פורטל:גרמניה/היסטוריה
אחת הסוגיות המורכבות בהקשר זה היא שאלת מעמדה של אוסטריה, מדינה דוברת גרמנית שהיא חלק מהמרחב התרבותי של גרמניה. מדינה זו הייתה דומיננטית במסגרת האימפריה הרומית הקדושה, הנחשבת לעיתים כמקבילתה הקדומה של "גרמניה" או הרייך הראשון; יחד עם זאת, אוסטריה לא נכללה במסגרת איחוד המדינות הגרמניות ב-1871, וסופחה ל"גרמניה" רק למשך תקופה קצרה של שמונה שנים (1938–1945).
לערך המלא • לקטגוריית ההיסטוריה של גרמניה
האימפריה הרומית הקדושה 962–1806
האימפריה הרומית הקדושה (בלטינית: Sacrum Romanum Imperium), הידועה גם בשם הרייך הראשון, הייתה ישות מדינית שהתקיימה במרכז אירופה ובמערבה לאורך ימי הביניים. האימפריה צמחה בחלקה המזרחי של האימפריה הפרנקית, לאחר שזו חולקה בהסכם ורדן (843), וקיומה ארך קרוב לאלף שנים, עד לפירוקה בשנת 1806 לאחר קרב אוסטרליץ.
שמה של האימפריה עבר שינויים היסטוריים רבים. בשנת 1034 כונו השטחים שבבעלותו של הקיסר קונראד השני בשם האימפריה הרומית, ואילו ב-1157 היה שמם האימפריה הקדושה. ייחוס התואר הקיסר הרומי לשליטים צפון-אירופיים החל עוד קודם לכן, בתקופתו של אוטו השני (קיסר 983-973). קיסרים מזמנו של קרל הגדול (מת בשנת 814) ועד לזמנו של אוטו הראשון (אוטו הגדול, קיסר 973-962) השתמשו בתואר אימפרטור אוגוסטוס. תחילת השימוש במונח האימפריה הרומית הקדושה מתוארכת לשנת 1254, ואילו השימוש בביטוי האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית (בלטינית: Sacrum Imperium Romanum Nationis Germanicae) (בגרמנית: Heiliges Römisches Reich Deutscher Nation) מופיע לראשונה בשנת 1512, לאחר שעבר וריאציות אחדות בסוף המאה ה-15.
נוסף על כך, בני הזמן התקשו אף להגדיר את מהותה של האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1667 כתב סמואל פופנדורף (אנ') בחיבורו De statu imperii Germanici": Nihil ergo aliud restat, quam ut dicamus Germaniam esse irregulare aliquod corpus et monstro simile ..." ("נותר לנו, אם כן, לקרוא לגרמניה גוף שאינו כפוף לאף כלל, המזכיר מפלצת"). הפילוסוף הצרפתי וולטייר תיאר מאוחר יותר את האימפריה (בלעז - מתורגם גם כקיסרות) כמדינה שהיא "חילונית, ולא קדושה, גרמנית, ולא רומית וממלכה, ולא קיסרות".
לערך המלא • לקטגוריית האימפריה הרומית הקדושה • לרשימת קיסרי האימפריה הרומית הקדושה
.png)
.svg)
השם פְּרוּסְיָה (בגרמנית: Preußen, ⓘ?) מציין שטחים וממלכה היסטורית החופפים במידה מסוימת את שטחי גרמניה של היום. במקור הייתה פרוסיה כינוי לשטחו של שבט ה"בורוסי" הבלטו-סלאבי, ועד המאה ה-11 נקראה בשם "בורוסיה". אחר כך הייתה לאחת מהארצות במסדר הטבטוני, ומאז המאה ה-16 היא הייתה לדוכסות של בית הוהנצולרן בצמיתות פולנית-ליטאית. החל משנת 1701 הייתה פרוסיה ממלכה ריבונית, שהייתה בשנים 1871-1945 חלק מהאימפריה הגרמנית, רפובליקת ויימאר והרייך השלישי.
השם פרוסיה התייחס בימי הביניים המאוחרים רק לשטחים שמחוץ לקיסרות הרומית הקדושה בין הינטר-פומרן וקורלנד, אשר הפכו מאוחר יותר לפרובינציות "פרוסיה המזרחית" ו"פרוסיה המערבית". מאז 1466 חולקו שטחים אלו בין מלך פולין ובית הוהנצולרן. במאה ה-18 הלך והתקבל הכינוי פרוסיה לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן, כולל אלה שבשטחה של הקיסרות הרומית הקדושה. אחרי 1866 התפרסה ממלכת פרוסיה (מאז 1918 המדינה החופשית פרוסיה) על כמעט כל שטחה של צפון גרמניה והיוותה כשני שלישים משטחה של האימפריה הגרמנית. בשטחה של פרוסיה נמצאו כמה מובלעות של מדינות קטנות דוגמת שאומבורג-ליפה, מקלנבורג-שוורין ומקלנבורג-שטרליץ. ערי הבירה והשלטון הפרוסיות היו במהלך השנים קניגסברג (כיום קלינינגרד), ברלין ופוטסדאם.
לימי הזוהר שלה הגיעה פרוסיה במחצית השנייה של המאה ה-18 תחת מלכותו של פרידריך השני (הגדול), אז הייתה למעצמה הגרמנית השנייה בגודלה, והחמישית באירופה, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 כאשר הייתה לכוח המניע של האחדות הגרמנית תחת מי שהיה ראש הממשלה ואחר-כך רייכסקאנצלר, אוטו פון ביסמרק.
עם פרוסיה מזוהים עד ימינו "ערכים פרוסים" שמקורם במוסר הפרוטסטנטי דוגמת אמינות, דייקנות, חסכנות, צניעות, כבוד וחריצות, ומצד שני סגידה למיליטריזם. הפרוסים מייחסים לערכים אלו את עליית ארצם לכדי מעצמה אירופאית.
הצבעים הפרוסים, שחור ולבן, מקורם במעיל הלבן ועליו צלב שחור שנשאו אבירי המסדר הטבטוני. (משילובם עם צבעי האדום-לבן של ליבק, החברה הקטנה ביותר בקיסרות הגרמנית, נוצר בשנת 1871 הדגל השחור-לבן-אדום של הקיסרות). מאז הרפורמציה מופיע המוטו Suum cuique (בלטינית: לכל אחד את שלו) על סמל פרוסיה.
הקונפדרציה הגרמנית 1815 — 1866
הקונפדרציה הגרמנית (בגרמנית: Deutscher Bund) הייתה איחוד רופף של מדינות במרכז אירופה, אשר נוסד בקונגרס וינה (1815) והתקיים במשך כיובל שנים, עד שנת 1866. ביסוד האיחוד עמד הצורך לארגן מחדש את מדינות האימפריה הרומית הקדושה, אשר קרסה בשנת 1806. בשנים שלאחר קריסת האימפריה הרומית הקדושה ועד לתבוסתו הסופית של נפוליאון בווטרלו בשנת 1815, אוגדו המדינות הללו בקונפדרציה של הריין.
שטח הקונפדרציה הגרמנית היה זהה במידה רבה לשטח האימפריה בזמן המהפכה הצרפתית (מלבד השטח שבו נמצאת כיום בלגיה). מספרן של המדינות החברות בקונפדרציה, שבתקופת האימפריה מנה מאות בודדות, קוצץ לכשלושה תריסרים בלבד. עם זאת, המדינות זכו לריבונות מלאה ולהכרה דיפלומטית גורפת. הן קשרו עצמן בברית הגנה משותפת והחזיקו יחדיו בביצורים במיינץ, לוקסמבורג, רשטאט, אולם ולנדאו. אספה פדרלית התכנסה באופן קבוע בעיר פרנקפורט.
הקונפדרציה קרסה בשנת 1866 לאחר המלחמה האוסטרו-פרוסית, ותחתיה הוקמה הקונפדרציה הצפון גרמנית. כל מדינות הקונפדרציה הגרמנית נעשו חלק מהאימפריה הגרמנית של אוטו פון ביסמרק לאחר איחוד גרמניה בשנת 1871, להוציא את אוסטריה, לוקסמבורג, לימבורג וליכטנשטיין.
הקיסרות הגרמנית או האימפריה הגרמנית (בגרמנית: Deutsches Reich) הוא שמה המקובל של גרמניה בתקופה שראשיתה בכינונה כמדינת לאום מאוחדת ב-18 בינואר 1871 לאחר איחוד מדינות גרמניה השונות, וסופה בהתפטרותו של הקייזר (קיסר) וילהלם השני ב-9 בנובמבר 1918.
הגרמנים משתמשים במונח "קייזרייך" (Kaiserreich) בהתייחסם לתקופה זו, מונח הנמצא בשימוש גם על ידי היסטוריונים שאינם דוברי גרמנית. כינוי אחר לתקופה, המקובל בשפות זרות אך בגרמנית מופיע רק לעיתים נדירות, הוא הרייך השני. כינוי זה מתבסס על התפיסה המתייחסת לאימפריה הרומית הקדושה בתור הרייך (קיסרות או אימפריה) הראשון (ובהתאם לאידאולוגיה הנאצית, גרמניה הנאצית היא הרייך השלישי).
עלייתו של הקאנצלר הפרוסי אוטו פון ביסמרק בשנת 1862 הייתה נקודת מפנה בתהליך עיצובה של הלאומיות הגרמנית, שהושתתה עד אז על האידיאליזם הרומנטי של מהפכת "אביב העמים" בשנת 1848. ברוח ה"ריאלפוליטיק", גישתו האינטרסנטית והסמכותנית לניהול הפוליטיקה והדיפלומטיה, ביקש ביסמרק לקדם את ההגמוניה הפרוסית, וזאת באמצעות חתירה לאיחוד הנסיכויות הגרמניות לכדי מדינה גרמנית שמרנית אחת - הקיסרות הגרמנית.
המדיניות הפנימית שהנהיג ביסמרק בגרמניה שיחקה תפקיד חשוב ביצירת התרבות הפוליטית האוטוריטרית של הרייך השני. לאחר האיחוד ב-1871 פחת העיסוק הגרמני בפוליטיקה היבשתית, במה שאפשר לממשלה הפרלמנטרית-למחצה להעביר באופן חלק למדי שורת רפורמות מדיניות וכלכליות - בבחינת "מהפכה מגבוה" - אשר הפכו את המדינה החדשה למעצמה התעשייתית המובילה בעולם בן הזמן.
רפובליקת ויימאר (בגרמנית: Weimarer Republik) הוא שמה של תקופה שלטונית בתולדות גרמניה, שהחלה ב-9 בנובמבר 1918, עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, עת הכריז פיליפ שיידמן, המדינאי הסוציאל-דמוקרט, על הקמת רפובליקה גרמנית סוציאליסטית, וראש המפלגה הסוציאליסטית פרידריך אברט התמנה לקאנצלר החדש. הרפובליקה הגיעה לקיצה ב-30 בינואר 1933 עת עלה אדולף היטלר לשלטון.
לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה מונה האריסטוקרט הליברל מקס פון באדן לקאנצלר גרמניה. מינויו של פון באדן היה כפי הנראה עקב המוניטין שלו כאדם מתון, המסוגל לנהל משא ומתן עם מדינות חוץ, וזאת לנוכח התבוסה במלחמה, שהייתה כבר עובדה מוגמרת בשלב זה. קודמיו של פון באדן בתפקיד היו בובות של אילי המלחמה ששלטו בפועל בגרמניה - הגנרלים מן המטה הכללי ובראשם פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף. פון באדן, בניגוד לקודמיו, החליט לגלות עצמאות, והכריז על שורת רפורמות ועל צעדים במישור מדיניות הפנים. לראשונה הוקמה ממשלה שבה ישבו נציגים סוציאליסטים. הקאנצלר הפך לאחראי בפני הרייכסטאג ונקבע שרק הוא יכול להכריז על מלחמה, שוחררו אסירים פוליטיים, ומשרת הקייזר (קיסר) הפכה לייצוגית בלבד.
הבחירות היחסיות הביאו להתחזקות מפלגות קטנות ולפיצול פוליטי וחברתי. מפלגות רבות התנגדו לקיום רפובליקה בגרמניה ודגלו בשיטות אחרות. שני צידי המתנגדים - מהימין הלאומני עד לשמאל הקומוניסטי - לא בחלו גם באלימות ורציחות פוליטיות וכך נוצרה אווירה אנטי דמוקרטית מעוררת פחד. כדי להחליט על פעולה כלשהי היה צורך בפשרה עם מספר רב של גורמים, כך שהפעולה הייתה לעיתים חסרת תוכן ותכלית.
גרמניה חסרה מעמד בינוני-בורגני יציב, שמהווה משענת לדמוקרטיה, כיוון שנחלש מהמשבר ומהאינפלציה. בנוסף לחברה הגרמנית מסורת מונרכית של מאות שנים, שלא יכולה להמחק ב-14 שנות דמוקרטיה. בעקבות סילוק הקיסר חלה אי יציבות בדפוסים והערכים השמרניים של הגרמני הפשוט. מיתוס המלחמה, "פולחן החייל המת" שמהווה חלק מהתרבות הגרמנית לאורך הדורות, דווקא התחזק בעקבות התבוסה וגרם לריאקציה - שאיפה לחזור לעבר, לשלטון היחיד והלאומנות הכלל-גרמנית.
  גרמניה הנאצית היה הכינוי לגרמניה בין השנים 1933–1945, בזמן בו שלטה המפלגה הנאצית ואדולף היטלר עמד בראש המדינה. בנובמבר 1932 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות האחרונות בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון. המפלגה הנאצית קיבלה 33% אחוז מהקולות. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קיבלה 20% מהקולות, המפלגה הקומוניסטית 17%, מפלגת המרכז הקתולית 15%, המפלגה הלאומית 9% ומפלגות קטנות נוספות 6% מהקולות. על הנשיא פאול פון הינדנבורג היה להחליט על מי מראשי המפלגות להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה. לעזרת אדולף היטלר, מנהיג המפלגה, באו הכוחות השמרניים בגרמניה, האצולה היונקרית שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא ושלוחיה כמו הגנרל שלייכר, הקאנצלר לשעה ברינינג, והנשיא פאול פון הינדנבורג ששאפו מכבר לחסל את התעתוע הדמוקרטי המזיק במדינתם. לבסוף, החליטו קובעי המדיניות מאחרי הקלעים, ובראשם הגנרל שלייכר ופון פאפן, להמליץ בפני הינדנבורג על מינוי היטלר לקאנצלר גרמניה בסברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. היטלר מונה לקאנצלר ב-30 בינואר 1933. כבר בחודש פברואר החל תהליך הפיכת המשטר בגרמניה לדיקטטורי. הרמן גרינג מונה לשר הפנים של פרוסיה ובכך היה ראשון מבין חברי מפלגה רבים שימונו לתפקיד ציבורי. בשנים הבאות אויש רוב מנגנון המדינה על ידי נאצים. בחודש פברואר יצאה תקנת החירום הראשונה מני רבות "למען הגנת העם הגרמני". התקנה הסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה. ב-28 בפברואר הצטרף לתקנה ה"חוק לשעת חירום להגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים". התירוץ לחוק היה שהיו אלה הקומוניסטים שהציתו את בניין הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) יום קודם לכן. אנשים רבים מאמינים שבניין הרייכסטאג הוצת על ידי הנאצים עצמם. החוק ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והיווה הבסיס למשטר היחיד של היטלר. הוא לקח לידיו סמכויות רבות יותר והנהיג "מדינת משטרה" בה לפרט אין הגנה. בנוסף הממשלה הגרמנית קיבלה סמכות לעקוף את ממשלות המדינות השונות בגרמניה ובכך החל הרס המבנה הפדרטיבי ששרר שם. הכול כאמור בטענה שיש להתגונן מפני הקומוניסטים. |
 השואה היא רצח העם והניסיון השיטתי לרצוח את כל בני העם היהודי אשר ביצעו הנאצים, עוזריהם ובני בריתם במהלך מלחמת העולם השנייה. הנאצים רדפו ורצחו גם צוענים, הומוסקסואלים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים, ושבויי מלחמה רוסים (ראו גם: השמדת לא-יהודים במלחמת העולם השנייה), אך במושג "שואה" נעשה שימוש על פי רוב רק באשר להשמדת היהודים. בהגדרתה הרחבה מתחילה תקופת השואה כבר ב-1933, אז עלתה המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר לשלטון בגרמניה והחלו רדיפות היהודים. בהגדרתה המצומצמת יותר תקופת השואה מתייחסת לשנות מלחמת העולם השנייה בהן התחילו מעשי הרצח ההמוניים. מלחמת העולם השנייה הביאה את הנאצים להחריף באופן קיצוני את פעולותיהם נגד היהודים. לפני המלחמה מדיניותה של גרמניה הנאצית התמקדה בעיקר באפליה חוקתית ועידוד הגירה של היהודים. בזמן המלחמה, לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, עברו הנאצים למדיניות חריפה הרבה יותר כלפי היהודים: תחילה ריכוזם בגטאות ובמחנות ואחר כך רצח והשמדה המונית. תחושת החרום, הקנאות האידאולוגית וזילות חיי האדם של ימי המלחמה הביאה להקצנה חריפה של מעשי הנאצים. |
בעקבות תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה ותחילה של המלחמה הקרה, פוצלה גרמניה לשתי מדינות, מערב גרמניה ומזרח גרמניה, למשך כ-40 שנים, פיצול שסימל את חלוקתה של אירופה לגוש המזרחי ולגוש המערבי. רק בשנת 1990, עם נפילת חומת ברלין בשנת 1989, גרמניה התאחדה מחדש.
עם כניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945 החזיקו כוחות אמריקאיים ובריטיים בחלקה המערבי של גרמניה וכן בתורינגיה ובחלקים מסקסוניה, סקסוניה-אנהלט ומקלנבורג. בהתאם להסכמות שהושגו קודם לשוך הקרבות נערכו בעלות הברית המערביות ביום 1 ביולי 1945 בגבולות שעליהם הוסכם.
בוועידת פוטסדאם באוגוסט 1945 חילקו ביניהם ארבע בעלות הברית המנצחות ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת את גרמניה בגבולות רפובליקת ויימאר לאזורי כיבוש נפרדים.
  גרמניה המזרחית (או הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, בגרמנית: Deutsche Demokratische Republik, ובקיצור: DDR) היא מדינה היסטורית שהתקיימה בין השנים 1949–1990. בתום מלחמת העולם השנייה, נותרה אירופה מחולקת: מזרחה נתונה לשליטת ברית המועצות ומערבה מורכב ממדינות עצמאיות. הכוחות הסובייטים לא יצאו מהחלק שכבשו בגרמניה, וכך חולקה גרמניה לשתיים, כאשר בחלק המזרחי שנכבש על ידי ברית המועצות הוקמה מדינה קומוניסטית. גרמניה המזרחית הייתה גרורתה של ברית המועצות והייתה חברה בברית ורשה. בירתה של גרמניה המזרחית הייתה החלק המזרחי של ברלין. הסובייטים שלטו בגרמניה המזרחית ולתושבי מדינה זו לא התאפשר המעבר למערב גרמניה. כחלק מהפרדה זו בין מזרח העיר למערבה נבנתה בשנת 1961 חומת ברלין אשר הפרידה במשך 29 שנה בין ברלין המזרחית למערבית. |
  שמה הרשמי של גרמניה המערבית היה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (Bundesrepublik Deutschland). עיר הבירה של גרמניה המערבית הייתה בוֹן. הקמתה הסופית של גרמניה המערבית מתוך שטחי הכיבוש של ארצות הברית, צרפת ובריטניה בשטח גרמניה הוכרזה ב-5 במאי 1955, כמעט עשור לאחר כניעת גרמניה הנאצית. בגרמניה המערבית, כמו גם בשאר מדינות מערב אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, קודמה הדמוקרטיה, המבנים בה נבנו בסגנון מערבי מודרני והמנטליות הייתה מנטליות מערבית. גרמניה המערבית הצטרפה לברית נאט"ו (מה שהיווה את הגורם הישיר להקמת ברית ורשה) ולגלגוליו הקודמים של האיחוד האירופי. בשנת 1961, בשיא המלחמה הקרה נבנתה בין גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית חומת ברלין שהחזיקה מעמד 28 שנה. |
|
|
|
גרמניה אוחדה רשמית ב-3 באוקטובר 1990, וחמש המדינות שהרכיבו את גרמניה המזרחית הצטרפו לרפובליקה הפדרלית של גרמניה.
למידע נוסף, ראו איחוד גרמניה במאה ה-20 וגרמניה אחרי האיחוד
לאירועים לפי שנים החל מהאיחוד, ראו קטגוריית שנים בגרמניה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
800 |
|
|---|---|
843 |
|
962 |
|
1250 |
|
1517 |
|
1618 – 1648 |
|
1806 |
|
1813 |
|
1815 |
|
1848 |
|
1866 |
|
1871 |
|
1888 |
|
1890 |
|
1914 |
|
1918 |
|
1919 |
|
1923 |
|
1929 |
|
1933 |
|
1935 |
|
1936 |
|
1938 |
|
1939 – 1945 |
|
1949 |
|
שנות ה־50' |
|
שנות ה־60' |
|
שנות ה־70' |
|
שנות ה־80' |
|
שנות ה־90' |
|
שנות ה־2000 |
|