פתיחת התפריט הראשי

הרפובליקה העממית של סין

מדינה במזרח אסיה
(הופנה מהדף סין העממית)

הרפובליקה העממית של סיןסינית מפושטת: 中华人民共和国, בפין-יין: Zhōnghuá Rénmín Gònghéguó; קרויה בקיצור סין העממית או רק סין) היא המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם, אשר מונה למעלה ממיליארד וארבע מאות מיליון תושבים (נכון לחודש מרץ 2018)[7]. והיא המדינה הרביעית בשטחה בעולם. סין נמצאת במזרח אסיה, וגובלת עם 14 מדינות: קוריאה הצפונית, רוסיה, מונגוליה, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אפגניסטן, פקיסטן, הודו, נפאל, בהוטן, מיאנמר (בורמה), לאוס ווייטנאם. הרפובליקה העממית של סין הוקמה בשנת 1949. מאז, היא טוענת לבעלות על האי טאיוואן וכן מספר איים נוספים, הנמצאים בשליטת טאיוואן, אשר מכנה עצמה הרפובליקה הסינית. המונח "סין היבשתית" מבדיל בין שתי המדינות.

הרפובליקה העממית של סין
中华人民共和国
Flag of the People's Republic of China.svg National Emblem of the People's Republic of China (2).svg
דגל סמל

לחצו כדי להקטין חזרה

מצריםתוניסיהלובאלג'יריהניגריהקמרוןהרפובליקה הדמוקרטית של קונגומוזמביקטנזניהקניהסומליהג'יבוטיאריתריאהסודאןרואנדהאוגנדהבורונדימלאוויאתיופיהדרום סודאןהרפובליקה המרכז-אפריקאיתצ'אדניז'רתימןעומאןאיחוד האמירויות הערביותערב הסעודיתעיראקאיראןכוויתקטרבחרייןישראלסוריהלבנוןירדןקפריסיןטורקיהאפגניסטןטורקמניסטןפקיסטןיווןאיטליהמלטהצרפתפורטוגלספרדמאוריציוסראוניוןמיוטקומורוסיישלמדגסקרסרי לנקההודואינדונזיהבנגלדשהרפובליקה העממית של סיןנפאלבהוטןמיאנמרקנדהגרינלנדאיסלנדמונגוליהנורווגיהשוודיהפינלנדאירלנדהממלכה המאוחדתהולנדבלגיהדנמרקשווייץאוסטריהגרמניהסלובניהקרואטיהצ'כיהסלובקיההונגריהפוליןרוסיהליטאלטביהאסטוניהבלארוסמולדובהאוקראינהמקדוניה הצפוניתאלבניהמונטנגרובוסניה והרצגובינהסרביהבולגריהרומניהגיאורגיהאזרבייג'ןארמניהקזחסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןקירגיזסטןרוסיהארצות הבריתהאיים המלדיבייםיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתטאיוואןסינגפוראוסטרליהמלזיהברונייהפיליפיניםתאילנדוייטנאםלאוסקמבודיההודומזרח טימורפפואה גינאה החדשהחג המולד (אי)איי קוקוסאיי שלמהChina on the globe (claimed hatched) (Asia centered).svg
אודות התמונה
המנון לאומי מארש המתנדבים
יבשת אסיה
שפה רשמית מנדרינית תקנית[1]
עיר בירה בייג'ינג
36°55′N 116°23′E / 36.917°N 116.383°E / 36.917; 116.383
העיר הגדולה ביותר שאנגחאי
משטר רפובליקה עממית חד מפלגתית מאואיסטית
ראש המדינה
- נשיא
- ראש ממשלה
- סגן ראש הממשלה
נשיא
שי ג'ינפינג
לי קצ'יאנג
צ'ג'אנג גאולי
הקמה
- הוצהרה
מלחמת האזרחים הסינית
1 באוקטובר 1949
ישות קודמת הרפובליקה הסיניתהרפובליקה הסינית הרפובליקה הסינית
שטח[2]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
9,596,967.75 קמ"ר[3]
5 בעולם
2.8%
אוכלוסייה[4]
(הערכה ליולי 2018)

- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות

1,384,690,426 נפש[3] 
1 בעולם
144.28 נפש לקמ"ר
78 בעולם
אוכלוסייה לפי גילים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 17.22%
גילאי 15 - 24 12.32%
גילאי 25 - 54 47.84%
גילאי 55 - 64 11.35%
גילאי 65 ומעלה 11.27%
תמ"ג (PPP)[5]
(הערכה לשנת 2017)

- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש

23,210,000 מיליון $ 
1 בעולם
16,762 $
103 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[6]
(2017)

- דירוג עולמי

0.752 
87 בעולם
מטבע השם הרשמי הוא רנמינבי (מילולית: "מטבע העם"), במערב נקרא יואן סיני ‏ (CNY, ¥, בהונג-קונג CNH)
אזור זמן UTC +8
סיומת אינטרנט .cn
קידומת בינלאומית 86

המשטר הסיני הוא משטר חד-מפלגתי הנשלט על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין. זאת אף על פי שרוב החוקרים לא מגדירים אותו כמשטר קומוניסטי או סוציאליסטי. התאגדויות הנחשבות סכנה עבור המשטר, כגון הפאלון גונג ותנועות לשחרור טיבט, נרדפות על ידי השלטונות, ומחבריהן נמנעות לעיתים תכופות זכויות האדם. בשנת 2018 סימן דו"ח החירות המקוונת של Freedom House (אנ') את סין כמובילה עולמית במודל שלטון טוטליטרי עדכני, אותו מאמצות מדינות נוספות שמנסות להתקרב לסין.

כלכלת סין, נכון לשנת 2018, היא השנייה בגדלה בעולם. למרות זאת, סין אינה חברה בארגון המדינות המתועשות הן משום שהתמ"ג לנפש שלה נמוך בהשוואה למדינות המפותחות והן מסיבות פוליטיות אחרות. כמדינה בעלת נשק גרעיני באופן רשמי, לסין הצבא הגדול בעולם מבחינת כוח אדם, ונכון לשנת 2015 היא המדינה השנייה מבחינת גודל תקציב הביטחון שלה, אחרי ארצות הברית[8].

היסטוריהעריכה

  ערכים מורחבים – היסטוריה של סין, לוח הזמן של ההיסטוריה הסינית, היסטוריה של הרפובליקה העממית של סין

על פי הערכות, כלכלת סין הייתה הכלכלה הגדולה בעולם למשך תקופה ארוכה, החל מתחילת המאה ה-15 ועד לתחילת המאה ה-19. ככל הידוע, נכון לתחילת המאה ה-19 כלכלת סין הייתה שליש מהתמ"ג העולמי[9]. למרות העוצמה הכלכלית שלה, לא הצליחה סין לתרגם זאת לעוצמה דיפלומטית[10], ובמהלך המאה ה-19 נכנסה סין לסדרת מאבקים מול האימפריה הבריטית, שהחלישו אותה משמעותית בהשוואה לאימפריות העולות מאירופה.

בשנת 1949 הסתיימה מלחמת האזרחים הסינית בין הקומוניסטים ללאומנים בניצחונם של הקומוניסטים. שרידי הלאומנים ברחו לאי טאיוואן. ב-1 באוקטובר הכריז מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית הסינית כמדינה קומוניסטית.

לאחר כינון שלטונם יזם מאו סדרה של תוכניות פיתוח כלכליות שהשאפתנית בהן הייתה "הקפיצה הגדולה קדימה" (1961-1958), שהביאה למותם של עשרות מיליוני סינים ברעב. מאו ועמיתיו לשלטון ניהלו שורה ארוכה של מסעות טיהורים, שהביאו לכליאתם ולמותם של מיליונים נוספים. מסע הטיהורים הידוע ביותר נערך בתקופת "המהפכה התרבותית" ונמשך רשמית בין 1966–1976.

לאחר מותו של מאו, לאחר פרק זמן, עלה לשלטון דנג שיאופינג. הוא החל ברפורמות כלכליות של מעבר לשוק חופשי - על מנת להקל את הלחץ על האוכלוסייה, לטענתו; למרות זאת, המפלגה הקומוניסטית נותרה המפלגה החוקית היחידה בסין. הרפובליקה העממית קיבלה את חוקתה הנוכחית ב-4 בדצמבר 1982.

פוליטיקהעריכה

לפי פרסומיה הרשמיים, סין העממית היא מדינה קומוניסטית, אך פרשנות זו לא מקובלת על כל חוקרי מדע המדינה. הניסיונות לפשט את המבנה הפוליטי של סין לא עלו בצורה יפה. המשטר תואר כדיקטטורה המשלבת אלמנטים של משטר אוטוריטרי, סוציאליסטי וקומוניסטי.

משטרה של סין, אם מתעלמים מהשפעת המפלגה הקומוניסטית על הפוליטיקה הסינית ואי קיום בחירות ישירות וחופשיות, ייחשב כמשטר פרלמנטרי, אך בפועל[דרושה הבהרה] מתפקד כמשטר נשיאותי הדומה למשטרים הנשיאותיים בקוריאה הדרומית ובפרו.

ממשלת הרפובליקה העממית של סין נמצאת תחת פיקוחה של המפלגה הקומוניסטית של סין. אף על פי שהיו אי אלו צעדים ליברליים, הסינים לא איפשרו קיום מפלגות חדשות. למרות זאת, היחס לכלכלה השתנה, ובשלושת העשורים האחרונים היא צומחת בממוצע בקצב של 10-9% בשנה[11].

בראש סין עומד נשיא. רשמית תפקיד הנשיא הוא תפקיד טקסי בלבד, אך החל משנת 1993 הנשיא מחזיק גם בתפקידי מזכ"ל המפלגה ויושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית, שמקנים לו סמכויות פוליטיות נרחבות, ותפקיד ראש הממשלה הוא תיאום פעולות הממשלה ועמידה בראש הביורוקרטיה הסינית. רשמית הפרלמנט הסיני הוא פרלמנט חד-ביתי, הקונגרס הלאומי העממי, אך בפועל הוועידה הפוליטית העממית המייעצת יכולה להיחשב כבית עליון. הקונגרס, על כל 3000 ציריו, מתכנס רק פעם בשנה ובדרך כלל מאציל מסמכויותיו לוועדה המתמדת. לכן, בפועל, הקונגרס הלאומי העממי אינו אלא "בובה" של המפלגה, ואפילו ניתן לתארו כחבר אלקטורים חסר סמכויות.

צנזורה היא דבר שבשגרה בסין, והמפלגה הקומוניסטית מדכאת כל תנועה שלדעתם מהווה איום על ההגמוניה של המפלגה. למרות זאת, עקב הרפורמות הליברליות, התקשורת קיבלה מעט חופש, ותחילת המאה ה-21 ניתן בה ביטוי גם לקשייה של המדינה. אף על פי שהמפלגה הקומוניסטית הסינית לא מאפשרת עליית כוחות מתחרים, ופעילות מחאה ברמה הלאומית נאסרת, ניתן חופש יחסי ברמה המקומית, והתושבים מביעים לעיתים מחאה מקומית בצורת הפגנה, דבר שהשלטונות מאפשרים במידת מה. מידת התמיכה שהמפלגה זוכה לה בקרב האוכלוסייה איננה ברורה, היות שאין בחירות חופשיות.

בשנת 2018 סימן דו"ח החירות המקוונת של Freedom House (אנ') את הרפובליקה העממית של סין כמדינה המנסה להפוך למובילה העולמית של מודל טוטליטרי עדכני אשר יתאים למאה ה-21, וסימן כסכנה לחופש הביטוי את ההשפעה של סין על מדינות רבות בעולם שמנסות לאמץ את מודל השלטון הסיני: "בשעה שחברות דמוקרטיות נאבקות עם האתגרים של סביבה מקוונת מסוכנת יותר, מנהיגים בבייג'ינג הגבירו את מאמציהם להשתמש במדיה דיגיטלית כדי להעצים את כוחם בבית ובחו"ל. בשנה שחלפה, ממשלת סין ארחה בכירים מעשרות מדינות לסמינרים בני שבועיים או שלושה שעסקו במערכת הצנזורה והמעקב המקיפה שלה", וסיכם: "מגוון מדינות נעות בכיוון של סמכותנות דיגיטלית באמצעות אימוץ המודל הסיני של צנזורה מקיפה ומערכות מעקב אוטומטיות"[12].

יחסי החוץעריכה

סין מקיימת יחסים דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם, אך טוענת לבעלות על טאיוואן, ולא מקיימת איתה יחסים רשמיים, למרות יחסי מסחר ותיירות הדוקים. בנוסף לכך היא מתנגדת לטנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14 של טיבט.

לצד התחזקותה הכלכלית בראשית המאה ה-21, שואפת סין להגביר את מעמדה הבינלאומי והשפעתה, ולתרגם את עצמתה הכלכלית לעצמה דיפלומטית. השאיפות הללו מגיעות בעיקר מאינטרסים כלכליים, אולם גם מצרכי פנים - לסייע ולהציג בפני אזרחי סין מצג על פיו סין מדינה מצליחה בכל קנה מידה, וחוזרת לימי התהילה הגדולים שלה[13]. סין ממצבת את עצמה כמודל לחיקוי עבור מדינות לא ליברליות רבות. ממשלים דיקטטוריים רבים ניצבו זמן רב מול הנוסחה שהייתה נהוגה במחצית השנייה של המאה ה-20, דמוקרטיה ליברלית עם צמיחה כלכלית, או משטר דיכוי עם קשיים כלכליים. סין היא מודל ייחודי של צמיחה כלכלית משגשגת לצד משטר אוטוקרטי מובהק, וחלק מהשפעתה הרבה של סין על מדינות רבות הוא ניסיון להוות מודל לחיקוי בהקשר זה[12][13].

אחת השאיפות המרכזיות של סין בעשור השני של המאה ה-21, היא חידושה של דרך המשי ההיסטורית בגרסה מודרנית יותר, וליצור מערכת תובלה יבשתית וימית שיכולה לסייע לשנע סחורות במהירות אל המזרח התיכון, ואירופה. שאיפות אלו עודדו את סין לקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות רבות במזרח התיכון, וסין ייחודית בכך שהיא מקיימת יחסים דיפלומטיים פוריים גם עם מדינות המשויכות בדרך כלל לשני צידי מתרס יריבים בדיפלומטיה העולמית, לדוגמה, עם איראן מצד אחד, ועם ישראל וערב הסעודית מצד שני. האינטרסים של סין מעודדים אותה לשאוף ליציבות המשטרים במזרח התיכון, והיא פועלת במידת מה כדי לנסות ולסייע למנוע הפיכות שעלולות להקשות על שיתוף הפעולה הכלכלי. קשריה בעולם הערבי וסיועה ליציבות מדינות אלו משתלמות גם בהקשרים נוספים - גם בחיזוק קשרי המסחר סביב הנפט של מדינות ערב, וגם בהעלמת עין דיפלומטית מדיכוי האוכלוסייה המוסלמית האויגורית שבמחוז שינג'יאנג[13].

זכויות האזרחעריכה

  ערך מורחב – זכויות אדם בסין

סוגיית זכויות האזרח בסין עוררה ביקורת רחבה במדינות מערביות. לממשלה כוח רב מול האזרחים והיא מפעילה אותו על פי שיקוליה. לדוגמה, הממשלה העתיקה מאות אלפי אזרחים מבתיהם, ללא אפשרות של התנגדות, כדי לבנות את אחד מהסכרים הגדולים בעולם. בנוסף, העתיקה תושבים לצורך ארגון אולימפיאדת בייג'ינג. הענישה בסין היא חמורה ולפי ארגון "אמנסטי" סין ניצבת בראש המדינות המובילות בעולם בהוצאות להורג. חלק מההוצאות להורג הן חשאיות והמשטר מסתיר אותן. ניתן להוציא להורג במדינה זו על כ-60 פשעים שונים, בהם גם עבירות סמים, שוחד, מעילה והונאת מס. על פי נתוני אמנסטי בשנת 2007 הוצאו להורג בסין לפחות 470 איש[14].

כלכלהעריכה

  ערכים מורחבים – כלכלת הרפובליקה העממית של סין, הרפורמה בכלכלת סין

עד לסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 התפקיד אותו מילאה בכלכלה העולמית היה שולי יחסית. בתקופה זו אמנם הצליחה סין לייצר פיתוח כלכלי, אך הפיתוח לא הצליח להדביק את הגידול באוכלוסייה, ולכן רמת החיים בסין ירדה למרות הגידול המעשי בהון[10].

בסוף 1978, לצד מדיניות צמצום הילודה שפתרה את הבעיות הכלכליות שיצר הגידול המאסיבי באוכלוסייה[10], התחילה הנהגת סין ברפורמות כלכליות, שמטרתן מעבר משיטת כלכלה ריכוזית לשיטה המשלבת גם שוק חופשי, תוך כדי שמירה על פיקוח הדוק בתחומים מסוימים כמו בנקאות. בתחום החקלאות חל מעבר משיטת האחריות הקולקטיבית לחקלאות פרטית. בתעשייה מנהלי המפעלים קיבלו עצמאות וסמכות גדולה יותר; הכלכלה נפתחה לסחר חוץ.

הממשלה שמה דגש על העלאת ההכנסה והצריכה האישית, תוך כדי הכנסת שיטות ניהול חדשות על מנת לשפר את התפוקה. הממשלה התמקדה בסחר חוץ כמנוע הצמיחה הראשי של המשק הסיני. למטרה זו הגדירה מעל ל-2000 אזורי סחר מיוחדים, שבהם יש חוקים נוקשים פחות והכלכלה שם חופשית יותר. התוצאה הייתה גידול מסיבי של פי 70 בתמ"ג ריאלי ופי 48 בתמ"ג ריאלי לנפש משנת 1978 עד לשנת 2014, מה שהפך את הכלכלה הסינית לגדולה בעולם לפי תמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה.

הצמיחה הכלכלית הובילה לירידה חדה בעוני המוחלט לצד גידול חד באי השוויון, אך למרות זאת ההכנסה עלתה דרסטית. פי 7.5 בהכנסה ממוצעת לפי כוח קנייה לפי נתוני קרן "Gapminder".[15] וצמיחה של 11.45% בתמ"ג לנפש מ-1990–2014 לפי נתוני הבנק העולמי.GDP per capita, PPP (current international $) | Data, data.worldbank.org

ההכנסה הממוצעת של פועל סיני היא כ-1,810 דולר לשנה. סין היבשתית היא חברה בארגון הסחר העולמי. הבערות בסין ירדה עד כדי 4-8% בכפרים. הצמיחה השנתית בסין היא כ-10% (2006). העודף במאזן המסחרי של סין נאמד ב-30 מיליארד דולר. לסין העממית יצא שם של מדינה, שבה הייצור זול במיוחד - בעיקר בזכות ההוצאות הנמוכות על שכר העובדים ונכון לשנת 2017 מהווה הייצוא הסיני כ-19.75% מהתמ"ג.[16]

בסוף חודש יוני 2018, על רקע מלחמת הסחר בין סין לארצות הברית, הודיעה ממשלת סין כי לאור התחייבותה להמשיך ולפתח את כלכלת המדינה, בכוונתה להקל באופן משמעותי על השקעות זרות בשורה של תחומים, לרבות בנקאות, רכב, רשתות חשמל וגידולים חקלאיים[17]. ההקלות נכנסו לתוקף ב-28 ביולי 2018. בנוסף הודיע משרד המסחר בסין כי החל מסוף אוגוסט 2018 יוטל מכס בגובה 25 אחוזים על ייבוא אמריקאי בשווי 16 מיליארדי דולרים שיכלול שורה ארוכה של מוצרים – מלבד נפט גולמי[18]. הכרזה זו לא הוסברה על ידי גורם רשמי, אולם יש המעריכים כי מדובר בתגובה להכרזה מקבילה אמריקאית לפיה יוטלו מכסים על ייבוא מסין בשווי זהה[19], ממנה הוחרג הנפט בשל התלות הסינית בנפט זר.

חלוקה מנהליתעריכה

  ערך מורחב – חלוקה מנהלית של סין העממית

סין מורכבת מ-22 מחוזות (הממשלה המרכזית מחשיבה את טאיוואן כמחוז ה-23; בנוסף לכך, היא טוענת לחזקה על מספר איים בים סין הדרומי). פרט למחוזות אלו ישנם חמישה מחוזות אוטונומיים, המזוהים עם מיעוטים שונים, ארבעה מחוזות עירוניים לארבע הערים הגדולות של סין ושני אזורים מנהליים מיוחדים.

לחצו כדי להקטין חזרה
טיינג'ין (מחוז עירוני)בייג'ינג (מחוז עירוני)אקסאי צ'ין (אזור במחלוקת)ארונאצ'ל פרדש (אזור במחלוקת)הונג קונג (אזור מנהלי מיוחד)טיבט (מחוז אוטונומי)שינג'יאנג (מחוז אוטונומי)גאנסוצִ'ינְגהָאיסצ'ואןיוּנָּאןגואנגשי (מחוז אוטונומי)גְווֵיְג'וֹאוּצ'ונגצ'ינג (מחוז עירוני)מונגוליה הפנימית (מחוז אוטונומי)נינגשיה (מוז אוטונומי)שאאנשי (לא להתבלבל עם שאנשי)שאנשיחיילונגג'יאנגג'יליןליאונינגחביישאנדונגג'יאנגסוחנאןחובייחונאןהאינאןהאינאןמקאו (אזור מנהלי מיוחד)גואנגדונגג'יאנגשיפוג'ייןאנחוויג'ג'יאנגשאנגחאי (מחוז עירוני)טיינג'ין (מחוז עירוני)סנקאקו (בשליטת יפן)איים בשליטת הרפובליקה הסינית (טאיוואן)איים בשליטת הרפובליקה הסינית (טאיוואן)איים בשליטת הרפובליקה הסינית (טאיוואן)איים בשליטת הרפובליקה הסינית (טאיוואן) 

מחוזות סין העממית. למידע על מחוז, לחצו עליו


 
נוף טיפוסי בדרום גאנסו, סין.

המחוזות:

מחוזות אוטונומיים:

מחוזות עירוניים:

אזורים מנהליים מיוחדים:

גאוגרפיהעריכה

הרפובליקה העממית הסינית היא המדינה הרביעית בשטחה בעולם. בסין יש מגוון רחב של נופים: רמות ענק והרים במערב ושפלה במזרח; כתוצאה מכך, הנהרות זורמים ממערב למזרח. כל הנהרות כמעט נשפכים לימים השוליים של האוקיינוס השקט שממזרחהּ: הים הצהוב, ים סין המזרחי וים סין הדרומי.

רוב השטחים הראויים לעיבוד חקלאי נמצאים לאורך שני הנהרות המרכזיים - נהר הצַ'אנג-ג'יאנְג (長江) המכונה גם "יאנגצה" ונהר הְווַאנְג-הֶה (黃河) המכונה "הנהר הצהוב". כל אחד מהם היווה מרכז לתרבויות סיניות עתיקות. נהרות חשובים נוספים הם סי-ג'יאנג (西江), מקונג ברהמפוטרה ואמור.

במזרח - לאורך חופי הים הצהוב וים סין המזרחי - נמצאים מישורים, המאוכלסים בצפיפות. החוף של ים סין הדרומי הוא הררי ובדרום סין רכסי הרים רבים.

בצפון-מערב סין יש מישור סחף ענק ומדרום לו מישור עם הרים בעלי גובה בינוני הנושק להימאליה; אזור זה כולל חלק מהאוורסט. בצפון-מערב המדינה ישנן רמות גבוהות בעלות אקלים צחיח; שם נמצאים מדבריות גובי וטַקְלַמַקָן. לאחרונה התעצם תהליך המדבור בסין, וסופות חול הפכו למחזה נפוץ באביב.

האקלים בסין מגוון מאוד: מאקלים טרופי לחופי ים סין הדרומי ועד אקלים סובארקטי באזור חרבין.

החי בסיןעריכה

  ערך מורחב – החי בסין

בסין קיים מגוון רחב של מינים המותאמים לתנאי סביבה שונים ומרובים, מחופיו הצפוניים של האוקיינוס השקט ועד ליערות הגשם שבדרום ולהרי ההימאליה בדרום מערבה. בנוסף לכך ישנם אזורי טיבט, המכילים מספר מינים ייחודיים.

בסין ישנם 7,516 מיני חולייתנים הכוללים 4,936 מיני דגים, 1,269 מיני עופות, 562 מיני יונקים, 403 מיני זוחלים ו-346 מיני דו-חיים. סין היא המדינה המגוונת ביותר במינים מחוץ לאזור הטרופי, והשלישית במספר מיני היונקים, השמינית במספר מיני העופות והשביעית במספר מיני הזוחלים.

דמוגרפיהעריכה

במוצהר, סין היא מדינה רב-לאומית המכירה ב-56 קבוצות מיעוטים. הרוב המכריע של הסינים משתייכים לקבוצה האתנית של ההאן (汉); הם מהווים כ-92% מהאוכלוסייה, אך מאכלסים כשליש משטחה של המדינה.

ההנהגה הסינית מנסה להגביל את אוכלוסייתה, ומפקחת על מספר הילדים הנולדים. עד ינואר 2016 נהגה נורמה לפיה משפחות עירוניות הורשו להביא לעולם רק ילד אחד, ומשפחות כפריות (מבני ההאן בלבד) הורשו להביא לעולם שני ילדים, במקרים בהם הילוד הראשון היה בת. הנימוק לכך היה שבכפר יש צורך בבנים, המתאימים יותר לעבודה פיזית. תוצאת מדיניות זו הייתה ילודה סלקטיבית וטיפול חסר בתינוקות בנות.

מבחינה מספרית הובילה מדיניות זו להולדת 115 בנים על כל 100 בנות. תופעה שאין לה אח אח ורע בארצות העולם. ההנהגה הסינית מצידה ניסתה להאבק בתדמית הנחותה של הבנות, נתנה ביטוי בפרסומים רבים ליתרונות שיש בלידת בת, ואף הטילה סנקציות על הורים שנתפסו מנסים לבחור את מין התינוק.

באוקטובר 2015 שונתה באופן רשמי המדיניות של ילד אחד למשפחה, וניתנה רשות לכל להביא שני ילדים לעולם[20].

השפה הרשמית של סין, שנלמדת בבתי הספר, היא מנדרינית תקנית. במחוזות מסוימים, וכן בנפות מסוימות בעלות סטטוס אוטונומי, נעשה שימוש רשמי גם בשפות מקומיות. כך למשל בטיבט ובאזורים מסוימים בסצ'ואן, גאנסו, צ'ינגהאי ויונאן מונהגת הטיבטית כשפה רשמית נוסף על המנדרינית, ובנפה האוטונומית שׂי-שְוַאנְג-בּאן-נָה (西双版纳) שבדרום חבל יונאן ניתן לראות שילוט רשמי בשפת בני הדאי.

בריאות הציבורעריכה

סין סובלת ממספר בעיות רפואיות חמורות - גידול במספר נפגעי האיידס ומאות מיליוני מעשנים. בעיה נוספת שמגיעה לממדי מגפה היא צהבת נגיפית B, ומבין 350 מיליון החולים בה ברחבי העולם, כשליש גרים בסין. לעיתים קרובות גורמת מחלה זו גורמת לסרטן הכבד סופני. סין מפעילה מספר תוכניות ממשלתיות לחיסון ילדים נגד הצהבת; נכון ל-2006 חוסנו 11 מיליון ילדים, שיעור שאינו גבוה דיו לעצירת התפשטות המחלה.

נתונים סטטיסטייםעריכה

האומדנים הסטטיסטיים הבאים הם לשנת 2004

  • התפלגות גילאים
    • גיל 0–14: 22.2% (153,401,051 זכרים; 135,812,993 נקבות)
    • גיל 15–64: 70.3% (469,328,664 זכרים; 443,248,860 נקבות)
    • גיל 65 ומעלה: 7.5% (46,308,923 זכרים; 50,747,133 נקבות)
  • קצב גידול אוכלוסייה: 0.47%
  • שיעור ילודה: 12.98 לידות/1000 תושבים
  • שיעור תמותה: 6.92 מיתות/1000 אנשים
  • תוחלת חיים: 71.96 שנים
    • תוחלת חיים לגברים: 70.4 שנים
    • תוחלת חיים לנשים: 73.72 שנים

סין וישראלעריכה

  ערך מורחב – יחסי סין וישראל

ישראל הייתה מהמדינות הראשונות אשר הכירו בסין העממית מיד עם היווסדה. בתחילת שנות ה-50, נראה היה כי שתי המדינות יכוננו קשרים דיפלומטיים ביניהן אולם הקמת גוש המדינות הבלתי מזדהות וכינוסה של ועידת באנדונג ב-1955, סיכל סופית ניסיונות אלו. ממחצית שנות ה-50 ועד מחצית שנות ה-70, היוותה סין גורם עוין לישראל. היא תמכה באופן בלתי-מסויג בעמדה הערבית והפלסטינית, אירחה את נציגי אש"ף במעמד של שגרירות וטענה כי הבעיה במזרח התיכון תיפתר רק עם חיסולה של ישראל.

מותו של מאו ב-1976, יצר שינוי במדיניות הסינית כלפי ישראל ובין שתי המדינות החלו קשרים בלתי-רשמיים, בעיקר בתחומי מסחר ותעשיית הנשק. לאחר שנים של גישושים, כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים מלאים בתחילת 1992. יחסים אלו נשארו טובים ותקינים עד היום, אם כי הם אותגרו מעט בעקבות משבר הפלקון בין שתי המדינות בשנת 2000. בשנת 2014, בעקבות שיחות דיפלומטיות, שוקם הקשר ואף הנשיא לשעבר שמעון פרס יצא לשליחות דיפלומטית לסין.

בשנת 2017 השתתפה תזמורת הנוער הלאומית של ישראל בפסטיבל מוזיקה בשינגדאו שבסין.

צבאעריכה

  ערך מורחב – צבא השחרור העממי

הצבא הסיני הוא צבא הגדול בעולם במונחי כוח אדם. מספר הטנקים הוא השני הגדול בעולם אחרי רוסיה, וצי הצוללות הוא השני בגודלו אחרי ארצות הברית[21]. אין נתונים רשמיים על גודל תקציבו של הצבא הסיני, עקב האיפול שמטיל המשטר על המידע. ההערכות נעות בין 90 ל-400 מיליארד דולר. לסין יש מצבור גדול של נשק לא קונבנציונלי, כולל נשק גרעיני. למרות זאת, סין לא נחשבת בדרך כלל למעצמת על, אם כי השפעתה רבה במזרח אסיה ובמערב האוקיינוס השקט.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  ספר: הרפובליקה העממית של סין
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ וגם אנגלית בהונג קונג ופורטוגזית במקאו.
  2. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
  3. ^ 3.0 3.1 כולל את איי פאראסל, לא כולל את הונג קונג ואת מקאו
  4. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  5. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  6. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2017 בדו"ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם בספטמבר 2018
  7. ^ China Population, worldometers.info
  8. ^ צפו אלו המדינות בעלות תקציב הביטחון הגדול בעולם, וואלה! עסקים וצרכנות
  9. ^ פרופ' יצחק שיחור-מקיסרות על למעצמת על, דקות 12:30-9:00
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 פרופ' יצחק שיחור-מקיסרות על למעצמת על, דקות 14:30-12:30
  11. ^ סין בדרך למעצמת-על במאה ה-21 (ב')
  12. ^ 12.0 12.1 מחקר: החירות המקוונת בירידה - והשינוי מזיק לדמוקרטיה העולמית
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 קובי לוי, הפורום לחשיבה אזורית, מה סין מחפשת במזרח התיכון?
  14. ^ "מדליית זהב" לסין בהוצאות להורג ב-2007, באתר הארץ, 15 באפריל 2008
  15. ^ http://www.gapminder.org/data/
  16. ^ http://data.worldbank.org/indicator/NE.EXP.GNFS.ZS
  17. ^ "סין: הקלות על השקעות זרות בבנקאות, רכב וחקלאות". כלכליסט - www.calcalist.co.il. 29 ביוני 2018. בדיקה אחרונה ב-8 באוקטובר 2018. 
  18. ^ "סין נסוגה: מדוע לא תטיל מכס על נפט אמריקאי?". כלכליסט - www.calcalist.co.il. 10 באוגוסט 2018. בדיקה אחרונה ב-8 באוקטובר 2018. 
  19. ^ "מלחמת הסחר: סבב שיחות נוסף בין סין לארה"ב - בשבוע הבא". כלכליסט - www.calcalist.co.il. 17 באוגוסט 2018. בדיקה אחרונה ב-8 באוקטובר 2018. 
  20. ^ היסטוריה: סין מבטלת את מדיניות הילד האחד, באתר ynet, 29 באוקטובר 2015
  21. ^ שירות כלכליסט, הצבאות החזקים בעולם: באיזה מקום ישראל?, באתר כלכליסט, 24 באפריל 2016