שלמה זנד

שלמה זנד (נולד ב-10 בספטמבר 1946) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב ופעיל שמאל רדיקלי. כחוקר עסק בהיסטוריה האינטלקטואלית של צרפת בעת החדשה וביחסים בין קולנוע והיסטוריה. ספריו בנושא זהות העם היהודי שנויים במחלוקת ועוררו תהודה בישראל ומחוץ לה.

שלמה זנד

לידה	10 בספטמבר 1946 (בן 78) לינץ, אוסטריה
ענף מדעי	היסטוריה
מקום מגורים	ישראל
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב (1975) בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (1982) סורבון
מנחה לדוקטורט	פרנסואה פירה
מוסדות	אוניברסיטת תל אביב בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה
פרסים והוקרה	פרס היום (2009)
אתר רשמי
תרומות עיקריות
חקר ההיסטוריה של הרעיונות, ההיסטוריה הפוליטית והחברתית של אינטלקטואלים חקר היחסים בין קולנוע והיסטוריה

קורות חייו

שלמה זנד נולד במחנה עקורים בלינץ שבאוסטריה, בן ליהודים ניצולי השואה מפולין. בשנתיים הראשונות לחייו שהה במחנה עקורים בטראונשטיין בבוואריה שבגרמניה, ולאחריהן עלה לישראל עם הוריו ב-1948. לדבריו, הוריו רצו תחילה להסתנן לצרפת או להגר לארצות הברית. האב, בעל דעות קומוניסטיות, בא לישראל נחוש להיאבק ב"אימפריאליסטים הבריטים". המשפחה התגוררה תחילה בבתי ערבים שננטשו ביפו, האב עבד כשליח ושומר לילה בבית המפלגה הקומוניסטית הישראלית בתל אביב, והאם עבדה בניקיון. שניהם סירבו מתוך עקרונות לקבל שילומים מגרמניה המערבית. בגיל 16 הוצא הנער שלמה מהתיכון (עירוני ז') והלך לעבוד כפועל במפעל לייצור מכשירי רדיו. בערבים למד בקורס לאלקטרוניקה. הצטרף לברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) הקשורה למפלגת רק"ח.

בשנים 1965–1967 שירת בצה"ל במסגרת הגרעין הקומוניסטי של הנח"ל, בין השאר בקיבוץ יד חנה. ב-1967 היה חייל בחטיבה הירושלמית ובמלחמת ששת הימים נלחם בירושלים. בסוף 1967 פגש בחיפה את המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש ושיתף אותו בהתלבטויותיו, האם להישאר בישראל ולהיאבק על אופייה, או לעזוב אותה. בהשראת המפגש בין השניים הקדיש לו דרוויש שיר - "החייל שחלם על חבצלות לבנות".

לאחר שירותו הצבאי עבד זנד בעבודות שונות, ובהן מתקין טלפונים במשרד הדואר ומקים תפאורות בתיאטרון.

בשנת 1968, בהיותו נסער מהפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, סירב להצעה של הנהלת מפלגתו רק"ח להישלח ללימודי קולנוע בלודז' שבפולין, ואחותו נסעה במקומו. הוא עצמו עזב את שורות רק"ח והצטרף לקבוצה השמאלית הרדיקלית מצפן. הוא נעצר מספר פעמים עקב חלוקת חומר תעמולה.

בגיל 24 השלים את בחינות הבגרות ושנה אחרי כן החל את לימודיו באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1975 סיים תואר ראשון בהיסטוריה בהצטיינות יתרה. בעקבות קבלת מלגה מממשלת צרפת נסע לפריז ולמד לתואר שני בסורבון. נושא עבודת המוסמך שלו היה "ז'אן ז'ורס והשאלה הלאומית" והוא נכתב בהנחייתה של פרופ' מדלן רבריו. לאחר מכן המשיך את לימודיו וסיים דוקטורט בהצטיינות בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (E.H.E.S.S) בנושא: "ז'ורז' סורל והמרקסיזם: מפגש במשבר". הדוקטורט התפרסם כספר וזכה בפרס האקדמיה למדעי המוסר והפוליטיקה הצרפתית. עם תום הלימודים הוצעה לו משרה על ידי ההיסטוריון פרנסואה פירה והוא החל ללמד בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה. ב-1985 הצטרף לסגל אוניברסיטת תל אביב. החל מ-2002 ועד פרישתו לגמלאות ב-2014 כיהן בה כפרופסור מן המניין.

זנד המשיך להורות בבית הספר ללימודים גבוהים כמרצה אורח, שהה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי כחוקר נלווה וכן לימד באוניברסיטת אקס-אן-פרובאנס. כמו כן השתתף ביסודו של כתב העת הצרפתי "1900 - כתב עת להיסטוריה אינטלקטואלית".

זנד מרבה לכתוב מאמרים פוליטיים בעיתונות היומית ומביע דעות ביקורתיות ביותר כלפי מדיניות הממשלה. במאמר שפרסם בהגרדיאן הבריטי, לרגל קידום ספרו 'מתי ואיך חדלתי להיות יהודי' (ראו להלן), הוא כתב שהגזענות בישראל "מושרשת עמוק ברוח החוקים. היא נלמדת בבתי ספר ובקולג'ים, מופצת בתקשורת". לדבריו העבר שלו יהודי, אך ההווה ישראלי. "כמעט בלתי נסבל עבורי לחיות בחברה כזו, אבל אני חייב להודות שקשה לי למצוא בית במקום אחר. [...] לעיתים קרובות אני מתבייש בישראל".

הוא נשוי ואב לשתי בנות.

מחקריו וספריו

שלמה זנד החל דרכו בהיסטוריה של הרעיונות, המשיך בהיסטוריה פוליטית וחברתית של אינטלקטואלים, לאחר מכן עבר לחקור את היחסים בין קולנוע והיסטוריה וכעת הוא עוסק בסוגיות הלאומיות. בנוסף לפרסום מחקרים, הרבה לפרסם ספרים הפונים לקהל קוראים רחב.

אשליית הפוליטיקה: ז'ורז' סורל והוויכוח האינטלקטואלי של 1900

ספרו הראשון של זנד ועיבוד של עבודת הדוקטורט שלו (בצרפתית L'Illusion du politique - Georges Sorel et le (débat intellectuel 1900). שנים רבות נתפס סורל כאבי הפשיזם, וספרו של זנד הציג גישה שונה לחלוטין. על בסיס מקורות חדשים, כמו מאמרים נשכחים ותכתובות שנחשפו, טען זנד שסורל סלד מהפשיזם העולה והיה מודאג מפועלו. העובדה שאינטלקטואלים פשיסטים התקראו בשמו הייתה אמנם משמעותית, אך גם מתנגדי הפשיזם כמו אנטוניו גרמשי או פיירו גובטי ראו בסורל את נקודת מוצאם התאורטית: מסקנתו - ההיסטוריה של הרעיונות צריכה להיקרא לא מרוסו לרובספייר, לא ממרקס ללנין ולא מסורל למוסוליני אלא להפך - מרובספייר לרוסו, ממוסוליני או גרמשי לסורל וכך הלאה. ליבת מחקרו של זנד הייתה יחסיו המורכבים של סורל עם המרקסיזם, אופני קבלתו את המתודולוגיה המטריאליסטית וביקורתו על האוטופיה שבחזון הסוציאליסטי. זנד הציב את סורל בהקשר אידאולוגי רחב וחשף את קשריו עם בנדטו קרוצ'ה, אדוארד ברנשטיין, גוסטב לה בון ואנרי ברגסון.

האינטלקטואל, האמת ובכוח - מפרשת דרייפוס ועד מלחמת המפרץ

הספר, שראה אור בסדרת "אופקים" של הוצאת עם עובד בשנת 2000, עוסק באינטלקטואלים הן כשכבה חברתית ספציפית והן כסוכני תרבות המתפרצים לזירה הציבורית עם מטענים ערכיים והון סמלי ייחודי. בהשראתו של פייר בורדייה בוחן הספר את לידת מושג האינטלקטואל ואת השלבים השונים בהתפתחותו. הוא מתחיל בפרשת דרייפוס ומסיים בנוכחותם של יצרני התרבות הפוליטיים בישראל. הוא מבקש לחשוף את הדימויים העצמיים של אינטלקטואלים שונים, את יומרותיהם, את זהירותם הרבה וכן את אומץ לבם. כוונתו של הספר היא לנפץ את האידיאליזציה שהוענקה לאינטלקטואלים אך בה בעת להצביע על משקלם הרב בחברה.

את חלקו השני של הספר, העוסק בישראל, הרחיב זנד ויצק ממנו את ספרו בצרפתית "המילים והאדמה" (Les mots et la terre - Les intellectuels en Israël).

הקולנוע כהיסטוריה - לדמיין ולביים את המאה העשרים

זהו ספר פנורמי שראה אור בשנת 2002 ועוסק ביחסים שבין הקולנוע להיסטוריה הפוליטית של המאה העשרים. על ספר זה זכה זנד לפרס מבקרי הקולנוע בצרפת. הספר מתאר כשש מאות סרטים בנושאים שונים: דמוקרטיה בקולנוע, מלחמת העולם הראשונה בקולנוע, הקולנוע והשואה, המלחמה הקרה בקולנוע, ועוד. הספר תורגם לצרפתית, בשם "המאה העשרים על המסך" וראה אור בהוצאת Seuil (Le XXe siècle à l'écran, Paris, Seuil, 200) ולספרדית (El siglo xx en pantalla - Cien años a través del cine, Barcelona, Crítica, 2005). הספר משמש גם כספר הלימוד בקורס בעל שם זהה של האוניברסיטה הפתוחה.

זנד טוען בספרו שבלי קולנוע וטלוויזיה לא ניתן להבין את התרבות הפוליטית והאידאולוגיות המרכזיות של המאה העשרים. הוא טוען שחובה על היסטוריון העת המודרנית להתמודד עם הקולנוע על מנת לפענח את המאה העשרים מכיוון שהקולנוע הוא סוכן זיכרון מרכזי ומשקלו בעיצוב תודעת העבר אינו פחות מספרי הלימוד בבתי ספר.

אחד מפרקי הספר המרכזיים עוסק ביחסו של הקולנוע המערבי לשואה. זנד משבח את סרטיהם החלוציים של אלן רנה, ז'יל פונטקורבו ואחרים שהעזו, לדבריו, כבר בסוף שנות החמישים להתמודד עם העבר הקשה, ולעומת זאת הוא מבקר בחריפות סרטים מאוחרים יותר כמו "שואה" של קלוד לנצמן ו"רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג. הספר עורר סערה גדולה בצרפת וזכה להסתייגויות קשות מאינטלקטואלים כמו ברנאר-אנרי לוי, אלכסנדר אדלר ואחרים. זנד טען גם שסרט צרפתי שנקרא "שואה" היה צריך לפתוח בתיאור הרכבות שיצאו ממחנה דראנסי שליד פריז ולא למחוק פרק זה מההיסטוריה. לדעת זנד, גישת הסרט פגומה מיסודה מכיוון שהיא מצמצמת את ההשמדה לאזוריה הנידחים של אירופה המזרחית ואינה בוחנת את תרומתם ומעורבותם של מרכזי התרבות הגבוהים. מלבד זאת, אם חולשתו של "לילה וערפל" של אלן רנה הייתה העובדה שלא הזכיר את המספר 6 מיליון, חולשת סרטו של לנצמן היא בכך שלא מופיעים בו כלל קורבנות לא יהודיים. הוא גם קובל כנגד לנצמן שאת עיקר המימון הראשוני לעשיית הסרט קיבל מממשלת ישראל ושעובדה זו הוסתרה מהצופים ולא הוזכרה בכותרות.

ההיסטוריון, הזמן והדמיון - מאסכולת ה"אנאל" ועד לרוצח הפוסט-ציוני

הספר שראה אור ב-2004 מתמודד עם היבטים שונים של ההיסטוריוגרפיה המודרנית. הספר מתאר גישות היסטוריות שונות, תוך שילוב סיפורים אוטוביוגרפיים: מאסכולת ה"אנאל" שזנד התמודד עמה בפריז כדוקטורנט צעיר, דרך ה"היסטוריונע" הוויזואלי ועד הוויכוח ההיסטורי של הפוסט-ציונות פורס הספר את עלילותיהם של מספרי העבר ולא חוסך את שבט ביקורתו מהם. מלבד זאת, דן זנד בדימויים הספרותיים של ההיסטוריון בספרות המערבית והישראלית ומסיים בתפיסת ההיסטוריה של ולטר בנימין.

מתי ואיך הומצא העם היהודי?

ערך מורחב – מתי ואיך הומצא העם היהודי?

ספר זה ראה אור בשנת 2008 בהוצאת רסלינג. הספר מתמודד עם מסורת ההיסטוריוגרפיה הפרוטו-לאומית והלאומית שהעלתה על נס את קיומו של עם יהודי מאז יציאת מצרים. מתוך דיון תאורטי בסוגיית הלאומיות ובהשראתם של בנדיקט אנדרסון וארנסט גלנר מבקש זנד לפרק את הנרטיב הציוני שהמציא, לדבריו, את העם היהודי כדי לייצר לאום חדש. על פי זנד, המצאת העם היהודי התבססה על התנ"ך כספר היסטורי ועל המיתוס הנוצרי של הגליית היהודים בעקבות המרד הגדול, וכך נוצרה היסטוריה לאומית ארוכת טווח שלא הייתה ולא נבראה. זנד מאמץ את ההשערה לפיה היהודים כלל לא גלו מארץ ישראל, והערבים ששכנו בארץ במהלך הדורות הם במידה רבה צאצאיהם. זנד סובר כי היהדות הייתה הדת המונותאיסטית הראשונה שפתחה במסע המרת דת המוני ומוצאם של היהודים רב גוני ועשיר הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב. לטענתו, יהודי אשכנז הם בעיקר גרים שמוצאם בממלכת כוזר, מקורם של יהודי תימן בממלכת חימיר ואף יהודי צפון אפריקה וספרד הם ברובם גרים. לפיכך היהודים הם ציוויליזציית דת ייחודית אך הם לא עם זר ונודד כפי שהאנטישמיים וחלק מן הציונים ראו אותם. בסיכומו של הספר דן זנד בפוליטיקת הזהויות האתניסיסטית במדינת ישראל ומביע את חרדתו מעתידה של פוליטיקה זו.

התזה של זנד עוררה דיון ציבורי נרחב בישראל ובעולם ובפרט תגובות נגד וביקורות שליליות רבות, מכיוונים שונים. היסטוריונים הסתייגו מביקורתו של זנד על ההיסטוריוגרפיה הציונית, וטענו כי עובדת היותם של גרים חלק משמעותי מהעם היהודי מוזכרת בהרחבה במחקר ההיסטוריוגרפי הישראלי, גם אם קיים פער בינו לבין השיח הפוליטי. עוד טענו היסטוריונים כי זנד לוקח אירועים נקודתיים ומינוריים בהיקפם בהיסטוריה היהודית ובונה מהם תאוריה מפוקפקת במהימנותה, על מנת לבסס את השקפתו הפוליטית האנטי-ציונית ביסודה.

מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל?

הספר "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל?" יצא לאור בשנת 2012 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.

מתי ואיך חדלתי להיות יהודי

ספר זה יצא בשנת 2013, גם הוא בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. בעקבות ספריו הקודמים, טוען זנד בספר שאין תרבות יהודית חילונית או מאפיינים אחרים המשותפים ליהודים חילוניים ברחבי העולם, ולכן למעשה הם אינם יהודים, אלא ישראלים, אמריקנים וכך הלאה. מדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית, אבל אינה מחייבת את קיום מצוות היהדות, ולכן הגדרה זו סותרת את עצמה לדבריו. השואה הפכה למרכיב חשוב בזהות היהודית החילונית במקום הזהות הדתית, "העם הנבחר" הפך להיות "הקורבן הבלעדי". על אף שהיטלר הובס צבאית, האידאולוגיה שלו חלחלה לתורת הגזע שבה מחזיקים לדבריו יהודים רבים.

היסטוריה בדמדומים: הרהורים על זמן ואמת

יצא לאור בשנת 2015, בהוצאת רסלינג.

ספרים שכתב

• L'Illusion du politique - Georges Sorel et le débat intellectuel 1900, Paris, La Découverte, 1984 (ISBN 2-707115185)
• האינטלקטואל, האמת והכוח - מפרשת דרייפוס ועד מלחמת המפרץ, תל אביב, עם עובד, 2000 (ISBN 965-1314397).
• הקולנוע כהיסטוריה - לדמיין ולביים את המאה העשרים, תל אביב, עם עובד, 2002 (ISBN 965-15253). הספר הופיע גם בצרפתית ובספרדית.
• ההיסטוריון, הזמן והדמיון - מאסכולת ה"אנאל" ועד לרוצח הפוסט-ציוני, תל אביב, עם עובד, 2004 (ISBN 965-1317337).
• Les Mots et la terre - Les intellectuels en Israël, Paris, Fayard, 2006 (ISBN 2-21362903-X). הספר הופיע גם באנגלית.
• מתי ואיך הומצא העם היהודי?, תל אביב, רסלינג, 2008. הספר הופיע גם בשפות הבאות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ערבית, איטלקית, רוסית, יפנית, הונגרית, שוודית, סלובנית, ספרדית, פורטוגזית, פולנית, טורקית, בולגרית, סינית, קרואטית, פורטוגזית, יוונית וצ'כית.
• מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?, אור יהודה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012 (ISBN 978-965-552-133-7). הספר הופיע גם בשפות הבאות: צרפתית, אנגלית, גרמנית, פורטוגזית, רוסית, ערבית, ספרדית, פרסית, פולנית וצ'כית.
• מתי ואיך חדלתי להיות יהודי? מבט ישראלי, אור יהודה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2013 (ISBN 978-965-552-588-5). הספר הופיע גם בשפות הבאות: צרפתית, אנגלית, גרמנית, איטלקית, רוסית, ערבית, פולנית, פורטוגזית וספרדית.
• היסטוריה בדמדומים: הרהורים על זמן ואמת, תל אביב, רסלינג, 2015. הספר הופיע גם בצרפתית ובאנגלית.
• La Fin de l'intellectuel français? - De Zola a Houellebecq, Paris, La Découverte, 2016 (ISBN 978-2707189394)
• לחיות ולמות בתל אביב (רומן בלשי), ידיעות ספרים, 2019.
• גזע מדומיין, תל אביב, רסלינג, 2020.
• קיצור תולדות השמאל בעולם, תל אביב, רסלינג, 2021.
• ישראל-פלסטין ושאלת הדו-לאומיות, תל אביב, רסלינג, 2023.

ספרים בעריכתו

• (J. Julliard & S. Sand, Georges Sorel en son temps, Paris, Seuil, 1985 (ISBN 2-02-008978-5
• חיים בראשית, ש. זנד, מ. צימרמן, קולנוע וזיכרון - יחסים מסוכנים?, ירושלים, מרכז זלמן שזר, 2004 (ISBN 965-2271918).
• על לאומיות וזהות יהודית – ארנסט רנאן, תל אביב, רסלינג, 2009. הספר הופיע גם באנגלית ובצרפתית.

לקריאה נוספת

• ביקורות על הספר אשליית הפוליטיקה: ז'ורז' סורל והוויכוח האינטלקטואלי של 1900
  • Madeleine Rebérioux, Revue Historique, sept. 1985, p. 256-258
  • Sergio Romano, Vingtième Siècle, 7, 1985, p. 183-185
• ביקורת על הספר הקולנוע כהיסטוריה - לדמיין ולביים את המאה העשרים
  • Myriam T

SIKOUNAS, Revue d'histoire moderne et contemporaine, 51-4, oct.-déc. 2004.

קישורים חיצוניים

• שלמה זנד (1946-), דף שער בספרייה הלאומית

• אתר האינטרנט הרשמי של שלמה זנד
• העמוד האישי של שלמה זנד בהוצאת VERSO
• רשימת כל הסרטים בקטגוריה רשימות צפייה - שלמה זנד "הקולנוע כהיסטוריה"
• שלמה זנד, עם עובד
• אתר הספר "המצאת העם היהודי"
• עמיחי שלו, לא לפחד כלל: שלמה זנד מוותר על יהדותו, באתר ynet, 6 באוגוסט 2013

ראיונות עם זנד:

• אסף שור "אני חושב שזה אל”ף-בי”ת לכל מי שרוצה להמשיך לחשוב, לעשות דיאלוג עם אלה שבאים אחריו", המאסף, 10 בדצמבר 2004
• יריב מוהר, "כידוע, ביקורת לא הולכת עם אהבה", באתר nrg‏, 22 בפברואר 2005
• הגר שובל, ההיסטוריה כסרט, שיעור חופשי 67, יוני 2005
• יוסי גורביץ, באירופה המצאנו את העם היהודי, באתר חדשות 13, 21 במרץ 2008
• שלמה זנד מתראיין ברדיו הסטודנטים קול הקמפוס אף.אם.106, על הספר מתי ואיך הומצא העם היהודי(הקישור אינו פעיל), 8 במאי 2008
• דליה קרפל, פה ושם ב"ארץ ישראל", באתר הארץ, 23 במאי 2012
• עפרי אילני, ההיסטוריון שלמה זנד סבור שהפרויקט הגלובלי של השמאל קרב לקצו. ראיון, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2021

מכּתביו:

• פרופ' שלמה זנד, זנד ואמנות אחזקת ההיסטוריה, באתר ynet, 23 בדצמבר 2004 - קטע מספרו "ההיסטוריון, הזמן והדמיון - מאסכולת ה'אנאל' ועד לרוצח הפוסט-ציוני"
• "המון וקולנוע בפריז של סוף המאה", זמנים
• תעשיית הקולנוע מול תעשיית ההשמדה – מזיס היהודי הרע אל שינדלר הגרמני הטוב, פרק מספרו הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים
• שלמה זנד, מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?, באתר ynet, 20 ביולי 2013 - הפרק הראשון בספר
• קליאו והתמונה הנעה, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• ההיסטוריון כמוצר לאומי, על ספרו של אריק הובסבאום, לאומיות ולאומים מאז עידן המהפכה
• שלמה זנד, מי בכלל צריך למצוא את "הגן יהודי", באתר הארץ, 27 בנובמבר 2006
• שלמה זנד, ליברמן רוצה למולדובה הטהורה, באתר הארץ, 13 בינואר 2014
• טורי דעות, ynet