ליגת האלופות

טורניר כדורגל אירופי

ליגת האלופות של אופ"אאנגלית: UEFA Champions League) היא טורניר כדורגל אירופי שנתי, שבו מתחרים המועדונים המצליחים ביותר במדינות המשויכות להתאחדות הכדורגל האירופית (אופ"א). הטורניר הוא המפעל היוקרתי ביותר למועדונים בכדורגל האירופי. בעבר נקרא "גביע אלופות אירופה למועדונים".

ליגת האלופות של אופ"א
UEFA Champions League
ענף כדורגל
תאריך ייסוד 1955
ארגון מפעיל אופ"א עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת התחרות 1955–הווה (כ־69 שנים)
מספר מתמודדים 36 (שלב בליגה)
81 (סך הכול)
יבשת אירופה (אופ"א)
שמות קודמים 1955–1992 גביע אירופה לאלופות
זוכה ספרדספרד ריאל מדריד (15 זכיות)
הכי הרבה זכיות ספרדספרד ריאל מדריד (15 זכיות)
מפעל נמוך יותר הליגה האירופית

www.uefa.com

עונת 2024/2025 בליגת האלופות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היסטוריה

עריכה
  ערך מורחב – גמר גביע אירופה וליגת האלופות

הטורניר הפאן-אירופי הראשון היה "גביע האתגר" ששוחק בין מועדונים מקומיים באימפריה האוסטרו-הונגרית בין השנים 1897–1911. לאחר מכן, ב-1927 נוסד גביע מיטרופה שהיה הטורניר הרשמי הראשון שהפגיש קבוצות כדורגל אירופאיות בכירות ממרכז אירופה במסגרת בינלאומית, רעיון שהגה הוגו מייזל. ב-1930 נוסד "גביע האומות" (או "Coupe des Nations") שהיה הניסיון האמיתי הראשון ליצור גביע תחרותי בין אלופות המדינות של אירופה. הוא אורגן על ידי מועדון הכדורגל השווייצרי סרבט ז'נבה, והביא עשרה מועדונים בולטים באירופה לשחק בטורניר אחד, שהתקיים בז'נבה. בגביע האומות של 1930 זכתה אויפשט ההונגרית. ב-1949, אחרי מלחמת העולם השנייה, הקבוצות מהמדינות הלטיניות של אירופה ייסדו את הגביע הלטיני ששוחק עד 1957.

לאחר שקיבלו דיווח ממספר עיתונאים על האליפות הדרום אמריקאית לאלופות ("Campeonato Sudamericano de Campeones") שהחלה ב-1948, גבריאל הנו, שהיה כדורגלן בעצמו וגם העורך של עיתון הספורט ל'אקיפ – הציע כי יש ליצור גביע יבשתי בינלאומי באירופה לאלופות. לאחר שסטאן קוליס הכריז על וולברהמפטון וונדררס כ"אלופי העולם" בעקבות רצף מוצלח של משחקי ידידות בשנות ה-50 ובמיוחד לאחר ניצחון ה-3–2 הידידותי נגד בודפשט הונבד, הצליח לשכנע את אופ"א לקיים טורניר שכזה. הוא נוסד ב-1955 ושוחק בפריז כ"גביע האלופות האירופי לקבוצות".

גביע אירופה לאלופות

עריכה

תחילת הדרך

עריכה

גביע האלופות הרשמי הראשון נערך בעונת 1955/1956 וכלל 16 קבוצות שנחשבות למייסדות הטורניר: מילאן (איטליה), אורהוס (דנמרק), אנדרלכט (בלגיה), יורגודן (שוודיה), גוורדיה ורשה (פולין), היברניאן (סקוטלנד), פרטיזן בלגרד (יוגוסלביה), פ.ס.וו. איינדהובן (הולנד), ראפיד וינה (אוסטריה), ריאל מדריד (ספרד), רוט-וייס אסן (גרמניה המערבית), פ.צ. זארבריקן (חבל הסאר), סרבט ז'נבה (שווייץ), ספורטינג ליסבון (פורטוגל), סטאד ריימס (צרפת) ו-וורוס לובוגו (הונגריה). משחק ליגת האלופות הראשון התקיים ב-4 בספטמבר 1955, והסתיים בתיקו 3-3 בין ספורטינג ליסבון לפרטיזן, הגול הראשון בהיסטוריה של הטורניר הובקע על ידי ז'ואאו בפטיסטה מרטינס לזכות ספורטינג. גמר הבכורה של הטורניר התקיים בפארק דה פראנס בין סטאד ריימס לריאל מדריד, והסתיים בניצחונה של ריאל מדריד שחזרה מפיגור ל-4–3, הודות לשערים של אלפרדו די סטפנו, מרקוס אלונסו (מרקיטוס), והקטור ריאל (צמד).

על אלופת הליגה האנגלית, צ'לסי, נאסר להשתתף בתחרות על ידי מזכיר הליגה האנגלית, אלן הארדקר, שהאמין שיהיה זה לטובת הכדורגל האנגלי והכדורגל בכלל, אם הקבוצות האנגליות לא יכנסו לתחרות. בעונה לאחר מכן, קבוצת מנצ'סטר יונייטד זכתה באליפות הליגה האנגלית, בהנהגתו של מאט באזבי. באזבי, בעזרתו של יושב ראש הקבוצה הארולד הארדמן, וגם בעזרתו של יושב ראש התאחדות הכדורגל האנגלית (ה-FA) סטאנלי ראוס, עקפו את החלטת הליגה ויונייטד הפכו לקבוצה האנגלית הראשונה שמשתתפת במפעל.

ריאל מדריד הצליחה להגן על התואר במשך 4 עונות נוספות, ולמעשה הייתה הקבוצה היחידה שזכתה בתואר בחמש העונות הראשונות של התחרות. בעונת 1960/1961 הדיחה את ריאל מדריד יריבתה המרה ברצלונה כבר בסיבוב הראשון של הטורניר וקבעה את סיום שליטתה המוחלט בטורניר. בגמר הגביע הפסידה ברצלונה לבנפיקה ליסבון שניצחה אותה 3–2.

בנפיקה הצליחה לשמור על התואר וניצחה גם בעונה לאחר מכן בפעם השנייה ברציפות, אך כשלה עונה אחת אחר כך, כשהפסידה למילאן בזכייתה הראשונה. בעונת 1963/1964 זכתה יריבתה העירונית, אינטר בגביע בפעם הראשונה, ועונה לאחר מכן הצליחה ריאל לשוב ולזכות בתואר בפעם השישית. סלטיק הייתה הקבוצה הבריטית הראשונה שזכתה בתואר ועשתה זאת בעונת 1966/1967. עונה לאחר מכן זכתה מנצ'סטר יונייטד בפעם הראשונה כשניצחה 4–1 את בנפיקה בגמר. בעונת 1968/1969 זכתה מילאן בפעם השנייה לאחר שניצחה 4–1 את אייאקס שהצליחה להגיע לגמר בפעם הראשונה, אולם ההולנדית הראשונה שזכתה בתואר הייתה דווקא פיינורד שניצחה 2–1 את סלטיק בגמר 1970. בתחילת שנות ה-70 הצליחה לזכות אייאקס שלוש פעמים ברציפות בין 1971 ל-1973 כשהיא מנצחת בגמר את פנאתינאיקוס (2–0), אינטר (2–0) ויובנטוס שסוף סוף הצליחה להדביק את יריבותיה המקומיות ולהגיע לגמר המפעל החשוב ביבשת, אך הפסידה לאייאקס 0–1 במשחק הגמר. לאחר מכן השתנתה המגמה ובאיירן מינכן זכתה 3 פעמים ברציפות בין השנים 1973 ל-1976, כשהיא מנצחת שלוש פיינליסטיות חדשות: אתלטיקו מדריד (אותה ניצחה בגמר חוזר 4–0 אחרי 1–1 בגמר הראשון), לידס יונייטד (2–0) וסנט אטיין (הצרפתייה הראשונה שמגיעה לגמר מזה 17 עונות). ב-1977 וב-1978 זכתה ליברפול פעמיים ברצף, וב-1979 ו-1980 זכתה נוטינגהאם פורסט פעמיים ברצף.

שנות ה-80 ותחילת ה-90

עריכה

ב-1981 ו-1982 זכו ליברפול בפעם השלישית ואסטון וילה בפעם הראשונה ובכך השלימו רצף של 6 עונות של שליטה אנגלית בהן רק קבוצות אנגליות זוכות בתואר (כש-5 מהם בתוצאה 1–0). ב-1983 זכתה המבורג בפעם הראשונה בתואר לאחר ניצחון על יובנטוס לה זו הייתה הופעה שנייה בגמר אך ללא זכייה. גמר 1984 היה הראשון שהוכרע בבעיטות עונשין לאחר תיקו 1–1 בין ליברפול לרומא, בו ניצחו האנגלים 4–2.[1] ליברפול הגיעה לגמר גם בעונה הבאה בה התרחש אסון הייזל הטראגי שגרם להרחקתן של הקבוצות האנגליות למשך 5 עונות מהמפעלים האירופיים.[2] על הדשא ניצחה יובנטוס האיטלקית 1–0 שהעניק לה את התואר בפעם הראשונה בהופעתה השלישית בגמר. ב-1986 הוכרע הגמר בפעם השנייה בבעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה אחרי 0–0 בסיום המשחק בין סטיאווה בוקרשט לברצלונה, דו-קרב בו ניצחו הרומנים 2–0 שזיכה אותם בתואר הבכורה שלהם. בעונה לאחר מכן זכתה פורטו שניצחה 2–1 את באיירן מינכן בהופעתה החמישית בגמר. בגמר 1988 זכתה פ.ס.וו. איינדהובן ההולנדית (ממייסדות התחרות) אחרי שניצחה את בנפיקה הפורטוגלית 6–5 בבעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה אחרי 0–0 בתום הארכה. בסוף שנות ה-80 מילאן האיטלקית הצליחה לזכות פעמיים ברצף אחרי שהביסה בגמר את סטיאווה הרומנית (4–0), ולאחר מכן את בנפיקה, שהגיעה לגמר השני שלה ב-3 עונות, בו היא מפסידה פעם נוספת (הפעם 1–0). בתחילת שנות ה-90 עלו על המפה זוכות חדשות בדמות הכוכב האדום בלגרד שניצחה את אולימפיק מרסיי 5–3 בבעיטות הכרעה (אחרי 0–0 בתום הארכה), וברצלונה שזכתה לראשונה בתולדותיה במפעל כשניצחה 1–0 את סמפדוריה המפתיעה, אף על פי שהיא משתתפת מזה שנים רבות במפעל ואף הגיעה פעמיים למעמד הגמר בהן הפסידה.

ליגת האלופות

עריכה
החל מ-1993
עריכה

לאחר עונת 1991/1992 שונה שמו של המפעל מגביע אירופה לאלופות לליגת האלופות של אופ"א, העונה הראשונה תחת השם החדש כללה שלב בתים בן 8 קבוצות שהעפילו משלבי המוקדמות. שמונה הקבוצות התחלקו לשני בתים בני ארבע קבוצות כל אחד, המנצחת בכל בית לאחר שישה משחקים (משחק בית ומשחק חוץ נגד כל קבוצה) עלתה למשחק הגמר, בו ניצחה אולימפיק מרסיי שהפסידה בגמר שתי עונות קודם לכן את מילאן 1–0, והייתה לקבוצה הצרפתית הראשונה שזוכה בגביע. בעונה לאחר מכן שונה פורמט התחרות כאשר שתי הקבוצות שסיימו בשני המקומות הראשונים בכל בית התמודדו במסגרת שלב חצי גמר, והמנצחות עלו לגמר. מילאן שהפסידה שנה קודם לכן העפילה לגמר בו הביסה את ברצלונה 4–0 והניפה את הגביע בפעם החמישית שלה. בעונה הבאה שוב שונה פורמט התחרות, שלב הבתים גדל משמונה לשש עשרה קבוצות שחולקו לארבעה בתים. כאשר בעונה זו לראשונה האלופות של 8 הליגות הבכירות ביבשת העפילו ישירות לשלב הבתים ולא היו צריכות לעבור את שלבי המוקדמות. שתי המנצחות בכל בית העפילו לשלב רבע הגמר שיחד עם חצי הגמר נערכו בשיטת בית חוץ ולא הוכרעו במשחק בודד. מילאן המשיכה את התקופה הטובה והגיעה לגמר בפעם השלישית ברצף, אך הפסידה לאייאקס שזכתה בפעם הרביעית בתולדותיה. בעונת 1995/1996 חל שינוי משמעותי בליגת האלופות כאשר הוחלט שעל ניצחון יוענקו שלוש נקודות במקום שתיים כפי שהיה נהוג עד לעונה זו. בגמר 1996 השתתפו פעם נוספת קבוצה הולנדית (אייאקס) ואיטלקית (יובנטוס) אך הפעם הייתה ידה של איטליה על העליונה כשיובנטוס ניצחה 4–2 בבעיטות עונשין לאחר 1–1 בתום הארכה. יובנטוס הגיעה לעוד שני משחקי גמר בעונות הבאות אך הפסידה בשניהם לבורוסיה דורטמונד הגרמנית שזכתה בפעם הראשונה שלה, ולריאל מדריד בעונת 1997/1998 שזכתה בפעם השביעית ושמרה על הדומיננטיות במפעל. בעונה זו חל שינוי נוסף בפורמט התחרות כשמספר המשתתפות בשלב הבתים גדל ל-24 קבוצות. שחולקו לשישה בתים בני ארבע קבוצות. מנצחות הבתים העפילו לשלב רבע הגמר יחד עם שתי הסגניות הטובות ביותר מבין ששת הבתים. כמו כן בעונה זו לראשונה שמונה הליגות הבכירות באירופה שלחו גם את סגנית האלופה לשלב המוקדמות בנוסף לאלופה שהעפילה ישירות לשלב הבתים. בעונה לאחר מכן עונת 1998/1999 התרחש אחד הגמרים הזכורים בתולדות המפעל בין באיירן מינכן למנצ'סטר יונייטד בהדרכתו של אלכס פרגוסון שזכתה בתואר השני שלה לאחר דרמה שהתחוללה בתוספת הזמן של המשחק עם 2 שערים לזכות האנגלים שקבעו מהפך וניצחון 2–1 על הגרמנים.

שנות ה-2000
עריכה

בעונת 1999/2000 חל שינוי נוסף במבנה התחרות, שלב הבתים גדל מ-24 ל-32 קבוצות שהתחלקו לשמונה בתים בני ארבע קבוצות כל אחד. שתי המנצחות בכל בית העפילו לשלב בתים נוסף, ושתי המנצחות בשלב הבתים השני העפילו לרבע הגמר. משם נערכו משחקים בשיטת בית וחוץ כולל בחצי הגמר, ומשחק הגמר הוכרע במשחק בודד באצטדיון שנקבע מראש בתחילת העונה. כמו כן בעונה זו הליגות הבכירות ביבשת קיבלו את הזכות לשלוח נציגות נוספות לשלבי המוקדמות, כאשר הליגות שדורגו בשלוש המקומות הראשונים באירופה זכו לארבע נציגות בסך הכול בשלבים השונים. והליגות שדורגו במקומות 4–6 זכו לשלוש נציגות בשלבים השונים. בגמר של שנת 2000 זכתה ריאל מדריד בפעם השמינית בתולדותיה כשניצחה 3–0 בגמר כל-ספרדי את ולנסיה בהופעת הבכורה שלה בגמר. עונה לאחר מכן הגיעה ולנסיה שוב לגמר אך הפסידה לבאיירן מינכן שהניפה את התואר בפעם הרביעית בתולדותיה, לאחר 5–4 בדו-קרב פנדלים (אחרי 1–1 בתום הארכה). בעונה לאחר מכן שבה ריאל מדריד למעמד הגמר ולא נתנה לתואר לברוח ממנה כשניצחה 2–1 את באייר לברקוזן, שהייתה הקבוצה הראשונה שהגיע למעמד הגמר של ליגת האלופות על אף שלא זכתה באליפות מקומית מעולם. בתואר של עונת 2002/2003 זכתה מילאן של המאמן קרלו אנצ'לוטי לאחר גמר כל-איטלקי בו ניצחה את יובנטוס 3–2 בבעיטות עונשין לאחר משחק מאכזב שהסתיים ללא שערים. בעונת 2003/2004 חל שינוי במבנה התחרות כאשר שלב הבתים השני בוטל, ובמקומו החל שלב הנוקאאוט בשיטת בית וחוץ כבר משמינית הגמר, כששמונה מנצחות הבתים הוגרלו נגד 8 הקבוצות שסיימו במקום השני בביתן. עונה זו הייתה אחת העונות המפתיעות במפעל כאשר לגמר העפילו פורטו ומונקו שהגיעו למעמד מעמדת האנדרדוג, בסיומו זכתה פורטו של המאמן ז'וזה מוריניו בתואר השני שלה לאחר ניצחון 3–0. הגמר של העונה הבאה נחשב גם כן לאחד הגמרים הזכורים בתולדות המפעל כאשר ליברפול ניצחה את מילאן בפנדלים לאחר שכבר פיגרה 0–3 במחצית. עונת 2005/2006 הסתיימה בזכייתה של ברצלונה בתואר לאחר שגברה על ארסנל האנגלית בהופעת הבכורה שלה בגמר. גמר 2007 היה שחזור של גמר 2005 אך הפעם מילאן נקמה בליברפול על ההפסד, כשניצחה בתוצאה 2–1 והניפה את הגביע. עונת 2007/2008 הפגישה לגמר כל-אנגלי ראשון בתולדות הטורניר את מנצ'סטר יונייטד עם צ'לסי של המאמן הישראלי אברהם גרנט, שבו ניצחה יונייטד בבעיטות עונשין לאחר 1–1 בתום הזמן החוקי. הגמר האחרון של העשור הראשון של המאה ה-21 הפגיש את מנצ'סטר יונייטד שהגיעה לגמר בפעם השנייה ברציפות עם ברצלונה, אך יונייטד לא השכילה להגן על התואר כשהפסידה בתוצאה 0–2, וברצלונה הניפה את הגביע, תחת הדרכתו של המאמן הצעיר ז'וזפ גוארדיולה.

שנות ה-2010
עריכה

גמר 2010 הפגיש את אינטר מילאנו האיטלקית ובאיירן מינכן הגרמנית, והיה הגמר הראשון מזה 5 שנים בו לא הופיעה קבוצה אנגלית, בסיומו אינטר הניפה את הגביע. בעונה שלאחר מכן נערך שחזור של גמר 2009 כשברצלונה פגשה שוב את מנצ'סטר יונייטד, וגם הפעם ידה הייתה על העליונה כשהשלימה זכייה שלישית ב-6 שנים. עונת 2011/2012 הפגישה למשחק הגמר את באיירן מינכן וצ'לסי, בסיומו הניפה צ'לסי את גביע האלופות הראשון בתולדותיה לאחר ניצחון בדו-קרב מהנקודה הלבנה. בעונה שלאחר מכן נפגשו למשחק גמר כל-גרמני בורוסיה דורטמונד ובאיירן מינכן בהופעתה ה-3 בתוך 4 שנים בגמר, שהסתימה בזכייה של הקבוצה הבווארית לאחר שהפסידה בשני הגמרים הקודמים בהם הופיעה. עונת 2013/2014 הייתה תחילתה של השתלטות הקבוצות הספרדיות על ליגת האלופות ובעיקר של ריאל מדריד שהחלה רצף של 5 שנים של זכיות ספרדיות בהן 7 מתוך 10 הפיינליסטיות מגיעות מהלה ליגה. בגמר של אותה עונה זכתה ריאל לאחר ניצחון על אתלטיקו מדריד 4–1 בהארכה, שהיה גם הגמר הראשון בהיסטוריה בו נפגשו שתי קבוצות מאותה העיר. בעונה שלאחר מכן זכתה ברצלונה בתואר החמישי שלה לאחר שגברה על יובנטוס. ומשם התחיל רצף של 3 זכיות של ריאל מדריד בהדרכתו של כוכב העבר של הקבוצה זינאדין זידאן כשהיא מנצחת במשחקי הגמר את אתלטיקו מדריד, יובנטוס וליברפול. העונה האחרונה של העשור השני של המאה ה-21 הפגישה לגמר כל-אנגלי את ליברפול וטוטנהאם בסיומו הניפה ליברפול את הגביע בפעם השישית בתולדותיה.

שנות ה-2020
עריכה

העונה הראשונה של ליגת האלופות בעשור השלישי של המאה ה-21 הופסקה במהלך שלב שמינית הגמר בעקבות התפרצות נגיף הקורונה באירופה, וחזרה לפעול לאחר חמישה חודשים בטורניר מצומצם ללא קהל, בסיומו זכתה באיירן מינכן בגביע השישי שלה לאחר שגברה בגמר על פריז סן-ז'רמן בתוצאה 1–0.

בשנת 2021, הכריזו 12 קבוצות על פרישה מליגת האלופות והקמת ליגה חדשה, "הסופר ליג". אך המיזם הוקפא במהרה. בסיום העונה נפגשו לגמר כל-אנגלי מנצ'סטר סיטי של המאמן ז'וזפ גוארדיולה בהופעת הבכורה שלה בגמר עם צ'לסי של המאמן תומאס טוכל שהגיע למעמד הגמר בפעם השנייה ברציפות, ידה של צ'לסי הייתה על העליונה כשניצחה בתוצאה 1–0, וזכתה בגביע בפעם השנייה בתולדותיה. הגמר של שנת 2022 הפגיש את ריאל מדריד וליברפול לשחזור של הגמר מ-2018, וכמו ב-2018 גם בגמר הזה ידה של ריאל מדריד הייתה על העליונה כשניצחה בתוצאה 1–0. גמר 2023 הפגיש את מנצ'סטר סיטי ואינטר מילאנו, מנצ'סטר סיטי ניצחה 1–0 וזכתה בגביע הראשון בתולדותיה. הגמר של שנת 2024 הפגיש את ריאל מדריד מול בורוסיה דורטמונד ריאל מדריד ניצחה בתוצאה 2–0 וזכתה בפעם ה-15 בתולדותיה.

מבנה

עריכה
 
מפת מדינות אירופה שקבוצות מהן יכולות להשתתף בשלב הבתים של ליגת האלופות
  מדינה חברה באופ"א אשר זכתה בעבר לייצוג בשלב הבתים של ליגת האלופות
  מדינה חברה באופ"א אשר מעולם לא זכתה לייצוג בשלב הבתים של ליגת האלופות
  מדינה אשר לא חברה באופ"א

המפעל, אשר נקרא במקור גביע אלופות אירופה למועדונים או גביע אירופה, החל ב-1955 בתור טורניר שבו השתתפו קבוצות או מועדונים שזכו באליפות בליגה הלאומית שלהם או בגביע המדינה שלהם. הטורניר התנהל בשיטת הנוקאאוט ובמסגרתו שיחקו הקבוצות בכל שלב במתכונת של שני משחקים, בית וחוץ, והקבוצה עם מספר השערים הגבוה יותר בצמד המשחקים העפילה לשלב הבא.

בשנת 1992 שונה שם המפעל ל"ליגת האלופות" והמבנה שלו שוּנה למבנה בתים שממנו המשיכו לשלבי נוקאאוט. בתחילה כללה ליגת האלופות 8 קבוצות, אך לאחר מכן היא גדלה ל-16 קבוצות, 24 קבוצות, וכיום שלב הבתים מונה 32 קבוצות.

בשנת 2009 שוּנה מבנה המפעל ושוריינו בו לשלב הבתים 18 מקומות לאלופות בלבד ו-14 מקומות לקבוצות שאינן אלופות מהליגות המדורגות עליונות בדירוג הליגות של אופ"א. 13 אלופות (מהליגות הבכירות) נכנסות אוטומטית, וחמש הנותרות מגיעות לאחר בין שניים לארבעה סיבובי מוקדמות (תלוי במיקום הליגה – מקומות 14–16 שני סיבובים, ארבע האחרונות ארבעה סיבובים וכל השאר שלושה סיבובים). חוץ מהאלופות, נכנסות אוטומטית לשלב הבתים 9 קבוצות שאינן אלופות (2 מכל ליגה שמדורגת 1–3 וקבוצה אחת מהליגות המדורגות 4–6), ועוד 15 קבוצות (אחת מכל ליגה המדורגת 1–15) מתמודדות על חמשת המקומות הנותרים בשלב הבתים, בסיבובי מוקדמות. (בנפרד מסיבובי המוקדמות של האלופות, חמש הקבוצות מהליגות המדורגות 1–5 בסיבוב אחד ועשר הנותרות בשני סיבובים). כל סיבובי הנוקאאוט (והמוקדמות) משוחקים במתכונת של משחקי בית וחוץ. פרט לגמר, שבו משוחק משחק אחד במגרש אשר נקבע לפני תחילת העונה. במשחקים המשוחקים במתכונת בית וחוץ, אין משמעות לניצחון או להפסד, אלא רק למספר השערים, כשבסיום שני המשחקים הקבוצה שלה יש יותר שערים מעפילה לשלב הבא. במקרה של שוויון, המשחק השני מוארך בשלושים דקות, כשבסיומן אם עדיין מתקיים שוויון, ההתמודדות מוכרעת על ידי בעיטות הכרעה מ-11 מטר (פנדלים).

לאחר סיום שלב הבתים מתבצעת הגרלת שמינית הגמר על פי הכללים הבאים:

  1. קבוצה שסיימה במקום ראשון תתמודד נגד קבוצה שסיימה במקום השני.
  2. שתי קבוצות מאותו בית מוקדם לא תתמודדנה זו מול זו.
  3. שתי קבוצות מאותה מדינה לא תתמודדנה זו מול זו.

הזוכה בטורניר, מתמודדת בתחילת העונה הבאה בטורניר הסופר קאפ האירופי מול הקבוצה שזכתה בליגה האירופית, וכן משתתפת באליפות העולם לקבוצות.

בשנת 2021, הוחלט שהחל מעונת 2024/2025 ישונה המבנה: מספר הקבוצות המשתתפות במפעל יוגדל וישתתפו בו 36 קבוצות במקום 32, אשר יחולקו לארבעה דרגים. שלב הבתים יבוטל ובמקומו כל קבוצה תשחק 8 משחקים על פי השיטה השווייצרית. לאחר מכן הקבוצות שדורגו בשמונת המקומות הראשונים יעפילו אוטומטית לשלב שמינית הגמר בעוד הקבוצות במקומות 9–24 יתמודדו בפלייאוף על שמונת הכרטיסים הנוספים לשמינית הגמר. בשלב שמינית הגמר המדורגת ראשונה בשלב הבתים תפגוש את המדורגת 24, המדורגת השנייה תפגוש את המדורגת 23 וכן הלאה. מבנה שלבי הנוקאאוט לא ישתנה.[3][4]

הקבוצה בעלת מספר הזכיות הגבוה ביותר היא ריאל מדריד, אשר זכתה בתואר 15 פעמים. אחריה נמצאות מילאן (7 זכיות), ליברפול ובאיירן מינכן (6 זכיות לכל אחת), ברצלונה (5 זכיות), אייאקס (4 זכיות), אינטר מילאנו ומנצ'סטר יונייטד (3 זכיות כל אחת), בנפיקה ליסבון, יובנטוס, נוטינגהאם פורסט פורטו וצ'לסי. (2 זכיות כל אחת), ו-11 קבוצות בעלות זכייה אחת: סלטיק, פיינורד, אסטון וילה, המבורג, סטיאווה בוקרשט, פ.ס.וו. איינדהובן, הכוכב האדום בלגרד, אולימפיק מרסיי, בורוסיה דורטמונד ומנצ'סטר סיטי.

העפלה

עריכה

נכון לעונת 2024/2025, 81–83 קבוצות מ-53 מתוך 55 ההתאחדויות של אופ"א (למעט ליכטנשטיין, לה אין ליגה מקומית ורוסיה שמושעית מתחרויות אופ"א) מעפילות לאחד השלבים בליגת האלופות החל מהמוקדמות ועד שלב הליגה, דירוג הקבוצות מבוסס על דירוג הליגות של אופ"א ומשמש לקביעת מספר הקבוצות מכל ליגה.

(הדירוג לעונת 2024/2025 הוא דירוג הליגות בסיום עונת 2022/2023, שמביא בחשבון את ביצועי הקבוצות בעונות 2018/19 עד 2022/23 בליגת האלופות, בליגה האירופית ובקונפרנס ליג.)

  • מהליגות המדורגות 1–5 ארבע קבוצות.
  • מהליגה המדורגת 6 שלוש קבוצות.
  • מהליגות המדורגות 7–15 שתי קבוצות.
  • מהליגות המדורגות 16–55 (למעט ליכטנשטיין) קבוצה אחת.
  • מחזיקות הגביע בליגת האלופות ובליגה האירופית זכאיות לכרטיס לשלב הבתים ללא תלות במקום בו סיימו בליגה המקומית שלהן, אולם אם הן זכו בכרטיס דרך הליגה המקומית שלהן, הליגה שלהן לא זכאית לכרטיס נוסף.
  • שני כרטיסים נוספים מוענקים לשתי הליגות שהשיגו את מספר נקודות הדירוג הגבוה ביותר בתום העונה הקודמת.

שלבי המוקדמות מתחילים בדרך כלל במהלך חודש יולי, בהתאם לטבלה כאשר בסופו של דבר אל שלב הליגה מעפילות 36 קבוצות.

חלוקת הקבוצות לפי שלב

עריכה
שלבי ההצטרפות לתחרות לפי ליגה בליגת האלופות
קבוצות שמתחילות את דרכן בתחרות בשלב זה קבוצות שמתקדמות מהשלב הקודם
שלב המוקדמות הראשון

(32 קבוצות)

  • 32 האלופות מהליגות המדורגות 23–55 (למעט ליכטנשטיין)
שלב המוקדמות השני

(30 קבוצות)

מסלול האלופות

(24 קבוצות)

  • 8 האלופות מהליגות המדורגות 15–22 [א]
  • 16 המנצחות בשלב המוקדמות הראשון
מסלול הליגה

(6 קבוצות)

  • 6 הסגניות מהליגות המדורגות 10–15
שלב המוקדמות השלישי

(20 קבוצות)

מסלול האלופות

(12 קבוצות)

  • 12 המנצחות בשלב המוקדמות השני (מסלול האלופות)
מסלול הליגה

(8 קבוצות)

  • 3 הסגניות מהליגות המדורגות 7–9
  • המקום השלישי בליגה המדורגת 6
  • המקום הרביעי בליגה המדורגת 5
  • 3 המנצחות בשלב המוקדמות השני (מסלול הליגה)
שלב פלייאוף

(14 קבוצות)

מסלול האלופות

(10 קבוצות)

  • 4 האלופות מהליגות המדורגות 11–14
  • 6 המנצחות בשלב המוקדמות השלישי (מסלול האלופות)
מסלול הליגה

(4 קבוצות)

  • 4 המנצחות בשלב המוקדמות השלישי (מסלול הליגה)
שלב הליגה

(36 קבוצות)

  • מחזיקת הגביע בליגת האלופות
  • מחזיקת הגביע בליגה האירופית
  • 2 נציגות מהליגות שהשיגו את מירב נקודות הדירוג בעונת 2023/2024
  • 10 האלופות מהליגות המדורגות 1–10
  • 6 הסגניות מהליגות המדורגות 1–6
  • 5 המסיימות במקום השלישי מהליגות המדורגות 1–5
  • 4 המסיימות במקום הרביעי מהליגות המדורגות 1–4
  • 5 המנצחות בשלב הפלייאוף (מסלול האלופות)
  • 2 המנצחות בשלב הפלייאוף (מסלול הליגה)
שלב הנוקאאוט הראשוני

(16 קבוצות)

  • מקומות 9–24 בשלב הליגה
שמינית הגמר

(16 קבוצות)

  • מקומות 1–8 בשלב הליגה
  • 8 המנצחות בשלב הנוקאאוט הראשוני
  1. ^ רוסיה שדורגה במקום ה-18 בדירוג הושעתה מתחרויות אופ"א לעונת 2024/2025, ולכן התבצעו מספר שיוניים בעונה זו

מספר שינויים יערכו, אם מחזיקת הגביע בליגת האלופות או בליגה האירופית מעפילות לשלב הליגה דרך הליגה המקומית שלהן.

  • ברשימת ברירת המחדל מחזיקת ליגת האלופות מעפילה לשלב הליגה. עם זאת, אם מחזיקת הגביע בליגת האלופות העפילה לשלב הליגה דרך הליגה המקומית שלה, יעשו השינויים הבאים:
    • אלופת הליגה מהליגות המדורגות 11–55 בעלת דירוג אופ"א הגבוה ביותר מעפילה לשלב הליגה.
  • ברשימת ברירת המחדל מחזיקת הליגה האירופית מעפילה לשלב הליגה. עם זאת, אם מחזיקת הגביע בליגה האירופית העפילה לשלב הליגה דרך הליגה המקומית שלה, יעשו השינויים הבאים:
    • הקבוצה בעלת ניקוד אופ"א הגבוה ביותר שהעפילה לאחד משלבי המוקדמות ולא העפילה לשלב הליגה, תקודם לשלב הליגה (למעט סגניות בליגות המדורגות 11–15 שכן אלופת הליגה שלהן מתמודדת במוקדמות).

פרסים כספיים

עריכה

אופ"א מתגמלת את הקבוצות המשתתפות בליגת האלופות בסכומי כסף גבוהים (לא כולל זכויות שידור), הפירוט לעונת 2022/2023 הוא כדלקמן:[5]

שלב מענק כספי
העפלה לשלב הבתים €15,640,000
ניצחון בשלב הבתים €2,800,000
תיקו בשלב הבתים €930,000
שמינית גמר €9,600,000
רבע גמר €10,600,000
חצי גמר €12,500,000
סגנית €15,500,000
הזוכה €20,000,000

בנוסף, מקבלות הקבוצות מענקים מתמלוגי זכויות השידור של המפעל, בהתאם לחלקן של רשתות השידור ממדינתן בתשלום עבור הזיכיון.[6]

סטטיסטיקות והישגים

עריכה

קבוצתיים

עריכה

זוכות לפי עונות בליגת האלופות

עריכה
 עמוד ראשי
ראו גם – זכיות לפי עונות בליגת האלופות

זכיות במפעל לפי קבוצה

עריכה
מועדון זכיות סגנות עונות זכייה עונות סגנות
ספרד  ריאל מדריד 15 3 1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1966, 1998, 2000, 2002, 2014, 2016, 2017, 2018, 2022, 2024 1962, 1964, 1981
איטליה  מילאן 7 4 1963, 1969, 1989, 1990, 1994, 2003, 2007 1958, 1993, 1995, 2005
גרמניה  באיירן מינכן 6 5 1974, 1975, 1976, 2001, 2013, 2020 1982, 1987, 1999, 2010, 2012
אנגליה  ליברפול 6 4 1977, 1978, 1981, 1984, 2005, 2019 1985, 2007, 2018, 2022
ספרד  ברצלונה 5 3 1992, 2006, 2009, 2011, 2015 1961, 1986, 1994
הולנד  אייאקס 4 2 1971, 1972, 1973, 1995 1969, 1996
איטליה  אינטר מילאנו 3 3 1964, 1965, 2010 1967, 1972, 2023
אנגליה  מנצ'סטר יונייטד 3 2 1968, 1999, 2008 2009, 2011
איטליה  יובנטוס 2 7 1985, 1996 1973, 1983, 1997, 1998, 2003, 2015, 2017
פורטוגל  בנפיקה ליסבון 2 5 1961, 1962 1963, 1965, 1968, 1988, 1990
אנגליה  צ'לסי 2 1 2012, 2021 2008
אנגליה  נוטינגהאם פורסט 2 0 1979, 1980
פורטוגל  פורטו 2 0 1987, 2004
גרמניה  בורוסיה דורטמונד 1 2 1997 2013, 2024
סקוטלנד  סלטיק 1 1 1967 1970
גרמניה  המבורג 1 1 1983 1980
רומניה  סטיאווה בוקרשט 1 1 1986 1989
צרפת  אולימפיק מרסיי 1 1 1993 1991
אנגליה  מנצ'סטר סיטי 1 1 2023 2021
הולנד  פיינורד 1 0 1970
אנגליה  אסטון וילה 1 0 1982
הולנד  פ.ס.וו. איינדהובן 1 0 1988
יוגוסלביה  הכוכב האדום בלגרד 1 0 1991
ספרד  אתלטיקו מדריד 0 3 1974, 2014, 2016
צרפת  סטאד ריימס 0 2 1956, 1959
ספרד  ולנסיה 0 2 2000, 2001
איטליה  פיורנטינה 0 1 1957
גרמניה  איינטרכט פרנקפורט 0 1 1960
יוגוסלביה  פרטיזן בלגרד 0 1 1966
יוון  פנאתינאיקוס 0 1 1971
אנגליה  לידס יונייטד 0 1 1975
צרפת  סנט אטיין 0 1 1976
גרמניה  בורוסיה מנשנגלדבך 0 1 1977
בלגיה  קלאב ברוז' 0 1 1978
שוודיה  מאלמה 0 1 1979
איטליה  רומא 0 1 1984
איטליה  סמפדוריה 0 1 1992
גרמניה  באייר לברקוזן 0 1 2002
צרפת  מונקו 0 1 2004
אנגליה  ארסנל 0 1 2006
אנגליה  טוטנהאם הוטספר 0 1 2019
צרפת  פריס סן-ז'רמן 0 1 2020

אישיים

עריכה

מלכי השערים

עריכה
עונה שחקן לאום מועדון שערים
1992/93 רומאריו ברזיל  ברזיל הולנד  פ.ס.וו. איינדהובן 7
1993/94 רונאלד קומאן הולנד  הולנד ספרד  ברצלונה 8
וינטון רופר ניו זילנד  ניו זילנד גרמניה  ורדר ברמן
1994/95 ג'ורג' ואה ליבריה  ליבריה צרפת  פריז סן-ז'רמן 7
1995/96 יארי ליטמאנן פינלנד  פינלנד הולנד  אייאקס 9
1996/97 מילינקו פאנטיץ' סרביה ומונטנגרו  סרביה ומונטנגרו ספרד  אתלטיקו מדריד 5
1997/98 אלסנדרו דל פיירו איטליה  איטליה איטליה  יובנטוס 10
1998/99 אנדריי שבצ'נקו אוקראינה  אוקראינה אוקראינה  דינמו קייב 8
דווייט יורק טרינידד וטובגו  טרינידד וטובגו אנגליה  מנצ'סטר יונייטד
1999/00 מריו ז'רדל ברזיל  ברזיל פורטוגל  פורטו 10
ריבאלדו ברזיל  ברזיל ספרד  ברצלונה
ראול גונזלס ספרד  ספרד ספרד  ריאל מדריד
2000/01 ראול גונזלס ספרד  ספרד ספרד  ריאל מדריד 7
2001/02 רוד ואן ניסטלרוי הולנד  הולנד אנגליה  מנצ'סטר יונייטד 10
2002/03 רוד ואן ניסטלרוי הולנד  הולנד אנגליה  מנצ'סטר יונייטד 12
2003/04 פרננדו מוריינטס ספרד  ספרד צרפת  מונקו 9
2004/05 רוד ואן ניסטלרוי הולנד  הולנד אנגליה  מנצ'סטר יונייטד 8
2005/06 אנדריי שבצ'נקו אוקראינה  אוקראינה איטליה  מילאן 9
2006/07 קאקה ברזיל  ברזיל איטליה  מילאן 10
2007/08 כריסטיאנו רונאלדו פורטוגל  פורטוגל אנגליה  מנצ'סטר יונייטד 8
2008/09 ליונל מסי ארגנטינה  ארגנטינה ספרד  ברצלונה 9
2009/10 ליונל מסי ארגנטינה  ארגנטינה ספרד  ברצלונה 8
2010/11 ליונל מסי ארגנטינה  ארגנטינה ספרד  ברצלונה 12
2011/12 ליונל מסי ארגנטינה  ארגנטינה ספרד  ברצלונה 14
2012/13 כריסטיאנו רונאלדו פורטוגל  פורטוגל ספרד  ריאל מדריד 12
2013/14 כריסטיאנו רונאלדו פורטוגל  פורטוגל ספרד  ריאל מדריד 17
2014/15 כריסטיאנו רונאלדו פורטוגל  פורטוגל ספרד  ריאל מדריד 10
2015/16 כריסטיאנו רונאלדו פורטוגל  פורטוגל ספרד  ריאל מדריד 16
2016/17 כריסטיאנו רונאלדו פורטוגל  פורטוגל ספרד  ריאל מדריד 12
2017/18 כריסטיאנו רונאלדו פורטוגל  פורטוגל ספרד  ריאל מדריד 15
2018/19 ליונל מסי ארגנטינה  ארגנטינה ספרד  ברצלונה 12
2019/20 רוברט לבנדובסקי פולין  פולין גרמניה  באיירן מינכן 15
2020/21 ארלינג האלנד נורווגיה  נורווגיה גרמניה  בורוסיה דורטמונד 10
2021/22 כרים בנזמה צרפת  צרפת ספרד  ריאל מדריד 15
2022/23 ארלינג האלנד נורווגיה  נורווגיה אנגליה  מנצ'סטר סיטי 12
2023/24 הארי קיין אנגליה  אנגליה גרמניה  באיירן מינכן 8
קיליאן אמבפה צרפת  צרפת צרפת  פריז סן ז'רמן

שיאני השערים

עריכה

להלן שיאני השערים במפעל החל מעונת 1955/56. שחקנים פעילים באירופה מופיעים בכתב מודגש.

מעודכן ל-3 באוקטובר 2024.

הטבלה שלהלן אינה כוללת שערים בשלבי המוקדמות.[7]

דירוג לאום שחקן שערים הופעות ממוצע למשחק שנות פעילות מועדונים
1 פורטוגל  כריסטיאנו רונאלדו 140 183 0.765 2003–2022 מנצ'סטר יונייטד (21), ריאל מדריד (105), יובנטוס (14)
2 ארגנטינה  ליונל מסי 129 163 0.791 2005–2023 ברצלונה (120), פריז סן-ז'רמן (9)
3 פולין  רוברט לבנדובסקי 96 122 0.786 2011– בורוסיה דורטמונד (17), באיירן מינכן (69), ברצלונה (10)
4 צרפת  כרים בנזמה 90 152 0.592 2005–2023 ליון (12), ריאל מדריד (78)
5 ספרד  ראול גונזלס 71 142 0.500 1995–2011 ריאל מדריד (66), שאלקה 04 (5)
6 הולנד  רוד ואן ניסטלרוי 56 73 0.767 1998–2009 פ.ס.וו. איינדהובן (8), מנצ'סטר יונייטד (35), ריאל מדריד (13)
7 גרמניה  תומאס מילר 54 152 0.355 2009– באיירן מינכן
8 צרפת  תיירי הנרי 50 112 0.446 1995–2011 מונקו (7), ארסנל (35), ברצלונה (8)
9 צרפת  קיליאן אמבפה 49 66 0.742 2015– מונקו (6), פריז סן-ז'רמן (42), ריאל מדריד (1)
10 אוקראינה  אנדריי שבצ'נקו 48 100 0.480 1994–2012 דינמו קייב (29), מילאן (15), צ'לסי (4)
שוודיה  זלאטן איברהימוביץ' 124 0.387 2001–2021 אייאקס (6), יובנטוס (3), אינטר מילאנו (6), ברצלונה (4), מילאן (9), פריז סן-ז'רמן (20)

שיאני ההופעות

עריכה

מעודכן ל-3 באוקטובר 2024

הטבלה שלהלן כוללת שחקנים עם 100 הופעות ומעלה ואינה כוללת הופעות בשלבי המוקדמות.[8][9]

דירוג לאום שחקן הופעות שנות פעילות מועדונים
1 פורטוגל  כריסטיאנו רונאלדו 183 2003–2022 מנצ'סטר יונייטד (59), ריאל מדריד (101), יובנטוס (23)
2 ספרד  איקר קסיאס 177 1999–2020 ריאל מדריד (150), פורטו (27)
3 ארגנטינה  ליונל מסי 163 2005–2023 ברצלונה (149), פריז סן-ז'רמן (14)
4 גרמניה  תומאס מילר 152 2009– באיירן מינכן
צרפת  כרים בנזמה 2005–2023 אולימפיק ליון (19), ריאל מדריד (133)
5 ספרד  צ'אבי 151 1998–2015 ברצלונה
גרמניה  טוני קרוס 2008–2024 באיירן מינכן (42), ריאל מדריד (109)
8 גרמניה  מנואל נוייר 142 2007– שאלקה 04 (22), באיירן מינכן (120)
ספרד  ראול גונזלס 1995–2011 ריאל מדריד (130), שאלקה (12)
ספרד  סרחיו ראמוס 2005–2023 ריאל מדריד (129), פריז סן-ז'רמן (8), סביליה (5)
11 ווילס  ראיין גיגס 141 1993–2014 מנצ'סטר יונייטד
12 קרואטיה  לוקה מודריץ' 130 2010– טוטנהאם הוטספר (8), ריאל מדריד (122)
ספרד  אנדרס אינייסטה 2002–2018 ברצלונה
14 ספרד  סרחיו בוסקטס 129 2008–2022 ברצלונה
15 ספרד  ג'רארד פיקה 128 2004–2022 מנצ'סטר יונייטד (4), ברצלונה (124)
16 הולנד  קלרנס סידורף 125 1994–2012 אייאקס (11), ריאל מדריד (25), מילאן (89)
17 אנגליה  פול סקולס 124 1994–2013 מנצ'סטר יונייטד
איטליה  ג'אנלואיג'י בופון 1997–2021 פארמה (6), פריז סן-ז'רמן (5), יובנטוס (113)
שוודיה  זלאטן איברהימוביץ' 2001–2021 אייאקס (19), יובנטוס (19), אינטר מילאנו (23), ברצלונה (10), מילאן (19), פריז סן-ז'רמן (33), מנצ'סטר יונייטד (1)
20 פולין  רוברט לבנדובסקי 122 2011– בורוסיה דורטמונד (28), באיירן מינכן (78), ברצלונה (16)
21 ברזיל  רוברטו קרלוס 120 1996–2008 ריאל מדריד (107), פנרבחצ'ה (13)
פורטוגל  פפה 2004–2024 ריאל מדריד (71), בשיקטש (6), פורטו (43)
23 ספרד  צ'אבי אלונסו 119 2003–2017 ריאל סוסיאדד (8), ליברפול (39), ריאל מדריד (47), באיירן מינכן (25)
24 אוסטריה  דויד אלאבה 117 2010– באיירן מינכן (91), ריאל מדריד (26)
25 ספרד  קרלס פויול 115 1999–2013 ברצלונה
26 צרפת  תיירי הנרי 112 1997–2012 מונקו (9), ברצלונה (26), ארסנל (77)
גרמניה  פיליפ לאם 2003–2017 שטוטגרט (7), באיירן מינכן (106)
27 ברזיל  דני אלבס 111 2007–2019 סביליה (8), ברצלונה (80), יובנטוס (12), פריז סן-ז'רמן (11)
צ'כיה  פטר צ'ך 2001–2016 ספרטה פראג (12), צ'לסי (94), ארסנל (5)
29 הולנד  אריאן רובן 110 2003–2019 פ.ס.וו. איינדהובן (10), צ'לסי (19), ריאל מדריד (11), באיירן מינכן (70)
30 ארגנטינה  אנחל די מריה 109 2007– בנפיקה ליסבון (13), ריאל מדריד (39), פריז סן ז'רמן (54), יובנטוס (3)
איטליה  פאולו מלדיני 1992–2008 מילאן
אנגליה  גארי נוויל 1994–2010 מנצ'סטר יונייטד
אנגליה  ג'ון טרי 2003–2015 צ'לסי
34 אנגליה  אשלי קול 108 2000–2014 ארסנל (45), צ'לסי (60), רומא (3)
צרפת  פטריס אברה 2003–2016 מונקו (21), מנצ'סטר יונייטד (65), יובנטוס (22)
איטליה  אנדראה פירלו 1998–2015 אינטר מילאנו (5), מילאן (78), יובנטוס (25)
37 אנגליה  דייוויד בקהאם 107 1994–2012 מנצ'סטר יונייטד (77), ריאל מדריד (26), מילאן (2), פריז סן-ז'רמן (2)
38 ספרד  ויקטור ואלדס 106 2002–2014 ברצלונה
39 אנגליה  פרנק למפארד 105 2003–2014 צ'לסי (102), מנצ'סטר סיטי (3)
ברזיל  טיאגו סילבה 2009–2023 מילאן (20), פריז סן ז'רמן (60), צ'לסי (25)
41 ספרד  ססק פברגאס 104 2004–2018 ארסנל (55), ברצלונה (26), צ'לסי (23)
42 פורטוגל  לואיש פיגו 103 1997–2009 ברצלונה (24), ריאל מדריד (58), אינטר מילאנו (21)
גרמניה  אוליבר קאן 1994–2008 באיירן מינכן
ברזיל  פרננדיניו 2005–2022 שחטאר דונצק (30) מנצ'סטר סיטי (73)
45 ברזיל  מרסלו 102 2007–2022 ריאל מדריד
46 אוקראינה  אנדריי שבצ'נקו 100 1994–2012 מילאן (59), צ'לסי (15), דינמו קייב (26)

שיאני הבישולים

עריכה

[10]

דירוג לאום שחקן בישולים מועדונים
1 פורטוגל  כריסטיאנו רונאלדו 42 מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד, יובנטוס
2 ארגנטינה  ליונל מסי 40 ברצלונה, פריז סן-ז'רמן
3 ארגנטינה  אנחל די מריה 38 בנפיקה ליסבון, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד, פריז סן-ז'רמן, יובנטוס
4 ברזיל  ניימאר 33 ברצלונה, פריז סן-ז'רמן
5 ויילס  ראיין גיגס 31 מנצ'סטר יונייטד
6 ספרד  צ'אבי 30 ברצלונה
7 צרפת  כרים בנזמה 29 אולימפיק ליון, ריאל מדריד
ספרד  אנדרס אינייסטה ברצלונה
9 גרמניה  תומאס מילר 28 באיירן מינכן
10 ספרד  ססק פברגאס 26 ארסנל, ברצלונה, צ'לסי
שוודיה  זלאטן איברהימוביץ' אייאקס, יובנטוס, אינטר מילאנו, ברצלונה, מילאן, פריז סן-ז'רמן
אורוגוואי  לואיס סוארס אייאקס, ברצלונה, אתלטיקו מדריד

ליגת האלופות וישראל

עריכה

קבוצות ישראליות בליגת האלופות

עריכה
  ערך מורחב – קבוצות הכדורגל הישראליות במפעלים הבין-לאומיים

הקבוצה הישראלית הראשונה שהשתתפה במוקדמות המפעל הייתה מכבי תל אביב בעונת 1992/1993, כשהדיחה את הקבוצה המלטזית ואלטה. בסיבוב הבא, הראשון, הפסידה קבוצת מכבי תל אביב לקבוצה הבלגית קלאב ברוז' בתוצאות 0–1 בבית ו-0–3 בחוץ, ולא הצליחה להעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות. בעשור שלאחר מכן לא הצליחה אף קבוצה ישראלית להעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות.

מכבי חיפה הייתה הקבוצה הישראלית הראשונה שהעפילה לשלב הבתים, לאחר שהדיחה במוקדמות של עונת 2002/2003 את שטורם גראץ מאוסטריה. היא הוגרלה לבית עם מנצ'סטר יונייטד, באייר לברקוזן ואולימפיאקוס. משחקי הבית שלה נערכו בקפריסין בגלל המצב הביטחוני הלא יציב בישראל, לטענת אופ"א, באותה תקופה. את המשחקים מול מנצ'סטר יונייטד ואולימפיאקוס היא ניצחה בתוצאה 3 - 0, אך לבסוף סיימה במקום השלישי, הגבוה ביותר לקבוצה ישראלית ועברה לגביע אופ"א שבו הודחה על ידי א.א.ק. אתונה.

הקבוצה הישראלית השנייה שהצליחה להעפיל לשלב הבתים הייתה מכבי תל אביב, לאחר שהדיחה במוקדמות עונת 2004/2005 בליגת האלופות את HJK הלסינקי בסיבוב השני ואת פאוק סלוניקי בסיבוב השלישי. היא הוגרלה ביחד עם יובנטוס, אייאקס אמסטרדם ובאיירן מינכן. היא סיימה את הבית במקום הרביעי לאחר ניצחון בבית 1–2 על אייאקס ותיקו 1-1 עם יובנטוס.

בעונת 2009/2010 העפילה מכבי חיפה בפעם השנייה בתולדותיה לשלב הבתים, לאחר שהדיחה את גלנטורן מצפון אירלנד, אקטובה מקזחסטן ורד בול זלצבורג מאוסטריה. היא הוגרלה לבית אחד עם באיירן מינכן, יובנטוס ובורדו. מכבי חיפה הפסידה במשחק הראשון לבאיירן 3 - 0, ואת חמשת משחקיה הנותרים הפסידה בתוצאה 1 - 0 ובכך הייתה לקבוצה הראשונה בתולדות המפעל שמסיימת את שלב הבתים ללא נקודות וללא שערי זכות.

הקבוצה הישראלית השלישית שהעפילה לשלב הבתים היא הפועל תל אביב שבעונת 2010/2011 העפילה לשלב הבתים בפעם הראשונה בתולדותיה, לאחר שהדיחה את רד בול זלצבורג האוסטרית בתוצאה מצטברת של 3–4 (3-2 בזלצבורג ו-1-1 בבלומפילד). בשלב הבתים היא הוגרלה בבית אחד עם ליון, בנפיקה ליסבון ושאלקה 04. היא סיימה את הבית במקום הרביעי לאחר ניצחון 0–3 על בנפיקה, תיקו 0-0 עם שאלקה 04 (בבית) ותיקו 2-2 נגד ליון.

בעונת 2015/2016 העפילה מכבי תל אביב לשלב הבתים של ליגת האלופות בפעם השנייה בתולדותיה, לאחר שהדיחה בשלב הפלייאוף את פ.צ. בזל. מכבי תל אביב הוגרלה עם צ'לסי, פורטו ודינמו קייב. היא כבשה שער זכות אחד וסיימה את הקמפיין ללא נקודות. מכבי תל אביב בחרה לערוך את משחקיה באצטדיון סמי עופר.

בעונת 2022/2023 העפילה מכבי חיפה לשלב הבתים של ליגת האלופות בפעם השלישית בתולדותיה. בסיבוב המוקדמות השני ניצחה את אולימפיאקוס 5–1 בתום שני המשחקים. בשלב המוקדמות השלישי עברה את אפולון לימסול 4–2, ובשלב הפלייאוף גברה על הכוכב האדום בלגרד 5–4. בשלב הבתים הוגרלה עם פריז סן-ז'רמן, יובנטוס ובנפיקה ליסבון וסיימה במקום הרביעי בבית עם 7 שערי זכות ו-3 נקודות מניצחון 2–0 מול יובנטוס באצטדיון סמי עופר שבחיפה.

שחקנים ישראלים בליגת האלופות

עריכה

אבי כהן שיחק בגביע אירופה לאלופות במדי ליברפול, הזוכה בגביע, בעונת 1981/1980, אם כי לא היה בהרכב בחצי הגמר ובגמר.

באשר לגרסה המחודשת של המפעל, הרי לבד מהקבוצות הישראליות שהוזכרו, שיחקו עוד מספר ישראלים בשלב הבתים של ליגת האלופות במדי קבוצות אירופאיות. הראשון שביניהם היה חיים רביבו במדי פנרבחצ'ה בעונת 2001/2002. אחריו היו אחרים כמו קלמי סבן במדי סטיאווה בוקרשט בעונת 2006/2007, יוסי בניון במדי ליברפול, מספר עונות החל מעונת 2007/2008, בניון הוא השחקן הישראלי שהגיע להישגים הגבוהים ביותר במפעל. הכולל השתתפות בחצי גמר ליגת האלופות בעונת 2007/08, והבקעת שער ניצחון נגד ריאל מדריד בחוץ בשמינית גמר ליגת האלופות ב-2009.

ביברס נאתכו במדי רובין קאזאן בעונת 2010/2011 ובמדי צסק"א מוסקבה מספר עונות החל מעונת 2014/2015, אליניב ברדה במדי ראסינג גנק בעונת 2011/2012, בירם כיאל בסלטיק בשתי העונות שלאחר מכן, וניר ביטון במדי אותה קבוצה, החל מעונת 2014/2013. בעונת 2014/2015 שיחקו דודו ביטון וסינטיאהו סלליך בליגת האלופות בשורות מריבור וכמוהם מרואן קבהא שלוש שנים לאחר מכן. כן שיחקו רמי גרשון וקני סייף במדי גנט בעונת 2016/2015. מנור סלומון במדי שחטאר דונייצק בעונת 2020/2021.

בעונת 2023/24 נשבר שיא של ישראלים אשר נמצאים בסגלים לליגת האלופות שלא כחלק מקבוצות ישראליות עם שישה שחקנים שונים: עומרי גלזר (הכוכב האדום בלגרד) ששבר את שיא ההצלות למשחק אחד עם 13 הצלות במשחק במהלך ההפסד 3-1 מול מנצ'סטר סיטי בשלב הבתים, אוסקר גלוך (רד בול זלצבורג) 2 שערים ובישול אחד ב-481 דקות והפך לישראלי הצעיר בהיסטוריה שמבקיע בליגת האלופות בגיל 19 ו-172 ימים,[11] סתיו למקין (שחטאר דונייצק) שיחק 65 דקות במשחק אחד טרם נפצע,[12] בנוסף לדניאל פרץ (באיירן מינכן), ליאל עבדה (סלטיק), ותאי עבד (פ.ס.וו. איינדהובן) שהיו בסגלי הקבוצות שלהם לשלב הבתים, אך לא שותפו. כל זאת בנוסף למאמן ברק בכר אשר אימן בליגת האלופות את הכוכב האדום בלגרד.

שידורי ליגת האלופות בישראל

עריכה

ליגת האלופות משודרת כיום בישראל בכל ערוצי הספורט של ערוץ הספורט, חלק מהמשחקי שלב הבתים של ליגת האלופות משודרים גם בערוצי הספורט של צ'רלטון. בעבר משחקי גמר ליגת האלופות ומספר משחקים מצומצם בשלבי הנוקאאוט היו משודרים ברשת ובערוץ עשר.

נכון לעונת 2023/24 המשדר מתחיל בשעה 19:25 עם "אולפן ליגת האלופות", לאחר מכן משודרים שני המשחקים המוקדמים של 19:45. לאחר מכן כאשר קיימים שישה משחקים במקביל בשעה 22:00, שלושה משחקים משודרים בשידור ישיר בשלושה ערוצים שונים. שדרי המשחקים נכון לשנת 2023 הם נדב יעקבי, עמיחי שפיגלר ורן מלובני. ופרשני המשחקים הם שגיא כהן, עמרי אפק וגיא לוי. במהלך שלב הבתים בערוץ "5LIVE" לא משודר משחק אלא "ערוץ הקיבוץ" שמראה את כל השערים. צוות השדרים יושב באולפן ובכל פעם שמתרחש אירוע באחד המגרשים, הוא עובר לשם. בזמן שלא מתרחש דבר במגרשים, הפאנל משוחח. תוך כדי שתוצאות המשחקים מוצגות בצד המסך. לאחר שידור המשחקים, חברי פאנל אולפן ליגת האלופות (נכון לשנת 2023 – אלי גוטמן, דודו אוואט, טל בן חיים ואורי קופר) יושבים ומנתחים את המשחקים. כשנגמרים כל המשחקים, מתאחדים שוב הערוצים לסיכום והצגת תקצירי המשחקים. בעבר היו מתארחים בסוף התוכנית מוזיקאים שהיו מופיעים בסוף הערב. מודי בר-און הגיש את אולפן ליגת האלופות בין השנים 1997–2021. עד שנאלץ לפרוש בעקבות מחלת הסרטן ממנה סבל. מאז מירי נבו מגישה את אולפן ליגת האלופות. למעט בעונת 2022/23 הוגשה הגיש טל פרידמן.

שיאים ואירועים מיוחדים

עריכה

נכון ל-2022, כולל גביע אירופה לאלופות:

ההמנון הרשמי

עריכה
המנון ליגת האלופות של אופ"א
 
מדינה אופ"א
שפה אנגלית, צרפתית, גרמנית
מילים טוני בריטן
לחן טוני בריטן, עיבוד ללחן של גאורג פרידריך הנדל
תאריך מעמד רשמי 1992
האזנה
   

המנון ליגת האלופות[15] הוא עיבוד מוזיקלי של טוני בריטן להמנון צדוק הכהן של גאורג פרידריך הנדלהמנון ההכתרה של מלכי בריטניה. בריטן נשכר על ידי אופ"א בשנת 1992 כדי שיכתוב להם עיבוד להמנון. היצירה נוגנה על ידי התזמורת הפילהרמונית המלכותית והיא מושרת על ידי מקהלת האקדמיה של סנט מרטין בשלוש השפות הרשמיות של אופ"א: אנגלית, צרפתית וגרמנית. ההמנון מנוגן לפני תחילת כל משחק בליגת האלופות וגם בתשדירים שלפני המשחק. ההמנון עצמו אורך כ-3 דקות, אך מעולם לא הופץ באופן רשמי לצורכי מסחר בגרסתו המקורית. בגמר ליגת האלופות 2009 בסטדיו אולימפיקו שברומא שר את ההמנון זמר הטנור אנדראה בוצ'לי.

מילות השיר הן:

תרגום לעברית מקור

אלה הן הקבוצות הטובות ביותר
אלו הן באמת הקבוצות הטובות ביותר
האירוע המרכזי!

פזמון:
האלופים
הטובים ביותר
הקבוצות הגדולות
האלופים!

מפגש גדול
אירוע ספורטיבי גדול
האירוע המרכזי!
הם הטובים ביותר
הם הטובים ביותר
אלו הם האלופים!

(פזמון)

Ce sont les meilleures équipes
Sie sind die allerbesten Mannschaften
The main event!

Chorus:
Die Meister
Die Besten
Les grandes Équipes
The Champions!

Une grande réunion
Eine große sportliche Veranstaltung
The main event!
Ils sont les meilleurs
Sie sind die Besten
These are the champions!

(Chorus)

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ליגת האלופות בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ישראל רוזנבלט, אירופה הצדיעה לליברפול – ברומא, מעריב, 31 במאי 1984
  2. ^ פיני זהבי, פתאום ראיתי מאות צעירים שותתי דם בריצה היסטרית!, חדשות, 2 ביוני 1985 – דיווח של פיני זהבי שנכח באסון
  3. ^ אופ"א אישרה את התוכנית: ליגת האלופות תורחב ל-36 קבוצות החל מ-2024, באתר וואלה, 19 באפריל 2021
  4. ^ דני פורת, ‏ליגת האלופות: השינוי בשיטת המשחקים, באתר ערוץ הספורט, 24 בספטמבר 2023
  5. ^ Champions League prize money breakdown 2022/2023: How much do the UCL winners get from UEFA?, www.sportingnews.com, ‏2023-06-05 (באנגלית אמריקאית)
  6. ^ שרון בורנשטיין, ‏כמה כסף יקבלו בעונה הקרובה הנציגות הישראליות באירופה?, באתר גלובס, 9 באוגוסט 2013
  7. ^ UEFA.com, Champions League all-time top scorers, UEFA.com, ‏2021-02-16 (באנגלית)
  8. ^ UEFA.com, Who has made the most Champions League appearances?, UEFA.com, ‏2020-08-07 (באנגלית)
  9. ^ UEFA.com, Who has played 100 Champions League games?, UEFA.com, ‏2021-02-17 (באנגלית)
  10. ^ UEFA.com, Player stats | All-time stats | UEFA Champions League, UEFA.com (באנגלית)
  11. ^ אוסקר גלוך, באתר אופ"א
  12. ^ סתיו למקין, באתר אופ"א
  13. ^ צפו בנס פורים של ברצלונה 6:1 בתוספת הזמן, באתר "סרוגים", 9 במרץ 2017,
    בן מיטלמן, ‏דרמת ענק: ברצלונה עלתה לרבע הגמר, באתר ‏מאקו‏, 8 במרץ 2017.
  14. ^ גלזר שבר את שיא כל הזמנים להצלות בצ'מפיונס, באתר ONE‏, 20 בספטמבר 2023
  15. ^ Music to the champions' ears, אתר אופ"א, 19 במאי 2010 (באנגלית)