כיסוי ראש לנשים (הלכה)
כיסוי ראש הוא חיוב הלכתי על נשים יהודיות שנישאו לכסות את שיער ראשן. לכיסוי הראש מקובל להשתמש במטפחת ראש, כובע או פאה נוכרית. בעבר, במיוחד ביהדות ארצות האסלאם, נהגו גם הרווקות לכסות את ראשן, אך כיום אין כמעט הנוהגות כך.
_-_Isra%C3%ABl_(4674795079).jpg)
ישנן נשים שאינן מקפידות לכסות את ראשן בקביעות, אך נוהגות כך בבית הכנסת ובאירועים דתיים וחשובים אחרים[1].
דת משה ודת יהודית
עריכה
ערך מורחב – עוברת על דת משה ויהודית
בתורה ובחז"ל
עריכהמקור דין זה במשנה במסכת כתובות[2] המונה את הנשים שאיבדו את זכותן לקבלת תשלום הכתובה בעת גירושיהן, ביניהם אישה היוצאת למרחב הציבורי "פרועת ראש". ”ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית”. בתלמוד שם מבוארת החלוקה הבאה:
- דת משה: מידת החיוב מהתורה. אישה ההולכת ללא כיסוי ראש כלל נחשבת לעוברת על 'דת משה', ואיסורו מהתורה. איסור זה לומד התנא דברי רבי ישמעאל ממשמעות הפסוק לגבי סוטה המחייב את הכהן לגלות את ראש האישה טרם השקייתה. מכאן הוא לומד שהתורה רואה בפריעת הראש מעשה חמור שעל נשות ישראל להימנע ממנו. ”ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב: ופרע את ראש האשה[3] ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש”. על פי הגמרא, די בכיסוי האוסף את השיער, כמין רשת ('אפילו קלתה שפיר דמי') כדי לצאת ידי חובת ציווי התורה.
- דת יהודית: מידת חיוב מחמירה יותר הנובעת ממנהג ישראל. אישה ההולכת עם כיסוי ראש חלקי עוברת על 'דת יהודית', כלומר אומנם אינה עוברת על איסור תורה, אך חורגת מההתנהגות המקובלת בציבור היהודי על פי המסורת[א][1].
בספרי ההלכה
עריכהדין זה הובא בספרי ההלכה ”לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש, אחת פנויה ואחת אשת איש[4]”. לדבריהם, חיוב התלמוד בכיסוי ראש הוא גם לנשים פנויות או לנערות, וכן נהגו ביהדות תימן. אולם ברוב המקומות לא כיסו הרווקות את ראשן, וכך הוא המנהג כיום. מקור להיתר הוא מדברי המשנה[5] המתארת כלה לפני חתונתה ההולכת ללא כיסוי ראש[6]. הרב אברהם אבלי הלוי גומבינר[7] סבור שיש לנערות ופנויות ללכת רק עם שיער אסוף, אך רוב הפוסקים חלקו עליו והתירו זאת, כשהם מפרשים את דברי הרמב"ם והשולחן ערוך "אחת פנויה ואחת אשת איש" כהתייחסות לגרושה ואלמנה ולא לרווקה.
דאורייתא, דרבנן, או מנהג
עריכהלשיטת רוב ככל פוסקי ההלכה, כיסוי הראש הוא מצווה מדאורייתא, ולפיכך החיוב קיים לעולם, ואינו משתנה לפי המנהג והמקום. הם מסתמכים על דברי הגמרא, "דאורייתא היא"[8]. אבל הרב ישראל איסרלן בספרו תרומת הדשן[9] כותב כי לדעת הרמב"ם המצוה היא מדרבנן, והוא מפרש את דברי הגמרא "דאורייתא היא" שהכוונה היא לרמז מן התורה. הרב עובדיה יוסף הביא דוגמאות נוספות לכך, שהמילים "דאורייתא היא" אינן מוכיחות שמדובר באיסור דאורייתא[10], אך הסיק לבסוף כי כיסוי הראש הוא מצווה מדאורייתא.
גם באחרונים יש דעות בודדות הסוברות כי חיוב כיסוי הראש הוא מדרבנן. ביניהם ניתן למצוא את הרב יוסף ניסים בורלא[11], והרב יוסף משאש שהסיק כי כיסוי הראש מקורו במנהג המוזכר בתורה, ואינו חיוב מדאורייתא או דרבנן, ולפיכך הוא משתנה כפי מנהג המקום. הרב משאש הסתמך על פרשנות[12] הקובעת כי כל האיסור נבע מהנורמה שאישה שהולכת ללא כיסוי ראש נחשבת כמבוזה ופרוצה, ולכן כיום, שהנורמה שונתה, מותר[13]. במקום מושבו בתלמסאן שם כיהן כאב בית הדין, חשב כי המנהג התבטל בכל העולם[ב], ולפיכך פסק הלכה למעשה לזוג שעמדו להתגרש, כי האישה אינה חייבת לכסות את ראשה. עם זאת, מדובר כאמור בדעת מיעוט, ולדעת רוב הפוסקים כיסוי הראש הוא חיוב מדאורייתא.
כיסוי מפאת דברים שבקדושה
עריכההגמרא במסכת ברכות[14] דנה באיסור אמירת "דברים שבקדושה", כגון קריאת שמע, בזמן חשיפה למראות או קולות שעלולים לעורר הרהור עבירה. בין היתר, נקבע שם בקצרה כי "שער באישה ערווה", כלומר שיער האישה נחשב לצורך העניין לדבר שעלול להביא להרהור עבירה. לפיכך אסור לגבר ללמוד תורה, לקרוא קריאת שמע או לומר שאר דברים שבקדושה כנגד שיער גלוי של אישה, כמו נגד מראות לא צנועים אחרים. דין זה תקף לכל גבר בכל זמן, אפילו בעלה של האישה. אולם במשך השנים חיו יהודים במקומות שבהם נשים לא נהגו לכסות ראשן, ולכן היו פוסקים שקבעו שאין איסור לקרוא קריאת שמע כנגד שיער של אישה[15][16] מכיוון שכבר אין חשש שיביא להרהור עבירה.
ישנה מחלוקת בין הפוסקים לגבי כיסוי ראש לרווקות בעת תפילה ולימוד תורה. רוב הפוסקים האשכנזיים מצאו סיבות שלא לדרוש מרווקות כיסוי ראש, אולם יש מהפוסקים הספרדיים אשר דורשים מבנות לכסות את ראשן בעת תפילה, אמירת ברכות ולימוד תורה. כך פסק הרב עובדיה יוסף[17], ובחלק מבתי הספר של רשת בני יוסף נוהגות כפסקו. בבתי הספר שבנשיאותו של הרב מאזוז מקפידים שהילדות תכסינה את ראשן בשעת תפילה ולדעתו אין הבדל בין בנות לבנים בדרישה לכיסוי ראש[18].
שיעור הכיסוי הנדרש
עריכה
ישנם דעות ומנהגים שונים בין הקהילות היהודיות השונות בעניין סוג וגודל הכיסוי הנדרש ואורך השיער שניתן להשאיר מחוץ לכיסוי, אם בכלל. בגמרא[19] מובא שאסור לומר דברים שבקדושה כנגד "טפח באשה", כלומר טפח חשוף מגופה, וכנגד "שער באשה". ישנה מחלוקת האם השיעור של טפח נאמר גם לעניין שיערה, או לעניין גוף האישה בלבד. לפי האפשרות האחרונה, נכתבו פסיקות שונות מאוד בנוגע לשיעור הרלוונטי לאיסור השיער. יש שפסקו שהאיסור אפילו על פחות מטפח ויש שפסקו שאפילו יותר מטפח מותר כל עוד רוב השיער מכוסה.
לפי פסיקת הרמב"ם והשולחן ערוך, יש לכסות את כל הראש. לעומת זאת, שיער היוצא מחוץ לכיסוי, הנקרא "שיער שחוץ לצמתה", הותר על ידי הרשב"א וראשונים נוספים. מנהג זה היה נפוץ בעבר בארצות המזרח, והדבר נדון בתשובת מהר"ם אלשקר. כיום רוב הפוסקים מגבילים את אורך השיער המותר מחוץ לכיסוי. מנהג זה קיבל תוקף הלכתי על ידי הרב עובדיה יוסף והרב משה פיינשטיין שהתירו בדיעבד לגלות כטפח מרובע (=שתי אצבעות) בקדמת הראש.
בציבור החרדי מקובלת השיטה המחמירה שמחייבת כיסוי מלא, ובחלקים מהציבור החסידי יש אף נשים שמגלחות כליל את שיער ראשן לאחר נישואיהן כדי לוודא שלא יצא אפילו מעט שער מהכיסוי. מנהג זה מושפע מהנהגה של אישה בשם קמחית המוזכרת בתלמוד ובמדרשים[20], עליה מסופר שאפילו קורות ביתה מעולם לא ראו את קלעי שערה.
כיסוי הראש בפאה נוכרית
עריכהשימוש בפאה נוכרית ככיסוי ראש מעורר מחלוקת הלכתית. ישנן דעות הסוברות כי פאה נוכרית שווה לכיסוי ראש רגיל, בעוד דעות אחרות רואות בפאה פתרון עדיף על כיסויי ראש אחרים, ודעות אחרות רואות בפאה דבר שאינו יכול לשמש כלל ככיסוי ראש.
הדעה המתירה
עריכההמתירים את השימוש בפיאה ככיסוי ראש מתבססים על דברי המשנה במסכת שבת, ”יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר”, משנה העוסקת באיסור הוצאה מרשות לרשות. המשנה קובעת כי יציאת נשים מביתן כשלראשן פאה נוכרית מותרת בשבת, על פי הכלל שתכשיט הצמוד לגוף מותר. בספר שלטי הגיבורים דייק מכאן כי דווקא בנוגע לאיסורי שבת עולה שאלת האיסור בפאה נוכרית, אבל שימוש בפיאה ככיסוי ביום חול מותר.
כמו כן, מדברי ראשונים רבים עולה כי הפאה הנוכרית המוזכרת במשנה שימשה כתכשיט, ועל כן אין מניעה לשיטה זו שהפאה תהיה הדורה ויפה[21][22].
בין הרבנים המתירים שימוש בפאה נוכרית ככיסוי ראש נמנים הרמ"א[23], המשנה ברורה[24], הרב משה פיינשטיין[25], החזון איש[ג], הרב שלמה זלמן אוירבך[27] ועוד, גם מקרב הרבנים הספרדים יש המתירים, מהם: הרב בן ציון אבא שאול[28], הרב שלום משאש[29], הרב יוסף קאפח[30]. והרב אליהו בקשי דורון[31]. רבי מנחם מנדל שניאורסון אף טען שכיסוי הראש בפאה עדיף על כיסוי במטפחת[32], וביקש והציע פעמים רבות שנשים תלכנה רק עם פאה מחוץ לביתם[ד].
הדעה האוסרת
עריכההדעה האוסרת מבוססת על פרשנות הערוך ל'קפלטין' המוזכר בתלמוד ירושלמי[34] ככיסוי אסור. כך נאמר בירושלמי: "היוצאה בקפליטין למבוי, יש בה משום יוצאה וראשה פרוע" ופירש הערוך ”קפליטין בלשון רומי, שיער ותלתלים ופיאה נכרית”
טענות נוספות הועלו משום פריצות, הרהור או מראית עין, מפני שהפאה דומה מדי לשיער טבעי ואף עלולה להיראות כשיער טבעי בפני אנשים זרים, סיבה הפוסלת אותה משימוש ככיסוי ראש. בשיטה זו החזיקו הרב שמואל יהודה קצנלבוגן בספרו י"ב דרשות, היעב"ץ, שו"ת באר שבע, והרב עובדיה יוסף[35].
על הראיה שהובאה ממסכת שבת משיבים המתנגדים כי הפאה הנוכרית המוזכרת במשנה שונה במראה משיער טבעי באופן ניכר בבירור, בניגוד לפאה נוכרית מודרנית שעלולה בקלות ליצור רושם של שיער טבעי. להסבר זה נמצאו סימוכין בדברי התוספות[36], תירוץ נוסף מובא בפוסקים, שבמשנה במסכת שבת מדובר על פיאה שנועדה לעבות את שיער האשה ומדובר שם שמניחים את הפיאה מתחת לכיסוי ראש. עם זאת, מפאת הצורך של גרושות ואלמנות צעירות להתחתן מחדש, גם מבין האוסרים יש שהתירו לנשים אלו חבישת פאה.
המנהג כיום בציבורים השונים
עריכה
ברוב הציבור החרדי ליטאי ובחסידויות שמקורן מתחום המושב (כגון חסידות גור וחסידות חב"ד) נוהגות הנשים ללכת עם פאה נוכרית. בחסידויות שמוצאן מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (כגון חסידות בעלז, חסידות סאטמר) נוהגות הנשים לחבוש על הפאה כובע. בציבור הדתי לאומי ובעדה החרדית, חובשות הנשים מטפחות לכיסוי ראשן.
בציבור החרדי הספרדי ישנן נשים ההולכות במטפחת או כובע בהתאם לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף, אך ישנן גם נשים רבות החובשות פאה[ה]. ישנם גם ראשי ישיבות ספרדיות המורים לתלמידיהם כי על נשותיהם להשתמש בפאה[38].
על רקע המחלוקת קיימים גורמים הפועלים להפסקת השימוש בפאה נוכרית. בכמה כלי תקשורת חרדיים, מקדישים חלק ניכר מהשידורים על מנת לעודד נשים לעבור מפאה נוכרית לכיסוי ראש אחר[39], וכן מופצים פשקווילים רבים באזורים חרדיים המתריעים על האיסור לכאורה בפאה נוכרית ככיסוי ראש.
בחסידות חב"ד מקפידות הנשים על כיסוי ראשן דווקא בפאה נוכרית, זאת על פי הוראתו של הרבי מחב"ד[ו].
מיעוט בקרב הנשים בציבור הדתי לאומי האשכנזי, בעיקר מבוגרות יותר חובשות פאה[1], כאשר אצל הנשים הצעירות מדובר בתופעה חדשה יחסית המסוקרת בתקשורת[42].
אירוע מפורסם שנקשר בעניין הפאות הנוכריות אירע בשנת ה'תשס"ד (2004), אז נפוצה ידיעה בקרב הציבור החרדי ששיער הפאות הנוכריות מגיע בחלקו מהודו, שם נתרם השיער כחלק מפולחן עבודה זרה ולכן אסור לשימוש. בתקופה זו אסרו רבים על חבישת אותן פאות שנחשדו שמוצאן מהודו, ובקרב הציבור התפשטה תופעה של שריפת פאות, מכיוון ש"עבודה זרה טעונה שרפה". בעקבות אותה פרשה קיים כיום פיקוח על שיווק הפאות על מנת לוודא שאין שיער שמקורו בעבודה זרה[43].
סגנון הפאות המותרות
עריכהחלק מפוסקי ההלכה בדורות האחרונים סייגו את ההיתר לשימוש בפאה נוכרית, וטענו כי רק פאה במראה פשוט ומוקפד מותרת, בעוד פאה נוכרית במראה טבעי "מודרני" (תסרוקת פרועה וארוכה) אסורה בשימוש. בדעה זו מחזיקים הרב שמואל הלוי ואזנר והרב יוסף שלום אלישיב. הנימוק העיקרי לדבריהם הוא האיסור על אישה למשוך תשומת לב יתרה, והיות שפאה במראה פרוע או בנפח בולט עלולה למשוך תשומת לב יתרה, יש לאוסרה בדומה לאיסור לבישת "בגד אדום". הדברים באו לידי ביטוי בתקנון שנוסח על ידי בית דין "משמר התורה"[44]. עם זאת, הרב משה שטרנבוך הביע את דעתו שקשה לנסח תקנונים בעניין זה[45].
ישנם פוסקים שסברו אחרת[ז], ביניהם הרב שלום משאש, שכתב כי ”לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם”[48]. הרב יצחק עבאדי כתב כי ”בוודאי שלא יעלה על הדעת לומר לאשה ללבוש מה שפחות יפה, וכל אשה עם הטעם שלה, והרי כל בנות ישראל בנות מלכים הן וראויות הן לאיצטלה היפה ביותר”[49].כך גם דעתו של הרב יוסף קאפח הסבור שמותר לחבוש פאה ”יפה שביפות ונהדרה שבנהדרות”[50].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- הערך "כיסוי ראש לנשים", באתר ויקישיבה
- הערך "פאה נכרית", באתר ויקישיבה
- שאלות ותשובות בנושא הפאה
- אסופת מאמרים בנושא כיסוי ראש, באתר ספריית אסיף
- ספר לקט שכחת הפאה, הרב שלום דב וולפא
- ספר חן וכבוד, הרב ליאור עזרן
- ספר ותשקוט הארץ, הרב יואל שילה
- כיסוי ראש האישה ו פאה נכרית באנציקלופדיה היהודית באתר דעת
- אילן פוקס, עיון במשנתם של פוסקים בני עדות המזרח לכיסוי ראש - קריאה מחודשת, באתר קולך
- הדר גלרון ואמילי עמרוסי, פולמוס כיסוי ראש, באתר nrg, 9 בנובמבר 2004
- הרב אריה דוד וסרמן, כיסוי ראש לאשה בפאה נכרית, באתר "שטייגן"
- הרב שאול סילם, מעלת חבישת הפאה, סדרת שיעורים באתר מדיה הלכה
כיסוי ראש (הלכה), דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
עריכה- ^ מנהג צניעות שעל פניו אין מקורו בחיוב מהתורה, אלא לפי המקובל בין בנות ישראל.
- ^ "ועתה כל הנשים יוצאות בריש גלי פרועי שער, זולת הזקנות הן שמכסין ראשן, ולא כולה, רק מניחין חלק גלוי מצד פנים". – מתוך תשובתו של הרב משאש[13].
- ^ החזון איש סבר שלפעמים פאה מכסה יותר ולכן יש בה יתרון, וכך כתב: "לפעמים יש בזה גם יתרון על מטפחת, שמכסה יותר טוב את כל השיער"[26].
- ^ ואף סירב לסדר חופה וקידושין לזוגות אם הכלה לא התחייבה לחבוש פאה נוכרית[33].
- ^ מתוך כתבה בכיכר השבת[37]: "ברשת החינוך של הרב עובדיה לא מצייתים לפסקים של מרן ונשים באות לעבודה עם פאות... עשרות נשים בתפקידי מנהלה, שכמחציתן חובשות פאות".
- ^ הרבי מחב"ד טען כי אומנם הכיסוי במטפחת עדיף אלא שלא ייתכן במציאות שאישה תכסה את ראשה כהלכה באמצעות מטפחת[40]. למען חיזוק הוראה זו יזם הרבי הקמת גמ"ח הלוואות עבור נשים המתקשות לרכוש פאה נוכרית[41].
- ^ בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (תלמיד ה"ערוך לנר")[46]: "עתה אני שואל איזהו גבול ישימו בארוכת ורחבת הפאה, אתמהה", ובשו"ת "כרם שלמה"[47] המיישב את הגמרא בכתובות (סו): ש"נתעטפה בשערה" מדבר על פאה נוכרית.
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 סימה זלצברג, עוז אלמוג, שיער וכיסוי ראש בקרב נשים במגזר הדתי לאומי באתר אנשים ישראל, 2008.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ב, עמוד א'
- ^ ספר במדבר, פרק ה', פסוק י"ח
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה י"ז.שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"א
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ב', משנה א'
- ^ ראבי"ה ע"ו; מרדכי פ; רא"ש לז
- ^ ספר מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ה, סעיף א'
- ^ מסכת כתובות דף ע"ב עמוד ב
- ^ סימן רמ"ב
- ^ בשו"ת יחוה דעת חלק ה' סי' ס"ב
- ^ שו"ת וישב יוסף, יורה דעה סימן ב
- ^ רש"י כתובות דף עב עמוד א'. ד"ה אזהרה, המסביר את טעם האיסור בשני אופנים. לדעת הרב משאש שני ההסברים לא קיימים כיום
- ^ 1 2 יוסף משאש, אוצר המכתבים, חלק ג, סימן אלף תתפ"ד, באתר היברובוקס
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ד, עמוד א'
- ^ Eliezer Brodt, Two Editions of R. Chaim Berlin's Responsa: An Egregious Example of Censorship, Tradition sefarim Blog
- ^ ערוך השולחן, אורח חיים, ע"ה, ז'
- ^ יחוה דעת חלק ה' סימן ו' ובאוצר דינים לאשה ולבת (לרב יצחק יוסף פרק ט' הלכה כ"ג
- ^ אתר כיסא רחמים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ד, עמוד א' (ד"ה 'לאשתו ולק"ש')
- ^ הרב יוסף אלנקווה, מעשה קמחית, מתוך שו"ת מורשת
- ^ דברי הרמב"ם מופיעים בתשובתו של הרב אליהו לבנון ויספיש באתר היברובוקס
- ^ ראו גם תשובתו של הרב יוסף קאפח באתר היידפארק
- ^ הגהת הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ה, סעיף ב'.
- ^ משנה ברורה, סימן ע"ה, סעיף קטן ט"ו.
- ^ אגרות משה חלק אבן העזר חלק ב', יב
- ^ דינים והנהגות מהחזון איש חלק ב', פרק ח' אות ט'
- ^ שלמה זלמינא וינברג, בית ישראל להבה, תשע"ה, עמ' תכג, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ ראו שו"ת אור לציון חלק ב' פרק מ"ה הלכה ט"ז, ובהערות שם באתר היברובוקס, וכן כאן
- ^ ראו תשובותיו של הגאון רבי שלום משאש בעניין פאה נכרית
- ^ ראו תשובתו של הגאון רבי יוסף קאפח באתר היידפארק
- ^ בהסכמה לספר "חן וכבוד".
- ^ שיחה לא' דראש־חודש אלול ה'תשי"ד, באתר Google Docs
- ^ שלום דובער וולפא, לקט שכחת הפאה, תשסא, עמ' 80
- ^ מסכת כתובות פרק ז הלכה ו
- ^ שו"ת יביע אומר חלק ה' אבן העזר סימן ה'. הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף, הביא ב"קונטרס על פאה נכרית", יותר משלושים רבנים שאוסרים, רובם מעדות המזרח
- ^ ראו ציטוט וצילום הספרים באתר "פרידמן" ספרי קודש
- ^ כתבה בכיכר השבת
- ^ יוני גבאי, דוד החתן: "הגאווה הספרדית נחלשה, מוכרחים לחזק אותה", באתר כיכר השבת
- ^ שיער וכיסוי ראש של נשים במגזר החרדי
- ^ תורת מנחם כרך י"ב עמ' 188 ואילך (ניתן לראות כאן)
- ^ אגרות קודש חלק ו', איגרת א'תתל"ב
- ^ כתבה מתוך מגזין 'בשבע' ומגזין 'מקור ראשון'
- ^ דעת אנציקלופדיה יהודית, "נפלה עטרת ראשנו" - כתבה מפורטת באתר ערוץ7
- ^ ראו נוסח התקנון באתר 'שטייגן'
- ^ בשו"ת דת והלכה סימן א', ראו כאן
- ^ שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר, חלק ב' סי' ל"ו
- ^ שו"ת "כרם שלמה" אורח חיים ע"ה
- ^ בשו"ת תבואות שמש חלק אבן העזר סימן קל"ח, ראו כאן
- ^ בשו"ת אור יצחק חלק אבן העזר סימן ג', ראו כאן
- ^ ספר ברכת משה, הלכות ברכות פרק א' סעיף מ"ב בהערה.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.