ירושלים בתקופת בית שני

ירושלים בתקופת בית שני (538 לפנה"ס–70 לספירה) הייתה עיר הבירה של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה, דוגמת פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים היהודית־עצמאית, ופרובינקיית יהודה הרומית. במשך רוב התקופה הזו של כשש מאות שנים, עמד בית המקדש השני על תילו על הר המוריה כמבנה המרכזי של העיר, בשמשו כמרכז דתי, פולחני ורוחני לעם היהודי.

מראה העיר על פי דגם ירושלים בסוף ימי בית שני המוצב במוזיאון ישראל

במשך כל תקופת הבית השני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב בירושלים היה בית המקדש, והיהודים היו הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה המרכז הדתי של כל היהודים בעולם דאז, גם של מי שחיו בגולה - כולם נשאו עיניהם לירושלים וקיימו מצוות העלייה לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, בה עוצבה דמות הדת היהודית כפי שהיא כיום; בה נחתם התנ"ך, ובה חוברו ונאספו רוב המשניות. בתקופה זאת התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז, כשבטים או כעמים שלמים. בתקופה זאת גם נזרע זרע הדת הנוצרית.

שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בכלל (שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא) התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית השני, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להיות עיר יהודית למשך דורות אחדים.

היסטוריונים נוהגים לחלק את תקופת הבית השני בירושלים, שארכה כשש מאות שנים, למספר תת־תקופות, כשלכל אחת מהן מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים, אשר השפיעו רבות על פיתוחה הפיזי של העיר. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר התקיימה, לדוגמה, הבחנה ברורה בין שכבת העשירים הצרה, שנפתחה להוויית העולם הנוכרי, לשכבה הרחבה יותר של פשוטי העם העניים, שאופיינה בהסתגרות מפני העולם הנוכרי. השכבות הללו גם נבדלו זו מזו בדגשים שונים בתפיסתן הדתית: בעוד השכבה האמידה נסמכה על הפולחן בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מיוחסות, אשר הדגישו בעיקר את לימוד התורה, ורוב עיסוקם היה בפיתוח עולם ההלכה.

מבחינה פיזית וטופוגרפית ירושלים נתחמה מדרום וממזרח וקצת גם ממערב, בגיאיות הגדולים (נחל קדרון וגיא בן הינום) ולכן העיר התפתחה תמיד מעט מערבה ובעיקר צפונה. ברם, בצפון משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, מה שהפך את צפון העיר לנקודת התורפה שלה. כל התרחבות של העיר צפונה חייבה, לכן, בניית חומה נוספת - צפונית יותר, כדי להגן על תוספת השטח המיושב החדש. החוקרים מונים לפיכך שלוש חומות הרחבה צפונה, שהוקמו במשך תקופת הבית השני. המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוסף בן מתתיהו: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11–20). ספרים אלה, לצד ספר עזרא וספר נחמיה מהתנ"ך, וכן המשנה והתלמוד מחד, ודבריהם של היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים בבסיסו של כל מחקר על תקופת הבית השני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם גם הספרים החיצוניים כספר מכבים למשל, מגילות מדבר יהודה ואף הברית החדשה. מקור לא־אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי המודרני, בעיקר זה שנערך החל מ-1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.

חומות ירושלים השונות בתקופת בית שני על גבי שרטוט החומות של ימינו.

תקופת שיבת ציון

ערך מורחב – התקופה הפרסית בארץ ישראל

בתקופת שיבת ציון הייתה ירושלים עיר ענייה למדי מבחינה חומרית. חומותיה לא היו מבוצרות כדבעי, וחזותו של בית המקדש הייתה עלובה למראה. עם זאת, התקיימו בעיר חיים שוקקים של יצירה דתית ורוחנית: חתימת התנ"ך, כתיבת המשניות הראשונות, במקביל לתנופה של פרשנות העתידה להפוך את התורה לתורת חיים. לצד זה עלה והתבסס מעמד הכהונה, ונוצרה שכבת אליטה שהייתה נכונה להיפתח לתרבות העולם.

המצב המדיני

בין 538 ו־332 לפנה"ס הייתה ירושלים בירתה של פחווה (מדינת־חסות) נידחת של האימפריה הפרסית – פחוות יהודה. בראשה עמד פחה (מושל) מטעם השלטון הפרסי, אשר מאז מינויו של נחמיה לפחה היהודי הראשון (445 לפנה"ס), היה תמיד יהודי.

באותה עת הייתה ירושלים עיר-ספר דלה ויעד למתקפות של עמים זרים. בעקבות פעולות הבנייה ושיקום החומה ביוזמת נחמיה (להלן) נסוגו שבטי הפולשים דרומה,^{[דרוש מקור][מפני ש...]} אל האזור שמאז - ולאורך כל ימי הבית השני נקרא "אדום" או "אדומיאה".

אף שפחוות (או מדינת) יהודה הייתה בשולי האימפריה היו לתושביה סממני ריבונות ושאיפות למידה כלשהי של אוטונומיה. לרשות הפחה עמד חיל מצב פרסי לשמירת הביטחון הפנימי והחיצוני, והוא היה אחראי על גביית המיסים ומינוי פקידי השלטון. הפחווה אף טבעה מטבעות ועליהן ציון שמה, דבר שהיה יוצא דופן בממלכת פרס ויכול להעיד הן על שאיפה לעצמאות מדינית והן על מעמד מסוים של פחוות יהודה.

המצב הדתי־חברתי

בנחמיה, י', ל'–מ' מסופר על האמנה אשר נכרתה בין העם היושב בציון ומנהיגיו לבין האלוהים, שתפקידה לחדש את הברית בין האלוהים לעמו. כלומר, משלב זה התחילה תקופת קבלת עול מלכות שמיים בקרב העולים מבבל. עזרא הסופר הקריא לעם את התורה ופירש אותה באוזניהם. על פי המקרא, הייתה זאת תקופה של התרגשות דתית עזה ושמחה בשמירת המצוות, למשל - חגיגת חג הסוכות לראשונה מזה דורות רבים: "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (ספר נחמיה, פרק ח', פסוק י"ז).

נחמיה שהיה המנהיג המדיני, ועזרא המנהיג הדתי, הקפידו על קיום מצוות שהבדילו בין היהודים לגויים. במיוחד הם הקפידו על הרחקת הנשים הנוכריות שנשאו רבים מעולי בבל, בעיקר העשירים ובני המעמד הגבוה. בכך החלה להסתמן ראשיתו של קרע בין הדוגלים במגמה בדלנית ובין אלה הדוגלים במגמה אוניברסלית, כשהאחרונים היו בעיקר בעלי האמצעים. אלה שנשאו נשים נוכריות היו פתוחים יותר לתרבות הזרה, והיוו אופוזיציה למבקשים להגביל את היהדות למוצא האתני. בימי בית שני ישבו בירושלים גם פיניקים, כעדות נחמיה: ”וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר.” (נחמיה, י"ג, ט"ז). הפיניקים, שהעניקו לפרסים שירותים צבאיים בלוחמה כנגד המצרים, תוגמלו בהסכמה לשליטתם בערי החוף הדרומיות. הם החזיקו גם שווקים בפנים הארץ, כמו בשכם ובמרשה, וייתכן שהשוק הפיניקי בירושלים הוקם עוד בתקופה הבבלית. למושבת הפיניקים בירושלים נמצאו שרידים בממצא הארכאולוגי, ואולי אף בשמות מקומות.

עזרא היה ממשפחת הכהונה ששורשיה עוד בימי דוד המלך, משפחת צדוק. החקיקה הפרסית הקנתה לכהנים בני משפחת צדוק מעמד בכיר בירושלים, בהיותה עיר מקדש. כך נוצרה הפרדת רשויות בין הפחה, המנהיג המדיני הכפוף לשלטון הזר, לבין המנהיג הדתי, הכהן, שזכה הן ללגיטימציה מעמו והן לאישור מעמדו כעילית חברתית במסגרת הארגון הפרסי. אולם הכהן לא היה המנהיג הדתי היחיד: בעקבות פעולתו של עזרא עצמו הפכה התורה למקור סמכות, כאשר חכמי התורה פירשו אותה לעם. בקשר לאותה תקופה נזכרים במסכת אבות אנשי כנסת הגדולה, שלא היו בעצם כהנים ולא אחזו במעמד חוקי, אבל הם היו אלה שהדריכו את העם על פי התורה. בתקופה זאת נחתם ספר התנ"ך, והתחילו להיווצר המשניות הראשונות.

המצב הפיזי של העיר

עד בואו של נחמיה לירושלים (445 לפנה"ס) נשארה העיר חרבה ברובה. "הָעִיר בֵּית־קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ" (ספר נחמיה, פרק ב', פסוק ג'). נחמיה ערך סיור לילי על־מנת לעמוד על מידות החורבן (פרק ב', פסוקים י"ב–ט"ו), ובעקבותיו גייס את העולים להקמת החומה מחדש (פרק ג') "לְכוּ, וְנִבְנֶה אֶת־חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם, וְלֹא־נִהְיֶה עוֹד, חֶרְפָּה" (פרק ב', פסוק י"ז). עם סיום הבנייה ערך נחמיה תהלוכות לציון השלמתה.

אף שנחמיה ציין שמות רבים של שערים ואתרים, תוואי החומות בימי נחמיה אינו ברור לחוקרים בני זמננו. מהמקרא עולה כי לא כל החומה נבנתה מחדש, אלא רק חלקים ממנה שוקמו, ואחרים - כמו החלק שממזרח לשלוחת עיר דוד - נבנו מחדש גבוה יותר במעלה הגבעה מאלה של ימי המלך חזקיהו וקודמיו. רוב הארכאולוגים סבורים כי שטח העיר, שהצטמצם לגבולות שלוחת עיר דוד, לא עלה על 120 דונם. כן לא כלל השטח את הגבעה המערבית (הר ציון), שהייתה כלולה בתחומי העיר בימי חזקיהו.

עם זאת, יש שני מקורות הרומזים שייתכן ששטח העיר היה גדול יותר: אלה דברי נחמיה "וְהָעִיר רַחֲבַת יָדַיִם, וּגְדֹלָה, וְהָעָם מְעַט, בְּתוֹכָהּ; וְאֵין בָּתִּים, בְּנוּיִם" (פרק ז', פסוק ד') וכן "וַיַּעַזְבוּ, יְרוּשָׁלִַם, עַד, הַחוֹמָה הָרְחָבָה" (פרק ג', פסוק ח') – שהיא, ככל הנראה "החומה הרחבה" מימי חזקיהו שהקיפה את הגבעה המערבית. ייתכן שהגבעה המערבית (הר ציון כיום) אכן נחשבה לחלק מהעיר, אך הייתה פרוזה - לא הוקפה בחומה בצורה מכל צדדיה. בשל הממצא הארכאולוגי הדל, גם התומכים בסברה כי שטח העיר בימי נחמיה היה גדול יותר, משערים שהאוכלוסייה בשטח זה הייתה דלה הן במספרה והן ביכולותיה הכלכליות, ולא חיה ברמה חומרית שתשתקף בממצא ארכאולוגי משמעותי. בשנים שלאחר מכן נבנה שטח זה של העיר עוד עשרות פעמים, ולכן "ספק אם יהיה בכח המחקר הארכאולוגי להוסיף במידה מרובה על ידיעותינו".

בנובמבר 2007 הודיעה הארכאולוגית אילת מזר שגילתה בחפירותיה בשוליה המזרחיים של הגבעה בעיר דוד (שטח G), שרידי חומה וביצורים אותם היא מתארכת באמצעות חרסים ומטבעות לתקופת נחמיה. אופי בניית החומה מעיד על עבודה לא־מיומנת, כפי שאכן עולה מדברי נחמיה; עם זאת, ממצאיה של מזר לא נתקבלו על דעת כל החוקרים.

על פי שיטתו של מגן ברושי לאומדן אוכלוסין בערים עתיקות, מנתה אוכלוסיית ירושלים בסוף התקופה הפרסית כ־4,800 נפש.

בית המקדש שבנו העולים מבבל עוד במאה ה-6 לפסה"נ, היה דל:

וכשנגמר בניין בית המקדש... הכהנים והלויים וזקני בית האבות, שהעלו בזכרונם את (בית המקדש) הראשון הגדול והמפואר מאוד וראו את (השני) בבניינו והוא נקלה מן הישן מחמת עוניים... לא יכלו לכבוש צערם על כך ובאו לידי בכי ודמעות.

— קדמוניות היהודים יא, 81

זה היה מצבו עד בניית מקדש הורדוס במאה ה-1 לפסה"נ.

התקופה ההלניסטית

ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה בכיבושה בידי אלכסנדר מוקדון ב־332 לפנה"ס, והסתיימה במרד החשמונאים ב־167 לפנה"ס. ההלניזם בירושלים התאפיין בפערים גדולים בין מיעוט בני האליטה המבוססת, אלה שאימצו את תרבות יוון ( המתייוונים), לבין רוב יהודי העיר ששמרו על מסורת אבותיהם. לקראת סוף התקופה רבו העימותים ביניהם, כשגם הכהונה הגדולה נמנתה עם המתייוונים, מה שהוביל למרד החשמונאים. עם זאת, במשך רוב התקופה ידעו בני ירושלים שקט ושגשוג. לעיר הייתה אוטונומיה רבה בניהול ענייניה, והיא זכתה לפיתוח עירוני בדרך להפיכתה לפוליס (ראה להלן).

המצב המדיני

אנטיוכוס הרביעי

אלכסנדר מוקדון כבש את הארץ ב-332 לפנה"ס, ולפי מסורות שונות, אף ביקר בירושלים במהלך מסעות כיבושיו. לימים מת אלכסנדר, ויורשיו (הדיאדוכים) חילקו ביניהם את ממלכתו: בצפון ובמזרח (שטחי סוריה, עיראק ואיראן של היום) שלט מייסד האימפריה הסלאוקית, סלאוקוס הראשון; במצרים ובכמה איים בים התיכון התבסס תלמי הראשון, שכונן את מצרים התלמיית. א"י (המכונה קוילה־סוריה באותה תקופה) הייתה לכלי־משחק בין שתי מעצמות אלה ועברה מיד ליד. מ־301 ועד 198 לפנה"ס הייתה הארץ תחת שלטון בית תלמי, כאשר במהלך המלחמה הסורית החמישית כבשה האימפריה הסלאוקית את ארץ ישראל מידי מצרים. בתקופת שלטון שתי הממלכות ירושלים הייתה בירת פרובינציה קטנה בעלת אופי יהודי מובהק, והיא זכתה תחת שתיהן מאוטונומיה.

בתקופת בית תלמי הורשו היהודים לעסוק בשלהם, ללא התערבות משמעותית מצד השלטון. הנהגתם הייתה נתונה בידי הכהן הגדול:

ליהודים אין בכלל מלך והנהגת האומה מסורה תמיד לכהן הנחשב למצטיין בתבונתו ובמידותיו.

— דיודורוס סיקולוס, ספר 40, 3

ב־198 לפנה"ס עברה ירושלים לשליטתו של אנטיוכוס השלישי אשר התקבל על ידי היהודים בזרועות פתוחות. בתחילת הכיבוש הסלאוקי ניתן ליהודים כתב זכויות שאישר להם את האוטונומיה, פטר ממס את תושבי ירושלים, הקנה זכויות לכהנים ולחכמים, אסר על כניסת נוכרים והכנסת חיות טמאות לשטח המקדש, והקצה תקציב מקופת המדינה למימון הפולחן שם. (רכישת קרבנות, שמן ולבונה). כתב־הזכויות פתח במילים:

הואיל והיהודים גילו את התלהבותם כלפינו... ערכו לנו קבלת פנים מזהירה... מצאנו גם אנו לראוי לגמול להם כמעשיהם

— קדמוניות היהודים יב, 139

עם זה, החלה בימי בית סלאוקוס התרבות ההלניסטית להשפיע על היהודים, תרבותית ודתית, כמו בכל המרחב ההלניסטי. קנאי מאוד לכך היה אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס), שעלה לשלטון ב-175 לפנה"ס. אפיפאנס אסר על קיום מצוות הדת היהודית, והביא, על רקע הנסיבות החברתיות באותה עת, לפריצת מרד החשמונאים.

המצב הדתי־חברתי

כבר בתקופת בית תלמי החלה חדירת התרבות ההלניסטית לארץ, והמגמה התרחבה עם כיבוש הארץ בידי הסלאוקים. ההתייוונות סייעה בעיקר למעמד בעלי הממון והסוחרים. הם נהנו ממסחר ער בכל רחבי האימפריה תוך ניצול ידיעתם את תרבות יוון, את השפה והמנהגים שהיו משותפים לכל ערי הפוליס בעולם ההלניסטי. זה לא חייב בהכרח זניחת הדת היהודית, אך ההתנהלות הכללית, שפת הדיבור והפתיחות לעולם הבדילה את המתייוונים משאר היהודים שלא שינו ממנהגיהם. חוקרים אחדים גורסים שבין מי שאימצו את סממני התרבות ההלניסטית היו שהפנימו גם את ערכיה: לא הסתפקו בסממנים חיצוניים בלבד, ונטו לוותר בקלות גם על תכנים מהותיים ועל ערכי יסוד של היהדות – ורק אלה כונו "מתייוונים".

ב־175 לפנה"ס פנה יהודי בשם יאסון (שם יווני, שמו הקודם היה ישוע), אחיו של הכהן הגדול, חוניו השלישי, לאנטיוכוס הרביעי וביקשו להתמנות לכהן גדול תחת אחיו, וכן ביקש רשות להפוך את ירושלים לפוליס יוונית. הוא רצה להקים בירושלים גימנסיון – מכללה לספורט ומוזיקה, וכן אפבאון – מכון לספורט ולימודי צבא לצעירים. אנטיוכוס התיר ליאסון לעשות זאת, תמורת שוחד שקיבל. חוניו נמלט, ובנו חוניו הרביעי הקים את מקדש חוניו במצרים. הכרה בעיר כ"פוליס" הקנתה זכויות יתר לעשירים ולמכובדים בני המעמד העליון, שיכלו לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון. לפיכך, הפיכת ירושלים לפוליס העלתה עוד יותר את מעמדם של אותם עשירים מתייוונים, ממשיכי דרכם של "נושאי הנשים הנכריות" מימי עזרא ונחמיה. באותה עת נוצר קשר בין אצולת הממון לבין הכהונה הגדולה, כך שבתקופה ההלניסטית היה מעמד הכהנים - לחלק מהמתיוונים החדשים, מה שלא היה קיים בימי עזרא ונחמיה.

בעוד שבערים נוכריות בארץ אומץ ההלניזם בזרועות פתוחות, בירושלים רוב האוכלוסייה דחה את המנהגים היווניים. אמנם יאסון לא עשה דבר שהיה מנוגד מפורשות לדת ישראל (המקדש המשיך להתנהל כרגיל, לא הועלו קרבנות לעבודה זרה ולא הוכנסו אליו צלמים) – אך בקרב החכמים שררה אי־נחת רבה מכהן גדול מתבולל, שמזדהה עם ההלניזם. נוצר קרע בין רוב העם, החלש מבחינה כלכלית, שנהג על פי דת משה והונהג על ידי החכמים (הקרויים בתקופה זאת "חסידים" או "חברים") שהיה משולל זכויות אזרח, למיעוט רב העוצמה ששלט בכלכלה, במסחר, החזיק בעמדות הציבוריות בפוליס החדשה, והיה מקורב להנהגה הנוכרית - ובנוסף שלט גם בבית המקדש.

הקרע הגיע לשיאו אחרי הגזירות שגזר אנטיוכוס על שמירת הדת היהודית (בעיקר איסור ברית מילה) וציווה על הכנסת צלם להיכל. ב־167 לפנה"ס קם כהן כפרי ממודיעין, מתתיהו הכהן, וקרא למרד באימפריה הסלאוקית.

המצב הפיזי של העיר

במשך כל התקופה ההלניסטית בארץ ישראל כמעט ולא השתנו גבולות ירושלים מאז שיבת ציון. בית המקדש היה ממוקם באותו מקום בו עמד לפניו בית המקדש הראשון, כאשר העיר עצמה עיר דוד – הייתה מדרום לו. ניצני יישוב צצו בגבעה המערבית לעיר (הר ציון).

המראה הכללי של ירושלים בתקופה ההלניסטית אינו נהיר כל צרכו: על ימי שלטון בית תלמי לא ידוע דבר, ועל תקופת בית סלאוקוס, הן ספר מקבים ב' והן יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים ספר י"ב) מספרים על תנופת בנייה, בעיקר בזמנו של יאסון, שאץ כאמור להביא לירושלים מעמד של "פוליס", עם כל המוסדות המקובלים. מאמצים רבים הושקעו על ידי ארכאולוגים בכל הזמנים (מתחילת המחקר ב-1841) במטרה לאתר את המבנים הנזכרים במקורות אלה – הגימנסיון, האפבאון, התיאטרון ועוד, אולם עד כה לא התגלה דבר. דוגמה לבלבול הרב בקרב החוקרים הוא הניסיון במשך שנים רבות למצוא את אתר מצודת חיל המצב ("השומרים"), אותה הקים בכחידס בירושלים (ספר מקבים א' א' 29–30) וידועה במקורותינו כחקרא המצודה נמצאה לבסוף בחפירות חניון גבעתי.

עדות מעניינת לגבי מראה של ירושלים באותה תקופה ניתן למצוא בדברי הקטאיוס איש אבדרה, שחי בסוף המאה הרביעית לפנה"ס. הקטאיוס היה בפמלייתו של תלמי הראשון מלך מצרים ב-312 לפנה"ס, כשפגש קבוצת גולים יהודים שירדו מצריימה. בראש קבוצה זו עמד חזקיהו הכהן; החכם היווני שיבח בכתביו את תכונותיו האישיות של הכהן, את השכלתו ואת כישרונותיו המדיניים. מכהן זה קיבל הקטאיוס, ככל הנראה, את ידיעותיו על מנהגי היהודים ועל ירושלים. ניתן לקרוא בין היתר שבחים על העיר היפה והגדולה, שבה יושבים היהודים מימי קדם ומספרם רב מאוד. ירושלים, כתב הקטאיוס, היא העיר הבצורה היחידה ביהודה, גודלה כחמשים אצטדיות ומספר תושביה כשתים עשרה רבבות איש (120,000). באמצע עיר זאת (טעות המעידה, כנראה, שהוא רק שמע את הדברים ולא ראה את ירושלים בעיניו), נמצא בית המקדש. הקטאיוס מסר את מידותיו של בית המקדש, הזכיר את אש התמיד, את המזבח ואת המנורה, הדגיש שאין שם שום פסל ומצבה ושום חורשה המוקדשת לעבודת אלילים, ואף הזכיר את עבודת הכהנים שאינם שותים יין בבואם אל ההיכל.

מדינת החשמונאים

ממלכת החשמונאים בשיא התפשטותה

תקופת החשמונאים שהחלה במאה ה־2 לפנה"ס התאפיינה בניגודיות רבה: עצמאות וריבונות, בצד מלחמות אחים; התרחבות ושגשוג חומרי, בצד פער חברתי נפער וגדל. ירושלים קיבלה תנופה מעצם היותה בירת מדינה וממלכה עצמאית, ונבנו בה בנייני ציבור ומוסדות שלטון. מנהג העלייה לרגל העשיר אותה, ועליית יהודים מרחבי הארץ ומהתפוצות הרחיבה את גבולה באופן ניכר. ירושלים הייתה מרכז פוליטי שוקק, מרכז דתי יצרי ויצירתי, ומרכז תרבותי – הן יהודי והן הלניסטי.

המצב המדיני במדינת החשמונאים

מרד החשמונאים פרץ ב־166 לפנה"ס, ובית המקדש טוהר ב־164 לפנה"ס. מאז, למשך 25 שנה, שלטו החשמונאים בחסות הסלאוקים, כאשר סמוך לבית המקדש, בחקרא, שכן חיל המצב הסלאוקי. ב־141 נכבשה החקרא על ידי שמעון התרסי, והוא החריבה עד היסוד.

החל מ-140 לפנה"ס ועד 63 לפנה"ס הייתה ירושלים בירת מדינה, ולאחר מכן ממלכה עצמאית. נמצאו עדויות לעצמאות בסממנים, כמו ציון השנים בשטרות לפי תחילת העצמאות המדינית: "ויחל עם ישראל לכתב בספרים ובשטרות בשנת אחת לשמעון הכהן הגדול ושר הצבא ונשיא היהודים" (מקבים א' י"ג, מ"א–מ"ב).

השליט בתקופת החשמונאים היה בו זמנית גם כהן גדול (לא ממשפחת צדוק), וגם מנהיג צבאי עליון ו"נשיא היהודים". לראשונה נשא אדם אחד בכהונה הרוחנית ובכהונה המדינית־צבאית גם יחד. מינויו של שמעון היה בהסכמה כללית של חכמי התורה ואנשי הכהונה, של המשפחות המיוחסות ושל "זקני בית האבות". כדי להדגיש את ההסכמה הקים שמעון בית דין גדול המקובל על כל שכבות העם, שייקרא לימים הסנהדרין.

החשמונאים לחמו והרחיבו את גבולות הארץ, גם תוך ניצול החלל שנוצר כשממלכות סלאוקוס ותלמי נעלמו עקב סכסוכים פנימיים. ירושלים הפכה מבירת פרובינציה יהודית בעיקרה - לבירתה של ארץ רחבה, ובה גם נוכרים רבים. הדבר הביא לתמורה מכרעת בשיטת ההנהגה כשיהודה אריסטובולוס, מן הדור השלישי לבני־מתתיהו, הכריז על עצמו כמלך: מנהיג של מדינה "כשאר המלכויות", היינו כזאת המרחיבה את גבולה, כוללת בשטחה עמים רבים וכופה עליהם את ריבונותה בכוח. יהודה אריסטובולוס, אחיו אלכסנדר ינאי ויורשיהם הפכו למלכים־לוחמים־כהנים. מלכים אלה ריכזו בידיהם כח עצום, כלפי חוץ וכלפי פנים. הם שלטו על מדינה בגודל דומה לזה של מדינת ישראל דהיום, שכלל גם חלקים בעבר הירדן המזרחי. עוד מימי יהודה המכבי שררה ברית בין המדינה החשמונאית לבין הרפובליקה הרומית, הכח העולה החדש באותה תקופה, ברית שנמשכה עד ימי אלכסנדר ינאי.

קיימות עדויות לכך שהממלכה היהודית גיירה את העמים השמיים שנכבשו על ידה, ביניהם היטורים בגולן ובחורן (סוריה), והאדומיים שישבו בדרום הר חברון, מה שהבליט את העוצמה האזורית של הממלכה החשמונאית. המגויירים נחשבו, לפחות להלכה, ליהודים ואזרחים שווי זכויות. בני משפחות המגויירים האדומיים הנכבדות, למשל, אף הגיעו לתפקידים בכירים בממשל בירושלים.

בשלהי התקופה, החל מ-67 לפנה"ס, פרץ ריב אחים מר בין יורשיו של אלכסנדר ינאי, אריסטובולוס השני והורקנוס השני. הצדדים פנו אל הכובש הרומאי שהגיע לאזור, פומפיוס, וביקשו ממנו להכריע ביניהם -י מי ישלוט בארץ. פומפיוס החליט לתמוך בהורקנוס (למעשה באנטיפטרוס, בן בריתו), ואריסטובולוס ונאמניו נמלטו והתבצרו בהר הבית. פומפיוס צר עלהם, ובשנת 63 אבדה הריבונות היהודית בארץ ישראל, כשפומפיוס נכנס לבסוף ככובש בחיל רב אל בית המקדש. כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, בשנת 37, התמנה בנו של אנטיפטרוס, הורדוס, למלך יהודה, בחסות רומא.

המצב הדתי־חברתי במדינת החשמונאים

בתקופה זאת התחילו להיווצר בירושלים המפלגות – הצדוקים והפרושים, וביניהם מחלוקות רבות ועמוקות. הצדוקים, בני המעמד הגבוה בדרך כלל, כללו את רוב משפחות הכהנים, בעיקר את אלה שנטו לפתיחות לתרבות יוון. מרכזם המובהק והיחיד היה בית המקדש, ועניינם הדתי המרכזי היה בהלכות טומאה וטהרה ובהלכות העבודה בבית המקדש. הפרושים, לעומתם, אנשי הפלג שהונהג על ידי חכמי הדת, היו בעלי זיקה חברתית המקרבת גם את מעוטי היכולת. מרכז עניינם הדתי היה פירוש הלכות התורה, והפיכתה לתורת חיים. הפלג הפרושי יכול היה להתקיים גם ללא מקדש, שכן טיפח יצירה דתית עצמאית שאינה תלויה במעמד הכהונה. מנהיגי הפרושים היו הזוגות.

החשמונאים, החל מהדור השני (מ־130 לפנה"ס לערך, זמנו של יוחנן הורקנוס) התחילו להתייוון, לפחות בסממנים חיצוניים כתרבות, מנהגי שלטון ומגורים, לבוש ושפת הדיבור. הדבר ניכר במיוחד באימוץ השמות היווניים. בעוד בדור הראשון לחשמונאים היו השמות יוחנן, יונתן, יהודה ודומיהם, החל מהדור השני נקראו המנהיגים בשמות הורקנוס, אריסטובולוס, אלכסנדר וכגון אלה. המלך אלכסנדר ינאי בלט במיוחד בביטוי האופי ההלניסטי של הממלכה. הוא קירב את הצדוקים ודחה את הפרושים, שדרשו שינאי יפריד בין כתר המלוכה לכתר הכהונה הגדולה. כאשר סירב ינאי וסילק את הפרושים מהסנהדרין נפתחה מלחמת אחים, שבה עשה ינאי שימוש בשכירי חרב גויים נגד תומכי הפרושים. יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים א' ד') דיווח על חמישים אלף הרוגים במלחמת אחים זאת, שהסתיימה בפשרה שהושגה על ידי שמעון בן שטח, המנהיג הפרושי, אב בית הדין של הסנהדרין ואחיה של אשת־המלך שלומציון המלכה, שמלכה אחרי מות ינאי. בימי שלומציון שב לזמן קצר האיזון בין המלוכה לפרושים, ששלטו בסנהדרין, אך לאחר לכתה הלך הקרע והתרחב, עד למצב של מלחמת אחים מתמדת.

המצב הפיזי של ירושלים במדינת החשמונאים

עיר דוד ביחס לעיר העתיקה. התרשים מראה את התרחבות העיר בשלהי בית ראשון (למעשה הרחבה זאת התיישבה בעיקר בימי החשמונאים^{[דרוש מקור][מפני ש...]}). החומה הראשונה הקיפה את עיר דוד יחד עם ההרחבה – העיר העליונה

בימי בית חשמונאי החלו בירושלים להתגשם דברי הנביא: "שְׂאִי־סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ־לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל־צַד תֵּאָמַנָה." (ישעיהו ס, ד). בתקופה זאת התעוררה תנועת עלייה לרגל לירושלים בחג ומועד, וכן מגמה של התיישבות קבע והשתקעות בעיר, מתוך הארץ ואף מחוצה לה. לפיכך, עלה הצורך בהרחבת גבולות העיר ובביצורם, כראוי לעיר בירה של ממלכה ועם. לשלטון העצמאי שקם נדרשו גם מוסדות שלטון, מצודות וארמונות, ובנייתם ניכרה ברחבי העיר.

העיר החלה להתרחב בעיקר כלפי הגבעה המערבית, שם גם נבנה ארמון החשמונאים. המקום התאפיין בסגנון בנייה יוקרתי, ועל תושביו נמנו העשירים והמכובדים, מה שישאיר עיצוב זה גם לעתיד. השטח החדש, שעם הרחבתו והתבססותו למערב, החל להתרחב אף צפונה, כונה העיר העליונה, וסביבו נבנתה חומה חדשה, היא "החומה הראשונה", שהקיפה למעשה את העיר התחתונה יחד עם העיר העליונה. שניהם היוו למעשה את חלקה העיקרי של ירושלים עד סוף ימי הבית.

חומות וביצורים בירושלים החשמונאית

מיום היותה של ירושלים שוב לבירת המדינה היהודית העצמאית, החל מפעל רב־ממדים של יישוב העיר העליונה וביצורה בהיקף רחב. בספר חשמונאים א' י, יא מסופר: "וישב יונתן בירושלים. ויחל לבנות ולחדש את העיר ויאמר לעושי המלאכה לבנות החומות" ובחשמונאים א' י"ג, י' נאמר על שמעון: "וימהר לכלות את חומות ירושלים ויבצרה מסביב". הדברים אמורים בחומה הראשונה (ראה מפה לעיל). כלומר, בין 142–134 לפנה"ס לערך, נבנתה החומה החשמונאית שהקיפה וביצרה את שטח הגבעה המערבית והעיר העליונה (שייתכן שהיו גם קודם מיושבות בדלילות, אך פרוזות). אין מדובר בבנייה בלבד אלא גם בשיפוץ, כלומר שימוש בביצורים קדומים (כמו המגדל הישראלי) ושילובם במערכת המיגון החשמונאית. מתקופה זאת ואילך העדיפו עשירי ירושלים לגור באזור העיר העליונה. החומה נמתחה מאזור "מגדל דוד" של היום (מגדל היפיקוס) מזרחה, לכיוון הר הבית, בתוואי נחל צולב; ודרומה, מהמצודה דרך הר ציון אל בריכת השילוח, ושוב צפונה, עד שפגשה בחומת הר הבית (ראה מפה לעיל).

שרידים מהחומה הראשונה נמצאים במקומות הבאים:

• בשטח המצודה הנקראת בימינו "מגדל דוד";
• בצד המערבי של הקישלה, שם התגלה ביצור באורך של 55 מטרים וברוחב של כ־5 מטרים;
• באזור ממילא, מערבית לחומה העכשווית נמצאו שרידי ביצורים חשמונאיים;
• ברובע היהודי, סמוך למגדל הישראלי ולשרידי שער שאולי הוא "שער גינת", בהקשר לחומה השנייה.

• הבסיס של החומה המזרחית של הר הבית.

מצודה וארמון

בימי החשמונאים נבנו בירושלים שני בתי־מידות שלא נותר מהם כיום כל שריד. האחד הוא מצודת הבירה, אשר שכנה בדיוק במקום בו הקים הורדוס את מצודת אנטוניה, בפינה הצפון־מערבית של הר הבית: "את המצודה הזו בנו המלכים הכהנים הגדולים לבית חשמונאי לפני הורדוס וקראו לה בירה" (קדמוניות היהודים טו, 403). כשבנה הורדוס את המצודה שלו במקום, כדרכו ועל פי סגנונו, לא הותיר זכר מן המבנה הקודם.

בקשר לבירה, כותב יהודי בן אלכסנדריה בשם אריסטיאס (כנראה על סמך עדויות שמיעה בלבד ולא עדות ראייה שלו־עצמו):

למען דעת הכל עלינו לבירה אשר על־יד העיר וסקרנוה, היא יושבת במקום הגבוה ביותר ומחוזקת במגדלים רבים, העשויים אבני בנין גדולות עד ראשיהם להגן, כמו שנודע לנו, על המקומות שעל־יד בית המקדש. ואם תקרה מהפכה או מרד או התפרצות אויבים, לא יוכלו לפרוץ את החומות אשר מסביב לבית. על מגדלי הבירה ערוכים קלעים ומכונות שונות, וגם מקום זה גבוה מן החומות הנזכרות. המגדלים נשמרים בידי אנשים הנאמנים ביותר... ואין רשות להביא כל איש... כי כל שמירת המקדש הוא הבירה ומייסדה חיזקה ככה לביטחון המקומות האמורים

— איגרת אריסטיאס

המבנה השני אותו ניסו חוקרים לחפש לשווא, הוא ארמון החשמונאים. יוספוס (מלחמות היהודים ב, טז, ג) מציג מראה מקום מדויק: "ארמון החשמונאים, הבנוי מעל ללשכת הגזית לעבר העיר העליונה". כלומר, ניתן לאתר במדויק את הנקודה בה עמד בעיר העליונה, מול המקדש ממש, מעט מצפון לגבול הצפוני של הרובע היהודי של ימינו. הדבר הגיוני מבחינה טופוגרפית (נקודה גבוהה ונישאה) ומבחינת הארגון העירוני (סמוך לבתי הכהנים בעיר העליונה). הארמון צפה אל המקדש, והמלך (שהוא גם כהן גדול) יכול היה לפקח על עבודת הכהנים ממרפסת ארמונו.

סביר שהיו בעיר מבני שלטון נוספים, אך אלה לא הוזכרו במקורות שהגיעונו.

קבורה במדינת החשמונאים

קבר בני חזיר

קבר יסון

ירושלים של ימי בית שני הייתה מוקפת מכל עבריה בבתי קברות. בשל קדושת העיר ובשל טומאת המת הותרה הקבורה רק מחוץ לחומות העיר ובמרחק סביר ממנה: ”מרחיקין את הנבלות ואת הקברות מן העיר חמישים אמה”; ”ירושלים... אין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה שהיו שם מימי הנביאים הראשונים”. כאשר העיר התרחבה הורחקו חלקות הקברים (”כל הקברות מפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא”). האמונה בתחיית המתים הביאה לשמירת עצמותיו של כל אדם בנפרד. המתים נקברו בשיטת ליקוט עצמות – בתחילה במערות למשך כשנה, עד שנותרו העצמות בלבד, ואלה לאחר־מכן בגלוסקמאות.

החשמונאים החלו בבניין מערות קבורה מונומנטליות לבני המעמד האריסטוקרטי (בעיקר ממשפחות הכהונה) בנחל קדרון (קבר בני חזיר, קבר זכריה ויד אבשלום) ובעיר (מצבת יוחנן הורקנוס ומצבת אלכסנדר ינאי). גם עשירים ירושלמיים וסוחרים מתייוונים הקימו מבני קבורה מפוארים, כדוגמת קבר יסון. היכלות קבורה מרשימים ומפוארים אלה נבנו בסגנון הלניסטי.
בירושלים התפתח מנהג ייחודי של עיטור הגלוסקמאות בעיטורי פרחים, בעיקר פרח השושן וענפי דקלים. הגלוסקמאות הונחו במערות הקבורה המשפחתיות שנחצבו בסלע או במבנים בנויים. מאות מערות הקבורה מימי בית שני פרושות בעיקר בצפון ירושלים (אזור סנהדריה), מזרחה (גדות נחל קדרון), ומדרום לעיר העתיקה (גיא בן הינום וכתף הינום), ומהוות נקרופוליס ("עיר מתים"). בצידה המערבי של העיר נמצאו מעט קברים, בעיקר לאורך דרך עזה ושכונת רחביה של היום.

מפעלי המים במדינת החשמונאים

בריכות הצאן – דגם ירושלים בסוף ימי בית שני המצוי במוזיאון ישראל.

ירושלים ענייה במקורות מים, אך ככל שגדלה העיר גברו צורכי המים שלה עבור אדם ובהמה. לשם כך הוקם מפעל להולכת מים אל בריכת אגירה באזור הצפון־מערבי של הר הבית, הנקרא כיום "המנהרה החשמונאית" או "מוביל המים החשמונאי" (כיום בסוף מנהרות הכותל). תקופת כרייתו לא הובררה, ויש המקדימים את זמנו אף לימי בית ראשון, אך ודאי שהוא מוקדם לימיו של הורדוס. מפעל זה ניקז את מימי נחל בית זיתא והטירופיאון אל בורות בשטח מצודת הבירה או הר הבית. אורך המנהרה 80 מ', רוחבה 1.20 מ' וגובהה בשיא – 12 מ'. המנהרה נחשפה בחפירות משרד הדתות ב־1985.

בנוסף לבורות מים חצובים ומטוייחים, שהיו כמעט בכל חצר בירושלים, השתמשו גם במי בריכות אגירה. בין אלה בריכות הצאן, הכוללות את בריכת בית חסדא וברכת ישראל בצפון הר הבית, ובריכת המגדלים (הקרויה גם בריכת חזקיהו) שמצפון למצודה הקרויה כיום מגדל דוד. הבריכות שמצפון להר הבית שימשו כנראה גם לצורכי המקדש, כמו שטיפת המזבח והרחבה מדם הקרבנות, והשקיית הצאן בטרם הפך לקרבן. לא ברור מתי בדיוק נחצבו הבריכות, אך ברור הוא שהעיר החשמונאית, אשר נזקקה לכמויות מים גדולות, הרחיבה אותן מאד.

בנוסף נחצבה בתקופה החשמונאית (כנראה בתקופת ינאי) האמה התחתונה (המכונה גם בשם "האמה החשמונאית") ששימשה להובלת מי מעיין עין עיטם המרוחק (ליד בית לחם) אל הר הבית. מפעל הנדסי זה היה מסובך ומתוחכם כיוון שגבהו של עין עיטם רק 30 מטרים מעל לרחבת הר הבית, ובנוסף האמה עוברת מספר רכסים ולכן היא מפותלת ביותר, מה שחייב הקפדה על שיפוע ירידה מתאים לכל קילומטר של אמת המים. לקיצור הדרך נחצבו שתי מנהרות – האחת באורך של 360 מטרים העוברת בגבולה המזרחי של בית לחם, והשנייה באורך של 400 מטרים מתחת לרכס הנקרא כיום "ארמון הנציב". מנהרות אלה מצביעות אף הן על יכולת טכנית והנדסית בלתי מבוטלת.

ככל הנראה, החשמונאים הם אלה שהתקינו לראשונה את בריכת השילוח בשפך עמק הטירופיאון. בריכה זאת לימים שופצה והפכה למקום מרכזי עבור עולי הרגל בירושלים.

התקופה ההרודיאנית

תקופת המלך הורדוס, בדומה לפרקים אחרים בהיסטוריה של ירושלים, ובמיוחד אלה של ימי בית שני, הייתה תקופה של סתירה וניגוד. כצפוי מאישיותו של הורדוס, מדובר גם בתקופה של קיצוניות והגזמה בהתפתחות העיר. הניגוד בין ירושלים הפוליתאיסטית ובין עיר המקדש, בין הורדוס המלך האכזר שרצח רבבות לבין הורדוס היזם, שהקים בנייני פאר בכל קנה־מידה ודיקדק בגימורם, מצית את דמיונם של חוקרים.

המצב המדיני בתקופה ההרודיאנית

תחומי ממלכת הורדוס

ימי שלטונו של הורדוס עמדו בסימן שלום, שקט, שגשוג כלכלי ובנייה מרשימה. הורדוס היה חביב על הממשל הרומי, נאמן מאוד, ונדיב כלפי פטרוניו, ולפיכך נהנה מחופש פעולה לבנות ולבצר את העיר והארץ מבלי שרומא תחשוש מהתחזקותו. הורדוס שלט בירושלים במשך שלושים ושלוש שנה (37–4 לפנה"ס), וכל ימיו ניסה להתמודד ולתמרן בין הנאמנות לרומא לבין תחושת מחויבותו לנתיניו היהודים. הורדוס היה שליט אכזר והוא לא היסס להרוג אף את בני משפחתו, היהודים שנאו אותו וקראו לו "עבד אדומי" בהזכירם את היותו, למעשה, כלי שרת בידי רומא וממוצא אדומי שנטמעו בעם ישראל לאחר גיור האדומים. על כך הוא ניסה לכפר באמצעות בניית מפעלי בנייה משמעותיים בארץ ישראל כולה ובירושלים בפרט. בתחילת שלטונו ניסה הורדוס להתקשר בקשרי נישואים עם בית חשמונאי, ונשא לאשה את מרים החשמונאית, בתם של אלכסנדר בן אריסטובולוס השני ואלכסנדרה בת הורקנוס השני; אולם לאחר מכן רצח אותה, ופנה להשגת לגיטימציה לשלטונו על ידי בנייה מחדש של בית המקדש.

המצב הדתי־חברתי בתקופה ההרודיאנית

הורדוס הפך את ירושלים לעיר הלניסטית, שכללה את כל המוסדות המקובלים בעיר כזאת. הוא הקים אמפיתיאטרון גדול, הנהיג לכבוד הקיסר תחרויות התגוששות אחת לחמש שנים, הביא חיות טרף לקרבות עם בני אדם, וקרא לגויי הסביבה לבוא לירושלים. הורדוס קישט את המבנים ההלניסטיים בעיטורים בעלי אופי פוליתאיסטי, וטבע מטבעות הנושאים אופי פגני. מצד שני, על תקופה זאת נאמר בתלמוד:

מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. מאי היא? אמר אביי ואיתימא רב חסדא זה בנין הורדוס"

— בבלי סוכה, נא, ב

ירושלים זאת, הפוליתאיסטית, עמדה בו זמנית בשיאה כעיר יהודית מרכזית. בית המקדש שימש מוקד דתי לעם ישראל והיווה את מרכז חיי הרוח, תוך שהכהנים עוסקים בעבודת המקדש בטהרה. בשלושת הרגלים היו נוהרים עולי רגל רבים מכל רחבי הארץ ומחוצה לה – ככל הנראה כמיליון בני אדם, אשר מילאו את רחובות העיר בימי חג הרגל, באווירה שעליה אמרו חז"ל ”ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים”. העיר הייתה פושטת את צורתה ולובשת חג בשירה וריקודים. האחווה הרבה בין העולים באה לידי ביטוי אף בפן ההלכתי (כהגמשה בחוקי הטהרה).

רבבות אנשים מרבבות ערים נוהרים לבית המקדש בכל חג. מהם ממזרח והם ממערב מהם מצפון ומהם מדרום.

— פילון האלכסנדרוני, על החוקים, ו, 69

עולי הרגל היו אף ציר כלכלי בעל חשיבות מכרעת. הם באו לעיר מכל קצוות האימפריה, הביאו אליה את מיטב החידושים, ערכו בה מסחר קמעונאי וסיטונאי, ופרנסו בתקופה קצרה רבבות סוחרים ומכניסי־אורחים. עולי הרגל היו נותנים לעיר תרומות ומיסים שתרמו למעמדה הכלכלי של העיר. ירושלים הייתה עיר עשירה, שכוהניה ואנשי האליטה שלה הגיעו לשיא של פאר אישי ומותרות (למשל מקוואות פרטיות בתוך בתי הכהנים, וכלי זכוכית נדירים שהתגלו ברובע ההרודיאני); אולם גם פשוטי העם שחיו בעיר נהנו מהשפע, מהמסחר הבלתי פוסק, מהכספים המוזרמים על ידי עולי הרגל, ומהשלום שאִפשר תנועה חופשית של סחורות. על רקע הרווחה הכלכלית, שהתקיימה בצד אחדות יהודית זמנית באיבה להורדוס, שככו בפרק זמן זה המלחמות הפנימיות בין פרושים לצדוקים. ההיערכות לקליטת המון האדם שפקד את העיר, כללה, בין היתר: סלילת דרכים, בניית שווקים, אספקת מים והכשרת מקומות אירוח. לקראת סוף ימי הבית השני, ככל שגברה העלייה לרגל, כך עלתה מעמדה של ירושלים והיא הפכה לבירת־ענק בין־לאומית.

ואכן, ירושלים היהודית בזמן הורדוס הייתה עיר מאוחדת בשנאתה למלך. הורדוס היה שליט אכזר, שמילא את העיר בשוטרי חרש, בנוכרים ובמוכסים, אולם הקפיד לשמור על גבול דק שאותו לא חצה: הוא לא נכנס לשטח הר הבית, לא העמיד צלמים במקדש, ולא העלה קורבנות לעבודה זרה בירושלים. ירושלים הייתה "חלון ראווה" של הורדוס כלפי העולם, והוא הזמין במיוחד אישים בעלי עוצמה באימפריה הרומית שיחזו בפאר העיר ובנייניה. ואכן, פארה של ירושלים הרשים את המבקרים, ושמעה יצא למרחוק. ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן כתב בתיאורו את יהודה: ”אורינה, בה עמדה בעבר ירושלים, העיר המפורסמת ביותר בפער, לא רק ביהודה אלא במזרח כולו”.

מן הבחינה הדתית, ניכר שהעם הקפיד במיוחד על דיני טומאה וטהרה. ממצאים ארכאולוגיים מעידים על שימוש בכלי אבן (חומר שאינו מקבל טומאה ולכן נפוץ בבתים המיוחסים לכהנים), ברבים מבתי העיר. בכל רחבי העיר נמצאו מקוואות טהרה רבים, ביניהם מקוואות ציבוריים גדולים לצד הרחוב הראשי העולה למקדש, שככל הנראה שימשו את עולי הרגל להיטהר טרם עלייתם אל ההר. נראה שהייתה גם הקפדה יתרה שלא לעשות פסל ומסכה, שכן גם בבתים המפוארים ביותר לא נמצאו שרידי צלמים או דמויות אליליות, אלא רק עיטורים גאומטריים.

בית המקדש וירושלים משכו אליהם בתקופה זאת אף רבים מן הגויים. אלה הביאו עמהם קרבנות לאלוהי ישראל. מלבד הגויים הרבים שבאו למטרת ביקור תיירותי או אף לפולחן היהודי, רבים מהגויים באו אליה על מנת להתגייר. היהדות משכה אליה חוגים באימפריה הרומית אשר מאסו בפוליתאיזם וחיפשו דת חדשה ומצאו את היהדות. על כך מעיד הפילוסוף היהודי־הלניסטי פילון האלכסנדרוני:

לא רק היהודים, אלא גם כל העמים מתפלאים על קדושת חוקינו. במקורם נכתבו החוקים בשפה הארמית (כלדית) ונשמרו בה זמן מרובה, כי לא נודע עוד יופיים ליתר בני האדם, אולם בראות עמים אחרים את המאמינים בחוקינו מתמידים בשמירתם, למדו גם הם לכבדם; אז נודעה תהילתם בכל ארצות תבל ואם גם האפילה הקנאה לזמן קצר על יופיים, הנה הופיעו מחדש בעצם זוהרם כשהגיעה שעתם

— פילון האלכסנדרוני, חיי משה , 138 II

דברים דומים ניתן לקרוא בדברי ההיסטוריונים הרומיים סטראבון, דיו קסיוס ואחרים.

המצב הפיזי בתקופה ההרודיאנית

סכמת ירושלים בימי הורדוס

בשלהי ימי הבית השני הגיעה ירושלים לשיא תפארתה, והייתה לאחת מהערים הגדולות והיפות בעולם. שטחה של ירושלים עמד אז על כ־1,800 דונם (פי 2 משטחה של העיר העתיקה בימינו), כשבתוכה ארמונות פאר ושכונות יוקרה הדומות ביופיין לאלה שבאימפריה הרומית, שווקים ושטחי מסחר, מבני ציבור ותרבות, מאגרי מים, מקוואות ציבוריות ואכסניות. העיר הוקפה בחומות בצורות עם מגדלים הנישאים ובולטים לגובה רב ומצטיינים ביופיים. מחוץ לעיר היו גנות ופרדסים, נחלים וגיאיות. לאור זאת נאמר בדברי חז"ל:

מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם.

— תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"א, עמוד ב'

כמו כן הפליגו חז"ל בתארם את ירושלים לעומת ערי תבל: ”עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו”. ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, בן התקופה, העניק אף הוא לירושלים את התואר: ”המפורסמת לאין שיעור מבין ערי המזרח”. גם בדברי כמה מאנשי הצבא הרומיים, במהלך הדיון שקדם לשריפת המקדש, עולה כי ראו הם בבית המקדש את הבניין הקדוש והמפואר ביותר מכל המבנים מעשי ידי־אדם.

כתשעים אחוזים מן הממצא הארכאולוגי בירושלים מימי בית שני מקורו בתקופת הורדוס. אחראים לכך שני גורמים: א. הכמות והאיכות המשובחת של הבניה ההרודיאנית, ששרדה לשנים. ב. דרכו של הורדוס לסלק כל מבנה קדום ולבנות היישר על סלע האם.

בסריקת העיר ממזרח למערב בתקופת הורדוס ויורשיו ניתן לציין את המבנה הבא: את העיר תחם ממזרח נחל קדרון, מעליו בנויה חומת התמך האדירה של הר הבית. הר הבית היה למעשה רחבת ענק, שבמרכזה התנשא בית המקדש. הרחבה הייתה מוקפת באכסדרות מארבעת צדיה, כאשר בצד דרום היה הסטיו המלכותי המפואר. בפינתה הצפון־מערבית נמצאה מצודת אנטוניה. ממצודת אנטוניה נפרשה חומה שהקיפה את שכונתה הצפונית של העיר. למרגלות קיר התמך המערבי של רחבת הר הבית ("הכותל המערבי") השתרע רחוב העסקים המרכזי של העיר. בצידו הדרומי של רחוב זה נמצאה קשת רובינסון, שנשאה גרם מדרגות גדול ממדים שהוביל ממפלס הרחוב אל הסטיו המלכותי. הכותל הדרומי של הר הבית הכיל את שערי הכניסה העיקריים למתחם המקודש, הם שערי חולדה. דרומה משם השתרע אזור של מקוואות־טהרה ציבוריים לשירות עולי הרגל, ורחוב המוביל עד בריכת השילוח. ממערב לכותל המערבי נמצא ערוץ הטירופיאון העמוק, ומעבר לו – העיר העליונה, מקום מגוריהם של הכהנים ובעלי הממון שבעיר. את העיר העליונה חיבר אל הר הבית גשר שנבנה על קשת הנקראת כיום קשת וילסון. ממערב לעיר העליונה, בקצה הדרומי, ניצב ארמון המלך הורדוס ומצפון לו, באזור המצודה ("מגדל דוד") של ימינו, ניצבה מצודת המגדלים. עד המצודה (מגדל היפיקוס) הגיעה החומה המקיפה את העיר מדרום, וממנה נמתחה חומה מזרחה עד הכותל המערבי, לאורך ערוץ נחל צולב.

באזור כלשהו בעיר (אולי בשטח הצפוני הפרוז שלה, או בעיר העליונה, או באזור בריכת הסולטאן של ימינו) היו מבני תרבות ובילוי מודרניים ברוח הזמן המשקפים את התרבות ההלניסטית, כמו היפודרום, תיאטרון ואמפיתיאטרון, לצד מבני מִנהל כבית מועצה וארכיון. למבנים אלה לא נמצא כל שריד ארכאולוגי.

בעיר העליונה נבנו הרבה בתי מגורים גדולים ווילות בסגנון אופנתי ומפואר. בבתים אלה התגוררו בני האצולה של הכהונה הגדולה (כמו בית קתרוס) ואנשי הממשל והשררה הקרובים לבית הורדוס והממשל הרומי. שרידים למבנים אלה נמצאו ברובע ההרודיאני.
העיר התחתונה אכלסה את בני המעמד הכלכלי הנמוך של העיר והכילה בתי־מלאכה שונים. בעשרות השנים האחרונות לימי הבית, הצטרפו הלני מלכת חדייב ובנה מונבז לתושבי העיר התחתונה ובנו להם שם ארמונות. גם קברי המלכים שמחוץ לעיר מיוחסים לבני משפחה זאת.

חומת העיר בתקופה ההרודיאנית

תרשים של ירושלים בשלהי בית שני.

סמוך לימי הורדוס, או מיד בתחילת שלטונו ועוד לפני הקמת המבנים המונומנטליים, כאשר העיר הלכה והתעצמה, התפשטה ירושלים צפונה לצד הר הבית. השוק הגדול הסמוך למערב הר הבית הוסיף והתרחב אל הצפון לאורך הכותל המערבי ורובע חדש נוצר סביב השווקים שהתהוו במקום עם גדילת הסחר. הרובע שהתמקם מערבית וצפונית להר הבית בצמוד אליו, תוּחם על ידי חומה חדשה שנקראה "החומה השנייה" (ראו במפה). גבולות החומה היו מצודת אנטוניה ממזרח, שער גינת (בערך במקום "הצטלבות הרבעים" של היום) ממערב, ואזור שער שכם (של ימינו) מצפון, כאשר התוואי שער גינת שער שכם עבר לאורך גיא הטירופיאון, מעל גדתו המזרחית. ודאי הוא שהחומה לא הקיפה את גבעת הגולגולתא, מקום צליבת ישו ואתר קבורה, כיוון שאזור זה היה מחוץ לתחומי העיר בעת הצליבה. דבר זה נלמד מהברית החדשה: "(ישוע) יָצָא אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא גָּלְגֹּתָּא" (הבשורה על-פי יוחנן, פרק י"ט, פסוק 17), "מְקוֹם צְלִיבָתוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הָיָה קָרוֹב לָעִיר" (יוחנן, יט, 20).

בימי מלכות הורדוס השתרע שטחה של ירושלים על כ־770 דונם.

מבני שלטון ומצודות בתקופה ההרודיאנית

מצודת אנטוניה ושער טדי – השער הצפוני של בית המקדש. דגם תקופת בית שני במוזיאון ישראל.

מצודת אנטוניה

מצודת אנטוניה הייתה המצודה העיקרית של העיר, מקום מושבו של המשמר, והמקום שהגן וצפה על הר הבית מצפון.

מצודת המגדלים

מצודת המגדלים מוקמה במקום שבו נמצאת היום מצודת "מגדל דוד". הורדוס בנה את מצודת המגדלים "והם נפלאו בגדלם וביופים בחוסנם בין מגדלי העולם כולו". המקום היה גבעה שבוצרה בחומה חיצונית עוד בימי החשמונאים, והורדוס שיבץ על קו החומה את שלישיית המגדלים שנקראו על־שם אהוביו: מרים אשתו, פצאל אחיו והיפיקוס חברו. מגדל היפיקוס נקרא גם "מוצא החומות", כיוון שבו נפגשות החומה הראשונה והחומה השלישית.

שלושת המגדלים היו רבועים. מגדל היפיקוס היה ברוחב ובאורך 13 מטר, ובגובה 40 מטר, כאשר חציו התחתון כולו אטום. מעל מסד זה נבנו שתי קומות של חדרים, ומגדלים קטנים על גגו. מגדל פצאל היה בגודל של 20 מטר רוחב ואורך, וקומת מסדו המוצק גם היא בגובה 20 מטר; מעליה אולם בגובה 5 מטרים על פני כל השטח, ומעל האולם קומה מחולקת לחדרים. "וגם מרחץ היה בו, עד אשר נראה, כי אין המגדל הזה נופל מבית מלכים" (מלחמות היהודים, שם, שם). גם הוא היה מקושט במגדלים קטנים בגגו. בעבר סברו כי בסיס המגדל ההרודיאני הנראה כיום במצודה היה שייך למגדל פצאל, אך כיום סוברים רוב החוקרים כי היה שייך למגדל היפיקוס. מגדל מרים היה גם הוא בתבנית קובייה מוצקה של 20 מטר גובה, אורך ורוחב, ועליה עליות מפוארות ביותר בגובה עוד 23 מטרים. אבני הבניין של המגדלים היו אבני גזית לבנות ומסותתות. את המגדלים הקיפה חומה.

מצפון למצודה נכרתה (או שמא הייתה קיימת עוד מימי החשמונאים) בריכה גדולה לאגירת מי גשם, היא בריכת המגדלים.

הארמון

ערך מורחב – ארמון הורדוס (ירושלים)

במהלך ביצוריו ושיכלול העיר בידי הורדוס, בנה הורדוס לעצמו ארמון מלוכה מפואר בצִדה המערבי והעליון של העיר העליונה. הארמון גבל בחומת העיר ומצִדו הפנימי (שלצד העיר) הוא הוקף בחומה המבדילה אותו מהעיר. מדרום למצודת המגדלים ניצב "ארמון המלך, הנעלה על כל תיאור". יוספוס הרחיב בתיאור המותרות: אולמות מפוארים מקושטים באבני חן, כסף וזהב, תקרות עשויות קורות עץ מעוטרות, ומיטות למאה אורחים. הארמון היה מוקף סביב בסטוים עגולים.

המקומות הפתוחים היו מלאים דשא ועצים שונים, וביניהם שבילי טיול ארוכים וסביבם תעלות עמוקות ובריכות מלאות וגדושות בכל מקום מלאכת נחושת אשר דרכן השתפכו המים, וסביב זרמי המים - שובכים של יונים מאולפות.

— מלחמות היהודים ה, ד, ד

תיאורו של יוספוס נקטע כאן בהערה:

אי אפשר לתאר כראוי את ארמון המלך ועד היום הזה מדאיב את הנפש זיכרון השממה אשר עשתה בו אש השודדים, כי לא הרומאים שלחו את הבניינים האלה באש, רק שונאי העיר מבית.

— מלחמות היהודים ה, ד, ד

לא נמצאו שרידים ארכאולוגיים מן הארמון. במערבו של הרובע הארמני ובשטח ה"קישלה", נמצאה מערכת קירות תמך ששימשה כנראה מסד לארמון.

הר הבית ובית המקדש

דגם של בית המקדש השני (בניין הורדוס) במבט ממזרח. כיום מופיע במוזיאון ישראל.

ערכים מורחבים – מקדש הורדוס, הסטיו המלכותי, בית המקדש השני

מרכז הדרה וייחודה של ירושלים בשלהי ימי הבית השני היה בית המקדש ששכן בתוכה. לעומת המקדש שנבנה בידי עולי בבל, שהיה פשוט וללא פאר, הורדוס שִכלל את המקדש, והפכו ליצירת פאר במטרה להאדיר את שמו ולמצוא חן בעיני נתיניו היהודים. בית המקדש נישא עד לגובה של כ־70 מטרים מעל רחבת הר הבית, שאף היא הייתה גבוהה בהרבה מהעיר שתחתיה. לשיא יופיו ופארו הגיע בית המקדש בתקופתו של הורדוס שהוסיף ושיכללו בהרבה בהוד והדר, בנייה וביצורים. הורדוס, שהייתה חדורה בו אמביציה רבה לעניין, ניצל את קשריו הטובים עם האימפריה הרומית, משאביו הכספיים ויכולתו הטכנולוגית, לטובת ירושלים והמקדש. מקדש הורדוס היה מבונה היטב ומוקף בסטווים מפוארים, תוכו רוּצף וחוּפה בשישים יקרים ובזהב, המקדש והר הבית נתמכו בחומות אדירות. קיר ההיכל של בית המקדש שבננה על ידי הורדוס היה בנוי מאבני שיש ירוק ולבן, ויש שסוברים גם שיש כחול שהיה יוצר מראה של גלים. הורדוס הכפיל את שטחו של הר הבית, וזה הפך למקדש הגדול ביותר ברחבי האימפריה הרומית. בקצה המערבי של חומת הר הבית הצפונית בנה הורדוס את מצודת אנטוניה, ובצלע הדרומי של ההר הקים את הסטיו המלכותי ששימש גם למטרות ציבוריות. מפעל הבנייה הכביר ושיפורו התקדם אף בימי ממשיכיו של הורדוס עשרות שנים אחר מותו, כמעט עד לחורבנו של הבית בידי טיטוס.

אף על בית המקדש ששופץ על ידי הורדוס אמרו חז"ל:

מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו.

— תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ד', עמוד א'

בניגוד לבתי המקדש שקדמו למקדש הורדוס, המחקר הארכאולוגי מצא ממצאים רבים התומכים בעדויות כתובות מהתקופה, בהם כתבי יוסף בן מתתיהו המתארים את מבנה המקדש. הורדוס הרחיב את חצר בית המקדש לכיוון דרום, ובנה בדרומו את הסטיו המלכותי – בזיליקה ששימשה לסנהדרין קטנה ולצורכי מסחר, בדומה לפורומים אחרים בעולם העתיק, אך זאת שבנה הורדוס בירושלים הייתה גדולה ומפוארת יותר מכל מה שנבנה עד אז בעולם העתיק.

מבנים אחרים

קשת רובינסון

העיר העליונה הוא חלקו הגבוה של הר ציון, הנמצא כיום בתוך חומות העיר העתיקה. זהו השטח שעליו בנויים כיום הרובע היהודי והרובע הארמני. העיר העליונה קרויה בשם זה כיוון שהיא גבוהה באופן ניכר משלוחת עיר דוד ומהר הבית. בתקופת הורדוס שכן באזור העיר העליונה רובע הכהנים, אשר השקיף אל המקדש, וממנו נמתח גשר מפואר (שנמתח על קשת וילסון) ישירות אל הכניסה להר הבית.

הרחוב ההרודיאני – הרחוב המרכזי של ירושלים היה רחוב ארוך ורחב שטיפס מבריכת השילוח שבפאתה הדרומית־מזרחית של העיר, שבינתיים הפכה למוקד ציבורי, עד לכותל המערבי של ימינו, שם המשיך עוד לאורכו של הכותל מתחת לקשת רובינסון וקשת וילסון. בחפירות הארכאולוגיות לצד הכותל המערבי התגלה כי מהלך הרחוב נקטע בכיכר הסמוכה לאנטוניה שבסוף חומת הר הבית המערבית, אך ניכרים סימנים (למשל אבן ריצוף שלא הונחה), המעידים כי אף הייתה כוונה להמשיך רחוב זה הלאה עוד.

הרחוב היה בנוי על־גבי מערכת ניקוז המחופה באבנים לבנות, גדולות ומסותתות להפליא. מבריכת השילוח עלה הרחוב במדרגות מתונות במעלה שנמשך עד רחבת הכותל של ימינו. בחלק המרכזי של מעלה הרחוב, למרגלות חומת הר הבית (הכותל) ובסמוך אליה, מוקמו בצידי הרחוב הרחב חנויות רבות ושונות. חנויות אלה הפכו לשוק מסחרי גדול, כבר החל בסמוך לקשת רובינסון. בפינה המערבית־דרומית של הר הבית התפצל הרחוב לכיוון מזרח, אל שערי חולדה שהיוו את הכניסה המרכזית להר הבית. סביר להניח כי בין החנויות היו מקומות לרכישת קרבנות ושולחנות־חלפנים להחלפת כספם המקומי של עולי הרגל בכספי מס מחצית השקל. צומת מרכזי ברחוב היה בפינה הדרום־מערבית של הר הבית. משם ניתן היה לפנות מזרחה לכיוון שערי חולדה, צפונה – להמשך הרחוב, או במעלה קשת רובינסון אל הסטיו המלכותי. הממהרים היו יכולים לעלות בנקודה זאת אל גגות החנויות שלצד הכותל ולהמשיך במפלס מהיר לאורך הרחוב. כיום ניתן לראות שרידים מהרחוב:

• ליד בריכת השילוח
• במרכז דוידסון (החלק המרכזי של הרחוב אשר מפולת קשת רובינסון בזמן החורבן ריסקה אותו)
• במנהרות הכותל

לאחרונה התגלה קיומו של בית כנסת בסמוך לברכת השילוח. בית־הכנסת היה שייך למשפחת תאודוטוס בן וטנוס וסונפו אליו חדרי אירוח ומקוואות עבור עולי־הרגל.

המבנים ההלניסטיים – אף שלפי עדויות היו מבנים כתיאטרון ואמפיתיאטרון בירושלים, לא נמצאו להם שרידים. מבנים אלה נבנו "במישור", ייתכן שבאזור הרמה שמצפון לעיר. מיכאל אבי יונה ממקם את התיאטרון בלב העיר, ברמה שבין העיר העליונה לארמון הורדוס. הארכאולוג יוסף פטריך מציע כי התיאטרון של הורדוס בירושלים היה מבנה ארעי של עץ, כמקובל ברומא באותה עת.

מפעלי המים בתקופה ההרודיאנית

הורדוס גם סלל אמת מים נוספת לעיר, האמה העליונה, שזאת הובילה מים אל העיר מאֵזור בית לחם (בריכות שלמה) אל ברֵכת המגדלים והארמון. זאת מלבד האמה התחתונה שנוסדה עוד בימי החשמונאים והובילה מים מעין עיטם, אף הוא מאותו האֵזור. אמת מים זאת, הייתה חלק בלתי נפרד מתכנון העיר הרומאית. עיר בגודלה של ירושלים, האמורה גם לספק את צורכיהם של אין־ספור עולי רגל בשנה, נזקקה למים רבים. הובלת המים האמה נעשתה באמצעות מערכת מסועפת ומורכבת בארוך של כ־20 ק"מ מדרום לירושלים בקו אווירי, וכ־30 מטר מעל גובה העזרה של הר הבית. מסלול האמה נבנה באופן מפותל כדי שלא תחצה שלוחות, אולם בשני מקומות נחפרה האמה במנהרה: האחת מתחת לבית לחם ואורכה 400 מטר, והשנייה מתחת לרכס ארמון הנציב ואורכה 370 מטר. האמה התפצלה באזור קבר רחל לאמה נמוכה שסופה בהר הבית, ולאמה הגבוהה שסופה בבריכת המגדלים, ליד המצודה. עד לאחרונה נחשבה האמה הגבוהה למאוחרת בכ־200 שנה מימי הורדוס, בתקופת חניית הלגיון העשירי בירושלים. אולם מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהלגיון רק שיפץ את האמה שחרבה.

בריכות שלמה הוזנו גם באמצעות אמת הביאר. אמה זאת מובילה את מימי עין ביאר, הנובע מתחת לפני הקרקע, במנהרה חצובה שארכה 500 מטר ובתעלה פתוחה אל בריכות שלמה.

בריכת השילוח שנוסדה מימי החשמונאים חופתה בלוחות אבן והפכה למקום מרשים ומרכזי עבור עולי־הרגלים. בסביבות הבריכה התאפשרה חנייה נוחה לעולים הרבים, ומימיה אפשרו טבילה המונית.

תקופת הנציבים והחורבן

לאחר מות הורדוס ומקץ תקופה קצרה של שלטון יורשיו, הפכה רומא את יהודה בשנת 6 לספירה לפרובינקיה רומאית בשם יודיאה שהייתה בשליטת נציבים.

המצב המדיני בתקופת הנציבים

הנציבים היו פרשים רומאיים, חסרי כל זיקה לארץ. תחת שלטונם גבר עול המסים, והתערער המצב המדיני. במיוחד אמורים הדברים בתקופת הנציבות שלאחר שנת 44, אז מונו על יהודה נציבים ממוצא מזרחי־הלניסטי שהיו עוינים ליהודים, עיקר עניינם היה באיסוף ממון רב ככל הניתן. הנציבים הרומיים האחרונים הכבידו את ידם על האוכלוסייה ועשקו את נכסי הארץ מבלי לגלות עניין רב בעשייה למען רווחתה. התקופה מתוארת בספרות כתקופה של אנרכיה, תסיסה ואלימות, כאשר פעילות השלטון מצטמצמת לגביית מיסים ותו לא. האחרון שבהם היה גסיוס פלורוס, שניסה לגזול את כספי המקדש, הכניס לירושלים חיילים הלניסטים, ביצע טבח, וגרם להתמרמרות כללית, שגברה והלכה עד שבשיאה הפכה למרידה. היה זה הניצוץ שהבעיר את המרד הגדול שהסתיים בחורבן בית שני. בתקופה זאת נכלל פרק זמן קצר של עצמאות יהודית, תקופת שלטונו של המלך אגריפס הראשון, בין השנים 41–44.

המצב הדתי־חברתי

קברי המלכים

בתקופת הנציבים גדלו והלכו הפערים בין מפלגות היהודים, כאשר כל אחת מהן מתבצרת בעמדותיה. הצדוקים הסכימו לשלטון רומי, כל עוד עבודת המקדש ומעמד הכהנים נשמרו. הם, בני השכבות המיוחסות ובעלי הממון, זכו להגנה יחסית ולפריבילגיות מן השלטון הרומי. דעתם של הפרושים המתונים, שהיוו את רוב העם, לא הייתה נוחה מאבדן העצמאות, אך הם הסכימו שמרד גלוי עלול לעורר את זעם השלטונות, להקשות על חייהם ואף להעמידם בסכנה. כל עוד ניתן היה ללמוד תורה ולקיים את הסנהדרין, הם לא צידדו במרד.

הקנאים היוו כוח שהלך ועלה ככל שהחריפו תנאי החיים, עלו המיסים וגבר הבוז של השלטון לקדושת בית המקדש וירושלים. הקנאים חרתו על דגלם החזרת השלטון היהודי העצמאי בכל דרך, והטיפו למרד גלוי. לקראת סוף התקופה הפכו הקנאים קיצוניים יותר ויותר, התארגנו באופן צבאי, וסחפו אחריהם את הדור הצעיר של הפרושים המתונים ואף של צדוקים ממשפחות כהונה.

כת האיסיים, חברה של חסידים שפרשו מן הציבור וקיימו דינים מחמירים של טהרה וצדק, ככל הנראה התפצלה מן הצדוקים. הם פרשו אל המדבר מערי מושבם ("כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם", מלחמות היהודים ב, ח, ד), ייתכן שעקב המצב המדיני והחברתי הקשה. כן התקיימו עוד כתות רבות ושונות, לכל אחת מהן נביא או משיח שהטיף בחוצות העיר את משנתו. כאלה היו למשל בני הפילוסופיה הרביעית אותם מזכיר פלביוס הקרובים לקנאים. גם את הנוצרים הראשונים ניתן למנות על כתות אלה, והיו עוד רבות. כת נוספת שמעמדה אינו ברור הם הבייתוסים, שפרשו מהצדוקים. האנרכיה החברתית הובילה לתסיסה דתית ולתחושה של קץ. בארץ נפוצו נביאים רבים, ביניהם יוחנן המטביל, ישו, כת האיסיים ועוד. ההתנהלות המושחתת של הנציבים עודדה קבוצות של קנאים וסיקריים שהתנגדו הן לשלטון הרומי, הן לצדוקים והן לפרושים המתונים.

עם זאת, גם בתקופה זאת נמצאו גויים שנמשכו אל הדת היהודית, התגיירו ועלו לארץ. המפורסמת שבמשפחות המתגיירים והעולים היא משפחת מלכי חדייב, הלני המלכה ובנה מונבז, אשר עלו לארץ מאזור צפון עיראק של היום ובנו ארמונות בעיר דוד. לוחמי חדייב אף עזרו ליהודים במלחמתם ברומאים. השריד החשוב ביותר בירושלים מתקופה זאת הוא קבריהם, קברי המלכים.

המצב הפיזי בתקופת הנציבים

הצעת שחזור של החומה השלישית ומגדל פסיפנוס

ערך מורחב – החומה השלישית

לאחר שהתרחבה ירושלים לכיוון צפון ושכונות חדשות נבנו מצפון לחומה השנייה והראשונה, כמו שכונת בית־זיתא ו"מחנה האשורים", שעל פי ההשערה מקומו היה באֵזור הצפוני־מערבי בין החומה השנייה לשלישית, (בשטח חדש זה היו גם בריכות הצאן שהיוו את אחד ממאגרי המים הגדולים של ירושלים. הברֵכות עמדו מצפון להר הבית, בסמוך לו), החל אגריפס הראשון לבנות את "החומה השלישית" שאמורה הייתה להקיף את כל השטח הצפוני החדש.

"וראשית החומה השלישית היה מגדל היפיקוס ומשם לרוח צפון השתרעה עד מגדל פספינוס ואחרי כן ירדה אל מול מצבת הלני, היא שהייתה מלכת חדיב...ופגעה בחומה הישנה וכלתה אל נחל קדרון. את החומה הזאת הקים אגריפס על העיר שחברה לירושלים, אשר ישבה כולה פרזות, כי העיר צרה מהמון יושביה ומעט מעט פרצה מתוך חומותיה... וכאשר שאלו יושבי העיר הזאת חומה להגן עליהם, החל אגריפס המלך - לבנות את החומה"

— יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ה' ד' ב'

יוספוס ממשיך ומספר שאגריפס תכנן חומה רחבה, ברוחב של 5 מטרים לפחות, מאבני גזית, אשר מכונות המלחמה של הזמן לא היו יכולות להן. אולם מלאכת הבנייה של אגריפס הושבתה לאחר הנחת יסודות החומה, משום ש"ירא את הקיסר קלאודיוס, פן יחשוד בו, כי בבניין המבצר הגדול הזה הוא מכוון לחולל תמורות ולקשור קשר – על כן השבית את עבודת החומה" (מלחמת היהודים, שם, שם). ייתכן שאגריפס אף קיבל זאת בפקודה מפורשת מהקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר. השלמת החומה התבצעה, כפי הנראה, על ידי מנהיגי העיר והמורדים רק עם ובסמוך לפרוץ המרד, כשהיא מתבצעת בחפזה ובאופי בנייה חלש יחסית. לאורך החומה תוכננו תשעים מגדלים, שלפחות חלקם הושלמו ונבנו.

התרחבות העיר חילקה את ירושלים מבחינה פיזית לשני אזורים עיקריים: החלק הדרומי, המוקף בחומה הראשונה, והחלק הצפוני שנקרא "הפרבר" (משום שהיווה פרבר לחלקו העיקרי של העיר), או בכללות "בית זיתא". הבנייה בחלק הדרומי התאפיינה בצפיפות יחסית מחד ובבתי מידות של עשירים מאידך. הבנייה בפרבר, שאופיו נטה יותר להיות כפרי, הייתה דלילה יותר. חלק מהפרבר נכלל בתחומי החומה השנייה כבר בימי הורדוס, זה אמנם דמה באופיו לעיר שבתחומי החומה הראשונה, אך למעשה החומה השלישית שנבנתה על ידי אגריפס הראשון כללה בשטחה גם את תחומי החומה השנייה.

לפי גישתו המרחיבה של מיכאל אבי-יונה, החומה השלישית כמעט הכפילה את תחומה של העיר מכ־900 דונם ל־1,700 דונם בקירוב. על סמך השיטה של הערכת מספר הנפשות לדונם בשטחי מגורים, לפי מקדם צפיפות של 50-40 נפשות לדונם, העריך מגן ברושי את אוכלוסיית העיר בסוף תקופה הבית השני ב־80,000 נפש.

המרד הגדול, מלחמת האחים והחורבן

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והביזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

ערכים מורחבים – המרד הגדול, המצור על ירושלים (70)

אש המרד הוצתה בירושלים בעקבות מינוי הנציב גסיוס פלורוס בשנת 64 ודרישתו שימסרו לידיו את כספי בית המקדש. המרד התחיל בירושלים בהנהגת הקנאים, והתרכז בה. הקיצוניים שבקנאים, שעלו לעמדות הנהגה בירושלים, רצחו מתונים והציתו את בית הכהן הגדול ואת ארכיון שטרי החוב, במטרה לגייס את המון העם. בשלב הבא התפשט המרד מירושלים לכל רחבי הארץ, ובמיוחד לערים מעורבות כקיסריה, בית שאן ואזור הגליל. גם דיכויו האכזרי של המרד התחיל מן הצפון, ומשם הגיעו החילות הרומאים עד ירושלים, אך עמידתם של הקנאים מנעה את נפילת העיר.

בשנת 67 נסוגו הכוחות הרומאים וזמן קצר אחר כך מת מצביאם קסטיוס גאלוס. בשלב זה התכנסה אספת העם, ובה התגבש רוב לפרושים המתונים. דמות מרכזית במחנה המתון היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן, מראשי הסנהדרין, שהביא לבחירתם של מנהיגים ממחנה המתונים כמפקדיה הצבאיים של ירושלים והממונים על ביצורה. הנהגת המרד עברה מידי הקיצוניים לידי אנשי האליטות המתונות יותר – אנשי הכהונה והסנהדרין, מנהיגי הצדוקים והפרושים המתונים. הנהגה זאת לא הייתה הנהגה צבאית, ונעדרה כישורים בתחום הארגון. תפקידה היה פחות לארגן מרד מזוין, ויותר להוות הנהגה שקולה שתוכל בבוא העת לשאת ולתת עם הרומאים. בתקופה קצרה זאת ידעה ירושלים פרק זמן של פריחה מחודשת, ומן העדויות והממצאים עולה תחושה של התנהלות מדינית חופשית לקראת חירות. אולם הרומאים לא שקטו, ובשנת 68 מונה אספסיאנוס למצביא הכוחות הרומאיים בארץ והחל בדיכוי המרד מהגליל ודרומה. עד יולי 69 חרבה הארץ כולה, ומנהיגי המרד נמלטו לירושלים, שעליה הטיל אספסיאנוס מצור. ירושלים הייתה אמנם מעוז מבוצר, אך בתוכה הלכה והתגברה מלחמת האחים בין מתונים וקנאים.

במהלך השנה שבין 69 ו־70 התחוללה בירושלים מלחמת אחים עקובה מדם. מנהיגי הקנאים, לוחמי הגליל יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, האשימו את ההנהגה המתונה בירושלים בסיבות לכישלון המרד. דרכם של הקנאים הייתה דרך החרב, כשלנגד עיניהם המטרה של שמירה על העיר לבל תיפול בכל מחיר, כולל רצח מנהיגים מתונים וכן אזרחים פשוטים. עם זאת, לכל אורך התקופה היו עדיין מתונים שביקשו להידבר עם השלטונות ולסיים את המצור. הבולט שבהם היה יוחנן בן זכאי, שתלמידיו הבריחוהו מן העיר בארון מתים כדי שיוכל למלט את עצמו ואותם מפני האסון אותו צפה. אחד המאורעות המטלטלים של התקופה היה שריפת מחסני המזון של העיר בידי הקנאים, מעשה שסיבתו אינה ברורה אך הוא משמש עדות לאווירת הטירוף ששררה בעיר.

מטבע יהודה השבויה

בקיץ שנת 69 שב אספסיאנוס, המצביא הרומאי שניהל את המצור על ירושלים, לרומא והוכתר כקיסר. את מקומו ירש בנו טיטוס, שהחל בכיבוש העיר מצפון, אזור החומה השלישית, משם התקדם אל מצודת אנטוניה וכבש אותה. בשלב זה התבצרו הקנאים בהר הבית ובעיר העליונה.

יוסף בן מתתיהו מציין כי השימוש בעצים לבניית הסוללות גרם לנוף של ירושלים וסביבותיה להשתנות לבלי הכר:

"ומראה הארץ עורר חמלה בלב כל רואה... וגם האיש הנכרי, אשר ראה לפנים את ארץ יהודה ואת מגרשי ירושלים כלילי־היפי והביט עתה אל המקומות האלה בחרבנם, לא עצר כח למנוע קולו מבכי ולהבליג אל אנחותיו... כי מחתה המלחמה את כל עקבות הדר העיר לפנים, ולוּ הגיע שמה פתאם איש, אשר ידע את המקומות האלה לפנים, כי אז נבצר ממנו להכירם, ובדרוך רגליו על אדמת ירושלים היה עליו לבקש את מקומה".

בט' באב ג'תת"ל (5 באוגוסט 70) כבש טיטוס את הר הבית, והצית את בית המקדש. חודש לאחר מכן נפלה העיר העליונה, וירושלים נחרבה בשריפת ענק. במהלך המצור על ירושלים, שנמשך חמישה חודשים, נספו מאות אלפי אנשים.

למרות ביצורה היחסי של ירושלים נפרצה חומת העיר מצפון על ידי כוחותיו של טיטוס, אשר התקדמו לעבר בית המקדש. כחודש ימים עברו בין נפילת המקדש לבין נפילת העיר העליונה. יוספוס מזכיר את "חומת העיר העליונה", ובעבר הייתה נפוצה הסברה שאכן הייתה קיימת חומה כזאת. כיום סבורים החוקרים כי המבנה הטופוגרפי התלול של הגיא, לאחר שקשת רובינסון וקשת וילסון נחרבו, הקשה על צבאו של טיטוס את הפלישה לעיר העליונה ועיכב אותם.

עם תום כיבוש העיר בידי כוחותיו של טיטוס, הייתה ירושלים לעיי חורבות.

אתרים עיקריים בירושלים

חדר מגורים של משפחת כהנים מתקופת הבית השני

• הבית השרוף
• הרובע ההרודיאני
• הגן הארכאולוגי ירושלים
• דגם ירושלים בסוף ימי בית שני

מקורות קדומים

לתקופת שיבת ציון

• ספרי עזרא, נחמיה, חגי וזכריה
• יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11

לתקופת החשמונאים

• ספר דניאל
• ספרי מקבים (חשמונאים) א' וב'
• יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספרים 12–14
• יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספרים א'–ב'

לתקופת הורדוס ואחריו

• יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספרים 15–20
• יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספרים ג' ואילך
• מסכת מידות – מבנה בית המקדש והר הבית וסדריהם
• גמרא על מסכת גיטין, דף נה ע"ב, עד דף נח ע"א (אגדות החורבן)

לקריאה נוספת

ספרות כללית

• אהרן אופנהיימר, אוריאל רפפורט, מנחם שטרן (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט, יד יצחק בן־צבי, תשמ"א
• דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1994
• דן בהט, מנהרות הכותל המערבי, ירושלים 2003
• "זאת ירושלים", יד בן צבי, כרך א', תשס"ג
• מאיר בן־דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב 1983
• מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם – מדוד המלך עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות
• מיכאל אבי יונה, שמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966
• נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים 1980
• בן־ציון לוריא, רומי בירושלים, ירושלים תשמ"ח
• רוני רייך, ג' אבני, ת' וינטר, מדריך לגן הארכאולוגי ירושלים, רשות העתיקות ויד בן צבי, ירושלים 1998
• האוניברסיטה הפתוחה – ירושלים לדורותיה
• מנחם שטרן, 'ירושלים המפורסמת לאין שעור מכל ערי המזרח', בתוך: מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, יד יצחק בן־צבי, 1991, עמ' 518–530.
• רומן וילק, מגורי נכרים בירושלים בתקופה ההלניסטית, סיני קי"ד, תשנ"ד, עמ' 83–87

תקופת החשמונאים

• חנן אשל ודוד עמית (עורכים), עידן 19: ימי בית חשמונאי, ירושלים, יד בן־צבי, תשנ"ו
• בן־ציון לוריא, מלכי בית חשמונאי, תל אביב: הוצאת דביר
• עמיחי מזר, סקר אמות המים לירושלים בתוך אמות המים הקדומות בארץ ישראל, ירושלים 1989
• משה שמיר, מלך בשר ודם (חיבור ספרותי)

תקופת הורדוס

• עידן 5 – המלך הורדוס ותקופתו, יד־בן צבי, תשמ"ה
• מנחם שטרן, מלכותו של הורדוס, סדרת אוניברסיטה משודרת
• אברהם שליט, הורדוס המלך – האיש ופעלו, הוצאת מוסד ביאליק
• אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, כתר, ירושלים 2007
• בנימין מזר, ‏ירושלים בתקופת בית הורדוס לאור החפירות מדרום ומדרום-מערב להר הבית, קתדרה 8, יולי 1977
• אייל ברוך, ‏העורף הכלכלי של ירושלים בתקופה ההרודיינית, קתדרה 89, אוקטובר 1998, עמ' 62-41
• איל רגב, ‏הקבורה המשפחתית והחוץ-משפחתית בירושלים ובסביבתה בתקופת בית הורדוס, קתדרה 106, דצמבר 2002, עמ' 60-35

קישורים חיצוניים

• הורדוס הבנאי, באתר המרכז לקידום המחשב הטכנולוגיה והחינוך, עיריית חיפה
• בית המקדש שבנו זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק בירושלים
• פריטים של מילת המפתח תקופת בית שני, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• אברהם שמואל הירשברג, תנועת ההתגיירות הגדולה בתקופת הבית השני, באתר דעת, מתוך: התקופה 12, תמוז-אלול תרפ"א
• דוד פלוסר, ירושלים בימי בית שני, באתר דעת, מתוך: מחניים, גיליון נ"ח
• חיים ומוות בצל בית המקדש בירושלים- פרופ' יונתן פרייס, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:30:18)

הערות שוליים

ערך טוב