משתמש:Yiftaa/יחסי החוץ של ירדן

שר החוץ הירדני, נאסר ג'ודה

יחסי החוץ של ירדן קיימים מאז הקמת הממלכה בשנת 1947 על ידי משרד החוץ של ירדן והם שומרים בעקביות על מעמד פרו-מערבי, תוך קשרים חזקים עם בריטניה וארצות הברית. קשרים אלה נפגעו כאשר ירדן הכריזה על נייטרליות במהלך מלחמת המפרץ ושמרה על היחסים שלה עם עיראק. על אף הפגיעה בקשר שלה עם המעצמות המערביות, ירדן המשיכה לקרוא לביטול הסנקציות של האו"ם נגד עיראק. עם זאת, עם סיום הלחימה בעיראק שינתה ירדן את יחסיה עם עיראק, ותמכה בסנקציות ובכך חידשה את קשריה עם המערב. מלבד זאת ירדן אף תרמה בלחימה במזרח התיכון לצד ארצות הברית ובריטניה.

אחד הצעדים החשובים ירדן עם המערב היה החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן בוושינגטון (נקרא גם "הצהרת וושינגטון"), ב- 25 ביולי 1994. ירדן וישראל חתמו על הסכם שלום היסטורי ב- 26 באוקטובר 1994. ארצות הברית, ירדן וישראל היו שותפות בהסכם תלת-צדדי שנושאי המפתח שלו היו שיתוף מים וביטחון; שיתוף פעולה בפיתוח בקעת הירדן; פרוייקטים בנוגע לתשתית הירדנית וסחר, מימון ובנקאות חופשיים בין המדינות.

בשנת 2013, ארצות הברית מימנה פעולה סמויה בהובלת ה- CIA, שפעלה בירדן באישורו של המלך עבדאללה השני, על מנת לאמן ולחמש מורדים סורים בכדי למנוע את התפשטות צבא בשאר אל-אסד בסוריה כחלק ממלחמת האזרחים בסוריה[1].

ירדן משתתפת במגוון נושאים בינלאומיים על רקע המצב במזרח התיכון, ולאחרונה חתמה על הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית. ירדן היא חברה פעילה באו"ם ולוקחת חלק פעיל בכמה ארגונים בינלאומיים, כגון ארגון המזון והחקלאות (FAO), הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA), וארגון הבריאות העולמי (WHO). ירדן היא חברה בבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית (IMF), הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC), המדינות הבלתי-מזדהות והליגה הערבית.

במסגרת "מדיניות השכונה האירופית" של האיחוד האירופי, האיחוד האירופי וירדן אימצו במשותף תכנית פעולה לחיזוק התלות ההדדית הפוליטית והכלכלית שלהם, וכדי ליישם את הסכם ההתאגדות הנוכחי שלהם. תוכנית פעולה זו משתרעת על פני פרק זמן של שלוש עד חמש שנים ותעודד ותתמוך ביעדי הרפורמה הלאומיים של ירדן. המטרה היא לעזור לירדן להשתלב בהמשך במבנים כלכליים וחברתיים אירופיים.

יחסים לפי מדינותעריכה

אסיהעריכה

הודועריכה

  ערך מורחב – יחסי הודו–ירדן

רפובליקת הודו וממלכת ירדן ההאשמית חתמו על ההסכם הדו-צדדי הראשון שלהם לשיתוף פעולה ויחסי ידידות בשנת 1947, והפך לפורמלי בשנת 1950 עם הקמתה הרשמית של הודו[2]. בשנות ה-50 נעזרה כלכלת ירדן בהודו, והשתיים החליפו כספים, סחורות ותיירות לצד ביקורים רשמיים של מנהיגי המדינות. המלך חוסיין ביקר בהודו לראשונה בדצמבר 1963. סגן נשיא הודו, זקיר חוסיין, ביקר בירדן לראשונה במאי 1965 וערך מספר תפילות מסוקרות במסגד אל אקצא, אז בשליטה ירדנית. משרד החוץ של הודו הצהיר באוגוסט 2011 כי "הודו וירדן מנהלים יחסים חמים, לבביים ושיתופיים; תקוותנו שהקשר הקיים יעמיק ויתחזק עוד יותר בימים הבאים"[3]. תיירים רבים הגיעו לירדן מהודו בשנת 2010, בהם יותר מ-51,000 מבקרים. מלבד זאת, חילופי תכנים צבאיים, תרבותיים וכלכליים בין שתי המדינות נפוצים עד מאוד. בהודעת משרד החוץ ההודי, הודו הייתה הייבואנית הגדולה ביותר של ירדן והיצואנית התשיעית בגודלה של ירדן בשנת 2008. מחזור הסחר בין המדינות באותה שנה עמד על 1.785 מיליארד דולר (כלומר יבוא ירדן מהודו עמד על כ- 503 מיליון דולר בשנת ואילו הייצוא להודו הסתכם ב -1.283 מיליארד דולר)[3].

עיראקעריכה

  ערך מורחב – יחסי ירדן–עיראק

למרות משברי אמון תקופתיים ואיבוד קשר זמני בזמן שלטונו של סדאם חוסיין בעיראק, שתי המדינות הצליחו ליצור קשרים עמוקים בשנות התשעים המאוחרות. למעשה, על אף שקיבלה מסר איומים מצד ארצות הברית על המהלך, ירדן שמרה על שגרירות גדולה וקשרים דילומטיים הדוקים עם עיראק. עד כדי כך היו חזקים הקשרים, עד כי ירדן הייתה המדינה הערבית עם היחס החם ביותר עם עיראק במשך כמה שנים.[4] ההשפעה הכלכלית על ירדן לאחר נפילת סדאם חוסיין בעיראק הייתה מעורבת. מצד אחד, ירדן נהנתה מהיותה "שער כניסה" לעיראק עבור נציגי שלטונות מרחבי העולם, פעילים הומניטריים, קבלנים ואנשי עסקים, אנשי נדל"ן ובנקים זרים. בנוסף, אם המצב בעיראק ישתר והשלטון שם יהפוך ליציב, ירדן תוכל לנצל זאת לטובתה. עם זאת, לאחר נפילתו של סדאם חוסין, ירדן איבדה מקורות נפט רבים שהחזיקה בעיראק ובכך נפגעה כלכלית[4].

בניגוד לרבות משכנותיה האחרות של עיראק, ירדן לא הייתה מעורבת עד מאוד בהתפתחות המצב בעיראק באופן מיליטריסטי, וכוחות ירדנים כמעט ולא נשלחו למדינה השכנה. עם זאת, לממלכה מספר פעולות מודיעיניות בולטות מול עיראק, ובין היתר דווח כי המודיעין הירדני הוא שסייע לארצות הברית לחסל את מנהיג אל-קאעידה בעיראק, אבו מוסעב א-זרקאווי. על אף שישנם ארגונים ירדנים הקשורים בצורה זו או אחרת לאזרחים סונים עיראקיים, היחסים העדתיים והדתיים בין ירדן ועיראק מחווירים לעומת הקשר ההדוק לקבוצות הערביות הסוניות בגדה המערבית, סוריה ולבנון.

ישראלעריכה

  ערך מורחב – יחסי ירדן–ישראל

היחסים בין ישראל לירדן הם מורכבים, וראשיתם בשנת 1948, שנת ההקמה של מדינת ישראל. מבין כל מדינות ערב, ירדן הייתה המדינה הכי פחות פעילה צבאית כנגד ישראל במשך כל שנות קיומה. מעולם לא הייתה מלחמה רשמית בין הכוחות המזוינים של ירדן לצבא הגנה לישראל, אמנם ירדן כן לקחה חלק בכמה מלחמות נגד ישראל. בין ירדן וישראל התקיימו במשך השנים כמה וכמה סכסוכים בנושא גבולות - לאחר מלחמת העצמאות גבול ירדן-ישראל עבר במרכז ירושלים, ולא היה ניתן לעבור מצד לצד. בתקופה ממושכת זו הייתה פעילות עוינת מהצד הירדני ומהצד הישראלי באופן הדדי, כך שהאו"ם היה צריך להתערב בכדי לשמור על התושבים בקרבת הגבול.

תקופה מתוחה זו הסתיימה במלחמת ששת הימים, בה נחלה ישראל הצלחה כבירה - מלבד כיבוש חצי האי סיני ורמת הגולן, צה"ל התקדם וכבש גם את יהודה ושומרון, וכך למעשה הדף את צבא ירדן אל העבר השני של נהר הירדן. אמנם, הגבול עם מצרים השתנה במשך השנים, אך הגבול עם ירדן נותר מאז ללא כל שינוי. במלחמת ששת הימים ירדן לקחה חלק פעיל במלחמה ובעקבות כך נחלה תבוסה מרה. מאז מלחמת ששת הימים כמעט ולא היו תקריות צבאיות רשמיות בין ירדן לישראל.

לפני פרוץ מלחמת יום כיפור שבה השתתפו בעיקר מצרים וסוריה שלח המלך חוסיין שלוש אזהרות שונות לישראל מכך שעומדת לפרוץ מלחמה בין שלוש המדינות, כשהאחרונה בהן הייתה אזהרה מפורטת שהעביר אישית לראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ב- 25 בספטמבר 1973[5]. על אף האזהרות החוזרות ונשנות שנתן מלך ירדן, ישראל לא התכוננה למלחמה והותקפה מבלי שגייסה כמעט בכלל כוחות מילואים. במלחמה זו החליטה ירדן לא להשתתף והחזית המזרחית בזמן המלחמה לא הייתה פעילה בכלל. החלטה זו של ירדן הייתה צעד משמעותי ביחס החם יחסית שהתקיים בין ישראל לירדן גם לפני תהליך השלום. ירדן לא תקפה את ישראל וישראל לא תקפה את ירדן באף שלב במלחמה אבל כשהחזית בין ישראל לסוריה ברמת הגולן התחממה, החליט המלך חוסיין לשלוח יחידות ירדניות לסיוע הצבא הסורי בכדי לשמור על יחסים טובים עם סוריה.

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה הגיע אש"ף למבוי מדיני סתום, אשר הביא אותו לחתום על הסכם עם ירדן[6] ב־11 בפברואר 1985. הסכם זה, שבו הוסכם על עיקרון שטחים תמורת שלום, היה אמור לחזק את מעמדם של הצדדים מול ישראל על ידי הצגת עמדה משותפת. הסכם זה נכשל בעקבות קשיים פנימיים באש"ף והמלך חוסיין נסוג ממנו ב־19 בפברואר 1986.

הזדמנות נוספת לקידום השלום עם ישראל הגיעה בשנת 1987. ממשלת האחדות הלאומית בישראל שלחה את שר החוץ שמעון פרס לשורת מגעים, שהסתיימו זו הפעם הראשונה בהסכם כתוב, הסכם לונדון. ב-11 באפריל 1987 הסכימו הצדדים על ועידה בינלאומית לקידום השלום במזרח התיכון. הסכם לונדון לא מומש, שכן במערך הפוליטי הפנימי בתוך ישראל, ולאור עמדתו הנצית התקיפה של ראש הממשלה יצחק שמיר לא היה לפרס הכוח להוציא את ההסכמה אל הפועל.

 
הסכם השלום בין ישראל לירדן. בתמונה (מימין לשמאל): המלך חוסיין, ביל קלינטון ויצחק רבין

בעקבות האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב־1987 חששה ירדן שהיא תתפשט גם לתוך ארצו דבר שגרם לו ב־31 ביולי 1988 להכריז על ניתוק מנהלי מהגדה המערבית ועל ויתור על כל תביעה לריבונות בשטחים, אירוע אותו רואה משה ז"ק בספרו "חוסיין עושה שלום" כגורם שאִפשר את חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן. מצב חדש זה הביא לשינוי היחסים בין שתי המדינות משום ש"האופציה הירדנית" - הרעיון כי ניתן יהיה להשתמש בחוסיין ככלי לשמירת השליטה בשטחים במידה זו או אחרת, תוך הגעה להסכמות עם ירדן בדבר השליטה בשטח, והתעלמות מדרישות הפלסטינים לעצמאות – היה לנחלת העבר.

1990 הביאה למשבר נוסף, עם כיבוש כווית על ידי כוחותיו של סדאם חוסיין. שוב מצאה עצמה ירדן לכודה בין השכן האלים ממזרח, הנתמך על ידי ההנהגה הפלסטינית, בראשות יאסר ערפאת, ובין דרישות המערב. חוסיין שב ושגה כאשר תמך בסדאם חוסיין, נמנע מלהצטרף לקואליציה המלחמתית כנגדו, ואיבד את אהדת ארצות הברית, דבר שלווה בסנקציות כלכליות. הסנקציות הכלכליות הביאו את ירדן להתקרב לישראל על מנת להסתייע בהשפעתה על ארצות הברית.

מכיוון שישראל בתקופה זו לא הייתה מוכנה לנהל משא ומתן עם אש"ף, לא הייתה לפלסטינים ברירה אלא להיעזר בחוסיין בניהול המשא ומתן באופן עקיף עם ישראל. וכך, לוועידת מדריד ב־1991 הגיעה "משלחת ירדנית־פלסטינית משותפת". מבחינת היחסים בין המדינות, על אף שהוועידה עצמה לא השיגה את מטרותיה, היא נתנה תנופה לשיחות.

המשלחת הירדנית־פלסטינית החזיקה מעמד עד אוגוסט 1993, אז גילתה ירדן שישראל ואש"ף מנהלות משא ומתן ללא ידיעתה. המשלחת המשותפת חייבה את ירדן לתת לגיטימיות לפלסטינים כמו גם זכות הטלת וטו בנושאים הקשורים למשא ומתן הישראלי־ירדני.

בשנת 1992 עלה לשלטון בישראל יצחק רבין. הסכמי אוסלו, שנחתמו בשנת 1993 בין ישראל ובין הפלסטינים, נתנו תנופה למשא ומתן עם ירדן. לאחר משא ומתן חשאי ממושך, נפגש רבין עם חוסיין ב־25 ביולי 1994 בוושינגטון, ובנוכחות הנשיא ביל קלינטון הודיעו השניים על סיום מצב הלוחמה בין ישראל לירדן. ההכרזה לוותה בצעדים סמליים כגון מטס של מטוסו המלכותי של חוסיין בשמי ישראל ב־3 באוגוסט 1994 (המלך היה טייס מוכשר ומנוסה), כשהוא מלווה בשלושה מטוסי קרב ישראלים, ומשט של רבין ביאכטה המלכותית של חוסיין.

ב־26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בטקס במעבר ערבה, בנוכחות נשיא ארצות הברית. ההסכם כלל תיקוני גבול קלים, הסכמים בדבר השימוש במים, והסכמה על נורמליזציה מלאה בין הצדדים. במהלך השנתיים שלאחריו נחתמו עוד שישה-עשר הסכמים מפורטים בין הצדדים בנושאים שונים.

בעקבות הסכמי השלום נפתחו הגבולות, עשרות אלפי ישראליים ביקרו באתרים שונים בירדן, ואף הועברו מפעלים לירדן שם כוח העבודה זול יותר.

ב־4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן השתתף בהלווייתו. כמו כן, נחתם הסכם סחר ב-1996 וישראל עזרה רבות בהקמת מרכז רפואי משוכלל בעמאן. ב־29 במאי 1996 עלה לשלטון בנימין נתניהו. נתניהו ראה עצמו מחויב להסכם עם ירדן, וביקש לשפר את היחסים עמה, אך אירועי אותו הזמן כגון מאורעות מנהרת הכותל, ובניית השכונה בהר חומה העכירו את היחסים.

ב־13 במרץ 1997 אירע הטבח בנהריים, בו חייל ירדני פתח באש על קבוצת ילדות שביקרו במובלעת הירדנית ב"אי השלום" בנהריים. שבע ילדות מבית שמש נהרגו באירוע. עם לכידת החייל, הודיע הצבא הירדני שמדובר בחולה נפש. מספר ימים לאחר מכן קטע חוסיין ביקור בספרד והגיע לביקור בישראל, במהלכו ביקר את משפחות ההרוגות וניחם אותן באופן אישי. בנוכחות כלי תקשורת הביע המלך התנצלות בשם ממלכת ירדן, כשהוא כורע על ברכיו. כן ביקר את הפצועות בבית החולים, והורה על מתן פיצוי כספי למשפחות הנפגעות, צעד יוצא דופן בסכסוך הערבי-ישראלי. הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם, שבירדן משמעותו בדרך כלל 25 שנות מאסר עם עבודת פרך. עונש המוות הקיים בחוק הירדני לא הושת עליו, בנימוק שבריאותו הנפשית הייתה מעורערת בעת ביצוע המעשה[7]. חוגים בירדן המתנגדים להסכם השלום יצאו להגנתו של הרוצח, בטיעונים שונים, וביקרו את התנהלותו של המלך חוסיין.

בספטמבר 1997 אירע אירוע נוסף אשר העכיר את היחסים עם ישראל. היה זה ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של ח'אלד משעל, בכיר בחמאס, שבוצע על ידי סוכני המוסד על אדמת ירדן. שני סוכנים נמלטו לשגרירות ישראל בעמאן והשגרירות הוקפה בכוחות מיוחדים ירדנים, חוסיין ראה במעשה משום מעילה באמונו ואיים לפרוץ לשגרירות אם לא יוסגרו הסוכנים לידיו. כישלון זה הטיל כתם על תפקודו של ראש המוסד דאז, דני יתום. בתיווכם של שר החוץ דאז, אריאל שרון ושל אפרים הלוי, שליח מיוחד של ראש הממשלה נתניהו לירדן, הוסגרו הסוכנים לידי הירדנים. לאחר משא ומתן שוחררו הסוכנים בתמורה למתן סם הנגד לזריקת הרעל שהוזרקה למשעל, ושחרור שייח' אחמד יאסין מכלאו.

בשנות התשעים החל מצב בריאותו של חוסיין מדרדר. מזה שנים היה ידוע כי יורשו הוא הנסיך חסן, אחיו הצעיר. סמוך למותו הדיח חוסיין את אחיו מתפקיד יורש העצר, ומינה לתפקיד זה את בנו עבדאללה, אשר עלה לשלטון עם מותו של חוסיין, בשנת 1999. התפתחות זו הפתיעה את ישראל שיצרה קשרים קרובים עם חסן, אך היחסים בין המדינות לא נפגעו.

עם פריצת האינתיפאדה השנייה נמנעה ירדן מלשגר את שגרירה החדש לישראל והוא הגיע רק בתחילת 2005 (לקראת ההתנתקות)[8].

ירדן הייתה בין הדוחפים העיקריים לקבלת יוזמת השלום הערבית על ידי הליגה הערבית בסוף מרץ 2002.

מתיחות נוספת נוצרה ביחסים בעקבות דברי אלוף פיקוד המרכז, יאיר נוה כי המלך עבדאללה עשוי להיות המלך האחרון בשושלת[9].

מתיחות נוספת נוצרה בעקבות מלחמת לבנון השנייה (בה הזהיר המלך את ישראל כי פעולותיה יגרמו לפעילות טרור כנגדה) וכן בזמן מבצע עופרת יצוקה במהלכו נעדר השגריר הירדני מישראל.

במרץ 2011 נערך תרגיל משותף להיערכות לרעידות אדמה, בניהול מגן דוד אדום והסהר האדום הירדני. בתרגיל השתתפו כ-200 איש, בהם אנשי מקצוע מיומנים משתי המדינות וחברי הסגל האקדמי וסטודנטים מהפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב[10].

ב-2017 חלה מתיחות ביחסים בין המדינות, בעקבות התקרית בשגרירות ישראל בעמאן, שבה מאבטח ישראלי ירה למוות בשני ירדנים. בסוף יולי 2017 צוות השגרירות הישראלית בעמאן חזר לישראל[11], ובנובמבר 2017 ירדן הבהירה כי השגרירה הישראלית בעמאן לא רצויה וכי שגרירות ישראל בירדן לא תיפתח עד אשר ישראל תנקוט צעדים נגד המאבטח[11][12]. ב-18 בינואר 2018 התנצלה ישראל בפני ירדן על התקרית והבטיחה לשלם פיצוי למשפחות ההרוגים[13].

כיום היחסים בין ישראל לירדן חמים, ומעברי הגבול פתוחים, אם כי משמשים בעיקר תיירים, תושבי השטחים ואנשי עסקים הנמצאים בקשרים עסקיים עם ירדן. אי השלום נמצא בריבונות ירדנית, אך ישראלים מבקרים בו ללא צורך בדרכון.

ב-21 באוקטובר 2018 החליט מלך ירדן שלא לחדש את ההסכם שהעניק לישראל זכויות גישה לנהריים ולמובלעת צופר. לפיכך צפויים אזורים אלה לחזור לריבונות ירדנית מלאה ב-10 בנובמבר 2019.

ב-29 באוקטובר 2019 הוחזר השגריר הירדני לארצו לצורך התייעצויות, זאת בעקבות מעצרם המנהלי בישראל של שני ירדנים.

פקיסטןעריכה

  ערך מורחב – יחסי ירדן–פקיסטן

היחסים בין ירדן ופקיסטן החלו כבר בשנות הארבעים, כאשר פקיסטן הייתה המדינה היחידה, מלבד הממלכה המאוחדת, שהכירה בריבונות ירדן על שטחי יהודה ושומרון שנשארו בידיה עם סיום הקרבות במלחמת העצמאות ב-1949[14]. מדינות ערב שנחשבו בשנות ה-50 של המאה ה-20 לפרו-מערביות, כדוגמת ערב הסעודית, ירדן ועיראק, נטו לטובת הפקיסטנים, ואילו מדינות ערב שנחשבו לנייטרליות (כגון סוריה ומצרים) גילו לעיתים תכופות נטיות פרו-הודיות[15].

אמנם, יחסים רשמיים בלבד התקיימו עוד מאמצע שנות השבעים, אך שיתוף פעולה אמיתי בין המדינות החל רק משנות התשעים והתחזק לקראת שנות האלפיים. בשנת 2001, כמה מהמנהיגים הבכירים ביותר בפקיסטן הגיעו לביקור רשמי בעמאן, שם שוחחו עם בכירים בממשלת ירדן ומלך ירדן על התחייבות לשיתופי פעולה בהיקף מלא. מלך ירדן אף שיבח את דברי המנהיגים וכינה "יחסים עמוקים, חזקים והיסטוריים" בין שתי המדינות[16].

ב-2 בנובמבר 2007, ביקר המלך עבדאללה השני מירדן באסלאמאבאד, שם קיים פגישה רשמית עם נשיא פקיסטן, פרבז מושארף. במפגש שוחחו על ההתפתחות הכללית של מצבים אזוריים ובינלאומיים ובעיקר במזרח התיכון. כמו כן, הם ציינו חששות לגבי המצב בעיראק. מושראף אף שוחח עם המלך עבדאללה על מאמציה של פקיסטן לקדם שלום ויציבות בדרום אסיה והתמודדות של המדינה עם אתגרים קיצוניים של טרור. שני המנהיגים הביעו שביעות ורצון מהתפתחות ביחסים הדו צדדיים של הפקיסטיאנים-ירדניים בתחומים שונים. בעיקר ברמות שיתוף הפעולה שהתייחסו בעיקר בתחומים הכלכליים-מסחריים[17].

הרשות הפלסטיניתעריכה

ההתערבות הראשונה של ירדן בשטחי יהודה ושומרון הייתה בסיפוח הגדה המערבית ב- 24 באפריל 1950, לאחר הסכמי שביתת הנשק מ -1949. בשנת 1951 חוסל המלך עבדאללה הראשון על ידי פלסטיני ממשפחת חוסייני. לאחר הסיפוח הפכו כל הפלסטינים בגדה המערבית לאזרחים ירדנים[18]. בפרלמנט הירדני ניתנו 30 מושבים לאזרחי הגדה המערבית, מכיוון שכמות האוכלוסייה שם היוותה את אותו היחס של 30 המושבים מתוך הפרלמנט כולו. הפלסטינים בגדה המערבית לא סבלו מאפליה ממסדית בכלל כל זמן שלטון הירדנים שם, והם קיבלו זכויות שוות ככל אזרחי ירדן[19].

לאחר מלחמת ששת הימים איבדה ירדן את השליטה בגדה המערבית לישראל. עם זאת, הפלסטינים בגדה המערבית לא איבדו את אזרחותם ולא את מושביהם בפרלמנט הירדני. כ -300,000 פלסטינים ברחו לירדן הרחק מהצבא הישראלי. בשנת 1970 פרץ סכסוך בין כוחות הצבא הירדני בראשות המלך חוסיין לבין הארגון לשחרור פלסטין בראשות יאסר ערפאת. הסכסוך הזה מכונה גם כ"ספטמבר השחור". לאחר הסכסוך גירשה ירדן את כל פעילי אש"ף מהמדינה אל לבנון וסוריה. הפלסטינים בגדה המערבית עוד שמרו על האזרחות הירדנית שלהם עד ויתור ירדן על שטחי יהודה ושומרון ב- 31 ביולי 1988. שנים מאוחר יותר ירדן הכירה באש"ף כ"נציג הלגיטימי לעם הפלסטיני"[20].

לאחר ניתוק הקשרים המשפטיים בין הגדה המערבית לממלכת ירדן בשנת 1988, תמכה ממשלת ירדן במאבק של אש"ף להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה. במהלך ועידות השלום שבאו לאחר ועידת השלום במדריד בשנת 1991, הפלסטינים היו מיוצגים כמשלחת משנה בתוך המשלחת הירדנית-פלסטינית, דבר שנבע מדרישות ישראליות להימנע מלהציג את הפלסטינים כאומה עצמאית. במהלך השיחות הישראליות-ירדניות בוושינגטון בשנת 1992, הוסדרו רוב הנושאים המהווים מחלוקת ישראלית-ירדנית, אך ממשלת ירדן סירבה לחתום על הסכם רשמי כלשהו עם ישראל כל עוד לא הושג הסכם עם הפלסטינים. ב- 13 בספטמבר 1993 נחתם הסכם אוסלו, ולמחרת הפכו חברי המשלחת הפלסטינית למשלחת נפרדת. הסכם אוסלו אפשר למשלחת הירדנית לנהל משא ומתן גלוי עם המשלחת הישראלית, וב- 26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום הישראלי-ירדני.

הסכם השלום הישראלי-ירדני יצר כמה מחלוקות בין ירדן לרשות הפלסטינית בסוגיית המקומות הקדושים למוסלמים במזרח ירושלים, שם הוסכם כחלק מההסכם כי השטח יהיה תחת השגחה ירדנית, ואילו הרשות הפלסטינית רואה עצמה כאחראית על מתחמים אלו. בנושאים רבים אחרים, ממשלת ירדן והרשות הפלסטינית משתפות פעולה ותומכות זו בזו, שכן הממשלה הירדנית תומכת בשאיפות הפלסטיניות למדינה בגבולות 1967.

אינדונזיהעריכה

היחסים הדיפלומטיים בין המדינות כוננו בשנת 1950. מאז, המדינות מקיימות מערכת יחסים חמה שכוללת מגוון שיתופי פעולה בתחומי המסחר והכלכלה[21]. בחודש יוני 2009, ממשלת אינדונזיה וירדן חתמו על הסכם בדבר מהגרי העבודה בירדן. ישנם כ-30 אלף מהגרי עבודה העובדים במגזר הפורמלי והבלתי פורמלי בירדן[22].

המלך עבדאללה בן אל חוסיין ביקר בג'קרטה ב-26 בפברואר 2014, שם נפגש עם נשיא אינדונזיה. במהלך המפגש, שתי המדינות הביעו עניין בשיתוף פעולה בתעשייה הביטחונית

בשנת 2015, שווי הסחורה שיוצאה מאינדונזיה לירדן הייתה 94.1 מיליון דולר אמריקאי והיא כללה עץ לבוד, מרגרינה, סבון, מכוניות ועוד. באותה שנה, שווי הסחורה שיוצאה מירדן לאינדונזיה הייתה 139 מיליון דולר אמריקאי והיא כללה בעיקר פוספטים. בשנת 2016, שווי הסחורה שיוצאה מאינדונזיה לירדן היה 115 מיליון דולר אמריקאי והיא כללה עץ לבוד, פסטה, שמן דקלים ועוד. באותה שנה, שווי הסחורה שיוצאה מירדן לאינדונזיה היה 258 מיליון דולר אמריקאי והיא כללה דשני אשלגן ופוספטים.

מצריםעריכה

  ערך מורחב – יחסי ירדן–מצרים

מאז שהוכרזה עצמאות ירדן קיימו מצרים וירדן יחסים טובים ושיתופי פעולה רבים, בין אם צבאיים ובין אם כלכליים. שתי המדינות חברות בליגה הערבית, ארגון הסחר העולמי, הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, מועצת האחדות הכלכלית הערבית (אנ') והאו"ם. היחסים הדיפלומטיים בין ממשלת מצרים התקיימו מאז שירדן החלה ליצור יחסי חוץ בשנת 1946.

ב- 6 באפריל 1972 ניתקה ממשלת מצרים את היחסים עם ירדן במחאה על תוכנית ירדנית לסיפוח הגדה המערבית, שלא התחשבה באינטרס של אש"ף. יחסים אלה הוחזרו ב- 11 בספטמבר 1973[23] ונותקו פעם נוספת בשנת 1979, הפעם על ידי ממשלת ירדן, במחאה על הסכם השלום הישראלי-מצרי. לאחר פרוץ מלחמת לבנון בשנת 1982, ממשלת ארצות הברית הפעילה לחץ על שתי הממשלות לקיים פגישה כדי לתאם עמדות לגבי הסכמים עם מדינת ישראל[24], והיחסים הוחזרו ב- 25 בספטמבר, 1984. מאז שתי המדינות לא ניתקו את יחסיהן.

בין שתי המדינות מתקיים שיתוף פעולה תמידי, שנוגע לכל התחומים בהם צבא וביטחון, תיירות וכלכלה והן חולקות דעה אידיאולוגית דומה לגבי המצב במזרח התיכון. מצרים וירדן היו שתי המדינות הערביות הראשונות והיחידות עד כה שחתמו על הסכם שלום עם ישראל, והן מצביעות באו"ם כמעט תמיד באופן זהה.

איראןעריכה

  ערך מורחב – יחסי איראן–ירדן

בתקופת שלטונו של השאה התקיימו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, אולם לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979, ופרוץ מלחמת איראן–עיראק בשנת 1980 נותקו היחסים בין שתי המדינות. בשנת 1991 חודשו היחסים בין שתי המדינות, ובספטמבר 2000 נפגש המלך עבדאללה השני עם נשיא איראן מוחמד ח'אתמי בשולי פסגת המילניום בניו יורק. זמן קצר לאחר מכן, הסחר בין ירדן לבין איראן צמח באופן דרמטי. על פי נתוני הבנק המרכזי של ירדן, "הסחר בין ירדן לאיראן הגיע ל 20 מיליון דולר בשנת 2001, עלייה של כ 46 אחוז לעומת 13.7 מיליון דולר בשנה שקדמה לה."

ב-2 וב-3 בספטמבר 2003 ביקר המלך עבדאללה השני בטהראן, ובכך הפך למלך הירדני הראשון שביקר בטהראן, מאז פרוץ המהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979. בשנת 2010 נחשף כי ירדן חוששת מאוד מתוכנית הגרעין האיראנית, ובסתר אף תומכת בפעולה צבאית להשמדתה[25]. בשנת 2019 טען ד"ר עבדאללה סוואלחה הירדני, כי איראן היא האויב הגורם להידוק הקשרים בין ישראל למדינות ערב[26].

איראן מחזיקה בירדן שגרירות בעמאן בלבד, ואילו ירדן מחזיקה באיראן שגרירות בטהראן בלבד[27].

איחוד האמירויות הערביותעריכה

  ערך מורחב – יחסי איחוד האמירויות הערביות–ירדן

היחסים שבין איחוד האמירויות הערביות לבין הממלכה הירדנית ההאשמית הם יחסים טובים המבוססים על קרבה גאוגרפית ותרבותית. איחוד האמירויות הערביות מחזיק שגרירות ברבת עמון כאשר לירדן יש שגרירות באבו דאבי וקונסוליה בדובאי. שתי המדינות הן מדינות מזרח תיכוניות והן בעלות קשרים קרובים. דוגמה טובה לכך היא שכאשר ראש הפרלמנט הפדרלי של איחוד האמירויות הערביות קיבל נציגי פרלמנט מירדן במאי 2016, זה התקבל בכבוד ובתרועות. שתי המדינות חותרות לשלום כלל ערבי כמו שנאמר בפגישה[28].

טורקיהעריכה

  ערך מורחב – יחסי טורקיה–ירדן

היחסים הדיפלומטיים בין המדינות כוננו באמצעות חתימת "חוזה הידידות" ב-11 בינואר 1947. שגרירות טורקיה בעמאן פועלת מאז ה-28 באפריל 1947. היחסים בין המדינות מבוססים על הבסיס האיתן של קשרי האחווה בין הטורקים והירדנים, ולמעלה מ-40 הסכמים ותזכירי הבנות נחתמו בין המדינות עד היום, המציבים את המסגרת החוקית של שיתוף פעולה דו צדדי[29].

היחסים בין טורקיה לירדן טובים מאוד, וקיימת תיירות רבה בין שתי המדינות. היחסים הכלכליים בין המדינות נמצאים מאז העשור השני של המאה ה-21 בשיא של חילופי כספים מאז סוף המאה הקודמת. חקיקת הסכם הסחר החופשי וההסכם לפטור מוויזה בשנת 2009 שידרגו את רמת היחסים. הסכם הסחר החופשי נכנס לתוקף במרץ 2011. היחסים הכלכליים והמסחריים בין המדינות נמצאים במגמת צמיחה, והיקף הסחר הגיע ל-815 מיליון דולר בשנת 2013. היקף ההשקעות הטורקיות בירדן עומד על כ-300 מיליון דולר, והערך הכולל של עבודות קבלנות שביצעו חברות טורקיות מאז שנת 2000 הגיע ל-2,4 מיליארד דולר[29].

טורקיה מחזיקה בירדן שגרירות בעמאן בלבד, ואילו ירדן מחזיקה בטורקיה שגרירות באנקרה וקונסוליות באיסטנבול ובאיזמיר[30].

לבנוןעריכה

  ערך מורחב – יחסי ירדן–לבנון

בשנת 1946 כוננו היחסים בין המדינות, לאחר שירדן קיבלה את עצמאותה מבריטניה. בשנת 1948 השתתפו שתי המדינות במלחמת העצמאות נגד מדינת ישראל הצעירה שזה עתה הוקמה, אולם בעוד שירדן הצליחה להשתלט על תחומי הגדה המערבית, 14 כפרים לבנונים נכבשו על ידי צה"ל והוחזרו ללבנון רק לאחר הסכמי שביתת הנשק.

בשנת 1970 פתח חוסיין, מלך ירדן במלחמה נגד אש"ף וארגוני הטרור הפלסטינים, וכתוצאה מתבוסתם עברו הארגונים הללו לדרום לבנון, שם הקימו את הפתחלנד.

במהלך מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, גינתה ירדן את ישראל על פעולותיה, אולם מאידך מתחה ביקורת גם על החזבאללה. במהלך מלחמת האזרחים בסוריה תמכה ירדן באופוזיציה הסורית, בעוד החזבאללה תמך בשלטונו של בשאר אל-אסד, אולם גם ירדן וגם חזבאללה לחמו כנגד ארגון המדינה האסלאמית.

סוריהעריכה

  ערך מורחב – יחסי ירדן–סוריה

לירדן וסוריה היסטוריה משותפת רבה כאשר ירדן הייתה למעשה החלק הדרומי של סוריה בתקופת השלטון העות'מאני עד הסכם סייקס–פיקו בו קיבלה צרפת את השליטה על סוריה והממלכה המאוחדת את השליטה על ישראל וירדן. ההסכם הוא מה שגרם לשתי המדינות להתחלק ואם לא היו מתחלקות סביר להניח שהיו נשארות מדינה אחת עד היום.

המדינות חברות בכמה ארגונים בינלאומיים של ארצות האסלאם, כמו הליגה הערבית,

שתי המדינות נלחמו יחד נגד ישראל במגוון מלחמות ושתי המדינות היו שונאות ישראל עד שנת 1995 בה ירדן חתמה על הסכם השלום עם ישראל. היחסים הדיפלומטיים בין המדינות נפגעו לאחר החתימה על הסכם השלום, שלא עלתה בקנה אחד עם האידיאולוגיה של השלטון בסוריה.

בשנים האחרונות, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה היחסים בין המדינות נפגעו פגיעה אנושה, ובהיעדר שלטון ברור בסוריה הסחר והיחסים הדיפלומטיים בין המדינות הוקפאו. היחסים נפגעו בכמה הזדמנויות, כמו ב-26 במאי 2014, כאשר ירדן גירשה את שגריר סוריה, בהג'ת סולימאן, שלפי דבריה של דובר משרד החוץ הירדני, סבאח אל-רפי, הוכרזה כאישיות בלתי רצויה בשל "התבטאויות פוגעניות, באמצעות קשריו האישיים או בכתיבה בתקשורת ובמדיה החברתית, נגד הממלכה."[31]. ירדן כן שיתפה פעולה עם סוריה בשנים האחרונות בזמן הלחימה בארגון הטרור המדינה האסלאמית בסוריה.

ערב הסעודיתעריכה

  ערך מורחב – יחסי ערב הסעודית-ירדן

עד שנות החמישים היו היחסים רבי השנים בין ירדן לערב הסעודית במצב רע. בתחילת המאה העשרים הייתה המשפחה האשמית (כיום שליטת ירדן) כוח חזק בחצי האי ערב. לעומתם קם כוח חזק נוסף, שאותו הנהיג אבן סעוד, שעתיד להנהיג את ערב הסעודית. ההתנגשויות בין שתי המשפחות הוביל לאיבה בין המדינות גם שנים רבות לאחר הקמתן. על אף שירדן וערב הסעודית חולקות גבול משותף רחב מאוד ובעלות אינטרסים משותפים רבים, במשך שנים רבות סירבו שתי המדינות לקונן יחסים דיפלומטיים. אדרבא, פותחה שנאה בין שתי המדינות הטריות במשך זמן רב. רק בשנות החמישים חל מפנה ביחס של המדינות, והסיבה הייתה מות שני המנהיגים. לאחר שעבדאללה נרצח ביולי 1951 ולאחר זמן ירש אותו המלך חוסיין, ואבן סעוד מת בשנת 1953 והחליפו בנו סעוד, האיבה שרכשו זה לזה שני המנהיגים חלפה ולא נגעה לבניהם.

כך, גילו שני המנהיגים החדשים של המדינות כי הקשר בין שתי המדינות יכול לפתח גם פן כלכלי על רקע ההתעשרות של סעודיה ממכירות נפט, ועל רקע הכלכלה הכושלת של ירדן, שנשענה בעיקר על תרומות חיצוניות. במרץ 1956, בלחץ של מדינות ערב ושל קצינים בצבא הירדני, פיטר המלך חוסיין את גלאב פאשא, המפקד הבריטי הוותיק של הלגיון הערבי. סעודיה, יחד עם מצרים וסוריה, ערבו לביטחונה הכלכלי של ירדן, אם בעקבות מהלך זה בריטניה תפסיק את תמיכתה המוניטרית בהאשמים[32].

קטארעריכה

  ערך מורחב – יחסי ירדן–קטר

במשך רוב שנות קיומה של קטאר המדינות הפגינו קרירות זו כלפי זו, בין היתר בגלל תמיכתה של ירדן בבחריין. התפנית לרעה התרחשה בשנת 2002 שגריר קטר בירדן הוחזר לארצו עקב ראיון המבקר את השושלת ההאשמית עם האקדמאי הסורי אסעד ח'ליל ברשת אל-ג'זירה. מה שגרם גם לסגירת משרדי אל-ג'זירה ברבת עמון ולגינויים מצד ירדן על הראיון שהיה "משמיץ ומזיק" על פיהם.

בשנת 2003 הרשויות הקטריות עצרו את פיראס אל-מג'אלי, אזרח ירדני חף מפשע בקטר שאף עבד בטלוויזיה הלאומית של קטר והאשימו אותו בריגול לטובת ממשלת ירדן. אל-מג'אלי נשפט ודינו היה גזר דין מוות אך חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, אמיר קטר דאז, העניק לו חנינה ושחרר אותו להמשך חייו[33].

היחסים החלו להתחמם שוב בשנת 2006, כאשר התרחש תהליך של דמוקרטיזציה בקטאר, תחת שלטונו של תמים בן חמד אאל ת'אני. ההצהרה הרשמית הראשונה של אחת המדינות על ההתקרבות לחידוש היחסים הייתה כאשר שר הפנים הירדני, סלאמסה חמד, הדגיש את עומק היחסים שיש בין מדינתו לבין מדינת קטר. הוא אמר כי היחסים בין ירדן קטר מבוססים על אחווה, כבוד הדדי, דאגה משותפת והצטלבות אינטרסים. הוא הוסיף כי ירדן תשמח לשתף פעולה עם קטר במגוון תחומים ולא תתערב בעניינים פנימיים של המדינה[34][35].

בנגלדשעריכה

  ערך מורחב – יחסי ירדן-בנגלדש

בין ירדן לבנגלדש מתקיים שיתוף פעולה דיפלומטי. בשנת 2011 חתמו בנגלדש וירדן על מזכר הבנות בנושא שיתוף פעולה חקלאי. על פי מזכר ההבנות, שתי המדינות יחליפו חומרים מדעיים ומידע במסגרת חילופי ביקורים של מדענים ומהנדסים, בתחומי המדע והטכנולוגיה החקלאית. על פי מזכר ההבנות, שתי המדינות יקימו צוות עבודה משותף המורכב ממומחים משתי המדינות כדי להקל על שיתוף הפעולה בתחום[36].

בנגלדש וירדן הביעו עניין בהרחבת הסחר וההשקעות בין שתי המדינות. בשנת 2011, ירדן אסרה על ייבוא עבודה מבנגלדש, אך הידקה את תהליך הגיוס זמן קצר לאחר מכן, כתוצאה ממקרים מסוימים של ניצול מיני של עובדות. בשנת 2012, בנגלדש וירדן חתמו על מזכר הבנות כדי לפקח על ההגירה ולהבטיח את בטיחותם של מהגרים, ולהפחית את עלויות ההגירה[37]. באותה שנה, בנגלדש וירדן הכינו טיוטת הסכם כדי לשפר את הסחר בין שתי המדינות. ע"פ ההסכם, שתי המדינות יקימו ועדת סחר משותפת[38]. כיום מתגוררים בירדן 30,000 בנגלדשים, רובם הגיעו בכדי לעבוד בתעשייה[39].

הערות שולייםעריכה

  1. ^ CIA and Saudi weapons for Syrian rebels fueled black market arms trafficking, report says, Salon, ‏2016-06-28 (באנגלית)
  2. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2015-02-08
  3. ^ 1 2 Embassy /High Commission /Consulate General of India, meaindia.nic.in
  4. ^ 1 2 Jordan and Iraq: Between Cooperation and Crisis by Scott Lasensky: Special Reports: U.S. Institute of Peace, web.archive.org, ‏2008-07-09
  5. ^ הבר ושיף, עמ' 161-163.
  6. ^ הערך אש"ף בספריה הווירטואלית של מט"ח
  7. ^ arabicnews
  8. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:קישור כללי

    פרמטרי חובה [ כותרת ] חסרים
    {{{כותרת}}}, www.nrg.co.il
  9. ^ זעם בירדן בעקבות הדברים שאמר האלוף נווה, נענע
  10. ^ המשבר עם ירדן: צוות השגרירות בעמאן הוחזר לישראל, Haaretz הארץ
  11. ^ 1 2 N12 - האולטימטום החדש של ירדן לישראל: החלפת השגרירה, N12, ‏2017-11-01
  12. ^ ירדן: "לא נאפשר לישראל לפתוח השגרירות - עד שתנקוט צעדים נגד המאבטח", ynet, ‏2017-11-30
  13. ^ תם המשבר עם ירדן שטוענת: "ישראל התנצלה ותשלם פיצוי", ynet, ‏2018-01-18
  14. ^ משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 339
  15. ^ משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 338
  16. ^ Jordan, Pakistan Pledge Full-Scale Cooperation, en.people.cn
  17. ^ GRAIN, Pakistan, Jordan set FTA talks guidelines, www.bilaterals.org (בAmerican English)
  18. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2017-08-28
  19. ^ Nils A. Butenschon, Uri Davis, Manuel Hassassian, Citizenship and the State in the Middle East: Approaches and Applications, Syracuse University Press, 2000-05-01, מסת"ב 978-0-8156-2829-3. (באנגלית)
  20. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , Husain, A. M. (2003-01-01). "Who is the Legitimate Representative of the Palestinian People?". Chinese Journal of International Law
  21. ^ The Jakarta Post, King of Jordan to meet with SBY in Jakarta on Wednesday, The Jakarta Post (באנגלית)
  22. ^ The Jakarta Post, RI and Jordan sign MOU on migrant workers, The Jakarta Post (באנגלית)
  23. ^ US diplomatic cable on the resumption of relations
  24. ^ "Ronald Reagan: Remarks of President Reagan, President Mohammed Hosni Mubarak of Egypt, and King Hussein I of Jordan Following Their Meetings"
  25. ^ ירדן: איראן - תמנון רב-זרועות המתסיס את האזור, ynet, ‏2010-12-01
  26. ^ חוקר ירדני: "איראן הפכה לאויב שקירב בין ישראל למדינות ערב", ynet, ‏2019-01-28
  27. ^ אתר על יחסי מדינות | איראן - ירדן
  28. ^ UAE, Jordan legislative bodies enhance relations | Jordan News | Ammon News, en.ammonnews.net
  29. ^ 1 2
    שגיאות פרמטריות בתבנית:קישור כללי

    פרמטרי חובה [ כותרת ] חסרים
    {{{כותרת}}}, www.mfa.gov.tr
  30. ^ אתר על יחסי מדינות | ירדן - טורקיה
  31. ^ Jordan expels Syrian envoy in diplomatic tussle, Associated Press, ‏2015-03-24 (בAmerican English)
  32. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 105
  33. ^ Strained Qatar-Jordan relations worsen, UPI (באנגלית)
  34. ^ Jordan minister hails Qatar ties, Gulf-Times, ‏2015-09-09 (בערבית)
  35. ^ Jordanian-Qatari relations are growing — interior minister, Jordan Times, ‏2015-12-22 (באנגלית)
  36. ^ Bangladesh, Jordan sign MoU on agri cooperation, Bangladesh Economic News, ‏2011-12-30 (באנגלית)
  37. ^ "Bangladesh, Jordan sign MoU". Daily Sun. 26 באפריל 2012.
  38. ^ The Financial Express, The Financial Express, The Financial Express (באנגלית)
  39. ^ Jordan jobs made tough, The Daily Star, ‏2011-12-09 (באנגלית)