פתיחת התפריט הראשי
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

מלחמת העצמאות האיריתאירית: Cogadh na Saoirse, באנגלית: Irish War of Independence) או המלחמה האנגלו-אירית הייתה מלחמת גרילה שהתרחשה על אדמת אירלנד בין השנים 1919 ו-1921. במלחמה נלחמו המורדים האירים שהתאגדו במסגרת הצבא האירי הרפובליקני והצבא האירי האזרחי (הקטן ממנו בהרבה) כנגד כוחות בריטים עדיפים ותומכים אירים - הצבא הבריטי, המשטרה האירית המלכותית, בלאק אנד טאנס, המחלקה המשטרתית המסייעת וכוח השיטור המיוחד של אלסטר. המלחמה הייתה תוצר של ההתעוררות הלאומית האירית שדוכאה בידי הבריטים ודרדור המצב על ידי שני הצדדים.

מלחמת העצמאות האירית
Hogan's Flying Column.gif
יחידת תגובה מהירה במלחמת העצמאות האירית
תאריך התחלה: 21 בינואר 1919
תאריך סיום: 11 ביולי 1921
משך הסכסוך: שנתיים ו-24 שבועות
מקום: אירלנד
תוצאה:
שינויים בטריטוריות:
הצדדים הלוחמים

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת

ראשי מדינה
דייוויד לויד ג'ורג'
ג'ון פרנץ', הוויקונט הראשון מאיפר 
איימון דה ואלירה
ארתור גריפית 
מפקדים
כוחות
אבידות

714 הרוגים

550 הרוגים

באפריל 1916, פתחו רפובליקנים איריים במרידת חג הפסחא כנגד השלטון הבריטי והכריזו על הקמתה של רפובליקה אירית. על אף שזו פורקה לאחר שבוע בודד של לחימה, המרידה ותגובתם של הבריטים אליה הובילו לתמיכה עממית גדולה יותר בשאיפה לעצמאות האירית. בבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת של שנת 1918, זכתה מפלגת שין פיין, המפלגה הבדלנית, לניצחון סוחף באירלנד. ב-21 בינואר 1919, נציגי השין פיין בפרלמנט הבריטי הכריזו על הקמתו של פרלמנט אירי - הדאל הראשון, והכריזו על עצמאותה של אירלנד. באותו היום, שני שוטרים מכוח השיטור האירי המלכותי (RIC, שהיה כוח שיטור בחסות בריטית) נורו למוות בידי מתנדבי הצבא האירי הרפובליקני (IRA), שפעלו על דעת עצמם. המאבק בין הצדדים התפתח בהדרגה - למשך רוב שנת 1919, פעילותו של ה-IRA התמקדה באיסוף וגניבת נשק מידי הבריטים ושחרור אסירים פוליטיים מבתי הסוהר במדינה, בעוד הדאל הראשון עמל על הקמתה של המדינה החדשה. בספטמבר אותה השנה, הממשלה הבריטית הוציאה מחוץ לחוק את הדאל ואת השין פיין והמאבק החריף. ה-IRA החל לבצע מארבים ולהתקיף כוחות של ה-RIC ושל הצבא הבריטי, לתקוף בסיסים ולגרום לנטישה של עמדות צבאיות מבודדות. הממשל הבריטי חיזק את ה-RIC עם מגויסים רבים מבריטניה - הבלאק אנד טאנס ודיוויזיית העזר - אשר היו ידועים לשמצה בשל המשמעת הרופפת שלהם ופעולות התגמול שביצעו כנגד גורמים אזרחיים,[1] חלקן אף היו מאושרות על ידי הממשל הבריטי.[2] במסגרת המלחמה, פשט המרי האזרחי בקרב העם האירי, כשאחד המקרים הנודעים ביותר הוא סירובם של עובדי הרכבות לשנע את כוחות הצבא הבריטי ואספקתו.

באמצע שנת 1920, במסגרת בחירות כלליות במדינה, הצליחו הרפובליקנים (תומכי עצמאות הרפובליקה האירית) לזכות במרב הקולות ברוב מחוזות הבחירה. השלטון הבריטי במדינה החל לקרוס, בעיקר במערב ובדרום, והבריטים נאלצו להפעיל תקנות שעת חירום במדינה. עד נובמבר 1920, 300 איש כבר נהרגו במסגרת העימותים, אך באותו חודש המאבק רק התדרדר. ב-21 בנובמבר 1920, התרחש בדבלין יום ראשון העקוב מדם - בבוקרו נהרגו על ידי ה-IRA כ-14 מפעילי מודיעין בריטים וכתגובה, באותו אחר הצהריים, פתחו כוחות ה-RIC באש חיה במהלך משחק כדורגל גאלי, הרגו 14 אזרחים ופצעו 65. שבוע לאחר מכן, 17 חיילים מדיוויזיית העזר נהרגו בידי חיילי ה-IRA במחוז קורק, וכתגובה, הפעילו הבריטים ממשל צבאי בדרום אירלנד, ברוב שטחה של פרובינציית מנסטר. בדצמבר, העלו חיילים בריטים את מרכז העיר קורק באש והאלימות רק המשיכה להתגבר בשבעת החודשים שלאחר מכן - 1,000 איש נהרגו וכ-4,500 רפובליקנים נכלאו. רוב הלחימה התרחשה בפרובינציית מנסטר (בייחוד במחוז קורק), בדבלין ובבלפסט - בשלושתן נהרגו כ-75 אחוזים מסך האבידות במלחמה.[3]

המאבק בצפון-מזרח פרובינציית אלסטר היה בעייתי במיוחד, בשל הכיתתיות שאפיינה את האזור באותה התקופה ועד ימינו - המיעוט הקתולי באזור תמך בתנועת העצמאות האירית, שכן העם האירי ברובו המוחלט משתייך לזרם הקתולי של הכנסייה הנוצרית. לעומתו, הרוב הפרוטסטנטי, שהגיע לאזור במהלך יישוב אירלנד שהתרחש במאות השנים שקדמו לסכסוך ונטמע בתוך האוכלוסייה האירית, דווקא היה יוניוניסט ולויאליסט ותמך בהמשך השלטון הבריטי. כוח משטרתי מיוחד הוקם בפרובינצייה בשם "כוח השיטור המיוחד של אלסטר" - הוא הורכב בעיקר מפרוטסטנטים והיה לכוח צבאי למחצה. מרב עיסוקו היה תקיפת קתולים באלסטר כפעולות תגמול לפעולותיו של ה-IRA - כתוצאה מכך התפתח בעיר בלפסט מאבק כיתתי חריף ביותר, במסגרתו נהרגו כ-500 אנשים משני הצדדים, רובם קתולים.[4]

במאי 1921 חולק שטחה של אירלנד בידי הממשל הבריטי במסגרת חוק השלטון העצמי הרביעי שהועבר בפרלמנט הבריטי. דרום אירלנד, שהייתה עתידה להפוך לעצמאית, הופרדה מצפון אירלנד, שהייתה עתידה להשאר תחת שלטון בריטי. שני הצדדים חתמו על הסכם הפסקת אש ב-11 ביולי 1921. השיחות שנערכו בין הצדדים לאחר הפסקת האש הובילו לחתימתה של האמנה האנגלו-אירית ב-6 בדצמבר 1921. האמנה הביאה לתומו של השלטון הבריטי על רובה של אירלנד - 26 ממחוזות אירלנד הועברו לשליטתה של הממשלה האירית הזמנית שהפכה לממשלת מדינת אירלנד החופשית - דומיניון בעל שלטון עצמי בתחומי האימפריה הבריטית. לעומתם, לששת המחוזות הצפון-מזרחיים של אירלנד ניתנה האפשרות לבחור במשאל עם האם להצטרף למדינת אירלנד החופשית או האם לחזור לידי השלטון הבריטי - במשאל העם הוחלט על חזרה מיידית לממלכה המאוחדת. גם לאחר הפסקת האש, הלחימה בבלפסט ובאזורי הגבול המשיכה וה-IRA פתח במתקפה כושלת על צפון אירלנד במאי 1922. ביוני אותה השנה, חוסר ההסכמות בקרב צמרת השלטון הרפובליקני בנוגע לאמנה האנגלו-אירית הביאו לפריצתה של מלחמת האזרחים האירית.

רקעעריכה

משבר השלטון העצמיעריכה

מאז שנות ה-80 של המאה ה-19, הלאומנים האירים מהמפלגה האירית הפרלמנטרית (IPP), דרשו וניסו להוביל למתן שלטון עצמי אוטונומי לאירלנד. ארגוני שוליים כמו השין פיין של ארתור גריפית אף דרשו עצמאות מוחלטת לאירלנד מהממלכה המאוחדת, אך הם היו מיעוט. הדרישה לשלטון עצמי נענתה לבסוף בידי הבריטים ב-1912, במהלך שהצית את משבר השלטון העצמי. היוניוניסטים באירלנד, שהיו מרוכזים בעיקר בפרובינציית אלסטר, הקימו ארגון חמוש - מתנדבי אלסטר, על מנת להתנגד למתן האוטונומיה הזו, לפחות בשטחים בהם הם שלטו. מן העבר השני, הקימו הלאומנים ארגון צבאי למחצה משלהם - המתנדבים האירים.

הפרלמנט של הממלכה המאוחדת העביר את חוק השלטון העצמי השלישי ב-18 בספטמבר 1914, ובו תיקון המכריז על חלוקתה של אירלנד, שהוכנס בהשתדלותם של חברי הפרלמנט מהמפלגה היוניוניסטית של אלסטר. יישום החוק נדחה באופן מיידי בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה בחודש שלאחר העברת החוק בפרלמנט. רוב הלאומנים תמכו בקריאת מנהיגי המפלגה האירית הפרלמנטרית לתמיכה בממלכה המאוחדת ומדינות ההסכמה במסגרת הרג'ימנט האירי של צבא קיצ'נר. האמונה הייתה שהשלטון העצמי יינתן לאירים ישירות לאחר המלחמה, בייחוד בעקבות תמיכתם של האירים בממלכה המאוחדת. אולם, היה מיעוט משמעותי מבין ארגון "המתנדבים האירים", שהתנגד למעורבותה של אירלנד במלחמה. ארגון המתנדבים האירים התפצל, כשרובם הקימו ארגון חדש ומתון יותר, תחת הנהגתו של ג'ון רדמונד, בשם "המתנדבים הלאומיים". שאר המתנדבים האירים, תחת הנהגתו החדשה של אואן מק'ניל, החליטו להמשיך בהתנגדות האירית עד למתן השלטון העצמי. פלג קטן מתוך המתנדבים האלו, בשם האחווה האירית הרפובליקנית, אף החליטה להתקומם כנגד השלטון הבריטי.

מרידת חג הפסחאעריכה

תכנית המהפכה התממשה במרידת חג הפסחא ב-1916, במהלכה מרדה תנועת המתנדבים בשלטון הבריטי על מנת לסיימו. המתקוממים הכריזו על הקמתה של רפובליקה אירית ועל עצמאותה מהממלכה המאוחדת בכל שטחי האי. במסגרת המרידה נהרגו כ-400 בני אדם והיא דוכאה בתוך שבוע - יתרה מכך, המרידה התרחשה בתחומי דבלין בלבד ולא זכתה לתמיכת ההמונים. אולם, תגובת הבריטים, אשר הוציאו להורג רבים ממנהיגי המתנדבים וכלאו אלפי אקטיביסטים רפובליקנים, עוררה את תמיכת העם האירי במפלגת הבדלנים, השין פיין, אשר איגדה במסגרתה את תנועת המחאה. מעתה, פחתה התמיכה במאמץ המלחמתי של הבריטים במסגרת מלחמת העולם הראשונה ודעת הקהל באירלנד נחרדה לאור פעולותיהם של הבריטים, בהן ההוצאות המרובות להורג והחלת משטר צבאי בשטחי האי.

הדאל הראשוןעריכה

באפריל 1918, עם תחילתה של מתקפת האביב הגרמנית בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה, ניסה הקבינט הבריטי להתנות את חוק השלטון העצמי האירי בגיוס חובה לצבא הבריטי. המהלך ניכר עוד יותר את הלאומנים האירים מהשלטון הבריטי וגרם למחאות המוניות ולמשבר נוסף ביחסים בין אירלנד לממלכה המאוחדת. בבחירות הכלליות לפרלמנט של 1918, המצביעים האירים הביעו את מורת רוחם מהמדיניות הבריטית בכך שהצביעו בהמוניהם לשין פיין, אשר קיבלו כ-70% מהקולות - 73 מתוך 105 המקומות המוקצים לאירלנד בפרלמנט הבריטי. יתרה מכך, אם מוציאים מהחישוב את אלסטר, שיושבה בחלקה בפרוטסטנטים יוניוניסטים, התמיכה במפלגה הגיעה ל-91% אחוזים מהקולות. השין פיין התחייבה בטרם הבחירות שלא לשבת בפרלמנט הבריטי בארמון וסטמינסטר, אלא להקים פרלמנט אירי עצמאי. פרלמנט זה, הידוע בשם הדאל הראשון והרשות המבצעת שלו, האייריכט, הורכבה מחברי השין פיין בלבד. חברי הדאל והאייריכט נפגשו בבית העירייה של דבלין ב-21 בינואר 1919, אישררו את הכרזת הרפובליקה האירית מ-1916 ושיגרו הודעה לאומות העולם, בה הכריזו על מצב מלחמה בין אירלנד לאנגליה. תנועת המתנדבים האירים הוקמה מחדש בתור הצבא האירי הרפובליקני (ה-IRA), והוסכם כי לו יש את המנדט לפתוח במלחמה כנגד השלטון הבריטי באירלנד.

הכוחות הלוחמיםעריכה

הממלכה המאוחדתעריכה

ליבו של הממשל הבריטי באירלנד התרכז בטירת דבלין, אותה כינו האירים בשם "הטירה".[5] ראש ממשל זה כונה בתואר "לורד לוטננט" ותחתיו היה המזכיר הראשי לענייני אירלנד, אשר תפקידו היה מקביל לזה של מזכיר המדינה בממשלת הממלכה המאוחדת. אירלנד הייתה מחולקת לשלושה מחוזות צבאיים מבחינת הצבא הבריטי ושתיים מהדיוויזיות שלו (החמישית והשישית) היו ממוקמות דרך קבע על האי, עם מפקדותיהן בכוראך ובקורק בהתאמה.[6] ביולי 1921 היו כ-50,000 חיילים בריטים על האי וזאת לעומת כ-14,000 חיילים בלבד בבריטניה עצמה.[7] שני כוחות השיטור העיקריים באי היו כוח השיטור המלכותי האירי (באנגלית: Royal Irish Constabulary; ובקיצור ה-RIC) והמשטרה העירונית של דבלין (באנגלית: Dublin Metropolitan Police; ובקיצור ה-DMP).[8] מתוך 17,000 השוטרים שפעלו באירלנד, כ-513 נהרגו וכ-682 נפצעו כתוצאה מפעולותיו של הצבא האירי הרפובליקני במהלך המלחמה. מבין הקצונה הבכירה של המשטרה, כ-60% היו אירים פרוטסטנטיים והיתר קתוליים, בעוד שמבין שוטריה כ-70% היו קתוליים והיתר פרוטסטנטיים.[9] כוח השיטור המלכותי האירי היה מיומן בעיקר בעבודות שיטור ולא היה מוכשר למשימות צבאיות - על כן, הוא לא היה מאורגן או מצויד כהלכה לפעילות הצבאית למאבק בהתקוממות האירית.[10] עד מרץ 1920, המאבק באירלנד נתפס על ידי השלטונות בלונדון כעניין משטרתי ולא כמלחמה, ועל כן תפקיד הצבא בתקופה ההיא היה מתן סיוע בסיסי לכוחות השיטור.[11] במהלך המלחמה, בכרבע משטחי האי הוכרז משטר צבאי, בעיקר במנסטר - בעוד בשאר חלקיו השלטון הבריטי לא היה מאוים מספיק על מנת להכריז בהם משטר שכזה.[12] כמו כן, במהלך המלחמה הקימו הבריטים שני ארגוני שיטור צבאיים למחצה על מנת שיסייעו לכוחות השיטור בדיכוי ההתקוממות. שוטרים אלו גויסו בעיקר מבין יוצאי מלחמת העולם הראשונה באירלנד - הבלאק אנד טאנס והמחלקה המשטרתית המסייעת.[13]

הרפובליקה של אירלנדעריכה

ב-25 בנובמבר 1913, הוקם ארגון "המתנדבים האירים" על ידי אואן מק'ניל. הארגון היה צבאי למחצה והוא הוקם כתגובה להקמתו של ארגון "מתנדבי אלסטר" הפרוטסטנטי, אשר הוקם על מנת להלחם כנגד מתן שלטון עצמי לאירלנד.[14] כמו כן, ב-1913 הוקם צבא האזרחים האירי על ידי ראשי איגוד העובדים האירי הסוציאליסטיים ג'יימס לארקין וג'יימס קונולי. הארגון הוקם כתגובה למספר תקריות אלימות שהתקיימו בין חברי איגודי הסוחרים לבין משטרת דבלין במהלך ה"נעילה" - שביתת עובדים היסטורית שהתרחשה בדבלין.[15] ביוני 1914 מנהיג הלאומנים האיריים ג'ון רדמונד דחק בחברי המתנדבים האיריים להתגייס לצבא הבריטי. כתגובה לעידוד הגיוס, סיעה בראשותו של אואן מק'ניל החליטה להתפצל מהארגון, אשר שינה את שמו מהמתנדבים האיריים ל"מתנדבים הלאומיים".[16] רבים ממתנדבים אלו אכן התגייסו לצבא הבריטי ולחמו במלחמת העולם הראשונה במסגרת הדיוויזיה ה-16 של הצבא הבריטי.[17] סיעתו של מק'ניל, אשר שמה נותר המתנדבים האיריים, יחד עם צבא האזרחים האירי, פתחו בשנת 1916 במרידת חג הפסחא כנגד השלטון הבריטי באירלנד והכריזו על הקמתה של הרפובליקה של אירלנד. מלאחר המרידה הם נודעו בכינוי הצבא האירי הרפובליקני. בין 1919 ל-1921 טען הצבא האירי הרפובליקני כי בשורותיו משרתים כ-70,000 חיילים, אך רק 3,000 לחמו בפועל כנגד כוחות הכתר הבריטי.[18] הצבא האירי הרפובליקני חשד באירים שהיו חיילים לשעבר בצבא הבריטי ועל כן צומצמו הלוחמים בהם בטח והפעיל, אך מספר ממנהיגיו היו יוצאים מן הכלל ובהם אמט דלטון, טום בארי ומרטין דויל.[19] המבנה הבסיסי של יחידות הצבא האירי הרפובליקני במהלך המלחמה נודעו בתור "יחידות תגובה מהירה", אשר מנו בין 20 ל-100 לוחמים.[20] הכוח הצבאי האחרון שהוקם באירלנד במהלך המלחמה היה "היחידה", שהוקמה על ידי מייקל קולינס וייעודה היה איתור ורצח של שוטרים וסמויים בתוך הצבא האירי הרפובליקני.[21]

מהלך המלחמהעריכה

אלימות טרם המלחמהעריכה

השנים שבין מרידת חג הפסחא ב-1916 ותחילת מלחמת העצמאות ב-1919 לא היו נטולות שפיכת דמים. תומאס אש, ממנהיגי המתנדבים, שנאסר על ידי הבריטים בשל תפקידו במרידת חג הפסחא, מת כתוצאה מניסיון הזנה בכפייה שנערך ב-1917, לאחר שביתת רעב שבה פתח. ב-1918, במהלך הפגנות נגד גיוס לצבא הבריטי, נהרגו שישה אזרחים בעימותים עם המשטרה ועם הצבא הבריטי ומעל לאלף נעצרו. ביום שביתת הנשק שלאחר מלחמת העולם הראשונה, פרצו התפרעויות והפרות סדר נרחבות בדבלין, שבעקבותיהן נפצעו למעלה מ-100 שוטרים.[22] כמו כן, בוצעו פשיטות של המתנדבים לגניבת כלי נשק,[23] שוטר מכוח השיטור המלכותי האירי נורה למוות ובסיס של כוח השיטור הועלה באש במחוז קרי.[24] באוגוסט 1918, נגנבו ארבעה כלי נשק מבסיס של המשטרה בעיירה אייריס שבמחוז קורק ושוטרים הוכו כשיצאו מתוך הבסיס.[25] בתחילת יולי 1918, שני שוטרים של כוח השיטור נשלחו למנוע את קיומו של פסטיבל קלטי בכביש שבין באלינגירי לבאליוורני. מתנדבים ארבו לשני השוטרים וירו בהם, במתקפה המאורגנת הראשונה שלהם מאז מרידת חג הפסחא. אחד מהשוטרים נורה בצווארו והשני הוכה למוות, כלי הנשק והתחמושת שלהם נלקחו.[26][27] פטרולים של כוח השיטור בבנטרי ובבאליוורני הוכו באופן אנוש בספטמבר ובאוקטובר בהתאמה. מתקפות אלו הביאו לתגבור כוחות וסיורים של הצבא הבריטי באירלנד החל מקיץ 1918, על אף שהשתתפו באופן מצומצם בדיכוי האלימות.[28] כמו כן, התגברו הפשיטות המשטרתיות, אך מהצד האירי עוד לא התארגנה מערכה מתואמת כנגד הצבא הבריטי או כוח השיטור המלכותי האירי.

תחילת העימותיםעריכה

בתחילת 1919 עוד לא היה ברור מהצהרותיהם של חברי הדאל האם הם מתכוונים לפעול בכוח כנגד הבריטים על מנת להשיג את עצמאותה של אירלנד. כמו כן, מלחמה לא צוינה מפורשות כדרך פעולה בגילוי הדעת שפרסם השין פיין לפני הבחירות הכלליות לפרלמנט הבריטי ב-1918.[29][30] ב-21 בינואר 1919, באותו היום שבו הדאל התכנס לראשונה, התרחש מארב סולוהדבג במחוז דרום טיפררי. המארב הונהג בידי מפקדים בצבא האירי הרפובליקני - שון טרייסי, שיימוס רובינסון, שון הוגאן ודן ברין, אשר פעלו על דעת עצמם ולא על סמך הוראות מלמעלה. במארב הותקפו ונורו למוות שני שוטרים של כוח השיטור המלכותי האירי - ג'יימס מקדונל ופטריק או'קונל, אשר הובילו חומרי נפץ.[31] מטרת המארב, כפי שהצהירו מנהיגיו, הייתה לגרום למלחמה בין הממלכה המאוחדת לבין הצבא האיר הרפובליקני, מהלך שבעיניהם היה אמור להוביל לעצמאותה של הרפובליקה של אירלנד.[32]

מארב זה נתפס כתחילתה של מלחמת העצמאות של אירלנד.[33][34][35][36] הממשלה הבריטית הכריזה על דרום טיפררי כשטח צבאי סגור יומיים לאחר מכן בכפוף לחוק להגנת הממלכה.[37][38] המלחמה לא הוכרזה מעולם באופן רשמי על ידי הדאל, אך משך המלחמה היה כמשך חייו הפוליטיים, מאחר שבאמנה האנגלו-אירית שנחתמה בסוף המלחמה, הסכימו הצדדים על ביטולו. על אף שבביטויו ובתפיסותיו, הובן לדאל מצב המלחמה ששורר בין אירלנד לממלכה המאוחדת, חבריו התחבטו בשאלה האם להכריז מלחמה באופן רשמי עד סיומה.[39][40] ב-11 במרץ 1921, אף קרא נשיא הדאל, איימון דה ואלירה, לקבל באופן רשמי את מצב המלחמה - הדאל העניק לו פה אחד את הסמכות להכריז מלחמה, אך הוא לא עשה כן.[41][42]

התפשטות העימותיםעריכה

המתנדבים החלו לתקוף מבנים ורכוש של ממשלת הממלכה המאוחדת, להוציא פשיטות על מצבורי תחמושת או כסף ולאתר ולהרוג חברים בולטים בממשל הבריטי באירלנד. הראשון שנרצח על ידי כוחות המתנדבים היה שופט השלום ג'ון סי. מילינג, שנורה למוות בווסטפורט שבמחוז מאיו, על כך ששלח מתנדבים לכלא באשמת התאגדות אסורה.[43] האירים חיקו את דרכי פעולתם של האפריקאנרים מדרום אפריקה במהלך מלחמותיהם עם הבריטים, והחלו בפשיטות מהירות וקצרות ללא מדים מזהים. חלק מהמנהיגים הרפובליקנים, ובראשם איימון דה ואלירה, רצו בפתיחתה של מלחמה קונבנציונלית בין הצבאות, על מנת לבסס את הלגיטימיות של הרפובליקה החדשה שרצו להקים בעיני העולם. מנגד, רוב ההנהגה הצבאית המנוסה יותר של הצבא האירי הרפובליקני, ובראשם מייקל קולינס, התנגדו למלחמה כזו כי חששו מחזרה על הטעויות שהובילו לכישלון מרידת חג הפסחא ב-1916. אחרים בהנהגה הרפובליקנית, ובראשם ארתור גריפית, העדיפו לבסס את המערכה מול הבריטים במרי אזרחי ולא במאבק חמוש.[44] תחילה, הייתה האלימות שהפעילו המתנדבים והצבא האירי הרפובליקני מאוד לא מקובלת בקרב העם האירי, אך תגובותיהם הנחרצות והקשות של הבריטים כתגובה אליה, הן אלו שגרמו לאלימות להפוך פופולרית ומקובלת בקרב הקהל הרחב.[45]

במהלך שלביו הראשונים של העימות, בערך בין 1919 לאמצע 1920, האלימות משני הצדדים הייתה מוגבלת בהיקפה. רובה של המערכה שניהלו הרפובליקנים כללה את גיוס דעת הקהל האירית לטובת המלחמה ובנייתה של "מדינה בתוך מדינה" כהתרסה כנגד השלטון הבריטי. הרפובליקנים ביקשו להימנע ממתקפה ישירה כנגד הבריטים בשלב הזה, ובחרו בטקטיקה של התעלמות מקיומם ובניית ממשל חדש לצידם, שבבוא העת יחליף אותם. המנהיגים הרפובליקנים האמינו שההתעלמות שלהם מהבריטים ומחובותיהם כלפיהם יגרמו לזירוז הסילוק שלהם מאירלנד לצד בניין הרפובליקה העתידית.[46]

הירתמות ההמונים לסכסוךעריכה

מטרתו העיקרית של הצבא האירי הרפובליקני במהלך המלחמה הייתה פגיעה בכוח השיטור המלכותי האירי, אשר היווה את כוח השיטור המרכזי של הממלכה המאוחדת - אך שוטריו היו ברובם קתולים. שוטריו ובסיסיו היו פגיעים ונגישים והיוו מקור כמעט בלעדי לתחמושת ולכלי נשק. כוח השיטור מנה כ-9,700 שוטרים ולו היו כ-1,500 בסיסים ותחנות ברחבי אירלנד.[47]

הדאל הנהיג החל מה-11 באפריל 1919 מדיניות של אוסטרקיזם ונידוי של שוטרי ה-RIC.[48] מדיניות זו הוכיחה את עצמה בהורדת המורל של כוח השיטור עם התקדמות המלחמה, ושוטרים רבים החלו להפנות את גבם אליו כשזה הפך למקושר עם הדיכוי של הממשל הבריטי.[49] שיעור המתפטרים החל לנסוק בעוד שיעור המתגייסים צנח בחדות. בשל הנידוי וההחרמה, על מנת לקנות מזון, היו השוטרים צריכים לאיים על בעלי החנויות באיומי אקדח, מאחר שאלה סירבו לעשות עימם עסקים מכל סוג. חלק מאנשי ה-RIC אף שיתפו פעולה עם הצבא האירי הרפובליקני בין אם מתוך פחד או מתוך הזדהות, ואלו סיפקו לרפובליקנים מידע יקר ערך על פעילות הכוחות הבריטים. בניגוד להצלחה הנרחבת של החרם הציבורי כנגד המשטרה, הפעולות הצבאיות שתכנן נגדם הצבא האירי הרפובליקני היו מצומצמות ולעתים כושלות. ב-1919, 11 שוטרים של כוח השיטור המלכותי האירי וארבעה בלשים של המשטרה העירונית של דבלין נהרגו ו-20 שוטרים נוספים נפצעו.[50]

היבטים אחרים של ההשתתפות ההמונית בסכסוך כוללים שביתות וסכסוכי עבודה של איגוד העובדים באירלנד כנגד השלטונות הבריטים. באפריל 1919, נפתחה שביתה כללית בלימריק בידי לשכת המסחר והעבודה המקומית בתגובה להכרזתה של העיר ומחוז לימריק כולו כשטח צבאי סגור מתוקף החוק להגנת הממלכה. הכניסה לעיר הייתה מותרת רק לבעלי אישור מיוחד מכוח השיטור המלכותי האירי - השביתה הכללית הובילה לשליטה של העובדים בעיר למשך 14 ימים לתקופה שנקראת סובייט לימריק.[51]

באופן דומה, במאי 1920 הסוורים של נמל דבלין סירבו לפרוק או להעמיס כל ציוד צבאי או תחמושת ואליהם הצטרפו במהרה עובדי איגוד התחבורה והעובדים הכללי האירי, שסירבו להוביל כוחות בריטיים ברכבות או בתחבורה הציבורית. כתגובה, נהגים שוברי שביתה הובאו מאנגליה על מנת להתגבר על השביתה האירית. אולם, השביתה אכן עיכבה את תנועת הכוחות הבריטיים עד דצמבר 1920, כשהחליטו על ביטולה.[52] הממשל הבריטי גרם לביטול בכך שאיים לסיים את הצ'ארטר של חברות הרכבות, מה שהיה עלול להוביל לפיטורי כלל העובדים.[53] עם תחילת שנת 1920, התקיפות של הצבא האירי הרפובליקני החלו להתגבר בתדירותן ובחריפותן - הם החלו לתקוף תחנות ובסיסים מרוחקים של כוח השיטור המלכותי האירי וגרמו לפחד בקרב כוח השיטור ובכך לנטישת בסיסים ולנסיגת השוטרים לערים הגדולות.

קריסת הממשל הבריטיעריכה

באפריל 1920 הועלו באש כ-400 בסיסים נטושים של כוח השיטור ולמעלה ממאה משרדי מס בריטיים - וזאת על מנת שלא יוכלו לשוב ולהשתמש בהם. כוח השיטור נסוג מרוב אזורי הכפר והותיר אותם לידיו של הצבא האירי הרפובליקני.[54] החל מיוני 1920, דיונים משפטיים ברחבי המערב והדרום בוטלו - משפטים שנערכו בנוכחות חבר מושבעים לא יכלו להתקיים בשל חוסר התייצבותם של המושבעים למשפט. האירים החלו להתנכר ולהתנכל לכל מערכת הממשל הבריטית באירלנד. קריסת מערכת המשפט תרמה להורדת מורל השוטרים של כוח השיטור המלכותי האירי ושוטרים רבים התפטרו או פרשו לגמלאות. המשטרה הרפובליקנית האירית (באנגלית: Irish Republican Police; בקיצור IRP) הוקמה בין אפריל למאי 1920. המשטרה החדשה הוקמה מתוקף סמכותו של הדאל אירן ובראשה הועמד ראש המטה הכללי של הצבא האירי הרפובליקני לשעבר, קהל ברו. מטרתה של המשטרה החדשה הייתה לאכוף את חוקיו ואת סמכותו של בית המחוקקים האירי החדש ומערכת בתי המשפט החדשה שהקים, וכן להחליף את כוח השיטור המלכותי האירי ואת הממשל הבריטי בכללותו. עד סוף 1920, הייתה למשטרה החדשה נוכחות ב-21 מתוך 32 מחוזות אירלנד.[55] מערכת המשפט החדשה של הדאל הייתה שמרנית באופייה, על אף שורשיה המהפכניים, והיא מנעה את ניסיונותיהם של חקלאים נטולי אדמות לבצע חלוקה מחדש של האדמות ולהעבירן מבעלי האדמות הפרוטסטנטיים והעשירים אל החקלאים עצמם. לניסיון זה יש שורשים בהיסטוריה של אירלנד - החברה האירית הייתה בבסיסה חברה חקלאית, בה פרנסתו של אדם נגזרת מאדמתו. אולם, החקלאים האירים נושלו מאדמותיהם במהלך יישוב אירלנד והשלטון הבריטי הארוך באי, וזאת כתוצאה מחוקים שונים שחוקקו הבריטים ועונשים שונים שהטילו על האירים בשל מרידותיהם השונות. השליטה באדמות הוענקה לבעלי אדמות פרוטסטנטיים עשירים או לקתולים שהיו נאמנים לכתר הבריטי. אחד המאבקים העיקריים של האירים כנגד הבריטים לאורך ההיסטוריה היה הניסיון להשיב אליהם את אדמותיהם החקלאיות. מניעת ניסיונות החלוקה מחדש של האדמות בידי מערכת המשפט האירית החדשה הוכיחה הן את שמרנותה והן את יושרתה.[56]

רשות המסים הבריטית חדלה מלתפקד במרבית שטחי האי. העם רובו התגייס ותרם לטובת "ההלוואה הלאומית" שיצר מייקל קולינס, אשר נועדה לממן את הממשל הצעיר והמתבסס באירלנד ואת צבאו - עד סוף 1920 גייסו האירים כ-380,000 לירות שטרלינג. סכום גדול יותר, בגובה חמישה מיליון דולרים, גויס בארצות הברית מידי הפזורה האירית באמריקה ונשלח לטובת מימון הרפובליקה החדשה.[57] התושבים המשיכו לשלם ארנונה למועצות המקומיות בהן התגוררו, אך תשע מתוך אחת-עשר המועצות הללו נשלטו בידי אנשי השין פיין, אשר סירבו להעביר את הכסף לידי הממשל הבריטי.[58] לקראת סוף שנת 1920, הייתה הרפובליקה האירית למציאות בעיני רבים מתושביה של אירלנד - היא חוקקה חוקים משלה, דאגה לאכיפתם, דאגה למימון, להכנסות ולגביית מסים והחזיקה בצבא משלה. גם גורמים בממלכה המאוחדת כבר ראו ברפובליקה האירית עובדה מוגמרת, ובאגף הליברלי בפוליטיקה הבריטית אף היו כאלו שתמכו בה.[59]

בניסיון להחיל מחדש את מרותם בשטחי האי, הכוחות הבריטים נקטו במדיניות תגמול שרירותית כנגד פעילים רפובליקניים ולעיתים גם כנגד אוכלוסייה אזרחית. מדיניות תגמול לא רשמית זו ננקטה לראשונה על ידי הבריטים בספטמבר 1919, בעיירה פרמוי שבמחוז קורק - 200 חיילים בריטיים בזזו ושרפו חנויות ובתי עסק ברחבי העיירה בעקבות רצח החייל הבריטי הראשון בסכסוך יום קודם לכן.[60] הרצח התרחש במהלך מצעד של הכנסייה, אותו ליוו חיילים בריטיים - חולייה של הצבא האירי הרפובליקני, בפיקודו של ליאם לינץ', פצעה ארבעה חיילים נוספים וגנבה את כלי הרכב וכלי הנשק שלהם. במשפט שנערך מספר ימים לאחר מכן, חוקר מקרי המוות האירי סירב להצהיר כי סיבת המוות של החייל היא רצח וחבר המושבעים שתמך בהחלטתו היה המטרה לפעולת התגמול הבאה.[61]

ארתור גריפית העריך כי ב-18 החודשים הראשונים של המלחמה, הכוחות הבריטים יצאו לכ-38,720 פשיטות על נכסים פרטיים, עצרו כ-4,982 חשודים, ביצעו כ-1,604 תקיפות חמושות כנגד רפובליקנים ואזרחים, גרמו לכ-102 שריפות חסרות הבחנה והרגו כ-77 אנשים ובכללם נשים וילדים.[62] במרץ 1920 נרצח ראש העיר של קורק מטעם השין פיין, תומאס מקרטן. הוא נורה לעיני אשתו וילדיו בידי רעולי פנים, שעדי ראיה טענו כי נסו לאחר הרצח אל בסיס של כוח השיטור המלכותי האירי. חבר המושבעים במשפט הרצח שלו פסקו כי ברצח המכוון אשמים דייוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה ומפקח מחוז קורק מטעם הממשלה הבריטית - האחרון אותר וחוסל על ידי הצבא האירי הרפובליקני בליסבורן שבמחוז אנטרים. דפוס זה של רציחות ופעולות תגמול הסלים מאמצע 1920 ועד סוף המלחמה.[63]

ארגונו של הצבא האירי הרפובליקני ופעולותיועריכה

מייקל קולינס היה אחד הכוחות העיקריים שהניעו את תנועת הלאומיות האירית. להלכה, שימש החל מ-1919 בתפקיד שר האוצר בממשלת הרפובליקה ומנהל המודיעין של הצבא האירי הרפובליקני - בתפקידיו אלו, היה מעורב במימון וחימוש יחידות הצבא ובבחירת קציניו. קולינס הקים רשת יעילה של מרגלים שפעלו בתוך המשטרה העירונית של דבלין ובענפיו השונים של הממשל הבריטי כולו. לאחר מכן, פעל להקמתה של "היחידה" (באנגלית: the Squad), אשר מטרתה הייתה לאתר ולהרוג מרגלים ומודיעים של הבריטים ותומכיהם, בעיקר מבין שורות כוח השיטור המלכותי האירי.[64]

ראש המטה הכללי של הצבא האירי הרפובליקני היה ריצ'רד מולקהי, שהיה אחראי על ארגון והכוונת יחידותיו השונות של הצבא ברחבי אירלנד. תיאורטית, היו קולינס ומולקהי כפופים לקהל ברו, שר ההגנה של הדאל, אך בפועל תפקידו של ברו היה בעיקר לפקח על תפקוד היחידות הצבאיות השונות ולהמליץ או להתנגד לפעילויותיו השונות. אחריות רבה גם הייתה מונחת על מפקדי האזורים השונים של הצבא האירי הרפובליקני, בהם ליאם לינץ', טום בארי, שון מוילן, שון מקוין וארני או'מאלי, שארגנו את פעילות הגרילה בפועל, לרוב ביוזמתם האישית. למשך רוב הסכסוך, התרכזה פעילותו של הצבא האירי הרפובליקני במנסטר ובדבלין - ריכוזים משמעותיים נוספים של הצבא פעלו במחוז רוסקומון, צפון מחוז לונגפורד ומערב מחוז מאיו.

על אף שעל הנייר היו רשומים כחברים בצבא האירי הרפובליקני כ-100,000 איש, מייקל קולינס העריך כי פעלו לאורך המלחמה במסגרתו 15,000 איש בלבד, כ-3,000 בכל רגע נתון. היו לצבא ארגוני משנה שתמכו בו כמו קומן נה מאן (קבוצת הנשים של הצבא האירי הרפובליקני) ופיאנה איירין (קבוצת הצעירים של הצבא האירי הרפובליקני), אשר סייעו לו בניוד כלי נשק ומודיעין ואיבטחו עבורו מצבורי מזון ותחמושת. הצבא האירי הרפובליקני נהנה מתמיכה רחבה של העם האירי, אשר באה לידי ביטוי בסירוב התושבים למסור מידע על פעילותו לשוטרי כוח השיטור המלכותי האירי ולצבא הבריטי ולרוב סיפקו לו את בתיהם ורכושם כבתי מחסה בעתות מנוסה. פעילותו של הצבא האירי הרפובליקני התאפיינה בעיקרה במלחמת גרילה ובחיסולים ממוקדים של שוטרים ובכירים בממשל הבריטי. מספר פעמים הציע נשיא הדאל, איימון דה ואלירה, שהצבא ינקוט בשיטות לחימה קונבנציונליות יותר. הצעות אלו עלו בתוהו, שכן הצבא האירי הרפובליקני לא היה ערוך למלחמה מול הצבא הבריטי שהיה עדיף עליו בהרבה מספרית וטכנולוגית, וזה העדיף להמשיך במלחמת ההתשה מולו, בתקווה לייאש את הבריטים מההתעסקות באירלנד.

ממשל צבאיעריכה

הבריטים החליטו להגביר בהדרגה את השימוש בכוח. אולם, בשל חוסר רצונם לתגבר את כוחות הצבא הבריטי באירלנד, הם החליטו על הקמתם של שני ארגוני שיטור צבאיים למחצה, על מנת שאלו יסייעו לכוח השיטור המלכותי האירי ובאופן רשמי יעבדו תחתיו. הארגון הראשון שהוקם היה הבלאק אנד טאנס במרץ 1920, שמנה כ-7,000 שוטרים, רובם חיילים לשעבר בצבא הבריטי מאנגליה ומסקוטלנד ששוחררו מהשירות לאחר מלחמת העולם הראשונה. שוטרי הטאנס נודעו כשיכורים ולא ממושמעים, והם גרמו ליותר נזק מוסרי לממשל הבריטי מאשר כל ארגון אחר. הטאנס החלו להוציא פעולות תגמול כנגד פעילויותיו של הצבא האירי הרפובליקני - בקיץ 1920 הם החלו בשריפה של כפרים וערים קטנות ברחבי אירלנד ובהם בלבריגן, טרים וטמפלמור.

ביולי 1920 הוקם כוח שיטור צבאי למחצה נוסף - המחלקה המשטרתית המסייעת, שמנתה כ-2,215 קצינים לשעבר בצבא הבריטי. למחלקה המשטרתית המסייעת נוצר במהרה מוניטין גרוע כשל הבלאק אנד טאנס והם נודעו באכזריותם בטיפול באוכלוסייה האירית האזרחית. אולם, המחלקה הייתה יעילה יותר והייתה מוכנה להיכנס למאבקים פרונטליים אל מול הצבא האירי הרפובליקני, בניגוד לבלאק אנד טאנס. מדיניות התגמול, שהתעצמה עם הגעת המחלקה המשטרתית המסייעת, גונתה והוכחשה באופן פומבי על ידי הבריטים, אך הונהגה במרץ בחדרי הממשל והפרלמנט. חבר הפרלמנט השמרן, יו ססיל, ממתנגדי העצמאות האירית הגדולים, תיאר זאת באופן הבא - "נראה שמוסכם כי אין דבר כזה פעולות תגמול, אך ההשפעה שלהן היא חיובית מאוד".[65]

ב-9 באוגוסט 1920, העביר הפרלמנט הבריטי את חוק השבת הסדר לאירלנד - החוק החליף את בתי הדין שבהם פעלו חבר מושבעים בבתי דין צבאיים, בעיקר באזורים בהם בלטה פעילותו של הצבא האירי הרפובליקני.[66] כמו כן, ב-10 בדצמבר 1920, החוק החיל ממשל צבאי ברוב פרובינציית מנסטר - במחוזות קורק, קרי, לימריק וטיפררי, ובחודש שלאחר מכן גם בשאר מחוזות הפרובינצייה, קלייר וווטרפורד, וכן במחוזות קילקני וווקספרד שבפרובינציית לנסטר.[67] במסגרת החוק, כוחם של בתי המשפט הצבאיים הוחל על האוכלוסייה האזרחית כולה והם הוכשרו להטיל עונשי מאסר ומוות ללא משפט. כמו כן, התשלומים למועצות המקומיות שנשלטו בידי השין פיין הושעו. חוק זה נתפס בידי היסטוריונים בתור רצון של ראש הממשלה הבריטי, דייוויד לויד ג'ורג', להביא לסיום המרד בכוח מאשר לשאת ולתת עם ההנהגה הרפובליקנית האירית.[68] כתוצאה מהעברת החוק, האלימות באירלנד הסלימה באופן קיצוני מאותו הקיץ ועד יוני 1921. באותה התקופה, פרץ מרד בקרב החיילים האירים ששירתו בצבא הבריטי בהודו. שניים מהם נהרגו במהלך הסתערות על נשקייה של הצבא ואחד נוסף הוצא להורג לאחר מכן.[69]

הסלמה: אוקטובר-דצמבר 1920עריכה

מספר אירועים הביאו להסלמה דרמטית במאבק בשלהי 1920. באוקטובר, ראש עיריית קורק, טרנס מקסוויני, מת כתוצאה משביתת רעב שבה פתח מכלאו בלונדון, בעוד שני חברי הצבא האירי הרפובליקני, ג'ו מרפי ומייקל פיצג'רלד, מתו מאותה הסיבה בכלאם בקורק. לאחר מכן, בבוקר ה-21 בנובמבר, "היחידה" של מייקל קולינס החלה במבצע.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Dinan, Brian (1987). Clare and its people. Dublin: The Mercier Press. p. 105. ISBN 085342 828 X
  2. ^ Coleman, Marie. The Irish Revolution, 1916-1923. Routledge, 2013. pp.86-87
  3. ^ Eunan O’Halpin on the Dead of the Irish Revolution. Theirhistory.com. 10 February 2012. Retrieved 15 January 2018.
  4. ^ Eunan O'Halpin, "Counting Terror", in David Fitzpatrick ed. Terror in Ireland (2012), p.152
  5. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 18.
  6. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 18.
  7. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 19.
  8. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 20.
  9. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 20.
  10. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 pages 49–52.
  11. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 54.
  12. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 19.
  13. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 21.
  14. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 24.
  15. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 26.
  16. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 26.
  17. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 25.
  18. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 28.
  19. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 28.
  20. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 28.
  21. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 28.
  22. ^ Padraig Yeates, Jimmy Wren, Michael Collins, an Illustrated Life, (1989) ISBN 1-871793-05-X, p. 27.
  23. ^ Charles Townshend, Easter 1916, The Irish Rebellion p. 338.
  24. ^ T Ryle Dwyer, Tans Terror and Troubles, Kerry's Real Fighting Story 1916–23.
  25. ^ Peter Hart. The I.R.A. and its enemies: violence and community in Cork, 1916–1923. pp. 62–63.
  26. ^ Peter Hart. The I.R.A. and its enemies: violence and community in Cork, 1916–1923. pp. 62–63.
  27. ^ Mícheál Ó Súilleabháin. "The Mouth of the Glen" in Where Mountainy Men Have Sown. p39-45, 1965
  28. ^ Peter Hart. The I.R.A. and its enemies: violence and community in Cork, 1916–1923. pp. 62–63.
  29. ^ Ireland, 1798–1998: Politics and War (A History of the Modern British Isles) by Alvin Jackson ISBN 978-0631195429, p. 244.
  30. ^ The Irish War by Tony Geraghty ISBN 978-0-00-638674-2, p. 330.
  31. ^ Breen, Dan (1981), My fight for Irish freedom, Anvil, p. 50, ISBN 978-0-900068-58-4
  32. ^ History Ireland, May 2007, p. 56.
  33. ^ Irish Freedom by Richard English, ISBN 978-0-330-42759-3, p. 287.
  34. ^ The Irish War of Independence by Michael Hopkinson ISBN 978-0773528406, p. 115.
  35. ^ A Military History of Ireland by Thomas Bartlett and Keith Jeffery ISBN 978-0521629898, p. 407.
  36. ^ Michael Collins: A Life by James Mackay, ISBN 1-85158-857-4, p. 106.
  37. ^ Sean Treacy and the 3rd. Tipperary Brigade by Desmond Ryan (1945), p. 74.
  38. ^ Police Casualties in Ireland, 1919–1922 by Richard Abbott ISBN 978-1856353144, p. 49.
  39. ^ Dáil Éireann – Volume 1 – 10 April 1919
  40. ^ Dáil Éireann – Volume 1 – 25 January 1921
  41. ^ Dáil Éireann – Volume 1 – 11 March 1921
  42. ^ The IRA by Tim Pat Coogan ISBN 0-00-653155-5, p. 25.
  43. ^ Hopkinson, Irish War of Independence, p. 26.
  44. ^ M.E. Collins, Ireland 1868–1966, p. 254.
  45. ^ "The executions". BBC. April 2012.
  46. ^ Hopkinson, Irish War of Independence, p. 42.
  47. ^ The RIC's strength in late 1919 was down to 9,300 but extensive recruitment saw it reach a height of over 14,000 by June 1921, Hopkinson, Irish War of Independence, p. 49.
  48. ^ Hopkinson, War of Independence, p. 26.
  49. ^ Cottrell, Peter The Anglo-Irish War The Troubles of 1913–1922, London: Osprey, 2006 page 46.
  50. ^ Hopkinson, Irish War of Independence pp. 201–2.
  51. ^ "The Limerick soviet of 1919". blackened.net.
  52. ^ Charles Townshend, 'The Irish Railway Strike of 1920: Industrial Action and Civil Resistance in the Struggle for Independence,' Irish Historical Studies 21, no. 83 (May 1979): 265–82.
  53. ^ Hopkinson, Irish War of Independence p. 43.
  54. ^ M.E. Collins, Ireland 1868–1966, p. 258.
  55. ^ M.E. Collins, Ireland, p. 252.
  56. ^ Hopkinson, Irish War of Independence, p. 44.
  57. ^ Hopkinson, Irish War of Independence p. 43.
  58. ^ Hopkinson, Irish War of Independence, p. 44.
  59. ^ Hopkinson, Irish War of Independence, p. 42.
  60. ^ September 1919
  61. ^ Bennett, Richard (1959). The Black and Tans. E. Hulton & Co Ltd (London). p. 16.
  62. ^ Irish Self-Determination League of Great Britain, 1919–24.
  63. ^ Collins, Ireland, p. 262.
  64. ^ Michael Collins's Intelligence War by Michael T. Foy ISBN 0-7509-4267-3, p. 25.
  65. ^ Richard Bennett, The Black and Tans, E Hulton and Co Ltd, London, 1959, p. 107, ISBN 1-56619-820-8
  66. ^ Ainsworth, John S. (2000). British Security Policy in Ireland, 1920–1921: A Desperate Attempt by the Crown to Maintain Anglo-Irish Unity by Force. Proceedings of the 11th Irish-Australian Conference. Perth, Western Australia: Murdoch University. p. 5.
  67. ^ Ainsworth, John S. (2000). British Security Policy in Ireland, 1920–1921: A Desperate Attempt by the Crown to Maintain Anglo-Irish Unity by Force. Proceedings of the 11th Irish-Australian Conference. Perth, Western Australia: Murdoch University. p. 7.
  68. ^ Michael Hopkinson, The Irish War of Independence, p. 65, Hopkinson has characterised the Act as a "halfway house to martial law".
  69. ^ Silvestri, Michael (July–August 2010). "Commemoration: Nationalism, empire and memory: the Connaught Rangers mutiny, June 1920". History Ireland. 18 (4). Retrieved 22 November 2018.