מבשרך לא תתעלם

מִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם הוא ציווי מקראי לפיו אדם צריך לסייע לקרוביו, לכל אדם, או לעצמו. הוא משמש גם כניב בשפה העברית המבטא צורך לסייע לקרובים או לבני אותו עם.

מבשרך לא תתעלם
(מקורות עיקריים)
מקרא ישעיהו, נ"ח, ז'
תלמוד בבלי מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'
תלמוד ירושלמי מסכת כתובות, פרק י"א, הלכה ג'
משנה תורה ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ב', הלכה י"ד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מקור הציווי ומשמעותועריכה

המקור לציווי הוא בספר ישעיהו, בו אומר הנביא: ""הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק ז').

דעת הסוברים שהציווי נאמר על כל אדםעריכה

לפי בר קפרא שדעתו מובאת במדרש רבה על ספר ויקרא[1], "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" מדבר על עני - "הוי רואה בשרו (של העני) כבשרך, כי אין לך אדם שאינו בא לידי מידה זו (עוני). אם לא הוא - בנו, אם לא - בנו, בן בנו...". כלומר, מומלץ לתת לעני, מכיוון שבעתיד ייתקל הנותן (או מי מבני משפחתו) בעצמו בקשיים כלכליים, ומי שיש בידם אמצעים יסייעו לו. לפי דעה זו, האמפתיה והסימפתיה כלפי העני נובעים מחששו של כל בן אנוש שהעוני ייפול בגורלו.

רבי יוסף קרא ורבי יוסף כספי, פרשנים מאוחרים יותר, מסבירים את דעה זו: הם טוענים ש"מבשרך על תתעלם" הוא פירוש על חלקו הראשון של הפסוק, "כי תראה ערום וכסיתו" - אם תראה ערום תכסנו בבגד, ולא תעלים עיניך מאחיך האביון כשתראנו ערום, כי בשרך הוא, ו"מבשרך אל תתעלם". לפי דעה זו "בשרך" הכוונה לכל אדם, כי מין האדם הוא בשר, אז כל בני האדם קרויים "בשר"[2].

על דרך הדרוש ביאר רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בפירושו כלי יקר על ספר שמות, ש"ומבשרך" פירושו, שאסור לאדם להתעלם מלתת צדקה לעני אפילו אם על ידי זה יחסר מבשרו ויעני בעצמו[3].

דעת הסוברים שהציווי נאמר על גרושתועריכה

דעה נוספת מובאת בתלמוד ירושלמי[4] ובמדרש רבה[5], לפיה הציווי "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" נאמר על גרושתו של האדם, וכוונתו היא שאסור לאדם להתעלם ממצוקתה של גרושתו. כך פירש רבי יעקב בר אחא בשם רבי אלעזר - "מבשרך לא תתעלם - זו גרושתו", שאפילו אחרי שמתגרש ממנה היא נקראת "בשרו". לפי פירוש זה, גרושתו של האדם נקראת "בשרו", משום שאם יישא את אחותה של גרושתו, נאמר להם על פי ההלכה שהם אסורים זה לזה, כי היא אחות בשרו.

התלמוד מביא סיוע לשיטה זו, ממעשה שאירע עם רבי יוסי הגלילי. אשתו של רבי יוסי הגלילי ציערה אותו רבות והוא סבל בגללה סבל רב. כשהגיע רבי אלעזר בן עזריה לביתו של רבי יוסי הגלילי, אמר לו לגרש את אשתו, כי אין כבודו לדור עם אשה שמתנהגת עמו בצורה לא יפה. רבי יוסי הגלילי השיב לו, שהסכום שהתחייב לאשתו בכתובה הוא סכום גדול ביותר. אין באפשרותו לשלם סכום כזה, ולכן אינו יכול לגרש את אשתו. רבי אלעזר הציע שהוא ישלם את הסכום במקום רבי יוסי, על מנת שיוכל לגרש את האשה, וכך נעשה. לאחר מכן רבי יוסי הגלילי המשיך בחייו והתעשר. גרושתו לעומת זאת, הלכה ונישאה ליהודי אחר שהיה שומר העיר. לאחר זמן, הורע מזלם, בעלה ירד מנכסיו ונעשה עני. הוא אף חלה בשתי עיניו ונעשה עיוור לגמרי. בלית ברירה, האשה הייתה מוליכה את בעלה ברחובות העיר, ומדריכה אותו לדפוק על דלתות הבתים כדי לקבץ צדקה לצורך מחייתם (היא עצמה לא יכלה לעשות זאת מפאת כבודה). פעם אחת, עברו בכל בתי העיר, ואף אחד לא נתן להם כלום. אמר לה בעלה: אין כאן עוד רחוב שנוכל לקבץ שם נדבות? השיבה לו האשה, יש עוד רחוב אחד, אבל בו גר בעלי הראשון רבי יוסי הגלילי, ואיני יכולה להיכנס לשם משום שאני מתביישת שיראו אותי במצב כזה. שמע בעלה את הדברים וכעס (כיוון שהבין שהיא מתביישת בזה שנישאה אליו), ותפס אותה בידו והכה אותה. היא צעקה עליו והשיבה לו מנה אחת אפים, וכך התבזו שניהם ברחובה של עיר במצבם המחפיר. עבר שם רבי יוסי הגלילי, ושמע את קולם שהם מתבזים בשווקים וברחובות. מיד לקח את שניהם, ונתן להם את אחד הבתים שהיו בבעלותו. הוא פרנס אותם והאכילם כל ימי חייהם, משום שנאמר "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם"[6].

סיוע נוסף כעין זה מובא בויקרא רבה[1] מסיפור שאירע עם רבי תנחומא. בימיו של רבי תנחומא הייתה עצירת גשמים, ובאו אנשי העיר לפני רבי תנחומא ובקשו ממנו שיגזור תענית ציבור, כדי שתפילתם ותעניתם של כל אנשי העיר תגרום לירידת הגשמים. רבי תנחומא גזר שתי תעניות, ולא ירדו גשמים. בפעם השלישית קם ודרש בציבור, שכל אחד ילך ויקיים מצוות צדקה ככל יכולתו[7], כדי לזכות את ישראל שיהיו ראויים לגשם. קם אחד האנשים משומעי לקחו של רבי תנחומא, לקח מביתו כסף, ויצא לשוק. פגשה אותו גרושתו, נגשה אליו ואמרה לו: תזכה בי היום במצוות צדקה, כיוון שמיום שיצאתי מביתך לא ראיתי טוב. ראה אותו אדם שגרושתו נמצאת במצב קשה מאוד, שלא היו לה בגדים כראוי והייתה שרויה בצרה גדולה, התמלא עליה ברחמים ונתן לה סכום כסף ממה שהיה בידו, והלך לו. באותה שעה שדיבר עם גרושתו בשוק, עמד אדם אחד וצפה בהם. בא לפני רבי תנחומא ואמר לו: כיצד אתה יושב כאן בבית המדרש כאשר נעשית עבירה? רבי תנחומא התעניין במה מדובר, והצופה סיפר לו שראה את אותו אדם מדבר עם גרושתו בשוק ונותן לה מעות. קרא רבי תנחומא לאותו אדם ואמר לו: "אינך יודע שהעולם בצער? בני האדם נמצאים בצער, הבהמות נמצאות בצער... ואתה הולך לגרושתך ונותן לה כסף? אינך יודע שלא נכון להתנהג כך"? בתגובה לדבריו, טען אותו אדם שרבי תנחומא בעצמו דרש את הפסוק "ומבשרך לא תתעלם" על גרושתו, ורבי תנחומא בעצמו אמר שכל אחד ילך ויקיים מצוות צדקה ככל יכולתו. לכן לקח מכספו ויצא לחפש מצווה, וכשפגש את גרושתו ושמע את דבריה וראה את מצבה - ריחם עליה ונתן לה כסף, כמאמר הפסוק.

המדרש מספר, שמעשה זה, של האדם שלא התעלם מגרושתו וחמל עליה, גרם לבסוף לירידת הגשמים, וכך לשונו:

באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו לשמים ואמר לפני הקב"ה:
ריבונו של עולם! מה אם זה (האדם שנתן כסף לגרושתו) שהוא בשר ודם ואכזרי ולא היה עליו מזונותיה (אין עליו חיוב לתת כסף לגרושתו) נתמלא עליה רחמים ונתן לה, אנו שאנו בני בניך, בני אברהם יצחק ויעקב, ומזונותינו עליך, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים! באותה שעה ירדו גשמים ונתרווח העולם.

דעת הסוברים שהציווי נאמר על עצמועריכה

יש המפרשים את הציווי "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" כאוסר על האדם להתעלם מצרכיו הרוחניים או הגשמיים. בספר תנא דבי אליהו[8] נאמר, שהציווי נאמר על אחריותו של האדם על מעשיו:

אמר לו הקדוש ברוך הוא לזה האדם: בני, כל הימים שנתתיך על פני האדמה עשה מעשים טובים ותלמוד תורה, והרחק עצמך מן העבירה ומן דבר מכוער. לכך נאמר "ומבשרך לא תתעלם".

במדרש שמואל[9] מובא, שהציווי נאמר על אחריותו של האדם על צרכיו הגשמיים - "אם יש ספוק (=מספיק כסף) בידך לכסות את עצמך תחלה אז אנכי מצווך לכסות גם את העני. ואם לא, לא תכסה את אחרים ותשאר אתה ערום, אלא מבשרך לא תתעלם כי בשרך קודם לבשר אחרים כי צריך לאדם שלא יפזר כל ממונו ויטיל עצמו על הצבור".

דעת הסוברים שהציווי נאמר על תלמיד חכםעריכה

פירוש נוסף הובא בספר תנא דבי אליהו[8], לפיו הציווי "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" הוא ציווי על "מי שיש לו תלמיד חכם בשכונתו ויודע בו שהוא קורא לשם שמים והוא שונה לשם שמים", שיפרנס ויכלכל את התלמיד חכם, ועל ידי כך - "נמצא שהוא מקיים ומחייה לאותו תלמיד חכם ואת אשתו ובניו ואת כל אשר לו ואת כל הקרובים עמו במשפחה".

דעת הסוברים שהציווי נאמר על קרוביםעריכה

פרשנים מאוחרים יותר, כדוגמת רש"י והאבן עזרא, טוענים ש"מבשרך לא תתעלם" הוא ציווי לא להתעלם מצרתו של קרוב משפחה, כמו הפסוקים "כי אחינו בשרנו הוא"[10], וכן "איש איש אל כל שאר בשרו"[11], המדברים על אח או קרוב.

דרך האמצעעריכה

רבי דוד בן יוסף קמחי, המכונה הרד"ק, בוחר בדרך האמצע, וטוען שמבחינה עקרונית הפסוק נאמר על כל עם ישראל, אבל על התעלמות מצרתו של קרוב יש יותר חיוב. לכן בקרוב שהוא עני, לא יעלים עיניו ממנו עד שיצטרך לשאול מחייתו, אלא חייב להלוות לו ולפתוח לפניו דרכים שירוויח בהם.

בהלכהעריכה

נושא את בת אחותועריכה

בברייתא[12] נאמר: "האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו - עליו הכתוב אומר "אז תקרא וה' יענה"". רש"י מסביר, שהפסוק "אז תקרא וה' יענה" (ישעיהו, נ"ח, ט') נסוב על הפסוקים שלפניו, בהם נאמר "ומבשרך לא תתעלם", וכוונת הפסוק היא שעל ידי שלא יתעלם מבשרו - אלהים יענה לקריאתו. עוד פירש רש"י, שהטעם ששבחו חכמים את נישואי בת אחות יותר מנישואי בת אחיו הוא ש"געגועי אדם רבים על אחותו, יותר מן אחיו, ומתוך כך (שנושא את בת אחותו) נמצא מחבב את אשתו". בתוספות[13] נאמר טעם אחר בשם רבינו תם: "לפי שהיא בת מזלו, כדאמרינן רוב בנים דומין לאחי האם". פירוש נוסף בשם רשב"ם המובא בתוספות אומר, שאין הבדל מהותי בין אח לאחות, אך כיוון שהאחות משכנעת את אחיה לשאת את ביתה, בחרה הברייתא לדבר על אחותו.

הרמב"ם פסק שדין זה חל גם על בת אחיו וגם על בת אחותו[14]. המגיד משנה כותב בהסבר דין זה, שאהבת הקרובים היא טבעית, "ואהבת האיש לאשתו באה מחמת מעשה שניהם שהוא מקרה להם, ובהתחבר שתיהן אז יהיה האוהל נכון ויהיה שלום בבית, וידוע שאין לך קרובה שיכול אדם לישא יותר מבת האחות ובת האח, על כן אמרו חכמים שעליהם אמר המקרא "ומבשרך לא תתעלם"". כך גם פסק הרמ"א[15].

צדקהעריכה

רבי יצחק בן משה מווינה פסק בספרו אור זרוע (הלכות צדקה), לתת קודם כול לקרובי משפחתו, עד מחצית מכספי הצדקה. דין זה נסמך על הפסוק "ומבשרך אל תתעלם".

היתר לטעון דין לקרובועריכה

במשנה במסכת אבות[16] ""יהודה בן טבאי אומר, אל תעש עצמך כעורכי הדיינין"". כלומר, לא ללמד את אחד מבעלי הדין להגיד טענה שתועיל לו, "אמור כך וכך", אפילו אם יודע שהוא צודק. רב נחמן טען שלמרות דין זה, לקרובו מותר לו ללמד מה להגיד משום "ומבשרך אל תתעלם"[17]. כך גם נפסק בשלטי גיבורים[18].

הציווי לזון את הבנותעריכה

בברייתא במסכת כתובות[19] נאמר, שהמצווה על האדם לזון את בנותיו היא משום "ומבשרך לא תתעלם".

רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, בעל ערוך השולחן, מביא בשם תנא דבי אליהו (פרק עשרים ושבעה) את סדר הקדימות בדין זה: "בתחילה יפרנס את אביו ואמו, ואם הותיר - יפרנס את אחיו ואחיותיו, ואם הותיר - יפרנס את בני משפחתו, ואם הותיר - יפרנס את בני שכונתו, ואם הותיר - יפרנס את בני מבוי שלו, ואם הותיר - יפרנס את שאר בני ישראל"[20].

בחסידותעריכה

הבעל שם טוב הסביר שכוונת הפסוק "ומבשרך לא תתעלם", היא שאסור לאדם להתעלם מגופו, אלא עליו להעלות גם את הגוף לעבודת ה'.לדבריו, "עבודה בגשמיות", כוללת גם עבודת ה' בתחום החולין - כגון בעת משא ומתן. חלק מהתורות המובאת בעניין בשמו מציגות את ה"עבודה בגשמיות" בדיעבד וחלקן כלכתחילה. עבודת ה' בגשמיות משתלבת עם העיקרון של "מלוא כל הארץ כבודו", שביקש הבעל שם טוב להנחיל לתלמידיו. תחת הסיגופים הנחה הבעל שם טוב להרבות בטבילה במקווה. את הטבילה ראה הבעל שם טוב לא כהכשרה לדבר מצווה, אלא כעניין מהותי ודרך לדבוק באל[21].

שימוש כביטוי בעברית המודרניתעריכה

"מבשרך לא תתעלם" משמש גם כביטוי בשפה העברית, המבטא צורך לסייע לקרובים או לבני אותו עם[22].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 ויקרא רבה, פרשה ל"ד, פסקה י"ד
  2. ^ תנ"ך, מפעל מקראות גדולות הכתר
  3. ^ כלי יקר על ספר שמות, פרק ל"ה, פסוק ה'
  4. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק י"א, הלכה ג'
  5. ^ בראשית רבה, פרשה י"ז, פסקה ג'; ויקרא רבה, פרשה ל"ד, פסקה י"ד, הובא גם בתנא דבי אליהו פרק כ"ז
  6. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק י"א, הלכה ג'. מופיע באופן דומה בבראשית רבה, פרשה י"ז, פסקה ג', בויקרא רבה, פרשה ל"ד, פסקה י"ד, בילקוט שמעוני על ספר ישעיהו רמז תצ"ב, ובילקוט שמעוני על ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ח
  7. ^ תורת חיים על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ה', עמוד א'
  8. ^ 1 2 אליהו רבה, פרק כ"ז
  9. ^ על משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ז'
  10. ^ ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק כ"ז
  11. ^ ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ו'
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ו, עמוד ב'
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב', תוספות ד"ה והנושא
  14. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ב', הלכה י"ד
  15. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ב', סעיף ו'
  16. ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ח'
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז, עמוד ב'. על פי פירוש התוספות יום טוב על המשנה.
  18. ^ על תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף מ"ה, עמוד א' מדפי הרי"ף
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ב, עמוד ב'
  20. ^ ערוך השולחן על יורה דעה, סימן רנ"א סעיף א'
  21. ^ רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, מאור עיניים, פרשת פנחס
  22. ^ ישראל חיים טביוב, אוצר המשלים והפתגמים, פרויקט בן יהודה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.