פתיחת התפריט הראשי
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
"וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה"
פסל מ-1923 מאת דניאל צ'סטר פרנץ' (אנ').

מעשה בני האלוהים ובנות האדם (מוכר גם כ"חטא בני האלוהים") הוא תופעה הנזכרת במקרא, בספר בראשית, ובה נהגו "בני האלוהים" לקחת נשים מבנות האדם "מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". באשר לזהותם של בני האלוהים ובנות האדם, ובאשר למהות החטא, ניתנו כמה הסברים במפרשים, שניתן לחלקם לשני הסברים עיקריים. האחד: 'האלוהים' בהקשר זה הוא במובן של בעל הכח והשלטון, ו'בני האלוהים' הם בניהם של בעלי הכח שניצלו את מעמדם כדי לחטוף נשים מבנות המעמד הנמוך, ולשאת אותן בכפייה. וזהו למעשה חטא ה'חמס' המוזכר מיד לאחר מכן בתחילת פרשת נח, שהוא העילה המרכזית המוזכרת בתורה להחרבת העולם במבול. הסבר נוסף מזהה את 'בני האלוהים' עם מלאכים שירדו לעולם ונשאו נשים מבנות המין האנושי, וחטאם היה בזנות וגילוי עריות. מזיווג ייחודי זה נולדו הנפילים - ענקים בעלי עוצמה. לדעת חלק מהפרשנים לנפילים אלו יוחסו כוחות אלוהיים שהביאו לסגידה להם במקום עבודת האלוהים, ובכך היוו עילה להחרבת העולם.

תוכן עניינים

קריאה וניתוחעריכה

הטקסטעריכה

בספר בראשית, פרק ו', פסוקים א'-ד', מוזכרת פרשיה בה "בני האלוהים" לקחו נשים מ"בנות האדם", הניצבת מבחינה כרונולוגית בין הולדת נח לבין המבול:

(א) ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם : (ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו : (ג) ויאמר יהוה לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה : (ד) הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם:

האפיזודה מצויה בסופו של "סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" המתחיל בפרק ה' פסוק א', שהוא אחד מאחד-עשר ספרי התולדות הדומים המרכיבים את בראשית ובו מתוארת השתלשלות הדורות מאדם ועד לידת נח. למרות שמעשה בני האלוהים חותם את "תולדות אדם", ניתוחים פילולוגיים של הטקסט מצביעים על היותו חטיבה נפרדת, ועמדה זו היא המקובלת במחקר. ארבע הקבוצות הנזכרות בו אינן מופיעות לא קודם ולא אחר-כך, וגם הפתיח "ו... כי" זהה לפתיח של הפרשיה הבאה, ה' ה'-ח', ומצביע אם כן על כך שמדובר בפרק העומד בפני עצמו.[1] מאידך, ישנן הקבלות בין סיפור "בני האלוהים" לבין קטעים אחרים של "ההיסטוריה הקדמונית", הנרטיב העוסק בקדמות העולם והאנושות בפרקים א'-י"א של בראשית. דיוויד קליינס ראה בנקודות משותפות אלה ראיה לכך שבראשית ו' א'-ד', ולו רק בגלל עריכה מאוחרת, הוא חלק אינטגרלי של "ההיסטוריה הקדמונית".[2] בתוך ארבעת הפסוקים עצמם, מילות קישור כמו "ויאמר" ו"גם אחרי כן" מעידות על הרצף הפנימי של החטיבה ועל היותה יחידה אחת.[3]

המבנה הדקדוקי של המשפטים הוא סתום ומקשה על הפענוח. הפסוקית "אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם" מופיעה באמצע הדיון אודות הופעת הנפילים והגיבורים. היא לא מבהירה אם "נפילים" ו"גיבורים" הן מילים נרדפות לקבוצה אחת או שמדובר בטיפוסים שונים, ואם אלו ואלו נולדו לבני האלוהים ולבנות האדם או שהופיעו בנפרד. מספר חוקרים מזהים את המילה "גיבורים" כמילת הסבר נוחה ומוכרת, שתפקידה בטקסט הוא לספק פשר מובן למונח הארכאי "נפילים". הזיהוי בין הנפילים לגיבורים הוא קדום ומופיע כבר בתרגום השבעים. ניתוח אפשרי נוסף שהוצע על ידי מספר חוקרים, הרואים ב"אֲשֶׁר" בפסוק ד' כמתייחס למסגרת הזמן הנזכרת, הוא שה"נפילים" הם מילה נרדפת דווקא לבני האלוהים עצמם. לבסוף, מבקרי מקרא כמו אנדריאס שילה מקפידים להפריד כליל בין שלוש הקבוצות הנזכרות, וכתבו שה"נפילים" מספקים מסגרת זמן לתקופה בה התקיימו ה"גיבורים" וששניהם לא קשורים ל"בני האלוהים".[4]

פסוק ג' מציג קשיים מיוחדים משלו, בין היתר בגלל אי-בהירותה של תגובת אלוהים לנעשה ומה מובן האמירה "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". המבול מתרחש מיד לאחר מעשה בני האלוהים, והפרשנות המסורתית מניחה בדרך כלל שקיים קשר סיבתי בינו לזיווג, אך אין שום קישור ישיר בין שתי האפיזודות:[5] תגובת האל "לא ידון רוחי באדם" היא סולילוקוויה שאינה מופנית לאף אחת מן הדמויות האחרות,[6] ומהווה מן הרהור מופשט. היא איננה מזכירה חטא כלשהו אלא מנומקת בכך שהאדם הוא בשר, ובני האלוהים לא נענשים כלל בפרק. כמו כן, אף אחת מן הדמויות במעשה בני האלוהים איננה נזכרת בסיפור המבול הבא לאחר מכן.[5] מן הטקסט עצמו לא ניתן להסיק על ביצוע חטא כלשהו או על גינוי למגע בין בני האלוהים לבנות האדם, וגם תגובת הבורא ב"לא ידון" לא מכילה שום רכיב המצביע בהכרח על היותה עונש במקום מעשה נייטרלי.[7] על אף שעניין ה"מאה ועשרים" התפרש גם כתקופת חסד שאלוהים העניק לפני המבול, הניתוח הנפוץ וההגיוני יותר הוא שמדובר בקיצור חיי האדם ללא יותר ממאה ועשרים, אם כי לא מיד; סביר שהמחבר התכוון לכך שבימיו שלו, בני-האדם לא מאריכים חיים מעבר לסף זה. כפי שאפשר להבחין בפסוקים הסובבים את מעשה בני האלוהים, משך חיי האדם מתקצר בהדרגה ורק שם בן נח מגיע לגיל מופלג באמת.[8]

"יָדוֹן" ו"שַׁגַּם" שבפסוק ג' הן מילים יחידאיות, שאין להן כל אזכור נוסף ביתר המקרא, והן מציבות אתגר פרשני נוסף. פילולוגים הציעו מקבילות הן בעברית והן בלשונות המזרח הקדום. ל"יָדוֹן" נמצאו מילים דומות בארמית, אוגריתית וערבית שמשמעותן נעה בין "להתחזק", "להתגלם" ו"לרדת אל". אך כולן מצביעות לבסוף על כך שמובן המילה הוא "להישאר, להיות נוכח ב-", שהוא ההסבר הרווח למילה זו מאז ומתמיד.[9] ל"שַׁגַּם", לעומת זאת, קיימים שלושה הסברים עיקריים שאף אחד מהם איננו עדיף או מקובל חד-משמעמית: הטיה של השורש באכדית שמשמעו בערך "רעש", ומכאן שמובן הקטע הוא שרוח הבורא לא תשכון באדם בשל "המולת הבשר"; היותה הרכב של "ב-", "ש-" ו"גם", שמשמעו "בגלל", כלומר שהרוח לא "תדון" בשל כך שהאדם הוא בשר, ללא משמעויות נוספות; והטיה של הפועל "שגג", במובן של טעות או חטא, ומכאן שהרוח לא "תדון" בשל חטא הקשור בהיות האדם בשר גשמי.[10]

מוטיביםעריכה

חוקרים כדייוויד קליינס, ולטר ביהרר ואחרים הצביעו על ערעור התיחום והצבת הגבול מחדש בין האלוהי לאנושי, כתמה המרכזית המשתקפת בבראשית ו' א'-ד'.[11] זהו נושא דינמי המשתקף שוב ושוב ב"היסטוריה הקדמונית" בפרקים א'-י"א, למן הנפש שאלוהים מפיח באדם ובריאת האדם בצלמו, עבור בגירוש מגן עדן עקב החשש שהאדם ידמה לבורא אם יאכל גם מפרי עץ החיים, וכלה בניסיון האנושות להגיע השמימה במגדל בבל שמסוכל על ידי בלבול הלשונות. בין התחום האלוהי לתחום האנושי, שאין ביניהם בהכרח גבול קשיח, מתקיים מגע כלשהו. הדבר כרוך לעתים בשבירת התיחום שמשתמע שצריך להיות בין התחומים, ולכן צריך האלוהי להציב את הגבול מחדש; לחלופין, לעתים הגבול איננו קיים או שהוא נזיל. בבראשית ו' א'-ד', שבירת התיחום מתבטאת במגע המיני בין בני האלוהים לבנות האדם, מעשה שהוא כשלעצמו הפרת הסדר הקוסמי, ושיתרה מכן גם נולדים ממנו "גיבורים אנשי השם" או "נפילים", שהם בבירור לא בני-אדם רגילים אלא מהווים מעין כלאיים המגשרים על הפער בין הבורא לנברא.[12] התיקון הקוסמי נעשה כשאלוהים מצהיר "לא ידון רוחי באדם" ומקצר את משך החיים של בני האדם – ובמשתמע, לפי ניתוחו של אנדריאס שילה, גם של בני-התערובת ילידי הזיווג – למאה ועשרים שנה, ובכך מציב שוב גבול ברור בין האלוהי לאנושי.[13]. שילה הדגיש שבהצגתו את המוטיב, מעשה בני האלוהים מהווה חריג בולט ב"היסטוריה הקדמונית": בכל יתר פרקיה יש תיחום ברור בין האל לבין האנושות, ללא שום קטגוריות-ביניים, אך בסיפור הזה מופיעים קודם כל "בני האלוהים" השייכים לצד הבורא אך אינם זהים עמו, ולאחר מכן ה"נפילים" וה"גיבורים" שהם יצורים על-אנושיים.[14] כמו כן, לא האנושות יוזמת את שבירת הגבולות כבחטא עץ הדעת או במגדל בבל, אלא בני האלוהים הם אלו שיורדים מטה. הם מהווים את הצד האקטיבי בייזום המגע, בעוד שהאנושות היא פסיבית.[15]

"שבירת גבולות" נוספת מן ההיסטוריה הקדמונית החוזרת על עצמה גם בטקסט, היא חריגה מהמקובל בתחום האישות. אלוהים הקים סדר מונוגמי ונתן לאדם את חוה לבדה בפרק ב', אך למך בן מתושאל נשא שתי נשים בפרק ד'. תאוותם של בני האלוהים, הלוקחים לעצמם נשים "מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ", היא חוליה נוספת בתוך הקשר זה.[16]

מוטיב אחר, המופיע מיד בתחילת הפרשיה ומקשר אותה הדוקות ליתר ה"היסטוריה הקדמונית", הוא הגידול המספרי של האנושות: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". עניין הריבוי מופיע בהקשר חיובי, ומתוך דרישה ישירה של האל ובברכתו, כבר בפרק א' עם הציווי "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ", וחוזר שוב בפרק ט' בהוראה דומה לנח ולבניו ובמקומות אחרים. בראשית ו' א'-ד' חריג גם מבחינת מוטיב זה, שכן הסיפור הוא המקום היחיד באחד-עשר הפרקים הראשונים של בראשית בו עניין ריבוי האנושות איננו מופיע בהקשר חיובי בעידודו של אלוהים, אלא מתואר באופן נייטרלי וייתכן שאף שלילי, לפי הפרשנות. דייוויד קליינס הצביע על כך שאין סיבתיות של ממש, וכמעט שאין רלוונטיות, בין הפתיחה המתארת את ריבוי האנושות לבין יתר מעשה בני האלוהים. קליינס העלה את האפשרות שאזכור הריבוי הפך למקובל והוכלל על ידי הסופר כעניין שבשגרה, ללא משמעות מיוחדת. פתרון אחר שמצא היה פרשנות מרחיבה המקשרת את הקטע הן עם המבול והן עם מיתוס אתרחסיס האכדי: בראייה זו, כמו אצל אתרחסיס, הסיפור כולו עוסק למעשה בהתפוצצות אוכלוסין הגורמת המולה ("שַׁגַּם", שעשויה לנבוע משורש אכדי שמשמעותו "רעש") המפריעה לאל ומניעה אותו להביא מבול.[17]

רכיב חוזר נוסף הוא עניין ה"שם", המופיע קצרות במילים "אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" החותמות את הפרשיה. השאיפה לעשות "שם" לעצמם בקרב בני-אדם, נזכרת במספר מקרים בפרקים הסובבים: קין מנציח את עצמו "וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ", בוני מגדל בבל מכריזים "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" ולבסוף שם בן נח עצמו כנראה קשור לכך אף הוא. קליינס הצביע על כך שמוטיב ה"שם" מופיע בהקשר שלילי אצל בני-אדם, אולי בגלל שהאל הוא היחיד שזכאי בדין ליומרה לעשיית שם לעצמו ("אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה") והוא גם היחיד שרשאי לגדל את שמו של אחד מברואיו ("וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ" הנאמר לאברהם בפרק י"ב).[18]

ניתוח ביקורתיעריכה

המסורת הלשונית והספרותית העברית הקדומה ממשיכה את המסורת הלשונית והספרותית הכנענית, ולפי הגישה הרווחת בביקורת המקרא, חלק מסיפורי המקרא נערכו מהמיתולוגיה הכנענית. בכתבי אוגרית מופיע הביטוי "בן אל", המורה על האלים בכלל. ההשקפה הדתית הישראלית, שמכירה אל אחד בלבד, ריכזה בו או בשליחיו את כל הכוחות והתפקידים שהיו העמים האליליים מייחסים לאלים השונים, ולכן כמה מן השמות שבשפת הכנענים היו מורים על אלים מסוימים הממלאים תפקידים מיוחדים, הפכו במסורת ישראל לשמות ולכינויים של אלוהים או של מלאכים ושדים. בהתאם לתהליך זה, נכנסו המלאכים במקומם של האלים הכנענים והביטויים שהיו מורים על כללותם של האלים הוסבו אליהם. כך, הביטויים "בני אלים" או "בני (ה) אלהים" וכן ביטויים אחרים, מורים במקרא על פמליה של מעלה, על עדת המלאכים המשרתים את אלוהים.[19][20] שינוי משמעות הביטוי והורדת "בני האלוהים" מדרגת חברי פנתאון האלים לדרגת מלאכים משרתי האל היחיד, כדי שיתאימו לדפוסי האמונה באל אחד, פינו את הדרך לכניסתו של הסיפור הקדום אל כתבי הקודש.[21]

למעשה הזיווג בין בני האלוהים ובין בנות האדם היפות, ניתן למצוא מקבילות במסורות מיתולוגיות שרווחו בתרבויות עתיקות אחרות. בספרות הכנענית מסופר על אבי האלים, אל, שהזדווג עם שתי נשים. צאצאיהם, שחר ושלם, נצטרפו גם הם אל פנתאון האלים. הספרות היוונית הקלאסית מספרת על זאוס, אבי האלים, שהזדווג עם אלקמנה. היא ילדה לו את הרקלס, שזכה בסופו של דבר להיות אל בן אלמוות.[22] בתוך עמי המזרח הקדום היו נפוצות אגדות שונות על דבר היחסים שבין האלים ובין בנות האדם.[20] סיפורים מסוג זה היו מוכרים גם לעם ישראל בתקופת המקרא, אולם העורך המקראי, שהיה אמון על בשורת המונותאיזם (אמונה באל אחד), לא יכול היה לכלול במקרא מסורות פוליתאיסטיות כאלו, אך מאידך גם לא יכול היה להתעלם מהן ובכך לאפשר את המשך הפצתן בצורתן זו. לכן בחר לכלול אותן בעריכתו, תוך שמירת מרב יסודותיה של המסורת הקדומה, אך הציג את הסיפור באופן שהמאמין באל אחד יכול לקבל. משום כך מופיע הסיפור בתורה רק בתמציתו, ללא פירוט. הופעתו המקוצרת גרמה ליצירת הרחבות והשלמות בספרות הבתר-מקראית.[22]

היסטוריה פרשניתעריכה

הפרשנות המלאכית וספר חנוךעריכה

הפירוש הקדום ביותר הידוע לנו לצירוף "בני האלוהים" הוא "מלאכים", והוא מופיע בספרות היהודית של תקופת בית שני. פירוש זה מבוסס על כך שהמונח 'בני האלוהים' בכל הופעותיו האחרות במקרא, מובנו הוא: 'מלאכים'[23]. רווח נוסף להסבר זה בפסוקי הפרשיה הוא סיבת הולדתם של הנפילים מזיווג של מלאכים עם בנות אדם. באזכורים אחרים במקרא, הנפילים הם אנשים ענקים בעלי כח רב. בסוף הפרשיה מוזכרים גם 'הגיבורים' ו'אנשי השם', שהם אולי זהים עם הנפילים. בתיאור המרגלים את יושבי הארץ, משתמשים המרגלים במונח 'נפילים' כדי לתאר את שלושת ילידי הענק שבחברון: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".[24] תיאור של יצורי-כלאיים בעלי עצמה על-אנושית שנוצרו מזיווג אלים עם בנות אדם נמצא בתרבויות רבות נוספות.

המקור הבולט והמרכזי ביותר לכך הוא הספר החיצוני חנוך א', שנערך בתקופת בית שני. זהו קובץ חיבורים המיוחסים לחנוך בן ירד.[25] לאחר הפתיחה, מספר חלקו הראשון של ספר חנוך על המלאכים שירדו לארץ והזדווגו עם בנות האדם: "ויראו אותן המלאכים בני־השמים ויחמדון העירים (אנ') ויתעו אחריהן ויאמר איש אל רעהו: הבה, נבחר לנו נשים מבנות האדם ונוליד לנו בנים".[26] המלאכים, ובראשם שמחזי, נשבעו לעשות את המעשה שהחליטו עליו: "וירדו מאתים בימי ירד אל ראש הר חרמונים ויקראו את ההר חרמון כי נשבעו ויחרימו איש את־רעהו במקום ההוא".[27]

"ויקחו להם נשים בשנת העולם אלף מאה ושבעים ויחלו להיטמֵא בהן עד המבול ותלדנה להם שלושה דורות: בראשונה ענקים גדולים, והענקים הולידו את הנפילים, ולנפילים נולד אליאוּד, וירבו לפי גדלם וילמדו אותם להכין סמים ולחשים ולכרות שורשים ויגלו להם את הצמחים. ותהרינה ותלדנה ענקים גדולים, שלושת אלפים אמה. ויאכלו את פרי עמל בני־האדם, וכאשר לא יכלו בני־אדם לכלכלם, העזו הענקים [להתנפל] עליהם ויאכלו את בני־האדם. ויחלו לחטוא בעופות ובחיות וברמשׂים ובדגים ולאכול איש את בשר רעהו וישתו את־הדם. ואז האשימה הארץ את הרשעים".[28]

המלאכים לימדו את בני האדם מעשים רעים וגילו להם סודות: את עשיית כלי מלחמה, את השימוש במחצבים, את האבנים היקרות, "ואת התכשיטים ואת הפּוּך ואת המשחה ליפות העפעפיים... ויעשו בני האדם להם ולבניהם ולבנותיהם ויחטיאו ויתעו את הקדושים, ותהי רשעה רבה על הארץ ויזנו ויתעו וישחיתו בכל דרכיהם". הם לימדו אותם גם את הלחשים, את האצטגנינות ואת חכמת הראייה בכוכבים, "ובאבוד בני־האדם עלתה צעקתם השמימה".[29]

ארבעת שרי המלאכים (אנ') (מיכאל, אוריאל, רפאל וגבריאל) רואים מן השמים "את הדם הנשפך על הארץ וכל הרעה והרשעה הנעשות עליה" ושומעים את קול צעקות יושביה. הארבעה מתאוננים לפני אלוהים על מעשי המלאכים הרעים:

"ואתה רואה את כל־אשר עשה עזאל אשר לימד את כל הרשע על הארץ ואת כל־מרמה אשר בארץ ויגל את סודות העולם אשר בשמים וילמדום וידעום בני־אדם. ואת אשר עשה שמחזי אשר נתת לו רשות למשול על כל אשר עימו. ויבואו אל בנות אנשי הארץ... וילמדו אותן לעורר שנאה. ותלדנה מהם הנשים רפאים... ותמלא כל־הארץ דם ורשע. ועתה הנה רוחות נפשות המתים צועקות ומתחננות עד שערי השמים ותעל אנחתם ולא תוכל לצאת מפני הפשעים הנעשים על הארץ. ואתה יודע הכל לפני הֱיוֹתוֹ... ואינך אומר לנו מה ראוי לעשות להם על הדברים האלה".[30]

אלוהים שולח את אחד מראשי המלאכים אל נח, להודיע לו כי יהיה מבול על הארץ ולהורות לו כיצד להימלט. לרפאל וגבריאל הוא מורה להעניש את המלאכים הרעים ולמיכאל הוא מורה לגלות להם כי נטמאו בטומאת הנשים שנזדווגו איתן, ולאחר שיראו את השמדת בניהם, לאסור אותם "לשבעים דורות בעמקי הארץ עד יום משפטם".[31] הוא מודיע למיכאל על מה שיעשה לאחר שזה יטהר את הארץ: "ואז אפתח את אוצרות הברכה אשר בשמים להורידם על מעשי בני־האדם ועל עמלם".[32]

חנוך נשלח על ידי המלאכים להודיע לנפילים אשר נולדו מהמלאכים הרעים את העונש שיוטל גם עליהם. לפי בקשתם, מבקש חנוך רחמים עבורם, אבל הבקשה אינה מתקבלת.[33] לאחר מכן נלקח חנוך על ידי "המלאכים הקדושים" למסע בשמיים ובארץ. על אחד המקומות אותם הוא רואה, אוריאל מספר לו: "פה יעמדו המלאכים אשר הזדוגו עם הנשים, ורוחותיהם המשתנים לצורות שונות יענו את בני האדם ויתעום לזבוח לשדים עד המשפט הגדול אשר בו יִדוֹנו עד כלותם".[34]

ספר היובלים נכתב מאוחר יותר מספר חנוך א, ומאזכר אותו.[35] בחיבור זה נאמר כי ירד, אביו של חנוך, נקרא כך "כי בימיו ירדו מלאכי ה' הנקראים שומרים (או עירים) על־הארץ".[36] קיימים מספר הבדלים בין הנאמר שם לבין המסופר בספר חנוך: לפי ספר היובלים, המלאכים ירדו קודם כדי ללמד את בני האדם, ורק לאחר שירדו חמדו את בנותיהם; ומעשה לקיחת הנשים היה ביובל ה-25, כלומר בשנים 1219–1225.[37] לפי ספר צוואות בני יעקב (שגם הוא נכתב מאוחר יותר מספר חנוך א), המלאכים לא יזמו את החטא, אלא בנות האדם פיתו אותם.[38]

לפירוש זה מתאימה גם הגירסה הנמצאת בכתבי יד אחדים של תרגום השבעים ליוונית: "Άγγελοι τού θεού", "מלאכי האלהים". פירוש זה משמש בסיס לסיפור שלם בספר חנוך א', והוא משתקף במקומות נוספים בספרים החיצוניים: בספר היובלים וב"צוואת ראובן". את הפירוש הזה קיבלו גם הסופרים היהודים פילון האלכסנדרוני[39] ויוסף בן מתתיהו[40] ורבים מאבות הכנסיה וסופריה. האגדות המבוססות על פירוש זה נתקבלו במספר מדרשים, כמו בפרקי דר' אליעזר ובילקוט שמעוני. בתלמוד הן אינן נזכרות בפירוש, אך נרמז להן פעמיים[41].[20]

פרשנות המדרשעריכה

פירוש נוסף הרווח במדרשים הוא שבני האלוהים אינם אלא מלאכים שירדו מן השמים לארץ, כדי להוכיח לה' שהם אינם חוטאים כמו בני האדם, ולבשו דמות אדם, בשר ודם, והתאוו ליופיין של בנות האדם וחטאו עימן. באגדה המובאה בילקוט שמעוני נאמר:

"כיון שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה, היה הקדוש ברוך הוא מתעצב. מיד עמדו שני מלאכים, שמחזאי ועזאל, ואמרו לפניו: רבונו של עולם, הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך 'מה אנוש כי תזכרנו'! אמר להם: ועולם מה יהא עליו? אמרו לו: רבונו של עולם, היינו מסתפקין בו. אמר להם: גלוי וידוע לפני, אם אתם שרויין בארץ - היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם. אמרו לו: תן לנו רשות ונדור עם הבריות, ותראה איך אנו מקדשין שמך. אמר להם: רדו ותדורו עמהן! מיד קלקלו עם בנות האדם, שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן".[42]

עם זאת, במדרשים אחרים מובאים דבריו של רבי שמעון בר יוחאי, שקלל את מי שיפרש את המושג 'בני האלוהים' שבפרשיה זו במובן של מלאכים.

פרשנות מפרשי הפשטעריכה

למרות הפשרה הספרותית, המוציאה מן הסיפור את האלמנט האלילי באמצעות עשיית "בני האלוהים" למשרתיו בלבד, היו שנתקשו להשלים איתה. במדרש בראשית רבה מסופר כי רבי שמעון בר יוחאי ראה ב"בני האלוהים" "בני דיינים" והיה מקלל (או מקל ראש) בכל מי שהיה מתרגם את הביטוי העברי לארמית כפשוטו.[43] המילה "ידון" שבפסוק היא שגרמה לזיהוי "אלוהים" ב"דיינים". המילה הובנה כפועל שנגזר מן השורש דו"ן, כפי שבא לידי ביטוי במקומות רבים בספרות המדרש. התרגומים הארמיים לתורה קיבלו עליהם את גזרתו של רבי שמעון ותרגמו "בני רברביא",[44] כלומר: בני הגדולים והשרים.[45]

רש"י מצרף את שתי התפישות ומפרש: "בני השרים והשופטים".[46] פרשני הפשט למקרא מבארים שהמדובר הוא על בני השופטים ובעלי הכח, שניצלו את מעמדם הרם כדי לקחת להם נשים יפות בכח, על פי בחירתם וללא התחשבות ברצונה של האשה או האם היא כבר נשואה. במדרש לקח טוב נאמר: "ויראו בני האלוהים - אלו בני הדיינין והשרים. תני רבי שמעון בן יוחי: כל פרצה שאינה באה מן הגדולים אינה פרצה".[47] על פי פירוש זה, 'בנות האדם' הכוונה לבנות האדם הרגיל, פשוטי העם.

יש המוצאים שרידים מקראיים לתופעת נישואי בעלי הכח והשלטון עם בנות פשוטי העם בכפייה, בסיפורי מקרא נוספים כדוגמת אונס דינה. כך, למשל, כותב הספורנו:

"אמנם היה זה (גמול) מורגל אצלם שלקחו ראשי העיר בנות העם בלתי רשות לנשים או לפלגשים, על דרך: ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו".[48]

קישור למבולעריכה

בפרשנות הדתית, בין אם מימי בית שני, רבנית או נוצרית, ובין אם הוצגו "בני האלוהים" כמלאכים או בני אנוש, מקובל לקשר סיבתית בין בראשית ו' א'-ד' לסיפור המבול המתרחש לאחר מכן. מעשה בני האלוהים נתפש כמתאר חטא, שבעקבותיו החליט האל להטיל את השיטפון כעונש.

במסורת הרבנית, ע"פ רוב המדרשים[49] החטא האמור היה בגזלת אשת איש מיד בעלה. פרשנות זו מסתייעת בפסוקים בתחילת פרשת נח מהם עולה שרצון ה' להחריב את העולם נבע מחטא ה'חמס' (=גזל) שמילא את הארץ: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ"[50]. בחלק מהמדרשים[51] מוסף גם חטא משכב זכר ומשכב בהמה, בהם חטאו בני האלוהים. ויש מפרשים שחטאם היה לקיחת נשים בחוזקה באופן כללי, בין בתולות ובין נשואות[52].

אמנם על פי מדרש פרקי דרבי אליעזר, ומדרשים נוספים שהלכו בעקבותיו[53], חטאם היה קשור בזנות ובגילוי עריות, ולא בגזלת נשים:

"ר' מאיר אומר גלוי ערוה היו מהלכין דורות של קין, האנשים והנשים כבהמה, ומטמאין בכל זנות: איש באמו ובבתו ובאשת אחיו ובאשת רעהו וברחובות וביצר הרע של מחשבת לבם. שנאמר: וירא ה' כי רבה רעת האדם. רבי אומר: המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים ראו את בני דורותיו של קין גלויות בשר ערוה, כוחלות עיניהם כזונות, וטעו אחריהם ולקחו מהן נשים".[54]

פרשנויות נוספות של פרשני המקראעריכה

האבן עזרא פירש ש'בני האלוהים' הכוונה לאנשים הבקיאים בחיזוי מערכות הכוכבים והמזלות ('יודעים דעת עליון'), ובחרו להם נשים לפי התאמתן למזלותיהם.[55] פירוש זה מסביר את הולדת ה'נפילים', המכונים במקרא גם 'הגבורים' ו'אנשי השם', מזיווג מותאם זה.

פירוש נוסף של הרא"ש הוא שבני האלוהים הם זרעו של שת, שהיה כשר. ואילו בנות האדם היו מזרעו של קין שקולל על ידי ה', וגם ילדיו היו חוטאים[56]. וכאשר החלו זרעו של שת להתערב בזרעו של קין ולשאת מהם נשים, ואלו קלקלו אותם ולימדום לחטוא, ראה ה' שאין תקנה לעולם אלא בחורבנו[57].

לעומת זאת, בספר הזוהר מובאת דעה הפוכה, לפיה בניו של קין הם בני האלוהים, שנקראו כך על פי המדרש[58] שהורתו של קין הייתה מכך שהנחש (סמאל בלשון הקבלה) בא על חוה והטיל בה זוהמא, ומזיווג זה נוצר קין שמראהו ומראה זרעו שונה ממראה שאר בני האדם.[59]

לדברי משה דוד קאסוטו, "בני האלוהים" בפרשה זו בבראשית הם מלאכים בדרגה נמוכה ולכן לא נעשה כאן שימוש במלה "מלאכים", מכיון שבספר בראשית מתייחס שם זה דווקא למלאכים הגבוהים, הקרובים לשכינה. במקומו, הועדף "הביטוי הכללי בני האלהים, מכיון שהוא משותף לכל משרתי ה' הגבוהים והנמוכים, הטובים והרעים". האגדות שנפוצו על הזדווגות המלאכים הללו עם בנות האדם, ייחסו לילדים שנולדו מהם תכונות אלוהיות, שהביאה לסגידה להם כאלים בעצמם. לדברי קאסוטו, בפרשה הנידונה הציגה התורה עמדה המתנגדת לתפיסה אלילית זו, על ידי כך שהיא מראה שגם על אותם נפילים נגזר למות, ואף בקיצור ימים, כדי שיהיה ברור שאין שום יצור אנושי עם תכונות אלוהיות. לדבריו, סיבת התנגדותם של חלק מחכמי חז"ל (כמו רשב"י, כנזכר) לפרשנות זו של הפסוקים נעוצה בכך שבאותם דורות התרבות היוונית והרומית החיו את רעיון הימצאותן של דמויות אליליות שנוצרו מזיווג בני אלים עם בנות אדם, וכדי לא לעשות שימוש מסוכן בתורה כמקור לכך, נתנו חכמי ישראל פירוש שונה לפסוקים.[20]

הסבר מעט שונה הובא בפירוש המלבי"ם, לפיו תיאור חטא 'בני האלוהים' אינו אלא מיתולוגיה עממית שרווחה באותה תקופה של טרום המבול, הטוענת שקיימים אלים החושקים בבנות יפות ואז עליהן להינשא להם, ומזיווג זה יוולדו הנפילים, שעל פי אמונה זו, הם עצמם אלים. ובחסות אמונה זו היו אנשים לוקחים נשים נשואות לעצמם לנשים:

"ידוע בקורות העמים הקדמונים שהיו מאמינים שבני אלהים חושקים את בנות האדם, והיו מהבילים שכשהאשה טובה תמצא חן בעיני בני אלהים - ויבאו אליהן וילדו להם... וספר [הכתוב] שכפי מחשבת הדור ההוא והבליהם אמרו שבני אלהים הם רואים את בנות האדם כשהם טובות, אז ימצאו חן בעיניהם ויקחו להם נשים. שבאופן זה זנו הנשים מתחת בעליהם עם אנשים שההבילו עליהם שהם בני אלהים, וחושקים בהן ויקחו אותן לנשים... לכן הודיע לנו משה רבינו עליו השלום כי הנפילים האלה, שהם הענקים והעריצים שאמרו עליהם העמים בספוריהם שנפלו משמים, והם היו בימים האלה וגם אחרי כן, שאז נמצאו ענקים וגבורי כח נוראים שאמרו על עצמם שהם בני אלהים שנפלו משמים. וע"כ קראן בשם נפילים, ע"ש שנפלו לארץ, והעם התחילו לעבוד אותם, וזה נמשך גם אחרי כן. והם היו בני האלהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם, עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים, באשר האמינו שנולדו מבני אלים... וכל הספורים האלה מקורם התחיל מדור המבול ואילך, וזה היה שורש להשחתת האדם ולהעבודות הזרות והנכריות ואמונת שוא והבל אשר לכן ראה ה' לקצר ימי האדם, שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלהים המה".[60]

בהתאם לפירושים השונים באשר למהות החטא, מתבארת גם סיבת העונש: לפי הפרשנים המבארים את החטא בגזל נשים, העונש היה על ה'חמס' שעם השנים מילא את הארץ: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". לפי המפרשים את החטא בזנות מלאכים עם בנות אדם, חטא בני האדם היה הפיכת הבנים הנולדים מהם לבעלי כוחות אלוהיים וסגידה להם. או שהעונש היה על מתן הכשר מוסרי לחמס נשים תחת מעטה הצדקה רוחני של מציאות שנקבעה מלמעלה בה בני אלים מחפשים בנות יפות לשאתן לנשים, ואין לבני תמותה להתנגד לכך.

לדברי קאסוטו, אין בסיפור "שום רמז למרד בני האלהים בה', ואף לא למעשים מכוערים מצדם" וכי "כל מה שאמרו המפרשים על דבר מעשי חמס וכיוצא בזה, כדי למצוא קשר בין פרשה זו ובין סיפור המבול, אין לו שם יסוד בדברי הכתוב", וקובע: "אין הפרשה קשורה במעשה המבול כל עיקר".[20]

לדברי יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, מעשה בני האלוהים ובנות האדם מספר על "עירוב בין עולמות עליונים ותחתונים", המופיע במקרא כחטא חוזר ונשנה, כגון חטא עץ הדעת, שלאחריו היה הגירוש מגן עדן, וסיפור מגדל בבל, אלא שבסיפור בני האלוהים מדובר על עירוב עולמות בכיוון ההפוך: ירידת עליונים מטה.[61]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דדנס, עמ' 50. ראו גם: David J.A. Clines (בקש"ח), עמ' 1.
  2. ^ Clines, The Significance of the “Sons of God” Episode. בקש"ח (כל המאמר).
  3. ^ ביהרר, עמ' 500-503.
  4. ^ דדנס, עמ' 65, 72-73.
  5. ^ 5.0 5.1 בכמן, Himmelsmänner (בקש"ח), עמ' 113-114 והער"ש 19; ביהרר, innerbiblische Schriftauslegung (בקש"ח), עמ' 507.
  6. ^ הנדל, The Nephilim, עמ' 14.
  7. ^ שילה, The Divine-Human Marriages, עמ' 122, 127; ברנד, עמ' 153.
  8. ^ דדנס, עמ' 59-61.
  9. ^ דדנס, עמ' 45.
  10. ^ דדנס, עמ' 52-54.
  11. ^ קליינס, עמ' 5-6; ביהרר, עמ' 508;‏ Andreas Schüle, The Divine-Human Marriages (Genesis 6:1-4) and the Greek Framing of the Primeval History. עמ' 126 (להלן שילה)‏; Miryam T. Brand, Evil Within and Without: The Source of Sin and Its Nature as Portrayed in Second Temple Literature, Vandenhoeck & Ruprecht, 2013. עמ' 153. (להלן: ברנד).
  12. ^ קליינס, עמ' 5-8.
  13. ^ בעיקר שילה, עמ' 127; גם אמינג עמ' 60-61, ביהרר עמ' 503-504
  14. ^ שילה, עמ' 122-123.
  15. ^ על כך, ראו גם: :Manfred Oeming, Sünde als Verhängnis: Gen 6,1-4 im Rahmen der Urgeschichte des Jahwisten.‏ Trierer Theologische Zeitschrift, גליון 102, 1993. עמ' 60-61.
  16. ^ קליינס, עמ' 6.
  17. ^ קליינס, עמ' 8-12.
  18. ^ קליינס, עמ' 7-8.
  19. ^ כך למשל, לפי גירסת תרגום השבעים לספר דברים, פרק ל"ב, פסוק ח', בני האלוהים הם השֹרים של שבעים אומות.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 משה דוד א' קאסוטו, מעשה בני האלוהים ובנות האדם, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  21. ^ יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, פרק ב: מי היו "בני האלוהים"?, עמ' 37–38.
  22. ^ 22.0 22.1 יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, פרק ב: מי היו "בני האלוהים"?, עמ' 36–37.
  23. ^ ספר איוב, פרק א', פסוק ו'; פרק ל"ח, פסוק ז'. ספר דניאל, פרק ג', פסוק כ"ה.
  24. ^ ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק ל"ג
  25. ^ הספרים החיצונים (מתורגמים ומפורשים על ידי א. ש. הרטום, הוצאת יבנה), חזיונות, כרך א, מבוא לספר חנוך א.
  26. ^ חנוך א, ו, ב (תרגום הרטום).
  27. ^ חנוך א, ו, ו (תרגום הרטום).
  28. ^ חנוך א, ז (תרגום הרטום).
  29. ^ חנוך א, ח (תרגום הרטום).
  30. ^ חנוך א, ט (תרגום הרטום).
  31. ^ חנוך א, י, א–יב (תרגום הרטום).
  32. ^ חנוך א, יא (תרגום הרטום).
  33. ^ חנוך א, יב–יג; יד, א–ז; טו–טז (תרגום הרטום).
  34. ^ חנוך א, יט, א (תרגום הרטום).
  35. ^ ספר היובלים, ד, כה.
  36. ^ ספר היובלים, ד, יז–יח.
  37. ^ ספר היובלים, ה, ב.
  38. ^ צוואת ראובן, פרק ה, סעיפים ו–ז.
  39. ^ (על הענקים) Philo, On The Giants, II, 6
  40. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ראשון, פרק ג, פסקה א, סעיף 73 (תרגום אברהם שליט): "כי מלאכי אלהים רבים נזקקו לנשים והולידו בנים שחצנים, שהיו בזים לכל טוב מתוך בטחון בכוחם. ואמנם לפי המסורה, עשו אלה מעשים הדומים למעשי השחצנות של הגיגנטים, שעליהם מספרים ההלינים".
  41. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ז, עמוד ב': "תנא דבי ר' ישמעאל עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל"; תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"א, עמוד א': "סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו".
  42. ^ ילקוט שמעוני בראשית, רמז מד.
  43. ^ בראשית רבה, פרשה כ"ו, פסקה ה': "רבי שמעון בן יוחאי קרא להון בני דייניא. רבי שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא [מלאכים]".
  44. ^ תרגום אונקלוס, בראשית, פרק ו; תרגום יונתן, בראשית, פרק ו; אך בתרגום הארמי שבשולי כתב יד נאופיטי: "בני מלאכיא", כלומר: בני המלאכים.
  45. ^ יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, פרק ב: מי היו "בני האלוהים"?, עמ' 39–40.
  46. ^ רש"י על בראשית ו, פסוק ב.
  47. ^ מדרש לקח טוב, בראשית פרק ו פסוק ב.
  48. ^ ספורנו על בראשית פרק ל"ד פסוק כ"ז.
  49. ^ מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק ו סימן ב.
  50. ^ ספר בראשית, פרק ו', פסוק י"ג
  51. ^ ילקוט שמעוני בראשית רמז מג. פסיקתא זוטרתא בראשית פרק ו פסוק ב. המדרש הובא ברש"י בראשית פרק ו פסוק ב.
  52. ^ רמב"ן, רד"ק, חזקוני ותולדות יצחק על בראשית פרק ו פסוק ב.
  53. ^ כמו ילקוט שמעוני בראשית רמז מד.
  54. ^ פרקי דרבי אליעזר, פרק כב: "ראו המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמי' את בנות קין מהלכות גלויות בשר ערווה, ומכחלו' עיניהן, כזונו', ותעו אחריהן, ויקחו מהן נשים".
  55. ^ אבן עזרא על בראשית ו, פסוק ב.
  56. ^ ומשום שתחילה היו במעלה רוחנית גבוהה מזו של בני קין החוטא, נקראו בניו של שת 'בני האלוהים' לעומת בנות קין שנקראו בכינוי הנמוך (לעומת בני האלוהים) 'בנות האדם'.
  57. ^ פירוש הרא"ש על בראשית פרק ו פסוק ב.
  58. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ו, עמוד א'
  59. ^ ספר הזוהר, חלק א', דף ל"ז, עמוד א': "ר' חייא אמר: בנוי דקין [בניו של קין] הוו 'בני אלהים', דהא כד אתא סמאל על חוה - אטיל בה זוהמא ואתעברת ואולידת לקין. וחיזו דיליה לא הות דמי לשאר בני נשא [ומראהו שונה משאר בני אדם]. וכל אינון דאתיין מסטרא דיליה - לא הוו אקרון אלא 'בני האלהים'".
  60. ^ מלבי"ם על בראשית, פרק ו, פסוקים ב–ד.
  61. ^ יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, פרק ב: מי היו "בני האלוהים"?, עמ' 35–36.