טוני בנט

זמר אמריקאי

אנתוני דומיניק בנדטואנגלית: Anthony Dominick Benedetto; נולד ב-3 באוגוסט 1926[1]), הידוע בשם הבמה טוני בנט, הוא זמר וצייר אמריקאי, השר בסגנון פופ מסורתי, ביג בנד וג'אז. ציוריו, שצוירו תחת שם הולדתו, מוצגים במספר מוסדות אקדמיים למוזיקה ולאמנות. הוא מייסד בית הספר לאמנויות על שם פרנק סינטרה, הממוקם בשכונת הולדתו, אסטוריה שבניו יורק.[2]

טוני בנט
Tony Bennett
בנט, 2010
בנט, 2010
לידה 3 באוגוסט 1926 (בן 96)
קווינס, ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה אנתוני דומיניק בנדטו
שם במה Tony Bennett עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19492021 (כ־72 שנים)
מקום לימודים התיכון לאומנויות ועיצוב במנהטן עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פופ, ג'אז
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים קולומביה • MGM • אימפרוב • לגסי • ורב
שיתופי פעולה בולטים פרנק סינטרהביל אוונסקיי די לאנגליידי גאגאדיאנה קרול
בת זוג פטרישיה ביץ'(1952–1971)
סנדרה גרנט (1971–1983)
סוזן קרו (2007–הווה)
צאצאים אנתוניה בנט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
tonybennett.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בנט החל לשיר בגיל צעיר מאוד. בראשית שנות העשרים לחייו שירת בצבא ארצות הברית בעת מלחמת העולם השנייה כחייל חי"ר בזירה באירופה. לאחר מכן התמקד בשירתו בסוגת הג'אז וחתם חוזה הקלטות בחברת התקליטים קולומביה רקורדס. הסינגל הראשון שלו, "Because of You", יצא לאור ב-1951. הוא נכלל ברצועה השישית באלבום הבכורה שלו Because of You. לאחר צאת האלבום החליט בנט כי סוגת הג'אז תלווה את הקריירה שלו לאורך כל שנותיה; הוא סיים את שנות ה-50 של המאה ה-20 עם מגוון אלבומי הז'אנר דוגמת The Beat of My Heart ו-Strike Up the Band. ב-1962 הוציא לאור את השיר "I Left My Heart in San Francisco", שזכה בפרס גראמי להקלטת השנה ולהופעת הפופ הווקאלי הטובה ביותר – לגבר. במרוצת שנות ה-60 וה-70 בנט לא זכה לפופולריות לה ציפו בחברת התקליטים שחתם, אך בתחילת שנות ה-80 הוא התחיל להתפרסם מחדש, בעיקר בקהל הנוער החדש שהושפע מלהיטי הביטלס וקווין, תוך שמירה על סגנונו המוזיקלי. הוא הוציא אלבומים שקיבלו מעמד זהב על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.

עם תחילת המאה ה-21 הוציא בנט לאור אלבומי מוזיקה משותפים עם זמרים נוספים דוגמת דיאנה קרול וביל צ'ארלפ. ב-2014 פרסם עם ליידי גאגא את האלבום הראשון שלהם, Cheek to Cheek. השניים יצאו לסיבוב הופעות "Cheek to Cheek Tour" כדי לקדמו בשווקים הבין־לאומיים. ב-2021 יצא האלבום המשותף השני של הצמד, Love for Sale.

במרוצת הקריירה המוזיקלית שלו זכה ב-20 פרסי גראמי, כולל פרס מפעל חיים שהוענק לו ב-2001, בשני פרסי אמי לבידור בפריים טיים ובפרס מרכז קנדי. הוא מכר כ-50 מיליון עותקים של שיריו ואלבומיו ברחבי העולם. בפברואר 2021 נחשף כי בנט סובל מאלצהיימר, שהתגלה אצלו עוד ב-2016.[3] באוגוסט 2021 הודיע על פרישתו מהקריירה המוזיקלית שלו, שכן מצבו הבריאותי הידרדר משמעותית.[4]

שנותיו הראשונותעריכה

בנט נולד ב-3 באוגוסט 1926, בבית החולים סנט ג'ון בלונג איילנד סיטי שבקווינס, ניו יורק.[5] אביו, ג'ון בנטו, עבד כזבן במכולת השכונתית, ואילו אמו אנה הייתה תופרת.[6] בשנת 1906 היגר ג'ון מפודרגוני, שכונה כפרית מזרחית בעיר רג'ו די קלבריה שבדרום איטליה, לארצות הברית. לעומתו, אנה נולדה בניו יורק, כמה חודשים אחרי שהוריה היגרו לשם מקלבריה.[7] משפחתם המורחבת הצטרפה אליהם כחלק מההגירה ההמונית של האיטלקים בשנים 18001914. בנט גדל יחד עם אחותו הבכורה, מרי, ואחיו הגדול, ג'ון ג'וניור.[8] אביו היה חולה מאוד, והוא גדל למשפחה ענייה.[9] כשהיה בן 10, אביו נפטר. עם זאת, הוא הספיק להחדיר בבנט את האהבה לאמנות, למוזיקה ולספרות.[10] כיוון שלא תמך במדיניות הכלכלית של הרברט הובר הרפובליקני בתקופת השפל הגדול, הזדהה בנט עם עקרונות המפלגה הדמוקרטית ותמך בה.[11]

כנער, האזין בנט בעיקר לשירי ג'אז של מוזיקאים רבים, דוגמת אל ג'ולסון, אדי קנטור, ג'ודי גרלנד, בינג קרוסבי, לואי ארמסטרונג וג'ק טיגרדן. דודו דיק, שהיה רקדן סטפס מוכר במופעי וודוויל, הנחה את בנט בראשית דרכו בקריירה המוזיקלית שלו.[12] כבר בגיל 10 הוא הופיע בטקס פתיחת גשר רוברט פ. קנדי לצד ראש עיריית ניו יורק ה-99 פיורלו לה גוארדיה.[13][14] בגיל 13 החל לעבוד כמלצר מזמר במספר מסעדות איטלקיות במקום מגוריו.[15][16]

הוא למד ציור ומוזיקה בבית הספר לאמנות תעשייתית.[17] עם זאת, בגיל 16 נאלץ לנשור מבית הספר כדי לסייע לכלכל את ביתו. הוא עבד בעיקר בבית הייצור של סוכנות הידיעות Associated Press במנהטן, אם כי מדי פעם נסע לפרוורי העיר לעבודות מזדמנות אחרות. כיוון שרצה לנהל קריירה ענפה כזמר, חזר לעבודתו כמלצר מזמר. הוא שר במגוון אירועים, ביניהם חתונות, הלוויות וימי הולדת.[18]

מלחמת העולם השנייה ואחריהעריכה

בנובמבר 1944, בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, גויס בנט לשירות בצבא ארצות הברית.[19] את הכשרתו הבסיסית לשירות בחיל רגלים כרובאי עשה בפורט דיקס (אנ') ובפורט רובינסון (אנ'). אחד הסמלים שפיקד על יחידתו של בנט לא חיבב אותו, כיוון שהיגר מאיטליה. הוא הכריח אותו לבצע עבודות ניקיון של המטבח הצבאי או של רובי בראונינג אוטומטיים.[20] בינואר 1945 הוצב בנט כחייל חי"ר ברגימנט ה-255 של דיוויזייה ה-63. יחד הם ניצחו בקרב על הבליטה, שנערך בין דצמבר 1944 לינואר 1945. במרץ אותה השנה הוצב בקו הקדמי באחד הקרבות נגד מדינות הציר.[21]

כאשר החלו הנאצים להידחק חזרה לגבולות גרמניה, בנט וחייליו לחמו בקרבות בתנאים קשים מנשוא בחורף האירופאי הקשה. לעיתים קרובות הסתתרו ימים שלמים בעמדות ירי אמריקניות, במטרה להתחמק מאש תותחי נ"מ 88. בסוף מרץ הם חצו את נהר הריין ונכנסו לגבולות גרמניה. הם עברו עיר אחר עיר כדי לכלוא את החיילים הנאצים שנותרו.[22] במהלך השבוע הראשון של חודש אפריל הם הספיקו לחצות את הקוכר, ולקראת חודש מאי כבר הגיעו לדנובה.[23] במהלך הקרבות נמלט בנט ממוות כמה פעמים. המראות והחוויות הקשים שעבר בשדה המלחמה קירבו אותו לאידאולוגיה הפציפיסטית. בשלהי המלחמה היה מעורב בשחרור מחנה ריכוז של הנאצים ליד מחוז לנדזברג, שבו היו כמה שבויי מלחמה אמריקאים.

בזמן שהותו בגרמניה הנאצית הצטרף ללהקה צבאית מאולתרת והופיע מול הכוחות האמריקניים שישבו לצידו. במרוצת שירותו כמבצע בלהקה צבאית, נפגש עם נגנים רבים והחל לבסס את מעמדו כזמר מקצועי. בעקבות סעודה שערך עם חברו מילדותו, שהיה ממוצא אפריקאי, הוא הורד בדרגה ושובץ לתפקידי משרד ורישום.[א][24]

בשנת 1946 השתחרר בנט משירותו הצבאי ושב לביתו בארצות הברית. הוא החל ללמוד בענף התיאטרון האמריקאי, בהתאם לחוק שעבר ב-22 ביוני 1944, המספק סיוע בשיקום חייהם של הבאים מהמלחמה. הוא למד את טכניקת השירה האיטלקית המדוקדקת "בל קנטו", כדי לשמור על קולו במיטבו גם כשהיה איש שיבה.[25] הוא חזר לעבודתו כמלצר מזמר, והשתדל להופיע בכל רחבי העיר ניו יורק. הוא שמע לעצתו של אחד המורים בענף התיאטרון האמריקני, והחל לחקות צלילים וקולות מפורסמים, בעיקר אלו הקשורים לתעשיית המוזיקה דוגמת הסקסופון של סטן גץ והפסנתר של ארט טייטום. הדבר עזר לו ללמוד לעומק את יכולת האלתור בשירתו.[26][27]

בשנת 1949 ביקשה פרל ביילי מבנט להיות מופע החימום שלה בגריניץ' וילג'. במופע נכח הבדרן הבריטי בוב הופ, שהציע לו לשנות את שמו המיושן בנדטו לבנט. בשנת 1950 חתם חוזה הקלטות עם חברת התקליטים קולומביה רקורדס.

קריירהעריכה

1951–1959: ראשית הקריירה המוזיקליתעריכה

 
בנט (מימין) לצד אירב קופקינט, עיתונאי אמריקאי

בניגוד למוזיקה המאפיינת את שנות ה-50, בנט החל את הקריירה שלו כחובב פופ מיינסטרים. הסינגל הראשון שלו, "Because of You", יצא לאור ב-30 באפריל 1951. זהו שיר בסגנון בלדה שהפיק מיץ' מילר בעיבוד תזמורתי של פרסי פיית'. הוא צבר פופולריות רבה בג'וקבוקס, וב-8 בספטמבר באותה השנה ניצב במקום הראשון של הבילבורד הוט 100 במשך עשרה שבועות רצופים. ב-19 בינואר 1952 הגיע "Because of You" למקום הראשון גם במצעד הסינגלים האוסטרלי. מילר המשיך לעבוד עם בנט על הקלטות נוספות. "Blue Velvet" (אנ') יצא לאור ב-21 בספטמבר 1951. בנט ביצע אותו רבות בקונצרט הקבוע שלו בתיאטרון פרמאונט בניו יורק.[ב][28]

בשנת 1953, שירו השלישי של בנט, שהגיע למקום הראשון בבילבורד הוט 100, "Rags to Riches", יצא לאור. בניגוד לקודמיו, "Rags to Riches" היה בעל מקצב מהיר וצלילי ביג בנד. בחלק האינסטרומנטלי שלו נוגנו צלילים של כלי נשיפה ממתכת וטנגו. הוא ניצב בראש מצעד הבילבורד במהלך שמונה שבועות רצופים. מאוחר יותר באותה השנה פנו מפיקי "קיסמט", אחת מהפקות התיאטרון של ברודוויי, לבנט בבקשה להקליט את "זר בגן עדן", בניסיון לקדם את המחזמר בעת שביתת כלי התקשורת בניו יורק. "זר בגן עדן" הגיע למקום השני בבילבורד הוט 100, ולמקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי והאוסטרלי.[29] הוצאת השיר נחשבת לאבן דרך משמעותית בראשית הקריירה של בנט כזמר, שכן באותה התקופה החל להתפרסם באירופה גם כן.[30]

במחצית השנייה של שנות ה-50 של המאה ה-20 החלה מגמת עלייה באהדת ז'אנר הרוק אנד רול, והפרסום שקיבלו זמרי הפופ באותה התקופה דעך. באותה תקופה מספר אמנים אף פרשו מהקריירה המוזיקלית שלהם, כיוון שלא הצליחו לחזור למיינסטרים. עם זאת, בנט הצליח להגיע שמונה פעמים לארבעים השירים הפותחים של הבילבורד הוט 100 עם שירים שונים. בשנת 1957 "In the Middle of an Island" אף הגיע בשיאו למקום התשיעי.[31]

במהלך חודשי אוגוסט-ספטמבר 1956 הנחה בנט תוכנית טלוויזיה קבועה, ששודרה במוצאי שבת, בשם "The Tony Bennett Show". התוכנית באה להחליף את תוכניתו של פרי קומו, שלא שודרה בעונת הקיץ.[32] פטי פייג' ויוליוס לה רוזה הנחו את התוכנית גם כן כמה חודשים לפני בנט. בשנת 1959 הוא נחלץ פעם נוספת לעזרתו של קומו, שנעדר בעונת הקיץ, והנחה את התוכנית לצד תרזה ברואר וג'יי פי. מורגן.

1954–1965: צבירת פופולריות והמשך הקריירה המוזיקליתעריכה

 
בנט (ימין) עם המלחין הרולד ארלן בחזרות לקראת שידור הפרק העשירי של "The Twentieth Century"

בשנת 1954 הפך צ'אק ויין, גיטריסט ג'אז אמריקאי יליד ניו יורק, למנהלו המוזיקלי של בנט. לאחר מכן בשנת 1957 הוציא את אלבומו הראשון שאורכו עולה על חצי שעה, Cloud 7. ויין הופיע בחלק מרצועות האלבום כגיטריסט וכמעבד, ואף קיבל על כך קרדיט בגב אריזות התקליט והתקליטור. Cloud 7 הוא האלבום שהראה את זיקתו ואהבתו של בנט לסוגת הג'אז על כל גווניה, החל מג'אז ווקאלי וכלה בג'אז-פופ. באותה השנה עזב ויין את תפקידו, ואת מקומו תפס ראלף שרון (אנ').[33] שרון עודד את בנט להמשיך ולבצע שירי ג'אז ולא שירי אהבה נכזבת, שלטענתו, הפכו למאוסים ובלתי-נסבלים לשמיעה.

שנת 1957 הייתה לשנת מפתח בקריירה המוזיקלית של בנט. מעבר לאירועים השונים שקרו בחייו האישיים, הוא הוציא לאור את האלבום The Beat of My Heart. בחלק משירי האלבום הופיעו מיטב זמרי הג'אז של התקופה, דוגמת הרבי מאן ונאט אדרלי. הוא אופיין בצלילים שהופקו מכלי ההקשה בהשראת ארט בלייקי וג'ו ג'ונס. The Beat of My Heart זכה לאהדה רבה מטעם מבקרי המוזיקה, ואף קיבל ציון של ארבעה וחצי כוכבי זהב מתוך חמישה באתר "Allmusic".[34] בנט המשיך לעבוד עם התזמורת של קאונט בייסי, שליוותה אותו באלבום, והפך לסולן הראשי ממין זכר שהופיע עמה. האלבומים Strike Up the Band (1958) ו-In Person! (1959) היו שיתופי פעולה שהופקו יחד עם התזמורת.

ביוני 1962 הפיק בנט קונצרט מקודם ובעל תמיכה של חברת התקליטים קולומביה רקורדס בקרנגי הול שבניו יורק. הוא אירח שם כמה אמני הג'אז, כמו אל קון (אנ'), קני בורל, קנדידו קמרו (אנ') ושלישיית ראלף שארון. זו הייתה הפעם הראשונה שבעלי הקרנגי הול העלו מופע של אמן פופ־ג'אז, למעט הופעתה של ג'ודי גרלנד בשנה לפני כן.[35] המופע כלל ארבעים וארבעה שירים, ביניהם נמנים "I've Got the World on a String" ו-"The Best Is Yet to Come". הצלחתו המסחרית הייתה גבוהה מאוד, ובזכותו התבסס המוניטין הרחב של בנט כזמר ג'אז פופולרי עוד יותר.[36] הקונצרט הוקלט ויצא לאור ב-23 ביולי 1962 בפורמט אלבום הופעה בשם Tony Bennett at Carnegie Hall. בנט הופיע בד בבד בטלוויזיה, ובאוקטובר אותה השנה אף הופיע בפרק הראשון בהנחיית ג'וני קרסון של "The Tonight Show".[37]

כמו כן, בשנת 1962 יצא לאור הסינגל "I Left My Heart in San Francisco". תחילה הוא הוצע לזמרת אופרה ששמה אינו ידוע, אולם לבסוף בנט הקליטו לפניה ופרסם את גרסתו.[38] הוא בילה כשנה במצעדי הסינגלים השונים ברחבי העולם והגדיל את חשיפתו של בנט לקהל האירופאי, חרף הגעתו למקום ה-19 במצעד הבילבורד הוט 100 האמריקאי.[36] האלבום I Left My Heart in San Francisco, בו נכלל השיר, הגיע למקומות ה-17 וה-13 בבילבורד 200 ובמצעד האלבומים הבריטי בהתאמה. כמו השיר גם הוא קיבל תואר זהב מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי על נתוני המכירות שלו. בנוסף, "I Left My Heart in San Francisco" הסינגל, זכה בפרס גראמי עבור הקלטת השנה ועבור ביצוע הפופ הווקאלי הטוב ביותר לגבר. בשנת 2001 הוא אף דורג במקום ה-23 ברשימת "השירים המשמעותיים ביותר מבחינה היסטורית של המאה ה-20" (שירי המאה (אנ')), שפורסמה על ידי הקרן הלאומית לאמנויות ואיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.

אלבומו הבא של בנט, I Wanna Be Around... (1963) הגיע למקום ה-26 בבילבורד 200, והרצועות "I Wanna Be Around..." ו-"The Good Life" הגיעו לעשרים השירים הפותחים בבילבורד הוט 100. השני מביניהם אף דורג במקום השביעי במצעד השירים העכשוויים למבוגרים ובמקום ה-27 במצעד הסינגלים הבריטי. הוא נמכר בכ-500,000 עותקים ברחבי ארצות הברית, ועל נתוני מכירות אלה הוענק לו תואר זהב על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.[39][40] לימים השיר נכלל בארבעת האלבומים המצליחים ביותר של בנט, דוגמת MTV Unplugged (1993) ו-Duets: An American Classic (2006).

טוני בנט הוא הזמר הטוב ביותר בתעשיית המוזיקה. הוא ממלא אותי ברגש בכל פעם מחדש כשאני צופה בו. הוא מסוג הזמרים שמעביר את המסר של המלחין והכותב בצורה כה נהדרת ומלאת רגש.

פרנק סינטרה בריאיון למגזין Life, 1965.[25]

עם עלייתם של הביטלס בעקבות הוצאת האלבום A Hard Day's Night ותחילת עידן "הפלישה הבריטית" בשנת 1964 התרחשה נקודת מפנה במוזיקת המיינסטרים המקובלת. לא עוד שירי פופ וסטנדרטי ג'אז. את מקומם תפסו שירי הרוק, כמו "I Want to Hold Your Hand" ו-"Yesterday". החל מתקופה זו הדרדרה הפופולריות לה זכה בנט כאמן מוביל בסוגת הג'אז, אם-כי במהלכה הוציא לאור כמה אלבומים ושירים שזכו להצלחה מסחרית מסויימת: השיר האחרון שלו שהגיע ל-40 השירים הפותחים של הבילבורד הוט 100 הוא "If I Ruled the World", שדורג במקום ה-34 ונכלל ב-If I Ruled the World: Songs for the Jet Set.[41] בשנת 1966 שיחק בסרט The Oscar בניסיון לבצר את המוניטין שלו. הניסיון לא צלח במיוחד ומבקרי הקולנוע כינו את כישרון המשחק שלו כ"בינוני".[42]

1965–1979: דעיכה משמעותית בהצלחתועריכה

 
בנט, 1966

בשנת 1965 התפטר ראלף שרון מתפקידו כמנהל המוזיקלי של בנט.[33] מנכ"ל חברת התקליטים קולומביה רקורדס, קלייב דייוויס, ראה את נתוני המכירות של אלבומיו של בנט יורדות בהתמדה. לכן, הציע לו להקליט באלבומו החדש חומרים עכשוויים, שזכו כבר להצלחה מסחרית בשווקים הבין–לאומיים. לטענתו של דייוויס, הרפרטואר של בנט היה מיושן, ולא פנה לקהל הצעיר החדש.[43] באותה תקופה פנתה חברת התקליטים לרבים מן האומנים החתומים בה, דוגמת לנה הורן וברברה סטרייסנד, במטרה לשנות את סוגם המוזיקלי המועדף.[14] חלק מהמוזיקאים ראו בהצעה הזדמנות להשתלב ברוח העכשווית של מוזיקת המיינסטרים, כמו פגי לי, אולם בנט חשד במניעי ההצעה של קולומביה רקורדס. ”לאחר שחברת התקליטים פנתה אליי ניסיתי לבחור כמה שירי רוק עכשוויים שיכולתי לסבול. זאת אומרת שרוב השירים שהאזנתי להם עוררו בי בחילה” – כתב בנט באוטוביוגרפיה שלו.[44] בעצת חברת התקליטים יצא לאור האלבום Tony Sings the Great Hits of Today!, שכלל את "MacArthur Park" של ריצ'רד האריס ו-"Something" של הביטלס. שתי הרצועות זכו להצלחה בין–לאומית באותה התקופה,[45] ועל-כן צופה מ-Tony Sings the Great Hits of Today! על ידי חברת התקליטים שלו להיות אלבום מצליח מאוד של בנט.[46] הציפיות של חברת התקליטים היו לשווא, והאלבום הגיע למקום ה-144 בלבד בבילבורד 200.

בין השנים 19711972 הוציא בנט לאור את אלבומי האולפן Love Story,‏ Summer of '42 ו-With Love שהגיעו למקום ה-67, ה-182 וה-167 בבילבורד 200 בהתאמה. אולם המשיך ונצר במוחו את מורת רוחו כשהתבקש על ידי קולומביה רקורדס לייצר חומר עכשווי. הוא אף השווה את הבקשה הזו לאמו, שהתבקשה מכמה מלקחותיה שחיו מהיד אל הפה לתפור עבורם שמלה "זולה".[47] על רקע הסכסוך בינו לבין קולומביה רקורדס החליט בנט לעזוב אותה ולעבור לחברת ורב רקורדס. לאחר מכן עבר לתקופה ללונדון, שם הנחה תוכנית טלוויזיה בשם "Tony Bennett at the Talk of the Town".‏[48] יחד עם חברת התקליטים החדשה שלו ניסה עוד כמה סוגות מוזיקליות שונות, כולל עוד כמה יצירות של הביטלס, אך המשיך להיכשל בשווקים הבין־לאומיים מבחינה מסחרית. כעבור כמה שנים פקע החוזה בינו לבין ורב רקורדס, והוא נותר במשך כמה חודשים ללא ליווי של חברת תקליטים.[14][49]

בעקבות כך הקים בנט חברת תקליטים משלו בשם אימפרוב רקורדס. הוא הקליט את השיר "What is This Thing Called Love?", והוציא שני אלבומי אולפן לאור עם ביל אוונס The Tony Bennett/Bill Evans Album ‏(1975) ו-Together Again ‏(1977). אולם לאימפרוב לא היה הסכם עם חברת תקליטים גדולה שתממן את הוצאותיה, ולכן עד שנת 1977 פשטה את הרגל.[50]

כששנות ה-70 קרבו לסיומן לא היה לבנט חברת תקליטים, מנהל מוזיקלי וקונצרטים שהזמינו אותו מחוץ ללאס וגאס. הוא פיתח התמכרות לסמים, הונו ירד באופן משמעותי, ושירות הכנסות הפנים של ארצות הברית ניסה להוציא צווים משפטיים נגד בנט, כיוון שלא שילם את חובותיו.[26][50]

1979–1989: שינוי בקו הקריירה המוזיקליתעריכה

בשנת 1979 לקח בנט מנת יתר של קוקאין, שכמעט גרמה למותו. לאחר מכן התקשר לבניו, דני ודיי, וציין כי הוא מרגיש אבוד הן בחייו האישיים והן בקריירה המקצועית שלו כזמר ג'אז. הוא הוסיף וטען כי קהל היעד הקבוע שלו כבר לא מעוניין להאזין למוזיקה ביצירתו.[26]

גם דני בנט, בדומה לאביו, הגיע לנקודת שפל בקריירת המוזיקה שלו. להקתו, שהוקמה יחד עם אחיו דיי בשם Quacky Duck and His Barnyard Friends, הגיעה למיצוי מבחינה מסחרית. מגבלותיו הווקאליות של דני הורגשו באלבום האחרון של הלהקה, אך הוא התגלה כאיש עסקים מצליח. לעומת זאת, לאביו, היה כישרון מוזיקלי אדיר, אולם לא היה לו ידע פיננסי לתכנן ולכלכל את הקריירה המוזיקלית שלו. לכן, דני הפך למנהל המוזיקלי של אביו.[50] הוא השתלט על ההוצאות הכספיות של אביו, החזיר אותו לניו יורק, והחל לארגן לו הופעות קבועות בקולג'ים ובתיאטראות קטנים כדי לגמול אותו מהתמכרותו לסמים. לאחר מאמץ מסוים הנהיג דני תוכנית פיננסית חדשה ומוצלחת בה יוחזרו כל החובות של בנט לשירותי המס של ארצות הברית. עד שנת 1986 הוחתם בנט מחדש בקולומביה רקורדס, הפעם עם שליטה על תוכני היצירות שהוא מוציא לאור. לאחר מכן פרסם את האלבום The Art of Excellence, שהגיע למקום ה-160 בבילבורד 200 – האלבום הראשון של בנט שנכנס למצעד מאז 1972.[51]

שיר הנושא "Life in a Looking Glass" של סרט הקולנוע סיפור חיים הושר על ידי בנט וקיבל מועמדות לפרס אוסקר בקטגוריית "השיר המקורי הטוב ביותר".[52]

1990–1995: קהל יעד חדשעריכה

 
בנט, 1995

דני, בנו של ובנט ומנהלו המוזיקלי, סבר כי המוזיקה של אביו יכולה לקבל אהדה רבה מהקהל הצעיר יותר, שטרם נחשף לשיריו.[53] אף שינוי במראה הפורמלי של בנט, בסגנון השירה, בליווי המוזיקלי (שלישיית ראלף או תזמורת) או בבחירת השיר (בדרך כלל שירים שהוכללו בספר השירים האמריקאי הגדול) לא היו נחוצים כדי לחשוף אותו לקהל צעיר יותר. דני החל להזמין את אביו להתארח בתוכנית Late Night של דייוויד לטרמן – תוכנית שכוונה לבני הנוער. לאחר מכן הופיע בנט גם ב-Late Night של קונאן או'בריאן, The Simpsons,‏ Muppets Tonight ובתוכניות MTV שונות. בשנת 1993 ניגן בנט בסדרת קונצרטים שאורגנו על ידי תחנות הרדיו של הרוק האלטרנטיבי ברחבי ארצות הברית. התוכנית של דני עבדה; בנט אף סיפר לימים כי השוני והייחודיות שלו בנוף המוזיקלי של בני הנוער באותה התקופה גרמו לו להצלחה.[26]

בשנת 1990 הוציא לאור את האלבום Astoria: Portrait of the Artist, ששמו שאוב מהשכונה בה גדל אסטוריה. באלבום זה סיפר בנט על ילדותו ועל תהליך ההתבגרות שלו כנער ממוצא איטלקי המתגורר בארצות הברית. שני אלבומיו הבאים, Perfectly Frank (1992) ו-Steppin' Out (1993) היו מחוות לפרנק סינטרה ופרד אסטר בהתאמה. שניהם קיבלו תואר זהב מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי וזכו בפרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר – פרס הגראמי הראשון בו זכה בנט מאז 1962. הם ביססו את עוצמותיו של בנט כאחד מזמרי הג'אז המוכרים ביותר בארצות הברית ומחוצה לה.[53]

כשבנט הופיע בפרסי הווידאו קליפים של MTV לצד אמנים כמו רד הוט צ'ילי פפרז ופלייבור פלייב, וכשהווידאו קליפ שלו ל-"Steppin' Out with My Baby" זכה לשידור ב-MTV[53] נראה שבנט הצליח להתגבר על פער הגילים בינו לבין קהל היעד שלו. הניו יורק טיימס טען שבנט הרס לגמרי את פערי הדורות בינו לבין המאזינים שלו.[54]

בשנת 1994 הגיע הקהל החדש של בנט להופעתו ב-MTV Unplugged. במהלך השידור עלו לבמה מספר אמנים ששרו לצד בנט, כמו אלביס קוסטלו וקיי די לאנג. אלבום ההופעה MTV Unplugged קיבל תואר פלטינה מאיגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי, ואף זכה בפרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר ולאלבום השנה.[55]

1996–2006: העשור השביעי לחייועריכה

מאז חזרתו לעולם המיינסטרים עלתה הכנסתו הכספית עד מאוד. עד 1990 עמד שווי נכסיו בין 15 ל-20 מיליון דולר. על-אף גילו המופלג לעולם לא עלתה במוחו מחשבה לפרוש מקריירת המוזיקה שלו. הוא טען כי אמן אמיתי ימשיך בעבודת חייו עד מותו, בדיוק כמו פבלו פיקאסו, ג'ק בני ופרד אסטר. בנט המשיך להופיע מול קהלו ברחבי העולם. בממוצע ערך מאה קונצרטים בשנה עד שלהי שנות ה-90. הוא מקפיד לעיתים קרובות לבצע שיר אחד (בדרך כלל את "Fly Me to the Moon") ללא מיקרופון או הגברה, כדי להפגין את יכולותיו הווקאליות שנותרו לו גם בגילו המופלג.[56][57][58] תוכנית בהנחייתו בשם Tony Bennett's Wonderful World: Live From San Francisco הפכה לספיישל טלוויזיוני קבוע של PBS. בנט הגה את רעיון הסדרה Live by Request של A&E עליה זכה בפרס אמי, ואף כיכב בה כשחקן ראשי.[50] מעבר להופעותיו בטלוויזיה ערך מדי פעם הופעת קמע בסרטי קולנוע כמו "בואו נדבר על זה" ו"ברוס הגדול מכולם".

בשנת 1998 עלה על בימת פסטיבל גלסטונברי ביומו האחרון.[59] כל רשימת השירים הורכבה מסינגלים על מזג האוויר. באותה שנה פרסם את האוטוביוגרפיה הרשמית שלו, The Good Life: The Autobiography of Tony Bennett. סדרת האלבומים שבאה לאחר מכן, Tony Bennett: The Playground,‏ Bennett Sings Ellington: Hot & Cool,‏ Playin' with My Friends: Bennett Sings the Blues ו-A Wonderful World, התבססה על דואטים או שירי בלוז וג'אז משל דיוק אלינגטון, בילי הולידיי ולואי ארמסטרונג. כל האלבומים קיבלו ביקורות חיוביות מצד מבקרי המוזיקה ושלושת האחרונים אף זכו בפרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר, והצטרפו לסך כל אחת עשרה זכיותיו של בנט בפרס.

על תרומתו לתעשיית המוזיקה קיבל בנט כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד ברחוב ויין 1560. בשנת 1997 נכנס להיכל התהילה של הביג בנד והג'אז, ובשנים 20012002 קיבל שני פרסים למפעל חיים אחד מהאקדמיה הלאומית לאמנויות ומדעי ההקלטה כפרס גראמי והשני מהאגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור.[60] בשנת 2002 כלל מגזין Q את בנט ברשימת "50 האמנים שתצטרך לשמוע לפני שתמות".[61] ב-4 בדצמבר 2005 זכה בפרס מרכז קנדי. מאוחר יותר הופק רביו מוזיקלי לשיריו בשם I Left My Heart: A Salute to the Music of Tony Bennett. בין השירים שבוצעו ניתן למנות את "I Left My Heart in San Francisco" ו-"Because of You".‏[62] בשנה שלאחר מכן נכנס להיכל התהילה של המוזיקה בלונג איילנד.[63]

בזמנו הפנוי מרבה בנט לתרום למטרות צדקה. הוא אף כונה "Tony Benefit".‏[64] באפריל 2002 הצטרף למייקל ג'קסון, לכריס טאקר ולנשיא ביל קלינטון במסע גיוס הכספים עבור הוועדה הדמוקרטית הלאומית בתיאטרון אפולו שבניו יורק.[65] הוא הקליט תשדירי שירות ציבורי עבור ארגון השירות האזרחי.[66]

דני המשיך לנהל את חייו הציבוריים של בנט. בן נוסף של בנט, דיי, הוא מפיק מוזיקלי שעבד על מספר פרויקטים של אביו, ואף פתח את אולפני "בנט" באינגלווד שבניו ג'רזי. הוא נסגר עקב הורדת התקציבים שקיבל מחברות התקליטים הגדולות. בתו הצעירה של בנט, אנטוניה, המשיכה בדרכו והפכה לזמרת ג'אז.

2006–2021: בנט ממשיך להופיעעריכה

באוגוסט 2006 מלאו לבנט שמונים שנים. Duets: An American Classic פורסם בהמשך השנה והגיע למקום השלישי בבילבורד 200, עם נתוני מכירות העומדים על 202,000 עותקים בשבוע הראשון לצאתו.[67] זהו האלבום של בנט שהגיע למקום הגבוה ביותר במצעד. כמו כן, בשנת 2007 הוא זכה בפרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר. כדי לקדמו ערך בנט מספר קונצרטים ברחבי המדינה: הופעה שזכתה לשבחים מפי מבקרי המוזיקה התרחשה בתחנת הרדיו WLTW-FM; בוצע קונצרט עם כריסטינה אגילרה ומערכון קומי עם אלק בולדווין בסאטרדיי נייט לייב; בחג ההודיה ביים רוב מרשל את הספיישל הטלוויזיוני Tony Bennett: An American Classic ב-NBC, שעתיד לזכות בפרס אמי; בנט הופיע כשופט אורח בעונה השישית של אמריקן איידול. הוא קיבל את הפרס ההומניטרי של נציבות האו"ם לפליטים.

 
בנט מברך את סטיבי וונדר בבית הלבן, 25 בפברואר 2009.

בשנת 2008 ביצע בנט פעמיים את "New York State of Mind" עם בילי ג'ואל בקונצרטים האחרונים שלו באצטדיון שיי. באוקטובר אותה השנה הוציא את האלבום A Swingin' Christmas, אלבום חג המולד השלישי שלו, שהגיע למקום הראשון במצעד אלבומי הג'אז של הבילבורד. בכנס ב-2009 של התערוכה הטכנולוגית של אפל ביצע בנט את "The Best Is Yet to Come" ו-"I Left My Heart In San Francisco", ומאוחר יותר התקיימה הופעת הבכורה שלו בפסטיבל הג'אז של ניו אורלינס.[68][69][70] בפברואר 2010 נמנה בנט בין שבעים האמנים ששרו את "We Are the World 25 for Haiti", תקליט צדקה למען סיוע ברעידת האדמה בהאיטי.[71] באוקטובר ביצע את "America the Beautiful" בעצרת להשבת שפיות בוושינגטון די. סי..

בספטמבר 2011 התבטא נגד מדיניות החוץ של ממשל ג'ורג' ווקר בוש, וכינה את פעולותיו הצבאיות במזרח התיכון כגורם המרכזי לפיגועי 11 בספטמבר.[72] הוא אף טען שבוש הצהיר בפניו כי הוא חש שהפלישה לעיראק הייתה טעות מרה בקריירה הפוליטית שלו.[73] בנט הבהיר את עמדתו בהצהרה לכלי התקשורת וכתב: ”אין תירוץ שמטרפד את הטרור ואת הרצח של כמעט 3,000 קורבנות חפים מפשע. הזוועות שראיתי בחיי, החל מהקרב על הבליטה וכלה ברצח מרטין לותר קינג, הפכו אותי להומניסט ופציפיסט לתמיד. הן חיזקו את האמונה שלי, על פיה אלימות גוררת אחריה אלימות ומלחמה היא הצורה הגרועה ביותר לפתרון סכסוכים”.[74]

באותו החודש פרסם את Duets II, אלבום המשך ל-Duets: An American Classic, לרגל חגיגות יום הולדתו ה-85. נכללו בו שבעה עשר דואטים של בנט עם אמנים שונים, דוגמת איימי ויינהאוס, ליידי גאגא, אריתה פרנקלין, וילי נלסון, נטלי קול ומריה קארי.[75] את הרצועה ה-16 של האלבום, "It Had to Be You" עם קארי אנדרווד, ביצע בפרק הראשון של העונה השנייה של "שוטרים בדם".[76]‏ "Body and Soul" נחשב להקלטה האחרונה של ויינהאוס לפני מותה.[77] הוא הגיע למקום ה-87 בבילבורד הוט 100.[78] בנוסף, הסינגל הצליח באירופה, שם נכנס לחמישה עשר השירים הפותחים של מצעדי הפזמונים בהולנד, איטליה, פלנדריה וספרד. Duets II רשם את הפעם הראשונה בה כבש בנט את פסגת הבילבורד 200 – האמן המבוגר ביותר שעושה זאת.[79] לכבוד זה הוכן דגם אוזניות מיוחד בשם "TBSE1" על ידי חברת "קוס".[80] בנובמבר הוציאה חברת קולומביה רקורדס את Tony Bennett – The Complete Collection – ערכה הכוללת שבעים ושלושה תקליטורים ושלושה DVD. הופצו מתוכם אלבומים שלא פורסמו בפורמטים האלו ושירים שנגנזו.[81][82] בדצמבר אותה שנה הופיע ב-Royal Variety Performance שבסלפורד, בנוכחות אן, הנסיכה המלכותית.[83]

בעקבות מותן של ויינהאוס וויטני יוסטון החל בנט להצהיר בפומבי על תמיכתו המלאה בלגליזציה של סמים קלים.[84] באוקטובר 2012 הוציא את האלבום Viva Duets, אוסף דואטים עם אמנים לטיניים, כמו צ'איאן, טליה, כריסטינה אגילרה וגלוריה אסטפן.[85] לרגל זכייתה של קבוצת הבייסבול סן פרנסיסקו ג'איינטס בוורלד סיריס ביצע את "I Left My Heart in San Francisco" מול למעלה מ-100,000 צופים.[86] לקראת סוף השנה פרסם אוטוביוגרפיה נוספת בשם Life is a Gift: The Zen of Bennett וסרט תיעודי שהופק על ידי בנו.[87]

 
טוני בנט מופיע יחד עם ליידי גאגא בסיבוב ההופעות המשותף שלהם למען קידום האלבום Cheek to Cheek.

בספטמבר 2014 הופיע יחד עם רביעיית הג'אז שלו לראשונה בישראל, בהיכל התרבות שבתל אביב-יפו. ערב קודם לכן הופיע בפארק הירקון יחד עם ליידי גאגא במסגרת סיבוב ההופעות שלה, "ArtRave: The Artpop Ball".‏[88] כמה ימים לאחר מכן פורסם האלבום המשותף של גאגא ושל בנט, Cheek to Cheek, שנכנס לראשונה למצעד הבילבורד 200 במקום הראשון, ושבר את שיאו הקודם.[89] על הישג זה קיבל הכרה רשמית מגינס שיאי עולם עבור "האדם המבוגר ביותר שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים האמריקאי".[90] בדצמבר 2014 יצאו השניים לסיבוב הופעות בשם "Cheek to Cheek Tour".[91] ב-25 בספטמבר 2015 הוציא אלבום אולפן חדש בשם The Silver Lining: The Songs of Jerome Kern. כל רצועותיו הולחנו על ידי ג'רום קרן ולוו למנגינת פסנתר משל ביל צ'רלאפ.[92]

ב-19 באוגוסט 2016, זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-90, נבנה לכבודו פסל בדמותו בגובה שמונה מטרים מול מלון פיירמונט שבסן פרנסיסקו. בטקס החניכה של הפסל, בו נכחו הסנאטורית ננסי פלוסי וכמה מראשי עיריית סן פרנסיסקו לדורותיהם, שר בנט את "I Left My Heart in San Francisco". ב-24 וב-30 בנובמבר הופיע במצעד חג ההודיה של מייסיס ובמרכז רוקפלר בהתאמה. ב-16 בדצמבר פורסם אלבום ההופעה Tony Bennett Celebrates 90. בספטמבר 2018 הקליט מחדש את "Fascinating Rhythm". בנט הקליט אותו לראשונה ב-1949. בכך שבר שיא גינס עבור "טווח הזמן הארוך ביותר בין הקלטת שיר לבין ההוצאה החוזרת של אותו השיר על ידי אותו האמן" (68 שנים ו-342 ימים).[93] הוא נכלל באלבומם המשותף של בנט ושל דיאנה קרול, Love Is Here to Stay.

2021–הווה: אלבום אחרון ופרישהעריכה

ב-12 באוגוסט 2021, שבוע לאחר יום הולדתו ה-95, הודיע בנט על פרישתו מהופעות חיות. בני דני הצהיר כי על-אף שאביו נותר זמר מוכשר, גילו המופלג ומצבו הבריאותי לא מאפשר לו להמשיך להופיע מול קהל. אלבומו האחרון, Love for Sale, פרויקט משותף נוסף שלו עם גאגא, יצא ב-30 בספטמבר אותה שנה.[94][95] הוא הגיע לשיאו במקום השמיני בבילבורד 200, וזכה לביקורות חיוביות מפי מבקרי המוזיקה. כשכתב למגזין The Guardian טען אלכסיס פטרידיס כי הביצועים הווקאליים של בנט נשארו נהדרים למרות גילו ומצבו הבריאותי.[96] עם הוצאת Love for Sale שבר שיא גינס נוסף עבור "האדם המבוגר ביותר שפרסם יצירות מוזיקליות חדשות" (95 שנים ו-60 יום).[97] הופעתו האחרונה של בנט נערכה ב-16 בדצמבר ב-MTV Unplugged.‏[98][99] סרט תיעודי המסקר את יצירת שני אלבומיהם המשותפים בשם The Lady and the Legend עתיד להתפרסם ב-Paramount+ ב-2022.[100]

אמנותעריכה

כציירעריכה

מעבר לקריירה המוזיקלית שלו זכה בנט להצלחה גם כצייר. הוא לא השתמש בשם הבמה שלו אלא בשמו האמיתי, אנתוני בנדטו או רק בנדטו.[101] הוא צייר מדי יום את הנופים מחלונות המלון שלו בזמן סיבובי הופעות שונים.[102] עבודותיו הוצגו בגלריות רבות ברחבי העולם. הוא הוכתר לאמן הרשמי של הדרבי של קנטקי בשנת 2001, והוזמן על ידי האומות המאוחדות להכין שני פורטרטים לרגל יום הולדתו ה-50.[102]Homage to Hockney, שהוכן כמחווה עבור חברו דייוויד הוקני, מוצג בקביעות במכון באטלר לאמנות בינגסטאון שבאוהיו.[101]Boy on Sailboat, Sydney Bay נמצא באוסף הקבוע של מועדון האמנויות הלאומי בפארק גראמרסי בניו יורק ובמוזיאון לאמנות אמריקאית בוושינגטון די. סי.. הציורים והרישומים שלו הופיעו ב-ARTnews ובמגזינים אחרים, ואף נמכרו בסכום של עד 80,000 דולרים ליחידה.[50] רבות מיצירותיו פורסמו בספר האמנות Tony Bennett: What My Heart Has Seen ב-1996. בשנת 2007 ספר נוסף הכולל את יצירותיו בשם Tony Bennett in the Studio: A Life of Art & Music הפך לרב-מכר.[28]

סגנון מוזיקלי והשפעהעריכה

בשנת 2010 הדגיש בנט את משנתו המוזיקלית:

אני לא הופך את המוזיקה שלי לעכשווית בגלל חברות תקליטים גדולות. איני עוקב אחר המיינסטרים. שיר שכתוב רע לעולם לא יבוצע על ידי. בשנות ה-20 וה-30 החלו כותבים כמו קול פורטר וג'וני מרסר לחבר שירים נפלאים. אלה קלאסיקות, שלצערי לא מקבלות את היחס הראוי להן.

[103]

הסגנון הבסיסי של בנט השתנה מעט במרוצת השנים, אם-כי מבקרי המוזיקה חשים כי יכולותיו הווקאליות התגלו במלוא תפארתן דווקא כשהזדקן. הוא שולט בכל תתי-הז'אנר של הג'אז, החל מבלדות אינטימיות ומרגשות וכלה בשירי סווינג מרקידים. עם שחר המאה ה-21 ממשיך בנט להופיע מול קהל באופן תכוף. החוסן והעקשנות שלו לדבוק בז'אנר הג'אז המסורתי, כמעט ללא שינויים הפכו אותו לסנסציה בתעשיית הבידור המודרנית. בנט גילם את דמותו במספר סרטים, דוגמת "בואו נדבר על זה" ו"ברוס הגדול מכולם". הוא מכר כחמישים מיליון תקליטים ברחבי העולם, נכנס להיכל התהילה של הביג בנד והג'אז, פרסם אוטוביוגרפיה בשם "The Good Life: The Autobiography of Tony Bennett" וקיבל פרס מפעל חיים מהאגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור.[104]

פרסים ומועמדויותעריכה

 
מופע הקונצרטים של טוני בנט כפי שנראה על ידי הקהל, ללא תפאורה במה, אפקטים חזותיים או סכמות תאורה מתקדמות. מרכז קימל, פילדלפיה, ספטמבר 2005.
 
עבודתו של בנט למען התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, לרבות השתתפותו במצעדים מסלמה למונטגומרי ב-1965, זיכתה אותו באבן של התנועה.

בנט זכה בעשרים פרסי גראמי, כולל זה עבור מפעל חיים. השנים המוצגות ברשימה מייצגות את השנה בה התקבל הפרס, ולא את השנה שבה פורסמה ההקלטה.[105]

שנה יצירה קטגוריה תוצאה
1963 I Left My Heart in San Francisco פרס גראמי לאלבום השנה מועמדות
"I Left My Heart In San Francisco" פרס גראמי להופעת הסולו הווקאלית הטובה ביותר לגבר זכייה
פרס גראמי להקלטת השנה זכייה
1964 "I Wanna Be Around" פרס גראמי להקלטת השנה מועמדות
פרס גראמי להופעת הסולו הווקאלית הטובה ביותר לגבר מועמדות
1965 "Who Can I Turn" פרס גראמי להופעת הסולו הווקאלית הטובה ביותר לגבר מועמדות
1966 "The Shadow of Your Smile" פרס גראמי להקלטת השנה מועמדות
פרס גראמי להופעת הסולו הווקאלית הטובה ביותר לגבר מועמדות
1991 Astoria: Portrait of the Artist פרס גראמי להופעת הג'אז הטובה ביותר לגבר מועמדות
1993 Perfectly Frank פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
1994 Steppin' Out פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
1995 MTV Unplugged פרס גראמי לאלבום השנה זכייה
פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
"Moonglow" (עם קיי די לאנג) פרס גראמי לדואט הפופ הווקאלי הטוב ביותר מועמדות
1997 Here's to the Ladies פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
1998 Tony Bennett on Holiday פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
"God Bless the Child" (עם בילי הולידיי) פרס גראמי לדואט הפופ הווקאלי הטוב ביותר מועמדות
1999 Tony Bennett: The Playground פרס גראמי לאלבום הילדים הטוב ביותר מועמדות
2000 Bennett Sings Ellington: Hot & Cool פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
2002 פרס גראמי למפעל חיים זכייה
"New York State of Mind" (עם בילי ג'ואל) פרס גראמי לדואט הפופ הווקאלי הטוב ביותר מועמדות
2003 Playin' with My Friends: Bennett Sings the Blues פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
"What a Wonderful World" (עם קיי די לאנג) פרס גראמי לדואט הפופ הווקאלי הטוב ביותר מועמדות
2004 A Wonderful World (עם קיי די לאנג) פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
"La Vie en rose" (עם קיי די לאנג) פרס גראמי לדואט הפופ הווקאלי הטוב ביותר מועמדות
2006 The Art of Romance פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
2007 Duets: An American Classic פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
"For Once in My Life" (עם סטיבי וונדר) פרס גראמי לדואט הפופ הווקאלי הטוב ביותר זכייה
2008 "Steppin' Out with My Baby" (עם כריסטינה אגילרה) פרס גראמי לדואט הפופ הווקאלי הטוב ביותר מועמדות
2010 A Swingin' Christmas פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר מועמדות
2012 Duets II פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
"Body and Soul" (עם איימי ויינהאוס) פרס גראמי לביצוע הפופ הטוב ביותר של צמד/להקה זכייה
2014 Viva Duets פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר מועמדות
2015 Cheek to Cheek (עם ליידי גאגא) פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
2016 The Silver Lining: The Songs of Jerome Kern (עם בילי צ'רלאפ) פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
2019 Love Is Here to Stay (עם דיאנה קרול) פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר מועמדות
"'S Wonderful" (עם דיאנה קרול) פרס גראמי לביצוע הפופ הטוב ביותר של צמד/להקה מועמדות
2022 Love for Sale (עם ליידי גאגא) פרס גראמי לאלבום השנה מועמדות
פרס גראמי לאלבום הפופ הווקאלי העממי הטוב ביותר זכייה
"I Get a Kick Out of You" (עם ליידי גאגא) פרס גראמי להקלטת השנה מועמדות
פרס גראמי לביצוע הפופ הטוב ביותר של צמד/להקה מועמדות
פרס גראמי לווידאו קליפ הטוב ביותר מועמדות

עבודותעריכה

דיסקוגרפיהעריכה

  ערך מורחב – דיסקוגרפיה של טוני בנט

בנט פרסם יותר מ-60 אלבומים במהלך הקריירה שלו, כמעט כולם בהוצאת קולומביה רקורדס. האלבומים הנמכרים ביותר שלו בארצות הברית היו I Left My Heart in San Francisco,‏ MTV Unplugged ו-Duets: An American Classic. שלושתם זכו למעמד פלטינה על למעלה ממיליון עותקים שנמכרו ברחבי המדינה.

ספריםעריכה

חיים אישייםעריכה

 
בנט ואשתו סוזן קרואו בלוס אנג'לס, 2008.

ב-12 בפברואר 1952 התחתן בנט עם פטרישיה ביץ', אז סטודנטית למוזיקה וחובבת ג'אז, אותה פגש במהלך הופעתו שנה קודם לכן במועדון לילה בקליבלנד.[106] אלפיים מעריצות לבושות בבגדים שחורים התאספו מחוץ לקתדרלת פטריק הקדוש שבמנהטן, בו נערך טקס הנישואין, במטרה לדמות מנהגי אבלות.[107] לשניים נולדו שני בנים: ד'אנדראה (דני, 1954) ודיגל (דיי, 1955).[108] בשנת 1965 החלו בתהליכי גירושין, כיוון שבנט כמעט ולא נכח בביתן המשותף, לטענת ביץ', שהסתיימו ב-1971.

לימים נודע כי בנט בגד בביץ' עם השחקנית סנדרה גראנט, אותה הכיר בזמן צילומים לטקס פרסי האוסקר ב-1965.[109] הם חיו יחד כזוג מספר שנים וב-29 בדצמבר 1971 נישאו בטקס סודי בניו יורק. נולדו להם שתי בנות: ג'ואנה (1970) ואנתוניה (1974).[110] לבסוף, בשנת 1983 נפרדו השניים.[111]

בשלהי שנות ה-80 נכנס למערכת יחסים רומנטית ארוכת שנים עם סוזן קרואו, מורה בדימוס בניו יורק.[112] היא נולדה ב-9 בספטמבר 1966 – צעירה בארבעים שנים מבנט. אמה אף הצטלמה עם בנט כשהייתה בהריון איתה.[113] קרואו הייתה יושבת ראש מועדון המעריצים של בנט באזור מפרץ סן פרנסיסקו.

יחד הקימו את "Exploring the Arts", ארגון צדקה המוקדש לקידום ותמיכה בחינוך לאמנויות. בד בבד הקימו את בית הספר לאמנויות על שם פרנק סינטרה, חברו של בנט, בקווינס. ב-21 ביוני 2007 נישא לקרואו בטקס נישואין פרטי בניו יורק, בנוכחותו של מושל ניו יורק מריו קואומו.[114]

בפברואר 2021 דווח ב-AARP כי בנט אובחן כחולה באלצהיימר בשנת 2016. למרות זאת, המשיך להופיע ולהקליט מוזיקה חדשה עד לפרוץ מגפת הקורונה. רופאיו הפרטיים סבורים כי תרגולי השירה הקבועים שלו מנעו את התסמינים הקשים של המחלה כמו חוסר התמצאות, דיכאון וניתוק כללי. הקלטותיו ל-Love for Sale נערכו בין השנים 2018־2020, כיוון שברוב המקרים בנט נעדר מימי ההקלטה כיוון שחש ברע.[115] בהכרזה על פרישתו באוגוסט 2021 מעולם המוזיקה הצהיר בנו כי האלצהיימר משפיע בעיקר על הזיכרון לטווח הקצר.[94]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא טוני בנט בוויקישיתוף

ביאוריםעריכה

  1. ^ בתקופה זו נאסר על חיילים אמריקניים להיפגש עם אפרו-אמריקאים.
  2. ^ בנט ערך בקונצרט שבע הופעות ביום, החל מ-10:30 בבוקר

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "Tony Bennett Biography". Biography.com. אורכב מ-המקור ב-15 במרץ 2018. נבדק ב-12 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Corey Kilgannon (26 ביוני 2009). "He's Never Left Astoria Behind". The New York Times. ארכיון ארכיון מהמקור מ-7 במאי 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Aswad, Jem (1 בפברואר 2021). "Tony Bennett Reveals Battle With Alzheimer's Disease". Variety. נבדק ב-1 בפברואר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ "Tony Bennett: Legendary singer retires from stage aged 95". BBC News. 13 באוגוסט 2021. נבדק ב-13 באוגוסט 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ Bennett, Tony (7 בדצמבר 2010). The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett (באנגלית). Simon and Schuster. ISBN 978-1-4516-3499-0. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, pp. 19–23
  7. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, p. 29
    ”Tony Bennett's paternal grandfather, Giovanni Benedetto, grew up in the village of Podargoni, above Reggio Calabria. The family were poor farmers, producing figs, olive oil, and wine grapes. His mother's family, the Suracis, also farmed in Calabria. Neither side of the family could read or write”
  8. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, p. 27
  9. ^ Robert Sullivan (24 בספטמבר 2007). "Tony Bennett: The musician and the artist". Today.com. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, pp. 24–25
  11. ^ Brady, James (10 ביולי 2008). "'Why I'm A Democrat'". Forbes. ארכיון ארכיון מהמקור מ-12 בנובמבר 2011. נבדק ב-22 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Greg Fitzgerald (producer) (c. 2001). "Tony Bennett". Jazz Profiles. NPR. נבדק ב-16 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, p. 27
  14. ^ 1 2 3 William Ruhlmann. "Tony Bennett: Biography". AllMusic. אורכב מ-המקור ב-30 בספטמבר 2011. נבדק ב-11 ביוני 2005. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, pp. 33–34
  16. ^ Deborah Apton (27 בספטמבר 2007). "Nightline Playlist: Tony Bennett". ABC News. ארכיון ארכיון מהמקור מ-14 ביוני 2008. נבדק ב-13 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, pp. 35–36
  18. ^ Evanier, David, All the Things You Are: The Life of Tony Bennett, pp. 39–40
  19. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, p. 51
  20. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, pp. 52–53
  21. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, pp. 54–56
  22. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, pp. 57–59
  23. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, pp. 60–61
  24. ^ "Tony Bennett". Tavis Smiley. PBS. 29 בספטמבר 2006. אורכב מ-המקור ב-28 בדצמבר 2007. נבדק ב-6 בינואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ 1 2 Lynn Elber (5 בספטמבר 2007). "Clint Eastwood tells Tony Bennett's story for 'American Masters'". Associated Press. אורכב מ-המקור ב-16 ביוני 2008. נבדק ב-15 בינואר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ 1 2 3 4 John Lewis (ביולי–באוגוסט 2003). "Tony Bennett". AARP The Magazine. אורכב מ-המקור ב-12 בפברואר 2009. נבדק ב-22 באוקטובר 2007. {{cite journal}}: (עזרה)
  27. ^ "The One Show: 04/07/2011". The One Show. BBC. 4 ביולי 2011. ארכיון ארכיון מהמקור מ-9 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ 1 2 Todd Leopold (אוקטובר 18, 2007). "Tony Bennett remains true to standards". CNN. ארכיון ארכיון מהמקור מ-אוקטובר 6, 2008. נבדק ב-אוקטובר 21, 2007.
  29. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, pp. 124–125
  30. ^ Cossar, Neil (2005). This Day in Music: An Everyday Record of 10,000 Musical Facts. Sterling Publishing. ISBN 1-84340-298-X. May 8 page.
  31. ^ Whitburn, The Billboard Book of Top 40 Hits, p. 35
  32. ^ Brooks and Marsh, The Complete Directory to Prime Time Network and Cable TV Shows, p. 1407
  33. ^ 1 2 ביוגורפיה של ראלף שרון
  34. ^ The Beat of My Heart, Allmusic
  35. ^ Bennett, Tony; Friedwald, Will (1998). The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, p. 167
  36. ^ 1 2 Giddins, Gary (18 בנובמבר 2001). "A Long-Distance Legend Who's Lapped the Field". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ Simon, Ron (22 בדצמבר 2008). "Under the Tree: A Present that Captured History". Paley Center for Media. אורכב מ-המקור ב-28 בדצמבר 2008. נבדק ב-28 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ Fox, Margalit (אפריל 10, 2015). "Ralph Sharon, 91, Tony Bennett's Pianist". The New York Times. p. B19. ארכיון ארכיון מהמקור מ-יוני 2, 2015.
  39. ^ Whitburn, Joel (2002). Top Adult Contemporary: 1961-2001. Record Research. p. 31.
  40. ^ "officialcharts.com". officialcharts.com. נבדק ב-3 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ Whitburn, The Billboard Book of Top 40 Hits, p. 35.
  42. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, p. 186
  43. ^ Gavin, James (1992-09-27). "Tony Bennett Carries the Torch for Classic Pop". The New York Times.
  44. ^ Tawa, Nicholas E., Supremely American: Popular Song in the 20th Century, Scarecrow Press, 2005, עמ' 220–221
  45. ^ "Billboard Hot 100 for week ending November 29, 1969". Billboard: 90. 29 בנובמבר 1969. {{cite journal}}: (עזרה)
  46. ^ "Tony Sings the Great Hits of Today". Frank's Vinyl Museum. נבדק ב-2009-02-16.
  47. ^ Bennett, Tony, The Good Life: The Autobiography Of Tony Bennett, p. 31
  48. ^ Evanier, All the Things You Are, pp. 194–195.
  49. ^ Evanier, All the Things You Are, p. 200.
  50. ^ 1 2 3 4 5 Fabrikant, Geraldine (2 במאי 1999). "Talking Money With: Tony Bennett: His Heart's in San Francisco, His Money in His Son's Hands". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ Tony Bennett - The Billboard 200
  52. ^ "The 59th Academy Awards (1987) Nominees and Winners". Academy of Motion Picture Arts and Sciences. ארכיון ארכיון מהמקור מ-9 בנובמבר 2014. נבדק ב-26 בספטמבר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  53. ^ 1 2 3 Marchese, John (1 במאי 1994). "When He Croons, Slackers Listen". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ John J. O'Connor (1 ביוני 1994). "Tony Bennett and MTV: Talk About Bedfellows". The New York Times. נבדק ב-14 ביוני 2005. {{cite news}}: (עזרה)
  55. ^ "MTV Unplugged – Awards". AllMusic. נבדק ב-21 במאי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ^ Holden, Stephen (21 באוקטובר 1993). "A Pop Master Delivers A Parade of Hits From Before Rock". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ Macdonald, Patrick (ספטמבר 2, 1991). "A Touch Of Class From Tony Bennett". The Seattle Times. ארכיון ארכיון מהמקור מ-ספטמבר 29, 2012.
  58. ^ Sinclair, David (מאי 1, 2007). "Tony Bennett". The Times. London. ארכיון ארכיון מהמקור מ-יוני 15, 2011. נבדק ב-נובמבר 18, 2008.
  59. ^ "History – 1998". Glastonbury Festival. ארכיון ארכיון מהמקור מ-ספטמבר 5, 2015. נבדק ב-נובמבר 16, 2015.
  60. ^ "Tony Bennett To Be Presented With The ASCAP Pied Piper Award At The 19th Annual ASCAP Pop Music Awards". Market Wire. באפריל 2002. אורכב מ-המקור ב-30 ביולי 2013. נבדק ב-29 בדצמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  61. ^ "A Selection of Lists from Q Magazine". rocklistmusic.co.uk. ספטמבר 2002. ארכיון ארכיון מהמקור מ-פברואר 24, 2011. נבדק ב-דצמבר 29, 2008.
  62. ^ "I Left My Heart, A Salute to the Music of Tony Bennett". Summer Wind Productions. ארכיון ארכיון מהמקור מ-מאי 28, 2008. נבדק ב-דצמבר 29, 2008.
  63. ^ "Inductees". Long Island Music Hall of Fame. אורכב מ-המקור ב-22 במאי 2009. נבדק ב-29 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  64. ^ "SIF to Honor Bennett & Giancamilli". Order Sons of Italy in America. 13 במאי 1999. אורכב מ-המקור ב-17 במרץ 2005. נבדק ב-15 ביוני 2005. {{cite news}}: (עזרה)
  65. ^ Reid, Shaheem (25 באפריל 2002). "Michael Jackson Sings For Bill Clinton In Harlem". MTV News. נבדק ב-29 בדצמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  66. ^ "Radio & TV Public Service Announcements". Civitan International. אורכב מ-המקור ב-8 ביולי 2011. נבדק ב-29 בדצמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  67. ^ Caulfield, Keith (28 בספטמבר 2011). "Tony Bennett, 85, Achieves First No. 1 Album on Billboard 200". Billboard. נבדק ב-12 במרץ 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  68. ^ Hattersley, Mark (6 בינואר 2009). "Apple: "The Best Is Yet To Come"". Macworld. נבדק ב-7 בינואר 2009. {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  69. ^ Fleishman, Glenn (7 בינואר 2009). "Apple's blah final appearance at Macworld no Jobs fest". The Seattle Times. נבדק ב-7 בינואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  70. ^ Wyckoff, Geraldine (27 באפריל 2009). "Jazz Fest – Second Weekend". The Louisiana Weekly. אורכב מ-המקור ב-9 באוקטובר 2010. נבדק ב-2 במאי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  71. ^ Duke, Alan (2 בפברואר 2010). "Stars gather for 'We Are the World' recording". CNN. ארכיון ארכיון מהמקור מ-6 בפברואר 2010. נבדק ב-7 בפברואר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  72. ^ Canova, Brian (ספטמבר 19, 2011). "Tony Bennett on 9/11 Attacks: 'They Flew the Plane in, But We Caused It'". ABC News. ארכיון ארכיון מהמקור מ-ספטמבר 30, 2011. נבדק ב-אוקטובר 1, 2011.
  73. ^ Kenneally, Tim (ספטמבר 21, 2011). "Tony Bennett 'Flat Wrong' About Iraq War Claim, Bush Spokesman Says". Reuters. The Wrap. ארכיון ארכיון מהמקור מ-ספטמבר 25, 2011. נבדק ב-אוקטובר 1, 2011.
  74. ^ Schneider, Marc (ספטמבר 21, 2011). "Tony Bennett Goes on Apology Tour for 9/11 Comments". Billboard. ארכיון ארכיון מהמקור מ-מאי 27, 2013. נבדק ב-ספטמבר 26, 2011.
  75. ^ Talese, Gay (19 בספטמבר 2011). "High Notes: Tony Bennett in the studio – with Lady Gaga". The New Yorker: 62–68. ארכיון ארכיון מהמקור מ-6 ביוני 2013. נבדק ב-7 ביולי 2013. {{cite journal}}: (עזרה)
  76. ^ "Carrie Underwood, Tony Bennett Make Cameos on Blue Bloods Premiere". TV Guide. 21 ביולי 2011. ארכיון ארכיון מהמקור מ-7 ביולי 2017. נבדק ב-7 במאי 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  77. ^ Burger, David (ספטמבר 25, 2011). "Amy Winehouse the highlight of Tony Bennett's 'Duets II'". The Salt Lake Tribune. ארכיון ארכיון מהמקור מ-ספטמבר 27, 2011. נבדק ב-ספטמבר 26, 2011.
  78. ^ Trust, Gary (ספטמבר 21, 2011). "Tony Bennett Oldest Living Artist Ever On Hot 100". Billboard. ארכיון ארכיון מהמקור מ-אפריל 5, 2013. נבדק ב-ספטמבר 26, 2011.
  79. ^ Caulfield, Keith (ספטמבר 28, 2011). "Tony Bennett, 85, Achieves First No. 1 Album on Billboard 200". Billboard. ארכיון ארכיון מהמקור מ-מרץ 1, 2013. נבדק ב-ספטמבר 30, 2011.
  80. ^ "Koss TBSE1". Koss Corporation. נבדק ב-10 במרץ 2012. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  81. ^ Tamarkin, Jeff (31 באוגוסט 2011). "Columbia/Legacy Releasing 'Tony Bennett – The Complete Collection'". JazzTimes. נבדק ב-24 במרץ 2012. {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  82. ^ Friedwald, Will. "Tony Bennett – The Complete Collection [B&N Exclusive]". Barnes & Noble. נבדק ב-24 במרץ 2012. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  83. ^ "Salford's Lowry hosts Royal Variety Performance". BBC News. דצמבר 5, 2011. ארכיון ארכיון מהמקור מ-דצמבר 8, 2011.
  84. ^ Harris, Beth (פברואר 14, 2012). "Legalize drugs, Bennett suggests". The Chronicle Herald. Halifax. Associated Press. ארכיון ארכיון מהמקור מ-פברואר 16, 2012. נבדק ב-פברואר 14, 2012.
  85. ^ Gardner, Elysa (אוקטובר 22, 2012). "Tony Bennett's 'Viva Duets' takes a Latin spin". USA Today. ארכיון ארכיון מהמקור מ-אוקטובר 26, 2012. נבדק ב-נובמבר 20, 2012.
  86. ^ Pavlovic, Alex (אוקטובר 31, 2012). "World Series: San Francisco Giants get the ultimate thank you". San Jose Mercury News. San Jose, California. ארכיון ארכיון מהמקור מ-נובמבר 13, 2013.
  87. ^ Holden, Stephen (23 באוקטובר 2012). "A Pop Culture Father Figure, as Mellow as His Tone". The New York Times. נבדק ב-22 בנובמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  88. ^ Cotler, Amit (ספטמבר 14, 2014). "Lady Gaga leaves Israeli audience hungry for more". Ynetnews. ארכיון ארכיון מהמקור מ-ספטמבר 15, 2014.
  89. ^ Lewis, Randy (אוקטובר 1, 2014). "Tony Bennett-Lady Gaga's 'Cheek to Cheek' reaches No. 1". Los Angeles Times. ארכיון ארכיון מהמקור מ-נובמבר 14, 2014.
  90. ^ "Oldest person to reach No.1 on the US album chart with a newly recorded album". Guinness World Records. נבדק ב-26 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  91. ^ "Lady Gaga to perform with Tony Bennett on New Year's Eve". Business Standard. 8 באוקטובר 2014. ארכיון ארכיון מהמקור מ-17 ביולי 2015. נבדק ב-17 ביוני 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  92. ^ Reed, Ryan (21 באוגוסט 2015). "Tony Bennett Teams With Jazz Pianist Bill Charlap for New LP". Rolling Stone. נבדק ב-22 באוגוסט 2015. {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  93. ^ Bruner, Raisa (13 בספטמבר 2018). "Tony Bennett Just Locked Down a Very Obscure Guinness World Record". Time. נבדק ב-19 באוקטובר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  94. ^ 1 2 Amorosi, A. D. (12 באוגוסט 2021). "Tony Bennett's Son, Danny, on Why the Legend's Radio City Music Hall Shows Went So Well — and Why There Won't Be More". Variety. נבדק ב-13 באוגוסט 2021. {{cite journal}}: (עזרה)
  95. ^ Caulfield, Keith (10 באוקטובר 2021). "Taylor Swift's 'Fearless (Taylor's Version)' Returns to No. 1 on Billboard 200". Billboard. נבדק ב-11 באוקטובר 2021. {{cite journal}}: (עזרה)
  96. ^ Petridis, Alexis (30 בספטמבר 2021). "Lady Gaga and Tony Bennett: Love for Sale review – jazz interloper livens up crooner's swan song". The Guardian. נבדק ב-30 בספטמבר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  97. ^ Marcus, Amanda (8 באוקטובר 2021). "Legendary Tony Bennett officially the oldest person to release an album of new material". Guinness World Records. ארכיון ארכיון מהמקור מ-8 באוקטובר 2021. נבדק ב-8 באוקטובר 2021. {{cite journal}}: (עזרה)
  98. ^ Romaine, Jenna (30 ביוני 2021). "After Alzheimer's diagnosis, singing great Tony Bennett to perform free concert with Lady Gaga". The Hill. ארכיון ארכיון מהמקור מ-5 בדצמבר 2021. נבדק ב-5 באוגוסט 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  99. ^ Calvario, Liz (17 בדצמבר 2021). "Lady Gaga and Tony Bennet Are a Class Act in Final Televised Performance Together for 'MTV Unplugged'". Entertainment Tonight. ארכיון ארכיון מהמקור מ-18 בדצמבר 2021. נבדק ב-18 בדצמבר 2021. {{cite journal}}: (עזרה)
  100. ^ Nolfi, Joey (9 בדצמבר 2021). "Lady Gaga gets sweet and sassy with Tony Bennett in first MTV Unplugged footage". Entertainment Weekly. ארכיון ארכיון מהמקור מ-17 בדצמבר 2021. נבדק ב-17 בדצמבר 2021. {{cite journal}}: (עזרה)
  101. ^ 1 2 "Biography of Tony Bennett". John F. Kennedy Center for the Performing Arts. אורכב מ-המקור ב-23 בספטמבר 2006. נבדק ב-16 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  102. ^ 1 2 "Tony Bennett: The Music Never Ends". American Masters. PBS. ספטמבר 12, 2007. ארכיון ארכיון מהמקור מ-אוקטובר 16, 2008. נבדק ב-נובמבר 18, 2008.
  103. ^ Clodfelter, Tim (5 בספטמבר 2010). "Tony Bennett says a key to his continued success is being true to the audience". Winston-Salem Journal. {{cite news}}: (עזרה)
  104. ^ Solo Arrangements of Tony Bennett
  105. ^ "Grammy Award Winners". National Academy of Recording Arts and Sciences. אורכב מ-המקור ב-15 בפברואר 2009. נבדק ב-19 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה) Search database for "Tony Bennett".
  106. ^ Evanier, All the Things You Are, p. 92.
  107. ^ "He keeps coming back like a song". Good Housekeeping. באפריל 1995. אורכב מ-המקור ב-22 באפריל 2005. נבדק ב-15 ביוני 2005. {{cite news}}: (עזרה)
  108. ^ Evanier, All the Things You Are, p. 97.
  109. ^ "Tony Bennett gets married". The Miami News. Reuters. 5 בינואר 1972. p. 4B. אורכב מ-המקור ב-24 בינואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  110. ^ Evanier, All the Things You Are, pp. 182, 225.
  111. ^ Orfanides, Effie (13 בינואר 2018). "Susan Benedetto, Tony Bennett's Wife: 5 Fast Facts You Need to Know". Heavy. נבדק ב-15 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  112. ^ McCormick, Neil (ספטמבר 2, 2011). "Young at heart: Tony Bennett at 85". The Daily Telegraph. ארכיון ארכיון מהמקור מ-יוני 8, 2016.
  113. ^ Hood, Bryan (נובמבר 15, 2016). "Tony Bennett's relationship with his wife predates her birth". New York Post. ארכיון ארכיון מהמקור מ-יולי 17, 2017.
  114. ^ Ulrica Wihlborg (יוני 22, 2007). "Tony Bennett Marries His (Very) Longtime Love". People. ארכיון ארכיון מהמקור מ-יוני 25, 2007. נבדק ב-יוני 23, 2007.
  115. ^ Savage, Mark (1 בפברואר 2020). "Tony Bennett reveals he has Alzheimer's". BBC News. נבדק ב-2 בפברואר 2020. {{cite news}}: (עזרה)