ספרות השואה

ספרות השואה היא כלל היצירות הספרותיות המתארות את השמדת היהודים בידי הנאצים בתקופה השואה ובמיוחד בין השנים 1939–1945. ספרות זו כוללת קטגוריות אחדות: יומנים אישיים, שנכתבו תוך כדי השואה, ספרי זיכרונות של ניצולי השואה, פרוזה, מחזות ושירה העוסקים בשואה, וכן ספרי מחקר היסטוריים, העוסקים בחקר אירועי השואה.

יומנים אישיים

ערך מורחב – יומני השואה

מבין סוגי הכתיבה השונים שנכתבו על תקופת השואה, מהווים היומנים כלי תיעודי בעל חשיבות ראשונה במעלה. היומנים נוגעים באופן ישיר ובלתי מעובד במציאות האימתנית.

בתקופת הכיבוש הנאצי, כשהוגבלה האפשרות לחופש הביטוי, והידיעות על המתרחש בתוך הגטאות בשואה היו מצומצמות ומקוטעות, הפכו היומנים למכשיר מרכזי בשחזור ובהבנת עולמו של הפרט היהודי הסגור בגטו. היומן האישי מהווה כלי ביטוי חשוב בעולמם של בני נוער כמו גם מבוגרים באותם ימים. הוא שימש ערוץ פרטי ונאמן וגילוי חוויות ומראות, לפורקן רגשי נוכח הסבל ודרך נוספת לתאר את תעתועיו האכזריים תחת עול של דיכוי ורדיפה. בדיעבד, הפך לתעודה היסטורית המנציחה בדרך אותנטית את עולמם של היהודים על סף רציחתם.

מספר יומנים נודעים נכתבו בזמן השואה, רובם על ידי נערות:

• יומנה של אנה פרנק מהולנד, מתאר את חייה של נערה החיה בדירת מסתור עם בני משפחתה ובני משפחה נוספת באמסטרדם.
• יומנה של מרי ברג, שנכנסה לגטו ורשה בעודה נערה בת 15 ושהתה בו קרוב לשנתיים, עד שהועברה לכלא פאוויאק הסמוך לגטו, וזכתה להינצל ולצאת מפולין בראשית 1943. ביומנה של מרי ברג ניכרות היטב התמורות שחלו בחייהם של בני הנוער בגטאות. אף על פי שמרי ובני משפחתה הצליחו להיות מוחלפים בנתינים גרמנים, היא מצליחה לתאר את תהליך ההתפרקות של בני הנוער ממסגרות החיים המוכרות של טרם מלחמה. אחת המסגרות הבולטות בהן התחוללו שינויים היא המשפחה ומעמדו של הנער בתוכה.
• הסופרת והמחזאית הרומנית, אנה נובק, ששרדה כנערה את מחנה ההשמדה אושוויץ ומחנות ריכוז נוספים, פרסמה יומן שכתבה בעת שהותה במחנות אלו.
• יומנה של אווה היימן נכתב בשנת 1944, בתקופת שואת יהודי הונגריה.
• יומנה של מאשה רולניק, נערה מגטו וילנה ששרדה את השואה. יצא לאור בעברית ב-1965 בשם "אני חייבת לספר".
• הספר "יומנו של דוד רובינוביץ" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1964), הוא יומנו של נער שנספה בטרבלינקה יחד עם כל יהודי עיירתו בודזנטין שבאזור קילצה שבפולין. היומן מתאר את הכיבוש הגרמני.
• יומנו של הנער יצחק רודאשבסקי. הנער יצחק, שתיאר בלשון דוויה ורבת רגש את קורותיו בגטו, נספה בפונאר לאחר שחוסל הגטו בווילנה בחודש ספטמבר 1943.
• יומנה של תמרה לזרסון מגטו קובנה. תמרה שבאה מבית יהודי מתבולל מתארת באמונה את התהליך האישי שעברה עם גילוי זהותה היהודית נוכח החורבן והרדיפות בגטו. שרדה את השואה.
• יומנה של הלגה דן נערה יהודיה הולנדית, שסיפור ימיה האחרונים תחת השלטון הנאצי, נכתב ביומנה בשנת 1943 ונתגלה רק ב-19 באוקטובר 2004.
• יומנו של הנער משה זאב פלינקר המגולל את מחשבותיו של נער יהודי דתי הרואה את רדיפות העם היהודי על ידי הנאצים באור דתי-היסטורי. משפחתו של משה ברחה מהולנד לבלגיה והיומן נכתב בתקופה זו. לאחר שהוסגרו לנאצים נשלחו לאושוויץ. כל בני המשפחה ניצלו פרט למשה.
• יומנה של הנערה רותקה לסקר נתגלה רק ב-2005. היומן, שיצא לאור בעברית בשם "דפי רותקה", מתאר שלושה חודשים מחייה בגטו בנדין בטרם גורשה עם משפחתה לאושוויץ, שם נספתה.
• הנערה הצרפתיה-יהודייה, הלן בר, שנספתה בברגן-בלזן, תיעדה ביומן את חוויותיה מתקופת הכיבוש הנאצי בצרפת בשנים 1942–1944. היומן ראה אור בשנת 2007, והפך לאחד הסמלים החשובים ביותר של השואה בצרפת.
• יומנה של מרים חַשצֶ'בַאצקי (Chaszczewacki), נערה בת 15, בעת שהותה בגטו ראדומסק בשנים 1939–1942, פורסם בשם נערה בגיטו: יומן מתקופת השואה. העדה נספתה ומורתה מסרה את היומן ליד ושם בירושלים בשנת 1970. יש בו לבטי נעורים, תנועת נוער, צימאון אדיר ללימודים, ידידות ואהבה, התנאים בגטו, ובשלב האחרון מורגשים הרהורי הסוף המתקרב הבלתי נמנע.
• בקרקוב התגלה יומנה של הנערה אירנה גליק מגטו קרקוב. אירנה גליק בת ה-15, בתו של רופא, מתארת ביומן את חייה בתקופת הגטו. היומן נמצא לאחר חיסול הגטו על ידי אזרח פולני שהסתירו בביתו, ונתגלה רק לאחר שהוצא למכירה על ידי בנו של אותו אזרח. היומן נמצא כעת בתהליך מחקר על ידי הספרייה הלאומית של פולין, ועם סיום המחקר יפורסם ברבים, בשלב הראשון, בשפה הפולנית.^{[דרוש מקור]}
• יומנה של רבקה ליפשיץ, נערה מתבגרת יהודייה פולנייה, שכתבה יומן אישי בעת שהותה גטו לודז' בשואה בפולין.

ספרי זיכרון וספרי זיכרונות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ספרי יזכור: ספרי זיכרון לקהילות שחרבו

אחת מדרכי ההנצחה הראשונות של השואה ברמה הקהילתית הייתה הוצאת ספרי יזכור. ספרי זיכרון אלה, שהחלו להופיע כבר בשנות ה-40, ראו אור כמעט תמיד ביוזמת הלאנדסמאנשאפטן – ארגוני יוצאי קהילות אירופה השונות (הערים, העיירות והכפרים) שהתארגנו במדינות שאליהן היגרו. על פי רוב היו אלה מאספים הקולקטיביים שהופקו ונכתבו על ידי יוצאי הקהילות השונות, כמעין אנדרטאות לקהילותיהם ומצבות לנספים שלא זכו להגיע לקבורה. ראשוני הספרים מסוג זה ראו אור בניו יורק, בעיקר ביידיש, שפת אמם של חברי הלאנדסמאנשאפטן ובהם הניצולים. החל בשנות ה-50, לאחר קום מדינת ישראל והעלייה ההמונית, התפרסמו מרבית ספרי היזכור בישראל, ובעיקר בעברית. בסך הכול, כ-75% מספרי היזכור הופיעו בישראל, ויותר מ-60% מכלל הספרים נכתבו בעברית. רוב ספרי היזכור הוקדשו לקהילות מזרח אירופה. מרביתם הופיעו בין אמצע שנות ה-50 לאמצע שנות ה-70; מאותה עת חלה ירידה במספר ספרי היזכור הקולקטיביים, שלוּותה בעלייה דרסטית במספר ספרי הזיכרונות האישיים של ניצולים.

ספרי זיכרונות אישיים

רבים מניצולי השואה חשו, ברבות השנים, צורך לכתוב ולפרסם את זיכרונותיהם מתקופה זו בחייהם. על-פי ההערכה, עד שנת 2006 יצאו לאור בישראל יותר מ-5,000 ספרי זיכרונות של ניצולי השואה.

אחדים מהספרים הראשונים והבולטים בתחום זה:

• "ספר עדות - רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהנום הנאצי בפולין" הוא הספר הראשון שהופיע בארץ ישראל ובו עדות ישירה לשואה מפי עד ראייה. הספר, מאת יעקב קורץ, יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1944. הספר, בן 363 עמודים, עורר הד רב ביישוב. פרסומו היה לאחר שכבר הצטברו ראיות נוספות ומוצקות על דבר ההשמדה, והוא התקבל כעדות אמינה ממקור ראשון על דבר השואה.
• יחיאל די-נור, הידוע בשם העט שלו "ק. צטניק", עבר את השואה במחנות עבודה ובמחנות ריכוז, ואיבד את כל משפחתו ואת אשתו. לאחר שחרורו הרגיש צורך עז לתעד ולספר את חוויית השואה לאלו שלא נכחו שם, והקדיש את כל חייו לנושא זה. קורותיו בשואה מתוארות בספרו הראשון, "סלמנדרה", שיצא לאור בשנת 1946. סיפורה של אחותו, שאולצה לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, מתואר בספר "בית הבובות". סיפורו של אחיו הצעיר, מוני, שכילד חווה התעללות מינית במחנה הריכוז, מתואר בספר "קראו לו פיפל".
• "הזהו אדם" (Se questo è un uomo), מאת הסופר האיטלקי-יהודי פרימו לוי, עוסק בחוויות האישיות ובמראות שראה במחנה העבודה של בית החרושת לגומי באושוויץ, בשנה האחרונה של השואה. הספר יצא לאור באיטלקית בנובמבר 1947, ובעברית יצא לאור רק ב-1989, לאחר מותו של לוי.
• "קוראים לי שלמה פרל" או "אירופה אירופה", מאת הסופר שלמה פרל, עוסק בחווייתו יוצאת הדופן של פרל כחייל ולאחר מכן כהיטלריוגנד על מנת להסתיר את זהותו היהודית. יצא לאור ב-1990 בשם "קוראים לי שלמה פרל" ושנה לאחר מכן יצא הסרט "אירופה אירופה". בעקבות הסרט שונה שם הספר ל"אירופה אירופה" ואף יצאו שתי מהדורות נוספות של הספר בעקבותיו.
• "הקמע", מאת מארק קורזם. בספר מתאר מארק את ההתחקות אחר שורשיו של אביו ומגלה על סיפורו היוצא הדופן. בגיל חמש בלבד, אביו, אולדיס (אלכס) קורזמנייקס, מתייתם מאמו על ידי הנאצים, אך לאחר מכן נהפך לקמע יחידת האס.אס הלטבית שלהם ובכל זאת מצליח להסתיר את זהותו היהודית. הסופר, מארק אף נפגש עם כמה מאותם אנשי יחידה במהלך מחקרו לספר.
• "מברגן בלזן לירושלים-שואה ומשפט", ספרו של השופט בדימוס דוד דניאל פרנקל על שואת יהודי הונגריה. יצא לאור בהוצאת "בית העדות" בשיתוף "יד-ושם". החיים בגיטו ולאחר מכן במחנה ריכוז ברגן-בלזן בגרמניה. רוב בני משפחתו המורחבת נרצחו במחנה השמדה אושוויץ-בירקנאו בפולין בשנת 1944. הוא ובני משפחה אחדים ניצלו ברכבת הידועה כ"רכבת קסטנר". שתי אחיותיו הגדולות ניצלו בדרך לא דרך וחיו ביערות בחסות הפרטיזנים. אמו הצילה ממוות תינוקות אחדים אשר לאמם לא היה חלב במחנה. המחבר הצליח לעלות ארצה עם "עליית הנוער" בתקופת המנדט, לאחר תום מלחמת העולם השנייה וסוקר בהרחבה גם את החיים באותה עת ולאחריה בארץ. בספר גם נספח משפטי מפורט על משפט קסטנר ונספח מתודי נרחב.

כתיבתם של ספרי זיכרונות של ניצולי השואה הייתה אטית בשנים הראשונות שלאחר השואה, והיא הולכת וגוברת עם הזמן, כחלק מהשינוי באופיו של זיכרון השואה בישראל. הגל הראשון של ספרי הזיכרונות כלל בעיקר את זיכרונותיהם של לוחמי הגטאות והפרטיזנים. משפט אייכמן הביא לפרסום גל נוסף של ספרי זיכרונות, ומלחמת יום הכיפורים הביאה אף היא לפרסום גל נוסף של ספרי זיכרונות. בשנת 2005 זכה להצלחה רבה ספר זיכרונותיו של הרב ישראל מאיר לאו, "אל תשלח ידך אל הנער".

גופים המתמקדים בהוצאה לאור של ספרים אלה בישראל הם "יד ושם", "מורשת", "בית לוחמי הגטאות" ו"גנזך קידוש השם" ובנוסף עוסקות בכך גם הוצאות ספרים אחרות, כחלק מפעילותן הכללית, וכן יוצאים לאור ספרים רבים בהוצאה עצמית. גם בקהילות יהודיות בגולה יוצאים לאור ספרי זיכרונות. דוגמאות בולטות לכך הן הקהילות במלבורן ובבואנוס איירס.

ספרות יפה בנושא השואה

סיפורת

• "האי ברחוב הציפורים", מאת אורי אורלב, מתאר את חייו של ילד בגטו בפולין בזמן השואה.
• "עיין ערך אהבה", מאת דויד גרוסמן, היה אחד הספרים הראשונים שעסקו בהשפעות השואה על ילדי הדור השני לשואה ועל אורח החיים בישראל. הוא פתח דרך לספרים רבים אשר השתמשו בכתיבה כתרפיה אישית ולאומית ועסקו בנושא. הפרק הראשון של ספר זה עובד לנובלה "מומיק".
• "ילדה במלונה", מאת שרה נשמית, מבוסס על שלושה סיפורים אמתיים על כלבים שהצילו חיי ילדים יהודים בשואה.
• "ילדה משם", מאת חוה ניסימוב, הוא ספר זיכרונות אומנותי הכולל שברי זיכרונות וסיפורים על החיים בגטו ואצל המשפחה הפולנית.
• "מיתר סמוי", מאת דב ליפשיץ, הוא ספר שנכתב על רקע בית כנסת של ניצולי שואה המתמודד עם העבר ועם ההווה.
• "ורד צהוב", מאת ברק חמדני
• "למה לנפתלי קוראים נפתלי" (מודן, 2009) - ספר בסדרת ספרי נפתלי, הפונה לילדים בגיל הגן ולילדים בראשית הקריאה, שכתבה וציירה אלונה פרנקל ובו היא מספרת את קורות משפחתה של בשואה, הקרויה בספר "הזמנים הכי רעים בעולם". בגב הספר ציינה פרנקל: "אני מספרת על ילדות במלחמה, תקופת אימה ואבל, שבסופה ההצלה ונחמה גדולה. נמנעתי מלהיכנס לפרטים. לדעתי זה מוקדם מדי בגיל צעיר. את האירועים הקשים ציירתי בקומפוזיציות אבסטרקטיות, המעבירות בצורה ובצבע את הרגשות. אני מאמינה שזאת הדרך הנכונה לספר לילדים את הסיבה לאותה הצפירה המצמיתה אותנו למקומותינו מדי שנה."
• "שואה שלנו" - אמיר גוטפרוינד
• "בית על מים רבים" - אמונה אלון

סיפורים קצרים

• "הסימן": סיפור קצר מאת ש"י עגנון, קינה על עיר הולדתו, בוצ'אץ', שקהילתה היהודית חרבה בשואה, בזמן הכיבוש הנאצי של העיר. לסיפור, שבגרסתו הראשונה פורסם בשנת 1944, אופי אוטוביוגרפי, והוא היחיד שבו עסק עגנון באופן מפורש בשואה במהלכה.
• "ברוטוס": סיפור קצר מאת הסופר הצ'כי לודוויק אשכנזי. הסיפור מתאר את חייו של ברוטוס, כלב רועים גרמני המשרת בנאמנות את גבירתו היהודייה, עד שהוא מוחרם ממנה ומאולף להיות כלב משטרה אכזרי, המשגיח על הטרנספורטים המגיעים למחנה ריכוז. באחד הטרנספורטים מגיעה גם גבירתו לשעבר, והוא גורם למותה.
• "לואיזה": סיפור קצר מאת הסופר הצ'כי איוון קלימה, המתאר, מבעד לעיניו של ילד, את גורלן בתקופת השואה של שתי משפחות שכנות, האחת משפחה יהודית והאחרת משפחה צ'כית ממוצא גרמני.

שירה

• "העיירה בוערת" (במקור ביידיש: "אונדזער שטעטל ברענט!"), מאת מרדכי גבירטיג, נכתב בשנת 1938 בעקבות פרעות פטישיק. בשנת 1994 להקת המטאל הישראלית סיילם חיברה לשיר מנגינה ופרסמה את גרסתו המוזיקלית-מטאלית במסגרת אלבומה Kaddish, המוקדש לזכר השואה.
• "תחת חורבות פולין" (במקור ביידיש: "אונטער די חורבֿות"), מאת איציק מאנגר, נכתב בשנת 1939, בראשית המלחמה. זהו שיר קינה על שואת יהודי פולין.
• "שיר הפרטיזנים" (במקור ביידיש: "זאָג ניט קיין מאָל"), מאת הירש גליק, נכתב בשנת 1943 בגטו וילנה לזכרם של לוחמי מרד גטו ורשה והפך להמנון.
• "כתוב בעיפרון בקרון החתום", מאת דן פגיס, התפרסם ב-1970.
• אילזה בלומנטל-וייס, ניצולת השואה פרסמה כמה ספרי שירה על הנושא.

(לשירים נוספים ראו קטגוריה:שירת השואה)

דרמה

• טרילוגיית "טריפטיך הגטו" נכתבה על ידי המחזאי יהושע סובול ומתרחשת כולה בגטו וילנה, ונכללים בה המחזות "גטו", "אדם" ו"במרתף".

אופרה

• "צחוק של עכברוש" היא אופרה קאמרית ישראלית שהלחינה אלה מילך-שריף לליברית המבוססת על ספר באותו שם מאת נאוה סמל, ועוסקת באופן מקורי וייחודי בנושא השואה וזיכרונה. האופרה הועלתה לראשונה בהפקת התיאטרון הקאמרי ב-9 באפריל 2005 בבימויו של עודד קוטלר. האופרה מגוללת את סיפורה של ילדה יהודייה קטנה בפולין במהלך השואה, אשר נמסרת בידי הוריה למשמורת אצל משפחת איכרים גויים. במעגל שני מספרת הילדה, שהיא עתה סבתא, בתל אביב של סוף המאה העשרים, את סיפורה לנכדתה, ובמעגל החיצוני ביותר של הסיפור עומדים בשלהי שנת 2099 שני חוקרים, אשר חוקרים את מיתוס "ילדה ועכברוש" ששרד מימי השואה בספריית הזיכרונות האנושית.

ההתמודדות עם אימי הרייך השלישי בספרות בשפה הגרמנית

במהלך שנות הרייך השלישי - ספרות הגולה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לאחר תום המלחמה

לאחר שבמהלך שנותיו של הרייך השלישי גלו ממנו אינטלקטואלים וסופרים רבים שהיו ממתנגדי המשטר, ואחרים נאלמו דום, החלה לאיטה ההתמודדות הפנים־גרמנית עם אימי המשטר, המלחמה, האנטישמיות ושואת יהודי אירופה.

חברי קבוצה 47 התבלטו ב"ספרות ההריסות", שנכתבה בשנים שמיד לאחר המלחמה, מתוך מציאות של חורבן ושמה. הבולטים בין חברי הקבוצה היו זוכי פרס נובל לספרות, לימים, היינריך בל ("היכן היית, אדם?", "נווד, אם הולך אתה לספ...") וגינטר גראס ("תוף הפח"), ועמם גם גינטר אייך, אריך קסטנר ואחרים. ספרות זו התמקדה בחורבן שהשאירה המלחמה, בהתרוששותה המוסרית של גרמניה, ובחוויותיהם של פליטי המלחמה - שבוייה, עקוריה ועוד.

ברבות השנים לבש העיסוק הגרמני בנושא צורה אחרת, רב-קולית ומגוונת יותר. המחזאי השווייצרי מקס פריש המחיש במחזהו "אנדורה" (1961) את האבסורדיות שבאנטישמיות. הסופר הגרמני יליד פולין, יורק בקר, תיאר בספרו "יעקב השקרן" (1969) את הלבטים המוסריים של שוכני גטו לודז'. המחזאי האוסטרי תומאס ברנהרד הרבה לתקוף את ארצו על השתעבדותה מרצון לנאציזם. מחזהו המובהק ביותר בנושא הוא "הלדנפלאץ", שהסעיר את אוסטריה בשנת 1988. ספרו של הסופר הגרמני ברנהרד שלינק, "נער קריאה" (1995), הקנה למחברו תהילה בזכות ההתמודדות המורכבת שלו עם דמותה של שומרת במחנות הריכוז. הסופר הגרמני וינפריד גיאורג זבאלד, שגר ופעל בבריטניה, עסק בחוויית העקירה, התלישות וההגירה, של היהודים בעיקר, בספריו "המהגרים" (1992) ו"אוסטרליץ" (2001). זווית אחרת, שנויה במחלוקת, סיפקה השערורייה סביב ספרו של בנימין וילקומירסקי, "רסיסים", שנחשף כהונאה אוטוביוגרפית מתוחכמת, של מי שלא היה כלל יהודי או ניצול המחנות.

החל בשנות השמונים של המאה העשרים, התחוללו בגרמניה כמה סערות ציבוריות סביב הזיכרון ההיסטורי של השואה (ויכוח ההיסטוריונים), שבהן לקחו חלק גם דמויות ספרותיות בולטות, כמו מרטין ולזר, שטען לשימוש ציני ב"זיכרון אושוויץ" והואשם על ידי רבים באנטישמיות. בשנות התשעים של המאה העשרים, ובשנות האלפיים, חל מפנה בתיאור הספרותי של התקופה, והדגש עבר אל תיאור סבלם של הגרמנים, שהוצגו לא פעם כקורבנות-שכנגד. כך למשל בספריו המאוחרים של גינטר גראס ("המאה שלי", "בהילוך סרטן").

התמודדות עם אימי השואה ולאחריה בספרות בשפה הפולנית

הספרות הפולנית שלאחר מלחמת העולם השנייה היא במידה רבה ספרות שואה. היא אמנם עוסקת לא רק ביהודים ולא רק בשואה, אלא גם במה שקרה לאחריה, אך בכל אלה נוכחת מאוד שואת היהודים. מרבית ספרות השואה בפולנית טרם תורגמה, למשל, יצירות כמו "אוקסנה" (Oksana), של ולדימיר אודויבסקי (Vladimir Odojewski), או "מדליונים" (Medaliony) של סופיה נלקובסקה (Zofia Nałkowska). ישנם לא מעט ספרים שתורגמו לעברית, כמו אלה של יז'י קוֹשינסקי: "עץ השטן", "להיות שם", "פגישה עיוורת", "מכונת משחק", "הצפור הצבועה", וכן ספרים של כותבים אחרים:

• אדולף רוּדניצקי: "ים החיים וים המוות", תרגום: בנימין טנא. תל אביב: ספרית פועלים, 1964
• הנריק גרינברג: "מלחמה יהודית". תרגום: שולמית הראבן. תל אביב: ספרית פועלים, 1968
• אידה פינק: "פיסת זמן, סיפורים". תרגום: נחמן בן-עמי, רמת גן: מסדה, 1975; "הגן המפליג למרחקים, סיפורים". תרגום: דוד וינפלד ובנימין טנא, תל אביב: עם עובד, 1988
• תדיאוש בורובסקי: "פרידה ממריה". תל אביב: עם עובד, 1996
• יאן טומאש גרוס: "שכנים. השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין". תרגום: יז'י מיכאלוביץ'. תל אביב: יד ושם וידיעות אחרונות, 2001
• סטניסלב סרוקובסקי: "שנאה". תרגום: שמואל רוטברד. חולון: אוריון, 2009.

ספרי עיון ומחקר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ספרי עיון ומחקר העוסקים בשואה החלו לצאת לאור סמוך לתום מלחמת העולם השנייה.

• ברומניה יצא לאור בשנים 1947–1948 ספרו של מתיאס קרפ "הספר השחור - סבלותיהם של היהודים מרומניה 1940–1944" (Cartea Neagră - Suferinţele Evreilor din România 1940-1944). קרפ החל לאסוף את החומר התיעודי לספר כבר ביוני 1940, ועבר לארגון שיטתי באביב 1943. הספר מכיל מקורות רבים והפניות מדויקות למסמכים וחוקים מהתקופה.

האנציקלופדיה של השואה

• "האנציקלופדיה של השואה", בעריכת פרופ' ישראל גוטמן, יצאה לאור בשנת 1990 בשתי מהדורות במקביל - בעברית ובאנגלית. למהדורה העברית שישה כרכים ולאנגלית ארבעה. האנציקלופדיה כוללת מאות ערכים, איורים, מפות ורשימות ביבליוגרפיות. כן כוללת האנציקלופדיה מפתח מונחים. במהדורה העברית המפתח (בסוף כרך שש) מכיל רשימות דו-לשוניות של שמות אנשים, מקומות וארגונים. לאנציקלופדיה מצורפים נספחים שונים, ביניהם: נספח כרונולוגי, נספח סטטיסטי של קורבנות השואה, רשימת דרגות צבא ואס אס, רשימת ראשי תיבות וקיצורים לועזיים.

לקריאה נוספת

• חנה יעוז, סיפורת השואה בעברית כסיפורת היסטורית וטרנס-היסטורית, עקד, 1980. (הספר בקטלוג ULI)
• חנה יעוז, השואה בשירת דור-המדינה, עקד, 1984. (הספר בקטלוג ULI)
• חנה יעוז, שלושה דורות בשירה העברית בנושא השואה, עקד, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
• חנה יעוז, הניגון והזעקה: מחקר בשירת השואה של משוררי שנות ה-40 בארץ ישראל, עקד, 1994. (הספר בקטלוג ULI)
• נורית גוברין, קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, שער רביעי: "דורות בספרות השואה", עמ' 303–366. (הספר בקטלוג ULI)
• עמיה ליבליך, בין זיכרון לבדיון: על ייצוגם של ילדים ניצולי שואה בספרות, אלפיים 27, 2004.
• איריס מילנר, הנרטיבים של ספרות השואה, ספריית "הילל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקבה סצ'רדוטי, עיון בספרות שואה לגיל הרך, הוצאת מאגנס, 2023

• S. Lillian Kremer (ed.), Holocaust Literature: an Encyclopedia of Writers and their Work, Routledge, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
• S. Lillian Kremer, Witness Through the Imagination: Jewish-American Holocaust Literature, Wayne State University Press, 1989. (הספר בקטלוג ULI)
• R. Clifton Spargo, After Representation? the Holocaust, Literature, and Culture, Rutgers University Press, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
• David G. Roskies, Holocaust Literature: a History and Guide, Brandeis University Press, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
• Dvir Abramovich, Fragments of Hell: Israeli Holocaust Literature, Academic Studies Press, 2019. (הספר בקטלוג ULI)
• Alan L. Berger, Gloria L. Cronin (eds.), Jewish American and Holocaust Literature: Representation in the Postmodern World, State University of New York Press, 2004. (הספר בקטלוג ULI)
• Marita Grimwood, Holocaust Literature of the Second Generation, Palgrave Macmillan, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
• Alvin H. Rosenfeld, A Double Dying: Reflections on Holocaust Literature, Indiana University Press, 1980. (הספר בקטלוג ULI)
• Susan Derwin, Rage is the Subject: Readings in Holocaust Literature and Film, Ohio State University Press, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
• Victoria Aarons, Phyllis Lassner (eds.), The Palgrave Handbook of Holocaust Literature and Culture, Palgrave Macmillan, 2020. (הספר בקטלוג ULI)
• Lydia Kokkola, Representing the Holocaust in Children's Literature, Routledge, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
• Alan Rosen, Literature of the Holocaust, Cambridge University Press, 2013. (הספר בקטלוג ULI)
• Jenni Adams, Magic Realism in Holocaust Literature: Troping the Traumatic Real, Palgrave Macmillan, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
• Ernestine Schlant, The Language of Silence: West German Literature and the Holocaust, Routledge, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
• Sidra DeKoven Ezrahi, By Words Alone: the Holocaust in Literature, University of Chicago Press, 1982. (הספר בקטלוג ULI)
• Adrienne Kertzer, My Mother's Voice: Children, Literature, and the Holocaust, Broadview Press, 2002. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• השואה בספרות, באתר עמלנט-ספרות
• דן לאור, ‏השינוי בדימויה של השואה: הערות על ההיבט הספרותי, קתדרה 69, עמ' 160–164, ספטמבר 1993
• חנה יעוז, ספרות השואה ושירתה בעברית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: מחניים, גיליון 9 (ב), כסלו תשנ"ה (וכן: ספרות השואה ושירתה בעברית, באתר "דעת")
• חנה יעוז, שירת השואה של משוררים ניצולים: בין אימה קונקרטית לאימה קיומית, מתוך "בשביל הזיכרון" - גיליון 11, פברואר 1996, עמ' 11–15
• חנה יעוז, ספרות השואה בעברית – יוצרים ניצולי-שואה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך "בשביל הזיכרון", גיליון 27, 1998
• יורם ברונובסקי, הספרות הפולנית מול השואה, מתוך "בשביל הזיכרון" 34 (עמ' 42–46), באתר האינטרנט של יד ושם, 1999
• ענת ליבנה, עיצוב זיכרונות השואה של הניצולים בהשפעת מפגשם עם הארץ, אונ' תל אביב, 2006
• דינה פורת, הסיפור עוד לא סופר, באתר הארץ, 24 בינואר 2007
• איריס מילנר, השואה בספרות הישראלית, באנציקלופדיה זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, הוצאת כתר, 2007, כרך ג', עמ' 210–214‏
• שהרה בלאו, למיטב זכרונם, באתר ynet, 20 באפריל 2009
• אריאנה מלמד, חיי המדף הנאצי, באתר ynet, 21 באפריל 2009
• כרמית ספיר ויץ, פלנטה אחרת: על ספרות שואה, באתר nrg‏, 5 במאי 2011
• הוראת נושא השואה בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים, עיונים בספרות ילדים 13, תשס"ג
• הוראת השואה באמצעות ספרות ילדים, עיונים בספרות ילדים 23, תשע"ד
• שי רודין, ספרות שואה לילדים – ערכו של הסיפור האישי, באתר "Saloona"‏, 15 באפריל 2015
• Al Filreis, Literature of the Holocaust, באתר אוניברסיטת פנסילבניה (באנגלית)
• מאגר ביבליוגרפי של ספרות שואה ותרבות במרכז ובמזרח אירופה, באתר אוניברסיטת יוסטוס ליביג (בגרמנית)
• טל מרמלשטיין, לקרוא ולא לשכוח, באתר ישראל היום, 16 באפריל 2015
• ספר שואה הנכתב לאחר מחקר מקיף - שרי ג'יי ריאן, מילים שנוגעות - מילים שנוגעות המפגישות בין מציאות לבדיה ומטשטשות את הגבולות בכוח האהבה האסורה.
• הוראת השואה דרך הספרות, באתר יד ושם (באנגלית)