ממשלת ישראל העשרים ושמונה

ממשלת אהוד ברק (1999-2001)
(הופנה מהדף הממשלה ה-28)

ממשלת ישראל העשרים ושמונה היא ממשלה שהורכבה על ידי אהוד ברק, ראש רשימת ישראל אחת ויו"ר מפלגת העבודה. הממשלה כיהנה מ-6 ביולי 1999 ועד 7 במרץ 2001, בזמן כהונתה של הכנסת החמש עשרה.

ממשלת ישראל העשרים ושמונה
ממשלת ישראל ה-28 בראשות אהוד ברק בבית נשיא המדינה עזר ויצמן. יושבים מימין לשמאל: אהוד ברק ועזר ויצמן. עומדים מימין לשמאל: נתן שרנסקי, אליהו סוויסה, יצחק כהן, יוסי ביילין, אברהם בייגה שוחט, יצחק מרדכי, בנימין בן-אליעזר, יוסי שריד, דוד לוי, דליה איציק, חיים רמון, שמעון פרס, אליהו ישי, שלמה בן-עמי, שלמה בניזרי ורן כהן
מידע כללי
6 ביולי 19997 במרץ 2001 (שנה)
תחום שיפוט ישראלישראל ישראל
ראש ממשלה אהוד ברק
מפלגה שולטת ישראל אחת
סיעות הקבינט ישראל אחת, ש"ס, מרצ, ישראל בעלייה, מפלגת המרכז, מפד"ל, יהדות התורה
מספר שרים 25
הקבינט הקודם ממשלת ישראל העשרים ושבע
הקבינט הבא ממשלת ישראל העשרים ותשע
ממשלת ישראל ה-28 בראשות אהוד ברק בפגישה באולם מליאת הממשלה במשרד ראש הממשלה

תוצאות הבחירות

עריכה

תוצאות הבחירות לכנסת החמש עשרה:

רשימה ראש הרשימה מנדטים מספר קולות אחוז מהקולות מושב הערות
ישראל אחת אהוד ברק 26 670,484 20.2% קואליציה רשימה משותפת למפלגות העבודה, גשר, ומימד
הליכוד בנימין נתניהו 19 468,103 14.1% אופוזיציה
ש"ס אלי ישי 17 430,676 13% קואליציה
מרצ יוסי שריד 10 253,525 7.6% קואליציה
ישראל בעלייה נתן שרנסקי 6 171,705 5.1% קואליציה
שינוי יוסף לפיד 6 167,748 5.0% אופוזיציה
מפלגת המרכז יצחק מרדכי 6 165,622 5.0% קואליציה
מפד"ל יצחק לוי 5 140,307 4.2% קואליציה
יהדות התורה מאיר פרוש 5 125,741 3.7% קואליציה רשימה משותפת למפלגות אגודת ישראל ודגל התורה
רע"ם עבד אל-מאלכ דהאמשה 5 114,810 3.4% אופוזיציה
האיחוד הלאומי בני בגין 4 100,181 3.0% אופוזיציה רשימה משותפת למפלגות חרות, תקומה, ומולדת
ישראל ביתנו אביגדור ליברמן 4 86,153 2.6% אופוזיציה
חד"ש מוחמד ברכה 3 87,022 2.6% אופוזיציה
עם אחד עמיר פרץ 2 66,143 1.9% אופוזיציה
בל"ד עזמי בשארה 2 66,103 1.9% אופוזיציה

תוצאות הבחירות לראשות הממשלה:

מועמד מספר קולות אחוז מהקולות
אהוד ברק 1,791,020 56.08%
בנימין נתניהו 1,402,474 43.92%

הקמת הממשלה

עריכה

הבחירות לכנסת ה-15 בשנת 1999 כללו גם בחירות אישיות לראשות הממשלה, בנוסף לבחירות לכנסת. בבחירות האישיות ניצח ברק ברוב קולות ונבחר להקים את הממשלה העשרים ושמונה. עם זאת, בעקבות שיטת 2 הפתקים, ניזוקו שתי המפלגות הגדולות, ישראל אחת והליכוד, אשר זכו יחד ל-45 מנדטים בלבד, בהשוואה לכ-65–80 מנדטים בכנסות הקודמות לה. מצב זה יצר תלות גבוהה יותר מבעבר של מפלגת השלטון במפלגות הקטנות, ואילץ את ברק להקים קואליציית שמאל-דתיים בעייתית, עובדה שגרמה לקשיים רבים בהתנהלות הממשלה והביאה בהמשך לנפילתה. לאחר הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, בשנת 2001, בוטלה שיטת הבחירה הישירה.

ציוני דרך ומדיניות

עריכה

אירועים מרכזיים

עריכה

האירועים מסודרים בסדר כרונולוגי.

  • ועידת שפרדסטאון - ועידת פסגה שנערכה בעיר שפרדסטאון במערב וירג'יניה שבארצות הברית. הוועידה נפתחה ב-3 בינואר 2000. אהוד ברק עמד בראש המשלחת הישראלית, שר החוץ הסורי פארוק א-שרע בראש המשלחת הסורית, וכן השתתפו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ומזכירת המדינה האמריקנית מדליין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום וב-11 בינואר נפסקו בכוונה לחדשן במועד מאוחר יותר. הוועדה נכשלה עקב דרישת הסורים לנסיגת ישראל לגבול טרום מלחמת ששת הימים, שהיה מספק להם גישה ישירה למי הכנרת, בעוד ישראל דרשה לבסס את ההסכם על הגבול הבינלאומי ברמת הגולן, הממוקם כמה מאות מטרים ממזרח לגבול שהיה עד יוני 1967.
  • נסיגת צה"ל מלבנון - ראש הממשלה ברק הבטיח במערכת הבחירות שלו כי בתוך שנה מיום היבחרו יצא צה"ל מרצועת הביטחון. אף על פי שישראל הייתה מעוניינת שהיציאה מלבנון תהיה בהסכמה עם סוריה ולבנון, השיחות עם סוריה נכשלו והיה ברור כי נסתמו הדרכים לשלום עם לבנון. ברק החליט לקחת את הסיכון ולהמשיך בתוכניתו להוצאת צה"ל, גם ללא הסדר, וזאת למרות דאגת הדרג הצבאי מהמצב שייווצר לאחר מכן. התאריך המיועד לנסיגה היה 6 ביולי 2000, אך לבסוף נסוג צה"ל ב-24 במאי 2000, שישה שבועות לפני המתוכנן, עקב התפוררות צד"ל, שרבים מאנשיו הבינו כי ישראל נסוגה והעדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את חייהם בלבנון.
  • ועידת קמפ דייוויד - ועידה שכינס נשיא ארצות הברית דאז קלינטון במחנה הנופש הנשיאותי. הוועידה כונסה ביולי 2000. בראש המשלחת הישראלית עמד ראש הממשלה אהוד ברק, בראש המשלחת הפלסטינית עמד יאסר ערפאת יו"ר הרשות הפלסטינית, ואילו נשיא ארצות הברית קלינטון ייצג את ארצות הברית. ראש הממשלה ברק הציע לוותר על למעלה מ-90% מהגדה המערבית, למסור את שכונות מזרח ירושלים לריבונות פלסטינית, להקים משטר מיוחד בעיר העתיקה, ואף להגיע לפתרון בינלאומי בשאלת זכות השיבה, שבמסגרתו יורשו חלק מהפליטים להיכנס לישראל. הפלסטינים דחו את כל ההצעות של ישראל, ובסוף הוועידה האשים ברק את ערפאת בטרפוד המגעים המדיניים, בסירוב לכל הצעה ובכך שלא הציע הצעות נגדיות להצעותיו שלו ושל קלינטון. גרסת ברק גובתה על ידי קלינטון והנסיך הסעודי בנדר.
  • האינתיפאדה השנייה - מהומות וגל טרור שהפלסטינים עוררו לאחר ועידת קמפ-דייוויד. העילה הפלסטינית הרשמית למהומות הייתה עליית אריאל שרון להר הבית. היו שטענו שהמהומות תוכננו מראש כאמצעי לסחוט ויתורים מישראל. המהומות והטרור יצאו מכלל שליטה בעקבות פרשת מוחמד א-דורה והלינץ' ברמאללה.
  • מהומות אוקטובר 2000 - מהומות אלימות שערביי ישראל בגליל ובמשולש עוררו, במקביל לפריצת האינתיפאדה בשטחים, לאור היחס המפלה שקיבלו, לטענתם, ממדינת ישראל, וכישלון המגעים המדיניים עם הפלסטינים. במהומות נהרגו 12 ערבים ישראלים ופלסטיני אחד, תושב השטחים, כמו גם יהודי ישראלי אחד. בעקבות המהומות איבד ברק את תמיכתו בקרב הציבור הערבי והוקמה ועדת אור שחקרה את האירועים האלה.
  • חטיפת שלושת החיילים וחטיפת אלחנן טננבוים - ב-7 באוקטובר 2000 נחטפו שלושה חיילי צה"ל - בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוועד מגבול ישראל-לבנון. בהמשך נחטף גם קצין המילואים אלחנן טננבאום.
  • ועידת טאבה - ועידה שכינס נשיא מצרים חוסני מובארכ בטאבה בינואר 2001, בניסיון להציל את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. כמו קודמתה, גם ועידה זו הסתיימה ללא תוצאות.
  • בועת ההיי־טק העולמית, ופריחת ההיי־טק בישראל, גרמו לצמיחה כלכלית מהירה בישראל, תוך יציאה מהמיתון שישראל הייתה מצויה בו מאז 1996. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל. שנת 2000 הייתה שנת התיירות הטובה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל עד אז; בשנה זו ביקרו בישראל כ-2.5 מיליון תיירים.

מדיניות כלכלית

עריכה

עם תחילת כהונת הממשלה נראה היה כי מצבה הכלכלי של ישראל איתן, ומגזר ההיי טק הישראלי המתפתח תרם רבות לשגשוג, אך המשבר הכלכלי העולמי והתפוצצות בועת ההיי-טק, לצד פריצת האינתיפאדה, גרמו להתפתחות של מיתון כלכלי. הצעת הממשלה לרפורמה רדיקלית במיסוי, הכוללת מס על רווחי הון מתוכניות חיסכון והשקעות בבורסה ומיסוי על עיזבונות, לא אושרה והופעלה רק בגרסה מצומצמת.

התפוררות הקואליציה

עריכה

יהדות התורה פרשה מן הממשלה בספטמבר 1999 בעקבות סכסוך סביב שינוע משחן (אנ') (חלק ממערכת מחזור הקיטור בתחנת כוח) בשבת. מרצ פרשה כשנה לאחר מכן, ביוני 2000, לאחר סכסוך בין שר החינוך יוסי שריד לבין סגנו מטעם ש"ס, משולם נהרי, ותמיכת ראש הממשלה ברק בעמדת ש"ס. על אף פרישתה מן הממשלה המשיכה מרצ לתמוך בה. כחודש לאחר מכן, עם יציאת ברק לוועידת קמפ-דייוויד, פרשו מן הממשלה גם ישראל בעלייה, המפד"ל וש"ס, כשהן מותירות את הממשלה עם 32 חברי כנסת בקואליציה.

מפלגת המרכז היא השותפה הקואליציונית היחידה שלא הכריזה על פרישה מהקואליציה (למעט מימד, אשר הייתה חלק מסיעת ישראל אחת), אם כי יו"ר המפלגה, סגן ראש הממשלה ושר התחבורה, יצחק מרדכי, הסתבך בפרשת הטרדות מיניות ונאלץ להתפטר ב-30 במאי 2000. מאז, החלה מפלגת המרכז להתפורר כאשר רבים מנציגיה בכנסת התפטרו וחברים אחרים מהסיעה פרשו. עוד בשלב מסוים הפסיקו חברי כנסת רבים מהקואליציה, בכללם חברים מסיעת ישראל אחת, להצביע בהתאם להחלטות הנהלת הקואליציה ובפועל הפרו את המשמעת הקואליציונית והחלו להצביע לפי מצפונם.

בדצמבר 2000 הודיע ראש הממשלה ברק בנאום בכנסת על מוכנותו לבחירות כלליות לכנסת השש עשרה ולראשות הממשלה: "אתם רוצים בחירות? אני מוכן לבחירות!", אולם, מאוחר יותר התפטר מתפקידו, דבר שהביא לבחירות מיוחדות לראשות הממשלה תוך 60 יום, ללא פיזור הכנסת, בהתאם לסעיף מיוחד בחוק יסוד: הממשלה שהיה אז בתוקף. בבחירות ניצח אריאל שרון, והממשלה סיימה כהונתה עם השבעת ממשלת ישראל העשרים ותשע.

סיעות הקואליציה

עריכה
סיעה מספר מנדטים משרדי השרים משרדי סגני השרים תחילת חברות בממשלה סיום חברות הערות
ישראל אחת 26 משרד ראש הממשלה, משרד האוצר, המשרד לאיכות הסביבה, משרד הביטחון, המשרד לביטחון פנים, משרד הבינוי והשיכון, המשרד לענייני דתות, משרד החוץ, משרד החינוך, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, משרד המדע, התרבות והספורט, משרד המשפטים, משרד העבודה והרווחה, משרד הפנים, המשרד לקליטת עלייה, המשרד לשיתוף פעולה אזורי, משרד התיירות, משרד התעשייה והמסחר, משרד התקשורת, משרד התשתיות הלאומיות, שר במשרד ראש הממשלה משרד הביטחון, משרד החוץ 6 ביולי 1999 7 במרץ 2001
ש"ס 17 משרד הבריאות, המשרד לענייני דתות, משרד העבודה והרווחה, משרד התשתיות הלאומיות משרד האוצר, משרד החינוך, משרד התקשורת 12 ביולי 2000
  • פרשה מהקואליציה עקב אי הסכמה למהלכיו המדיניים של ראש הממשלה
מרצ 10 משרד החינוך, משרד התעשייה והמסחר, משרד החקלאות ופיתוח הכפר 24 ביוני 2000
  • פרשה מהקואליציה עקב תמיכת ראש הממשלה בעמדת ש"ס בעניין החינוך
ישראל בעליה 6 משרד הפנים המשרד לקליטת עלייה 11 ביולי 2000
  • פרשה מהקואליציה עקב אי הסכמה למהלכיו המדיניים של ראש הממשלה
מפלגת המרכז 6 משרד הבריאות, משרד התחבורה, משרד התיירות 7 במרץ 2001
מפד"ל 5 משרד הבינוי והשיכון המשרד לענייני דתות, משרד החינוך 12 ביולי 2000
  • פרשה מהקואליציה עקב אי הסכמה למהלכיו המדיניים של ראש הממשלה
יהדות התורה 5 5 בספטמבר 1999
  • הייתה חברה בקואליציה ללא ייצוג בממשלה
  • פרשה מהקואליציה עקב סכסוך על העברת משחן בשבת
מספר הח"כים החברים בקואליציה

הרכב הממשלה

עריכה

עם הקמתה, כללה הממשלה 18 שרים, בהתאם למגבלה החוקית שחלה אז. באוגוסט 1999, לאחר שהוסרה המגבלה החוקית, צורפו לממשלה עוד חמישה שרים והיא מנתה 23 שרים. בין מאי ליולי 2000 החלה נטישה המונית מהממשלה. תחילה פרש יצחק מרדכי שהועמד לדין ואחר כך שלושת שרי מרצ. ביולי 2000 עזבו ארבעת שרי ש"ס, יצחק לוי מהמפד"ל, ונתן שרנסקי מישראל בעלייה. בתחילת אוגוסט 2000 עזב גם דוד לוי ובממשלה נותרו 12 שרים. באותו חודש צורפו שני שרים לממשלה ומספר השרים עמד על 14 עד תום כהונת הממשלה.

מבין 25 השרים, 14 כיהנו בעבר בממשלה (ברק, פרס, מרדכי, דוד לוי, בן-אליעזר, רמון, שוחט, יצחק לוי, מילוא, שריד, ביילין, ישי, שרנסקי וסויסה) ו-11 שרים כיהנו לראשונה בממשלה כלשהי (ליפקין-שחק, דליה איציק, אורון, תמיר, יצחק כהן, מלכיאור, וילנאי, רן כהן, רענן כהן, בן-עמי ובניזרי)

ישראל אחת ש"ס מרצ ישראל בעליה מפלגת המרכז מפד"ל
פער בין כהונותיהם של שרים שונים באותו המשרד, משמעו מילוי מקום על ידי ראש הממשלה
ממשלת ישראל העשרים ושמונה
כ"ב בתמוז ה'תשנ"ט - י"ב באדר ה'תשס"א | 6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
משרד שם סיעה כהונה
שרי הממשלה
משרד ראש הממשלה   ראש הממשלה

אהוד ברק[1][2]

ישראל אחת
העבודה
6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
משרד הביטחון
משרד האוצר   אברהם בייגה שוחט ישראל אחת
העבודה
6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
המשרד לאיכות הסביבה   דליה איציק ישראל אחת
העבודה
6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
המשרד לביטחון הפנים   שלמה בן עמי ישראל אחת
העבודה
6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
משרד הבינוי והשיכון   יצחק לוי מפד"ל 6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
  בנימין בן אליעזר ישראל אחת
העבודה
11 באוקטובר 2000 - 12 ביולי 2000
משרד הבריאות   שלמה בניזרי ש"ס 6 ביולי 1999 - 11 ביולי 2000
  רוני מילוא מפלגת המרכז 15 באוגוסט 2000 - 16 בינואר 2001
משרד החוץ   סגן ראש הממשלה

דוד לוי

ישראל אחת
גשר
6 ביולי 1999 - 4 באוגוסט 2000
  שלמה בן עמי ישראל אחת
העבודה
2 בנובמבר 2000 - 7 במרץ 2001
משרד החינוך[2]   יוסי שריד מרצ 6 ביולי 1999 - 24 ביוני 2000
משרד החקלאות ופיתוח הכפר[1][2]   חיים אורון מרצ 5 באוגוסט 1999 - 24 ביוני 2000
משרד המדע

משרד המדע, התרבות והספורט

  מתן וילנאי ישראל אחת
העבודה
6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
משרד המשפטים   יוסי ביילין ישראל אחת
העבודה
6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
משרד העבודה והרווחה   אלי ישי ש"ס 6 ביולי 1999 - 11 ביולי 2000
  רענן כהן ישראל אחת
העבודה
15 באוגוסט 2000 - 7 במרץ 2001
המשרד לענייני דתות   יצחק כהן ש"ס 6 ביולי 1999 - 11 ביולי 2000
  יוסי ביילין ישראל אחת
העבודה
11 באוקטובר 2000 - 7 במרץ 2001
משרד הפנים   נתן שרנסקי ישראל בעליה 6 ביולי 1999 - 11 ביולי 2000
  חיים רמון ישראל אחת
העבודה
11 באוקטובר 2000 - 7 במרץ 2001
שר במשרד ראש הממשלה לענייני ירושלים 6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
המשרד לקליטת עלייה[1]   יולי תמיר ישראל אחת
לא כיהנה בכנסת
5 באוגוסט 1999 - 7 במרץ 2001
המשרד לשיתוף פעולה אזורי   שמעון פרס ישראל אחת
העבודה
6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
משרד התחבורה   סגן ראש הממשלה

יצחק מרדכי

מפלגת המרכז 6 ביולי 1999 - 30 במאי 2000
  אמנון ליפקין-שחק מפלגת המרכז 25 ביוני 2000 - 7 במרץ 2001
משרד התיירות[1] 5 באוגוסט 1999 - 7 במרץ 2001
משרד התעשייה והמסחר[1][2]   רן כהן מרצ 5 באוגוסט 1999 - 24 ביוני 2000
משרד התקשורת   סגן ראש הממשלה

בנימין בן אליעזר

ישראל אחת
העבודה
6 ביולי 1999 - 7 במרץ 2001
משרד התשתיות הלאומיות   אליהו סויסה ש"ס 6 ביולי 1999 - 11 ביולי 2000
  אברהם בייגה שוחט ישראל אחת
העבודה
11 באוקטובר 2000 - 7 במרץ 2001
השר לעניינים חברתיים במשרד ראש הממשלה   מיכאל מלכיאור ישראל אחת
העבודה
5 באוגוסט 1999 - 7 במרץ 2001
סגני השרים
משרד האוצר   נסים דהן ש"ס 5 באוגוסט 1999 - 11 ביולי 2000
משרד הביטחון   אפרים סנה ישראל אחת 5 באוגוסט 1999 - 7 במרץ 2001
משרד החוץ   נואף מסאלחה ישראל אחת 5 באוגוסט 1999 - 7 במרץ 2001
משרד החינוך   שאול יהלום מפד"ל 5 באוגוסט 1999 - 11 ביולי 2000
  משולם נהרי ש"ס 5 באוגוסט 1999 - 11 ביולי 2000
המשרד לענייני דתות   יגאל ביבי מפד"ל 5 באוגוסט 1999 - 11 ביולי 2000
המשרד לקליטת עלייה   מרינה סולודקין ישראל בעליה 5 באוגוסט 1999 - 11 ביולי 2000
משרד התקשורת   יצחק וקנין ש"ס 5 באוגוסט 1999 - 11 ביולי 2000

חילופי תפקידים בממשלה

עריכה
השר/סגן היוצא סיעה משרד עילת סיום התפקיד תאריך סיום התפקיד השר המחליף סיעה תאריך כניסה לתפקיד
חילופי שרים
אהוד ברק ישראל אחת משרד המדע מסירת התיק לשר במשרה מלאה 5 באוגוסט 1999 מתן וילנאי ישראל אחת 5 באוגוסט 1999
משרד התיירות אמנון ליפקין-שחק מפלגת המרכז
המשרד לקליטת עלייה יולי תמיר ישראל אחת (לא ח"כית)
משרד החקלאות ופיתוח הכפר חיים אורון מרצ
יצחק מרדכי מפלגת המרכז משרד התחבורה התפטר 30 במאי 2000 אמנון ליפקין-שחק מפלגת המרכז 11 באוקטובר 2000
חיים אורון מרצ משרד החקלאות ופיתוח הכפר פרישת הסיעה מהקואליציה 24 ביוני 2000 אהוד ברק ישראל אחת 24 ביוני 2000
רן כהן משרד התעשייה והמסחר
יוסי שריד משרד החינוך
שלמה בניזרי ש"ס משרד הבריאות פרישת הסיעה מהקואליציה 11 ביולי 2000 רוני מילוא מפלגת המרכז 10 באוגוסט 2000
אלי ישי משרד העבודה והרווחה רענן כהן ישראל אחת
אליהו סויסה משרד התשתיות הלאומיות אברהם בייגה שוחט ישראל אחת 11 באוקטובר 2000
יצחק כהן המשרד לענייני דתות יוסי ביילין ישראל אחת (לא ח"כ)
נתן שרנסקי ישראל בעלייה משרד הפנים פרישת הסיעה מהקואליציה חיים רמון ישראל אחת
יצחק לוי מפד"ל משרד הבינוי והשיכון פרישת הסיעה מהקואליציה 12 ביולי 2000 בנימין בן אליעזר ישראל אחת
דוד לוי ישראל אחת משרד החוץ התפטר 4 באוגוסט 2000 שלמה בן עמי ישראל אחת 2 בנובמבר 2000
חילופי סגני השרים
נסים דהן ש"ס סגן שר במשרד האוצר פרישת הסיעה מהקואליציה 11 ביולי 2000 לא מונה מחליף
משולם נהרי סגן שר במשרד החינוך לא מונה מחליף
יצחק וקנין סגן שר במשרד התקשורת לא מונה מחליף
מרינה סולודקין ישראל בעלייה סגן שר במשרד לקליטת עלייה פרישת הסיעה מהקואליציה לא מונה מחליף
שאול יהלום מפד"ל סגן שר במשרד החינוך פרישת הסיעה מהקואליציה 12 ביולי 2000 לא מונה מחליף
יגאל ביבי סגן שר במשרד לענייני דתות לא מונה מחליף

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 ראש הממשלה אהוד ברק החזיק בתפקידים: שר החקלאות ופיתוח הכפר, שר התיירות, השר לקליטת העלייה ושר התעשייה והמסחר בתאריכים 6 ביולי 1999 - 5 באוגוסט 1999, זאת עד לביטול המגבלה על מספר השרים.
  2. ^ 1 2 3 4 ראש הממשלה אהוד ברק החזיק בתפקידים: שר החינוך, שר החקלאות ופיתוח הכפר ושר התעשייה והמסחר החל ממועד התפטרותם של שרי סיעת מרצ ב-24 ביוני 2000.