פתיחת התפריט הראשי

אורגד ורדימון

אורגד ורדימון (נולד ב-1939) הוא איש קולנוע ועסקים, סופר, משורר ופעיל חברתי ישראלי.

אורגד ורדימון
אורגד ורדימון.jpg
לידה 1939 (בן 80 בערך)
תל־אביב–יפו, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר, איש עסקים, פעיל חברתי, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

אורגד ורדימון נולד וגדל בתל אביב, למד בתיכון "גימנסיה הרצליה". האמצעי מבין שלושה אחים. ראודור ורדימון - הבכור, ירום ורדימון – הצעיר.

ורדימון הוא דור שישי בארץ מצד אביו, המשפחה עלתה לארץ בשני גלים, לצפת - בשנות השבעים של המאה ה-18, ולירושלים בשנות העשרים של המאה ה-19. ירוחם ורדימון, אביו היה מורה ומהנדס חשמל אשר חכר וניהל בתי קולנוע רבים ברחבי הארץ[1]. כמו כן היה חבר ההגנה בירושלים. אמו, חנה ורדימון, החלה לכתוב ספרים בגיל 75 ועד למותה בגיל 91 הוציאה 24 ספרים[2].

בשנת 1948, בהיותו בן שמונה כתב ורדימון את המילים והמנגינה של השיר "תחי המדינה", אותו עיבד מרק לברי. השיר בוצע והוקלט על ידי מקהלת "קול ציון לגולה", והושמע בקול ישראל, בעיקר בימי העצמאות[3][4].

בשירותו הסדיר בצה"ל שירת ורדימון בגדוד 52 של חיל השריון (1959-1957), כמט"ק וכמדריך בבית הספר לשריון. סיים את שירות המילואים, לאחר פציעה, כסגן-אלוף בפיקוד העורף. הוא בוגר השלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים כלכלה + משפטים / סוציולוגיה / ומדעי המדינה.

בסוף 1967 היה הראשון בארץ שהקרין שידורי טלוויזיה על מסך קולנוע. בין השאר הקרין את מצעד צה"ל של 1968 בקולנוע תל אביב[5], את אירועי חג המולד בבית לחם, החל מ-1968[6], וכמו כן היה הראשון שהפיק, צילם והקרין (בבריכת גלית) את משחקיה של מכבי תל אביב בכדורסל, במסגרת גביע אירופה לאלופות, בשידור ישיר מהמגרש ביד אליהו[7]. החברה שבבעלותו הפיקה וערכה הקרנות באירועים שונים בשנים 1967–1980. בשנים 9–1968 כיהן כמנכ"ל של החברה לשירות, של פיליפס אלקטרוניקה.

ב-1969 זכה שיר פרי עטו במקום שלישי בתחרות מנגינות הלכת השנייה של צה"ל ובוצע בידי תזמורת צה"ל בעיבודו ובניצוחו של יצחק גרציאני[8]. השיר, "לטייסים תודה", יצא בתקליט של תזמורת צה"ל[9][10].

בשנים 1987–2003 כיהן כנשיא ומנהל עסקים של חברת הדיוור הישיר ת.ד.מ. תעשיות דואר משולב בע"מ, בעלת מפעל תעשייתי. משנת 1997 ואילך - נשיא ומנהל עסקים של חברות בתחומי ההפקות והאינטרנט.

קולנוע ותיאטרוןעריכה

ב-1969 היה ורדימון הראשון שפתח בארץ בית קולנוע לסרטי איכות - קולנוע "תכלת" בתל אביב, אותו שכר עד לשנת 1978. במסגרת תכלת גם הפעיל את מועדון שישי[11],בו הקהל גם נפגש עם יוצרים (בימי ששי) לשיחה על הסרט בתום ההקרנה, בימי טרום הסינמטקים[12][13].

בשנים 1963–1987 ניהל ביחד עם אחיו, ראודור ורדימון, את קולנוע אלנבי בתל אביב. ראשון לפתיחת בתי קולנוע בערבי שבת. ביוני 1970 היה זה בקולנוע תכלת בתל אביב (כמועדון) ובהמשך, מאוגוסט 1973, היה הראשון בישראל לעשות זאת, כקולנוע, בקולנוע אלנבי. כתגובה לכך נערכו הפגנות של חרדים מול בית הקולנוע[13][14][15]. בשנים 1973–1976 הלך המאבק והחריף. גם הלחצים של חברי הסיעות הדתיות בקואליציה על שלמה להט, ראש העירייה, הלכו והתעצמו. להט פעל לסגירת בתי הקולנוע שפתחו שעריהם בערבי שבת. ורדימון נשאר בודד במערכה. אפילו חבריו בהתאחדות ענף הקולנוע נכנעו ללחצו של ראש העירייה להט ואף יצאו בקריאה גלויה לבטל את ההקרנות הסרטים בערבי שבת[16]. כל אותו זמן המשיכו הפגנות החרדים בערבי שבתות ואף הלכו והקצינו, עובדה שגררה חיכוך הולך וגובר בין הנהלת העירייה לורדימון, שנקט טקטיקות שונות במטרה לשמור על שערי קולנוע אלנבי פתוחים לקהל בשבת[17]. בין השאר הפעילה העירייה את סמכותה, במסגרת חוק היטל העינוגים, והטילה על כרטיסי ערבי השבת היטל עינוגים גבוה במיוחד, במטרה לחנוק כלכלית את מפעילי הקולנוע[18]

בשנת 1975 ורדימון נבחר להנהלת התאחדות בתי הקולנוע וליו"ר סניף ת"א של ההתאחדות (תפקיד בו כיהן עד לשנת 1981), ובמסגרת זו יזם תביעה לבג"ץ לביטול היטל העינוגים (באמצעות עוה"ד אמנון גולדנברג), היטל העינוגים בוטל[13].

ב-1973 פתח את קולנוע "אורדן" לסרטי איכות[1], במקום קולנוע דן. ובהמשך פתח גם את "אורדן" חיפה[11]. ב-1973 פתח את קולנוע "קריטריון" בתל אביב[19]. על שלוש הפעילויות האחרונות ויתר ורדימון בהמשך, משהעדיף להפנות את מרצו וזמנו לפעילויות במסגרת תנועות המחאה שקמו לאחר מלחמת יום הכיפורים.

ב-1970 הפיק את המחזמר "שיער" שעלה לראשונה בישראל, ביחד עם האנגלים ז'אן לריס ומייקל הרסט. בתפקידים הגבריים הראשיים כיכבו צביקה פיק, גבי שושן ושוקי לוי ובתפקידים הנשיים הראשיים מרגלית אנקורי (ואחריה מיכל נוי ואביבה פז) כמו גם מרגלית צנעני, צדי צרפתי ועוד. הבכורה התקיימה ב-1 ביוני 1970 בתיאטרון אואזיס ברמת גן, המחזמר רץ 300 פעמים[20]. והופק ממנו תקליט[21]. ב-1971 הפיק את המחזמר "שמח בנמל" מאת שמעון ישראלי ויורם מטמור, מחזמר על רקע הקיטוב החברתי ההולך ומקצין והתארגנות עובדי הנמל. פזמונים - דן אלמגור, מוזיקה - משה וילנסקי, בימוי - יוסף מילוא. בתפקידים הראשיים - שמעון ישראלי ואושיק לוי[22][23][24]. בעקבות זאת הפיק את תקליט המחזמר[25].

ב-1973 השתתף בהפקת סרטו של יקי יושע, "שלום, תפילת הדרך", בבימויו של יושע[26]. בשנים 1979–1994 היה חבר הנהלת המכון הישראלי לקולנוע. בשנים 1992–2013 היה האחראי לשינוי הקו ולהצגת סרטי האיכות ב"קולנוע חן" ברחובות (4 אולמות לסרטי-איכות).

מחאות ותנועות מחאהעריכה

ורדימון היה ממנהיגי רצ ותנועות המחאה, החל מסוף 1973. בפברואר 1974, היה לרכז הראשון של רצ, התנועה לזכויות האזרח (תפקיד המקביל למזכ"ל) בהנהגתה של שולמית אלוני[27][13]. היה אחראי על שינוי הקו המדיני בקמפיין הבחירות של מפלגת רצ בקדנציה הראשונה שלה בכנסת השמינית (1973), והמפלגה זכתה בשלושה מנדטים. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית שימש, בהתנדבות, כסגן יו"ר המטה ואחראי על יום הבחירות של רצ (1977)[28]. ממקימיה של שלום עכשיו, בשלוש וחצי שנותיה הראשונות (1980-1977) היה חבר קבוע ב"פורום על" ו"בחמישייה המובילה" (הגופים שניהלו את התנועה), כמו כן יזם וארגן את מרבית האירועים וההפגנות של התנועה באותה תקופה והיה חבר המשלחת שהוזמנה על ידי הנשיא סאדאת למצרים[29][30][31][32][33].

בשנים 1982–1983 הפיק, במסגרת עמותת קול קורא, אותה ניהל, 32 חוברות להדרכת מורים בנושא חירויות הפרט, במימון קרן פורד. בכתיבת החוברות שותפו אנשי האקדמיה חיים שקד, דני רובינשטיין, חניתה צימרין, אסא כשר, הנרי ניר, ברוך ברכה, יוסף סדן, תמר הרמן, אבישי ארליך, ניצה ברקוביץ', בני נויברגר, ניצן בן-שאול, יהודה מלצר, קלוד קליין, דינה גורן ועוד. בהמשך ניהל והפיק פרויקט דומה להפקת 5 סרטי הדרכה ל"חירויות הפרט" בוידאו (במאי - יצחק חלוצי, מפיק בפועל – יוסי בן-שפרוט). והרצה בפני מורים בנושאי חירויות הפרט מטעם משרד החינוך[34].

ב-1998 הגה ויזם קמפיין – במסגרתו מימן במשך שלושה חודשים מודעה יומית בעיתון הארץ ובה מילה אחת: "שקרן" (כהפגנת יחיד כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו)[13]. בהמשך הקמפיין, כעבור כשנה, כתב והוציא לאור ספרון הנושא את אותה הכותרת: "שקרן". קהל היעד שלו היה חברי הכנסת והעיתונאים המכסים את הכנסת – כשמטרת הקמפיין הייתה: להסב את תשומת לבם של שותפי הקואליציה למשמעות הדבר לחבור ל"שקרן". התזה אותה מציע ורדימון בספרון היא: שכשהמדובר הוא בשקרן כרוני, הרי שבבחירות הבאות יהיו אלה שותפיו של "השקרן" שישלמו את המחיר הפוליטי על כך[35]. ורדימון הוא ממקימי עמותת "מנוחה נכונה" ויו"ר עמותת "מנוחה נכונה ת"א" (אותן יזם והקים פרופ' בועז מואב) ב-1994, במאבק לקבורה אזרחית חלופית[36][37].

בשנת 2012 יצא בקמפיין "אני מתבייש" – קמפיין יחיד בו פרסם במודעה בעיתון הארץ את הביטוי "אני מתבייש" – מטרתה: להחזיר את הבושה – כערך – לסדר היום שלנו[38].

ספריועריכה

  • המלחמות הקטנות שלי (ירושלים ותל אביב : הוצאת שוקן, תשס"ה 2004)

רומן חניכה המציג, ברצף של תמונות, אירועים ואנקדוטות מהתפתחותו של אורי, נער תל אביבי יליד הארץ, שנולד בצל מלחמת העולם השנייה, ועד לגיוסו לצה"ל, מיד אחרי מבצע קדש - שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. אורי חונך על "טוב למות בעד ארצנו" בתקופה בה ניסו המנהיגים למחוק בבני דורו את "היהודי הגלותי" ולייצר מאתם, בכור היתוך חסר רגישויות, את "הישראלי החדש". ורדימון טוען בספרו שכתוצאה מכך בני דורו, אותו הוא מכנה - "הדור השני לתקומה" - היו לדור נכה. הם נידונו לחיות לעד בצל ההישג החד פעמי של דור הוריהם, "המדינה". זהו דור המשך, שכל שיעשו יתגמד תמיד אל מול הישג הוריהם, דור שקיבל מדור המייסדים צוואה "צנועה", אוטופית מיסודה: "להגשים את החלומות" - "שוויון", "אחווה", "אור לגויים" וכדומה... תסכול מובטח מראש. סירוס. וכל זאת מפרספקטיבה של הכותב - זה שאמור להעביר את המושכות לדור השלישי, כשהדור הרביעי כבר מתגייס למלחמה הבאה.

רומן התבגרות. גדי, בן הדור השני למדינה, מתגייס לצה"ל בשנות החמישים, "מת למות בעד המולדת". המדינה בת עשור, נאמנותו העיוורת של גדי למדינה אינה מוטלת בספק, ולו לרגע, אך נבחנת יום יום ושעה שעה. המדינה קודמת לכל. והמדינה "שלנו"... "אחרי אלפיים שנות"... מהר מאוד מתבהר לגדי, שנאמנותו החד משמעית למדינה עומדת שוב ושוב למבחן. ולא בנכונותו הטוטלית להקריב את נפשו למען המולדת – אלא פשוט ביכולתו לשתוק. בצבא הוא לומד לראות – ולשתוק. לסבול – ולשתוק. לעבור התעללויות (באצטלה של חישולו כחייל) – ולשתוק. להיות עד לעוולות, להתאבדויות, למוות – ולשתוק. הרבה שתיקות חווה גדי, עד שהוא מתפכח ומבין שלא לכך פיללו מקימי המדינה. המדינה אמורה להיות הבית שלנו - ולא המחסה ובית הגידול של אנשי כח ושררה או פסיכופאתים למיניהם.

  • שקרן: השקרן של המדינה (תל אביב: אורגד ורדימון, 1998)

ספרון פוליטי, כנ"ל.

  • באהבה : ח"י בתי שיר לאהבה (תל אביב, בהוצאה עצמית, תשס"ו 2006, עיצוב ואיור - מיכל טריינין)

ספר שירה מעוצב.

  • ציפור באולם ההמתנה : שירים (תל אביב : גוונים, תשע"ב 2012)

ספר שירה, האוחז כמאה שירים המוגשים בשישה שערים: א - כמו מילה מתדפקת - שירי התבוננות, גועשים עד פורצים מעצמם. ב - פצצות הן טעם החיים – מדור לדור תחת איום, מלחמות, ולהתרגל לכך. ג - אהבה רב-מפרקית – על אהבות, תשוקות ואכזבות. ד - המערכה האחרונה; קרב – כדי לנצח. ימי מחלה, כאב וחשבון נפש. ה - ועדיין קיץ בתל אביב - שירים לעירו, תל אביב. ו - "עיר ההריגה" עמנו תמיד - שלוש פואמות שנכתבו בעקבות מסע שורשים שעשתה רעייתו, אותה ליווה לפולין. ורדימון מסיים את ספר השירה שלו, בשירו הקצר ביותר:

משתוקק
רק
לחבק.
  • סוזן, ילדי השיטה (תל אביב: הוצאת גוונים, 2015)

רומן. בבית דירות שכורות ישן, בתל אביב, מתיידדים יורי, בסיסט ג'אז רווק בשנות הארבעים ותמי ואמנון זוג נאהבים, מצליחנים ("ילדי השיטה") בסוף שנות העשרים – היא אשת שיווק והוא כוכב היטק. ביום אחד, ערב הפסח-חג החירות – ועל רקע קרבתם לכיכר בה נרצח יצחק רבין – מתרחש סיפור אהבה בין הגבר הבודד וזוג הנאהבים.

יורי, שבילדותו עלה ארצה מרוסיה, נתקבל לקיבוץ עם הוריו – עד לקרע שגרם לזריקתם מהקיבוץ. תמי ("Suzanne" של לאונרד כהן בחלומותיו של יורי), שבגיל חמש עשרה נקרעה מן החברה החרדית בה גדלה וממשפחתה שבשעת משבר הפנתה לה עורף; ואמנון, שגדל למשפחה תל אביבית, בני המעמד הבינוני – אך גם הוא חווה משבר מעצב חיים בהתבגרותו.

הספר כולל חלק נוסף, שבדומה לדי.וי.די. (דיסק שני המצורף לסרט ומתאר את שלבי ההפקה והעריכה וראיונות עם יוצריו) מציג בפני הקוראים מהלכים, התלבטויות עריכה וראיונות עם מחבר הספר.

  • שירי תל אביב, סיפור מהסרטים (תל אביב: הוצאת גוונים, 2016)

בספר זה האוחז כ-60 שירים ופואמות, המשורר, העיר והסרטים מגוללים את קורות הרחובות, המקומות ואנשים בתל אביב הקטנה, אליה נולד, ושל הכרך הסואן בו התבגר ואף הזקין. השירים מוגשים בשמונה שערים: א – החיים כסרט. ב – עונות תל אביב. ג – חוויות העיר. ד – אהבה. ה – אנשים ומחוות. ו – הרהורים. ז - הורים. ח - מעשיות ופואמות.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 עדית זרטל, "מכל הרוחות" – ריאיון עם אורגד ורדימון", בעיתון "דבר", 17 באוגוסט 1973.
  2. ^ מספריה היותר ידועים של חנה ורדימון: בת האקטיור; שלוש כוסות קריסטל; אשה על ספסל; ומספרי הילדים: ילדי החיות; פורד ולנצ'יה; על האו ועל מיאו; החתול הכלב ואני.
  3. ^ השיר "תחי המדינה" באתר "זמרשת"
  4. ^ תקליטור מס’ 3082, יצירה מס’ 19., באתר הספרייה הלאומית
  5. ^ "טלוויזיה במעגל סגור", במדור "בשולי הדברים", בעיתון דבר, 5 במאי 1968.
  6. ^ צבי לביא, '"המיסה קפואה" אבל לא בגלל מזג האוויר', בעיתון מעריב, 25 בדצמבר 1968.
  7. ^ ש. אייזנברג, "הטלוויזיה גילתה למאמני מכבי "סודות" מהמשחק נגד ראסינג", בעיתון חדשות הספורט, 25 בינואר 1968, עמ' 1.
  8. ^ "זכו בתחרות מנגינות לכת", בעיתון מעריב, 11 באפריל 1969.
  9. ^ שיר מס' 3 בתקליט "מנגינות לכת", הוקלט באולפני רשות השידור, בהוצאת הד ארצי, BAN 14209.
  10. ^ השיר "לטייסים תודה" בביצוע תזמורת צה"ל, ביוטיוב.
  11. ^ 11.0 11.1 מיכאל אביב, "פטרון סרטי האיכות", בעיתון הארץ, 23 בספטמבר 1973.
  12. ^ מוסף ידיעות אחרונות, 22 ביולי 1971.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 בועז כהן, "התגנבות יחידים" – ריאיון עם אורגד ורדימון, במוסף סופשבוע של העיתון "מעריב", 3 בדצמבר 2010, עמ' 53-52.
  14. ^ אורגד ורדימון, "מקור הזימה, התועבה, השוד...", בעיתון ידיעות אחרונות, 14 באפריל 1975.
  15. ^ "אלפי חרדים מתכוונים להפגין בתל אביב הערב", בעיתון הארץ, 6 ביוני 1975.
  16. ^ "גילוי דעת" מטעם התאחדות ענף הקולנוע, בעיתון הארץ, 5 במאי 1975.
  17. ^ דנקה הרניש, "קולנוע "אלנבי" יקיים הערב הצגה חינם", בעיתון דבר, 18 באפריל 1975.
  18. ^ פורסם בעיתון העולם הזה, בגיליונות מספר 1964, 1968.
  19. ^ '"קריטריון" במקום "ירון"', בעיתון ידיעות אחרונות, 3 בספטמבר 1973.
  20. ^ בעיתון ידיעות אחרונות, 28 ביוני 1991, עמ' 40.
  21. ^ .S 70074 CBS
  22. ^ אורית ירקוני, "סיפוק בתכלת", בעיתון לאישה, 6 בספטמבר 1971, עמ' 46.
  23. ^ עדית זרטל, "מקצועי", בעיתון דבר, 10 בנובמבר 1971, עמ' 3.
  24. ^ חיים גמזו, "שמח בנמל – אמש בבידור", בעיתון הארץ, 10 בנובמבר 1971.
  25. ^ 13001 .PHONODOR
  26. ^ מאיר שניצר, הקולנוע הישראלי, כנרת בית הוצאה לאור, 1994, עמ' 147.
  27. ^ יהודית וינקלר, "ר"צ מתמסדת", בעיתון הארץ, 10 ביולי 1974.
  28. ^ אריה אבנרי, "כך פועלים מטות הבחירות – ר"צ מקווה להפתיע שוב", בעיתון ידיעות אחרונות, 24 בפברואר 1977.
  29. ^ אל-אכבר, 25 באוקטובר 1979. (בערבית)
  30. ^ צלי רשף, שלום עכשיו : ממכתב הקצינים ועד השלום עכשיו; ירושלים : הוצאת כתר, 1996, 27, 45, 46, 80.
  31. ^ אריה פלגי, שלום ולא יותר; תל אביב: ספרית הפועלים, 1979, עמ' 13.
  32. ^ מרדכי בר און, שלום עכשיו: לדיוקנה של תנועה, תל אביב: 1985, הערת שוליים בעמ' 17.
  33. ^ איתן הבר, "אנשי "שלום עכשיו" בקהיר: הנשיא אמר לנו, שגם אם יהיו קשיים – תימשך הנורמליזציה ויוחלפו שגרירים ב-26 בפברואר", ידיעות אחרונות, 25 באוקטובר 1979.
  34. ^ ביקור בית עם המשורר אורגד ורדימון: צפור באולם ההמתנה, באתר ספרים, סופרים ומה שביניהם, 28 במרץ 2012.
  35. ^ אורגד ורדימון, שקרן: השקרן של המדינה, תל אביב: אורגד ורדימון, 1998.
  36. ^ אורגד ורדימון, קרביים נקברים מחוץ לגדר, באתר הארץ, 27 בפברואר 2002
  37. ^ אגודת מנוחה נכונה תל אביב, באתר מאגר עמותות רשומות
  38. ^ הקמפיין "אני מתבייש", בבלוג של אורגד ורדימון