פתיחת התפריט הראשי

ארסנל

קבוצת כדורגל מהממלכה המאוחדת
(הופנה מהדף מועדון הכדורגל ארסנל)

מועדון הכדורגל אַרְסֵנָלאנגלית: Arsenal Football Club, ידוע כ"אַרְסֵנָל") הוא מועדון כדורגל אנגלי מקצועני משכונת הולוויי השוכנת ברובע איזלינגטון שבצפון לונדון. המועדון משחק במסגרת הפרמייר ליג, והוא אחד המצליחים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי. לאורך השנים זכה המועדון ב-13 תוארי אליפות ו-13 פעמים בגביע ה-FA. המועדון מחזיק במספר שיא של עונות רצופות בליגה האנגלית הבכירה.

ארסנל
סמל ארסנל
מידע כללי
שם מלא מועדון הכדורגל ארסנל
כינוי התותחנים
תאריך ייסוד 1886 (כ"דיאל סקוור")
אצטדיון אצטדיון האמירויות, לונדון
(תכולה: 60,361)
בעלים ארצות הבריתארצות הברית סטן קרונקי
יו"ר אנגליהאנגליהסר צ'יפס קסוויק
מאמן ספרדספרד אונאי אמרי
ליגה פרמייר ליג
www.arsenal.com
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ
תלבושת שלישית

המועדון הוקם ב-1886 על ידי עובדי מפעל הנשק והתחמושת רויאל ארסנל בשכונת ווליץ' שברובע המלכותי של גריניץ' בדרום-מזרח לונדון, ב-1893 היה למועדון הדרום-אנגלי הראשון שהצטרף לפוטבול ליג וב-1913 עבר למקומו הנוכחי בצפון העיר. אחת התקופות הטובות ביותר בהיסטוריה של המועדון הייתה בשנות ה-30, שבמהלכן זכה המועדון בחמש אליפויות ושני גביעי FA. המועדון לא זכה להצלחה רבה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, אך ב-1971 הפך למועדון השני במאה ה-20 שזוכה בדאבל. בעשרים השנים האחרונות המועדון זכה להצלחות רבות: דאבל גביע ה-FA וגביע הליגה, שני דאבלים של אליפות וגביע, אליפות הפרמייר ליג ללא הפסד ליגה, והמועדון הלונדוני הראשון שהעפיל למשחק הגמר של ליגת האלופות.

הצבעים הקבועים של התלבושת הביתית הם אדום ולבן. לאורך השנים המועדון שינה פעמיים את מיקום משחקי הבית שלו: המועדון הוקם בווליץ', ב-1913 עבר לשחק באצטדיון הייבורי שברובע איזלינגטון, ובשנת 2006 עבר למיקומו הנוכחי באצטדיון האמירויות שבהולוויי. החל משנת 2007 מארחת ארסנל מדי שנה באצטדיון את גביע האמירויות.

ארסנל הוא אחד ממועדוני הכדורגל האהודים ביותר באנגליה, ולאוהדיו יש יריבות ספורטיבית ארוכת שנים עם אוהדיהם של מועדונים אחרים. היריבות הידועה ביותר היא עם אוהדי טוטנהאם הוטספר, והמשחק בין שני המועדונים מכונה "הדרבי של צפון לונדון". ארסנל הוא אחד המועדונים העשירים ביותר בכדורגל האנגלי, ובשנת 2015 הוערך שוויו בכ-913 מיליון לירות שטרלינג.

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

  ערך מורחב – היסטוריה של ארסנל
 
שחקני ארסנל בשנת 1888

המועדון הוקם ב-1886 על ידי קבוצת פועלי תחמושת משכונת ווליץ' שברובע המלכותי של גריניץ' בדרום-מזרח לונדון, ונקרא דיאל סקוור. כעבור זמן קצר שונה שמו לרויאל ארסנל, על שם המפעל שבו עבדו מייסדי המועדון. כאשר המועדון הפך למקצועני ב-1891 הוא שינה את שמו לווליץ' ארסנל, על שם השכונה בלונדון שבה הוקם. המועדון הצטרף לליגת המשנה של הפוטבול ליג האנגלית ב-1893, וב-1904 העפיל לליגה הראשונה. כתוצאה מבידודו הגאוגרפי של המועדון לא הגיעו למשחקים צופים רבים, יחסית למועדונים אחרים, וכתוצאה מכך הוא עמד על סף פשיטת רגל ב-1910. באותה שנה הוא נרכש על ידי הנרי נוריס, פוליטיקאי ואיש עסקים אמיד. נוריס החליט להעביר את המועדון ממאנור גראונד, ולאחר הירידה לליגה השנייה ב-1913 המועדון עבר לשחק באצטדיון ארסנל שבהייבורי. שנה לאחר מכן הוסרה המילה ווליץ' משמו של המועדון. המועדון סיים במקום החמישי ב-1919, אך למרות זאת העפיל לליגה העליונה, על חשבון טוטנהאם הוטספר, בצעד שעורר ויכוחים וטענות על פעילות לא כשרה[1].

ב-1925 התמנה הרברט צ'פמן לתפקיד המאמן. צ'פמן הוביל את המועדון לתקופה המוצלחת הראשונה בהיסטוריה שלו. שיטות הטקטיקה והאימון החדשות שלו, ביחד עם הבאתם של שחקנים ידועים כאלכס ג'יימס וקליף באסטין, היו היסודות שעליהם התבססה שליטת המועדון בכדורגל האנגלי בשנות ה-30. תחת הדרכתו של צ'פמן זכה המועדון בשלושת הישגיו המשמעותיים הראשונים - גביע ה-FA בעונת 1929/1930, ואליפויות ליגה בעונות 1930/1931 ו-1932/1933. צ'פמן נחשב גם לאחראי לשינוי השם של תחנת הרכבת התחתית "גילספי רואד" ל"ארסנל" ב-1932 – התחנה היחידה בלונדון הנקראת על שמו של מועדון כדורגל[2].

 
ארסנל נגד ניוקאסל יונייטד (אפריל 1906)

צ'פמן מת בפתאומיות מדלקת ריאות ב-1934, ועבודתו המוצלחת נמשכה באמצעות ג'ו שו, שחקן עבר של המועדון, וג'ורג' אליסון, עיתונאי ספורט. תחת הדרכתם זכתה הקבוצה בשלוש אליפויות ובשני גביעים נוספים. המועדון החל לאבד מכוחו לקראת סוף העשור, לאחר שמשחקי הכדורגל התחרותיים באנגליה הושעו כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. בהדרכתו של טום ויטאקר המועדון זכה להצלחה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, שכללה שתי אליפויות (1947/1948 ו-1952/1953) וגביע אחד (1949/1950), אך לאחר מכן לא הצליח לזכות בתארים במשך שנים רבות. גם בילי רייט, לשעבר הקפטן של נבחרת אנגליה, לא הצליח להוביל את המועדון לזכייה בתארים כלשהם כאשר אימן אותו בין 1962 ל-1966.

מצבה של הקבוצה החל להשתפר עם מינויו של הפיזיותרפיסט ברטי מיי לתפקיד המאמן ב-1966. לאחר שני הפסדים רצופים בגמר גביע הליגה, הצליח המועדון לזכות בגביע ערי הירידים בעונת 1969/1970, שהיה תוארו האירופי הראשון. עונה אחת לאחר מכן זכה המועדון בדאבל לראשונה בתולדותיו. אולם, עשר השנים שלאחר הזכייה בדאבל התאפיינו בהחמצות של מספר תארים. המועדון סיים במקום השני בעונת 1972/1973, הפסיד בשלושה משחקי גמר של גביע ה-FA, והפסיד בדו-קרב בעיטות עונשין במשחק הגמר של גביע אירופה למחזיקות גביע בעונת 1979/1980. התואר היחיד שבו זכה המועדון בתקופה זו היה גביע ה-FA בעונת 1978/1979, לאחר ניצחון בתוצאה 3:2 על מנצ'סטר יונייטד.

 
הקפטן פטריק ויירה מניף את הגביע המסמל את הזכייה באליפות עונת 2003/2004

לאחר חזרתו של שחקן העבר ג'ורג' גרהאם, הפעם כמאמן, החל המועדון בסדרת הצלחות נוספת. גרהאם הוביל את ארסנל לזכייה במספר אליפויות וגביעים, בדאבל גביע ה-FA וגביע הליגה בעונת 1992/1993, ובגביע המחזיקות בעונה שלאחר מכן. המוניטין של גרהאם ניזוק קשות כאשר נחשף כי קיבל שוחד מסוכן שחקנים בתמורה להחתמתם של שחקנים מסוימים, והוא פוטר ב-1995. ברוס ריוק, שהחליף אותו, אימן את המועדון במשך עונה אחת ועזב לאחר מחלוקת עם חבר המנהלים.

הצלחתו של המועדון בשלהי שנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 נבעה בעיקר כתוצאה ממינויו של ארסן ונגר לתפקיד המאמן ב-1996. ונגר היה המאמן הראשון בהיסטוריה של המועדון שמוצאו מחוץ לאיים הבריטיים. הוא שינה את הטקטיקה ואת שיטת האימונים של המועדון, והביא עמו מספר שחקנים זרים על מנת לחזק את סגל הקבוצה. ונגר גם דגל בהבאת שחקנים צעירים וכשרוניים שינהיגו את הקבוצה[3]. המועדון זכה בדאבל נוסף בעונת 1997/1998, ובדאבל השלישי בתולדותיו בעונת 2002/2003. כמו כן, בעונת 1999/2000 המועדון הגיע לגמר גביע אופ"א (בו הפסיד בבעיטות עונשין לגלאטסראיי), ופעמיים בגביע ה-FA. בעונת 2003/2004 המועדון זכה באליפות הליגה ללא הפסד, ואף קבע שיא לאומי של 49 משחקי ליגה רצופים ללא הפסד.

המועדון סיים במקום הראשון או השני בליגה בשמונה מתוך 11 העונות של ונגר בתפקיד המאמן. ארסנל הוא אחד מששת המועדונים היחידים (ביחד עם מנצ'סטר יונייטד, בלקבורן רוברס, צ'לסי, מנצ'סטר סיטי ולסטר סיטי) שזכה באליפות הפרמייר ליג מאז הקמתה ב-1993, אם כי המועדון לא הצליח לשמור על התואר בכל אחת מהפעמים. עד לעונת 2005/2006 המועדון לא העפיל מעבר למשחקי רבע הגמר של ליגת האלופות, אך באותה עונה הצליח להעפיל למשחק הגמר שבו הפסיד לברצלונה בתוצאה 1 - 2. בחודש יולי 2006 המועדון עבר לאצטדיון האמירויות, מגרש הבית הנוכחי שלו, לאחר 93 שנים באצטדיון "הייבורי".

סמל המועדוןעריכה

 
הסמל הראשון ששימש את המועדון
 
גרסה של הסמל ששימש את המועדון בין 1949 ל-2002

הסמל הראשון של רויאל ארסנל, שהוצג ב-1888, כלל שלושה תותחים הנראים במבט מלמעלה ומוצבים במאונך, בדומה לשלט האצולה של הרובע המטרופוליטני ווליץ' שאינו קיים עוד. הקסקבל (רכיב בתותח) וראש האריה המגולף מסייעים להבחין בין התותחים לבין ארובות רגילות[4]. הסמל הוחלף לאחר המעבר להייבורי ב-1913. ב-1922 החל המועדון להשתמש לראשונה בסמל שבו תותח יחיד הפונה לצדו השמאלי של המגן, וכינויו של המועדון ("התותחנים") רשום לאורך ציור התותח; סמל זה היה בשימוש רק עד 1925, כאשר הוחלט כי קנה התותח יפנה לצדו הימני ויהיה צר יותר. הסמל הוחלף פעם נוספת ב-1949, הפעם לגרסה מודרנית יותר שכללה את התותח בסגנון הישן, שם המועדון באותיות שחורות מעל התותח, הסמל של רובע איזלינגטון וגליל קלף שעליו היה רשום המוטו הלטיני החדש של המועדון: ויקטוריה קונקורדיה קרסקיט ("ניצחון בא מהרמוניה"). היה זה הסמל הצבעוני הראשון בתולדות המועדון, ולאורך השנים השתנו צבעיו במקצת עד שנתקבעו על אדום, זהב וירוק.

המועדון אינו טוען לזכויות יוצרים על הגרסה הזו של הסמל בשל השינויים הרבים שנעשו בו. אף על פי שהמועדון הצליח לרשום את הסמל כסימן מסחר, וניהל מערכה משפטית מוצלחת נגד סוחר שמכר סחורה "לא רשמית" של המועדון, שאף המועדון לקבל הגנה משפטית רחבה יותר. כתוצאה מכך הציג המועדון ב-2002 סמל חדש שעוצב בקווים יותר פשוטים ומודרניים, שעליו ניתן היה לטעון לזכויות יוצרים. התותח פנה לכיוון מזרח, ושם המועדון נכתב בגופן חדש מעל התותח. הצבע הירוק הוחלף בכחול כהה. הסמל החדש ספג תגובות צוננות מאוהדי המועדון, שטענו כי מעצבי הסמל התעלמו מההיסטוריה והמסורת של המועדון כאשר ביצעו שינוי עיצוב כה רדיקלי, וכי האוהדים לא היו מספיק מעורבים בנושא[5].

צבעי המועדוןעריכה

 
 
 
 
צבעי מדי הבית המקוריים של ארסנל

המדים של המועדון היו לאורך רוב השנים חולצות בצבע אדום-בהיר עם שרוולים לבנים, ומכנסיים קצרים בצבע לבן. מדים אלה נבחרו בעקבות תרומה שהתקבלה ממועדון נוטינגהאם פורסט זמן קצר לאחר הקמת ארסנל ב-1886. התרומה התקבלה לאחר שפרד בירדסלי ומוריס בייטס, שניים ממייסדי המועדון, שלחו מכתב עם בקשת עזרה מפורסט. השניים היו כדורגלני עבר בקבוצה שהיגרו לווליץ' מטעמי עבודה. כיוון שמועדונם היה הראשון שהוקם באזור הם התקשו למצוא תלבושת מתאימה. בתגובה למכתב שלחו להם אנשי פורסט סט של מדיהם וכדור משחק. החולצה הייתה בצבע דומדמנית, והשחקנים לבשו אותה עם מכנסיים לבנים קצרים וגרביים כחולים.

הרברט צ'פמן החליט לשנות את התלבושת כיוון שרצה שלארסנל יהיו מדים ייחודיים. הוא הוסיף שרוולים לבנים ושינה את גוון החולצה לאדום יותר בהיר. אין מקור באשר למקורם של השרוולים הלבנים, אך נטענו שתי טענות בנוגע לכך. לפי דעה אחת צ'פמן הבחין באוהד היושב ביציע כאשר הוא לובש סוודר אדום ללא שרוולים על חולצה לבנה; הטענה השנייה היא שהוא קיבל את ההשראה מתלבושת דומה של האנימטור טום ובסטר, שעמו נהג לשחק גולף[6]. אדום ולבן הפכו לצבעים המסמלים את ארסנל מאז תקופת צ'פמן, מלבד שתי עונות. הראשונה הייתה בעונת 1966/1967 כאשר צבע החולצה היה אדום בלבד, מהלך שהתברר כלא פופולרי בקרב אוהדי המועדון. הפעם השנייה הייתה בעונת 2005/2006, כאשר המועדון שיחק בעונה האחרונה בהייבורי, והחליף את צבע המדים לזכר העונה הראשונה שבה שיחק באצטדיון.

הצבעים של מדי משחקי הבית של ארסנל היו השראה לשלושה מועדונים לפחות. ספרטה פראג אימצה ב-1909 תלבושת אדומה כהה הדומה לזו של ארסנל באותה תקופה[6]; היברניאן אימצה ב-1938 את העיצוב של השרוולים של ארסנל, אך בירוק ולבן[7]; המאמן של ספורטינג בראגה חזר ממשחק בהייבורי, והחליט שקבוצתו תלבש מדים המהווים העתק של מדי ארסנל, ובזכות כך קבוצתו זכתה לכינוי Os Arsenalistas‏[8].

ברוב העונות, הצבעים של מדי משחקי החוץ היו צהוב וכחול, אך בין 1982 ל-1984 שחקני המועדון לבשו מדים בצבע ירוק עם כחול כהה. החל מראשית שנות ה-90 החליף המועדון את צבעיה ועיצובה של תלבושת החוץ של השחקנים. צבעי החוץ בתקופה זו היו בדרך כלל שילוב של שני גוני כחול, או שילוב כלשהו של צהוב וכחול. בדרך כלל, תלבושת החוץ בעונה מסוימת הפכה לתלבושת השלישית של המועדון בעונה שלאחריה[9]. התלבושת השלישית הנוכחית של המועדון, נכון לעונת 2008/2009, משמשת למשחקים שבהם לא ניתן לעשות שימוש בשתי מערכות המדים הראשונות, והיא מורכבת מחולצות לבנות, מכנסיים בצבע דומדמנית, וגרביים עם טבעות בצבע לבן ודומדמנית.

אצטדיוניםעריכה

 
יציע העמידה הצפוני בהייבורי
 
אצטדיון האמירויות בזמן משחק נגד ריאל מדריד במסגרת גביע האמירויות

מגרש הבית של המועדון לאורך רוב שנותיו בדרום-מזרח לונדון היה מאנור גראונד, למעט במשך שלוש שנים (18901893) שבהן שיחק המועדון באצטדיון אינוויקטה גראונד. מאנור גראונד היה בעבר רק מגרש, אך המועדון בנה יציעים לישיבה ומקומות עמידה לקראת משחקו הראשון בפוטבול ליג, שנערך בספטמבר 1893. המועדון המשיך לשחק במאנור גראונד במשך עשרים שנים נוספות (מלבד 1894/1895), עד המעבר לצפון לונדון ב-1913.

אצטדיון ארסנל, הידוע בכינוי "הייבורי" על שם השכונה שבה שכן, היה מגרש הבית של המועדון בין ספטמבר 1913 למאי 2006. האצטדיון המקורי עוצב על ידי האדריכל ארצ'יבלד לייטץ', והיה דומה במידה רבה לאצטדיונים אחרים במדינה באותה תקופה. האצטדיון היה מורכב מיציע מקורה אחד ושלושה יציעי עמידה לא מקורים. בשנות ה-30 נערכו במועדון עבודות שיפוץ נרחבות ששיאן היה בבניית היציע המערבי והיציע המזרחי בסגנון אר דקו, שנפתחו ב-1932 ו-1936 בהתאמה. מעל ליציע העמידה הצפוני נבנה גג, אך במהלך מלחמת העולם השנייה הוא הופצץ ושוקם רק ב-1954.

תכולתו המרבית של הייבורי הייתה 60,000 צופים, ועד לתחילת שנות ה-90 היא הייתה כ-57,000 צופים. כתוצאה מדו"ח טיילור, שהוצא בעקבות אסון הילסבורו, שונו תקנות הפרמייר ליג ונאסרו מקומות עמידה באצטדיונים. המועדון נאלץ להסב את הייבורי לאצטדיון המיועד למקומות ישיבה בלבד לקראת עונת 1993/1994, ותכולתו ירדה ל-38,419 צופים[10]. כתוצאה מתקנות של אופ"א הקשורות לפרסומות בזמן משחקים התכולה ירדה עוד יותר במשחקי ליגת האלופות, והמועדון נאלץ לעבור לשחק את משחקיו במפעל זה באצטדיון ומבלי שתכולתו הייתה למעלה מ-70,000 צופים, למשך שתי עונות (1998 - 2000).

הרחבתו של הייבורי הייתה בעייתית כיוון שהיציע המזרחי הוכרז כמבנה הראוי לשימור, ושלושת היציעים האחרים היו קרובים לבתי מגורים[11]. לאחר דיונים רבים הציע המועדון בשנת 2000 לבנות אצטדיון של 60,000 מקומות ישיבה באשברטון גרוב, שמאוחר יותר ייקרא "אצטדיון האמירויות", במרחק כחצי קילומטר דרומית-מערבית להייבורי. הפרויקט התעכב כתוצאה מבירוקרטיה ועלויות גבוהות[12], אך לבסוף הושלמה הבנייה ביולי 2006, בדיוק בזמן לתחילת עונת המשחקים 2006/2007. האצטדיון נקרא על שם הספונסרית הראשית שלו, חברת התעופה אמירטס, שעמה חתם המועדון על חוזה למתן חסות בסך כולל של כ-100 מיליון לירות שטרלינג, הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי[13]. חלק מהאוהדים קוראים לו "אשברטון גרוב" או "גרוב", כיוון שלא מקובל עליהם שהאצטדיון ייקרא על שם חברה מסחרית[14].

מתקן האימונים של ארסנל נפתח בשנת 2000 בכפר קטן בשם שנלי (Shenley). קודם לכן המועדון התאמן במתקנים של מכללת אוניברסיטת לונדון, לאחר שעד ל-1961 התאמנו השחקנים בהייבורי. משחקי הבית של קבוצות אקדמיית ארסנל (קבוצת הנוער) נערכים גם כן בשנלי, ואילו משחקי הבית של קבוצת המילואים של המועדון נערכים באצטדיון אנדרהיל שברובע בארנט.

אוהדים ויריבויותעריכה

  ערך מורחב – הדרבי של צפון לונדון
 
אוהדי ארסנל חוגגים ביחד עם השחקנים את הזכייה באליפות ב-2004

אוהדי ארסנל מכונים לעיתים קרובות "גונרס", הנגזר מהכינוי של המועדון ("גאנרס" - תותחנים). לארסנל יש בסיס אוהדים רחב, ובדרך כלל המועדון מצליח למכור את רוב או את כל הכרטיסים למשחקי הבית שלו; בעונת 2007/2008 ממוצע הצופים במשחקי הבית של ארסנל היה השני בטיבו במועדונים אנגליים, ועמד על 60,070 צופים (99.5% מהתכולה המרבית)[15], ונכון לשנת 2006 המועדון ניצב במקום הרביעי בכל הזמנים מבחינת ממוצע הצופים במשחקי בית[16], אם כי חלק מהנתונים המתייחסים לתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה עשויים להיות שנויים במחלוקת. אוהדי המועדון משתייכים למגוון רב של מעמדות חברתיים, בעיקר כתוצאה ממיקומו של המועדון בסמוך לאזורים מבוססים, אזורים מעורבים ואזורי מעמד הפועלים.

לארסנל יש מספר מועדוני אוהדים, הפועלים בשיתוף פעולה חלקי או מלא עם המועדון. כמו כן, "קרן אוהדי ארסנל" שואפת לקדם את השפעת האוהדים ואת הגברת שליטתם במועדון. אוהדי המועדון מפרסמים מספר פנזינים. בנוסף לשירים ולקריאות הרגילים במגרשי הכדורגל האנגלי אוהדי ארסנל שרים את "One-Nil to the Arsenal" ("אחד-אפס לטובת ארסנל", לפי הנעימה של "Go West" של אנשי הכפר) ו"Boring, Boring Arsenal" ("ארסנל המשעממת, המשעממת"), שיר שבעבר היה בשימוש נפוץ על ידי אוהדי היריבות של ארסנל על מנת להקניט את אוהדי המועדון וכעת מבוצע על ידי האוהדים בזמן שארסנל משחקת היטב[17].

המועדון זוכה לחשיפה גוברת גם מחוץ לאנגליה, בעיקר כתוצאה מהשיפור הרב באמצעי התקשורת. נכון לשנת 2007 לארסנל יש 24 מועדוני אוהדים בממלכה המאוחדת, 37 באירלנד ו-49 במדינות אחרות[18]. לפי דו"ח משנת 2005 שפורסם על ידי חברת Granada Ventures, שהחזיקה אז ב-9.9% ממניות המועדון, מספר האוהדים של המועדון הוא השלישי בגודלו בעולם, כ-27 מיליון איש[19].

היריבות הספורטיבית הוותיקה והחזקה ביותר של ארסנל היא עם מועדון טוטנהאם הוטספר. המשחקים בין שני המועדונים מכונים "הדרבי של צפון לונדון". יריבים אחרים בתחומי לונדון כוללים את המועדונים צ'לסי ווסטהאם יונייטד. בנוסף, לארסנל יש יריבות עזה עם מנצ'סטר יונייטד מאז שנות ה-80, שהתעצמה עוד יותר בשנות ה-2000 כיוון ששני המועדונים התחרו ביניהם על האליפות באופן קבוע.

בעלות ונושאים כלכלייםעריכה

חברת האם של המועדון, "ארסנל אחזקות", פועלת כחברה ציבורית בעירבון מוגבל שאינה נסחרת בשווקים הרגילים. עד כה הונפקו 62,217 מניות של המועדון[20], והן נסחרות בשוק ייחודי שאיננו ציבורי. נכון ל-19 בספטמבר 2008 עלותה של מניה אחת היא 8,800 לירות שטרלינג, כך ששווי השוק של המועדון הוא בקירוב 547.5 מיליון לירות שטרלינג[21]. הרווח התפעולי של המועדון (ללא העברות שחקנים) היה 36.7 מיליון לירות שטרלינג, וזאת מתוך פדיון של 223 מיליון לירות שטרלינג (נכון ל-31 במאי 2008)[22].

באפריל 2008 דורג המועדון במקום השלישי ברשימת מועדוני הכדורגל הרווחיים ביותר של המגזין "פורבס", לאחר ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד. שווי המועדון הוערך על ידי פורבס ב-1.2 מיליארד דולרים (605 מיליון לירות שטרלינג), ללא חובות[23]. חברת רואי החשבון דלויט טוש טומטצו דירגה את ארסנל במקום החמישי (לעונת 2006/2007) בדירוג שלה הנקבע על סמך הפדיון, לאחר שקודם לכן דורג המועדון במקום התשיעי[24].

57% ממניות המועדון נמצאות בבעלות חברי הדירקטוריון שלו; בעלי מספר המניות הרב ביותר הם דני פישמן (סוחר יהלומים לונדוני) ונינה ברייסוול-סמית' (אשת נכדו של יושב ראש הדירקטוריון לשעבר סר ברייסוול סמית'), המחזיקים ברשותם 24.1% ו-15.9% ממניות המועדון בהתאמה[20]. חבר הדירקטוריון ריצ'רד קאר מחזיק בבעלותו 4.4% מהמניות, והיושב ראש פיטר היל-ווד מחזיק בבעלותו 0.8% ממניות המועדון. שאר הדירקטורים מחזיקים בכמויות סמליות של מניות[20].

לאור מגמת המכירה של מועדוני כדורגל אנגליים למשקיעים זרים, המועדון היה מועמד למכירה בעשור הראשון של המאה ה-21. איש העסקים האמריקני סטן קרונקי מחזיק בבעלותו 12.4% ממניות המועדון, לאחר שרכש 9.9% מהמניות באפריל 2007[25]; בתחילת דרכו הוא נתקל בעוינות, אך בהמשך נחשב לבן ברית של יתר הדירקטורים ואף התמנה לחבר חיצוני בדירקטוריון בספטמבר 2008[26].

חברת Red & White, הנמצאת בבעלות משותפת של המיליארדר הרוסי אלישר אוסמנוב ואיש העסקים האיראני-בריטי פרהאד מושירי, רכשה את מניותיו של סגן היושב-ראש לשעבר דייוויד דין, ונכון לפברואר 2008 היא מחזיקה ברשותה 24% ממניות המועדון, המהווים את החלק הגדול ביותר שאיננו בבעלות של אחד הדירקטורים[27]. כתוצאה מכך נפוצו שמועות על כך שקרונקי ואוסמנוב נאבקים על השליטה במועדון[28]. אולם, קרונקי הביע את הסכמתו שלא לרכוש למעלה מ-29.9% ממניות המועדון עד ספטמבר 2009 לכל הפחות, ואילו יתר הדירקטורים הסכימו למכור את מניותיהם רק ל"אנשים מורשים" (כגון בני משפחה) עד אפריל 2009. כמו כן, נקבע כי לכל אחד מהדירקטורים תהיה זכות ראשונים הדדית על המניות עד אוקטובר 2012 לכל הפחות.

ב-2011 רכש קרונקי את חלקם של דני פישמן ושל נינה ברייסוול-סמית', והעלה את סך אחזקותיו במועדון ל-63%. בכך קיבל קרונקי את השליטה בארסנל, עליה התחרה עם המיליארדר אלישר אוסמנוב[29].

ארסנל בתרבות הפופולריתעריכה

המשחק של ארסנל נגד שפילד יונייטד, שנערך בהייבורי ב-22 בינואר 1927, היה למשחק הכדורגל הראשון ששודר ברדיו[30]. כעשר שנים לאחר מכן, ב-16 בספטמבר 1937, נערך משחק בין הקבוצה הראשונה לקבוצת המילואים של המועדון שהיה הראשון ששודר בטלוויזיה[31]. המועדון גם הופיע בפרק הראשון של תוכנית ה-BBC הידועה "Match of the Day", שבמסגרתו שודרו קטעים נבחרים מהמשחק נגד ליברפול שנערך באצטדיון אנפילד ב-22 באוגוסט 1964.

המועדון שימש רקע לסרט הקולנוע "The Arsenal Stadium Mystery" שהופק ב-1940, שהיה אחד מהסרטים הראשונים הקשורים לכדורגל[32]. עלילת הסרט עוסקת במשחק ידידות בין ארסנל לבין קבוצת חובבים, שאחד משחקניה מורעל במהלך המשחק. שחקנים רבים מהמועדון הופיעו בסרט, אם כי רק למאמן ג'ורג' אליסון היה תפקיד שכלל דיבור.

בשנת 1992 יצא ספרו האוטוביוגרפי של ניק הורנבי, "קדחת המגרש", שכלל את תיאור חייו של הורנבי ואת מערכת היחסים שלו עם ארסנל. הספר עובד לשני סרטים: הראשון, שהופק בבריטניה, עסק בזכייה באליפות בעונת 1988/1989; השני, שהופק בארצות הברית, הותאם לקהל האמריקני, ועסק באוהד של הבוסטון רד סוקס מה-MLB.

לארסנל היה מוניטין של משחק הגנתי, בעיקר בשנות ה-70 ושנות ה-80[17][33]; קומדיות רבות כללו בדיחות שעסקו בנושא זה. הסרט "ללכת עד הסוף" משנת 1997 כולל סצנה שבה השחקנים הראשיים מסתדרים בשורה ומרימים את ידיהם, מתוך חיקוי מכוון של מלכודת הנבדל שהייתה בשימוש על ידי המועדון.

קבוצת הנוערעריכה

קבוצת הנוער של המועדון מכונה "אקדמיית מועדון הכדורגל ארסנל". הקבוצה משחקת בפרמייר ליג לאקדמיות. המועדון שולח קבוצות עד גיל 18 ועד גיל 16 לליגה, אך גם נערים בני תשע או יותר מתקבלים לשורות האקדמיה. חלק מהשחקנים המבוגרים בקבוצה משחקים בקבוצת המילואים של ארסנל. המאמן הנוכחי של קבוצת הנוער הוא כדורגלן העבר סטיב בולד, ואילו המאמנים של הקבוצות הצעירות יותר הם רוי מסיי וסטיב גאטינג. שחקן הנבחרת האירית לשעבר ליאם בריידי מפקח על התפתחות השחקנים במועדון.

קבוצת הנוער פעלה לראשונה ככל הנראה ב-1893/1894, ובין 1929 ל-1969 פעלה קבוצה שלישית (אחרי הסגל הבוגר וסגל המילואים) שנקרא "ארסנל A". מבחינה רשמית, קבוצת הנוער הוקמה ב-1954. היא השתתפה בליגת המחוזות הדרום-מזרחיים ובטורניר הגביע המקביל בין עונת 1954/1955 לעונת 1997/1998 (מלבד עונת 1967/1968 ועונת 1968/1969). קבוצת הנוער השתתפה גם בגביע ה-FA לנוער החל מעונת 1954/1955, גביע צ'אלנג הלונדוני לנוער בשנות ה-50 ובשנות ה-60), ובטורניר גביע Floodlit הדרומי לצעירים בין 1955/1956 ל-1971/1972 ובין עונת 1975/1975 לעונת 1998/1999.

בתקופה שבין 1954 ל-1998 הקבוצה הייתה אחת המצליחות ביותר באנגליה וזכתה בשבע אליפויות בליגה שבה התחרתה, שש פעמים בגביע המחוזות (כולל שלושה דאבלים) וארבע פעמים בגביע ה-FA לנוער.

קבוצת הנוער הייתה אחת מהמייסדות של הפרמייר ליג לצעירים בעונת 1997/1998. בעונה הראשונה לקיומה כללה הליגה חטיבה אחת, וארסנל זכתה באליפות הראשונה. בעונה שלאחר מכן שונה שם הליגה והיא פוצלה לשתי חטיבות (עד גיל 19 ועד גיל 17), כאשר קבוצת הנוער של ארסנל השתנתה בהתאם. ארסנל זכתה באליפות של הליגה עד גיל 17 בעונת 1999/2000 ובאליפות של הליגה עד גיל 19 בעונת 2001/2002, בנוסף לשני גביעי FA לנוער נוספים. החל מעונת 2004/2005 הליגה התאחדה לחטיבה אחת הכוללת שחקנים עד גיל 18, אם כי מתקיימים משחקים מאורגנים ללא טבלה רשמית לנערים עד גיל 16.

ארסנל ליידיסעריכה

  ערך מורחב – ארסנל ליידיס

קבוצת כדורגל הנשים של המועדון היא ארסנל ליידיס, שהוקמה ב-1987, והפכה למקצוענית למחצה בשנת 2002. מאמן הקבוצה הוא ויק אייקרס, המשמש גם בתפקיד אחראי התלבושות בקבוצת הגברים. ארסנל ליידיס היא הקבוצה המצליחה ביותר בכדורגל הנשים האנגלי; היא האלופה ומחזיקת הגביע הנוכחית; כמו כן, זכתה הקבוצה בגביע אופ"א לנשים בעונת 2006/2007. על אף שהלכה למעשה מועדון הגברים וקבוצת הנשים מתנהלים בנפרד, יש ביניהם קשר; ארסנל ליידיס זכאית לשחק פעם אחת בעונה באצטדיון האמירויות, ואת שאר משחקי הבית שלה היא עורכת בבורהאמווד.

קשר עם הקהילהעריכה

המועדון הקים בשנת 1985 תוכנית לאחריות חברתית בשם "ארסנל בקהילה" (Arsenal in the Community), הכוללת פרויקטים במגוון תחומים מלבד ספורט. המועדון מעניק מימון למספר מטרות צדקה, ובשנת 1992 הקים את "קרן הצדקה של ארסנל" המגייסת כספים לאותן מטרות. כמו כן, המועדון הקים קבוצת חובבים וידוענים המסייעת גם כן בגיוס כספים.

סטטיסטיקה ושיאיםעריכה

 
תיירי הנרי, מלך השערים של ארסנל בכל הזמנים

דייוויד אולירי הופיע במדי המועדון ב-722 משחקים בין 1975 ל-1993, והוא מחזיק בשיא ההופעות לשחקן. טוני אדמס, הקפטן לשעבר, נמצא במקום השני עם 669 הופעות. דייוויד סימן מחזיק בשיא ההופעות לשוער עם 563 משחקים[34].

תיירי הנרי הוא מלך השערים של המועדון עם 229 שערים, מתוכם כבש 226 בין 1999 ל-2007. בינואר 2012 חזר למועדון לכ-3 חודשים ובתקופה הזאת הבקיע שלושה שערים שהעלו את שיאו ל-229. באוקטובר 2005 שבר הנרי את שיאו של איאן רייט, שעמד על 185 שערים. רייט עצמו שבר את שיאו מ-1939 של קליף באסטין, שעמד על 178 שערים[35]. הנרי הוא גם מלך שערי הליגה של המועדון עם 174 שערים, לאחר ששבר את שיאו של באסטין בפברואר 2006.

מספר הצופים הגבוה ביותר במשחק בית של ארסנל היה 73,707 מול לאנס, במשחק שנערך באצטדיון ומבלי ב-25 בנובמבר 1998 במסגרת ליגת האלופות. מספר הצופים הגבוה ביותר במשחק שנערך בהייבורי הוא 73,295, והוא נקבע במשחק נגד סנדרלנד שנערך ב-9 במרץ 1935[34]. מספר הצופים הגבוה ביותר באצטדיון האמירויות היה 60,161, והוא נקבע במשחק נגד מנצ'סטר יונייטד שנערך ב-3 בנובמבר 2007‏[36].

המועדון גם מחזיק בשיא העונות הרצופות בליגה העליונה (92, נכון לעונת עונת 2018/2019) וכן ברצף משחקי הליגה הארוך ביותר ללא הפסד (49 בין מאי 2003 לאוקטובר 2004). רצף זה כלל גם את כל 38 המשחקים של עונת האליפות ב-2003/2004. המועדון היחיד שעשה זאת מלבד ארסנל היה פרסטון נורת' אנד, שבעונת 1888/1889 לא הפסיד בכל 22 המשחקים שנערכו[37].

המועדון קבע שיא בליגת האלופות במהלך עונת 2005/2006 כאשר לא ספג שער במשך עשרה משחקים רצופים, ובכך שבר את השיא של מילאן שעמד על שבעה משחקים. רצף אי-הספיגה נמשך עד למשחק הגמר נגד ברצלונה, שבו ספג השוער מנואל אלמוניה שער מרגליו של סמואל אטו. המשחק הסתיים בתוצאה 2 - 1 לטובת ברצלונה.

ההעברה היקרה ביותר בתולדות המועדון היא רכישתו של פייר-אמריק אובאמיינג תמורת כ־63 מיליון יורו ב-31 בינואר 2018.

תארים והישגיםעריכה

אנגליהעריכה

  • הליגה הראשונה או הפרמייר ליג:
  • גביע ה-FA:
    • זכייה (13): (שיא) 1929/1930, 1935/1936, 1949/1950, 1970/1971, 1978/1979, 1992/1993, 1997/1998, 2001/2002, 2002/2003, 2004/2005, 2013/2014, 2014/2015, 2016/2017
    • סגנות (7): 1926/1927, 1931/1932, 1951/1952, 1971/1972, 1977/1978, 1979/1980, 2000/2001
  • גביע הליגה:
    • זכייה (2): 1986/1987, 1992/1993
    • סגנות (6): 1967/1968, 1968/1969, 1987/1988, 2006/2007, 2010/2011, 2017/2018
  • מגן הצדקה/מגן הקהילה:
    • זכייה (15): 1930, 1931, 1933, 1934, 1938, 1948, 1953, 1991 (בשותפות), 1998, 1999, 2002, 2004, 2014, 2015, 2017
    • סגנות (7): 1935, 1936, 1979, 1989, 1993, 2003, 2005

לארסנל יש היסטוריה ארוכה של מיקומים בחלק העליון של טבלת הליגה, ולאורך השנים המועדון סיים מתחת למקום ה-14 רק שבע פעמים. כמו כן, ארסנל הוא אחד מחמשת המועדונים שהצליח לזכות פעמיים ברציפות בגביע ה-FA.

אירופהעריכה

כדורגלנים בולטים בתולדות המועדוןעריכה

בטבלה שלהלן מפורטים שמותיהם של חלק מהכדורגלנים הידועים ביותר בתולדות ארסנל. לרובם יש למעלה מ-225 הופעות או למעלה מ-100 שערים במדי המועדון. המיון הראשוני הוא לפי מספר הופעות.

שם לאום עמדה קריירה בארסנל הופעות שערים
דייוויד אולירי אירלנד   אירלנד בלם 1975 - 1993 722 14
טוני אדמס אנגליה   אנגליה בלם 1983 - 2002 668 48
ג'ורג' ארמסטרונג אנגליה   אנגליה קיצוני 1962 - 1977 621 68
לי דיקסון אנגליה   אנגליה מגן ימני 1988 - 2002 618 28
נייג'ל וינטרברן אנגליה   אנגליה מגן שמאלי 1988 - 2000 584 12
דייוויד סימן אנגליה   אנגליה שוער 1990 - 2003 563 0
פיטר סטורי אנגליה   אנגליה מגן ימני/קשר 1965 - 1977 501 17
ג'ון רדפורד אנגליה   אנגליה חלוץ 1964 - 1976 481 149
פיטר סימפסון אנגליה   אנגליה בלם 1964 - 1978 477 15
בוב ג'ון ויילס   ויילס קשר 1922 - 1937 470 13
גרהאם ריקס אנגליה   אנגליה קיצוני שמאלי 1977 - 1988 464 51
ריי פארלור אנגליה   אנגליה קשר 1992 - 2004 464 32
מרטין קיאון אנגליה   אנגליה בלם 1985/6, 1993 - 2004 449 8
פול דייוויס אנגליה   אנגליה קשר 1980 - 1994 447 37
אדי הפגוד אנגליה   אנגליה מגן שמאלי 1927 - 1939 440 2
פול מרסון אנגליה   אנגליה חלוץ/קיצוני ימני 1986 - 1997 423 99
דניס ברגקאמפ הולנד   הולנד חלוץ 1995 - 2006 423 121
פטריק ויירה צרפת   צרפת קשר 1996 - 2005 407 33
פרנק מקלינטוק סקוטלנד   סקוטלנד בלם/קשר 1964 - 1973 403 32
קליף באסטין אנגליה   אנגליה קיצוני שמאלי 1929 - 1947 396 178
קני סנסום אנגליה   אנגליה מגן שמאלי 1980 - 1988 394 6
ג'ו האלם אנגליה   אנגליה קיצוני ימני 1926 - 1937 374 125
סטיב בולד אנגליה   אנגליה בלם 1988 - 1999 369 22
תיירי הנרי צרפת   צרפת חלוץ 1999 - 2007 369 226
בוב מקנאב אנגליה   אנגליה מגן שמאלי 1966 - 1975 365 6
פרסי סנדס אנגליה   אנגליה בלם 1902 - 1919 350 12
שם לאום עמדה קריירה בארסנל הופעות שערים
אלן סמית' אנגליה   אנגליה חלוץ 1987 - 1995 347 115
רודי מקאיצ'ריין סקוטלנד   סקוטלנד קשר 1902 - 1915 346 0
בילי בליית' סקוטלנד   סקוטלנד קשר 1914 - 1929 343 51
סמי נלסון צפון אירלנד   צפון אירלנד מגן שמאלי 1969 - 1981 339 12
הרבי רוברטס אנגליה   אנגליה בלם 1926 - 1937 335 5
פרדי ליונברג שוודיה   שוודיה קיצוני שמאלי 1998 - 2007 328 72
פט ג'נינגס צפון אירלנד   צפון אירלנד שוער 1977 - 1984 327 0
בריאן טלבוט אנגליה   אנגליה קשר 1979 - 1985 327 49
ליאם בריידי אירלנד   אירלנד קשר 1973 - 1980 307 59
ג'ימי אשקרופט אנגליה   אנגליה שוער 1900 - 1908 303 0
ססק פברגאס ספרד   ספרד קשר 2003 - 2011 303 57
פרנק סטייפלטון אירלנד   אירלנד חלוץ 1975 - 1981 300 108
איאן רייט אנגליה   אנגליה חלוץ 1991 - 1998 288 185
רובין ואן פרסי הולנד   הולנד חלוץ 2004 - 2012 277 132
אלכס ג'יימס סקוטלנד   סקוטלנד קשר 1929 - 1937 261 27
ז'ילברטו סילבה ברזיל   ברזיל קשר 2002 - 2008 245 24
דאג לישמן אנגליה   אנגליה חלוץ 1948 - 1955 244 137
לורן קמרון   קמרון מגן ימני 2000 - 2007 241 9
ג'ימי בריין אנגליה   אנגליה חלוץ 1924 - 1931 232 139
דייוויד ג'ק אנגליה   אנגליה קשר 1928 - 1934 208 124
ינס להמן גרמניה   גרמניה שוער 2003 - 2008 199 0
טד דרייק אנגליה   אנגליה חלוץ 1934 - 1939 184 139
דייוויד הרד סקוטלנד   סקוטלנד חלוץ 1955 - 1961 180 107
רג' לואיס אנגליה   אנגליה חלוץ 1935 - 1953 176 118
ג'ק למברט אנגליה   אנגליה חלוץ 1926 - 1933 161 109
ג'ו בייקר אנגליה   אנגליה חלוץ 1962 - 1966 156 100

מאמניםעריכה

המאמן המקצועי הקבוע הראשון המועדון היה תומאס מיצ'ל, שהתמנה לתפקיד ב-1897, ולאחריו כיהנו 17 מאמנים קבועים נוספים ו-5 ממלאי מקום. באתר האינטרנט הרשמי של ארסנל מוזכר דווקא סם הוליס כמאמן הראשון של הקבוצה, אך לפי מקורות היסטוריים אחרים הוליס היה מאמן הכושר של ארסנל ומיצ'ל אכן היה המאמן הראשון. תקופת הכהונה הארוכה ביותר מבחינת זמן היא של ג'ורג' אליסון (1934 - 1947), והמאמן שאימן את המועדון במספר המשחקים הרב ביותר הוא ארסן ונגר (מאז 1996 עד 2018). ונגר הוא המאמן הראשון של המועדון מחוץ לאיים הבריטיים, וגם המצליח ביותר מבחינת ניצחונות במשחקים (57.36% נכון ל-11 במאי 2008). לזלי נייטון הוא המאמן הפחות מוצלח של המועדון, עם 34.46% הצלחה בלבד. שני מאמנים של המועדון הלכו לעולמם תוך כדי ביצוע תפקידם - הרברט צ'פמן וטום ויטאקר.

להלן רשימת המאמנים של ארסנל:

 
פסל בדמות ראשו של הרברט צ'פמן
 
ארסן ונגר, מאמן המועדון מאז 1996 ועד 2018
שם לאום תאריך התחלה תאריך סיום תארים הערות
תומאס מיצ'ל סקוטלנד   סקוטלנד אוגוסט 1897 מרץ 1898
ג'ורג' אלקוט אנגליה   אנגליה מרץ 1898 מאי 1899
הארי ברדשו אנגליה   אנגליה אוגוסט 1899 מאי 1904
פיל קלסו סקוטלנד   סקוטלנד יולי 1904 פברואר 1908
ג'ורג' מורל סקוטלנד   סקוטלנד פברואר 1908 19 באפריל 1915
ג'יימס מק'יואן*א אנגליה   אנגליה 19 באפריל 1915 אפריל 1919
לזלי נייטון אנגליה   אנגליה אפריל 1919 16 במאי 1925
הרברט צ'פמן אנגליה   אנגליה 11 ביוני 1925 6 בינואר 1934 2 אליפויות, גביע FA אחד
ג'ו שו* אנגליה   אנגליה 6 בינואר 1934 28 במאי 1934 אליפות אחת שיחק במועדון בין 1907 ל-1922
ג'ורג' אליסון אנגליה   אנגליה 28 במאי 1934 31 במאי 1947 2 אליפויות, גביע FA אחד
טום ויטאקרב אנגליה   אנגליה 2 ביוני 1947 24 באוקטובר 1956 2 אליפויות, גביע FA אחד שיחק במועדון בין 1919 ל-1925
ג'ק קרייסטון ** אנגליה   אנגליה 24 באוקטובר 1956 19 במאי 1958 שיחק במועדון בין 1934 ל-1943
ג'ורג' סווינדין אנגליה   אנגליה 21 ביוני 1958 1 במאי 1962 שיחק במועדון בין 1936 ל-1954
בילי רייט אנגליה   אנגליה 1 במאי 1962 13 ביוני 1966
ברטי מיי ** אנגליה   אנגליה 20 ביוני 1966 4 במאי 1976 אליפות, גביע FA, גביע ערי הירידים
טרי ניל צפון אירלנד   צפון אירלנד 9 ביולי 1976 16 בדצמבר 1983 גביע FA שיחק במועדון בין 1959 ל-1970
דון האו ** אנגליה   אנגליה 16 בדצמבר 1983 22 במרץ 1986 שיחק במועדון בין 1964 ל-1966
סטיב ברטנשו* אנגליה   אנגליה 23 במרץ 1986 14 במאי 1986
ג'ורג' גרהאם סקוטלנד   סקוטלנד 14 במאי 1986 21 בפברואר 1995 2 אליפויות, גביע FA, ‏2 גביעי ליגה, גביע המחזיקות שיחק במועדון בין 1966 ל-1972
סטיוארט יוסטון* סקוטלנד   סקוטלנד 21 בפברואר 1995 15 ביוני 1995
ברוס ריוק סקוטלנד   סקוטלנד 15 ביוני 1995 12 באוגוסט 1996
סטיוארט יוסטון* סקוטלנד   סקוטלנד 12 באוגוסט 1996 13 בספטמבר 1996
פט רייס* צפון אירלנד   צפון אירלנד 13 בספטמבר 1996 30 בספטמבר 1996 שיחק במועדון בין 1964 ל-1980
ארסן ונגר צרפת   צרפת 1 באוקטובר 1996 20 במאי 2018 3 אליפויות, 7 גביעי FA
אונאי אמרי ספרד   ספרד 23 במאי 2018

מקרא:

  • * = מאמן זמני
  • ** = שימש מאמן זמני לפני שהתמנה לתפקיד באופן קבוע

א. על אף שמבחינה רשמית מק'יואן נשא בתואר מאמן משנה, הוא היה אחראי על קבוצת הבוגרים של המועדון, והמאמן דה פקטו לאחר עזיבתו של מורל; לאורך רוב תקופתו בתפקיד הוא אימן במשחקים שנערכו בזמן המלחמה, שאינם נכללים בתיעוד הרשמי[38]. ב. ויטאקר היה חולה במהלך קיץ 1956, אף על פי שמבחינה רשמית היה אחראי גם בתחילת עונת 1956/1957, ג'ק קרייסטון היה המאמן מאותה תקופה ועד למותו של ויטאקר באוקטובר.

סגל הקבוצהעריכה

נכון ל-11 בפברואר 2019‏[39]:

מס' עמדה שם
1 צ'כיה  שוער פטר צ'ך
2 ספרד  מגן הקטור ביירין
4 מצרים  קשר מוחמד אלנני
5 יוון  בלם סוקראטיס פאפאסטאטופולוס
6 צרפת  בלם לורן קוסיילני
7 ארמניה  קיצוני הנריק מחיטריאן
8 ויילס  קשר ארון ראמזי
9 צרפת  חלוץ אלכסנדר לאקזט
10 גרמניה  קשר מסוט אוזיל (קפטן)
11 אורוגוואי  קשר לוקאס טוריירה
12 שווייץ  מגן סטפן ליכטשטיינר
14 גבון  חלוץ פייר אמריק אובאמיינג
15 אנגליה  קשר איינסלי מייטלנד-ניילס
מס' עמדה שם
16 אנגליה  מגן רוב הולדינג
17 ניגריה  חלוץ אלכס איוובי
18 ספרד  מגן נאצ'ו מונראל
19 גרמניה  שוער ברנד לנו
20 גרמניה  בלם שקודראן מוסטפי
22 ספרד  קשר דניס סוארס
23 אנגליה  חלוץ דני וולבק
25 אנגליה  מגן קארל ג'נקינסון
27 יוון  בלם קונסטנטינוס מברופאנוס
29 צרפת  קשר מתאו גואנדוזי
31 בוסניה והרצגובינה  מגן סיאד קולאשינאץ
34 שווייץ  קשר גרניט ג'אקה

לקריאה נוספתעריכה

  • Maidment, Jem (2006). The Official Arsenal Encyclopedia. Hamlyn. ISBN 0600615499.
  • Soar, Phil & Tyler, Martin (2000). The Official Illustrated History of Arsenal. Hamlyn. ISBN 0-600-60175-7.
  • Spurling, Jon (2004). Rebels for the Cause: The Alternative History of Arsenal Football Club. Mainstream. ISBN 0-575-40015-3.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ארסנל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Soar & Tyler (2005). The Official Illustrated History of Arsenal. עמ' 40. 
    Spurling, Jon (2004). Rebels for the Cause: The Alternative History of Arsenal Football Club. Mainstream. עמ' 38–41. ISBN 0-575-40015-3. 
  2. ^ "London Underground and Arsenal present The Final Salute to Highbury". Transport for London. 12 בינואר 2006. 
  3. ^ פרמייר-ליג: ככה זה נראה מכאן, באתר nrg‏, 10.08.2007
  4. ^ "The Crest". Arsenal.com. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. (הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)
  5. ^ "Crestfallen" (PDF). Arsenal Independent Supporters' Association. אורכב מ-המקור ב-2006-11-08. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. (הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)
  6. ^ 6.0 6.1 "Arsenal Kit Design". Arsenal.com. בדיקה אחרונה ב-8 בנובמבר 2008. (הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)
  7. ^ "Hibernian". Historical Football Kits. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  8. ^ Rui Matos Pereira (21 באוקטובר 2005). "O segredo do sucesso do Braga". UEFA.com (בפורטוגזית). בדיקה אחרונה ב-2 בספטמבר 2008. (הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)
  9. ^ תלבושת שלישית היא התלבושת המשמשת את המועדון כאשר לא ניתן להשתמש בתלבושת משחקי או בתלבושת משחקי החוץ
  10. ^ "Highbury". Arsenal.com. אורכב מ-המקור ב-2008-01-11. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  11. ^ "A Conservation Plan for Highbury Stadium, London" (PDF). Islington Council. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. (הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)
  12. ^ "Arsenal stadium delay". BBC Sport. 16 באפריל 2003. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  13. ^ "Arsenal name new ground". BBC Sport. 5 באוקטובר 2004. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  14. ^ Dawes, Brian (2006). "The 'E' Word". Arsenal World. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. (הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)
  15. ^ Kempster, Tony. "Attendances 2007/08". בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  16. ^ "All Time League Attendance Records". Nufc.com. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. (הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)
  17. ^ 17.0 17.1 Noble, Kate (22 בספטמבר 2002). "Boring, Boring Arsenal". Time. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  18. ^ "Fans Report 2006/2007". Arsenal.com. בדיקה אחרונה ב-7 בספטמבר 2008. 
  19. ^ "Arsenal FC - the Premiership’s fastest growing football brand". Granada Ventures. 5 באוגוסט 2005. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 "Statement of Accounts and Annual Report 2006/2007". Arsenal Holdings plc. מאי 2007. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  21. ^ "Arsenal Holdings plc". PLUS Markets Group. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  22. ^ "Financial results - year ended 31 May 2008". Arsenal.com. בדיקה אחרונה ב-19 בספטמבר 2008. 
  23. ^ "Soccer Team Valuations". Forbes. 30 באפריל 2008. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  24. ^ "Real tops Man Utd in rich league". BBC Sport. 13 בפברואר 2008. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  25. ^ Scott, Matt and Allen, Katie (6 באפריל 2007). "Takeover gains pace at Arsenal with 9.9% sale". The Guardian. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  26. ^ "Kroenke joins Arsenal's Board of Directors". Arsenal.com. בדיקה אחרונה ב-19 בספטמבר 2008. 
  27. ^ "Usmanov nets more Arsenal shares". BBC News. 15 בפברואר 2008. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  28. ^ "Russian buys Dein's Arsenal stake". BBC News. 30 באוגוסט 2007. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  29. ^ ליאור ליברובסקי, הזמן לתארים: טייקון הספורט השתלט גם על ארסנל, באתר ONE‏, 11 באפריל 2011
  30. ^ "It Happened at Highbury: First live radio broadcast". Arsenal.com. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  31. ^ "Happened on this day - 16 September". BBC Sport. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  32. ^   "The Arsenal Stadium Mystery", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  33. ^ "No more boring, boring Arsenal". BBC Sport. בדיקה אחרונה ב-7 בספטמבר 2008. 
  34. ^ 34.0 34.1 "Club Records". Arsenal.com. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  35. ^ Ward, Rupert. "Arsenal vs Bolton. 13/09/97". Arseweb. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  36. ^ "Man Utd game attracts record attendance". Arsenal.com. 5 בנובמבר 2007. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  37. ^ Hughes, Ian (15 במאי 2004). "Arsenal the Invincibles". BBC Sport. בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2008. 
  38. ^ Joy, Bernard (1952). Forward Arsenal!. Phoenix House. עמ' 26. 
  39. ^ סגל ארסנל באתר הרשמי של המועדון


הליגה האירופית - עונת 2018/2019
בית א' בית ב' בית ג' בית ד' בית ה' בית ו' בית ז' בית ח' בית ט' בית י' בית יא' בית יב'
גרמניה  באייר לברקוזן אוסטריה  רד בול זלצבורג רוסיה  זניט סנקט פטרבורג בלגיה  אנדרלכט אנגליה  ארסנל יוון  אולימפיאקוס ספרד  ויאריאל איטליה  לאציו טורקיה  בשיקטש ספרד  סביליה אוקראינה  דינמו קייב אנגליה  צ'לסי
בולגריה  לודוגורץ ראזגרד סקוטלנד  סלטיק דנמרק  פ.צ. קופנהגן טורקיה  פנרבחצ'ה פורטוגל  ספורטינג ליסבון איטליה  מילאן אוסטריה  ראפיד וינה צרפת  אולימפיק מרסיי בלגיה  ראסינג גנק רוסיה  קרסנודאר קזחסטן  אסטנה יוון  פאוק סלוניקי
שווייץ  פ.צ. ציריך גרמניה  רד בול לייפציג צרפת  בורדו קרואטיה  דינמו זאגרב אזרבייג'ן  קרבאך ספרד  ריאל בטיס רוסיה  ספרטק מוסקבה גרמניה  איינטרכט פרנקפורט שוודיה  מאלמה בלגיה  סטנדרד לייז' צרפת  סטאד רן בלארוס  באטה בוריסוב
קפריסין  א.א.ק. לרנקה נורווגיה  רוזנבורג צ'כיה  סלביה פראג סלובקיה  ספרטק טרנבה אוקראינה  וורסקלה פולטבה לוקסמבורג  F91 דודלאנג' סקוטלנד  גלאזגו ריינג'רס קפריסין  אפולון לימסול נורווגיה  FK סרפסבורג טורקיה  אקהיסאר בלדייספור צ'כיה  יבלונץ הונגריה  וידאוטון