פתיחת התפריט הראשי

שייח' באדר

כפר ערבי במערב ירושלים שנעזב ונהרס במלחמת העצמאות

שייח' באדרערבית: شيخ بدر תעתיק מדויק: שיח' בדר) היה כפר ערבי במערב ירושלים, שנחרב במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה הפך האזור לשכונת גבעת רם ועל שטחו הוקמו מבני ציבור כגון בנייני האומה ומלון קראון פלזה[1].

שייח' באדר (יישוב לשעבר)
شيخ بدر
Sb house 2.JPG
הבתים האחרונים ששרדו מן הכפר בשנת 2008 לפני שנהרסו, על רקע מלון קראון פלאזה, ומנוף שהקים את פרויקט משכנות האומה
טריטוריה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי  המנדט הבריטי
מחוז מחוז ירושלים (המנדט)
נפה נפת ירושלים (המנדט)
שפה רשמית ערבית
סיבת נטישה מלחמת העצמאות
תאריך נטישה 13 בינואר 1948
יישובים יורשים אזור גבעת רם בירושלים
דת מוסלמים
קואורדינטות 31°47′07″N 35°12′17″E / 31.785217°N 35.204735°E / 31.785217; 35.204735 
אזור זמן UTC +2
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2.png
 
שייח' באדר
שייח' באדר
שייח' באדר במפה מנדטורית משנת 1938
מבט על אזור שייח' באדר במאי 2018, בצד שמאל פרויקט משכנות האומה שהוקם על שרידי הכפר, והעבודות על פרויקט הכניסה לעיר במרכז

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

בשטח הכפר נערכו חפירות ארכאולוגיות רבות במהלך השנים בעקבות עבודות פיתוח שונות, הקמת בנייני האומה והרחבתם, סלילת רשת הכבישים, הקמת הרכבת הקלה ופיתוח התשתיות באזור. פרופסור בנימין מזר (אז מֵיזלר) מהחוג לגאוגרפיה היסטורית באוניברסיטה העברית היה הראשון שערך סקר ארכאולוגי בכפר, לאחר שנכבש על ידי ההגנה בינואר 1948 והתקבלו דיווחים על מציאת רעפים של הלגיון העשירי פרטנסיס בשטח. הארכאולוג מיכאל אבי-יונה ערך את החפירה הראשונה בחודשים יולי-אוגוסט 1949, מטעם החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, לקראת תחילת הקמת בנייני האומה. החפירות נערכו בשני שטחים (בסה"כ 1,750 מ"ר בקירוב)[2].

החפירות באתר התחדשו לאחר 18 שנים בשנת 1967, שוב בהנהלתו של אבי-יונה, לקראת הקמת מלון הילטון (כיום מלון קראון פלזה). שטח החפירה השתרע על 75 מ"ר והתקשר מצד מערב עם החפירה הקודמת. השטח שנחפר הוא בשיפוע המזרחי של רכס הכפר[3]

עבודות להרחבת בנייני האומה בשטח מגרש החנייה המצוי ממזרח למבנה, הביאו לחפירת הצלה שנערכה בחודשים אפריל-ספטמבר 1992, מטעם רשות העתיקות, בניהולם של בני ארובס וחיים גולדפוס[4].

חפירות הצלה נוספות מטעם רשות העתיקות נערכו בשנים 2005–2006 על ידי רינה אבנר, בשנים 2009–2010 על ידי דנית לוי ורון בארי[5], באוגוסט 2009 על ידי יבגני ד' קגן[6]. בשנים 2015-2018 שוב על ידי דנית לוי, במסגרת חפירות הצלה לפני הקמת פרויקט הכניסה לעיר, בו מוקמים כביש וחניון תת קרקעיים[7].

תקופת הברזל II והתקופה הפרסיתעריכה

ראשית היישוב במקום הייתה בתקופת הברזל II, כפי שמעידים קירות, מערת קבורה חצובה, חרסים וצלמיות זואומורפית (בעלת צורת אדם וחיה), המקדשות כנראה לאלה עשתורת ולאל בעל, מהמאה ה-8 לפנה"ס והמאה ה-7 לפנה"ס שנמצאו בחפירות . בחפירות נמצאו גם ממצאים מן התקופה הפרסית, חרסים מטבע פלשת ושני מטבעות 'יהד' האופייניים למנהל פחוות יהודה בירושלים[5].

התקופה הרומיתעריכה

במקום נחשפו שרידי מתקנים חצובים, בורות ובריכות בגדלים שונים, מן התקופה ההרודיאנית; כבשני צריפה וכמות גדולה של לבנים ורעפים נושאי טביעות של הלגיון העשירי פרטנסיס[2]. הארכאולוג אבי-יונה זיהה את המקום כבית מלאכה לכלי חרס, לבנים ורעפים של הלגיון העשירי שחנה במקום ושימש ככל הנראה את תושבי העיר. כמו כן נמצאו שרידים מהתקופה ההרודיאנית שכוסו מאוחר יותר על ידי שכבת מילוי עבה, שעליה נמצאו כלי מורטריה גדולים ולבנים, שחלקם גם נשאו טביעות של הלגיון העשירי[3].

בחפירה שנערכה בעת הרחבת בנייני האומה בשנת 1992, נמצא שפע רב של טביעות הלגיון העשירי (באתר בכלל ובכבשנים בפרט). בין עשרות הטיפוסים שהוטבעו על גבי הרעפים והלבנים בולטים במיוחד שני סוגי טביעות: הטביעות העגולות, הנושאות דמות חזיר בר וגאלירה (סוג של ספינת מלחמה), המתוארכות לשלהי המאה הא' לספירה, נמצאו רק במכלול הכבשנים הקדום (K1-K5) ואילו הטביעות הכוללות גם את התואר אנטוניניאנה, בכתיב מלא או בקיצור, שתאריכן אינו מאוחר לקיסר קרקלה, כלומר, ראשית המאה הג' לספירה, נמצאו בכבשנים המאוחרים (K8-K6) בלבד. בחפירה נמצאו מוצרי חרס רבים וביניהם צינורות (tubuli) להולכת אויר חם בבתי מרחץ וחוליות צינור ששימש להולכת מים, בדומה לצינור שנחשף במצודת ירושלים, אולם המוצרים הנפוצים ביותר היו רעפים ולבנים.[8] בין מוצרי החרס, שנחשפו בחפירה, שני סוגי רעפים היו נפוצים ביותר: רעף שוכב (tegula) שתבניתו טרפז ואורכו הממוצע 54 ס"מ ורעף רוכב (imbrex) בעל מתאר מעוגל, שאורכו כ 50- ס"מ, שנועד לחפות על מישורי ההשקה של הרעפים השוכבים שהונחו זה לצד זה. עוד נמצאו במקום: רעף משולש ששימש, ככל הנראה, לקליטת ציננור או ארובה וכן רעף קצה (antefix) שעוצב כתבליט פני אדם, הוצמד לרעפים הרוכבים שבקצה הגג ונועד לעיטור. באתר נמצאו לבנים מלבניות, רבועות ועגולות, במידות ובגדלים שונים. לבנים אלו שימשו באזורנו בעיקר בבניית בתי מרחץ. בין הלבנים המלבניות והרבועות נמצאו גם לבנים בעלות חתך טרפזי, ששימשו לבניית תצורות מעוגלות דוגמת פתחים או חלונות בעלי משקופים מקושטים. שאר הלבנים שימשו בדרך כלל בבניית מערכת החללים (hypocaust) שנשאו את רצפות החדרים החמים בבתי המרחץ.[9] חלק מהכבשנים יחד עם עוד ממצאים נותרו במקום, בקומה התחתונה של המבנה המורחב של בנייני האומה ופתוחים לקהל כפינה ארכאולוגית.

במסגרת חפירות הצלה לפני הקמת פרויקט הכניסה לעיר, נמצא עמוד אבן, מהמאה ה-1, בו כתובת " חנניה בן דודלוס מירושלים" שמה המלא של העיר כפי שהוא נכתב היום, לעומת "ירושלם" בית העתיקה. השם המלא היה נדיר מאוד בתקופות קדומות ומופיע פעמים ספורות במקרא לעומת למעלה מ-650 מופעים של השם "ירושלם". השם ירושלם הוא חיבור בין שתי מילים כנעניות – "ירו", שפירושה ייסד ו"שלם", שהוא שם האל הכנעני שלם. סביר להניח שחנניה בן דודלוס היה קדר אומן, בן לקדר אומן, שאימץ לעצמו כינוי מן המיתולוגיה היוונית, בעקבות דדלוס, דמות במיתולוגיה היוונית של אמן, ממציא ואדריכל.

התקופה הביזאנטיתעריכה

במקום נחשפו שרידי כנסייה ומנזר המוקדשים לג'ורג' הקדוש, לפי כתובת יוונית שנחשפה בפסיפס מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל. כמו כן, מצאו החופרים מספר בורות לפסולת ומתקנים אחרים שתוארכו גם לתקופה הביזאנטית. בתקופה הביזנטית הפך האתר ממרכז לייצור כלי חרס למתחם נזירי חקלאי, והוא המשיך להיות חקלאי באופיו עד שנת 1948[3].

התקופה העות'מאניתעריכה

בחפירות הצלה שערכה רשות העתיקות בחודש אוגוסט 2005 בשטח הכפר, נתגלו ממצאים המיוחסים לתקופה העות'מאנית;[10] שרידים אלו כוללים בור מים ומטבע מימי הסולטאן מהמוט השני (18081839), שאותם מיחסים החופרים לתושבי הכפר. בור המים נחצב על גבי שרידים של מערת קבורה – אחת ממספר שנתגלו במצב השתמרות קשה באתר, ואחת מרבות שנתגלו באזור.

תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות, ומכרו את תוצרתם לתושבי ירושלים. המקום שבו נמכרה הסחורה הפך לשוק מחנה יהודה, שהחל להתגבש אט-אט בשלהי התקופה העות'מאנית בסוף המאה ה-19, כאשר פלאחים (איכרים) ערבים מן הכפרים ליפתא, דיר יאסין, שייח' באדר ואחרים שממערב לירושלים, החלו מביאים את תוצרתם החקלאית למכירה בדרך יפו.

חידוש תעשית הרעפים והלבנים באזורעריכה

בשנת 1879 נפתחה בבית היתומים שנלר, הממקם פחות מקילומטר מצפון לבית מלאכה הרומי לכלי חרס, סדנת קדרות קטנה בראשות אומן ערבי-נוצרי מקומי. בשנת 1884 מונה לראשותה קדר גרמני בשם האברשטרו (Haberstroh). האברשטרו נסע לווינה ושהה שם בין השנים 1895-1889, שם התמחה בייצור מתועש של מוצרי חרס לבנייה. עם שובו לירושלים הביא עמו מכבש לייצור לבנים חלולות (Ziegelpresse). מוצרים נוספים שייצר בית החרושת כללו לבנים מלאות, אריחי קרמיקה, אריחים לקמין וצינורות חרס[11]. בנוסף, המשיכה לפעול לצדו סדנת קדרות קטנה שייצרה כלי בית. בשנת 1897 החל בית החרושת לעשות שימוש במנוע בן 12 כוחות-סוס, שפעל על קרוסין (נפט). בשנת 1905 נבנה מפעל חדש, שהחל לפעול בשנת 1910. מפעל זה פעל עד לשנת 1936 ובשיאו העסיק כ-90 פועלים ובתפוקתו הממוצעת מנתה כמיליון לבנים וכרבע מיליון רעפים לשנה[11].

בתקופת המנדט הבריטיעריכה

בתקופת המנדט, ועם הגידול באוכלוסיית העיר ירושלים, גדלו גם הכפרים הסמוכים לעיר, הכפר ליפתא הלך והתפשט ותושביו הקימו את "ליפתא עילית". מדרום הלך וגדל הכפר שייח' באדר, ותושבים אמידים יוצאי הכפר החלו בונים בתים פרטיים לאורך רחוב יפו למטרות השכרה. באזור זה התגוררו זה בצד זה יהודים וערבים במשך כל תקופת המנדט[12]. נשיאה החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון גר בשכונה בשנות ה-30, באוטוביוגרפיה כתב על יחסי השכנות הטובים בינו ובין הערבים. בעל הבית בו גרה משפחתו היה ערבי ובכיתה א' נשלח לבית ספר ערבי כדי ללמוד את השפה. נבון כתב: "הביקורים אצל השכן הערבי חאג' עלי, בשכונת שייח' באדר, זכורים לי היטב. אבי וחאג' עלי היו יושבים ומדברים על המנדט ונגד האויב המשותף - האנגלים, כמובן. 'וואלה, אם לא האנגלים אנחנו היינו חיים בשלום. האנגלים האלה הם סכסכנים'", כתב. "והנה מגיעה שעת תפילת מנחה שלנו ואף אצל הערבים שעת תפילה. חאג' עלי פורם מרבד קטן, כורע ומתפלל, בעוד אנו שולפים מכיסינו סידורים קטנים ומתפללים מנחה. אנחנו פונים לעבר המזרח והוא לעבר מכה. בתום התפילה חוזרים לשיחה וממשיכים להאשים את האנגלים בסכסוך"[13].

סכסוך קרקעות קשה פרץ באותם ימים בין שני קרובי משפחה ערבית מהכפר שייח' באדר לבין שייח' כאסם מוסא מהכפר ליפתא. המתווך ביניהם היה עורך הדין יום טוב המון. לפי גרסה אחת פסק המתווך כי עליהם למכור את שטח המריבה, וכך הצליח לרכוש את המקום במטרה להקים בה שכונה יהודית. על פי גרסה אחרת,[14] לאחר השכנת השלום הסכימו המתדיינים למכור לעורך הדין חלק מאדמות המריבה ועליהן נוסדה שכונת רוממה.

בראשית המאה ה-20 סייעו תושבי שייח' באדר לעולים מהעיר שיראז שבפרס בהקמת בית הכנסת שלהם בשכונת נחלאות[15].

במלחמת העצמאותעריכה

במהלך מלחמת העצמאות, כחלק מהמאבק להשתלט על כל מרחב צפון-מערב ירושלים ולהבטיח תנועה חופשית מהעיר לשפלה, פעלו ארגוני "ההגנה", אצ"ל ולח"י נגד הכפרים הערביים ליפתא ושייח' באדר. ישראל עמיר, מפקד אזור ירושלים של "ההגנה", כתב בספרו על הלחימה באזור בתחילת המלחמה: "...בין המטרות הראשונות לפעולות יזומות היו רוממה, שיח' באדר וחלאת א-טרחה. הללו חצצו בין מרכז העיר לבין השכונות היהודיות המערביות. הן גם שלטו על הכניסה לעיר מכביש יפו-ירושלים וסיכנו את התחבורה שלנו שם...".[16] ב-11 בינואר 1948 תקפו לוחמים יהודים את הכפר ופוצצו בו את בית המוכתר.[17] מקור מודיעין בריטי דיווח כי לאחר יום של צליפות מצד הערבים, "נטלה ההגנה את העניינים לידיה ופוצצה את ביתו של חאג' סולימאן חמיני, המוכתאר של הכפר".[18] התקפה נוספת על הכפר נערכה ב-13 בינואר. נראה כי בהתקפות היו מעורבים גם אנשי הלח"י בפיקודו של יהושע זטלר.[19]

לאחר שתי התקפות אלו ננטש הכפר באופן סופי. לגבי אופן עזיבתם של תושבי הכפר וזמנו המדויק קיימות מספר גרסאות. יואב גלבר כותב כי יום לאחר הכרזת השביתה הכללית, ב-3 בדצמבר 1947, דיווחו תצפיות של ההגנה כי ערביי הכפר עוזבים את הכפר במשאיות בטנדרים ובחמורים לכפר הסמוך והגדול יותר אל-מאלחה. לדבריו, אחרוני התושבים עזבו את הכפר באמצע ינואר ואת מקומם תפסו לוחמי הנג'אדה. הוא מזכיר גרסה נוספת ופרו-פלסטינית, לדבריו, שלפיה עזבו התושבים רק בינואר אחרי ש"הוכרחו על ידי היהודים לעזוב את בתיהם".[20] גרסה זו מביא גם בני מוריס שמסתמך גם על מסמך מאוסף התעודות של ישראל גלילי (ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" דאז), שנמצא בארכיון הקיבוץ המאוחד. המסמך מתעד ישיבה בה דווח כי ב-13 בינואר התקיפה ההגנה שוב את השכונה, פגעה בכ-20 בתים וציוותה על תושביו לעזבו, וב-16 בינואר פשט המון יהודי על הכפר ובזזו.[18]

בסוף חודש ינואר יושבו בכפר על ידי ועדת השיכון של ירושלים 25 משפחות יהודיות שהתפנו משכונת שמעון הצדיק בתחילת המלחמה.[20] ההגנה ביקשה להחזיק במקום חיל מצב. מפקד מחוז ירושלים, ישראל עמיר, חשש כי השתלטות אצ"ל ולח"י על הכפר תגרום להופעת הבריטים, וכך ייכשל ניסיונה של ההגנה ליצור קשר בין השכונות היהודיות במערב העיר. מפקד הגדנ"ע בירושלים, יהושע אריאלי, הציע לעמיר להציב כוח של מפקדי גדנ"ע בשייח' באדר, שיוכל לגור ולאמן שם את 1,500 הגדנ"עים הירושלמיים. עמיר נענה להצעה, ובינואר 1948 הוקם בסיס גדנ"ע בשייח' באדר. דוד רשף, מפקד הגדנ"ע הארצי, טבע שם זמני לבסיס: "כפר הנוער", אך בעצה אחת החליפו מפקדי הגדנ"ע בירושלים, יהושע אריאלי וצבי אנקורי, את השם ל"גבעת ריכוז מפקדים". מטעמי נוחיות שבראשי התיבות, קבעו אריאלי, אנקורי וסגל מפקדי הבסיס כי שם הבסיס יהיה "גבעת ר"ם". במפות הופיע שם הבסיס כ'ר"מ', ובהמשך הפך השם ל"רם".[21] גרסה אחרת טוענת כי במלחמה רוכזו בגבעה זו המתגייסים החדשים של צה"ל, וראשי התיבות הם של "רמת מגויסים".[22]

בהמשך המלחמה פעל באזור גם מחנה אימונים של לח"י שכונה 'מחנה יואב' על שמו של לוחם לח"י רחמים זילכה (יואב).[23] בהמשך שוכנו בבתי הכפר עולים חדשים, בעיקר מעיראק ומכורדיסטן. חלק ממבנים אלה קיימים עד היום, בסמוך למלון קראון פלזה. בתחילת המאה ה-21 נהרסו רבים מהם, לאחר שבאזור נבנה פרויקט נדל"ן יוקרתי בשם "משכנות האומה".

בית העלמיןעריכה

  ערך מורחב – בית העלמין גבעת רם
 
אנדרטת חלקת חללי מלחמת העצמאות בגן סאקר
 
קברים בבית העלמין שייח' באדר

בית העלמין גבעת רם ידוע גם בשם בית העלמין שייח' באדר ממוקם במדרון מעל גן סאקר ולמרגלות בניין בית המשפט העליון. לאחר מלחמת השחרור התנהל דיון אם לפנות את בית העלמין לשם הקמת בנייני האומה. הרבנים הראשיים לישראל באותם ימים אסרו את פינוי בית העלמין, כפי שמפרט זאת הרב הרצוג בספרו פסקים וכתבים יו"ד קלג.

במקום זה נמצא קברו של האדמו"ר מזעווהיל. אלפים עולים לקברו להתפלל.

אגדת כד הזהבעריכה

בירושלים מוכרת אגדה אורבנית אודות משפחת קבלנים בשם משפחת אלה, שעלתה מכורדיסטן לישראל בשנות החמישים ושוכנה במערה נטושה בשכונת שייח' באדר. על פי האגדה, חפר אבי המשפחה במערה ומצא כלי קבור באדמה. כשפתח אותו מצא בו אוצר זהב שהוא, על פי האגדה, בסיס עושרה של המשפחה.

על פי גרסה אחרת של הסיפור, כרעה אם המשפחה ללדת על רצפת הבית ובגבור הכאבים דפקה בידיה על הרצפה, וכך התגלה חלל מתחת לבית שבו נמצאו כלים ובהם מטבעות זהב. משנודע בשכונה על האוצר, החלו תושבים אחרים לחפור מתחת לבית ואף להרוס קירות בתקווה למצוא אוצרות נוספים.

בני המשפחה נהגו להכחיש את הסיפור, אך הוא נשאר חלק מהפולקלור המקומי.[24]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דורות קדומים נתגלו מעפר בשייח' באדר, מעריב, 13 באוגוסט 1949
  2. ^ 2.0 2.1 מ. אבי-יונה, חפירת שיח' בדר (תש"ט), ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ט"ו:19–24
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 אבי-יונה, 'בנייני האומה', חדשות ארכאולוגיות כ"ז (תשכ"ח), עמ' 4-2.
  4. ^ ארובס, ב., גולדפוס, ח., 'ירושלים, בנייני האומה', חדשות ארכאולוגיות ק' ( 1993 ), עמ' 63–67. : ב. ארובס-ח. גולדפוס, אתר בנייני האומה: לזיהויו ומקומו במערך היישובי סביב ירושלים מתקופת הברזל ועד שלהי התקופה הביזנטית, ארץ ישראל 28, 2007, עמ' 14–20. ; וכן:Arubas, B., Goldfus, H., "The Kilnworks of the Tenth legion fretensis", JRA 14, Ann Arbor Michigan 1995, p. 95-107
  5. ^ 5.0 5.1 דנית לוי ורון בארי , ‏ירושלים, בנייני האומה, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 123, 29 בספטמבר 2011
  6. ^ יבגני ד' קגן, ‏ירושלים, בנייני האומה, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 122, 6 בספטמבר 2010
  7. ^ ניר חסוןהכתובת הקדומה ביותר הנושאת את השם "ירושלים" התגלתה ליד בנייני האומה, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2018
  8. ^ גולדפוס, ח., ארובס, ב., 'בית יוצר של הלגיון העשירי שבתחום בנייני האומה בירושלים', קדמוניות 122 (תשס"ב), עמ' 115-6
  9. ^ שם, עמ' 113-118
  10. ^ אנט נגר, ירושלים, בנייני האומה (דרום) - דוח סופי, באתר "חדשות ארכאולוגיות", 7 בספטמבר 2008 (לקוח מגיליון 120 מ-2008)
  11. ^ 11.0 11.1 ראו: גורדון, גיל, "גגות מתעופפים ברוח": כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גליון 96
  12. ^ נעמה ריבהעיריית ירושלים לא מתייאשת: מנסה שוב להרוס את המבנים ההיסטוריים בכניסה לעיר, באתר הארץ, 16 בינואר 2019
  13. ^ עופר אדרתיצחק נבון, נשיא המדינה לשעבר, מת בגיל 94, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2015
  14. ^ היסטוריה ונתונים דמוגרפיים - שכונת רוממה, באתר החברה למרכזים ולמינהלים קהילתיים בירושלים בע"מ
  15. ^ עולי שיראז הראשונים הגיעו לפני יותר ממאה שנה. לימים קנו האחים חלקת אדמה בנו דירות וחלקה אחת הקדישו לבניית בית הכנסת לעילוי נשמת אביהם ר' יצחק כליפא. כל בני העדה התנדבו לעזור, היות שהמצב היה קשה בנו במו ידיהם, אבל, מאין ישיגו אבנים לבניה? לסבו של ניסים שמש היה רעיון, חפר בור מים מילא במי גשמים וכאשר הערבים שגרו אז בכפר הסמוך שייח' באדר היו באים לקנות ממנו מים לשתייה - אבן תמורת מים, כך אמר להם. כך החלו לבנות (מסיפורי בועז ניסן).
  16. ^ בספרו "בדרך לא סלולה"
  17. ^ לח"י פוצץ בית ערבי, דבר, 12 בינואר 1948
  18. ^ 18.0 18.1 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 77.
  19. ^ יהושע זטלר, לוחם חירות ירושלים, עמ' 126.
  20. ^ 20.0 20.1 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 135–136, 139 ו-142
  21. ^ אהוד אמיר, ראיונות עם פרופ' יהושע אריאלי ועם פרופ' צבי אנקורי, "גדנ"ע ירושלים בתש"ח", משרד הביטחון, 2003.
  22. ^ ד"ר זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת הארץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 1956 עמ' 571 - המקום היה: "מרכז המפקדים והמגויסים במלחמת הקוממיות בירושלים, ומכאן שמה: ר"ם-ר'מת מ'פקדים או ר'מת-מ'גויסים."
  23. ^ נחמיה בן תור, לקסיקון לח"י,משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 2007, עמ' 217. קורות החיים של רחמים זילקה, באתר "יזכור" של משרד הביטחון.
  24. ^ הוא מופיע בגרסה שונה ובשמות אחרים בסיפור 'רכוש נטוש' של דוד מונשיין, בספר '77 סיפורים ירושלמים', עמ' 30.