שבעה עשר בתמוז
י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים והמצור על העיר הגיע לסופו, שבועות ספורים לפני החורבן. לכל הדעות, לפני חורבן בית המקדש השני נבקעה חומת ירושלים ביום זה. באשר לחורבן בית המקדש הראשון, על פי המקרא והתלמוד הבבלי נבקעה החומה בתשעה בתמוז,[1] בעוד שלפי התלמוד הירושלמי התאריך היה שבעה עשר בתמוז אלא שבשל המצור טעו בספירת הימים.[2] לפי חז"ל, אירעו בי"ז בתמוז כמה אסונות נוספים שפגעו בכבודה של התורה.
 | |
| משה משבר את הלוחות למראה עגל הזהב | |
| סוג | צום |
|---|---|
| מועד | |
| תאריך |
י"ז בתמוז ה'תשפ"ד יום שלישי, 23 ביולי 2024 |
צום שבעה עשר בתמוז נקרא[3] גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים, הנמשכים עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.[4]
בדרך כלל תאריך הצום חופף בתחילתו או אמצעו של חודש יולי. לעיתים נדירות הצום חל בסופו של חודש יוני.
הסיבות לתענית
לדברי חז"ל במשנה, חמישה אסונות אירעו לעם ישראל בי"ז בתמוז:
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז...
נשתברו הלוחות,
ובוטל התמיד,
והובקעה העיר,
ושרף אפוסטומוס[5] את התורה,
והעמיד/והועמד צלם בהיכל.
שבירת לוחות הברית
ערך מורחב – חטא העגל
כאשר היה משה על הר סיני וקיבל את התורה, ניגשו בני ישראל לאהרון הכהן ביום ט"ז בתמוז ודרשו מנהיג חדש במקום משה, שלפי חשבונם כבר היה צריך לרדת מההר. אהרון דחה אותם ליום המחרת, וביום י"ז בתמוז עשו את עגל הזהב.
בעקבות מעשיהם, הציע ה' למשה כי ישמיד את עם ישראל ויקים שושלת חדשה מזרעו בלבד: ”וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.” (שמות, ל"ב, ט'–י')
בעקבות תחינותיו של משה, ריחם לבסוף ה' על העם. אז ירד משה מהר סיני עם לוחות הברית, ראה במו עיניו את פסל עגל הזהב ואת בני ישראל רוקדים סביבו, ובזעמו השליך את הלוחות ושבר אותם: ”וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. (...) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.” (שמות, ל"ב, ט"ז–י"ט)
ביטול קורבן התמיד
בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש את קורבן התמיד: שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. אגדה בתלמוד הבבלי מייחסת את אירועי י"ז בתמוז למלחמה בין האחים החשמונאים הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, שגרמה לשיבוש בהקרבת התמיד:
”כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה – היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו” (אנשי אריסטובולוס) ”משלשלין דינרים בקופה, ומעלים להם” (אנשי הורקנוס) ”תמידים” (בהמות כשרות לקרבן תמיד). ”היה שם זקן אחד... אמר להם: "כל זמן שעוסקים” (אנשי אריסטובולוס) ”בעבודה” (של המקדש) ”אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם” (אנשי אריסטובולוס) ”דינרים בקופה, והעלו להם” (אנשי הורקנוס) ”חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.”[6]
יוסף בן מתתיהו מביא לצד אגדה זאת[7] הסבר אחר, לפיו אמנם גם בזמן המצור על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות הר הבית מכיוון שהכוהנים במקדש נקראו להילחם ולא נמצא אף כהן טהור שיקריב את התמיד.[8]
הבקעת חומות ירושלים
בחודש תמוז בשנת 589 לפני הספירה נפרצו חומות ירושלים לאחר שנה ושישה חודשים[9] תחת מצור שהטיל נבוזראדן, מפקד צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, על העיר. הצבא הבבלי שפלש לירושלים שרף ובזז אותה, טימא את בית המקדש, וכמה שבועות לאחר מכן, בט' באב, החריב אותו כליל.
בשנת 70 לספירה נפרצו חומות ירושלים בשנית בידי טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל, באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד. המצור של הרומאים על ירושלים החל בחודש ניסן שנת 70 לספירה, ונמשך שלושה חודשים עד להבקעת החומה בי"ז בתמוז. כשלושה שבועות לאחר שנבקעה החומה, נכבשה ונהרסה ירושלים בידי צבאו של טיטוס, ובית המקדש הועלה באש.
על פי התלמוד הבבלי,[10] חומות העיר נפרצו לפני החורבן הראשון בט' בתמוז, כפי שכתוב בספר ירמיהו,[11] אך מאחר שחורבן בית שני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר כיום תענית לשני האירועים יחד. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי[2] נטען כי גם בזמן חורבן בית ראשון נפרצו חומות העיר בי"ז בתמוז, ומה שנכתב בספר ירמיהו נובע בשל בלבול מניין הימים בעם ישראל בימי המצור.
שריפת ספר תורה בידי אפוסטמוס
ישנן מספר השערות לגבי זהותו של אפוסטמוס (אנ'). לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס, מימי החשמונאים, כמתואר בספר החשמונאים: ”וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש”,[12] אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס.
יש המזהים אותו עם פוסטמיוס, פקיד רומי בכיר במינהל נציבות סוריה במאה השנייה, ואם אכן כך הדבר, הקשר הוא ככל הנראה למרד בר כוכבא.[13]
יש המבקשים לקשור מעשה זה עם סיפורו של יוסף בן מתתיהו בספרו "מלחמות היהודים"[14] על חייל רומי שמצא לא הרחק מבית חורון ספר תורה, קרע אותו לקרעים והשליכו לתוך האש. היהודים נזדעזעו מחילול הקודש ודרשו מיד מהמשגיח הרומי בקיסריה להעניש את הפורע, ”כי מוכנים הם למסור את נפשם מלראות תורת-אבות מחוללת באופן כזה”.[15] השערה זו נתמכת בדברי דעת רבי אחא בירושלמי[16] הטוען כי מעשה השריפה אירע "במעברתא דלוד", שכן בית חורון שוכנת בדרך המעבר מלוד לירושלים. לדעת חכמים, המעשה אירע במקום אחר, "במעברתא דטרלוסה".
העמדת פסל במקדש
הוכנס פסל עבודה זרה לבית המקדש. בתלמוד הירושלמי התלבטו לגבי זמן המעשה על פי הגרסה במשנה - לפי הגרסה והעמיד זהו מעשה של אותו אפוסטמוס, ולפי הגרסה והועמד מדובר על פסל האשרה שהעמיד מנשה מלך יהודה[17] או פסל זאוס שהעמיד אנטיוכוס בבית המקדש השני.[18]
מועד היום ואופיו
לאחר חורבן בית המקדש הראשון, חלה התענית ביום ט' בתמוז. עם בניין בית המקדש השני, בטלה התענית והפכה ליום שמחה כל עוד עמד המקדש על תלו. לאחר חורבן בית המקדש השני, שונה התאריך ליום י"ז בתמוז כי ביום זה נפרצו חומות העיר לפני החורבן האחרון. על פי הגמרא, לאחר חורבן הבית השני, אופיו של היום לדורות נעשה תלוי בתנאי חייהם של היהודים בכל דור:
אמר רב פפא, הכי קאמר:
בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה;
יש גזרת המלכות[19] – צום;
אין גזרת המלכות ואין שלום – רצו מתענין, רצו אין מתענין.
לדברי רב פפא, בזמן שקיימת גזירת שמד נגד עם ישראל, חייבים כולם לצום, ובזמן שאין שמד ואין שלום, הצום נתון לבחירה. הכוונה בביטוי "בזמן שיש שלום" לדעת רש"י היא "כשאין יד האומות תקיפה על ישראל", פירוש על פיו כביכול פטורים מצום מאז הקמת מדינת ישראל, אולם לדעת רוב הראשונים[20] 'זמן שלום' הוא רק כשבית המקדש בנוי. הרמב"ן מסביר שדברי רב פפא הם אמנם ההלכה לכתחילה, אך מאחר שכלל ישראל קיבלו על עצמם לצום גם בהיעדר "גזרת המלכות", חייבים כולם לצום מתוקף המנהג.[21]
אצל הספרדים ועדות המזרח, כמו גם בחלק מקהילות איטליה, נהוג להכריז על התענית בשבת שלפניה,[22] בנוסח הפסוק המנבא את הפיכת הצום ליום טוב:
אחינו, בית ישראל, שמעו: צום הרביעי יהיה ביום... יהפכהו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שנאמר: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".
— ספר אבודרהם עמוד רנ"ד.
בשנים מסוג בשז, גכז והכז (כ-28% מהשנים) חל י"ז בתמוז בשבת ואז נדחית התענית ליום ראשון שאחריה, משום שתענית מדברי חכמים אינה דוחה את השבת, שבה אנו מצווים על עונג שבת ("וקראת לשבת עונג"[23]).
קריאת התורה
כבכל התעניות הקבועות, הנהיגו הגאונים לקרוא בתורה שני קטעים המופיעים בסמיכות בספר שמות. הראשון הוא תפילת משה לרחמים על העם לאחר שנודע לו מפי ה' על חטא העגל, והיענותו של ה' לתפילה (ל"ב, י"א–י"ד). השני הוא ציווי על משה לעלות להר סיני בשנית כדי לכתוב לוחות שניים במקום הלוחות הראשונים ששבר, י"ג מידות הרחמים הנגלות בעליית משה אל ההר, תפילתו הנוספת לרחמים על העם, והבטחת ה' לברית איתנה בינו לבין עם ישראל (ל"ד, א'–י').
שלא כשאר התעניות, בימי הביניים נהגו לקרוא בשבעה עשר בתמוז בלי דילוג, מתפילת משה ועד סוף י"ג מידות רחמים, משום שביום זה אירע חטא העגל המתואר בקריאה.[24] מנהג זה לא השתמר, וכיום בכל המנהגים קוראים בשבעה עשר בתמוז כבכל התעניות.[25]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- שבעה עשר בתמוז, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- שבעה-עשר בתמוז וימי בין המצרים, באתר aish.co.il
- הערך "צום שבעה עשר בתמוז", באתר ויקישיבה
- מידע על שבעה עשר בתמוז בקטלוג הספרייה הלאומית
- הלכות תענית באתר מכון ממרא
- הלכות י"ז בתמוז הרב אליעזר מלמד באתר פניני הלכה
- דפי לימוד בנושא תעניות, באתר מדרשת
- שבעה עשר בתמוז, אתר chabad.org
- צום שבעה עשר בתמוז באתר חב"ד
- מתיה קם, י"ז בתמוז, אתר מט"ח
- סיכום האירועים שאירעו בי"ז בתמוז, אתר כיפה
- תיקון שבעה-עשר בתמוז באתר הספרייה הלאומית
- המשמעות האקטואלית של שבעה-עשר בתמוז
- תכנים על י"ז בתמוז באתר של סיון רהב-מאיר
- מבט עדכני על ימי החורבן באתר ערוץ מאיר (מכון מאיר)
- מאמרים בנושא שבעה עשר בתמוז, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
- ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'; פרק נ"ב, פסוק ז'
- ^ 1 2 תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
- ^ ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט
- ^ שלושת השבועות המתחילים ב-י"ז בתמוז, תשעת הימים המתחילים בראש חודש אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב (אחר חצות), ותשעה באב עצמו.
- ^ בנוסח אחר: "אפוסטמוס"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט, עמוד ב'; מסכת מנחות, דף ס"ד, עמוד ב'
- ^ בספרו קדמוניות היהודים, י"ד, ד', ג', הוא כותב שהיה זה ביום צום בחודש השלישי. הרב אליהו כץ, חמישה מי יודע?, ניב המדרשיה תשל"ב - תשל"ג עמ' קכב, מביא השערה שלפיה מדובר בי"ז בתמוז.
- ^ מלחמת היהודים ספר שישי פרק שני
- ^ לפי פרשנות סדר עולם, שנות צדקיהו נמנות מתשרי ולא מניסן, ואם כן, המצור נמשך שנתיים וחצי.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח, עמוד ב'; וכן תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד ב', וראו שם בדברי התוספות.
- ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'
- ^ חשמונאים א' פרק א' נ"ו
- ^ דביר רביב ונתנאל אלינסון, המדריך למטייל בשומרון, ירושלים, 2014
- ^ פרק י"ב אות ב
- ^ יוסף נדבה, גזרות על ספרים עבריים, מחניים ק"ו, תשכ"ו, באתר דעת. ראו גם שיעורו של הרב אורי שרקי באתר מכון מאיר התומך בהשערה זו.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
- ^ כמתואר בספר דברי הימים ב', פרק ל"ג, פסוק ז'
- ^ כמתואר לפי כמה דעות בספר דניאל, פרק י"ב, פסוק א'
- ^ גזירת שמד של שלטון הגויים באותם ימים.
- ^ רמב"ן, טור ועוד
- ^ תורת האדם, עניין אבילות ישנה.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"נ, סעיף ד'
- ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג
- ^ ליקוטי הפרדס, דף ל., ענין תענית, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום); רבי צדקיה בן אברהם, שבלי הלקט, סדר תענית, סימן רסג, באתר היברובוקס.
- ^ למשל, רבי יצחק מווינה, אור זרוע, חלק ב' סימן שצב.