ויקיפדיה

פיודור דוסטויבסקי

סופר רוסי
(הופנה מהדף פיודור דוסטוייבסקי)

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (ברוסית: ‏Фёдор Михайлович Достое́вскийⓘ‏Ⓘ‏; 11 בנובמבר 1821, מוסקבה – 9 בפברואר[1]1881, סנקט פטרבורג) מגדולי וחשובי הסופרים ומחברי הרומנים במאה ה-19, מן הדמויות המרכזיות והחשובות בתולדות הספרות הרוסית בפרט והספרות העולמית בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. מיצירותיו: אנשים עלובים, הכפיל, המתבגר, כתבים מן המרתף, החטא ועונשו, המהמר, אידיוט, שדים והאחים קרמזוב.

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי
Фёдор Михайлович Достоевский
לידה 11 בנובמבר 1821
מוסקבה, מחוז מוסקבה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בינואר 1881 (יוליאני) לוח שנה לא מוגדר, ככל הנראה יוליאני
סנקט פטרבורג, מחוז סנקט פטרסבורג, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית העלמין טיחווין עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט Д., Пружинин, Н. Н., Зубоскалов, Ред., Ф. Д., М-ий, М., Друг Кузьмы Пруткова, Летописец, Зубоскал, —ий, N.N. עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה להנדסה צבאית, Nikolay engineering school עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי ספרות ריאליסטית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות כתבים מן המרתף, החטא ועונשו, אידיוט, שדים, האחים קרמזוב, רשימות מבית המוות, המהמר, אנשים עלובים, הכפיל
תקופת הפעילות 1844–1880 (כ־36 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ וולטר סקוט, פושקין, קרמזין, שייקספיר, גתה, ביירון, הוגו, שילר, בלזק, דיקנס, גוגול
השפיע על פרידריך ניטשה, פרנץ קפקא, וירג'יניה וולף, קנוט האמסון, ג'רג' לוקאץ', מיכאיל בכטין, הרמן הסה, אלבר קאמי, אקירה קורוסאווה, סרגיי פרוקופייב, ג'ורדן פיטרסון, אוסאמו דזאי
בן או בת זוג
  • אנה דוסטויבסקיה (1867–ערך בלתי־ידוע)
  • מריה דוסטויבסקיה (1857–ערך בלתי־ידוע) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים ליובה דוסטויבסקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
fedordostoevsky.ru
חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים

עריכה

משפחת דוסטויבסקי הייתה משפחה רוסית או בלארוסית מהדוכסות הגדולה של ליטא שהיגרה לאוקראינה וירדה מנכסיה. מוצאה היה מהכפר דוסטוייב שבקרבת ברסט ליטובסק, אז חלק מהאימפריה הרוסית וכיום בבלארוס. סבו של פיודור מצד אביו היה כומר. אביו של פיודור, מיכאיל אנדרייביץ', שנולד בשנת 1787, ברח מהבית בגיל 15 למוסקבה, השלים בה את לימודיו באקדמיה לרפואה,[2] השתתף במלחמת 1812 כרופא צבאי, ובשנת 1821 הצטרף כרופא ראשי לבית החולים על שם מארינסקי, שטיפל בעניי מוסקבה. אמו של פיודור, מאריה פיודורבנה, הגיעה ממשפחת סוחרים מוסקבאית בשם נצ'אייב (Нечаев). אביו, מיכאיל, הוצג בפני משפחתה בשנת 1819, כשהיה בן 30 ומאריה בת 19.[3] אף שהנישואים הוסדרו מראש בין מיכאיל לאב המשפחה, פיודור טימופיביץ', ניכר מהתכתבויות בין השניים כי לצד נימה עניינית היו הקשרים בין בני הזוג מלאים רגש וחיבה.[4] לבד לעבודתו בבית החולים, שעבורה השתכר 100 רובל בחודש, החזיק מיכאיל גם בדירה מטעם המדינה ובקליניקה פרטית, והיה מגיע לבתיהם של מטופלים ברחבי מוסקבה.

ילדות

עריכה

פיודור מיכאילוביץ' היה השני מתוך שבעה ילדים: מיכאיל (1820), פיודור (1821), וארוורה (1822), אנדריי (1825), ורה (1829), שאחותה התאומה ליובוב שרדה רק כמה ימים לאחר הלידה, ניקולאי (1831) ואלכסנדרה (1835).[5] בעוד שאחיו הבכור מיכאיל נקרא על שם אביהם, פיודור נקרא על שם סבו מצד אמו. האב מיכאיל, שהיה אלכוהוליסט ונטה להתקפי דיכאון, לא נהג ככל הנראה להכות את ילדיו, אף שהדבר היה נהוג ומקובל באותה תקופה. הוא הרבה אמנם לנזוף בהם, והקפיד על משמעת נוקשה – כאשר נם את שנת הצהריים, היה על אחד מהילדים לעמוד כל עת לידו בדממה מוחלטת, ולגרש את הזבובים שהתקרבו לפניו.[6] מיכאיל שלח את ילדיו לבתי ספר פרטיים במקום לבתי ספר ציבוריים, פריווילגיה שבקושי היה יכול להרשות לעצמו. הוא גם השקיע שעות רבות בחינוכם, ולימד אותם לטינית, גאומטריה ומקצועות נוספים. הדאגה של האב לילדיו ניכרה גם בהיקף המכתבים ששלח למיכאיל ולפיודור בזמן שלמדו בפנימייה צבאית. פיודור עצמו, שבשנותיו המאוחרות היה מודאג מהתפוררות המבנה המשפחתי ברוסיה, כתב לאחיו אנדריי בשנות ה-70 של המאה ה-19 כי הוריהם היו "אנשים מצוינים", והוסיף כי "כאלה אבות, כאלה אנשי משפחה, אתה ואני לא יכולים להיות, אח!".[7]

משפחת דוסטויבסקי התגוררה בדירה קטנה בבעלות ממשלתית בקומת הקרקע של בית החולים. פיודור ואחיו הבכור מיכאיל ישנו בתא קטן נטול חלונות, כשמחיצת עץ מפרידה ביניהם. וארוורה, שהייתה צעירה מפיודור בשנה, ישנה על ספה בסלון, והילדים הצעירים יותר ישנו בחדר השינה של ההורים. אף שמצבה הכספי של המשפחה לא היה מזהיר, עשה האב מאמצים כדי לשמור על תדמית של מעמד אצולה: המשפחה החזיקה בשבעה משרתים, בהם כובסת ואומנת לילדים, ובארבעה סוסים.[8] לפי האח אנדריי, שספר זיכרונותיו הוא המקור העיקרי לתקופה זו,[9] כאשר מאריה הייתה נוסעת בכרכרה, אחד המשרתים היה לובש מדים ייצוגיים ומלווה אותה, כפי שהיה נהוג במוסקבה באותה תקופה.[3]

בית החולים מארינסקי שבו עבד מיכאיל (ובו גם נולד פיודור) שירת את דלת העם. היה זה מוסד נטול יוקרה ששכן באחד הרבעים העניים של מוסקבה, סמוך למוסד לחולי נפש, בית קברות לפושעים פליליים ובית יתומים. אף על פי שהוריו אסרו זאת עליו, נהג פיודור הצעיר לצאת לגינת בית החולים, לשבת עם המאושפזים ולשמוע את סיפוריהם. מסופר ששם החל לחוש לראשונה את אותה אמפתיה כלפי האומללים, העניים וחסרי המזל, שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר ביצירתו. לפי התכתבויות בין הוריו וזיכרונותיו של אנדריי, היה פיודור ילד חסר מנוחה, "כדור אש של ממש", שהיה יוזם ומוציא לפועל תעלולים ומתיחות שונות, ולא עורר חיבה יתרה מצד אמו.[8] מבחינה זו היה שונה מאוד מאחיו הבכור מיכאיל, שהיה שקט ופסיבי, אך השניים הסתדרו היטב זה עם זה.

 
בית החולים ע"ש מארינסקי במוסקבה שבו עבד אביו של דוסטויבסקי. המשפחה התגוררה בדירה במתחם

בשנת 1831 רכשה המשפחה אחוזה בדארובואה, מדרום למוסקבה, שכללה שני כפרים קטנים. מיכאיל ופיודור בילו עם אמם באחוזה ארבעה חודשים בכל שנה עד שהתחילו ללמוד, ולאחר מכן היו מגיעים לתקופות קצרות יותר. בית הכפר של המשפחה בדארובנה היה קוטג' קטן בן 3 חדרים, עם גג מסכך שעליו חיפו כמה עצי טיליה. לא רחוק מהבית הייתה חורשה של עצי לבנה שנקראה בריקובו. בחורשה בשם זה ניהל ניקולאי סטאברוגין דו־קרב ברומן "שדים". במשפחה קראו לחורשה "השדה של פדיה", מכיוון שפיודור היה מבלה שם זמן רב.[10] גם הוא וגם אנדריי מתארים את החודשים שבילו בדרובואה כמאושרים למדי. הילדים היו משחקים עם ילדי האיכרים בכפר, ואף סייעו לחקלאים שעבדו באזור. אנדריי מספר כי פעם אחת פיודור רץ שתי ורסטאות (קצת יותר משני קילומטרים) על מנת להביא מים לשתייה לתינוק של איכרה שעבדה בשדה.[11] לפי פרנק, כאשר דוסטויבסקי אמר לאשתו ארבעים שנה מאוחר יותר כי הייתה לו ילדות "מאושרת ושלווה", הוא כנראה חשב על הבית בדארובואה.

בשנת 1833 החלו מיכאיל ופיודור ללמוד בפנימייה קטנה במוסקבה שנוהלה על ידי זוג צרפתי בשם סושארד. את רשמיו ממוסד משונה זה תיאר דוסטויבסקי ברומן "המתבגר". כעבור שנה עברו הבנים לפנימייה פרטית יוקרתית בניהולו של המחנך הצ'כי לאופולד צ'רמאק (Chermak), שנחשבה לאחד ממוסדות הלימוד המצוינים במוסקבה. על מנת לממן את הלימודים של בניו, לקח על עצמו מיכאיל דוסטויבסקי עבודה נוספת, ואף לווה כספים מקרובים עשירים. האח הצעיר אנדריי, שלמד במוסד כמה שנים מאוחר יותר, מציין בזכרונותיו כי צ'רמאק הכיר כל ילד באופן אישי והיה מעורב מאוד בחייהם, וכי ידע על המצב הפיננסי הבעייתי של משפחת דוסטויבסקי והפגין גמישות בנוגע לגובה שכר הלימוד ששולם.[12]

בפנימייה של צ'רמאק לימדו כמה מהפרופסורים הידועים ביותר במוסקבה באותה התקופה. יום הלימודים של החניכים התחיל בשש בבוקר והסתיים בתשע בערב. ניתן דגש ללימודי ספרות, ובמוסד אף הייתה ספרייה גדולה. פיודור לא התחבר עם הנערים האחרים במוסד, שרובם הגיעו ממשפחות מבוססות יותר ונהגו ללעוג לתלמידים החדשים. הוא העביר חלק ניכר מזמנו בספרייה, שם שקע בקריאת משוררי וסופרי התקופה הרומנטית, כמו פושקין, שילר ווולטר סקוט.[12] בסוף כל שבוע הייתה מגיעה לפנימייה כרכרה מבית החולים ולוקחת את האחים הביתה, ממנו היו יוצאים לעיתים רחוקות בלבד.[13]

בסתיו 1836 הורע מצבה הרפואי של מאריה פיודורבנה, שמגיל צעיר סבלה מבעיות בחזה ובדרכי הנשימה, והיא אובחנה כחולת שחפת. אמו של דוסטויבסקי איבדה במהירות את כוחה,[5] ועל אף התייעצויות יומיומיות עם עמיתיו, לא הצליח אביו מיכאיל לעשות דבר כדי לשפר את מצבה. לפי הזכרונות של אנדריי, על ערש דווי, עם כל המשפחה סביבה, שבה מאריה פיודורבנה לפתע להכרתה, ביקשה לקבל לידה צלב, בירכה את בעלה וילדיה, ונפטרה ב-27 בפברואר 1837. אנדריי מוסיף כי האב מיכאיל היה "הרוס לחלוטין".[14]

סנקט פטרבורג

עריכה

עוד בסתיו 1836 הגיש האב מיכאיל בקשה רשמית לממונה עליו בבית החולים כי בניו יתקבלו לאקדמיה של חיל ההנדסה בסנקט פטרבורג במימון ממשלתי. לאחר שהבקשה אושרה, ועל אף שלפיודור ולאחיו מיכאיל לא היה שום רצון להפוך למהנדסים ורוב שאיפותיהם היו בכיוון ספרותי, מלאו השניים אחר מצוות אביהם.[14] מיכאיל האב השאיר אותם בפנימייה צבאית בעיר במאי 1837 על מנת שיתכוננו לבחינות הכניסה לבית הספר, והוא עצמו, יחד עם הילדים הצעירים יותר, עבר לאחוזה הכפרית בדרובואה. פיודור עבר את המבחנים בהצלחה והחל ללמוד בבית הספר בינואר 1838. מיכאיל, לעומת זאת, לא התקבל לבית הספר בשל בריאותו הלקויה, והחל ללמוד באקדמיה הצבאית בעיר רוול (טאלין של ימינו), שהייתה פחות יוקרתית מהאקדמיה בסנקט פטרבורג.[15] האחים שמרו על קשר רצוף באמצעות מכתבים.

בזמן שהותו בסנקט פטרבורג התיידד דוסטויבסקי עם איוון שידלובסקי, משורר ופקיד זוטר שהיה מבוגר ממנו בחמש שנים, על רקע העניין הספרותי המשותף וההערצה שחלקו למשורר פרידריך שילר. ממכתבים שכתב לאחיו מיכאיל באותה התקופה עולה כי הוא סלד מאוד מלימודי המתמטיקה, וכי את רוב זמנו הפנוי העביר בקריאה נמרצת של שייקספיר (בעיקר המלט), א.ת.א. הופמן, אונורה דה בלזק, בלז פסקל, גתה, ויקטור הוגו וז'ורז' סאנד.[16] באחד המכתבים כתב דוסטויבסקי לאחיו: "הנפש שלי כבר אינה סובלת מאותם התקפים אלימים כבעבר. הכל בה שקט, כבלב אדם שמטפח תעלומה עמוקה ... אני בטוח בעצמי. האדם הוא תעלומה, ואת התעלומה הזאת יש לפתור".[17]

ביוני 1839 נפטר אביו של פיודור. שעות ספורות לאחר מותו נפוצו בסביבה שמועות לפיהן נרצח מיכאיל דוסטויבסקי על ידי משרתיו, בזמן התפרצות זעם שלו שנבעה משכרות. לפי אותן שמועות, כפתו המשרתים את אב המשפחה והשקו אותו בוודקה עד שנחנק למוות. תיאור של מקרה דומה מופיע ביצירתו של דוסטויבסקי "רשימות מבית המוות". לפי סברה אחרת, סיפור הרצח הומצא על ידי אחד השכנים, שביקש לרכוש את אחוזת דוסטויבסקי במחיר נמוך, ומיכאיל מת למעשה משבץ.

התקפי האפילפסיה

עריכה

דוסטויבסקי סבל מהתקפי אפילפסיה, אך הדעות חלוקות בנוגע למועד התפרצות המחלה ותדירות ההתקפים לאחר מכן. במאמר בשם "דוסטויבסקי ורצח אב" שהתפרסם בשנת 1928 ייחס זיגמונד פרויד את התפרצות המחלה אצל דוסטויבסקי לתסביך אדיפוס: לטענתו, דוסטויבסקי חש רגשות אשמה עזים לאחר מות אביו, מכיוון שבסתר ליבו ייחל לרצח זה. רגשות האשמה התבטאו בצורת נוירוזה, שהביאה להתפרצות המחלה. לפי פרויד, קווי מחשבה דומים ניתן לזהות בדמותו של איוון קרמזוב מהרומן "האחים קרמזוב", וזהו אף המניע הנסתר לכתיבת הרומן "החטא ועונשו", המדגים את אותן רגשות אשמה אצל רסקולניקוב.[18] עם זאת, הביוגרף ג'וזף פרנק שולל תאוריה זו: לטענתו, העדות היחידה להתפרצות המחלה בגיל צעיר היא זיכרון של דוסטויבסקי עצמו, לפיו בשנת 1831, כשהיה בן 10, עבר חוויה אותה תיאר כ"הזייה שמיעתית".[19] פרנק טוען כי גם בזכרונות של האח הצעיר אנדריי לא מופיע אזכור של המחלה או התקפים מהם סבל פיודור. פרנק טוען כי ההתקפים הראשונים על רקע של מצוקה נפשית הופיעו בתקופה מאוחרת יותר, כשנתיים לפני שדוסטויבסקי נשלח לסיביר, כלומר בסביבת שנת 1846,[10] וכי זכרונותיו של אנדריי תומכים בתארוך זה. מסיבה זו קשה להצביע על מות האב, שהתרחש שבע שנים קודם לכן, כסיבה להתפרצות המחלה.

תחילת הקריירה הספרותית

עריכה

בשנת 1842 קודם דוסטויבסקי לדרגת סגן משנה, ועזב את האקדמיה הצבאית עם קצבה קטנה. ביחד עם הכסף שהיה שולח אליו גיסו, בעלה של וארוורה, שהופקד על ניהול האחוזה המשפחתית לאחר מות האב, הגיע הסכום לכ-5,000 רובל בשנה.[20] הוא שכר חדר ברחוב ולדימיר, והיה הולך להרצאות לקצינים בבקרים ולתיאטרון בשעות הערב. בהשראתו של שילר, ניסה דוסטויבסקי את כוחו בכתיבת מחזה רומנטי. הוא כתב שני מחזות על דמויות היסטוריות – מרי סטיוארט ובוריס גודונוב – אך שניהם לא נשמרו. ביקורו של בלזק, אחד הסופרים האהובים עליו, בסנקט פטרבורג בשנת 1843, גרם לו לזנוח את השאיפה לכתוב מחזה היסטורי ולהתמקד בשאיפה צנועה יותר: תרגום של הרומן "אז'ני גרנדה", אותו פרסם בלזק עשור קודם לכן.[21] התרגום הושלם ופורסם, אך לא זיכה את דוסטויבסקי בתשומת לב מיוחדת.

רק לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, בשנת 1844, פנה דוסטויבסקי ברצינות לכתיבת פרוזה משל עצמו, עם הנובלה "אנשים עלובים", שנכתב בסגנון של רומן מכתבים. הוא עבד במשך שעות, יום ולילה, ונהג בחשאיות ומסתוריות בנוגע לכתב היד. שותפו לדירה באותה תקופה, סופר מתחיל נוסף בשם גריגורוביץ', לא ידע כלל במה עוסק הסיפור. למרות זאת, כאשר שמע שהמשורר והמו"ל נקראסוב מחפש כתבי יד חדשים, הוא המליץ לדוסטויבסקי לפנות אליו.[22] נקראסוב, שבאותה תקופה הוציא לאור וערך את כתב העת הספרותי "סוברמרניק" ("בן זמננו"), התרשם מאוד מהיכולות של דוסטויבסקי: הוא קרא את כל הסיפור בלילה אחד, ובבוקר ניגש בעצמו לברך את דוסטויבסקי על ההישג. לאחר מכן ניגש נקראסוב לסופר והמבקר ויסאריון בלינסקי עם כתב היד, והכריז: "מצאנו גוגול חדש!". על כך השיב לו בלינסקי: "איתך, גוגולים חדשים צומחים כמו פטריות".[23] עם זאת, מייד לאחר שקרא את הסיפור הורה בלינסקי למשרתיו למצוא את דוסטויבסקי ולהביאו אליו. לפי דוסטויבסקי, שתיאר את האירוע 30 שנה מאוחר יותר, "בלינסקי פתח בנאום נמרץ, כשעיניו בוהקות: האם יש לך מושג, הוא אמר שוב ושוב בקול דק, מה שכתבת כאן?".[23] דוסטויבסקי מוסיף כי לקבל שבחים מאישיות בסדר גודל של בלינסקי היה רגע של ניצחון ופריצת דרך עבורו. הנובלה "אנשים עלובים" התפרסמה בינואר 1846, בקובץ סיפורים שהוציא נקראסוב בשם "אוסף פטרבורגי".

הנובלה השנייה של דוסטויבסקי, "הכפיל", התפרסמה בסוף אותו החודש בכתב העת "רשימות המולדת". יצירה זו לא זכתה לאותה קבלת פנים אוהדת. דוסטויבסקי מספר בזיכרונותיו כי כאשר הקריא קטעים מתוכה לבלינסקי, הוא התמוגג ושפע שבחים בנוגע לכתיבה.[24] עם זאת, בביקורת משותפת שכתב על שתי הנובלות, טען בלינסקי כי על אף שיש ב"הכפיל" כמה קטעים טובים מאוד, קיימת הסכמה בקרב החוג הפטרבורגי כי הסיפור עצמו "כתוב בצורה בלתי נסבלת, ומשעמם באופן נוראי".[25] דוסטויבסקי קיבל את הביקורת באופן קשה, ושקע בדיכאון. שנים לאחר מכן כתב דוסטויבסקי שעל אף שנכשל באופן מוחלט עם הנובלה, ועל אף שהצורה הספרותית שלה היא "כישלון גמור", הרעיון שעומד בבסיס הסיפור הוא צלול ורציני.[26]

לאחר פרסום "הכפיל" פחתה ההתעניינות בדוסטויבסקי, ורוב יצירותיו באותה התקופה זכו לביקורות בינוניות. בשנתיים האחרונות לפני מאסרו, נזקק דוסטויבסקי לסיוע כספי באופן תדיר, אותו העניק לו העורך של "רשימות המולדת", אנדריי קרייבסקי.[27] נדמה היה שתחזיתו של בלינסקי, לפיה דוסטויבסקי יהפוך לאחד הסופרים הגדולים ביותר ברוסיה, לא תתגשם.

מאסר וגלות בסיביר

עריכה

באביב של 1847 החל דוסטויבסקי לבקר ב"חוג פטרשבסקי" – קבוצה חברתית אינטלקטואלית שהתגבשה סביב מיכאיל בוטשביץ' פטרשבסקי, בן אצולה רוסי וחסיד של שארל פורייה. החוג נהג להיפגש בביתו של פטרשבסקי, שכלל ספרייה גדולה עם יצירות רבות שנאסרו לפרסום על ידי המשטר, על מנת לדון ברעיונות סוציאליסטיים וליברליים.[28] דוסטויבסקי היה מבקר קבוע בחוג אף שלא היה ידיד קרוב של פטרשבסקי עצמו.[29][30] באביב של 1848 החלה קבוצה מצומצמת יותר של אנשים מתוך החוג, בהם גם דוסטויבסקי, להיפגש בנפרד. קבוצה זו, שכונתה "חוג פאלם־דורוב" (Palm-Durov), הייתה ביקורתית כלפי תחומי העניין הצרים של פטרשבסקי עצמו, שהתמקד בעיקר בפילוסופיה ובפוליטיקה,[31] וביקשה להרחיב את הדיון גם לנושאים כאמנות, ספרות ומוזיקה. כמה חברים מקרב קבוצה זו, בהם דוסטויבסקי עצמו, ניסו בתחילת 1849 לרכוש בית דפוס קטן, על מנת להדפיס בו חומרי תעמולה ולהפיצם בקרב האיכרים.[32]

ב-23 באפריל 1849 ערכה המשטרה החשאית ברוסיה גל של מעצרים בקרב החברים ב"חוג פטרשבסקי". דוסטויבסקי נעצר במיטתו סמוך לארבע בבוקר, ולאחר חיפוש בביתו נלקח למעצר.[32] הצאר ניקולאי הראשון, שהיה עדיין תחת הרושם של אירועי אביב העמים שנה קודם לכן, ראה במפגשים ובדיונים עניין חמור מאוד, ודרש למצות את הדין עם העצירים.[33] מדוסטויבסקי נשללו הדרגות הצבאיות והזכויות האזרחיות, ויחד עם 15 מהנאשמים האחרים הוא נידון למוות בירייה.

ב-22 בדצמבר 1849 נלקחו חברי "חוג פטרשבקי" לכיכר סמנובסקי בסנקט פטרבורג, שם המתינה להם כיתת יורים. שלושה מבין חברי החוג כבר נקשרו לעמודים ועיניהם כוסו, אך בסופו של דבר הם לא הוצאו להורג. כמה ימים קודם לכן החליט הצאר לחוס על חיי העצירים, אך הורה להודיע להם על כך רק ברגע האחרון.[34] חוויה זו השפיעה על דוסטויבסקי עמוקות. הוא זנח את דעותיו הפרוגרסיביות ושב להיות נוצרי אורתודוקסי אדוק.[35][36] גזר דינו של דוסטויבסקי הומר בארבע שנות מאסר עם עבודת פרך באומסק שבסיביר, ושירות צבאי לזמן בלתי מוגבל. החוויות של דוסטויבסקי בתקופת מאסרו שימשו בסיס לרומן רשימות מבית המוות, שפורסם בשנת 1862; והן גם נרמזות בקצרה בספר החטא ועונשו, שגיבורו רסקולניקוב נדון לעבודת פרך במחנה עבודה ליד הנהר אירטיש שעל גדותיו שוכנת אומסק.

במהלך תקופת מאסרו החמירו התקפי האפילפסיה מהם סבל דוסטויבסקי. ההתקף החמור הראשון אודותיו קיימת עדות בדו"חות רפואיים מבית הכלא אירע בשנת 1850. ההתקף השני אירע כשלוש שנים לאחר מכן, ומאז חזרו ההתקפים בתדירות של אחת לחודש.[37] דוסטויבסקי סיים לרצות את עונשו ב-15 בפברואר 1854.

לאחר שחרורו התגייס דוסטויבסקי כטוראי פשוט לגדוד הקו השביעי ושירת במצודה בסמיפלטינסק (Semipalatinsk), כיום בקזחסטן. בין השנים 1854 ל-1856 כתב כמה שירים בנימה פטריוטית, שאחד מהם הוקדש להכתרתו של הצאר אלכסנדר השני.[38] בשנת 1855 פגש דוסטויבסקי את מריה דמיטרייבנה איסאייב (Isaev), צעירה בת 27 שהייתה נשואה לאלכוהוליסט. השניים החלו ברומן, והתחתנו בפברואר 1857 לאחר מות בעלה.

השיבה לזירה הספרותית

עריכה

בשנת 1859 עזב דוסטויבסקי את הצבא וחזר עם אשתו לסנקט פטרבורג. בנובמבר ודצמבר של אותה השנה התפרסם במגזין "רשימות המולדת" הסיפור הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו, שבכתיבתו החל דוסטויבסקי בתחילת 1858.[39]

בין השנים 1861 ל-1863 הוא ניהל ירחון בשם "Вре́мя” ("זמן" ברוסית) יחד עם אחיו מיכאיל. דוסטויבסקי פרסם מאמרים פרי עטו וקטעים מיצירות שעדיין לא סיים כמעט בכל גיליון.[40] בעיתון זה הוא פרש לראשונה את השקפתו החדשה, המתמקדת בנפש הרוסית ובמאפיינים הייחודיים של רוסיה לעומת האוניברסליזם המערבי. בגיליונות הראשונים של הירחון פרסם דוסטויבסקי את הרומן רשימות מבית המוות, שיצא לאור כספר בשנת 1862. באותו ירחון התפרסם גם הרומן החלכאים והנדכאים. הירחון "Вре́мя" זכה לפופולריות רבה. בשנה הראשונה להוצאתו היו לו כ-2,300 מנויים. שנה לאחר מכן הוא הגיע לתפוצה של יותר מ-4,000 מנויים. באותה שנה החל המגזין לרשום רווחים.[41]

בקיץ 1862 נסע דוסטויבסקי לחו"ל בפעם הראשונה. במשך תקופה של חודשיים וחצי הוא ביקר בצרפת, בריטניה, איטליה, גרמניה ושווייץ, טיול שיניב לאחר מכן את רשימות חורף על רשמי קיץ. במשך טיול זה פיתח דוסטויבסקי התמכרות להימורים, שליוותה אותו שנים רבות לאחר מכן. הוא היה משוכנע כי מצא שיטה בטוחה להרוויח ממשחקי רולטה, ולאחר שהפסיד כספים, פנה אל ידידיו ומכריו, בהם גם הסופר איוון טורגנייב, בבקשה להלוואות וסיוע כספי.[42] בשנים 1862–1863 ניהל דוסטויבסקי רומן עם אפולינאריה (פולינה) סוסלובה, ששימשה לאחר מכן מודל לדמות של קטרינה איוונובנה ב"החטא ועונשו".[43]

הירחון "Вре́мя" של דוסטויבסקי נסגר על ידי השלטונות לאחר שפרסם באפריל 1863 מאמר בנוגע להתקוממות שהתרחשה באותו הזמן בפולין. לדברי דוסטויבסקי, כפי שמעיד אחיו אנדריי, היה זה מאמר פטריוטי שלא הובן כראוי במוסקבה.[44] לאחר שאי ההבנה הובהרה, אושר לאחים דוסטויבסקי לחזור ולהוציא מגזין לאור. ב-1864 הקימו פיודור ומיכאיל דוסטויבסקי ירחון נוסף בשם "Эпо́ха" ("התקופה"), שיצא לאור לראשונה במרץ של אותה שנה. בגיליון הראשון של הירחון פרסם דוסטויבסקי את החלק הראשון של ספרו כתבים מן המרתף. זמן קצר אחר כך נפטרה אשתו מריה דימטריבונה, אובדן שגרם לו זעזוע קשה. ביולי 1864 נפטר גם אחיו מיכאיל.

לאחר מות אחיו לקח על עצמו דוסטויבסקי לדאוג לאלמנתו ולילדיו. מצבו הכלכלי באותה תקופה הלך והידרדר, והוא שקע בחובות. הוא סגר את "Эпо́ха", שמעולם לא הגיע לתפוצה של הירחון הקודם בניהולו. התמכרותו להימורים עלתה לו בכספים רבים, והוא ברח מנושיו למערב אירופה, שם החל שוב ברומן עם אפולינאריה סוסלובה, שסירבה להצעת הנישואים שלו.

גלות שנייה ושיבה לרוסיה

עריכה
 
דוסטויבסקי בשנת 1879

כדי לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלו כתב ופרסם דוסטויבסקי את הרומן החטא ועונשו בשנים 1865–1866. הוא מכר את כל הזכויות על הספרים שפרסם עד אז למוציא לאור בשם סטלובסקי תמורת 3,000 רובל בלבד. מלבד הזכויות על הספרים הקודמים התחייב דוסטויבסקי לספק לסטלובסקי רומן חדש עד נובמבר 1866. במסגרת העבודה על רומן זה, שיצא לאור בשם המהמר, פגש דוסטויבסקי את אשתו השנייה, אנה גריגורייבנה סאניטקינה. אנה בת העשרים החלה לשמש כקצרנית ורשמת עבור דוסטויבסקי ב-4 באוקטובר 1866. זמן קצר קודם לכן סיימה אנה לקרוא את החטא ועונשו, ונמנתה עם מעריציו של הסופר. השניים התחתנו בפברואר 1867, וחודשיים לאחר מכן נסעו לחו"ל, זמן קצר אחרי ששניים מנושיו של דוסטויבסקי הגישו תביעות נגדו.

אנה הייתה בת למשפחה אמידה, ודוסטויבסקי ניסה לעיתים קרובות לשכנע אותה לבקש כסף ממשפחתה. במהלך ביקור בבאדן שבגרמניה הוא הפסיד בהימורים את כל כספם, ולאחר מכן מישכן חלק מתכשיטיה של אשתו על מנת להמשיך להמר. מצב עניינים זה נמשך עד שאנה הצליחה לחסוך מספיק כסף למעבר של השניים לז'נבה, שם לא היה קזינו, באוגוסט 1867.[42] בפברואר 1868 נולדה לזוג בת בכורה, אך היא נפטרה לאחר שלושה חודשים. בתם השנייה, ליובוב, נולדה ב-1869 בדרזדן. בשנה זו השלים דוסטויבסקי את הרומן אידיוט, ושנה לאחר מכן פרסם את הרומן הבעל הנצחי.

בשנת 1871 חזרו בני הזוג לסנקט פטרבורג. בתקופה זו החל המזל להאיר להם פנים: דוסטויבסקי הוציא לאור את הרומן שדים ב-1873 במימון עצמי, והספר זכה להצלחה רבה. בשנים 1873–1874 הוא שימש עורך של השבועון השמרני "האזרח", שהיה בבעלות הנסיך משצ'יסקי, משרה שהעניקה לו הכנסה נאה.[45] את רוב 1875 בילו בני הזוג דוסטויבסקי בעיירה סטאראיה רוסה, אותה עזבו בספטמבר בחזרה לסנקט פטרבורג, שם החל דוסטויבסקי לפרסם באופן חודשי את "יומן הסופר", ירחון בן 16 דפים שכתב לבדו.[46] באותה השנה נולד לבני הזוג בן נוסף, מיכאיל, שנפטר בגיל שלוש מקדחת.

סוף ימיו

עריכה

במשך מרבית שנות ה-70 של המאה ה-19 נהג דוסטויבסקי להתעורר בשעה שתיים בצהריים, לשתות כוס תה ולקרוא את העיתון תוך שהוא מעשן סיגריה מגולגלת. אחרי התה הוא היה מקבל אורחים, ובשעה שלוש בצהריים אוכל ארוחה קלה, עמה היה לוגם כוס וודקה ולועס לחם שחור. לאחר מכן היה נוהג לצאת לטיול רגלי, ולרוב עוצר בבית הדפוס. הוא היה חוזר הביתה בשש בערב, אוכל ארוחת ערב עם המשפחה ומשכיב את הילדים לישון. לאחר מכן היה מתיישב לעבוד, ולעיתים היה כותב עד שעות הבוקר המוקדמות.[47] בשנת 1880 סיים את יצירתו האחים קרמזוב, שהתפרסמה קודם לכן בחלקים בעיתון "רוסקי ווסטניק" (השליח הרוסי).


דוסטויבסקי נפטר ב-9 בפברואר (28 בינואר לפי הלוח הישן) 1881 ונקבר בבית העלמין טיחבין במנזר אלכסנדר נבסקי בסנקט פטרבורג.

יצירתו של דוסטויבסקי

עריכה

מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך הריאליזם של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי ג'רג' לוקאץ' מבחין כי בעוד פאוסט, וילהלם מייסטר, והדמויות המרכזיות שעיצב בלזק, נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדיבידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי".[48]

חוקר הספרות וההוגה הרוסי מיכאיל בכטין טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעיתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב בהחטא ועונשו או סטאברוגין בשדים מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי. מעבר לכך, "קול" של דמות לעולם לא יישמע לבד, אלא תמיד על ידי התנסחות עם "קול אחר", פנימי או חיצוני. כך מציג דוסטויבסקי קיום בו־זמני של תודעות שונות, אשר אינן שואפות להתמזגות או לסתירה. קיום בו־זמני, קיום של זה לצד זה, בעת ובעונה אחת.[49]

מאפיין נוסף שמוצא בכטין ברומנים של דוסטויבסקי הוא מוטיב ה"קרנבל". מושג זה, שמופיע בעבודתו של בכטין על הסופר והכומר הצרפתי פרנסואה רבלה, קשור לריבוי האירועים ולדחיסותם מבחינת הזמן והמקום (האירועים העיקריים בהחטא ועונשו מתרחשים בפרק זמן של כשבועיים, בחלק מצומצם מאוד של סנקט פטרבורג), ולהיפוך של הסדר החברתי. אווירת הקרנבל משמשת אנטיתזה למציאות היומיומית המוכרת, ויוצרת תחושה של "הכל יכול לקרות" – כפי שאכן קורה לעיתים קרובות ברומנים של דוסטויבסקי. הקרנבל מאתגר את הנורמות של "החיים הרגילים" וכך בטל בקרנבל כל סדר היררכי מצורה זאת. הקרנבל מדגיש את השוני, את האחרות, את מה שנדחק אל השוליים ודוכא בחיי היום־יום. אנו יכולים לראות היבט זה בהגותו של דוסטויבסקי, ראשית כל על ידי הפוליפוניה העוצמתית שקיימת בזאת. ריבוי קולות שאינם מתמזגים ואינם משמשים כשופר לתודעתו של המחבר-סופר. כל הקולות "שווי ערך", כל קול עומד בפני עצמו ולא משועבד לקולות אחרים. כך בעצם בטלה סמכותו של "המרכז" האימנתי, ומתאפשר פתח לקולות "שוליים" יותר. חשוב גם הוא ליצירותיו של דוסטויבסקי הוא דמות הכפיל-מדיח. לרוב גיבוריו קיימת דמות כפיל-מדיח אשר מאתגרת את דמותו, ויוצרת עימות עם תודעתו.

על אף השאלות שמעסיקות את דוסטויבסקי – התוקף של מושגים כמו טוב ורע, אמונה באלוהים והדרך לגאולה – נראים לנו כיום יותר כמושגים פילוסופיים מאשר מעשיים. ברוסיה של המאה ה-19 שאלות אלה ריחפו בחלל האוויר, ובוודאי עוררו עניין ציבורי. באיגרת ששלח לעורך העיתון "רוסקי וסטניק" (הכרוז הרוסי), שבו תכנן להדפיס את הרומן "החטא ועונשו", כתב דוסטויבסקי:

"מקרים אחדים שאירעו באחרונה ממש שיכנעוני כי נושא יצירתי אינו אקסצנטרי כלל, היינו, דווקא העובדה שהרוצח הוא אדם צעיר מפותח ואפילו בעל נטיות חיוביות. סיפרו לי במוסקבה בשנה שעברה על אודות סטודנט אחד - שגורש מהאוניברסיטה לאחר פרשת הסטודנטים המוסקוואיים – שהחליט להרוס את בית הדואר ולהרוג את הדוור. בעיתונינו אפשר למצוא עוד עקבות רבים לרפיפות המושגים העצומה, המביאה לידי מעשים איומים ... בקיצור, הריני משוכנע שהנושא שלי מוסבר לפחות בחלקו על ידי מאורעות ימינו"[50]

מקורות השפעה

עריכה
 
כתב ידו של דוסטויבסקי, שנת 1838

דוסטויבסקי היה חובב ספר נלהב מגיל צעיר מאוד, ושנות לימודיו בבית הספר הוצאו כמעט לחלוטין על קריאת ספרים.[51] בילדותו היה שקוע בקריאת וולטר סקוט, אלכסנדר פושקין וההיסטוריון והסופר הרוסי ניקולאי קרמזין. לאחר מכן קרא בשקיקה את כתבי שייקספיר, גתה, ביירון, ויקטור הוגו ופרידריך שילר. דוסטויבסקי העריץ במיוחד את בלזק, ואף תרגם בתחילת דרכו את הרומן אז'ני גראנדה של הסופר הצרפתי. הוא תרגם בנוסף גם את ז'ורז' סאנד ואז'ן סי. סופר נוסף אותו העריץ דוסטויבסקי היה צ'ארלס דיקנס, שספריו היו כמעט היחידים שקרא בתקופת מאסרו, מלבד כתבי הקודש.[52]

מבחינה סגנונית הושפע דוסטויבסקי הצעיר רבות מניקולאי גוגול, ומיוחסת לו האמירה: "כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול" בנוגע לספרות הרוסית של המאה ה-19. ספרו הראשון של דוסטויבסקי, אנשים עלובים, אף הביא רבים לראות בו ממשיכו של גוגול. בספר מופיעה אף התייחסות ישירה לגוגול: הפקיד דבושקין קורא את הסיפור "האדרת" של גוגול, ואף מבקר את הסוף שבוחר הסופר לדמותו של הפקיד אקאקי אקאקייביץ'. ביקורת קלה זו נהפכת למתקפה של ממש בסיפור הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו, אותו כתב דוסטויבסקי לאחר שחרורו מהכלא. חוקר הספרות יורי טיניאנוב, אחת הדמויות הבולטות באסכולת הפורמליזם הרוסי, ראה בהתקפה של דוסטויבסקי על גוגול ביטוי פרטי של נטייה אוניברסלית מצד סופרים צעירים לתקוף דמויות סמכותיות מהדור הקודם.[53]

"הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו" כולל גם פרודיה על פושקין ועל איוון טורגנייב, שני כותבים נוספים מהם הושפע דוסטויבסקי. על אף ההערכה שרחש לטורגנייב, שתמיד הכיר בכישרונו ואף סייע לו כספית, היה דוסטויבסקי ביקורתי מאוד כלפי הנטייה הרומנטית של טורגנייב, האווירה האריסטוקרטית ברומנים שלו והטון הנוסטלגי שבהם. הפרודיה על סגנונו של טורגנייב בהכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו ניכרת במיקום, באפיון הדמויות ובסיפור האהבה שבחר דוסטויבסקי, שמזכירים מאוד את סיפוריו של טורגנייב. אלא שבניגוד לטורגנייב, חיי האחוזה מתוארים אצל דוסטויבסקי "ללא שמץ של אווירה רומנטית נוסטלגית, אלא כהתגלמות של אבסורד, אכזריות ושנאה של הכל כלפי הכל".[54]

נטייה דומה מאפיינת את הביקורת של דוסטויבסקי כלפי לב טולסטוי. על אף שהעריך מאוד את כתיבתו, וגם החזיק מקבץ רחב מאוד של כתביו, ראה דוסטויבסקי ברומנים של טולסטוי כמייצגים את עולם העבר, יופי שנהפך כבר להיסטורי.[55] גם לטולסטוי הייתה ביקורת משלו על דוסטויבסקי. הוא אמר על החטא ועונשו כי כבר לאחר קריאת הפרקים הראשונים אפשר לנחש את סופו של הרומן. עם זאת, דווח כי טולסטוי פרץ בבכי כאשר שמע על מותו של דוסטויבסקי, וכי על השידה שליד המיטה בה נפטר היה מונח עותק של האחים קרמזוב. דוסטויבסקי מצדו אמר על מלחמה ושלום של טולסטוי כי זוהי "יצירת אמנות חסרת פגמים".

הביקורת על דוסטויבסקי

עריכה

אין הרבה ענקים בספרות העולמית שזכו לביקורת נוקבת כמו זו שספג דוסטויבסקי, בימי חייו ולאחר מכן. בין היתר הואשם דוסטויבסקי שכתיבתו לא עשירה ומסוגננת כמו זו של יוצרים אחרים בני זמנו, שהוא נוטה לחזור על עצמו ושהדמויות שלו הן לרוב טיפוסים המייצגים עמדות מוסריות או חברתיות מוגדרות, ולא בני אדם ממשיים.[56]

הסופר ולדימיר נאבוקוב טען בהרצאותיו כי מבחינה אמנותית דוסטויבסקי הוא סופר בינוני ביותר. "אני מודה", הוא כותב, "שחלק מהסצנות שלו (של דוסטויבסקי), חלק משורות הפארסות העצומות שלו הן משעשעות בצורה בלתי רגילה. אבל הרוצחים הרגישים שלו והזונות עם הנשמה הגדולה הם בלתי נסבלים אפילו לרגע אחד – לפחות על ידי הקורא הזה!".[57] ארנסט המינגוויי, שבספרו האוטוביוגרפי חגיגה נודדת מתואר יחסו האמביוולנטי לדוסטויבסקי, מתפלא "איך הוא יכול לכתוב כל כך רע, כל כך רע באופן בלתי יאומן, ועדיין לגרום לך רגשות כל כך אמיתיים?".

השפעתו של דוסטויבסקי

עריכה

כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו. וירג'יניה וולף כתבה עליו במאמרה "נקודת המבט הרוסית" (The Russian Point of View):

"הרומנים של דוסטויבסקי הם מערבולות גועשות, סופות חול מסתלסלות, עמודי מים שרותחים ושורקים ושואבים אותנו פנימה. הם מורכבים באופן בלעדי מהחומרים של הנשמה. כנגד רצוננו אנו נמשכים פנימה, מסתחררים סביב, סומאים, נחנקים, ובאותו הזמן מתמלאים בהתלהבות עליזה. מלבד שייקספיר, אין קריאה יותר משלהבת מזאת".[58]

פרסים ואותות הוקרה

עריכה

בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה הכנה להוצאה לאור אוסף יצירות של דוסטויבסקי ב-30 כרכים בעריכת גאורגי פרידלנדר. הכרך האחרון יצא לאור בשנת 1990.

יצירות עיקריות

עריכה

תרגומים לעברית

עריכה

יחסו כלפי היהודים

עריכה

בימי בגרותו המאוחרת החל דוסטויבסקי להתקרב לרעיונות לאומניים רוסיים שהעלו על נס את ההיסטוריה הרוסית הייחודית והדגישו את זיקתה של הלאומיות הרוסית לכנסייה האורתודוקסית. הוא יצא נגד השפעת הקתוליות והסוציאליזם על רוסיה. כחלק מהשקפת עולמו ביטא דוסטויבסקי גם השקפות אנטישמיות כלפי היהודים. בגיליון מרץ 1877 של "יומנו של סופר" תיאר דוסטויבסקי את היהודים ברוסיה כמדכאים ומנצלים את ההמונים הרוסיים, כשולטים בעולם, וכמהווים סכנה רוחנית ותרבותית לעם הרוסי.[62] כך כתב: ”קשה מאוד ללמוד את 4,000 שנות ההיסטוריה של העם היהודי, אך בדבר אחד אני בטוח, שאין אף עם בעולם המתלונן כל כך הרבה על גורלו. בכל הזדמנות וללא הפסקה הם מתלוננים על השפלתם, סבלם והקרבתם. אפשר לחשוב שלא הם השולטים בעולם, המכוונים את הבורסה, וכתוצאה מכך גם את ענייני הפנים של המדינות.”[63][64]

יש הרואים בתיאורי דמויות יהודיות אצל דוסטויבסקי סממנים של אנטישמיות סטראוטיפית. כך למשל בתארו בספרו האוטוביוגרפי "רשימות מבית-המוות" את דמותו של איסאי פומיץ' בומשטין, כמי שאין לו בעולמו אלא אלוהים וכסף, והוא מתאר את התנהגותו: ”קרא את התפילה בזמרה, צעק, ירק, הסתובב, עשה תנועות פראיות ומצחיקות. לפתע היה מכסה את ראשו בידיו ומתחיל לילל, ופתאום מפסיק יללותיו ופורץ בצחוק... איסאי פומיץ' אהב מאוד את המעבר הזה מן הבכי אל הצחוק וראה בכך מעשה מיוחד וערמומי.” כמו כן הוא מגלה בתיאור זה בורות באשר להווי החיים היהודי-דתי, כשהוא מתאר את היהודי מתעטף בטלית ומניח תפילין בליל שבת.

בספרו "שדים" מתואר היהודי ליאמשין כבעל תכונות דומות מאוד לאלו של בומשטין, והוא אף עולה עליו בתכונותיו השליליות: הוא פחדן, חנפן, אכזר כלפי החלשים ממנו, מלווה בריבית, מלשין.

בספרו "האחים קרמזוב", כאשר אליושה, הדמות המרכזית החיובית, נשאל על ידי בת-שיחתו האומנם נכונות הן עלילות הדם, משתמט הנזיר מלהשיב ומניח את העניין בבחינת שתיקה כהודאה.[65]

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: פיודור דוסטויבסקי
  טקסט בוויקיטקסט: מחבר:פיודור דוסטויבסקי
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פיודור דוסטויבסקי

מכּתביו:

על יצירתו:

יחסו כלפי היהודים:

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ תאריכי הלידה והפטירה הם על־פי הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של דוסטויבסקי, לידתו ב-30 באוקטובר 1821, ופטירתו ב-28 בינואר 1881.
  2. ^ Mochulsky, p. 3
  3. ^ 1 2 Frank, p. 10
  4. ^ Mochulsky, p. 3–4.
  5. ^ 1 2 Lantz, p. 107
  6. ^ Frank, p. 24
  7. ^ Frank, p. 18
  8. ^ 1 2 Mochulsky, p. 4.
  9. ^ Frank, p. 9
  10. ^ 1 2 Frank, p. 28
  11. ^ Frank, p. 29
  12. ^ 1 2 Lantz, p. 55
  13. ^ Mochulsky, p. 10
  14. ^ 1 2 Frank, p. 37
  15. ^ Mochulsky, p. 11
  16. ^ Freeborn, p. 17
  17. ^ Freeborn, p. 19
  18. ^ Freud on Dostoevsky's Epilepsy: A Revaluation, Nathan Rosen, University of Rochester, 1988
  19. ^ Frank, p. 25
  20. ^ Mochulsky, p. 18
  21. ^ Freeborn, p. 24
  22. ^ Mochulsky, p. 36
  23. ^ 1 2 Freeborn, p. 25
  24. ^ Mochulsky, p. 46
  25. ^ Mochulsky, p. 53
  26. ^ Mochulsky, p. 50
  27. ^ Mochulsky, p. 69
  28. ^ Frank, p. 242
  29. ^ Freeborn, p. 30
  30. ^ Frank, p. 244
  31. ^ Frank, p. 274
  32. ^ 1 2 Bloom, p. 6
  33. ^ Bloom, p. 7
  34. ^ Bloom, p. 8
  35. ^ Frank ii, p. 180
  36. ^ Mochulsky, p. 142
  37. ^ Frank (ii), p. 192
  38. ^ Mochulsky, p. 166
  39. ^ צחוק, אבסורד והיגיון, דימיטרי סגל, אחרית דבר ל"הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו", כרמל, 2000
  40. ^ Frank (ii), p. 298
  41. ^ Nikolai strakhov: Memories of Fyodor Mikhalailovich Dostoevsky as a Journalist, at Sekirin, p. 154
  42. ^ 1 2 "דוסטויבסקי במבט מקרוב", רוברט לורד, בתוך: החטא ועונשו ודוסטויבסקי – מבחר מאמרים, כתר, 1983
  43. ^ מהלך חיים, ד"ס מירסקי, בתוך: החטא ועונש ודוסטויבסקי - קובץ מאמרים, כרמל, 2000
  44. ^ Andrei Dostoevsky: A Visit to Fyodor Dostoevsky in St. Petersburg, at Sekirin, p. 156
  45. ^ מירסקי, עמ' 23
  46. ^ Joseph (ii), p. 724
  47. ^ Frank (ii). p. 724
  48. ^ ניכורו של היחיד, ג'רג' לוקאץ', בתוך "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 79
  49. ^ סוגיות בפואטיקה של דוסטויבסקי, מיכאיל בכטין, ספריית הפועלים
  50. ^ איגרת למ.נ קאטוב, בתוך "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 38
  51. ^ ספרייתו של דוסטויבסקי, ליאוניד גרוסמן, בתוך: "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 40
  52. ^ גרוסמן, עמ' 42
  53. ^ "צחוק, אבסורד והיגיון", עמ' 208
  54. ^ סגל, עמ' 211
  55. ^ לוקאץ', בתוך "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 82
  56. ^ אם לא יעלה יפה, אולי אתלה את עצמי, רועי חן, באתר הספרייה החדשה
  57. ^ Nabokov and Dostoevsky, Melvin Seiden, Contemporary Literature, Vol. 13, No. 4 (Autumn, 1972), pp. 423-444
  58. ^ The Russian Point of View, וירג'יניה וולף, מתוך The Common Reader
  59. ^ פרס טשרניחובסקי הוענק לאפרת, הרברג, הלוי ועצמון, דבר, 26 באפריל 1960
  60. ^   ליזה רוזובסקי, הספר הוסר מאתר מכירות רוסי בגלל "תעמולה להט"בית", באתר הארץ, 21 בפברואר 2021
  61. ^ טינו מושקוביץ, לתרגם את דוסטויבסקי בין שתי המלחמות, באתר ישראל היום, 30 במאי 2024
  62. ^ רות בקי-קולודני, המכתבים שחושפים את האנטישמיות של דוסטויבסקי, באתר הארץ, 31 במרץ 2012
  63. ^ יומן הסופר, מרץ 1887. לקטעים נוספים בנושא זה, ראו: "גאולת המזרח ויהודי העולם". תורגם על ידי יצחק אורן. קשת 60, 22–34.
  64. ^ חיים שמואלי, לפיד ברוסיה: אומנים אנטישמיים העשירו את התרבות, בחדרי חרדים
  65. ^ שמאי גולן, [1]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פיודור_דוסטויבסקי&oldid=39917382"