רפובליקת ויימאר

רפובליקת ויימאר (בגרמנית: ‏Weimarer Republik^ⓘ‏^Ⓘ‏) הוא השם שנתנו היסטוריונים לתקופה שלטונית בתולדות גרמניה, במהלכה התנהלה המדינה על בסיס חוקה שנוסחה בעיר ויימאר (זה מקור השם. בפועל גרמניה נקראה גם לפני תקופה זו, גם במהלכה וגם אחריה "הרייך הגרמני").

הרייך הגרמני
Deutsches Reich

דגל סמל
מוטו לאומי	"Einigkeit und Recht und Freiheit" ("אחדות וצדק וחירות")
המנון לאומי	שיר הגרמנים המנון
ממשל
משטר	רפובליקה פדרלית חוקתית, דמוקרטיה פרלמנטרית חצי-נשיאותית
ראש המדינה	נשיא
נשיא	פרידריך אברט (1919-1925) פאול פון הינדנבורג (1925-1933)
ראש הרשות המבצעת	קנצלר
קנצלר	פיליפ שיידמן (1919, ראשון) אדולף היטלר (1933, אחרון)
שפה נפוצה	גרמנית
עיר בירה	ברלין 52°31′N 26°24′E (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	רייכסראט (בית עליון) רייכסטאג (בית תחתון)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
הקמה	כניעה במלחמת העולם הראשונה, חוזה ורסאי, מהפכת נובמבר
הכרזה חוקה	9 בנובמבר 1918 11 באוגוסט 1919
פירוק	עליית אדולף היטלר לשלטון, חוק ההסמכה
תאריך	30 בינואר-23 במרץ 1933
ישות קודמת	הקיסרות הגרמנית
ישות יורשת
שטח בעבר	468,787 קמ"ר (נכון ל־1925)
אוכלוסייה בעבר	62,411,000 (נכון ל־1925)
כלכלה
מטבע	רייכסמארק‏ (ℛℳ)
שונות
חגים לאומיים	Verfassungsfeiern in Berlin

הכרזת הרפובליקה ב-9 בנובמבר 1918

תקופת רפובליקת ויימאר החלה ב-9 בנובמבר 1918, עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. פיליפ שיידמן, המדינאי הסוציאל-דמוקרט, הכריז על הקמת רפובליקה גרמנית סוציאליסטית, וראש המפלגה הסוציאליסטית פרידריך אברט התמנה לנשיא הראשון. במרבית התקופה התנהלה גרמניה כרפובליקה דמוקרטית, גם אם בלתי יציבה ככל שנקף הזמן.

סופה של הרפובליקה הגיע קצת יותר מ-14 שנים לאחר מכן: ב-30 בינואר 1933 עלה אדולף היטלר לשלטון, ופחות מחודשיים אחר כך, ב-23 במרץ 1933, הוא הביא לקצהּ של הרפובליקה עם חקיקת חוק ההסמכה. חוק זה הפך את הרפובליקה לדיקטטורה, ועמו החלה תקופת גרמניה הנאצית.

כינון הרפובליקה

לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה מונה האריסטוקרט הליברל מקס פון באדן לקנצלר גרמניה (ראש ממשלה). מינויו של פון באדן היה כפי הנראה עקב המוניטין שלו כאדם מתון, המסוגל לנהל משא ומתן עם מדינות חוץ, וזאת לנוכח התבוסה במלחמה, שהייתה כבר עובדה מוגמרת בשלב זה. קודמיו של פון באדן בתפקיד היו בובות של אילי המלחמה ששלטו בפועל בגרמניה - הגנרלים מן המטה הכללי ובראשם פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף. פון באדן, בניגוד לקודמיו, החליט לגלות עצמאות, והכריז על שורת רפורמות ועל צעדים במישור מדיניות הפנים. לראשונה הוקמה ממשלה שבה ישבו נציגים סוציאליסטים. הקנצלר הפך לאחראי בפני הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) ונקבע שרק הוא יכול להכריז על מלחמה, שוחררו אסירים פוליטיים, ומשרת הקייזר (קיסר) הפכה לייצוגית בלבד.

אלא שצעדים אלו היו דלים ולא מספקים לנוכח התוהו ובוהו הפוליטי ששרר בגרמניה בתחילת נובמבר 1918. מלחים גרמנים בעיר קיל מרדו וסירבו לבצע התקפת התאבדות על הצי הבריטי, התפשט כמעט מרד בגרמניה, פועלים יצאו לרחובות והוקמו "מועצות חיילים". כדי למנוע הרס מוחלט, ברח הקייזר מגרמניה להולנד, וב-9 בנובמבר מסר פון באדן את ראשות הממשלה לפרידריך אברט, מנהיג הסוציאל-דמוקרטים. היה זה תמרון שנועד להבאיש את ריחו של השמאל, ושל המבנה השלטוני החדש שיקום לאחר המונרכיה. הגנרלים והמונרכיה הם שנקטו במדיניות המיליטריסטית וחסרת האחריות שגרמה לתבוסה במלחמה, אך אנשי השמאל הם שיחתמו על הכניעה. הייתה זו תחילתה של אגדת תקיעת הסכין בגב שלפיה השמאל והיהודים הם האשמים בתבוסתה של גרמניה, והם שבגדו בעם ברגע המכריע.

יומיים לאחר חילופי השלטון, מול מצור ימי של צבאות בריטניה, צרפת וארצות הברית, רעב ותהפוכות פוליטיות מבית, השיגו הגנרלים שביתת נשק ובכך הביאו לסיום מלחמת העולם הראשונה. חצי שנה מאוחר יותר, ב-28 ביוני 1919, חתמה גרמניה על חוזה ורסאי, שלא היה תוצאה של משא ומתן אלא הוכתב לגרמניה על ידי המדינות המנצחות במלחמה.

אברט לא ידע בתחילה מה לעשות עם השלטון שהוטל לידיו ככלי אין חפץ בו. בתחילה סבר כי יש להמשיך במונרכיה אף לאחר הימלטותו של הקייזר, אך עד מהרה התברר כי הממשלה החדשה עומדת בפני מרד המוני של פועלים, שהונהגו על ידי ליגת הספרטקיסטים, פלג מרקסיסטי מהפכני, שחתר להכריז על רפובליקה קומוניסטית. אברט ושותפיו הסוציאל-דמוקרטים בממשלה כבר ראו עצמם ממלאים את התפקיד ההיסטורי שמילא לפני זמן מה אלכסנדר קרנסקי ברוסיה, של כינון ממשלת ביניים מתונה שימיה קצרים ומרים, המהווה אך שלב מעבר בין מונרכיה אבסולוטית ודיקטטורה קומוניסטית. תחת רושם זה יצא הסוציאליסט פיליפ שיידמן אל חלון הרייכסטאג, והכריז בפני ההמון שהתקבץ שם על הקמת הרפובליקה הגרמנית.

הממשלה הזמנית השיגה את הסכמת רוב "מועצות החיילים והפועלים" לקיים בחירות דמוקרטיות כדי לכנס אספה לאומית. במקביל דיכא אברט באמצעות חיילי הצבא ומיליציות הפרייקור את "מרד הספרטקיסטים" וכן מרידות שמאל בכל גרמניה, ובמיוחד במינכן, שם הוכרזה רפובליקה סוציאליסטית עוד בטרם התפטר הקייזר. דיכוי מרידות השמאל היה אכזרי, וגרם למאות קורבנות בנפש. בין היתר נרצחו מנהיגי השמאל רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט. היה זה שיתוף פעולה יחיד במינו בין הצבא ויסודות הימין הקיצוני האנטי-דמוקרטי, ובין הממשלה הסוציאל-דמוקרטית. מאורעות העתיד יראו כי שיתוף פעולה זה נמשך רק כל עוד הדם שנשפך הוא דמם של תומכי השמאל. רבים טוענים כי בהסכימו לדיכוי המרידות באופן בו בוצע, חנק אברט את הדמוקרטיה הצעירה כבר בראשיתה.

בינואר 1919 הלכו תושבי גרמניה לבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדות גרמניה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ניצחה, הוקמה ממשלת קואליציה, ואברט מונה לנשיא. הצעד הבא שננקט על מנת לייצב ולבסס את השלטון היה כינון חוקה, היא חוקת ויימאר. הממשלה אימצה את הנוסח של פרופסור הוגו פרויס, והחוקה נחתמה והתקבלה ב-11 באוגוסט 1919.

החוקה קבעה כי המדינה היא רפובליקה, וכי הסמכות הפוליטית נובעת מהעם. לחוקה היו שתי מגמות: להינתק מהרוח הפרוסית המיליטריסטית ולשמור על אחדות גרמניה כיחידה מדינית ולא כאוסף של ממשלות מקומיות, בלי לבטל את המבנה הפדרלי של גרמניה. במסגרת המגמה הזו הוכרזו בחוקה עקרונות ליברליים, כדוגמת שוויון בפני החוק, שמירת חירות הפרט, חופש הדיבור וכיוצא בזה. חוקת ויימאר נחשבת כאחת ההצהרות הנעלות ביותר בדבר זכויות האדם וחירויותיו. אלא שהיה פער גדול בינה לבין המציאות העגומה בפועל, כפי ששררה בהמשך במהלך שנות קיומה של הרפובליקה. במסגרת המגמה השנייה נשמר המבנה הפדרלי של גרמניה - 18 מדינות שהן עצמן רפובליקות. לממשלה המרכזית בברלין היו סמכויות נרחבות. המשטר הוא פרלמנטרי: ברייכסטאג, שנבחר בבחירות כלליות ויחסיות, יושבים נציגי המפלגות, וברייכסראט יושבים נציגי המדינות. הנשיא נבחר על ידי העם לשבע שנים ויכול להוציא צווי חירום כאשר הממשל הפרלמנטרי אינו מתפקד.

מדיניות החוץ

פעולותיה של גרמניה כלפי חוץ נבעו מתוך דחיית חוזה ורסאי – כל העם הגרמני על כל שכבותיו (לרבות אנשי השמאל), האמין כי חוזה ורסאי מהווה השפלה, וכי תנאיו אינם הוגנים. במשך התקופה הקצרה בה נוהלה הייתה מדיניות החוץ של הרפובליקה בבחינת מאמץ להתמודד עם תוצאות חוזה ורסאי, הן מן הבחינה המדינית, והן מן הבחינה הכלכלית - שכן מעבר לאובדן השטחים וקיצוץ הצבא, הטיל החוזה על המדינה נטל כספי עצום בתשלום פיצויי מלחמה, שקשה מאוד היה להתמודד עמו.

על פי הוראות החוזה הוצהר כי גרמניה לבדה הייתה אחראית למלחמה, וכי עליה לשלם פיצויים על כל הנזקים שגרמה במלחמה. כמו כן נאלצה גרמניה להעביר אדמות לצרפת ולפולין. עוד נקבע שמספר החיילים בצבא הגרמני לא יעלה על מאה אלף חיילים ושלגרמניה לא יהיו צוללות ולא מטוסים.

מצד שני, אחד הסעיפים בחוזה שביתת הנשק היה שגרמניה אינה מודה בתבוסה, ושהצבא לא יפורק מנשקו. לגנרל האמריקני ג'ון פרשינג אשר עמד בראש חיל המשלוח האמריקני למלחמה, היו טענות נגד הסכם זה. הוא טען שעדיף היה לו אם הגנרלים הגרמנים היו מודים בתבוסתם, אך הבריטים והצרפתים הסכימו שגרמניה לא תהווה סכנה יותר.

מנהיגי הרפובליקה עשו כל מאמץ להימנע מתשלום הפיצויים הרבים שנקבעו בחוזה ורסאי על מנת לפצות על הנזקים שנגרמו ב"אשמתה" של גרמניה, ויש הטוענים^{[דרושה הבהרה]} שעשו זאת באמצעות גרימת אינפלציה מכוונת. רק לאחר כיבוש עיר התעשייה המרכזית דיסבורג על ידי צרפת ובלגיה במרץ 1921 וכיבוש כל חבל הרוהר, עליו הייתה מבוססת 80% מכלכלת גרמניה, בינואר 1923, נענתה ממשלת הרפובליקה לדרישות, תוך הסכמה לשיתוף פעולה עם האמריקאים בתוכנית דוז ותוכנית יאנג, במטרה להסדיר את שאלת הפיצויים לפי יכולתה של גרמניה. התוצאה הייתה פשרות ופריסת החובות לעשרות שנים, דבר שתרם לחיזוק הקשר בין כלכלת גרמניה לבין כלכלת בעלות הברית ובעיקר ארצות הברית. מאידך, ראו לאומנים רבים את עצם הסכמתה של ממשלת גרמניה (הסוציאל-דמוקרטית) לתשלום הפיצויים בגידה במולדת ובעם, דבר שהאיץ את הקצנתם של חוגים ימניים רבים וחיזוק כוחה של המפלגה הנאצית.

לפי חוזה ורסאי נאלצה גרמניה למסור שטחים רבים לפולין. בכך ראו הגרמנים השפלה גמורה, אפילו יותר מהחזרת אלזס ולורן לצרפת. לאומנים ומתונים כאחד חיכו ליום שבו יוכלו להחזיר שטחים אלו ולנקום בפולנים. מעבר לכך, בשל חוזה ורסאי וההשפלה, מנהיגי גרמניה שמו לב (שלא כמו לפני המלחמה) למיעוטים הגרמניים השוהים במדינות השונות ברחבי אירופה והחלו לדבר על "פולקיזם, על "גרמנים אתניים" (פולקדויטשה) ועל "הדם הגרמני".

במקביל לניסיונות ההתחמקות מביצוע החוזה, ניסתה הרפובליקה לשפר את יחסיה עם שתי המעצמות הגדולות החדשות - ארצות הברית וברית המועצות - הן בשל מעמדן הבכיר והן בשל מעורבותן החלקית במלחמת העולם הראשונה (ברית המועצות פרשה לפני סופה וארצות הברית הצטרפה רק לקראת הסוף). מטרתה העיקרית הייתה להחזיר את הלגיטימציה הבינלאומית ובכך להתקבל לחיק המדינות המפותחות, ואף לשוב ולהיות מעצמה.

לאחר המלחמה ברית המועצות ורפובליקת ויימאר היו בבידוד פוליטי, והיה ביניהן שיתוף פעולה סודי (בין הצבא הגרמני לבין הצבא הסובייטי), שלפיו התאמן צבא גרמניה והקים בסיסים צבאיים משותפים על אדמת ברית המועצות (דוגמת בית הספר לטנקים בקאזאן), ברית המועצות תעזור באימון טייסים ואף תייצר נשק כגון טנקים וצוללות, על אף האיסור על גרמניה בחוזה ורסאי. ב–1922 נחתם חוזה רפאלו (באותה שנה נחתם גם חוזה גנואה עם צרפת – הדן בבעיות המדינות) בין שתי המדינות שבו ברית המועצות מצהירה כי היא איננה רוצה פיצויים מגרמניה וגרמניה לא רוצה לקבל רכוש גרמני מברית המועצות, והוחלט על פתיחת קשרי מסחר גרמניים-רוסיים. ב–1926 נחתם חוזה נייטרליות בין גרמניה לבין ברית המועצות.

שר החוץ של הרפובליקה, גוסטב שטרזמן (1923– 1929, כיהן ב-1923 גם כראש הממשלה), עשה הכול כדי להשתלב בחבר העמים ולשפר את יחסי גרמניה עם מדינות הברית. הוא האמין ב"אווירה פייסנית" ו"ברוח טובה" שתקדם את ענייני גרמניה (שגשוג כלכלי). לאחר יציאת צרפת מחבל הרוהר (בלחץ בריטניה) פיצו את גרמניה בחוזה דאוס - בו היא מקבלת הלוואות. בנוסף היו את הסכמי לוקרנו (שבשווייץ) ב–1925, שלפיהם בריטניה, איטליה, צרפת וגרמניה היו ערבות לביטחון הגבולות בין גרמניה לצרפת ובין גרמניה לבלגיה (בהם גרמניה הכירה). בשנת 1926 הצליחה גרמניה בהשגת לגיטימציה בכך שהתקבלה לחבר הלאומים.

במשך כל התקופה צבא גרמניה שוקם באיטיות. אף על פי שלפי חוזה ורסאי אסור היה לו להחזיק מעל 100,000 חיילים, מטוסים וצוללות, הוא הקים קבוצות "צבאיות" גדולות שהמשיכו להתאמן, ונתמך על ידי ברית המועצות, כפי שנאמר לעיל (אימונים ונשק). הגנרלים שאסור היה להם לחזור לצבא בעקבות המלחמה, הוסוו בתוך היחידות. כך אף על פי שלכאורה הכול נראה כסדרו, הצבא הגרמני הצליח לשמר את עצמו ואף חזר לצמוח.

המצב הפוליטי

הבחירות היחסיות הביאו להתחזקות מפלגות קטנות ולפיצול פוליטי וחברתי. מפלגות רבות התנגדו לקיום רפובליקה בגרמניה ודגלו בשיטות אחרות. שני צידי המתנגדים - מהימין הלאומני עד לשמאל הקומוניסטי - לא בחלו גם באלימות ורציחות פוליטיות וכך נוצרה אווירה אנטי דמוקרטית מעוררת פחד. כדי להחליט על פעולה כלשהי היה צורך בפשרה עם מספר רב של גורמים, כך שהפעולה הייתה לעיתים חסרת תוכן ותכלית.

הקומוניסטים האשימו את הרפובליקה שהיא "קפיטליסטית". בראש המתנגדים עמדה קבוצה שנקראה "הספרטקיסטים", שבראשה עמדו רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט. בינואר 1919 (תחילת דרכה של הרפובליקה) הם פתחו במהומות בברלין. ראש-הממשלה אברט שלח כוחות צבא לדכא את המרד ובמשך "שבוע הדמים", או בשמו "מרד הספרטקיסטים", נהרגו כ-1,000 איש עד לדיכוי המרד. עם זאת, המפלגה הסוציאליסטית, על שלל פלגיה, המשיכה לפעול ולעיתים לחתור תחת הרפובליקה.

לעומתם מפלגות הימין סברו שהרפובליקה סוציאליסטית מדי. העובדה כי הגנרלים לא נאלצו להודות בתבוסתם בחוזה ורסאי קיבלה משמעות עמוקה בעתידה של גרמניה. אף על פי שמספר החיילים בצבא הוקטן, הורגש מבחינה פוליטית כוחו של הצבא הדוחף את ללאומנות הגרמנית ולא לדמוקרטיה. הגנרלים והלאומנים הגרמנים החזיקו בדעה כי הצבא לא הפסיד בשדה הקרב, ויכול היה לנצח בקרב אילולא נבגד מבית, רעיון שכונה הסכין בגב האומה, על ידי קבוצת הפוליטיקאים אשר חתמה על הסכם שביתת-הנשק בנובמבר, שכונו "פושעי נובמבר". בגלל מצבה הרעוע של גרמניה - אבטלה, כלכלה בשפל, מורל נמוך - הרעיון הפך לפופולרי בקרב חוגים רבים, שקשה היה להם לבלוע את הגלולה המרה של תבוסה, והאשימו בכך את האקדמאים ואינטלקטואליים יהודים מרקסיסטים - וכך שלטה בתודעה תאוריית קשר על המרקסיזם.

הרפובליקה נתקלה גם בהתנגדות מתוך מערכותיה - מבכירי הממסד, דרך פקידות המדינה, ואף מערכות החינוך והמשפט - הן היו רגילות למסורת הקיסרית ולכן לעיתים קרובות היו אנטי-דמוקרטיות. מעל לכל, המערכת החזקה ביותר לשמירה על המשטר, הצבא הגרמני "רייכסווהר" שמר על "נייטרליות" בין הימין לשמאל ולא תמך ברפובליקה כשהייתה זקוקה לו. הדבר בא לידי ביטוי בפוטש של קאפ.

ב-13 במרץ 1920 נכנס גדוד של מיליציית הפרייקור לברלין, והשתלט על העיר, על מנת להשליט בגרמניה שלטון דיקטטורי ימני בראשות פעיל הימין וולפגאנג קאפ. ממשלת ויימאר עזבה את ברלין, כך שקאפ מינה עצמו לראש ממשלה ומיד ביטל את חוקת ויימאר. שאר הצבא שאמור להיות נאמן לממשלה ולחוקה, לא התערב. המרד נכשל עקב שביתת מחאה כללית של הפועלים ברחבי העיר והארץ. התוצאה הייתה שהרפובליקה לא תפקדה. קאפ נאלץ להימלט ולהיכנע. הממשלה החוקית חזרה לתפקד והעבירה חוק חנינה כללי כדי שהשובתים לא יפגעו, אולם מכך יצאו גם המורדים ומנהיגי הפוטש בלא עונש. מנהיג המורדים, זקט, נהפך לראש הצבא הגרמני ובנה אותו בצורה יעילה ועצמאית כך שהוא יפעל לפי רצון הממשלה (דבר שיעזור להיטלר בעלייתו לשלטון). מניסיון השתלטות זה ניתן להסיק כי הצבא הגרמני לא הוכיח את עצמו בעת משבר, וכי האופוזיציה הימנית הייתה חזקה במיוחד ויכלה לאיים על שלמות הרפובליקה.

אף על פי שרוב דרכה של הרפובליקה הייתה רצופה בעיות, הייתה תקופת שגשוג אחת – בהנהגת גוסטב שטרזמן - מסוף 1923 עת נבחר לראשות הממשלה, עד לסוף 1929 עת סיים תפקידו כשר החוץ של גרמניה. שטראזמן פעל ביד חזקה כלפי פנים ובמתינות כלפי חוץ:

• הוא הורה לחדש את תשלום הפיצויים לצרפת ולהפסיק את השביתה בחבל הרוהר.
• המשטרה דיכאה את המרידות בבוואריה. הצבא, ובראשו הגנרל פון זקט, עמד לצד השלטון.
• המשטרה השתלטה על הפוטש במרתף הבירה - הצבא מנע מהיטלר ואנשיו להשתלט על בכירי ממשלת בוואריה במרתף בירה במינכן ומשם להכריז על מהפכה. המורדים נעצרו ונשפטו.
• ב-1925 נחתמו הסכמי לוקרנו.
• ארצות הברית הסכימה לתת לגרמניה הלוואות ותנאי אשראי נוחים.
• שטראזמן חיזק את התעשייה, עצר את האינפלציה והביא לייצוב המטבע הגרמני, המארק.

ב-1925 מונה פאול פון הינדנבורג, שפיקד על צבא גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה, לנשיא במקום אברט, שנפטר. מינויו, בתמיכת המרכז והימין, היה אמור להעניק יציבות ורגיעה לרפובליקה. אבל הינדנבורג לא הצטיין באהבת הרפובליקה, והרבה להשתמש בצווי חירום, דבר שנגד את רוח הדמוקרטיה והחלישה. מאז ששטראזמן עזב את השלטון לא נמצאו מדינאים אחרים (בין שלושת הקנצלרים שאחריו) בעלי נאמנות עמוקה לרפובליקה ומוכשרים כמוהו, שינווטו את הרפובליקה בזמן משבר. גם הינדנבורג הישיש לא היה חזק מספיק לעמוד מול הכוח העולה של הנאצים. אף על פי שסלד מהם ומרעיונותיהם, ובמיוחד סלד באופן אישי מהיטלר, אותו כינה "הטר"ש הצ'כי" נגרר הינדנבורג בעל כרחו, בתהליך שנמשך מספר שנים, להסכמה לשותפות של הנאצים בשלטון, ולהכרזת היטלר כקנצלר.

מפלגות המרכז והשמאל לא התאחדו נגד כוחו העולה של הימין ובמיוחד המפלגה הנציונל-סוציאליסטית. מצבה הכלכלי של גרמניה והאבטלה הקשה גרמו לכך שבספטמבר 1930 הנאצים, ששלהבו את הגרמנים ברגשות פטריוטיים ולאומיים היו המפלגה השנייה בגודלה. ביולי 1932 הפכה המפלגה הנאצית לגדולה במפלגות (37% ברייכסטאג). שאר המפלגות לא השכילו ליצור אופוזיציה מאוחדת נגדם, ובינואר 1933 נאלץ הינדנבורג לפטר את שלייכר ולמנות את היטלר לקנצלר.

במהלך שנות רפובליקת ויימאר התקיימה מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה. המפלגות הפוליטיות המרכזיות החזיקו מיליציות חמושות ותנועות נוער צבאיות-למחצה שהתגוששו ברחובות במסגרת הפגנות, תהלוכות, מצעדים, עצרות-בחירות והתקלויות ספונטניות. המיליציות העיקריות היו החזית האדומה והצבא האדום של חבל הרוהר של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, קסדת הפלדה של הלאומנים והמלוכנים שהייתה בעלת זיקה למפלגת העם הלאומית הגרמנית, האס אה של המפלגה הנאצית וכן מיליציה יוצאת-דופן, רייכסבאנר שחור-אדום-זהב, שהקימה הממשלה הרפובליקאית הדמוקרטית, על מנת שלא להפקיר את הרחוב לכוחות אנטי-דמוקרטיים.

המצב החברתי והכלכלי

גרמניה חסרה מעמד בינוני-בורגני יציב, שמהווה משענת לדמוקרטיה, כיוון שנחלש מהמשבר ומהאינפלציה. בנוסף, לחברה הגרמנית מסורת מונרכית של מאות שנים, שלא יכולה להמחק ב-14 שנות דמוקרטיה. בעקבות סילוק הקיסר חלה אי יציבות בדפוסים והערכים השמרניים של הגרמני הפשוט. מיתוס המלחמה, "פולחן החייל המת" שמהווה חלק מהתרבות הגרמנית לאורך הדורות, דווקא התחזק בעקבות התבוסה וגרם לריאקציה - שאיפה לחזור לעבר, לשלטון היחיד והלאומנות הכלל-גרמנית.

האינפלציה (בין אם מכוונת ובין אם לאו) שלאחר המלחמה גרמה לירידת ערך השכר, שחיקה עד דק בערך החסכונות ואף רעב, מלבד שאר הקשיים כלכליים האופייניים למצב זה. המשבר הכלכלי דרדר עוד יותר את המורל הלאומי, שגם כך היה ירוד עקב התבוסה במלחמה. נוסף על כך, המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות והסוציאליסטיות נחלשו יותר מאחרות בשל המשבר. עקב כך לא היה מי שיתנגד ליצירת מונופולים ובעלי הון חזקים מאוד.

המצב הכלכלי החל להתאושש בתחילת שנות העשרים. אך באפריל 1923 בעלות הברית, ובעיקר צרפת ואנגליה, הגישו לממשלת גרמניה תביעה על סך 33 מיליארד דולר לתשלום פיצויים עבור המלחמה שגרמניה החלה בה. התביעה הייתה צעד שהביא לתחילתה של היפר-אינפלציה, שהפכה למאפיין בולט של רפובליקת ויימאר - ערך המרק הגרמני ירד מ-4.2 מארק לדולר בראשית מלחמת העולם הראשונה, ל-75 מארק לדולר בתחילת שנת 1921.

ממשלת גרמניה בקשה דחייה אך הצרפתים דחו את הבקשה. ממשלת גרמניה לא עמדה בתשלומים ושבה והמציאה תירוצים. לכן בינואר 1923 השתלט הצבא הצרפתי על חבל הרוהר, המפורז לפי חוזה ורסאי. אזור זה עשיר במחצבים ותעשייה - למשל, מכרות הפחם מהווים 80% מכלל הפחם והברזל של גרמניה - ולכן חיוני למשק הגרמני. ממשלת ויימאר הורתה לגרמנים בחבל לשבות, ושלחה להם עזרה כספית ככל שיכלה כדי שיחזיקו מעמד. השבתת האזור החשוב ביותר לתעשייה הגרמנית ושליחת העזרה גרמו להחרפת הירידה בערך המטבע. המארק הגרמני המשיך לצנוח, ביולי 1923 הוא עמד על 160,000 מארק לדולר, ובאוגוסט על מיליון ועד נובמבר 1923 ערכו ירד ל-4,000 מיליארד מארק לדולר אחד.

אזרחים גרמנים אבדו את כל חסכונותיהם, למשכורות ששולמו לא היה ערך מפאת ירידת ערכו של המארק, מוצרי מכולת עלו מיליארדים, והתפרעויות בגלל מזון החלו ברחובות. אולם רוב האזרחים עמדו לצד הממשלה בהתנגדותה לשלם לצרפתים. בספטמבר 1923 עשתה הממשלה הגרמנית צעד שנחשב כמשגה חמור, כאשר החליטה להמשיך לשלם לצרפתים. התנגדות עזה עלתה בעם, וגרמה לקבוצות קיצוניות להתחיל במהומות, תוך כדי הבאת גרמניה לעברי פי פחת.

היה מדובר באינפלציה שטרם הייתה כדוגמתה. אנשים איבדו את חסכונות חייהם ברגע. המשכורת שהייתה משולמת לעובד בבוקר, הייתה חסרת ערך בערב. אנשים קיבלו משכורותיהם במריצות מלאות כסף, אך עד מהרה הייתה המריצה שווה יותר מן הכסף שהובל בה. הביטחון האישי והוודאות הכלכלית, ואף הידיעה הפשוטה כי יהיה למשפחה ממוצעת מן המעמד הבינוני די משאבים לקיים את צורכי החיים הפשוטים - כל אלו היו כלא היו. השפעתה הפסיכולוגית של האינפלציה הייתה כמכת מוות לרעיונות הדמוקרטיים. ההמון נדחק לפתרונות פוליטיים קיצוניים- מימין ומשמאל.

מסוף שנת 1923 החל ממשלו של שטראזמן לייצב את המשק הגרמני. האבטלה צומצמה והאינפלציה קיבלה ממדים סבירים. המפעלים הגדולים בגרמניה כבר לא היו בחובות, הייצור ממפעלים אלה הלך וגדל ואנשי עסקים בעיקר מארצות הברית החלו להשקיע כספים בגרמניה. גם ממשלת ארצות הברית הלוותה כסף רב לממשלת גרמניה כדי לעזור לגרמנים לשקם את ארצם.

המכה הבאה הייתה המשבר הכלכלי העולמי ב-1929. ב-29 באוקטובר 1929 קרסה הבורסה של ניו יורק. כתוצאה מכך, בכל העולם חברות פשטו את הרגל, בעקבותיהם בנקים פשטו את הרגל, אנשים איבדו את חסכונותיהם. אבטלה ורעב פשטו בעולם, וממשלות עמדו חסרות אונים נוכח התמוטטות כלכלת העולם. השפל הגדול הגיע.

הכלכלה של גרמניה הייתה רגישה יותר, והייתה תלויה ברובה על סחר חוץ ויצוא שאף מדינה לא רצתה בו כרגע. התמוטטות המשק האמריקאי פגעה במיוחד בגרמניה מפני שתמיכתו והשקעתו הנמשכת שם תרמו את עיקר הצמיחה למשק הגרמני. עתה נדרשה גרמניה לשלם את כל ההלוואות שקבלה בעבר. פסי הייצור בגרמניה נעצרו.

בגרמניה החלו פיטורין נרחבים של עובדים. בנקים בכל רחבי המדינה פשטו את הרגל באבדם את כל חסכונותיהם של התושבים. האינפלציה שוב הרקיעה שחקים, מקשה על האזרחים לקנות מזון. כך כמעט בן לילה אורח החיים של אזרחי גרמניה, בני המעמד הבינוני, השתנה ללא שהייתה להם כל שליטה על מהלך האירועים. השפל הגדול החל והאנשים הוטלו אל תוך עוני ומסכנות. האנשים החלו לחפש פתרון, "כל פתרון למצב".

המצב התרבותי

הקשיים הכלכליים הביאו לפריחת תרבות הדוניסטית סוערת כמו תיאטרון הקברט. העם - הן המעמד הנמוך והן הגבוה - קיוו לברוח מבעיותיהם היומיומיות לבידור והוללות לילית.

הפריחה התרבותית ברפובליקה של ויימאר הייתה בכל התחומים, ובתקופה הקצרה בה פרחה הרפובליקה, עלו אנשי תרבות אשר יצרו יצירות בלתי נשכחות בכל תחומי החיים - בתיאטרון ובשירה - המשורר ברטולט ברכט והמלחין קורט וייל, הבמאי מקס ריינהרדט בספרות - אלפרד דבלין אשר ספרו "ברלין, אלכסנדרפלאץ" הוא ביטוי מדויק לרוח התקופה, הסופר אריך מריה רמארק אשר תיעד את חוויות דור החפירות האבוד של מלחמת העולם, העיתונאי קורט טוכולסקי אשר שיקף את המאורעות בטור אישי נוקב, הנקרא אף כיום כאילו נכתב זה עתה, הצייר ג'ורג' גרוס, אשר ציוריו אף הם נותנים ראי נאמן לתחושות של בני הדור ההוא, והקולנוע אשר העלה יוצרים כפריץ לאנג, ואף מרלן דיטריך, ויצר זרם אקספרסיוניסטי של קולנוע ניסיוני ועז מבע, שבמרוצת השנים השפיע על הפילם נואר ההוליוודי, והביא לעולם סרטים כ"הקבינט של ד"ר קליגרי", מטרופוליס ו-M. בין היוצרים הגרמנים בתקופה זו - פרידריך וילהלם מורנאו, ארנסט לוביטש, וגיאורג וילהלם פאבסט. באדריכלות הייתה זו תקופת התפתחותו של סגנון הבאוהאוס הייחודי, אשר, בין היתר, מקנה ל"עיר הלבנה" בתל אביב את חדשנותה וייחודה והביא להכרזה על שימורה כ"עיר מורשת תרבות עולמית" בידי ארגון אונסק"ו.

היה זה פרץ של יצירתיות אשר נבע מרווחה ושלום שאפשרו מבט לעבר חוויות העבר הקשות - המלחמה והתבוסה שבעקבותיה, המאבק המעמדי האלים בין השמאל והימין לאחר המלחמה, אי הביטחון האישי והכלכלי בימי האינפלציה הגבוהה, השחרור האישי והפוליטי לעומת החברה הפרוסית הנוקשה והנוטה למיליטריזם.

לכל אלו הושם סוף עם נפילת הרפובליקה, כאשר אלו מן אנשי היצירה והתרבות אשר בחרו להישאר בגרמניה (מרבית האומנים המוזכרים למעלה עזבו את גרמניה או ברחו ממנה) נאלצו להיכנע לקו המפלגתי המעורב של תרבות "מטעם" וכמכשיר תעמולה וחיברות, תוך דגש על האדרת אתוס ה"עם הגרמני" ועליונותו.

סופה של הרפובליקה - עליית היטלר לשלטון

ערך מורחב – עליית הנאצים לשלטון

כבר ב-9 בנובמבר 1923 ניסו היטלר ומפלגתו לבצע פוטש בבוואריה. היטלר נדון לחמש שנות מאסר, אך קיבל חנינה ושוחרר לאחר תשעה חודשים. במהלך תקופת מאסרו כתב את ספרו "מיין קאמפף" - "מאבקי". בינתיים ירדה מפלגתו למחתרת. היטלר החליט לנסות ולתפוס את השלטון בדרך דמוקרטית.

ב-1928 זכתה המפלגה הנאצית ב–12 צירים בפרלמנט. ב–1929 מנתה המפלגה 100 אלף איש. באותה שנה הכה בעולם השפל הכלכלי הגדול ומצבה של גרמניה היה גרוע: אבטלה גדולה, התמוטטות חברות ומפעלים, גירעון תקציבי ועוני שהלך והתפשט ברחבי המדינה. באוקטובר 1929 נפטר ראש הממשלה שטראזמן. אחריו עלו עוד שלושה ראשי ממשלה שהתקשו בפתרון הבעיה הכלכלית, והכשירו את הקרקע להיטלר, שעלה ב–1933.

בשנת 1928 פורסם איור מפורסם של פאול ובר, המוכתר בכותרת - "היטלר - גורל גרמני", מראה המון אדם הצועד, כשהוא נושא את דגל צלב הקרס, ונופל לקבר ובו ארון מתים ענק המקושט אף הוא בצלב הקרס. בהמשך פאול ובר הפך לתומך השלטון הנאצי.

השפל הגדול גרם לפילוג בין המפלגות, דווקא כאשר נדרשה אחדות לפתרון הבעיות שהיו גדולות מכפי מידתה של כל מפלגה בודדת. ב-30 במרץ 1930 נבחר היינריך ברינינג לראש ממשלה. למרות הצורך הגדול בתוכנית כלכלית, נתקל ברינינג בהתנגדות גדולה מצד האופוזיציה. כדי לצאת מהמצב שאליו הגיע, הוא ניגש לנשיא וביקש ממנו להפעיל את סעיף 48 לחוקה, במסגרתו הוכרז מצב חירום ובהתאם לו שלטון באמצעות צווי חירום. בקשה זו גרמה למהומה גדולה בגרמניה והאופוזיציה דרשה שמצב החירום יבוטל לאלתר.

כמוצא אחרון, ביולי 1930 פנה ברינינג לנשיא הינדנבורג וביקש ממנו לפזר את הרייכסטאג וללכת לבחירות חדשות. התאריך לבחירות החדשות נקבע ל-14 בספטמבר 1930. הציבור הגרמני שכבר היה עייף מהמשבר הפוליטי בברלין ומהעוני והרעב, פנה לפתרון קיצוני - המפלגה הנאצית. היא קיבלה 107 צירים, ובכך הפכה למפלגה השנייה בגודלה. הדבר הוביל להתחזקות התעמולה הנאצית ברחבי גרמניה.

בפני הרפובליקאים עמדה בעיה נוספת: בשנת 1932 עמדו להיערך בחירות לנשיאות, אך הינדנבורג, שהיה הדבק שעדיין החזיק את הדמוקרטים בשלטון, הלך והזדקן ולא היה מעוניין בכהונה נוספת. אפילו אם ניתן היה לשכנעו לרוץ לכהונה נוספת, הוא יהיה בן 92 בסיומה. אם ימות לפני תום הכהונה, מה שלא היה בלתי סביר, היטלר שנמצא אחריו בתור יהיה הנשיא ללא בחירות. למרות כל אלו רץ הינדנבורג לכהונה נוספת. מולו התמודד היטלר, אשר הצליח לכפות סיבוב שני, כיוון שהינדנבורג קיבל פחות ממחצית הקולות. בסיבוב השני הינדנבורג אמנם זכה ברוב המיוחל, אך כוחו של היטלר עלה - 36 אחוז מן הבוחרים הגרמנים נתנו לו את קולם.

ברינינג סולק מראשות הממשלה ב-29 במאי 1932 לטובת פרנץ פון פאפן, פוליטיקאי שמרני, מן הספסלים האחוריים במפלגתו של ברינינג, אשר "הוכתר" על ידי הינדנבורג ויועץ הסתרים שלו קורט פון שלייכר. פאפן שלט מ-1 ביוני 1932 עד ה-2 בדצמבר 1932. הוא הרכיב את הממשלה מתומכי הימין והאריסטוקרטיה השמרנית. הוא פירק את הממשלה הפרוסית וביטל את האוטונומיה הפרוסית. פאפן הורה על עונשי מוות למי שיפעל באלימות וטרור, אך התקשה לאכוף את הוראותיו. בבחירות לרייכסטאג באותה שנה זכתה המפלגה הנאצית ב-230 צירים, ואופוזיציה חזקה בהנהגת היטלר הביאה להתפטרות פאפן.

גנרל שלייכר, אשר החליף את פאפן, שלט מ-3 בדצמבר 1932 עד 29 בינואר 1933. הוא פתח בניסיון לרפורמות כלכליות, מה שהוביל לביקורת חזקה על מדיניותו מצד היונקרים ואנשי התעשייה. פון פאפן ראה בכך הזדמנות להפיל את שלייכר ודרש את שיתוף היטלר בשלטון, על מנת להחזיק בהגה השלטון בעצמו (כסגן הקנצלר, והשולט ברוב השמרני בממשלה הנאצית). שלייכר התפטר לאחר שהנשיא סירב לדרישתו לפזר את הפרלמנט, ולהכריז על המפלגה הנאצית ועל המפלגה הקומוניסטית כבלתי חוקיות. נראה כי איש מלבד היטלר לא יכול היה להשתלט על המצב ולכן, לאחר שקיבל הכשר מפון פאפן, ומבנו של הינדנבורג, אוסקר, אשר היה בעל השפעה ממשית על אביו, הוזמן היטלר למשרדו של הינדנבורג. ב-30 בינואר 1933 הפך היטלר לקנצלר גרמניה.

”במינוי היטלר לראש הממשלה, מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו”, כתב אז גנרל לודנדורף להינדנבורג. לודנדורף ידע על מה הוא מדבר. רק תשע שנים לפני מינויו של היטלר לקנצלר, עמדו לודנדורף והיטלר כתף אל כתף בניסיון המרידה המכונה "הפוטש במרתף הבירה". לודנדורף היה אז גיבור המלחמה, מפקד הצבא האגדי, והשליט בפועל של המדינה בימי המלחמה. היטלר היה אך תועמלן בווארי נודד ממוצא מפוקפק, איש ללא שם וללא מקצוע. מאז עמד לודנדורף היטב על טיבו של היטלר, ומכתבו להינדנבורג היה מבוסס על ניסיונו האישי המר.

ואכן, תחזיתו של לודנדורף מיהרה להתגשם: מינויו של היטלר לקנצלר ב-30 בינואר היה עדיין במסגרת החוקתית של "רפובליקת ויימאר", עם רייכסטאג שנבחר בבחירות כלליות רב-מפלגתיות, בעל סמכויות שלטוניות נרחבות שאמנם הושעו בעקבות הכרזת מצב החירום, אך טרם בוטלה האפשרות החוקתית להחזירן. אלא שהיטלר החל מיד להשתמש בסמכויותיו החדשות כצעדים להפיכת גרמניה לדיקטטורה: מינוי אנשיו לתפקידי מפתח, שימוש בצווי חירום להשעיית חירויות יסוד (למשל כדי למנוע מחאה ציבורית נגדו), נטילת סמכויות שלטון שעד אז בוזרו במבנה הפדרלי של גרמניה וריכוזן בידיו ובידי אנשיו, שימוש באנשיו להטיל אימה על הציבור (כולל בזמן הבחירות ב-5 במרץ) וכיוצא באלה. העמקת המאפיינים הדיקטטוריים, הריכוזיים והטוטליטריים נמשכו לתוך שנות שלטונו כשליט גרמניה הנאצית, אך המאורע שהפך רשמית את גרמניה לדיקטטורה הוא העברת חוק ההסמכה ב-23 במרץ 1933, פחות מחודשיים מיום מינויו לקנצלר.

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה, ובין היתר, היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות וכלכלה.

• ארתור רוזנברג, הריפובליקה הגרמנית - לידתה ושקיעתה, (תרגום מגרמנית: יעקב שמעוני), תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ג-1943.
• בעז נוימן, להיות ברפובליקת ויימאר, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2007.
• גדעון ראובני, לקרוא את גרמניה: תרבות קריאה ותרבות צריכה בגרמניה לפני 1933, ירושלים, תשס"ז.
• עופר אשכנזי, הליכה אל עבר הלילה: רציונליות וזהות בקולנוע הגרמני לפני עליית הנאציזם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2010.
• אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010.
• ירון ג'אן, רעשי המודרניות: חוויות של שמיעה בגרמניה 1914-1945, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2011.

• Berlin in Lights: The Diaries of Count Harry Kessler, 1918-1937 - יומניו של הרוזן הארי קסלר

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רפובליקת ויימאר בוויקישיתוף

• שעה היסטורית: ממצוקה לכישלון הפרופסור מיכאל הרסגור וליעד מודריק מספרים את סיפורה של רפובליקת ויימאר, להאזנה באתר גלי צה"ל

• ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, גרמניה : מקיסרות לרפובליקה דמוקרטית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• אריק הובסבאום, הטוב בזמנים, הרע בזמנים, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2011
• רפובליקת וויימאר
• שארל בלוך, המשברים הכלכליים שזיעזעו את ויימר, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: זמנים : רבעון להיסטוריה, 1979 גיליון 1
• חוקת רפובליקת ויימר ו"אביה" הוגו פרויס באתר הספרייה הלאומית
• ארכיון אוסף אפמרה מרפובליקת ווימר(כרזות וחוברות), בספרייה הלאומית
• ביקורת על ברלין, אלכסנדרפלאץ מאת אלפרד דבלין, על החיים ברפובליקת ויימאר, מאת ד"ר גדעון גרייף, באתר יד ושם
• סקירת סרטים העוסקים ברפובליקת ויימאר, באתר יד ושם
• זהות יהודית-גרמנית בתקופת רפובליקת ויימאר ברומן בית קרנובסקי מאת ישראל יהושע זינגר, באתר יד ושם
• אוסקר פון נידרמיר, ‏גיארגרפיה והתגוננות בברית הסובייטים, מערכות 9, נובמבר 1941
• סטפן ליט, מדוע נחשב הוגו פרויס ל"אביה" של רפובליקת ווימר?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מרץ 2019
• רפובליקת ויימאר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)