ויקיפדיה

הכחשת רצח העם הארמני

הכחשת רצח העם הארמני היא מעשה של הכחשה, הסתרה, גימוד וטשטוש של רצח העם המתוכנן והשיטתי של 1.5 מיליון ארמנים ואשורים, שנערך על ידי השלטון העות'מאני במהלך מלחמת העולם הראשונה. כסוג של הכחשה, ניתן להשוות בין הכחשה זו לבין הכחשות אחרות של רציחות עמים כגון הכחשת השואה והכחשת טבח ננקינג.

  מדינות המכירות רשמית ברצח העם הארמני, נכון לשנת 2021
  מדינות שבהן אזורי שלטון מקומיים מכירים ברצח העם הארמני, בנפרד מעמדת הממשלה באותן המדינות
  מדינות המכחישות את רצח העם הארמני
אנדרטה לזכר רצח העם הארמני בירוואן

ממשלת טורקיה, שהיא המדינה היורשת של האימפריה העות'מאנית, היא הגורם החזק ביותר שמקדם את הכחשת רצח העם הארמני. הטורקים לא מסתפקים בהכחשה אקדמית של רצח העם, אלא מפעילים לחצים דיפלומטיים ואחרים על המדינות השונות כדי להרתיע אותן מלהכיר ברצח העם הארמני. הטורקים עושים שימוש בכוחם הכלכלי והאזורי כדי לקדם את ההכחשה. הארמנים מנסים, מצידם, לקדם את ההכרה הבינלאומית ברצח עמם, אבל כוחם קטן בהרבה בהשוואה לכוחה של טורקיה. ארמניה היא מדינה קטנה, ענייה, דלת אוכלוסין ומשאבים. ארמניה חסרת מנופים כלכליים או דיפלומטיים שיכולים לסייע לה לקדם את ההכרה ברצח עמה. כתוצאה מכך, מדינות רבות נוטות לעבר העמדה הטורקית ולא מכירות ברצח העם הארמני.

במקביל לאי-הכרה ברצח העם הארמני, יש גם הכחשה, הקטנה והתעלמות מרצח העם האשורי בו נרצחו כ-275 אלף אשורים, ורצח העם היווני-פונטי שבו נרצחו בין 450,000–900,000 יוונים-פונטים בני עמים שחיו באזור במשך אלפי שנים. .[1]

שורשים

עריכה

רצח העם הארמני נחשב לעובדה היסטורית כמעט על ידי כל ההיסטוריונים והחוקרים של מעשי רצח עם.[2] המונח "ג'נוסייד" ("רצח עם") עצמו הומצא על ידי המשפטן היהודי-אמריקני רפאל למקין בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 כדי לתאר את ההיקף העצום ואת ההצלחה של תוכנית שאורגנה באופן שיטתי כדי לחסל את הארמנים.[2] רוויזיוניסטים היסטוריים טוענים בדרך כלל כי הקונצנזוס האקדמי שאכן מדובר ברצח עם הוא מעין תעמולה אנטי-טורקית או קונספירציה שמופצת על ידי הארמנים, וטוענים תחת זאת כי רצח העם כלל לא התרחש או שהייתה לו הצדקה כלשהי באותה התקופה.[2][3]

טורקיה וארמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה

עריכה

בניגוד ליחס של גרמניה לשואה, הן השלטון הטורקי והן רוב רובה של החברה הטורקית מעולם לא הודו או לקחו אחריות על רצח העם הארמני. לכך יש כנראה מספר סיבות שקשורות גם להיסטוריה של טורקיה וארמניה בתום מלחמת העולם הראשונה.

האומה הטורקית שלאחר מלחמת העולם הראשונה לא נכבשה כולה. לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, נאלצה האימפריה העות'מאנית לחתום על הסכם סוור. לפי הסכם זה, פורקה האימפריה מכל נכסיה האימפריאליים ואפילו שטחי הליבה של האימפריה באסיה הקטנה (בה שוכנת כיום טורקיה המודרנית) חולקה ורק חלק ממנה נשאר בידיים טורקיות והיתר חולק בין בעלות הברית בין אם בשלטון ישיר ובין אם בצורת שטח חסות. גרוע מכך, עיר הבירה הטורקית, איסטנבול הוצאה מידיים טורקיות ועברה לסטטוס מיוחד. הטורקים התנגדו לכך וכשהיוונים פלשו לאסיה הקטנה כדי להשתלט על השטחים שהובטחו להם במסגרת הסכם סוור, פרצה בשנת 1919 מלחמת העצמאות של טורקיה. במסגרתה התנהלו מספר מלחמות – מלחמת יוון–טורקיה (שהייתה החשובה והגדולה מכולן), מלחמת טורקיה–ארמניה, מלחמת טורקיה–צרפת וכן משבר צ'נקלה (מול הצרפתים והאנגלים). הטורקים הצליחו להביס את צבאות מדינות ההסכמה אשר חילקו את שטחי אסיה הקטנה ולהחזיר לידיה את איסטנבול. המלחמה נסתיימה בשנת 1923 בחתימת הסכם לוזאן, בהכרזת העצמאות של טורקיה ובהכרה הבינלאומית בה בגבולותיה הנוכחיים פחות או יותר. כך שמבחינת הטורקים התקופה לאחר מלחמת העולם הראשונה התאפיינה בלאומיות מתחדשת וצורך לאחד את העם הטורקי כנגד אויבים מבחוץ וביסוס השלטון העצמאי.

הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה קמה בשנת 1918, אבל הדבר לא הוסדר בהסכם בינלאומי רשמי הכולל הכרה וגבולות. הסבל של הארמנים בזמן המלחמה הביא את נשיא ארצות הברית וודרו וילסון להציע לוועידת השלום בפריז להרחיב את גבולותיה של ארמניה מה שנודע לימים בתור "ארמניה הווילסונית". תוכנית זו התקבלה עם שינויים כחלק מהסכם סוור שנחתם על ידי נציגי העות'מאנים ביום 10 באוגוסט 1920 בצרפת. הישג פוליטי זה של הארמנים, היה מנוגד בתכלית למטרתה של האספה הלאומית הגדולה של טורקיה בראשות מוסטפא כמאל אטאטורק, שמטרתה המוצהרת הייתה להדוף כל שלטון זר מתחומי אסיה הקטנה והתנגדו להקמת ארמניה עצמאית. חודש בלבד לאחר מכן, בספטמבר 1920 התקיפו צבאות טורקיים תחת פיקודו של אטאטורק את הרפובליקה הארמנית, והחלה מלחמת טורקיה–ארמניה. בתחילת אוקטובר 1920 פנתה הממשלה הארמנית אל המעצמות הגדולות בבקשה לסיוע, אך אלה היו טרודות בדיכוי התקוממויות מקומיות במדינות שכנות. הארמנים נכנעו בנובמבר אותה שנה, והסכם אלכסנדרופול נחתם ב-2 בדצמבר 1920, ולפיו אולצו הארמנים להתפרק מעיקר נשקם ולוותר על כל השטחים שניתנו להם מכוח הסכם סוור. ארמניה העצמאית שרדה רק יומיים בלבד לאחר הסכם אלכסנדרופול, שכן הצבא האדום שהחל את פלישתו מכיוון אזרבייג'ן שבוע לפני כן, כבש את ירוואן ב-4 בדצמבר.

לאחר עצמאותה של טורקיה, הממשלה ברשותו של אטאטורק סרבה להעניק לארמנים שטחים או פיצויים. אטאטורק שעיצב במידה רבה את דמותה של הרפובליקה הטורקית המודרנית עיצב גם את מדיניות ההכחשה הטורקית שנמשכת עד היום, והכחשה זו היא אחד מהיסודות של הזהות הטורקית המודרנית.[4]

הכחשת הרצח לאחר מלחמת העולם השנייה

עריכה

נכון לשנת 2016, רק ממשלות טורקיה ואזרבייג'ן מכחישות בצורה רשמית כי רצח העם הארמני התקיים.[5][6][7] טורקיה הצליחה למנוע אזכור של רצח העם בדו"ח של ארגון האומות המאוחדות משנות ה-70. רק בשנת 1985 הכירה תת-ועדה של האו"ם ברצח העם.[4]

ב-24 באפריל 1965, יום השנה ה-50 לאחר רצח העם, התקיימו ההפגנות המוניות בירוואן ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית, שהייתה אז חלק מברית המועצות. בהפגנה השתתפו כ-100,000 איש, שהפגינו במשך 24 שעות מול בניין האופרה של ירוואן (Yerevan Opera Theater) בדרישה שהשלטון הסובייטי יכיר ברצח העם הארמני, ובדרישה להקמת אתר זיכרון בעיר הבירה ירוואן שינציח את זכר הקורבנות. בעקבות ההפגנות החליט הקרמלין, בשיתוף שלטונות ארמניה ואנשי הכנסייה הארמנית, להקים אתר הנצחה. הפגנות אלה נחשבות תחילת ההתעוררות הציבורית הראשונה של התודעה הארמנית בארמניה הסובייטית, ולתחילת מאבקו של העם הארמני בדרישה להכרה של אומות העולם ברצח העם.

משנות ה-90 של המאה ה-20 החלו יותר ויותר מדינות להכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני והאשורי. בעקבות כינוס שנערך באוניברסיטת סנט ג'וזף בפילדלפיה במרץ 2000 בנושא השואה והכנסיות, ב-8 וב-9 ביוני אותה שנה פרסמו 126 חוקרי שואה מרחבי העולם הצהרה שאמרה: "רצח העם הארמני הוא עובדה שאין לערער עליה, ועל הדמוקרטיות המערביות להכיר בו בתור שכזה". החוקרים גם קראו בהצהרה לדמוקרטיות המערביות ללחוץ על טורקיה להכיר ברצח העם הארמני. בין החתומים על ההצהרה היו הפרופסורים הישראלים יהודה באואר וישראל טשרני וחתן פרס נובל לשלום מארצות הברית, אלי ויזל.[8]

נכון ל-2016, הכריזו 29 מדינות באופן רשמי על הכרתן באירועי תקופה זו כרצח עם, וכמותן מאמצים דעה זו רוב החוקרים וההיסטוריונים. האחרונה היא גרמניה שהכירה ברצח ב-2 ביוני 2016.[9] בנוסף ל-29 המדינות שהכירו ברצח העם הארמני בבית נבחריהן, גם האיחוד האירופי והאפיפיור הכריזו על הכרתם ברצח העם הארמני בשנת 2015. הכחשת רצח עם, ובכלל זה רצח העם הארמני, מנוגדת לחוק באופן רשמי באיטליה, שווייץ, יוון, קפריסין וסלובקיה.[10][11][12]

עם זאת, מדינות רבות אחרות נמנעות במתכוון מלהכיר באופן רשמי ברצח העם, כדי למנוע פגיעה ביחסים עם טורקיה. ממשלת טורקיה מאיימת ולוחצת על ממשלות בעולם כדי למנוע מהן להשתמש במונח "רצח עם" ולהכיר בנושא באופן כללי.[2] בין המדינות המעוררות מחלוקת באי-ההכרה הרשמית שלהן ברצח העם הארמני נמצאות ארצות הברית, בריטניה, וישראל[13][14][15] מדינות מערביות נוספות שלא מכירות ברצח העם באופן רשמי כוללות את יפן, אוסטרליה, ספרד, נורווגיה, אירלנד ופורטוגל. בחלק מהמדינות כמו אוסטרליה, ספרד, ארצות הברית ובריטניה יש הכרה של מחוזות או מדינות ברצח העם, בנפרד מהרמה הלאומית.

הבדלים בהכרה ובתיעוד בין השואה לבין רצח העם הארמני

עריכה

בניגוד להכחשה הטורקית הרחבה, הגרמנים הכירו בקיום השואה ובאחריות שלהם אליה, וגם הציבור בעולם התייחס בצורה שונה. ניתן לראות מספר הבדלים שיכלו לתרום לכך:

היחס הגרמני לעבר הנאצי בתום המלחמה

גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה עברה שינוי מהותי – 1945 הייתה "שעת האפס" (Stunde Null) של התודעה הקולקטיבית בגרמניה, של התודעה הפוליטית וההומניסטית וכן של הספרות, האמנות והתרבות. הטראומה שידע העם הגרמני, תחושת הבגידה של ההנהגה והתחושה של אוזלת היד – כל אלה הובילו למחיקה טוטלית של הנאציזם משדרות העם. תרמו לכך גם העובדה שבשלבים המלחמה הסופיים הופנה חלק מהאכזריות הנאצית נגד העם הגרמני עצמו. מחיר המלחמה הורגש היטב – רבע מכל הילדים היו יתומים מאב, חלק גדול מערי גרמניה הופצץ והיה מחסור במזון, בדלק ומוצרי יסוד אחרים. רוב ההנהגה הנאצית נהרגה או הוצאה להורג במהלך משפטי נירנברג, כל שטחה של גרמניה נכבש ונשלט בידי מדינות זרות במשך שנים רבות. בעלות הברית הכובשות הכתיבו מדיניות של דה-נאציפיקציה, הוציאו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ואת גופיה השונים אל מחוץ לחוק והסירו את כל הסממנים והסמלים הנאציים. גרמנים רבים נחקרו באשר לעברם הנאצי. במשרדי ממשלה רבים הוחלפה הפקידות וכן הוכשר תוך מספר חודשים סגל הוראה חלופי לבתי הספר שתפקידו היה לצמצם את השפעת סגל ההוראה הישן שנחשד כמזוהה עם עברה הנאצי של גרמניה. כל הדברים האלה יחד היוו רקע לסלידה עזה של הגרמנים מהשלטון הנאצי וממעשיו, והיו חלק מהמוכנות של גרמניה להכיר בשואה ובהשלכותיה. להכרה זו היו גם השלכות מעשיות כגון הסכם השילומים שנחתם בין גרמניה המערבית לבין ישראל ב-1952. כל זאת בניגוד לרוח הלאומית הטורקית ששאפה לאחד את העם הטורקי ולהצעיד אותו קדימה.

עידוד זכר השואה על ידי מדינת לאום של הנרצחים

הן רצח העם הארמני והן השואה נתנו רוח גבית לתמיכה בינלאומית בהקמת מדינת לאום עבור הקורבנות בסמוך לתום המלחמה. בשני המקרים מדינת הלאום סייעה לאסוף עדויות ולהכיר בטרגדיה, אבל בניגוד לישראל הרפובליקה הארמנית התפרקה בתוך שנתיים בלבד, והפעילות למען הכרה ציבורית עולמית נדחתה עד להקמתה של ארמניה המודרנית בשנת 1991.

קיום של מסמכים וצילומים רבים יותר

בין המקרים קיים גם הבדל עצום בהיקף התיעוד – השואה התרחשה כ-25 שנה לאחר רצח העם הארמני, באזור מודרני יותר, שבו הן הרוצחים והן הנרצחים היו עשירים יותר ומשכילים יותר ביחס לטורקים ולארמנים של מלחמת העולם הראשונה. משום כך יש הרבה יותר תיעוד של תקופת השואה בצורה של יומנים, מסמכים, תעודות, צילומים, סרטים וכו' כאשר דבר זה בוצע על ידי הגרמנים, תושבי העמים הכבושים, היהודים וקורבנות אחרים וכן על ידי חיילי הצבאות המשחררים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובתוך טורקיה גופה מצלמות היו נדירות הרבה יותר (שלא לדבר על מצלמות קולנוע).

היקף ושמירה על מסמכים ממשלתיים

כמו כן היות שהיהודים חיו במדינות מודרניות יחסית, והודות לכיבוש גרמניה בידי כוחות הברית, נשתמרו עדויות רבות יותר מטעם השלטונות. היבטים כמו כמות היהודים שחיו בפולין ובמדינות אחרות לפני המלחמה, כמות הנרצחים, תעודות הנוגעות לפעילות הצבא הגרמני ופעילות מחנות ההשמדה נמצאו ותועדו לאחר המלחמה. כל ההיבטים האלה חסרו בטורקיה. כמדינה ענייה היא ניהלה רישום פחות מדוקדק של אזרחיה והיה לשלטון בטורקיה זמן רב להשמיד מסמכים ועדויות נוספות.

זהות קורבנות מערביים ואוניברסליים יותר

היבט נוסף הוא זהות הקורבנות. הארמנים הם אומנם נוצרים, אבל הם שייכים לכנסייה האפוסטולית הארמנית שרחוקה למדי מהזרמים הנוצריים המערביים הנפוצים. כמו כן הם משתייכים לעם שהיה יחסית עני, לא משכיל, מבודד ולא מוכר בתרבות המערבית. הארמנים גם דוברים ארמנית שהיא שפה רחוקה מהשפות המערביות האחרות. מלבד הארמנים נטבחו גם אשורים ויוונים אבל בכמויות קטנות יותר. וכן רוב הנרצחים היו גם אזרחי האימפריה העותמאנית. מבחינה מערבית רוב הקורבנות של מלחמת העולם הראשונה מיוחסים לקרבות עם הצבא הגרמני ולא לחזית הטורקית. לעומת זאת קורבנות השואה היו בעלי מאפיינים אחרים, אוניברסליים ומערביים יותר. בעוד שחלק גדול מהקורבנות של השלטון הנאצי היו יהודים, הנאצים רצחו גם חיילים שבויים ואזרחים בני לאומים רבים אחרים על רקע אידאולוגי ועל רקע שליטה בעמים אחרים באירופה. מאפיינים אלה סיפקו מוטיבציה לעמים שלחמו בגרמניה הנאצית לזכור את פשעי הנאצים ובכללם את השואה. כמו כן מבחינת חלק מהעמים בעיקר בחלק המערבי של אירופה, הקורבנות היהודים של השואה היו לא רק בני העם היהודי אלא גם אזרחים של מדינות הלאום שלהם (כך שאנה פרנק לדוגמה זכורה לא רק בתור יהודייה, אלא גם בתור יהודייה-הולנדית שנרצחה בידי הנאצים). בנוסף היהודים עצמם היו קרובים יותר לתרבות המערבית והשפיעו עליה הרבה יותר – כך שיצירות של יוצרים כמו אנה פרנק, אלי ויזל, פרימו לוי ואחרים הביאו את זכר השואה בצורה נגישה יותר ונפוצה יותר לקהל המערבי.

היסטוריונים המערערים על הגדרת טבח הארמנים כרצח עם

עריכה

התביעות נגד ברנרד לואיס בצרפת

עריכה

ההיסטוריון המזרחן היהודי-בריטי-אמריקאי ברנרד לואיס, כתב בספרו החשוב "צמיחתה של טורקיה המודרנית" (1962), כי עם התפתחותה של תנועה לאומית ארמנית במאה ה-19, החלו הארמנים המפוזרים על פני טורקיה להוות איום על המדינה הטורקית ובין שני העמים החל מאבק "שהסתיים בשואה האיומה של 1915, בה נספו מיליון וחצי ארמנים". אולם כעבור מספר שנים שינה לואיס את דעתו. ב-1985 חתם על עצומה שנשלחה לקונגרס האמריקני נגד התוכנית להפוך את ה-24 באפריל ליום זיכרון לאומי ארמני-אמריקני. בראיון שהעניק לעיתון הצרפתי לה מונד, טען לואיס כי "רצח העם" הוא "הגרסה הארמנית של היסטוריה זו" והסביר כי "הארמנים נעשו בעיה לטורקים" בזמן מלחמת העולם הראשונה, משום שהם רצו עצמאות ואהדו בגלוי את הרוסים שהתקדמו מהקווקז אל עבר טורקיה. לדבריו, "מבחינת הטורקים, היה הכרח לנקוט צעדי ענישה וצעדי מניעה נגד האוכלוסייה הלא־יציבה באזור שהיה נתון לאיום של פלישה זרה". כמו כן, "שני המחנות הסכימו שהדיכוי היה תחוּם גאוגרפית" וש"המלחמה לא השפיעה על הארמנים שחיו באזורים אחרים של האימפריה העות'מאנית. אין ספק שהתרחשו דברים נוראים ושארמנים רבים – וגם טורקים – נספו. אך לא תמיד אפשר לדעת את הנסיבות המדויקות של מותם". לואיס קבע כי אומנם מאות אלפי ארמנים מתו מרעב ומקור במהלך גירושם לסוריה, אולם הטיל ספק בכך "שהייתה החלטה שיטתית להשמיד את האומה הארמנית...מסמכים טורקיים מוכיחים כוונת גירוש, לא כוונת השמדה". מאוחר יותר, בספרו החשוב "המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו" (1995), כתב לואיס כי ב-1915 "החליטה הממשלה העות'מאנית על גירוש ויישוב מחדש של האוכלוסייה הארמנית של אנטוליה". הוא כתב כי "המגורשים סבלו ייסורים מחרידים...ותפקיד ליווי המגורשים הוטל על קבוצות מתנדבים מקומיים... אין כל ספק שמאות אלפים לפחות, ואולי יותר ממיליון, נספו. רבים מתו ברעב, במחלות ובקור; רבים נרצחו באכזריות, או בידי כפריים ואנשי שבטים מקומיים... או בידי המלווים האלה עצמם". לדבריו, "הממשלה העות'מאנית המרכזית עשתה מאמץ מסוים לשים קץ למעשי הזוועה האלה. בארכיונים מצויים מברקים מרשויות עות'מאניות גבוהות בעניין מניעת מעשי אלימות נגד ארמנים או הטלת עונשים על מעשים שכאלה". הוא הוסיף כי בארכיונים מצויים גם מסמכים של כמעט 1,400 משפטים צבאיים, שבהם נשפטו אנשי צבא ואזרחים על פגיעה במגורשים.[16]

בתגובה לדבריו של לואיס, הגישה הקהילה הארמנית נגדו ונגד העיתון תביעה פלילית בצרפת על הכחשת רצח העם הארמני. ב-21 באוקטובר 1994 כתב לואיס לנשיא בית הדין הפלילי שדן בעניין:

”אם עוד משתמשים במונח ג'נוסייד במשמעותו המקורית – השמדה שיטתית ומתוכננת של עם, כפי שבוצעה וכמעט הושלמה באירופה הנאצית – הרי שתקפותו של המונח הזה לא הוכחה במקרה הארמני. אם, לעומת זאת, המונח מכוון למספר רב של נפגעים ונספים, הרי שאיני יכול לחלוק על תקפותו.”[17]

ב-18 בנובמבר 1994 נדחתה התביעה. בית המשפט הצרפתי קבע שהחוק הצרפתי (חוק גייסו, Gayssot) מ-1990, האוסר על הכחשת שואת היהודים, אינו ישים במקרה הארמני. בעקבות זאת, פנו הארמנים לבית משפט אזרחי ותבעו את לואיס על פגיעה ברגשות הארמנים בכך שהכחיש שהארמנים הושמדו באופן שיטתי. ביוני 1995 פסק בית המשפט שלואיס הכחיש את רצח העם הארמני וקבע שבהכחשותיו התעלם במכוון מעדויות ופסיקות של מוסדות חשובים שאישרו את עצם קיומו של רצח העם. ההיסטוריון נמצא אשם ב"הסתרת גורמים הסותרים את התזה שלו" ולפיה "הג'נוסייד הארמני קיים אך ורק בדמיונם של בני העם הארמני". לואיס נקנס ב-10,000 פרנק והעיתון לה מונד חויב לפרסם את פסק הדין.[17] במאי 1996 הכריז ראש עיריית תל אביב, רוני מילוא, על כוונתו להעניק ללואיס אזרחות כבוד של העיר. אולם בעקבות "פרשת פריז", התקיימו מחאות נגד לואיס, אך גם התקבלו מכתבי תמיכה רבים בו מאנשי אקדמיה ישראלים. לאחר שנערכו דיונים בעניינו, הוא לא קיבל בסופו של דבר את אזרחות הכבוד.[18] במהלך ההליכים נגד לואיס, הוא נבחר בצעד הפגנתי מצד הקהילה האינטלקטואלית בצרפת לעמית כבוד של המכון של צרפת (Institut de France), ובתגובה לתוצאות התביעה האזרחית השלישית נגדו, כתב ההיסטוריון הבריטי פרנסיס רובינסון (אנ') כי מדובר ב"פסק דין שערורייתי נגד היסטוריון המתמצא בתוכן הארכיונים העות'מאניים יותר מכל בית משפט פריסאי, או אפילו מהארמנים עצמם, שאיש אינו מכחיש את סבלותיהם".[19]

הוויכוח האקדמי בעיתון "הארץ", 1997

עריכה

במשך ארבעה שבועות באוגוסט-ספטמבר 1997, התנהל ויכוח ציבורי אקדמי למחצה במדור התרבות והספרות של עיתון "הארץ" על רצח העם הארמני. ב-5 בספטמבר 1997 כתב המזרחן יהושע פורת על "הג'נוסייד שעשו כביכול הטורקים העותמאנים", כי "אין ספק כי מדובר כאן בטרגדיה נוראה, אך בשום פנים ואופן...אין לדבר על ג'נוסייד, אלא על אמצעים קשים שנקטה האימפריה העותמאנית נגד מיעוט לאומי שהצטרף בעת מלחמה אל אויבי המדינה, ואשר במשך כשלושים שנים לפני כן ניסה להשיג עצמאות לאומית על חשבון טריטוריות עותמאניות". פורת הוסיף כי לואיס "חקר את הפרשה הארמנית לעומק" ו"ביושר ובאומץ הגיע למסקנה כי לא נעשה רצח־עם בארמנים". לדברי פורת, הטורקים לא הביעו אידאולוגיה גזענית נגד הארמנים והם לא ניסו להשמיד את כולם, אלא רק את הארמנים במזרח אנטוליה, שתמכו ברוסיה והיוו גיס חמישי. לטענתו, מסיבה זו הם הוגלו בשיטתיות מהאזורים הסמוכים לגבול ורבים מהם מתו מרעב ומחלות ואילו אחרים נהרגו על ידי בני השבטים הכורדים. פורת סבור כי תועמלנים ארמנים הפיצו ידיעות על רצח של שני מיליון ארמנים, ומוסיף כי ההיסטוריון-הדמוגרף האמריקאי ג'סטין מקארתי (אנ') חקר את הנושא "והראה כי מספר הארמנים שמתו בשנות המלחמה היה כחצי מיליון, כרבע עד שליש ממספר הארמנים באנטוליה ערב המלחמה". בתגובה למאמר של פורת, כתב ג'ורג' הינטליאן, היסטוריון ארמני מירושלים, כי השגרירות הטורקית בתל אביב מספקת לאוניברסיטה העברית ספרות הכחשה ו"נראה כי ד"ר פורת מוצא שספרים אלה אובייקטיביים למדי".[20]

ב-12 בספטמבר טען המזרחן אמנון כהן כי הארכיונים העות'מאניים הרשמיים נפתחו בשנים האחרונות לחוקרים מהעולם, וישנם מסמכים שנמצאו המעידים על היבטים אחרים של אירועי 1915, ואילו מסמכים אחרים, שבעבר התבססו עליהם במחקר, כגון מברקי טלעת פאשה, התגלו כזיוף. לדבריו, לא נמצאו עדיין (1997) עדויות מהימנות על מעורבות עות'מאנית רשמית בפשעים שבוצעו בארמנים ולכן לא ניתן להכריע לגבי קיומה של תוכנית, כוונה או מעורבות של המדינה או ראשיה בפשעים הללו. ב-12 בספטמבר הסביר המזרחן מרטין קרמר את השינוי בעמדתו של לואיס בפתיחת ארכיונים ופרסום מסמכים מתוכם בשנות ה-80 של המאה ה-20. המסמכים הללו הראו שהשלטונות העות'מאניים ערכו 1,400 משפטים צבאיים שדנו בפשעים נגד הארמנים – מה שמשמש ראיה לקיומו של טבח. אולם לדברי קרמר, עובדה זו שוללת את הגרסה לפיה הייתה לטורקים תוכנית גדולה לרצח עם, ובנוסף לכך, "מברקי ארם אנדוניאן" (הם "מברקי טלעת פאשה" או "מסמכי נעים ביי", פקיד טורקי שפרסם את זיכרונותיו ב-1920), ששימשו הוכחה לכך שמנהיגי "הטורקים הצעירים" הורו על השמדת הארמנים, התבררו ב-1986 כזיוף.[21]

בעקבות דבריו של ברנרד לואיס לבית המשפט הצרפתי, ב-19 בספטמבר 1997 כתב גם יעקב גורן, היסטוריון של תנועת העבודה, ש"אם נצמצם את הוראת המונח ג'נוסייד למעשה השמדת עם באופן מוחלט, כלומר הריגת כל מי שנמנה עם בני אותו עם הנמצא בהישג יד הרוצחים, אפשר להגדיר את מעשיהם של הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה כטבח, ולא כג'נוסייד".[20]

מינה רוזן

עריכה

מינה רוזן, פרופסור לתולדות יהודי האימפריה העות'מאנית, שלחה ב-1997 מכתב-מאמר בן עשרה עמודים לרוני מילוא, תחת השם "טבח הארמנים ומקצועו של ההיסטוריון". רוזן כתבה שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה הציעו הרוסים לארמנים למרוד באימפריה העות'מאנית תמורת הקמת מדינה ארמנית לאחר ניצחון מדינות ההסכמה. לדבריה, הארמנים סומנו, לכן,"כאויבי האימפריה" ו"כסכנה מוחשית ביותר לקיומה". לדבריה, גם בתום המלחמה, "המשיכו כוחות גרילה ארמניים להילחם בטורקים" וגם המשיכו את מאמציהם לזכות במדינה עצמאית. לדבריה, בתקופה זו "נולדה 'ההוכחה' לתכנון טבח של כל הארמנים באימפריה בדמות שורה של מברקים שכביכול נשלחו מטעם ממשלת 'הטורקים הצעירים' לפונקציונרים שונים במזרח אנטוליה". מברקים אלה ידועים בשם "מברקי טלעת פאשא" או "מברקי אנדוניאן", על שם ארם אנדוניאן, האיש שפרסם אותם. לדבריה, אנדוניאן כתב בעצמו שפרסם אותם "למטרות תעמולה ולחיזוק העניין הארמני", אולם למרות זאת, "הם הפכו לאבן פינה ממשית ואמיתית בתודעה הארמנית". לדבריה, שני חוקרים טורקים הוכיחו את דבר הזיוף ב-1983 ושההוכחות לכך "הן כה מוצקות, שאף הארמנים פסקו מלהשתמש במברקים הללו כדי להוכיח את טענותיהם", אלא ש"התודעה לא השתנתה". רוזן עברה לטפל גם ביומניו של הנרי מורגנטאו, שפורסמו גם הם באותה תקופה של פרסום המברקים, וגם הם שימשו להוכחה לקיומה של תוכנית להשמדת הארמנים. אלא שלטענתה, "בדיקה של יומניו שבכתב יד, מכתביו האישיים ודיווחיו לממשלת ארצות הברית...מוכיחים למעלה מכל צל של ספק שהיומנים הנדפסים שוכתבו כדי להצדיק את כניסתו של וודרו וילסון למלחמה".[22]

לדברי רוזן, לאחר המלחמה ו"הטבח", המשיכה האומה הארמנית להתקיים רק כ"איים בתוך ארצות ותרבויות אחרות", כאשר בתוכן פעל מעתה "הצורך להוכיח שהדם לא נשפך לשווא. דהיינו, שכל החפים מפשע שנרצחו, הורעבו למוות ונמכרו לעבדות במזרח אנטוליה, לא היו קרבן למקסם שווא של עצמאות לאומית בארץ שבה היו מיעוט מספרי, מקסם שצויר והועלה על ידי האליטות העירוניות שלהם וארגוניהם בגולה. היה צורך להוכיח שלא הייתה ברירה אחרת. העות'מאנים...התכוונו לשחוט את כולם ממילא". לטענתה, התדמית הזאת הייתה הכרחית "לשיקום נפשם של הניצולים, ובעיקר לשיקום הלכידות הקבוצתית שלהם". כך הפך זיכרון הטבח ל"דבק" שאיחד את כל ה"איים" של האומה.[22] לדברי רוזן, חזון המדינה הארמנית באנטוליה הועלה מחדש בתקופת מלחמת העולם השנייה, אז גויסו ארמנים על ידי גרמניה הנאצית בטורקיה, ברית המועצות ובאירופה המערבית, תמורת מדינה ארמנית שתינתן להם לאחר ניצחון גרמניה. רוזן תיארה את הסיוע הארמני לגרמניה: הארגונים הארמניים סייעו בתעמולה וביון; דראסטאמאט קאנאיין ("דרו") וגארגין נזהדה, לוחמי הגרילה שנמלטו אחרי מלחמת העולם הראשונה לארצות הברית, "הקימו את הלגיון הארמני שמנה 200,000, אומן על ידי קציני אס־אס והשתתף בכיבוש חצי האי קרים והקווקז"; ארמנים רבים השתתפו ב"לגיון המזרחי" שהשתתף בכיבוש דרום צרפת. אלא שגרמניה לא ניצחה במלחמה ובקרב הפזורה הארמנית הצטבר תסכול, זעם ומרירות. לטענת רוזן, זכר שואת היהודים, שהועלה על סדר היום הבינלאומי לאחר משפט אייכמן, הציב בפני הארמנים "דוגמה לעם אחר שקרבנו הפך לכוח מניע חשוב בהשגת עצמאותו. לקרבן ולאבדן שלו הייתה משמעות, והלא זה בדיוק הדבר אותו הם ביקשו להשיג". מאחר שהארגונים הארמניים הבינו שכבר לא תקום מדינה ארמנית באנטוליה, הם היו מסתפקים בהכרה של טורקיה באחריותה ל"רצח עם", כפי שגרמניה הכירה באחריותה לשואת היהודים. אך מכיוון שטורקיה לא נענתה לדרישה הזו, החל "מסע של התנקשויות בדיפלומטים טורקים", שהשיג "תשומת לב" לנושא.[23]

רוזן טענה כי הארמנים ניסו "להשיג זהות בין שואת יהודי אירופה לטבח בני עמם", ולשם כך "היו חייבים לטשטש כל עדות לחלקם" בקונפליקט הטורקי-ארמני, וגם "להוכיח שהעות'מאנים תכננו עוד במאה ה-19 לחסל את כולם". הם עשו זאת בשתי צורות: א. כתיבה היסטורית בשפות מערביות "שעשתה שימוש סלקטיבי" במסמכים אמתיים ובמחקרים בשיטת "העתק, גזור והדבק", כמו גם "במסמכים מזויפים כדוגמת מברקי אנדוניאן"; ב. דיסקרדיטציה והפחדה "נגד כל חוקר שהעז לבחון את טענותיהם בכלי המחקר המקובלים". לטענת רוזן, כל מי שניסה לבחון את "תזת הזהות בין שואת יהודי אירופה לבין השואה הארמנית", נתפס מייד כמכחיש הטבח כולו.[23]

לדברי רוזן, עד שנות ה-60 של המאה ה-20, רוב המחקר בטורקיה התרכז במאות ה-14–16, תקופת הזוהר של האימפריה, וההתעוררות הארמנית דווקא דחפה לחקר המאה ה-19, שנזנח עד אז: טורקיה פתחה את הארכיונים העות'מאניים למחקר ופרסמה מסמכים רבים מתוכם. לטענת רוזן, טורקיה עודדה את חקר התקופה וגם את חקר הקונפליקט הטורקי-ארמני. אלא שלטענתה, האווירה בקהיליית ההיסטוריונים במערב אינה חיובית כבר זמן רב ולאחרונה הועתקה גם לישראל.[24]

במאמר בן 55 עמודים שפרסמה בכתב העת היסטוריה באוגוסט 2002 תחת השם "ארמניה, ארמניה", חזרה רוזן בהרחבה על דבריה במכתב שכתבה ב-1997.[24]

הית' לורי

עריכה

ב-1990 יצא הספר "הסיפור שמאחורי סיפורו של השגריר מורגנטאו" מאת פרופסור הית' לורי (Heath W. Lowry).[25] לורי טען שספרו של הנרי מורגנטאו הוא תיעוד של "חצאי אמיתות גסות ושקרים בוטים". בספר נטען שחמשת מכתביו של מורגנטאו עברו שינויים לפני פרסומם והוא מתיימר להציג את מכתביו "האמיתיים". לורי ניסה בספרו לערער על אמינות ספרו של מורגנטאו. הספר מופיע ברשימת הספרים ששלח שגריר טורקיה בארצות הברית לחברי הקונגרס האמריקני ב-1999, כאשר ביקשו להעביר החלטה "לאסוף את כל התיעוד הקיים בארצות הברית הנוגע לרצח העם הארמני".[26] גם מכחיש רצח העם הארמני גונתר לוי (Guenter Lewy) שותף למסקנותיו העיקריות של לורי בנוגע לזיכרונותיו של מורגנטאו.

לדברי מספר אנשי אקדמיה בשנות ה-90, לורי עמד בראש המכחישים את רצח העם הארמני, שימש כתועמלן של טורקיה ועסק באוניברסיטת פרינסטון בטיהור עברה של טורקיה. מכחישי רצח העם נוספים הם הזוג שואו (Show).[27]

בארצות הברית

עריכה

החל משנות ה-80, לחץ מצד טורקיה הצליח למנוע החלטות של הקונגרס בארצות הברית לקיים יום זיכרון לאומי לציון רצח העם הארמני, וזאת בזמן כהונתם של רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון וג'ורג' בוש הבן. בנוסף הממשלה הטורקית ניסתה לסלק מספרי הלימוד בארצות הברית כל אזכור של רצח העם וזכתה להצלחות חלקיות.[4] נשיא ארצות הברית ברק אובמה נמנע מלהזכיר את המונח "רצח עם" בהתייחסות שלו לנושא. זאת למרות הכרה פומבית קודמת שלו בנושא ותמיכה בחוקים שנועדו להכיר ברצח העם, כמו כן הדבר עומד בניגוד להבטחה רשמית שלו להכיר ברצח העם הארמני.[28] בנאום שלו משנת 2015 הוא התייחס לאירוע כאל "הזוועה ההמונית" הראשונה של המאה ה-20.[29]

ב-13 ביוני 1997 פרסמה "אגודת חוקרי הג'נוסייד בצפון אמריקה" (ארגון בין-לאומי) החלטה שהתקבלה בוועידה במונטריאול, ה"מאשרת כי השמדתם של יותר ממיליון ארמנים בטורקיה בשנת 1915 היא מעשה ג'נוסייד לפי אמנת האו"ם" ו"מגנה את הכחשת רצח העם הארמני על ידי הממשל הטורקי, סוכניו הרשמיים והלא-רשמיים ותומכיו".[30]

באפריל 1999 ביקשו חברי הקונגרס האמריקני להעביר החלטה בבית הנבחרים "לאסוף את כל התיעוד הקיים בארצות הברית הנוגע לרצח העם הארמני". בתגובה לכך, ב-22 במאי 1999 כתב שגריר טורקיה בארצות הברית מכתב לכל 535 חברי הקונגרס, שנועד להכשיל את העברת ההחלטה. לתזכיר צורפה כתבה בת 11 עמודים, בה נאמר כי "ארמנים עות'מאנים יושבו מחדש, לא גורשו", וכי "הארמנים העות'מאנים מאנטוליה המזרחית יושבו מחדש רק לאחר שכ-1.1 מיליון מוסלמים וכ-100,000 יהודים נספו במעשי טבח שבראשם עמדו ארמנים עות'מאנים לא-נאמנים שנלחמו באנטוליה המזרחית העות'מאנית לצד הכוחות הרוסיים". כמו כן, נטען כי "הנרי מורגנטאו, כאחרים, תיאר רק צד אחד בסיפור שיש בו היבטים רבים". התזכיר גם הטיל ספק בחוקיות בית המשפט הצבאי הטורקי שהעמיד לדין, הרשיע והעניש אחרי מלחמת העולם הראשונה את מתכנני רצח העם הארמני. בניגוד לטענה הטורקית על הריגתם של 100,000 יהודים, על פי הסטטיסטיקות העות'מאניות הרשמיות, באזורים המדוברים חיו לא יותר מ-4,000 יהודים.[31]

הליגה נגד השמצה סירבה בעבר להכיר ברצח וסירבה לתמוך בהצעת חוק שנועדה להכריח את ממשלת ארצות הברית להכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני. עמדה זו נתפסה כצביעות בעקבות מאבקה הנרחב של הליגה בהכחשת השואה. בעקבות ביקורת נרחבת עליה, הכירה הליגה ברצח העם הארמני בשנת 2007.[32]

ב-24 באפריל 2021, ביום הזיכרון לרצח העם הארמני הכיר נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לראשונה ברצח העם הארמני, כשהשתמש במילה "ג'נוסייד" לתיאור האירועים. בהצהרתו נאמר: "אנו מכבדים את הסיפור שלהם. אנו רואים את הכאב שלהם. אנו מכירים בהיסטוריה".[33]

בישראל

עריכה
 
הפגנה של העדה הארמנית בישראל, להכרה ברצח העם הארמני, מול השגרירות הטורקית בתל אביב, 2016

בארץ ישראל חיים ארמנים מאז המאה ה-4. ניצולים מרצח העם הארמני, הגיעו אליה בזמן מלחמת העולם הראשונה. כמו כן גורמים שונים ביישוב הציוני, לרבות חלק ממיסדי ניל"י תיארו את מעשי הזוועה בהם חזו. המוזיאון הארמני הנמצא ברובע הארמני בירושלים מציג תערוכה בנושא רצח העם הארמני.

מדינת ישראל אינה מכירה באופן רשמי ברצח העם הארמני, וזאת לאחר שנים של מאבק בין גורמים שונים בכנסת, במשרד החינוך ובממשלה. בנוסף לחוסר ההכרה הרשמי מצד מוסדות המדינה הופעלה צנזורה על תכנים הקשורים לנושא הן במערכת החינוך והן בתקשורת.

מצד אחד עומדים המתנגדים להכרה, ובראשם משרד החוץ, המבקשים להימנע ממשבר דיפלומטי עם טורקיה ואזרבייג'ן. מנגד עומדים ישראלים רבים וכן חברי כנסת ממרבית הסיעות בכנסת, הרואים חשיבות רבה בהכרה ברצח העם, וזאת מתוך שותפות גורל שחשים בני העם היהודי עם הארמנים.

יש גורמים יהודיים שונים המתנגדים לתיאור רצח העם הארמני כ"שואה", מרצון לייחד מילה זו לשואה שביצעה גרמניה הנאצית ומסייעי הנאצים ביהודים. במשך זמן רב ארגונים יהודים שונים הקטינו את רצח העם הארמני, בציינם את ההבדלים שיש בין שני האירועים. מצד שני יש הרואים בהכחשה, הדחקה או גימוד של רצח העם הארמני דבר שמאפשר גם עיוות של ההיסטוריה וגם גימוד או עיוות של רצח העם שבוצע נגד היהודים ועמים אחרים בזמן השואה. יש הרואים בשואה היהודית חלק מרצף היסטורי של מאורעות אחרים ורוצים להשוות בינה ובין אירועים דומים כדי להבין אותה יותר ולמנוע אירועים דומים בעתיד. לדוגמה היטלר טען בשנת 1939 כי העולם התעלם מרצח העם הארמני וייתכן כי דבר זה היווה עידוד לנאצים לנקוט במדיניות של טיהור אתני ופשעים אחרים. גורמים רבים מבקרים את אי ההכרה של מוסדות יהודים בכלל ושל ישראל בפרט כצביעות, לנוכח מלחמתה בהכחשת השואה. לפי ריצ'רד הובינסון, חוקרי שואה ופעילי זכויות אדם רבים יותר ויותר מגיעים למסקנה שהצלחה של הכחשת רצח העם הארמני, תהיה תקדים שיקל על ביצוע של הכחשה, רציונליזציה וטריוויאלציזיה של כל הפשעים האחרים. וכן הוא מציין כי יש דמיון בין השיטות של מכחישי שואות שונות.[4]

לחץ טורקי ומחוות פוליטיות

עריכה

בשנות ה-50 וה-60 נמנעו נציגים ישראלים רשמיים מהשתתפות בימי זיכרון לרצח העם שערכו הארמנים בישראל, בטענה שמדובר בטקסים פנימיים של הקהילה שנערכים באופן "פרטי". רק ב-1965 נערך ביפו הטקס הפומבי הראשון.[34]

ביוני 1982 נערך בישראל הכינוס הבין־לאומי הראשון על השואה ורצח עם. מושב הפתיחה היה אמור היה להיערך ביד ושם בירושלים ואלי ויזל, נשיא הכינוס, היה אמור לשאת את הנאום המרכזי. מתוך 150 הרצאות, שש בלבד עסקו ברצח העם הארמני. אולם ממשלת טורקיה לחצה על ממשלת ישראל ומשרד החוץ הישראלי הפעיל לחץ על מארגני הכינוס ועל חוקרים שהיו אמורים להשתתף בו, שלא לאפשר את השתתפותם של חוקרים ארמנים. בסופו של דבר נערכה הפתיחה הרשמית בתל אביב ומוסד "יד ושם" החרים את הכינוס. מספר חוקרים ואישי ציבור ידועים מישראל וארצות הברית ביטלו את השתתפותם ובהם ראשי "יד ושם" יצחק ארד וגדעון האוזנר, רקטור אוניברסיטת תל אביב יורם דינשטיין, פילוסוף השואה אמיל פאקנהיים והיסטוריון השואה יהודה באואר. הרב מרק טננבאום, מנהל המחלקה הבין-דתית בוועד היהודי-אמריקני, עזב את הכינוס לאחר שקיבל הוראה על כך מהוועד. נשיא הקונגרס היהודי האמריקאי ארתור הרצברג היה אמור לנאום במקום ויזל, אולם ביטל את הופעתו ביום הפתיחה.[35]

ב-1989 פורסם שגורמים יהודים-אמריקאים בשיתוף עם גורמים ישראלים רשמיים, פעלו בקונגרס להכשלת היוזמה לציין את ה-24 באפריל בלוח האמריקאי. ב-8 בנובמבר 1989, בתגובה לשאילתה של חבר הכנסת יאיר צבן, אמר סגן שר החוץ בנימין נתניהו: "יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הם מקרה מובהק של קטגוריה כזאת".[36]

בשנת 1995 השתתף השר יאיר צבן בטקס הזיכרון השנתי לרצח העם הארמני, הנערך ב-24 באפריל, ובכך היה לשר הישראלי הראשון שנכח בטקס הזה.[37]

בשנת 1997 מינה משרד החוץ הישראלי את אהוד טולידאנו, פרופסור לתולדות האימפריה העות'מאנית, לשגריר ישראל בטורקיה. אולם בסוף אוגוסט מסרה סוכנות הידיעות הטורקית הממלכתית שב-1981 האשים טולידאנו את טורקיה בביצוע טבח בזמן מלחמת העולם הראשונה. טולידאנו טען שהראיון איתו תורגם שלא כהלכה, אולם הושמעה טענה שבעבר ביטא "עמדה פרו-ארמנית". בריאיון לעיתון הארץ ב-10 בספטמבר אותה שנה, עשה טולידאנו מאמצים נוספים לזכות במינוי ואמר: "תמיד תמכתי בטורקיה...בכל נושא שהיה על הפרק... במסגרת מחקרי תרמתי רבות לבניית דימויה החיובי של המורשת העות'מאנית". אולם טורקיה לא אישרה את המינוי.[38]

בשנת 2000 נערך באוניברסיטת תל אביב (3–6 באפריל) ובאיסטנבול (9–12 באפריל) כינוס בין-לאומי ישראלי-טורקי, תחת הכותרת "מלחמת העולם הראשונה - היבטים מזרח תיכוניים". בסדר היום של הכינוס, שנערך במימון גופים ישראלים רשמיים, השאלה הארמנית לא עלתה כלל.[39]

בשנת 2000, בהיותו שר החינוך, השתתף יוסי שריד ביום הזיכרון ה-85 לרצח העם הארמני בכנסייה הארמנית ברובע הארמני בירושלים, ובכך היה לשר הישראלי השני שנכח בטקס הזיכרון השנתי.[40] שריד לא יידע את ראש הממשלה אהוד ברק על כוונתו להשתתף. בנאומו אמר לקהילה הארמנית: "אני כאן אתכם, כבן־אנוש, כיהודי, כישראלי וכשר החינוך של מדינת־ישראל". בסוף דבריו, התחייב לכלול את רצח העם הארמני בתוכנית הלימודים בהיסטוריה של התיכונים.[41] המכון הלאומי הארמני בוושינגטון תרגם את דבריו לאנגלית ותיאר אותם כ"הצהרה רבת־עוצמה", והם צוטטו על ידי התקשורת הארמנית ברחבי העולם.[42] בכנס קרא שריד לממשלת ישראל להכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני, אך הממשלה התנערה מדברים אלה. שריד השתתף גם בטקס יום הזיכרון ה-86 ביפו ב-2001, בזמן היותו ראש האופוזיציה,[43] ובשנת 2005, בהיותו חבר הכנסת, ביום הזיכרון ה-90 בעיר ירוואן, בירת ארמניה.[44] ב-25 באפריל 2000, יום לאחר הצהרתו של שריד בטקס הזיכרון בירושלים, אמר שר המשפטים יוסי ביילין: "קרה דבר שאי־אפשר להגדיר אותו אחרת מאשר רצח עם. מיליון וחצי אנשים שנעלמו, זו לא רשלנות; זאת יד מכוונת".[42]

ב-10 באפריל 2001, ערב ביקורו של שר החוץ שמעון פרס בטורקיה, פרסם העיתון האנגלי-טורקי "טרקיש דיילי ניוז" ריאיון עמו, תחת הכותרת "פרס: הטענות הארמניות חסרות משמעות". פרס אמר בראיון: "אנחנו דוחים ניסיונות ליצור דמיון בין השואה לבין ההאשמות הארמניות... הארמנים עברו טרגדיה אך לא ג'נוסייד". דבריו עוררו תגובה נזעמת של ארמנים ברחבי העולם.[45]

ב-24 באפריל 2002 התקיים באוניברסיטה העברית ערב זיכרון לרצח העם הארמני. המחלקה ללימודים ארמניים של האוניברסיטה (הוקמה ב-1967) ארגנה את האירוע "חיים ומוות: חיים ויצירתיות לאחר רצח העם הארמני". זו הייתה הפעם הראשונה שאוניברסיטה ישראלית קיימה פעילות להנצחת רצח העם הארמני. באפריל 2003, שוב קיימה המחלקה ערב זיכרון לרצח העם, בהשתתפות נציגי הנהלת האוניברסיטה, אולם הפעם תחת הכותרת: "ערב זיכרון לשואה הארמנית". גם באפריל 2004 התקיים ערב זיכרון דומה.[46]

באוגוסט 2002, מינה רוזן, פרופסור לתולדות יהודי האימפריה העות'מאנית, פרסמה בכתב העת "היסטוריה" של החברה ההיסטורית הישראלית, מאמר ארוך בשם "ארמניה, ארמניה", שעוסק בשני ספרים שנכתבו על היבטים של "הרג המוני" של הארמנים. המאמר עורר תגובות רבות שגררו הצהרה מטעם המערכת. בגיליון שלאחריו, ביולי 2003, פרסמו והאקן דאדריאן ויאיר אורון, שני הסופרים שכתבו את הספרים הללו, מאמרי תגובה. זו הייתה הפעם הראשונה שביטאון מדעי בישראל עסק בהרחבה ברצח העם הארמני.[47]

ביום העצמאות 2003, נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, הדליקה משואה בזכות פעילותה כסגנית האחות הראשית במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה" בהר הצופים. בעלון שהוציא מרכז ההסברה לקראת הטקס, נכתב כי נלבדיאן היא "דור שלישי לניצולי השואה הארמנית". נלבנדיאן רצתה להזכיר זאת גם בטקס, אולם פרסום הדבר עורר תגובה טורקית והופעל עליה לחץ להצניע זאת.[48] היא הסכימה לא לומר את המילים "שואה" או "רצח עם ארמני" ובמקומן לומר שסבה וסבתה היו "ניצולים מארמניה ההיסטורית". כמו כן, בלחץ השגריר הטורקי, נגנזו ביום הטקס החוברות הישנות והודפסו חוברות חדשות עם טקסט מתוקן.[49]

בשנת 2007 החליטה הכנסת להסיר מסדר היום הצעה של חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) לדון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ברצח העם הארמני. ההחלטה התקבלה בעקבות הוראה של ראש הממשלה אהוד אולמרט בשל החשש שהמשך העיסוק בנושא הזה יגרום למשבר ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל לטורקיה.[50]

באוקטובר 2007 התפרסם כי טורקיה תבעה מישראל להפעיל לחץ על הקונגרס של ארצות הברית לבל יכיר ברצח העם הארמני ואיימה כי יחסי טורקיה–ישראל ייפגעו, אם תהיה הכרה של ארצות הברית בעניין.[51] כעבור שנה החליטה הכנסת לאפשר דיון בנושא, למרות לחץ שהפעיל משרד החוץ.

בדצמבר 2011 התקיים לראשונה דיון פומבי בוועדת החינוך של הכנסת בנושא זה, ביוזמת חברי הכנסת אריה אלדד וזהבה גלאון. עקב רגישות העניין והחשש ממשבר נוסף עם טורקיה (לאחר אירועי המשט לעזה), השתתפו בדיון גם ראש המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור, יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, סגן שר החוץ דני אילון ונציגי משרדי ממשלה נוספים.[52]

נשיא מדינת ישראל, רובי ריבלין, הזכיר בפתיחת נאומו על במת האו"ם בטקס יום השואה הבינלאומי ב-28 בינואר 2015 את רצח העם הארמני. הוא ציטט את דבריו של אבשלום פיינברג על טבח הארמנים בשנת 1915, מאה שנים לפני כן, ואמר:[53]

100 שנים של גמגום והכחשה. בארץ ישראל של אז, אליה נולדתי, איש לא התכחש לרצח שארע. תושבי ירושלים, הורי, ראו אותם מגיעים באלפיהם, מזי רעב, אודים מוצלים מאש. בירושלים הם מצאו מקלט וצאצאיהם חיים בה עד היום.

ב-15 באפריל 2015 שלחה הכנסת משלחת ראשונה של שני חברי כנסת נחמן שי וענת ברקו לטקסי הזיכרון המרכזיים של רצח העם בארמניה לציון 100 שנה לרצח העם. אליהם התלווה השגריר הלא תושב של ישראל בארמניה, שמואל מירום. שליחת הנציגים אינה מבטאת בהכרח שינוי בעמדת הממשלה לנושא, אלא הוגדרה כחובה מוסרית.[54]

ב-2 ביוני 2016 קיבלה נשיאות הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית החלטה על הכרה ברצח העם הארמני.

ב-12 בינואר 2024, על רקע מלחמת חרבות ברזל ותלונת דרום אפריקה נגד ישראל בגין רצח עם, אליה הצטרפה טורקיה, צייץ שר החוץ ישראל כ"ץ כי "טורקיה ביצעה שואה בארמנים".[55][56]

חינוך

עריכה

יוסי שריד, בהיותו שר החינוך, הכניס תכנים על רצח העם הארמני לתוכנית הלימוד, אולם אלו הוצאו ממנה בתקופת כהונתה של לימור לבנת.[57] בספרי הלימוד המאושרים על ידי משרד החינוך לא מתייחסים לרצח העם הארמני כאל "שואה", "רצח עם" או "ג'נוסייד", ותחת זאת הם מתוארים כ"טבח", "פוגרומים" או "טרגדיה".[58] ספר הלימוד הראשון המתייחס לרצח העם הארמני כג'נוסייד הוא בסדרת ספרי הלימוד לבגרות בהיסטוריה של הממ"ד, "משברים ותקומה", שבה נעשה שימוש במונחים "רצח עם", "ג'נוסייד", ואף "שואת הארמנים" ביחס לרצח העם הארמני; וכמו כן נכתב כי רצח העם הארמני הוא "הרצח האתני (ג'נוסייד) הראשון בהיסטוריה של העת החדשה",[59] ונערכה הקבלה והשוואה בינו לבין השואה.[60]

ברשות השידור

עריכה

ב-1978 הפיקה רשות השידור סרט תיעודי על הקהילה הארמנית בירושלים. רצח העם הארמני נזכר בו מספר פעמים והוא כלל עדויות של ניצולים שחיו בירושלים. בשלבי ההפקה האחרונים גנזה אותו רשות השידור.[61] באפריל 1990 ביטלה רשות השידור, ללא הודעה מוקדמת, את הקרנתו המתוכננת בערוץ הראשון של סרט תיעודי בשם "מסע לארמניה" (של העיתונאי הארמני-אמריקני תיאודור בוגוזיאן, 1988), המספר את סיפורה של ניצולה המבקרת בכפרה במזרח טורקיה. הקרנת הסרט בוטלה ביוזמת משרד החוץ, שהיה נתון ללחץ מצד טורקיה. ביטול השידור עורר מחאה ציבורית, אותה יזם יאיר צבן. ב-13 במאי התפרסמה עצומה שעליה חתמו 61 אישים מכל קצות הקשת הפוליטית, שקראה לראש הממשלה, יצחק שמיר, ולהנהלת רשות השידור להקרין את הסרט. אולם הסרט לא הוקרן בטלוויזיה.[62] ב-1991 ביימה אורנה בן דור את הדרמה התיעודית הטלוויזיונית "שרה", על שרה אהרנסון. בהוראת מנכ"ל הטלוויזיה, יוסף בראל, נמחקו מתוך הסרט 40 שניות של תמונות סטילס שתיעדו את הטבח בארמנים.[63]

ב-22 באפריל 1994 שודרה ב"יומן השבוע" בטלוויזיה כתבה של יעקב אחימאיר על טבח הארמנים. השגרירות הטורקית בישראל לא הצליחה לבטל את השידור ובסוף הכתבה נערך ריאיון עם שגריר טורקיה, שאמר: "בזמן מלחמה רבים הקורבנות החפים מפשע הנופלים בקרב, ובמלחמה כמו במלחמה".[63] ב-27 באפריל 1994 השיב סגן שר החוץ יוסי ביילין לשאילתה בכנסת לגבי הכחשת הג'נוסייד על ידי שגריר טורקיה: "לנוכח הניסיון ההיסטורי היהודי איננו יכולים שלא לגלות הבנה לסבלו של העם הארמני וגורלו ההיסטורי". בתשובה על שאילתה נוספת, התייחס ללחץ הטורקי להתכחש לטבח: "אנחנו תמיד נצא נגד הדבר הזה...גם אם הדבר כרוך באיזה יתרון מדיני".[64] בהמשך אמר: "לא קיבלנו מעולם את הניתוח השטחי מאוד שהדבר הזה נעשה במלחמה. זו לא מלחמה, זה בהחלט היה טבח, רצח עם, ואנחנו ניתן יד לאזכור הדבר הזה, משום שזה מסוג הדברים שהעולם חייב לזכור". שידור הכתבה עורר מחאות מצד שגרירות טורקיה, חברי הקהילה היהודית בטורקיה ושר החוץ של טורקיה. בשנת 1997 לעומת זאת, חלק ניכר מתוכניתו הראשונה של אחימאיר כעורך של "רואים עולם" עסק בסוגיית רצח העם בעולם המודרני, תוך התמקדות ברצח העם הארמני. אלא שהפעם לא נשמעה מחאה כלל.[65]

לקריאה נוספת

עריכה
  • יאיר אורון, הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995.
  • יאיר אורון, הכחשה - ישראל ורצח העם הארמני, הוצאת מבע, 2005.

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רצח העם הארמני

כתבות

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Jones 2006, pp. 154–55.
  2. ^ 1 2 3 4 Why scholars say Armenian Genocide was genocide but Obama won't, Newsweek
  3. ^ A list of genocide denial websites, Southern Poverty Law Center
  4. ^ 1 2 3 4   יאיר אורון, ג'נוסייד - רצח העם הארמני, השכחה והכחשה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ז - 2007
  5. ^ "History News Network - Christopher Hitchens: Turkey Denies History". hnn.us.
  6. ^ "Радио Свобода: Наши гости: Факты и мнения". svoboda.org.
  7. ^ "Q&An Armenian 'genocide'". BBC. 12 באוקטובר 2006. נבדק ב-29 בדצמבר 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ אורון, הכחשה, עמ' 87; עמ' 161–162; עמ' 273, הערה 1; נספח ד, עמ' 256–258.
  9. ^ טורקיה זועמת: גרמניה הכירה ברצח העם הארמני, באתר ynet, 2 ביוני 2016
  10. ^ Lomsadze, Giorgi (10 בספטמבר 2014). "Greece Bans Denials of Armenian Genocide". EurasiaNet. Open Society Institute. אורכב מ-המקור ב-26 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "Armenia praises Greece for law banning denial of genocide". Kathimerini. 10 בספטמבר 2014. אורכב מ-המקור ב-26 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ "Cyprus criminalizes denial of 1915 Armenian genocide by Turks". Reuters. 2 באפריל 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Armenian Issue Presents a Dilemma for U.S. Jews, The New York Times
  14. ^ The 1915 Armenian Genocide – Why Is It Still Denied By Turkey (And The U.S.)?, TheBlaze
  15. ^ 'Israel and the Jewish People can't ignore the Armenian Holocaust', The Jerusalem Post
  16. ^ אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 181–184.
  17. ^ 1 2 אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 184–185.
  18. ^ אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 186–187.
  19. ^ אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 189.
  20. ^ 1 2 אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 200–201.
  21. ^ אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 205.
  22. ^ 1 2 אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 190–191.
  23. ^ 1 2 אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 191–192.
  24. ^ 1 2 אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 193.
  25. ^ The Story Behind ‘Ambassador Morgenthau's Story’, Istanbul (Isis Press), 1990
  26. ^ אורון, הכחשה, עמ' 144, 209.
  27. ^ אורון, הכחשה, עמ' 132, 196–197, 201, 209.
  28. ^ "Barack Obama Campaign Promise No. 511" Recognize the Armenian genocide, politifact.com
  29. ^ "Statement by the President on Armenian Remembrance Day - Obama" (Press release). The White House, Office of the Press Secretary. 23 April 2015. Retrieved 14 April 2016.
  30. ^ אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 202; נספח ב, עמ' 248.
  31. ^ אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 207–208.
  32. ^ שמואל רוזנר, הליגה נגד השמצה הודתה: טבח הארמנים - ג'נוסייד, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2007
  33. ^ סוכנויות הידיעות, ביידן הכיר ברצח העם הארמני, ארדואן זועם, באתר ynet, 24 באפריל 2021
  34. ^ אורון, הכחשה, פרק 3, עמ' 62–63.
  35. ^ אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 175–177.
  36. ^ הכחשת רצח העם הארמני: בין אינטרסים למצפון | הוועד למאבק ברצח עם, באתר web.archive.org, ‏2016-06-12
  37. ^ אורון, הכחשה, פרק 3, עמ' 57; תצלומים, עמ' 235; בעמ' 154 כתוב שהיה זה בשנת 1994.
  38. ^ אורון, הכחשה, עמ' 215–216.
  39. ^ אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 220.
  40. ^ אורון, הכחשה, פרק 3, עמ' 57.
  41. ^ אורון, הכחשה, פרק 7, עמ' 154; נספח א: הצהרת שר החינוך יוסי שריד 24.4.2000, עמ' 245–247.
  42. ^ 1 2 אורון, הכחשה, פרק 7, עמ' 160.
  43. ^ אורון, הכחשה, פרק 5, עמ' 106.
  44. ^ יוסי שריד משתתף בטקסים לציון 90 שנה לרצח העם הארמני עומר כרמון, מעריב, 22/04/2005
  45. ^ אורון, הכחשה, פרק 5, עמ' 104–105.
  46. ^ אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 222.
  47. ^ אורון, הכחשה, פרק 9, עמ' 193–194.
  48. ^ דליה שחורי, אני, נעמי נלבנדיאן, דור שלישי לשואה הארמנית, מדליקה משואה זו, באתר הארץ, 4 במאי 2003
  49. ^ אורון, הכחשה, פרק 5, עמ' 111–112.
  50. ^ גדעון אלון, בהוראת אולמרט - הכנסת לא תדון ברצח העם הארמני, באתר הארץ, 14 במרץ 2007
  51. ^ ברק רביד, טורקיה לישראל: עזרו לנו לעצור הכרה אמריקאית בשואה הארמנית, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2007
  52. ^ גדעון אלון, שלמה צזנה ויעל ברנובסקי ראש המל"ל ביקש להשתתף בדיון על שואת הארמנים, ישראל היום, 26 בדצמבר 2011.
  53. ^ ריבלין מקצר ביקורו בארצות הברית: "על האו"ם מוטלת חובת הוכחה", גלי צה"ל, 28/1/2015
  54. ^ אריק בנדר, ‏לראשונה: ח״כים ייסעו לטקסי זיכרון לציון רצח העם הארמני, באתר מעריב אונליין, 15 באפריל 2015
  55. ^ שר החוץ מגיב לארדואן: "טורקיה ביצעה שואה בארמנים - ומתגאה שהעבירה מסמכים להאג", באתר ynet, 12 בינואר 2024.
  56. ^   ציוץ של ישראל כ”ץ ברשת החברתית אקס (טוויטר), 12 בינואר 2024.
  57. ^ השואה שאנו מכחישים 29.3.2005 וואלה (הקישור אינו פעיל)
  58. ^ דליה שחורי, האבל הארמני עדיין שנוי במחלוקת, באתר הארץ, 17 באפריל 2005
  59. ^ תהלה הרץ ופנינה רותם, מסורת ומהפכות: מסורת ומודרנה בתולדות העמים ובתולדות ישראל, מכון הר ברכה, 2014, משברים ותקומה, עמ' 108
  60. ^ תהלה הרץ, חורבן וגבורה: נאציזם ושואה, מכון הר ברכה, 2015, משברים ותקומה, עמ' 274
  61. ^ אורון, הכחשה, פרק 8, עמ' 164; עמ' 165, עמ' 281, הערה 6: לדברי אורון, אפילו לבקשתו לצפות בסרט בארכיון הטלוויזיה, הוא נענה בשלילה על ידי מנכ"ל הערוץ הראשון, יאיר שטרן.
  62. ^ אורון, הכחשה, פרק 6, עמ' 125; פרק 8, עמ' 165–167; נספח ו': עצומה לחברי מליאת רשות השידור, עמ' 263; עמ' 281, הערה 11: לדברי אורון, הוא עצמו כתב מאוחר יותר למנכ"ל הטלוויזיה, מרדכי קירשנבאום, וביקש ממנו לאפשר את הקרנת הסרט, אולם לא קיבל תשובה.
  63. ^ 1 2 אורון, הכחשה, פרק 8, עמ' 170.
  64. ^ אורון, הכחשה, פרק 5, עמ' 101.
  65. ^ אורון, הכחשה, פרק 8, עמ' 171.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הכחשת_רצח_העם_הארמני&oldid=39859754"