נחשתא בת אלנתן

נְחֻשְׁתָּא בת אלנתן היא דמות מקראית, מירושלים. הייתה אשתו של יהויקים, מלך יהודה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס, ואם בנו, המלך יהויכין. נְחֻשְׁתָּא הוגלתה עם בנה המלך על ידי נבוכדנצר בגלות החרש והמסגר. ע"פ שמואל אחיטוב הייתה גבירה רבת השפעה בירושלים.

נחשתא בת אלנתן

מדינה	ממלכת יהודה
בן זוג	יהויקים
שושלת בית דוד
אב אלנתן צאצאים יהויכין מספר צאצאים 1

נחשתא משמשת כאחת הדוגמאות במקרא למעמדה הבכיר של אם המלך המולך, בתרבותם של העמים השמיים-מערביים באותה תקופה. ונשאה בתואר מלכותי רשמי בשם גבירה.

במקרא

נחשתא מוזכרת בשמה פעם אחת בלבד, בספר מלכים, אך מופיעה במקרא עוד מספר פעמים בכינוי "אם המלך" או "הגבירה".

בין היתר מוזכרת בנבואתו הקשה של הנביא ירמיהו על עתידם האישי בידי מלך בבל.

"חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ. וּנְתַתִּיךָ בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ וּבְיַד אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים. וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ וְאֶת אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא יֻלַּדְתֶּם שָׁם וְשָׁם תָּמוּתוּ. וְעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ. הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ."

— ספר ירמיהו, פרק כ"ב, פסוקים כ"ד–כ"ח

שמה

השם נחשתא הוא שם יחדיאי בתנ"ך. לדעת מרבית החוקרים, השם נְחֻשְׁתָּא נגזר מהנחש, אולם לדעת מרטין נות, שמהּ נגזר משמה של המתכת נחושת. בהתאם לפרשנות יש המשערים ששם זה עשוי להעיד על קשר של המשפחה לתעשיית הנחושת בדומה לסברה שישנה על קשר בין משפחת בני ברזילי לתעשיית הברזל. ויש המסבירים שהכוונה בשם נחושתא להורות על חוזק בדומה לכך שדלתות נחושת ובריחי ברזל משמשים במקרא כביטוי לדבר קשה וחזק או גם על נחישות וקשיחות כמו בביטוי "מצח נחושה". בספר הערוך הוצע פירוש לשוני אחר למשמעות השם.

משפחתה מעמדה והשפעתה

משפחת המלוכה ביהודה סביב החורבן עד שיבת ציון

על פי המקרא, נְחֻשְׁתָּא מיוחסת כבתו של אלנתן. יש הסוברים כי אלנתן זה הוא אלנתן בן עכבור שהיה משרי המלך יהויקים. אם כי באותה תקופה מוזכרים במקרא שלושה אלנתן ולפחות שנים מהם הם דמויות שונות.

נחשתא הייתה אשת מלך יהודה, יהויקים אשר מלך בשנים 608-598 לפנה"ס. ואמו של המלך יהויכין שמלך אחריו בגיל 18 למספר חודשים, עד שירושלים נלכדה בידי מלך בבל ויהויכין מסר את השלטון ללא מלחמה ומצור. יהויכין שמר על מעמד וזכויות גם בבבל לאחר שהם הוגלו אליה.

נְחֻשְׁתָּא מכונה בספר מלכים "אם המלך". לדעת רבים, כינוי זה, כמו גם הכינוי "גבירה" מזוהה דווקא עם אם מלך שהייתה בעלת מעמד פוליטי. אחרים סוברים כי תואר זה הוענק לה במידה והיא שימשה עוצרת למלך הצעיר מפאת גילו, אך לגבי נְחֻשְׁתָּא, אין לקבוע זאת במפורש על פי הכתוב במקרא. יש המשערים כי לנְחֻשְׁתָּא הייתה השפעה ניכרת בחצר המלכות, לאור העובדה שירמיהו מזכיר אותה בנבואותיו כלפי בנה, ולאור הזכרתה המודגשת ברשימת היוצאים לגלות.

בחקר המקרא רווחת הסברה כי בין אנשי ממלכת יהודה בתקופה שלפני החורבן, התקיימה סיעה פרו-בבלית וסיעה פרו-מצרית. לפי סברה זו הוצע לשייך את נחושתא בת אלנתן לסיעה הפרו-מצרית, ששויך אליה גם בעלה יהויקים, בעיקר בשל ההשערה המזהה בין אביה אלנתן לאלנתן בן עכבור, שנשלח למצרים בידי יהויקים כדי להרוג את אוריהו בן שמעיהו הנביא.

בספר יחזקאל, פרק י"ט ישנה נבואה הממשילה את "נשיאי ישראל" לכפירי אריות שלאחר שהראשון בהם גלה למצרים, המליכה אמם ה"לְבִיָּא" אגור נוסף מגוריה, אך לבסוף גלה הוא לבבל. האם נמשלת בנבואה גם לגפן שגדלה והתפשטה, אך לבסוף נשרפה כולה. יש הסוברים כי האם המתוארת כלביא או זו המתוארת כגפן היא נחושתא.

בספרו קדמוניות היהודים, מספר יוסף בן מתתיהו כי יהויכין הוא זה שהסגיר את קרוביו ואת אמו עימם, לידי שרי הצבא ולאחר מכן הוגלה לאחר שקיבל הבטחה שלא יאונה להם כל רע והעיר לא תהרס.

נינה זרובבל בן שאלתיאל היה ראש הגולה, ואחד ממנהיגי שיבת ציון שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, הנהיג את בניית הבית השני בשנת 516 לפנה"ס. ויש דעות שהוא גם הדמות המכונה במקרא ששבצר או שששבצר היה נכד אחר של נחושתא. ישנן גם דעות בחז"ל שששבצר הוא דניאל שגלה כילד לבבל עוד בחיי המלך יהויקים.

בספרות חז"ל

מדרש קהלת רבה מציין שהייתה מפורסמת במיוחד במידת הכנסת האורחים שלה. המדרש דורש את דברי מגילת קהלת, פרק י"ב על צרות חורבן בית המקדש והגלות, והפסוק ”וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה” (פסוק ד'): נדרש על נחושתא:

...וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק אלו דלתות נחשתא בת אלנתן, שהיו פתוחות לרווחה.

מסורת זו מופיעה גם בפתיחתא למדרש איכה רבה. בפירוש העץ יוסף על מדרש הוא כותב: ”והיא הייתה לפי קבלת חז"ל נדיבה מאד” ואילו רד"ל בפירושו שם, מציין שאפשר ובזכות דבר זה זכתה שנשמר כבודה גם בשעה שהוגלתה, כפי שהמקרא ממשיך לכנותה גם אז בשם גבירה. עוד ציין רד"ל, כי ייתכן שברקע המדרש הקושר בין הפסוק העוסק בדלתות ובין נחושתא, עומד הביטוי "דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת" (תהלים, ק"ז, ט"ז).

בפרשנות מאוחרת של שמחה ראובן עדלמן מתפרש מדרש זה דווקא לגנאי. לדעתו, המדרש מנסה לרמוז לכך שנחושתא אשמה בכך שהיא פתחה את דלתות ירושלים לצבא הבבלי, במחשבה שבכך יהיה לה שלום אם תגלה. כלומר, בהשפעתה, בנה יהויכין הסגיר עצמו לבבל, ובכך היא גרמה לגלות החרש והמסגר וללקיחת אוצרות הכסף והזהב של ירושלים לבבל. והנחושת זה מה שנותר בעיר לטובת המשך עבודת המקדש. עד שגם זה נלקח על ידי נבוזראדן בחורבן הבית. לדעתו, המדרש רואה כניעה זו כבגידה ומכנה אותה ברמז "דלתות פתוחות לרווחה"..

הרב אליעזר ליפמן פרינץ סובר כי הדגשת יציאתה מירושלים בפני עצמה מראה על חשיבותה.

קישורים חיצוניים

• גליה סמו, הגבירה במקרא ובמזרח הקדום אתר מקראנט
• מלכי בן-ימין טפרברג, אשת המלך 2, י"ח באדר ב' תשע"ו, 28 במרץ 2016, באתר 929 - תנ"ך ביחד.