ויקיפדיה

אל-הורות

בחירה במודע שלא להיות הורים

אַל-הורות היא גישה המתארת הימנעות מכוונת מהבאת ילדים לעולם. בשונה מעקרות, הנכפית ככורח ביולוגי, אל-הורות היא בחירה ולא כורח. ההימנעות מהבאת ילדים נחשבת במגוון תרבויות לבחירה נון-קונפורמיסטית ולעיתים מביאה לגינוי וליחס עוין מהסביבה.

גלויה מתחילת המאה ה-20; איור המתאר אישה משתמשת בשמשיה כדי לחבוט בחסידה המביאה לה ילד שזה עתה נולד. הכיתוב קורא: "והנבל עדיין רודף אחריה".

בעבר, האפשרויות המעשיות להימנע מהעמדת צאצאים, שלא באמצעות התנזרות מיחסי מין, היו מוגבלות יחסית. עם השימוש באמצעי מניעה וקבלת תמיכה ממשלתית כלכלית לתושבים בגיל מבוגר, האפשרות שלא להתרבות ניתנה למימוש ביתר קלות.

ביוני 2010 יזמה הסוציולוגית הפמיניסטית אורנה דונת את תהליך מציאת השם בפורום "בחירה בחיים ללא ילדים – אל-הורות" (בעבר נקרא "נשים שלא רוצות ילדים") באתר "תפוז אנשים", שם הוצע ונבחר השם "אל-הורות"[1]; למרות תפוצתו הנרחבת, האקדמיה ללשון העברית לא מכירה במונח זה.

מניעים שונים לאל־הורות

עריכה

ברמה האישית

עריכה

מניעים כלכליים

עריכה

בעבר, כאשר החברה הייתה חברה חקלאית, ילדים היו חלק מכוח העבודה ולפיכך היוו מקור הכנסה למשפחה. בעקבות התיעוש והעיור של החברה, הערך הכלכלי של ילדים ירד, במיוחד במקומות שבהם תעסוקת ילדים הוגבלה וילדים הפכו לעול כלכלי על הוריהם.[2] לפי נתונים סטטיסטיים בהולנד והמכון הלאומי למידע תקציבי (NIBUD), בשנת 2019 גידול ילד אחד עולה, בממוצע, 120 אלף יורו מגיל לידה ועד גיל 18, או כ-17% מההכנסה הפנויה של אדם.[3][4] לפי דו"ח של USDA, הסכומים אף גבוהים יותר ומוערכים ב-233,610$ בממוצע לגידול ילד עד גיל 17.[5] סכומים אלו כוללים הוצאות על בית (משכנתה, מיסים, רהיטים), אוכל (הוצאות שגדלות ככל שהילד גדל), חינוך וטיפול (שמרטפים ומטפלים, מעונות יום, גני ילדים, חוגים, שכר לימוד, ספרים, ציוד, שיעורים פרטיים), רכב (החל מהסעות ודלק ועד לתשלום עבור שיעורי נהיגה וביטוחים לנהגים צעירים), בריאות ועוד.

מניעים פסיכולוגיים

עריכה

בשנים 2004 עד 2006, לורה סקוט, מחברת הספר "האם זה מספיק: מדריך זוגי לחיים ללא ילדים מבחירה", ערכה סקר בקרב 121 נשים ללא ילדים מבחירה לגבי הסיבות, שבגינן בחרו לא להביא ילדים[6]. לדידה, הסיבה העיקרית של אותן נשים לכך שאינן רוצות ילדים הוא הרצון להימנע משינוי בשגרת חייהן. בין הסיבות המובילות הנוספות ניתן למצוא את חשיבות החופש והעצמאות. הורות פירושה צמצום החופש והקטנת הזמן הפנוי המנוצל לאינטרסים אישיים. אכן, במחקר עדכני יותר משנת 2017, נמצא כי חשיבותם של מטרות ותחומי חיים אחרים, סלידה משינויים באורח החיים והרצון לניידות ספונטנית היו חלק מהסיבות השכיחות ביותר שניתנו לאל-הורות.[7]

סיבה נוספת, שנתנו הנשים במחקר של סקוט, היא רתיעה מגודל האחריות הכרוך בגידול ילדים[6]. התיאוריות הפסיכולוגיות של פרויד ובולבי הציבו במוקד את היחסים עם האם כגורם הקובע ביותר בהתפתחות בריאותו הנפשית של הילד. אחריות זו, שהוטלה על האם, הייתה כמעט בלעדית, עד כדי התעלמות מגורמים אחרים המשפיעים על התפתחות הילד כמו גנטיקה, דינמיקה משפחתית, סביבה חברתית, אירועי חיים והאופי הפנימי המולד[8]. אחריות זו הובילה נשים רבות לחשוש מכל אמרה או תגובה לא נכונה ולחשוש מתוצאות החינוך שיתנו. לצד זאת, אותן נשים נדרשו לעמוד בקריטריונים אידיאליים שאינם ברי מימוש כמו אהבה ללא תנאי וללא סייג וללא רגשות אמביוולנטיים כלל.[9] הן הואשמו בדבר והיפוכו - בחוסר אהבה מספקת או אהבת יתר, בחוסר השקעה או חוסר היפרדות מהילד, בהגנה ושליטת יתר או בהזנחה פושעת. למעשה לא הייתה דרך למלא את הדרישות שהוצבו לגבי האם האידיאלית ורגשות אשם הפכו למרכיב דומיננטי בחוויית האימהות ועקב כך לטיעון נגד הבחירה באימהות.

לפי שרה רודיק, בחברה קיימת לגיטימציה לנשים ליהנות מצמיחה רק כאשר הן מצמיחות אחרים.[10] עמדה זו מובילה לטיעון נוסף של נשים אל-הוריות והוא שאיפה ליצירת זהות עצמית והגשמה עצמית מחוץ לחוויית האימהות. אורנה דונת מציגה את הסתירה בין הנרטיב ההגמוני שהולדת ילדים מעניקה גושפנקא לזהותו של אדם כסובייקט, שהשלים את שלבי ההתפתחות התקינים, לבין הנרטיב האלטרנטיבי שמציעים האל-הוריים, לפיו ילדים נתפסים דווקא כבולמים את ההתפתחות התקינה[11]. לפיה, מנקודת מבט של זוגות שאינם רוצים ילדים, ילדים נעשים מרכז עולמו של ההורה כבר מרגע היוולדם, ובכך גוזלים מהפרט את זהותו הטרום הורית. דונת ראיינה אנשים שלא רוצים ילדים אשר טענו כי להורים אין זהות נוספת מלבד זהותם ההורית ועיקר סיפוקם נובע מהשגרה שמוכתבת על ידי קצב החיים של ילדיהם, והם מבודדים מחייהם בימי טרום ההורות ומנותקים מחיים גדושים של מבוגרים[11]. דעות אלו תואמות את דבריה של אדריאן ריץ', שטענה כי האימהות הממוסדת תבעה מן הנשים 'יצר' אימהי במקום אינטליגנציה, היעדר כל אנוכיות במקום הגשמה עצמית, יחס כלפי הזולת במקום בניית העצמיות[12]. לפי ריץ', אימהות באה על חשבון צמיחה, גדילה, הגשמה ומימוש עצמי. התנועה לשחרור האישה שהתפתחה החל משנות ה-60, הדגישה את המסר של הגשמה עצמית, והובילה ליציאה של יותר ויותר נשים לעבודה מחוץ לבית, ללימודים ולפיתוח קריירות משלהן[8], גם במקרים בהם נוצרה התנגשות עם ההורות. כך, חלק מהאל-הוריים רואים את ההורות כמכשול בדרך למימוש עצמי והתפתחות של זהותם, ולכן בוחרים לא להביא ילדים לעולם.

ביקורת נפוצה המופנית כלפי אנשים הבוחרים לא להביא ילדים לעולם היא שהם עלולים להתחרט על בחירה זו בהמשך חייהם. עם זאת, החשש מחרטה משפיע בשני כיוונים ומשמש כטיעון גם לבחירה באל-הורות. אורנה דונת הייתה מהראשונות שחקרו בארץ את המושג "חרטה הורית", אשר עד למחקרה נתפס כלא קיים בחברה הישראלית. דונת ראיינה במחקרה נשים וגברים אשר תיארו תחושות של פספוס, אכזבה, בזבוז וכעס, וטענו כי אם היו יכולים לבחור שוב, לא היו בוחרים להיות הורים[13][14]. בשל הטאבו, אותם הורים הרגישו צורך להסתיר מהסביבה ולפעמים אפילו מעצמם את העמדות הללו, ופעמים רבות אף חזרו בהם או הדגישו בצורה מוגזמת את אהבתם לילדיהם למרות תחושות החרטה. למרות חוסר הלגיטימיות, תחושות החרטה לא נעלמו ואיתן החשש לגדל ילדים תחת תחושות אלה או חלילה לגרום על ידי כך לפגיעה בילדים עצמם[14]. כיוון שהורות היא בלתי הפיכה, החשש מחרטה הוביל את חלק מהאל-הוריים לא להביא ילדים לעולם.

בנוסף, נשים אל-הוריות העידו כי אינן רוצות להיות אימהות מתוך רצון להימנע מכאב, פיזי ונפשי. אחד הביטויים לכאב נפשי הוא החשש מכך שלא יאהבו את הילד או שלא יהיה קשר מספק עימו. רבות נכתב על הכאב שבאימהות: למשל, דבריה של ז'וליה קריסטבה: "אינך יולדת בכאב, את יולדת את הכאב. הילד מייצג אותו ומכאן ואילך הוא משתקע, הוא מתמשך ברור כשמש; תוכלי לעצום עיניים, לאטום את אוזנייך, ללמד קורסים, לרוץ לסידורים, לנקות את הבית, לחשוב על דברים, אובייקטים, סובייקטים, אבל אם נושאת תמיד את אות הכאב, היא ניאותה ומתמסרת לו". התייחסות נוספת ניתן לראות בדבריה של אליזבת בדינטר הטוענת כי האישה יועדה להיות אם ולאמץ את הסבל הכרוך בכך. היא אף השתמשה במושג 'מאזוכיזם הכרחי'[15]. הרצון להימנע מכאב זה מצטייר בעיני החברה כטיעון אנוכי שאינו רואה את התמונה הגדולה.

ברמה החברתית והתרבותית

עריכה

על אף שהולדה וגידול ילדים נתפסים כמשויכים לטבע, לדעת אל-הוריים רבים מושגים אלו הם תולדה של תרבות, או לכל הפחות למתח שקיים בין השניים. לפי מרי דאגלס טבע מוכר ומתווך לנו באמצעות סמלים ושפה, שהם למעשה תוצר תרבותי, ולכן טבע הוא תלוי תרבות[16]. קביעה זו מאפשרת לבחון מושגים שנתפסים כטבעיים כמו נושאי פריון ורבייה כנתונים להשפעה תרבותית. כחלק מכך, ניתן לראות את הפיתוח של התערבויות טכנולוגיות בתחומים אלו שרק מתעצם: אמצעי מניעה, שאיבת ביציות, שיבוט, הפריות מלאכותיות ופונדקאות. כל אלו מעידים כי ביולוגיה אינה רק עניין של גורל וכי יש השפעה משמעותית לתרבות ולחברה[16]. ביטוי נוסף להשפעה התרבותית ניתן למצוא בשיעור ילודה גבוה יותר בחברות מסורתיות קהילתיות, אשר יורד עם המעבר לאינדיבידואליזם[17]

סיבה נוספת לבחירה באל-הורות היא הרצון להימנע מתפקידים מגדריים. בסוף המאה ה-18, בעקבות המהפכה התעשייתית, התבססה חלוקת עבודה שבמסגרתה גברים שלטו בספירות הציבוריות של כלכלה ופוליטיקה, בעוד נשים וילדים התנהלו בזירה המצומצמת של הפרטי-ביתי. עקב כך, גידול ילדים הפך יותר ויותר לתפקידה הבלעדי של האישה, והערך של עבודה זו ירד יחד עם מעמד הנשים בכלל.[18] במשך רוב המאה ה-20 רווחה בעולם המערבי אידאולוגיה אשר התבססה על האמונה שהקשר בין הולדה ואחריות לגידול הילדים הוא טבעי, ולכן עבודת האימהות נתפסה כתפקיד שנשים צריכות למלא באופן כמעט בלעדי.[8] תפיסה זו נשענה על ציווי ביולוגי שלפיו האישה היולדת היא בעלת אינסטינקטים המייעדים אותה לתפקיד האימהי. אם כן, עבודת האימהות שמבצעות נשים היא מרכיב אוניברסלי ומתמשך בחלוקת התפקידים בין המינים.[8] אחת הסיבות שמעלות נשים אל הוריות לסירובן לקחת על עצמן את עבודת האימהות היא הרצון להימנע מההכפפה העצמית למוסד המשפחה ולתפקידים המגדריים הללו אשר נכללים בתוכו. ניתן לקשר עמדה זו גם לצורך בבדלנות - רצון להבדל ולחתור תחת נורמות חברתיות.

טיעון נוסף לאל-הורות נוגע ברצון להימנע מהבאת ילדים לחברה ולעולם שבו יש סבל, אלימות ואירועי אסון. כך, למשל, כשליש מילדי השחורים, ההיספנים והאינדיאנים חיים בעוני, בערים ובשכונות עתירי זיהום אוויר, פשע, סמים ואלימות.[8] טענה זו מקבלת תוקף נוסף בישראל בניהול חיים תחת איומים ביטחוניים בלתי פוסקים, והידיעה של כל הורה כי ביום מן הימים הוא יצטרך לשלוח את הילד/ה שלו לצבא ולקחת את הסיכון שלא ישוב. מלבד זאת, החשש מצפיפות, עוני, התחממות גלובלית, אלימות ועוד גורמי סבל נוספים, אשר לא מבחינים בין מדינות ומעמדות, מהווה גורם משמעותי בהחלטה לא להביא ילדים בקרב חלק מהאל-הוריים.

מניעים אקולוגיים

עריכה

ישנו פן אקולוגי לבחירה באל-הורות אשר מספק הסברים מדוע אנשים בוחרים לא להביא ילדים לעולם. האל-הורות האקולוגית מחזיקה בדעה כי הכחדה מרצון של האנושות לא תהיה לגמרי טרגדיה[19], אלא מעשה של אמפתיה ואצילות[20]. אותם אל-הוריים מתנגדים לתפיסת העולם האנתרופוצנטרית[20], אשר לפיה בני האדם עומדים במרכז ההוויה העולמית. במקום זאת, הם בוחרים להאמין באקולוגיה עמוקה, עמדה סביבתית הטוענת כי קיים ערך לכלל הישויות החיות בעולם ללא תלות בתועלת שלהן למין האנושי[21][22].

הקיום האנושי גורם להשפעות סביבתיות מזיקות לעולם ולסבל רב למינים אחרים וגם לבני האדם עצמם[19]: דרך שינויי אקלים והתחממות כדור הארץ, זיהום, מחסור במשאבים ורעב, משברים הומניטריים כגון משברי פליטים ועוד[23][24][22]. בהתאם לעמדת האקולוגיה העמוקה, אל-הוריים מסיבות אקולוגיות רואים בבחירה לא להביא ילדים לעולם כדרך לצמצום ההשפעות השליליות של הפעילות האנושית וכתרומה לטובת הסביבה כולה[22]. למשל, לפיהם, ילד אחד פחות מפחית את פליטת הפחמן הדו-חמצני באופן משמעותי בהשוואה למכונית עם יעילות דלק משופרת או כל פעולה יומיומית שאנשים עושים כדי לשמור על איכות הסביבה.[25]

התנועה להיכחדות מרצון של האנושות היא תנועה סביבתית (VHEMT) הקוראת לכלל בני האדם להימנע מרבייה ולגרום להיכחדות מרצון הדרגתי של האנושות[21]. למרות שמה, התנועה כוללת גם את אלה שאינם בהכרח חפצים בהכחדה אנושית, אך כן רוצים לרסן את גידול האוכלוסייה בשם איכות הסביבה.[26] התנועה נוסדה בשנת 1991 על ידי Les U. Knight, שטען כי הכחדה אנושית היא הפתרון הטוב ביותר לפגיעה האנושית בכדור הארץ וההתדרדרות הסביבתית שזו מביאה עימה[21]. לפי התנועה, צמצום אוכלוסיית בני האדם ימנע כמות משמעותית של סבל[21]. הכחדה של מינים לא אנושיים ומחסור במשאבים הנדרשים עבור בני האדם הם עדות בעיני חברי התנועה לנזק שנגרם כתוצאה מאכלוס יתר של בני אדם[21].

מניעים רפואיים

עריכה

גישת האל-הורות מצביעה על האופן שבו לעיתים הריון ולידה מובילים לשינויים גופניים שאינם רצויים ולהשפעות מתמשכות על בריאות האישה. בעקבות הלידה מתרחשים שינויים נוירוביולוגיים משמעותיים במוח, שלעיתים מובילים לדיכאון סב לידתי.[27] דיכאון סב לידתי אינו ייחודי רק לנשים, על אף שנפוץ יותר אצלן וגם גברים יכולים לחוות דיכאון בעקבות שינויים נוירוביולגים.[28] כמו כן, מחקרים מצביעים על קשר סיבתי בין הריון להזדקנות תאית מואצת, מכיוון שהאנרגיה מופנית מתחזוקה סומטית למאמצי רבייה.[29]

בנוסף, עבור אנשים אשר חיים עם מגוון מחלות רקע, אל הורות היא בחירה רפואית אשר מבטאת את החשש להעביר הלאה לדור הבא מטען גנטי "פגום", כמו הפרעות גנטיות ונפשיות[30][31][23]. בנוסף לכך, ישנו קושי בגידול ילדים בזמן שיש לאחד מבני הזוג בעיות בריאותיות.[32] חשש רפואי נוסף, שמוביל חלק מהנשים לבחור באל-הורות, הוא טוקופוביה[33]- פחד או סלידה מתהליך הלידה.[34] המצב הגופני של ההיריון, חווית הלידה וההתאוששות שלאחריה, מעוררים פחד רב וחרדה בקרב חלק מהנשים, עד כדי כך שחלקן מעדיפות לא ללדת כלל.[35] פחד נוסף אשר משפיע על הבחירה הוא פדופוביה[36] - פחד, חרדה או סלידה לא רציונליים או אובססיביים מילדים, תינוקות, ינקות או מיַלְדוּת.

ברמה פילוסופית

עריכה

ישנן עמדות פילוסופיות שונות אשר מתיישבות עם תופעת האל-הורות. ראשית, התייחסות להשקעה בילדים בהשוואה להשקעה אלטרנטיבית בחברה. על פי עמדה זו ניתן להשקיע את הזמן והכסף, שנחסך בעקבות הימנעות מגידול ילדים, במטרות בעלות משמעות חברתית גדולה יותר, ובכך לסייע לרווחת האנשים החיים בעולם במקום 'לייצר' אנשים נוספים[37].

בנוסף, בניגוד לתפיסה הנפוצה, אל-הוריים רבים טוענים כי דווקא ההורות היא המעשה האנוכי, והבחירה באל-הורות היא המוסרית יותר[24][38]. לפי הפילוסוף דייוויד בנאטר (אנ')[39], בבסיס ההחלטה להביא ילדים לעולם טמונים לרוב הרצונות של ההורים ליהנות מגידול הילדים, אשר נתפס כמביא עימו שמחה ואופטימיות, או להנציח את המורשת או הגנים שלהם[39]. כלומר, ישנם אנשים שבוחרים בהורות מתוך מניעים נרקיסיסטיים,[40] אשר בסופו של דבר משרתים את ההורה ולא את הילד.[41] ישנם הורים שלא חושבים על משמעות הבחירה והשלכותיה ועל אושר ואיכות החיים של הילד[42]. התפיסות הפילוסופיות לאל הורות רואות בחירה נרקיסיסטית זו כחסרת אחריות, פסולה ולא מוסרית, ולטענתם אין להביא ילדים לעולם ללא מחשבה מעמיקה. בהמשך לכך, טענה פילוסופית נוספת לאל-הורות היא היעדר הסכמה של הילד עצמו להיוולד. לפי טענה זו, מוסרית אין זה נכון להביא ילד לעולם שכן הוא לא הסכים לכך והיוולדותו נכפתה עליו[43]. תפיסות אלו רואות את עצמן ככאלה שמעמידות את הילד במרכז ולא את ההגשמה העצמית של ההורה[37][44].

עמדה פילוסופית נוספת המקנה ערך שלילי לילודה היא אנטי-נטליזם[43]. כמו שכתב היינריך היינה: "שינה טובה, מוות עדיף; אך כמובן שהדבר הטוב ביותר זה לעולם לא להיוולד כלל"[45]. אנטי-נטיליזם מתנגדת להולדה באופן כללי ומוכלת על כלל בני האדם ואף יש הטוענים שעל כלל הישויות החיות שאינן אנושיות, אל הורות מרצון מתנגדת ללידה במקרים קונקרטיים, אצל אנשים מסוימים ולא כהכרח חברתי. על אף ההבדל המשמעותי בין השניים, חלק מהאל-הורים נשענים על העמדה האנטי-נטליסטית בבחירתם לא להביא ילדים לעולם. לצד זאת, ישנם אל-הוריים שדוחים במפורש את התפיסה האנטי-נטליסטית; הם תומכים בהחלטה של אחרים ללדת ילדים, אך פשוט לא רוצים אותם בעצמם[45].

יש מגוון טענות אשר מחזקות את העמדה האנטי-נטילסטית:

  • Benatar's type - זוהי טענה אשר מגדירה את עצם הבריאה לתוך האנושות כדבר שתמיד מביא עימו נזק, בעקבות א-סימטריה, הקיימת בין תחושת כאב לבין הנאה. לפי תפיסה זו, כאב נתפס תמיד כדבר רע, היעדר כאב הוא דבר טוב ואילו היעדר הנאה הוא נייטרלי. בחיי האדם, נוכחות הכאב ונוכחות העונג מבטלים זה את זה, אך אם בני האדם לא היו נולדים לא היה כאב כלל. משום שהיעדר הנאה נתפס כדבר נייטרלי, במצב שאין ילודה יישאר רק הטוב. לפיכך, לפי תפיסה זו, ניתן לחסוך לילד פוטנציאלי את סבל החיים אם לעולם לא היה נברא[46].
  • תאוריית הימנעות מכאבים - לפיה בני אדם תמיד נחשפים לכאב במהלך חייהם. לכן, כדי לעצור סבל וכאב אנושי צריך לעצור את הרבייה של בני אדם[46].
  • רולטה רוסית - טענה שלפיה ככל שבני האדם ממשיכים להוליד ילדים, בהכרח לפחות אדם אחד שנולד יחווה חיים שאינם מאושרים. לכן, כלל הרבייה צריכה להפסיק כדי לחסוך חיים לא מאושרים לאנשים מסוימים[46].

אל־הורות ופמיניזם

עריכה

ההתייחסות לאימהות ולעבודת האימהות (mothering) בתיאוריה הפמיניסטית היא מורכבת ומתפרסת על פני קצוות קיצוניים: מתפיסת האימהות כמקור כוחן העיקרי של הנשים ועד לתפיסה כי התפקיד האימהי, פריון, היריון וגידול ילדים הם גורמים דכאניים עבור נשים.

ממחצית המאה ה-19, בתקופת הגל הראשון של הפמיניזם, פעילות פמיניסטיות העלו את הרעיון כי, לאימהות ולגידול ילדים שלא מרצון, יש חלק מכריע בדיכוי נשים ובשל כך הבחירה מתי והאם להרות אמורה להיות נתונה להחלטתן של נשים בלבד. עם זאת, בפועל הן לא הצליחו להתנקות מהתפיסות שהושרשו לגבי מוסד האימהות.[15] כך, בסוף המאה ה-19 הימנעות של אישה מאימהות עדיין נתפסה כבחירה בערוץ שהוא פחות אצילי.

בזרמים הרדיקליים של הגל השני של הפמיניזם, נשמעו כבר קולות, שביקרו את מוסד האימהות כמוסד פטריארכלי, המשמר את מעמדן הנמוך והכנוע של נשים. הראשונה שעסקה ביסודיות באפשרות סירובן של נשים להפוך לאימהות עוד לפני תחילתו של הגל השני הייתה סימון דה בובואר. בובואר טענה כי הגוף הנשי הוא המקור העיקרי לאי חירותן של נשים וכי פירושה של האימהות היא הגשמת תפקיד ביולוגי נטול כל חירות.[8] היא התייחסה למצב ספציפי של חינוך ומוסכמות, שקישרו בין נשים לטבע ובכך הצדיקו את נחיתותן, ועודדה נשים להתעלות מעל הסללה זו ולהתוודע לעצמן כסובייקטיות חושבות, עצמאיות ומוסריות בעלות קיום בעל ביסוס משל עצמו[47]. בובואר הציעה לנשים להשיג חופש ועצמאות על ידי סירוב להפוך לאימהות. לצד הביקורת הקשה, בובואר תמכה ברעיון האימהות אם נשים יבחרו בו מתוך חירות ובחברה שלא תותיר אותן לבד במלאכה.

כחמש עשרה שנים לאחר פרסום כתביה של בובואר, פרסמה בטי פרידן את סיפרה "המסתורין הנשי", בו טענה כי נשים איבדו את זהותן העצמית בעת תפקודן כאימהות ועקרות בית. לטענתה, על אף שנשים רבות עסקו בשאלה בנוגע לתפקידן ומהותן, בעיה זו נתפסה כבעיה אישית לא לגיטימית ולא כבעיה חברתית ולכן הושתקה והובילה לבדידות וייאוש בקרב נשים רבות[47]. ספר זה סימן את תחילתו של הגל השני בפמיניזם, אשר הוביל לטלטלה נוספת בעולמן של רעיות ואימהות אמריקאיות משכילות, לבנות, תושבות הפרברים וממעמד הביניים.[15] בתקופה זו רווחה הגישה לפיה עיקר הדיכוי של נשים קשור למהות הביולוגית של הולדה, ולכן הבחירה לא ללדת נתפשה כבחירה הפמיניסטית האידיאלית. הוגות וסופרות של התנועה הזו הרבו לתאר אוטופיות שבהן רבייה תתרחש באופנים חוץ-גופיים, ביניהן שולמית פיירסטון בספרה הדיאלקטיקה של המין, וכן מארג' פירסי בספרה Woman on the Edge of Time. פיירסטון תיארה את האימהות כחלק מהכניעות של מה שהיא כינתה "המעמד המיני", אשר צומח מתוך ההבדלים הביולוגיים בין נשים לגברים שמובילים ל"רודנות רבייה".[8] לפיה, רודנות זו באה לידי ביטוי בכך שנשים ואימהות מצויות במעמד של שפחה שמתחזקת את קיומו של המין האנושי בכדי שהגברים יוכלו לצאת לעבוד. אם כן, בדומה לבובואר, גם פיירסטון האמינה ששחרור חברתי של נשים תלוי בשחרורן מכבלי גופן ולכן גם מאימהות. כאמור, התפיסה הפמיניסטית בנוגע לאימהות היא מורכבת, ובאותן שנים, נשים רבות הזדהו עם העמדה הפמיניסטית אך לא היו מוכנות לוותר על האימהות. דורותי דינרסטיין למשל, הציגה את הנשים כשליטות הבית, ואת ההשפעה של האימהות על ילדיהן כדבר חיובי וכמקור לכוח.[48]

הפמיניזם הליברלי הציג תמונה חלופית לאימהות המקובלת - במקום דחייה של האימהות, בחינתה מחדש מנקודת מבטן של נשים.[8] אחד הספרים ששינו תפיסות לגבי האימהות הוא ספרה של אדריאן ריץ', "ילוד אישה", שהתפרסם ב-1976, ובו ריץ' הבחינה בין אימהות כמוסד לבין אימהות כחוויה. לפי ריץ', בעוד שמוסד האימהות פירושו אימוץ תפקיד חברתי ולא אישי, חווית האימהות כוללת את בחירתה הפרטית של אישה להיות או לא להיות אמא, תחושותיה כלפי ילדיה והקשר הפיזי, הרגשי והנפשי עימם.[12] הבחנה זו מאפשרת שחרור מההיבטים הדכאניים של האימהות ומקנה משמעות וערך לאימהות החוויתית ולקשר אם-ילד. אם כן, בגל השלישי של הפמיניזם והלאה, הגישה הרווחת היא אידאולוגיית הבחירה, שמעלה על נס את האפשרות של נשים לבחור בחירות משמעותיות לחייהן, ובהן גם אם, כיצד או מתי להתרבות. בגל השלישי הפכה הבחירה באל-הורות לכדי זהות (באנגלית המונח המתאר הוא Childfree, או "חופשי מילדים", והוא משמש גם בקהילות שקמות סביב הנושא וגם באקדמיה).[49] לצד זאת, ניתן לראות גם היום ביקורות על נשים שבוחרות לא להיות אימהות, כולל ביקורות פמיניסטיות.

סטטיסטיקה ומחקר

עריכה

עולמי

עריכה

באירופה, בשנים 2010–2011, אל-הורות בקרב נשים בגילאי 40–44 הייתה שכיחה ביותר באוסטריה, ספרד ובריטניה[50], ופחות שכיחה במדינות מזרח אירופה, אף על פי שמשפחות בעלות ילד אחד בלבד היו נפוצות באותן מדינות[50]. מאז, לפי הפסיכולוגית אלן ווקר, אורח החיים האל-הורי הפך לטרנד.[51] הפרסום שזכה לו אורח חיים זה בפורומים שונים באינטרנט, ברשתות החברתיות ובראיונות בערוצי התקשורת, אפשר לאל-הוריים להתחבר אחד לשני וביחד ליצור קהילה גלויה ומוכרת[52][53].[38] ניתן לראות כי בשנת 2020, סטטיסטית, נשים משכילות ברחבי העולם בחרו לעיתים קרובות יותר להישאר ללא ילדים[54]. מרבית המחקר על אל-הורות מרצון ולא מרצון התמקד בחוויות של נשים, ולעיתים קרובות התעלם מנקודת מבטם של גברים, מה שמסביר טוב יותר את הנתונים הסטטיסטיים.[23]

בשנת 2021, שנקמן ושותפיו ערכו מחקר שהשווה את השאיפות ההוריות של לסביות, הומואים, ביסקסואלים (LGB) והטרוסקסואלים נטולי ילדים מישראל, פורטוגל ובריטניה[55]. הם נשאלו לגבי הרצון והכוונה להפוך להורים, ולגבי הדאגה שלהם מחוסר ילדים. התוצאות הצביעו על כך שמשתתפים מישראל ופורטוגל דיווחו על רמות גבוהות יותר של רצון להיות הורים, וכן הביעו דאגה גדולה יותר מחוסר ילדים מאשר משתתפים מבריטניה. דפוסים מקבילים הופיעו בקרב משתתפים להט"ביים והטרוסקסואלים בין המדינות. משתתפים הטרוסקסואליים מישראל קיבלו ציונים גבוהים יותר מאשר המשתתפים מפורטוגל לגבי כוונת הורות ודאגה מחוסר ילדים[55]. בנוסף, משתתפים להט"ביים באופן כללי דיווחו על רמות נמוכות יותר של רצון להורות, ודאגה פחותה מחוסר ילדים מאשר משתתפים הטרוסקסואליים[55]. ניתן לה בין ממצאים אלו לאור ההקשרים הסוציו-תרבותיים השונים בין המדינות. למשל, הערכים האינדיבידואליסטים המאפיינים את בריטניה, לעומת הערכים המשפחתיים המאפיינים את ישראל ופורטוגל, והעמדה הפרו-נטליסטית המובהקת בישראל[55]. מחקר זה תורם להבנה בנוגע לשאיפות הורות בקרב אנשים להט"ביים ובפרט לסביות, הומואים וביסקסואלים, כפונקציה של הקשר סוציו-תרבותי[55].

בריטניה

עריכה

סקר של YouGov (אנ') שפורסם בינואר 2020 העלה כי בקרב בריטים שאינם הורים: 37% ענו שאינם רוצים ילדים לעולם, 19% ענו שאינם רוצים ילדים אך עשויים לשנות את דעתם בעתיד, ו-26% מעוניינים להביא ילדים לעולם[56]. 13% מבין אלו שלא רצו להיות הורים כלל היו בני 18 עד 24, 20% בני 25 עד 34, ו-51% בגילאי 35 עד 44. מלבד הגיל שהיווה כ-23% מהסיבות הפופולריות שהוצגו בעד הולדת ילדים, הוצגו ההשפעה הפוטנציאלית על אורח החיים (10%), עלויות מחיה וגידול ילדים גבוהות (10%), אוכלוסיית יתר של בני אדם (9%), סלידה מילדים (8%), וחוסר יצר הורי (6%)[56].

ארצות הברית

עריכה

בשנות החמישים, מבוגר אמריקאי נטול ילדים נחשב לאדם חריג.[57][58] מאז, שיעור המבוגרים ללא ילדים באוכלוסייה האמריקאית עלה משמעותית. מחקר שנערך על ידי אבמה ומרטינז בשנת 2006 מצא כי נשים אמריקאיות בגילאי 35 עד 44 שבחרו לא להביא ילדים מרצון היוו 5% מכלל הנשים האמריקאיות בשנת 1982, 8% בשנת 1988, 9% בשנת 1995 ו-7% בשנת 2002[59]. לנשים אלו הייתה ההכנסה הגבוהה ביותר ורמת הדתיות הנמוכה ביותר בהשוואה לנשים אחרות במחקר[59]. מחקר נוסף שנערך על ידי הסוציולוג קריסטין פארק מצא כי אנשים נטולי ילדים נוטים לרכוש השכלה טובה יותר, להיות אנשי מקצוע, להתגורר באזורים עירוניים, להיות פחות דתיים, ויש להם פחות אפשרויות חיים קונבנציונליות[53].[60]

משנת 2007 עד 2011 שיעור הפריון בארצות הברית המשיך להצטמצם, וירד ב-9%. מרכז המחקר פיו (PEW) דיווח בשנת 2010 כי שיעור הילודה היה הנמוך ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, וכי מספר האנשים הנמנעים מילודה עלה בקרב כל הקבוצות האתניות ל-1 מכל 5 לעומת 1 מכל 10 בשנות ה-70.[42] אמנם לא צוין כמה אחוזים מהאמריקאים חסרי הילדים בחרו מרצון שלא להביא ילדים לעולם, אך במגזין טיים (Time Magazine) נטען שהקבלה של אורח החיים האל-הורי הלכה וגברה.[42]

אחת הסיבות הנפוצות לאל-הורות בקרב דור ה-Z היא הלוואות גבוהות שנלקחו במהלך התואר והם צריכים להחזירם.

למרות האפליה המתמשכת כלפי נשים שבחרו להישאר ללא ילדים, הפסיכולוג פול דולן (אנ') טען כי נשים שמעולם לא נישאו או ילדו ילדים הן בין תת-הקבוצות המאושרות ביותר בארצות הברית נכון לשנת 2019, כפי שנמצא בניתוח של American Time Use Survey (אנ').[61]

סין

עריכה

דעות מסורתיות לגבי תפקידים מגדריים בסין מכתיבות כי נשים אחראיות על עבודות הבית ועל הטיפול בילדים, ללא קשר למצב התעסוקתי שלהן. לכן, על אף שממשלת סין עשתה מאמצים לסייע לנשים צעירות רבות למצוא תעסוקה וביטחון כלכלי, אפליית נשים במקום העבודה נותרה דבר שבשגרה. לדוגמה, מעסיק עשוי להיות סקפטי יותר כלפי אישה נשואה עם ילד אחד, מחשש שאולי תבחר להמשיך ללדת ילדים נוספים (מכיוון שמדיניות הילד היחיד בוטלה בשנת 2016), ולכן תצטרך להשקיע יותר זמן בטיפול בילדים, שכאמור זהו תפקידה העיקרי. אם כן, האפליה שנשים סיניות חוות במקומות העבודה שלהן מובילה לחשש בנוגע לבחירה באימהות. נוסף על כך, בני דור המילניום הסינים פחות מעוניינים להינשא מאשר הוריהם כתוצאה משינוי תרבותי. וכן, יוקר המחיה בסין, ובמיוחד עלות הדיור בערים הגדולות, מקשה על זוגות צעירים ודורש מהם להתמקד בביסוס כלכלי ולדחות את גיל הנישואין. מכיוון שמדובר במדינה שבה ילדים מחוץ לנישואין נדירים למדי, פירוש הדבר שצעירים רבים מוותרים על ילדים.[62] שיעור הילודה במדינה הוא 1.5 צאצאים לאישה. התחזיות מדווחות כי עד אמצע המאה 21 שליש מהאוכלוסייה בסין יהיו מעל גיל 60.

אל־הורות בישראל

עריכה

מדינות מערביות ומדינת ישראל בכללן, מזוהות עם אידאולוגיה פרו-נטליסטית, קרי, מערך של אמונות, עמדות ופרקטיקות המעודדות ילודה ומייחסות ערך חיובי להולדת ילדים וגידולם. תחת חסותה של אידאולוגיה זו, הורות נתפסת בישראל כברירת מחדל תרבותית שאין לערער עליה.[11] החברה הישראלית בעלת מאפיינים מסורתיים של חברה משפחתית ופרו-נטליסטית, ומאופיינת בשיעורים גבוהים של נישואין וילודה.[63] ב-2023 שיעור הפריון בישראל עמד על כ-2.89 ילדים לאישה, השיעור הגבוה מכל מדינות ה-OECD.[64][65] כמו כן, ישראל מאופיינת בנגישות גבוהה לטכנולוגיות פריון ובשיעורים הגבוהים בעולם של שימוש בהן.[66]

הסערה סביב אל-הורות בישראל נוגעת בעיקר לנרטיב דתי-לאומי-דמוגרפי, אשר מקורו בעולמה התרבותי-סמלי של הדת היהודית וייחודה ההיסטורי: מצוות פרו ורבו התנ"כית משתלבת עם זכרונות השואה, הגירות, מלחמות וטרור. הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת הדת היהודית נותנת תוקף למצוות 'פרו ורבו', ולציווי מוסרי ודתי להורות. ביהדות, הרבייה נתפסת כסימן לשגשוג בעוד שעקרות נתפסת כקללה וכמקור לסבל, וכל אדם שאין לו ילדים משול למת.[67][68] תפיסה זו אינה נחלת החברה הדתית בלבד, אלא קיימת כערך חברתי-תרבותי במדינה.

בהמשך לכך, הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה ציונית מדגישה את הצורך בשמירה על רוב יהודי במדינה. לפני הקמת המדינה התקשו לשמור על רוב יהודי, בשל הקושי בעידוד עלייה. לכן, המדיניות שננקטה על מנת להתמודד עם 'איום המאזן הדמוגרפי' הייתה מדיניות עידוד ילודה[69]. בשנות ה-50 הפנתה המדינה משאבים וחוקקה חוקים שנועדו להקל על הורים במשפחות מרובות ילדים, וגם בשנות ה-80–90 המדינה הקצתה מימון ציבורי לטיפולי פוריות, לצד סרוב למימון אמצעי מניעה והפלות. כך, הפכה האימהות למטרה ציבורית בישראל, וקיבלה חשיבות שחורגת מהשיקולים האישיים והמשפחתיים.

בנוסף, מדינת ישראל מצויה בסכסוך מתמשך עם שכנותיה, ומילוי תפקידים צבאיים ונשיאת נשק "בשם האומה" הם חלק מהדרכים להשתתפות בקהילה ולתרומה לה. בשל כך, התפתחה בישראל "חברת לוחמים" שתרבותה מתאפיינת ברמה גבוהה של מיליטריזם, אשר השפיעו ומשפיעים על מקומה של האישה בחברה. לפי ניצה ברקוביץ', תרומתה של האישה היהודייה לקולקטיב התבטאה בטיפוח הדור הצעיר וחינוכו לגבורה ולהקרבה עצמית[69]. כלומר, התרומה המרכזית של האישה היא האימהות, רחמה נתפס כרחם לאומי ודרכו האישה למעשה מקבלת את 'כרטיס הכניסה לקולקטיב הישראלי'. אורנה דונת מחזקת רעיון זה בטענה כי ילדים נתפסים כנכס לאומי בשל חיוניותם להמשכיות החברה, ומימושה של האימהות הביולוגית בישראל נתפס בראש ובראשונה כחובה מוסרית-אזרחית וכמשימה פטריוטית ממדרגה ראשונה.[11]

אף על פי שבעידן הפוסט ציוני הבאת ילדים היא כבר לא צו השעה, ההורות בכלל והאימהות בפרט עדיין תופסים מקום מהותי בחברה הישראלית. מרכזיות זו הופכת את ההתמודדות של אל-הוריים למורכבת אף יותר, עד כדי שהיעדרה עשוי להיחשב בגידה לאומית כמעט. עם זאת, לפי ספרה של אורנה דונת, "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל", חברות הפורום 'נשים שלא רוצות ילדים', פוסלות על הסף את הנרטיב המציע לנכס את פריונן לטובת המשך הישרדותה של החברה הישראלית-יהודית, ועבור חלק מהן לא זו בלבד שילדים אינם נתפסים כמעניקי זכויות במימוש אזרחותן ה"תקנית", אלא הם נחשבים מפרי זכויות של ממש.

סטיגמה חברתית

עריכה

שינוי מהותי חל בתפיסה של אל-הורות, שהופכת להיות לגיטימית יותר. כך, הגישות החברתיות לגבי אל-הורות מרצון השתנו מגינוי ופתולוגיזציה בשנות ה-70 של המאה ה-20 לקבלה רבה יותר ב־2010.[23] עם זאת, כיוון שהימנעות מהבאת ילדים נחשבת במגוון תרבויות לבחירה לא נורמטיבית, אנשים שבחרו בכך נחשפים לעיתים לביקורת ולניסיונות שכנוע לשנות את החלטתם.[44] הם עשויים להיתקל בתגובות כמו "כשתתחרטי יהיה מאוחר מידי", "פשוט עדיין לא פגשת את הגבר הנכון", "רק כאשר תלדי תביני אם את רוצה או לא", "לא יהיה מי שידאג לך כשתזדקני" ועוד.

הם נתפסים לעיתים כאינדיבידואליסטים, נהנתנים ואנוכיים, אשר נמנעים מאחריות חברתית ופחות מחויבים לעזרה לאחרים.[70] הם מואשמים בחוסר יכולת לאהוב ובשנאה לילדים באשר הם, על אף שכל טענתם היא שהם פשוט לא רוצים ילדים בעצמם. בקרב נשים הסטיגמה אף חמורה יותר והן נתפסות כ"נשים לא שלמות". בשל הטאבו הקיים בהתייחסות לדיון בהיבטים השליליים של ההריון, וטאבו על הבעת חרטה על הורות, אנשים נטולי ילדים מתקשים להגן על החלטתם שלא להוליד ילדים, ופעמים רבות מסתכנים באובדן של יחסים משמעותיים בחייהם בשל כך.[37] במקרים קיצוניים, הורים נעלבים מכך שבנם/ביתם אינם רוצים להמשיך את השושלת, לוחצים עליהם להוליד להם נכדים ומאיימים בניתוק אם יתעקשו על החלטתם להיות אל-הוריים.[37][44]

בתרבות הפופולרית

עריכה

עם התפשטות התופעה והתבססותה הגוברת כחלק מהנורמה בעשורים האחרונים,[דרוש מקור] התפרסמו ספרים נוספים שעוסקים בבחירה לא להביא ילדים לעולם, ביניהם ספרה של שהרה בלאו, "האחרות", שעוסק במיתוס האימהות. בנוסף, אל-הורות נמצאת במרכז הרומן "ניצבת" מאת א"ב יהושע. גיבורת הרומן, נוגה, אומרת פעמים אחדות לאורך הסיפור שהיא יכולה ללדת אך אינה רוצה. כאשר הרתה עברה בסתר הפלה מלאכותית, צעד שהוביל לגירושיה מבן זוגה. הילד שלא נולד וסירובה של נוגה ללדת ממשיכים להעסיק אותה ואת הסובבים אותה. בראיון שהעניק א"ב יהושע לידיעות אחרונות בשנת 2014 אמר: "בזמן האחרון אני נתקל בתופעה של נשים שהחליטו לא ללדת. ההחלטה הזאת, אם מצד הגבר ואם מצד האישה, היא בעיני איזו הפרעה במחזור הטבעי של הטבע. אישה שמחליטה לא להביא ילד זה סוג של נכות. סוג של אגואיזם, סוג של התחפרות בתפקיד הניצבת".[71]

בתיאטרון בישראל, עלתה בשנת 2016[72] הצגת היחיד "שני קווים" של המחזאי נדב רוזיאביץ' המספרת את סיפורה של אשה דתייה ונשואה שלא רוצה להביא ילדים לעולם.[73]

כמו כן, נערכו כתבות רבות בנושא בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונים, בהסכתים ועוד.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: אל-הורות
  ציטוטים בוויקיציטוט: אל-הורות
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אל-הורות

כתבות, טורים ומאמרים

עריכה

לצפייה ולהאזנה

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מציאת שם לקהילת אנשים שלא רוצים ילדים בפורום "בחירה בחיים ללא ילדים – אל-הורות" באתר תפוז אנשים
  2. ^ Perry, Sarah, Children aren’t worth very much—that’s why we no longer make many — Quartz, web.archive.org, ‏July 8, 2014
  3. ^ Kaj van Arkel, "Wat kost een kind", Dutch Pamphlets Online, ‏October 26, 2017 (ב־)
  4. ^ "Hoeveel kost een kind tot zijn achttiende?", Dutch Pamphlets Online, ‏May 28, 2019 (ב־)
  5. ^ Evangelina Chapkanovska, How Much Does It Cost to Raise a Child in America in 2021?, SpendMeNot, ‏March 12, 2020 (באנגלית אמריקאית)
  6. ^ 1 2 Amy Welsh, Book Review of: Scott, Laura S. (2009). Two is Enough: A Couple’s Guide to Living Childless by Choice. Berkeley: Seal Press., Canadian Journal of Family and Youth / Le Journal Canadien de Famille et de la Jeunesse 11, Janurary 23, 2019, עמ' 410 doi: 10.29173/cjfy29446
  7. ^ Petra Buhr, Johannes Huinink, Why Childless Men and Women Give Up on Having Children, European Journal of Population 33, June 20, 2017, עמ' 585–606 doi: 10.1007/s10680-017-9429-1
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 פרידמן, אריאלה. 2007. "אימהות בראי התיאוריה". מתוך: דרכים לחשיבה פמיניסטית: מבוא ללימודי מגדר. עמ' 189–242. האוניברסיטה הפתוחה, ישראל.
  9. ^ Thurer shari, The myths of motherhood: how culture reinvents the good mother, Choice Reviews Online 32, 1 ינואר, 1995, עמ' 32–3047-32-3047 doi: 10.5860/choice.32-3047
  10. ^ Sara Ruddick, Maternal Thinking, Boston, MA: Springer US, 1982, עמ' 101–126
  11. ^ 1 2 3 4 אורנה דונת, פרו-נטליזם סדוק: נרטיבים של הולדה ואי-הולדה בישראל, סוציולוגיה ישראלית, 2010, עמ' 417-439
  12. ^ 1 2 אדריאן ריץ', ילוד אשה, ישראל: עם עובד הוצאת ספרים, 1976
  13. ^ אורנה דונת, "אוהבת את ילדיי, אך מעדיפה שהם לא יהיו", באתר ynet, 25 ביוני 2009
  14. ^ 1 2 הדס בשן, את לא חייבת להיות אמא: הספר שמנפץ מיתוסים על אימהות ואלהורות, באתר "את", 10 באוגוסט 2017
  15. ^ 1 2 3 דונת, אורנה. 2013. "היסטוריוגרפיה רגשית-אינטלקטואלית במחקר: אימהּויות בין פמיניזמים". בתוך בכייה לדורות; חרטה על אימהּות, עבודה לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל אביב.
  16. ^ 1 2 אורנה דונת, ‏מה הסיבות לוותר על ילדים?, באתר ‏מאקו‏, 10 בינואר 2011
  17. ^ Eric Kaufmann, Sacralization by Stealth? The Religious Consequences of Low Fertility in Europe, Routledge, 2013, ISBN 978-1-315-63113-4
  18. ^ Barbara Katz Rothman, Donna Bassin, Margaret Honey, Meryle Mahrer Kaplan, Representations of Motherhood., Contemporary Sociology 24, March 1995, עמ' 239 doi: 10.2307/2076891
  19. ^ 1 2 May, Todd (2018-12-17). "Opinion | Would Human Extinction Be a Tragedy?". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-09-21.
  20. ^ 1 2 "Sui genocide". The Economist. 1998-12-17. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2021-09-21.
  21. ^ 1 2 3 4 5 Les Knight, Experience: I campaign for the extinction of the human race, the Guardian, ‏Janurary 10, 2010 (באנגלית)
  22. ^ 1 2 3 Matthew Schneider-Mayerson, Kit Ling Leong, Eco-reproductive concerns in the age of climate change, Climatic Change 163, November 01, 2020, עמ' 1007–1023 doi: 10.1007/s10584-020-02923-y
  23. ^ 1 2 3 4 Maja Bodin, Lars Plantin, Eva Elmerstig, A wonderful experience or a frightening commitment? An exploration of men's reasons to (not) have children, Reproductive Biomedicine & Society Online 9, December 2019, עמ' 19–27 doi: 10.1016/j.rbms.2019.11.002
  24. ^ 1 2 Sian Cain, Why a generation is choosing to be child-free, the Guardian, ‏July 25, 2020 (באנגלית)
  25. ^ Damian Carrington, Want to fight climate change? Have fewer children, the Guardian, ‏July 12, 2017 (באנגלית)
  26. ^ Amy Fleming, Would you give up having children to save the planet? Meet the couples who have, the Guardian, ‏June 20, 2016 (באנגלית)
  27. ^ Chelsea Conaboy, Motherhood brings the most dramatic brain changes of a woman’s life - The Boston Globe, BostonGlobe.com, ‏July 17, 2018 (באנגלית אמריקאית)
  28. ^ Nicola Davis, Postnatal depression: fathers can suffer similar issues to women, say experts, the Guardian, ‏August 09, 2018 (באנגלית)
  29. ^ Calen P. Ryan, M. Geoffrey Hayes, Nanette R. Lee, Thomas W. McDade, Reproduction predicts shorter telomeres and epigenetic age acceleration among young adult women, Scientific Reports 8, July 23, 2018, עמ' 11100 doi: 10.1038/s41598-018-29486-4
  30. ^ Rosa Inocencio Smith, Staying Child-Free Because of Mental-Health Concerns - The Atlantic, www.theatlantic.com, ‏December 08, 2016 (באנגלית)
  31. ^ Kristen Brownell, Why I don't have a child: I refuse to pass on my addiction genes, the Guardian, ‏July 06, 2020 (באנגלית)
  32. ^ Amahl S. Azwar, Child-free and happy: A group for Indonesians without kids – by choice, The Jakarta Post, ‏April 14, 2021 (באנגלית)
  33. ^ Kristina Hofberg, Ian Brockington, Tokophobia: An unreasoning dread of childbirth: A series of 26 cases, The British Journal of Psychiatry 176, Janurary 02, 2018, עמ' 83–85 doi: 10.1192/bjp.176.1.83
  34. ^ Ellie Layhe, Pregnancy phobia is being 'driven by social media', BBC Three, ‏Janurary 23, 2018 (באנגלית בריטית)
  35. ^ Helena Wigert, Christina Nilsson, Anna Dencker, Cecily Begley, Women’s experiences of fear of childbirth: a metasynthesis of qualitative studies, International Journal of Qualitative Studies on Health and Well-being 15, December 20, 2019
  36. ^ OptomistsMinds, What Is Pedophobia? (A Complete Guide) | OptimistMinds, ‏June 16, 2021 (באנגלית אמריקאית)
  37. ^ 1 2 3 4 Tobias Leenaert, Kindvrij vs kinderloos, Mondiaal Nieuws, ‏September 2, 2015 (ב־)
  38. ^ 1 2 Shrabonti Bagchi, Inside India’s anti-natalist cult, mint, ‏Feburary 15, 2019 (באנגלית)
  39. ^ 1 2 David Benatar, Better Never to Have Been: The Harm of Coming Into Existence, Oxford University Press, October 19, 2006, ISBN 978-0-19-954926-9. (באנגלית)
  40. ^ Catherine Deveny, The Narcissism Of Motherhood, Catherine Deveny, ‏February 29, 2019 (באנגלית אמריקאית)
  41. ^ Siegel, Harry (2013-02-27). "Why I Choose to Be Child Free: Readers Share Their Stories". The Daily Beast (באנגלית). נבדק ב-2021-09-21.
  42. ^ 1 2 3 Sandler, Lauren (2013-08-12). "Having It All Without Having Children". Time (באנגלית אמריקאית). ISSN 0040-781X. נבדק ב-2021-09-11.
  43. ^ 1 2 Chion Wolf, You Didn’t Ask To Be Here: Adventures In Antinatalism, Connecticut Public, ‏July 09, 2020 (באנגלית)
  44. ^ 1 2 3 Paola Buonadonna, Vibeke Venema, Megan Lane (29 ביולי 2010). "The women who choose not to be mothers". BBC News (באנגלית בריטית). נבדק ב-2021-09-12. {{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  45. ^ 1 2 Antinatalism, Real Talk Philosophy (באנגלית אמריקאית)
  46. ^ 1 2 3 Masahiro Morioka, What Is Antinatalism?: Definition, History, and Categories, The Review of Life Studies 12, 2021 May, עמ' 1–39
  47. ^ 1 2 Christine T. Lowery, Book Reviews : Engendering Motherhood: Identity and Self-Transformation in Women's Lives. By Martha McMahon. New York: Guilford Press, 1995, 324 pp. $32.50 (hardbound, Affilia 12, יולי 1997, עמ' 245–246 doi: 10.1177/088610999701200210
  48. ^ Ida Nikolovska, Re-reading Dorothy Dinnerstein. Towards Dorothy Dinnerstein, The Mermaid and The Minotaur: Sexual Arrangements and Human Malaise, Identities: Journal for Politics, Gender and Culture 1, Janurary 01, 2001, עמ' 257–259 doi: 10.51151/identities.v1i1.35
  49. ^ Julia Moore, Reconsidering Childfreedom: A Feminist Exploration of Discursive Identity Construction in Childfree LiveJournal Communities, Women's Studies in Communication 37, May 04, 2014, עמ' 159–180 doi: 10.1080/07491409.2014.909375
  50. ^ 1 2 Wayback Machine, web.archive.org, ‏February 16, 2019
  51. ^ Arti Patel, People who don’t want kids: ‘There’s never been a day where I’ve regretted my decision’ - National | Globalnews.ca, Global News, ‏December 10, 2017 (באנגלית אמריקאית)
  52. ^ Eleanor Tucker, I used to judge childfree women, the Guardian, ‏November 08, 2014 (באנגלית)
  53. ^ 1 2 Friedman, Danielle (2010-09-19). "Why Some Women Don't Want Kids, Childless by Choice". The Daily Beast (באנגלית). נבדק ב-2021-09-11.
  54. ^ Gretchen Livingston & D’vera Cohn, Childlessness Up Among All Women; Down Among Women with Advanced Degrees, Pew Research Center’s Social & Demographic Trends Project, ‏June 25, 2010 (באנגלית אמריקאית)
  55. ^ 1 2 3 4 5 Geva Shenkman, Jorge Gato, Fiona Tasker, Chen Erez, Deciding to parent or remain childfree: Comparing sexual minority and heterosexual childless adults from Israel, Portugal, and the United Kingdom., Journal of Family Psychology 35, September 2021, עמ' 844–850 doi: 10.1037/fam0000843
  56. ^ 1 2 Connor Ibbetson, Why do people choose to not have children? | YouGov, yougov.co.uk, ‏January 09, 2020 (באנגלית בריטית)
  57. ^ Cohen, Patricia (2010-06-12). "Long Road to Adulthood Is Growing Even Longer". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-09-11.
  58. ^ American Demographics: Childless By Choice - childless couples an emerging demographic - Statistical Data Included, web.archive.org, ‏2005-07-02
  59. ^ 1 2 Joyce C. Abma, Gladys M. Martinez, Childlessness Among Older Women in the United States: Trends and Profiles, Journal of Marriage and Family 68, October 13, 2006, עמ' 1045–1056 doi: 10.1111/j.1741-3737.2006.00312.x
  60. ^ Kristin Park, Choosing Childlessness: Weber's Typology of Action and Motives of the Voluntarily Childless, ‏27 June 2005
  61. ^ Sian Cian, Women are happier without children or a spouse, says happiness expert, the Guardian, ‏2019-05-25 (באנגלית)
  62. ^ Nectar Gan, Chinese millennials aren't getting married, and the government is worried, CNN, ‏Janurary 30, 2021
  63. ^ גליקמן אניה, אורן ענת, לוין אפשטיין נח, מוסד הנישואין בפתח של המאה ה-21, דעות בעם 7, מכון ב.י. ולוסיל כהן לחקר דעת הקהל, אוניברסיטת ת"א, 2003
  64. ^ ילודה ופריון - לקט נתונים לרגל יום האישה הבין-לאומי 2024, באתר www.cbs.gov.il, ‏6 במרץ, 2024
  65. ^ דוד לגזיאל, ‏לילודה הגבוהה בישראל יש השפעה מהותית על יוקר המחיה, באתר גלובס, 7 בספטמבר 2023
  66. ^ גולדין, ס’ (2007). טכנולוגיות של אושר: ניהול פריון במדינת רווחה פרו–נטליסטית. בתוך י’ יונה וא’ קמפ (עורכים), פערי אזרחות: הגירה, פוריות וזהות, עמ’ 165—204. ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.
  67. ^ בראשית פרק ל פסוק א "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" רש"י שם "מתה אנכי" - מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת (בראשית רבה)
  68. ^ Carmel Shalev, Sigal Gooldin, The Uses and Misuses of In Vitro Fertilization in Israel: Some Sociological and Ethical Considerations, Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender Issues 12, 2006, עמ' 151–176 doi: 10.1353/nsh.2006.0032
  69. ^ 1 2 ברקוביץ, נ., אשת חיל מי ימצא? נשים ואזרחות בישראל., סוציולוגיה ישראלית 1, 1999, עמ' 277-317
  70. ^ Renske Keizer, Pearl Dykstra, Anne-Rigt Poortman, Childlessness and norms of familial responsibility in the Netherlands., Journal of Comparative Family Studies 42, 2011-01-01, עמ' 421–438
  71. ^ שי דורון, "ניצבת" - האם לאישה יש זכות לא ללדת ילדים? באתר רשת 13, 21 בספטמבר 2014
  72. ^ שני קווים, באתר מחזאי ישראל.
  73. ^ רותי קדוש, חומר נפץ: על אשה דתיה שלא רוצה ילדים, באתר nrg‏, 14 ביולי 2016.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אל-הורות&oldid=40090465"