.org, ‏2008-07-18
  21. ^ Axworthy, Revolutionary Iran, p. 359–361
  22. ^ בהוראת איראן: הג'יהאד ביקש להקים בסיס קדמי בצפון השומרון, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
  23. ^ Anthony H. Cordesman and Ahmed S. Hashim. Iran: Dilemmas Of Dual Containment (Oxford: Wesview Press, 1997)
  24. ^ שלמה אהרונסון (היסטוריון), נשק גרעיני במזרח התיכון 1948–2013: נפתולי האופציה הגרעינית של ישראל באזור ובפוליטיקה הישראלית, הוצאת אקדמון, 2014, עמ' 338
  25. ^ הנדל וכץ, ישראל נגד איראן, עמ' 143
  26. ^ Axworthy, Revolutionary Iran, p. 407
  27. ^ Axworthy, Revolutionary Iran, p. 415
  28. ^ ניר דבורי, ‏חמש שנים למב"ם – המערכה שבין המערכות: ישראל פוגעת ביכולות האויב מבלי להצית מלחמה. בינתיים מדובר בהצלחה, באתר ‏מאקו‏, 10 בפברואר 2022
  29. ^ A. B. C. News, Iran's Ayatollah Khamenei said he rejects Trump's offer to talk, ABC News (באנגלית)
  30. ^ דודו צור ורון כתרי, ‏"החוכמה והמומחיות לא מגיעות עם דרגות", מבט מל"מ 90, נובמבר 2021, עמ' 4
  31. ^ Yasna Haghdoost & Golnar Motevalli, ‏Iran's Khamenei Says Virus Outbreak May Be 'Biological Attack, ‏Bloomberg, ‏12 במרץ 2020
  32. ^ מאומת נבחר יורש לחמינאי בן 85. בנוסף דיווחים לא מאומתים שמנהיג איראן עלי חמינאי,בגיל 85 נכנס לתרדמת וכעת בקומה
  33. ^ ציוץ בטוויטר - "Palestine will be free, while the fake Zionist regime will perish." נובמבר 2020
  34. ^   זו נוסחת חמינאי להשמדת ישראל, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2014
  35. ^ Iranians demonstrate in Tehran's Palestine Square, celebrating the Hamas attack on Israel on Oct. 7, 2023-HOSSEIN BERIS/Middle East Images/AFP via Getty Images, Khamenei cheers Hamas' 'epic' attacks on Israel, but denies Iran role - Al-Monitor: Independent, trusted coverage of the Middle East, www.al-monitor.com, ‏2023-10-10 (באנגלית)
  36. ^ מסבלנות - להרתעה: "חמינאי הורה בעצמו על המתקפה מאיראן - ושינה אסטרטגיה מול ישראל", באתר ynet, 14 באפריל 2024.
  37. ^ דמיאן פצ'טר, אחותו של חמינאי ביקרה את המשטר: "מתנגדת למעשיו של אחי", באתר ישראל היום, 7 בדצמבר 2022.



הקודם:
רוחאללה ח'ומייני 		המנהיג העליון
1989 - עדיין מכהן 		הבא:
עדיין מכהן
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עלי_ח%27אמנאי&oldid=40212947"