פתיחת התפריט הראשי

התקווה

התקוה
(הופנה מהדף התקוה)

"הַתִּקְוָה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, ועד הקמתה היה המנונה של התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים מהשיר "תִּקְוָתֵנוּ" של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878. מקור הלחן במנגינה רומנית עממית, והוא חובר למלל על ידי שמואל כהן. השיר, שהתקבל כהמנון לאומי ביישוב ובתנועה הציונית משלהי המאה ה־19, נחשב להמנון מדינת ישראל מיום הקמתה, אך עוגן בחוק הישראלי רק כעבור 56 שנה, ב־10 בנובמבר 2004.

התקווה
Hatikva.svg
מדינה ישראלישראל  ישראל
שפה עברית
מילים נפתלי הרץ אימבר
לחן שמואל כהן לפי לחן עממי רומני
שנת מעמד רשמי 2004
שמות נוספים תקוותנו
להאזנה (מידעעזרה)

המיליםעריכה

 
הבית הראשון והפזמון של השיר "תקוותנו" בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר ועם חתימתו, תרס"ח (1908)

"התקווה" הוא גרסה קצרה של השיר "תִּקְוָתֵנוּ", שחיבר המשורר נפתלי הרץ אימבר, בעת שהתארח בעיר יאש שברומניה אצל משכיל יהודי מקומי בשנת 1878. ההמנון כולל את שני הבתים הראשונים, מתוך תשעת בתיו של השיר תִּקְוָתֵנוּ. השיר נכתב בהברה אשכנזית, והדבר ניכר הן במשקל שלו והן באופן שבו הולחן. ההלחנה גם מחייבת לשיר את ההמנון בהטעמה אשכנזית, השונה מההטעמה המקובלת בעברית ישראלית (המבוססת על ההגייה הספרדית). השורה הפותחת את הפזמון החוזר של התקווה: "עוד לא אבדה תקותנו" היא מענה לפסוק בחזון העצמות היבשות בדברי הנביא יחזקאל[1]:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ"

דוד יודילוביץ איש ראשון לציון סיפר בזיכרונותיו כי הוא וחבריו הכירו את אימבר בשעה שחיבר את השיר. יחד עם חבריו, איש ביל"ו ישראל בלקינד ומרדכי לובמן חביב, הגיה יודילוביץ הן את סגנון השיר והן את תוכנו, ואימבר אישר זאת. התיקונים כללו שינוי נוסח הפזמון החוזר: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה", הוחלפו במילים: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".

תחבירית, שני בתי ההמנון הם משפט יחיד, כשהבית הראשון הוא פסוקית התנאי של המשפט הכולל ושתי השורות האחרונות של הבית השני הן פסוקית הלוואי של הנושא ("תקוותנו"), במבנה הבא (התוכן קוצר לשם בהירות הדגמת המבנה): "כל עוד הנפש הומייה והעין צופייה, לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי".

פסוקית התנאי תיאור זמן נשוא נושא פסוקית הלוואי
תמורה
כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,

לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

הלחןעריכה

ניסיון ההלחנה הראשון של השיר היה של איש ביל"ו ישראל בלקינד במושבה ראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. איגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.

בשנת ה'תרמ"ז (1886) היה שמואל כהן פועל חקלאי בראשון לציון, עולה מבסרביה (בימינו רפובליקת מולדובה). הוא קיבל מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" של אימבר, עם הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שהודפסה בירושלים, ומצא עניין מיוחד בשיר "תקוותנו". שתי שורות בבית התשיעי דיברו אל ליבו: "רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי / גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין כנראה ל"תקוותנו" לחן של פזמון עממי מולדובני שהכיר מילדותו בעיירה אונגני, או מהכשרתו החקלאית לקראת עלייתו מבסרביה. הלחן, בגרסה במקור בשם "עגלת השוורים" ("Carul cu boi", או בקיצור: "אויס צ'יא"), היה נפוץ ברומניה כ"לחן ישן נושן".[2] אותו הלחן בדיוק שימש גם לשירי־עם רומנים נוספים כמו "שיר של חודש מאי" הידוע גם כ"החורשות התעוררו" (ברומנית: "Luncile s-au deşteptat"), המהלל על תחיית הטבע באביב. הלחן, הנלמד בבתי ספר ברומניה ובמולדובה,[3] פורסם לראשונה על ידי טימוטיי פופוביץ', מוזיקולוג רומני מטרנסילבניה.[4][5] אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת המלחין הבוהמי בדז'יך סמטנה מצטט נעימה דומה במקצת,[6] הקיימת אולי בפולקלור של ארצו. היו שסברו כי סמטנה שאב אף הוא השראה מאותו זמר עממי שהגיע למרחב הצ'כי. בצ'כיה, בדומה לארצות דוברות גרמנית, קיים שיר ילדים, אך בסולם מז'ורי, דומה במקצת בצליליו הראשונים ל"ולטבה" ו"התקווה" ושמו "Kočka leze dírou" ("החתול מטפס דרך החור").[7]

מקורו העממי וה"זר" של הלחן להמנון הלאומי הביא מוזיקולוגים אחדים, בהם אברהם צבי אידלסון, אליהו הכהן, ובעקבותיהם אסתרית בלצן לחפש מקור יהודי או עתיק ללחן. אידלסון טוען שהלחן לשיר תפילה בשם "ברכת הטל" שחיבר רבי יצחק בר ששת בספרד במאה הארבע עשרה הוא מקור קדום ללחן, ובלצן מתארת מהלך אפשרי לכאורה להגעת הלחן ליצירות מופת מוזיקליים ולשירי עם אירופיים בנדידת כלייזמרים שהפיצו את המנגינה מספרד לרחבי אירופה.[8]

הלחן, בעיקר חציו הראשון, אכן מופיע ביצירות רבות, ביניהן בשיר האיטלקי "פוג'י, פוג'י, אמורו מיו". באיטליה התוודע אליו המלחין וולפגנג אמדאוס מוצארט בילדותו, ולימים הפיץ אותו בווינה כאשר שילב קטע ממנו בוריאציה השמינית שחיבר לשיר ילדים צרפתי פופולרי.[9] וריאציה קרובה ללחן במלואו מופיעה ביצירתו של המלחין הצ'כי סמטנה.[10][11]

לאחר צאת חיבורה של בלצן והתקבלותו על ידי משרד החינוך פרסם המוזיקולוג אדווין סרוסי מאמר שבו הציג עדויות ממקור ראשון של בני הדור לגבי מקור הלחן של התקווה והפריך את הניסיונות לטעון שמקור הלחן הוא יהודי או עתיק. המקור ממנו חובר הלחן המזרח אירופי העממי לתקווה הוא שיר העם הרומני. לדברי סרוסי סביר להניח שהלחן לשיר "ברכת הטל" הספרדי חובר אליו בקהילות ספרד שגלו בגירוש ספרד לאיטליה, ואין עדות לזמרת השיר בלחן הזה במאה הארבע עשרה.[12]

התזמורים המקובלים המושמעים והמוקלטים הם אלו שעשו המנצח האיטלקי ברנרדינו מולינארי ושל פאול בן חיים.[13]

 
 
מילות "התקווה" היו המילים האחרונות שהשמיעו רבים מעולי הגרדום. חדר הגרדום במוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים

התקבלותו ביישוב, בתנועה הציונית ובמדינת ישראלעריכה

המושבה רחובות, שחסרה המנון משלה, אימצה את "תקוותנו" אל חיקה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בארץ. איש העלייה הראשונה החלוץ והיזם משה דוד שוב ממייסדי ראש פינה, בעל הקול הערב, הביא אותו לראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך יצא "תקוותנו" לאור מחדש בחוץ לארץ, בשנת 1895 בשם "געגועים", בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". באותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון" שליקט מנשה מאירוביץ. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.

בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די ולט" פרס של 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הלחין המלחין היהודי־רוסי דוד נובקובסקי מאודסה את השיר. לפני אותו קונגרס הציע אימבר את "תִּקְוָתֵינוּ" להרצל, אך נדחה.

בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרו בתי "התקווה" בשירה אדירה, במידה רבה בגלל צירוף המילים "עין לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת עם "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. כך כבש השיר "תִּקְוָתֵינוּ", ששמו שונה ל"התקווה", את מקומו כהמנון הלאומי. "מהקונגרס השמיני (1907) צויין (בפרוטוקול) ש"התקווה" הושרה בסיום".[14] גם בסיום הקונגרסים הבאים הושרה התקווה. החל מן הקונגרס השמונה־עשר בשנת 1933 נקבעה "התקווה" באופן רשמי כהמנון הלאומי של התנועה הציונית ועל כן שרו אותו בעמידה. עם זאת, בקרב תנועת העבודה עדיין נמשך הפולמוס של "התקווה" או "תחזקנה"[15] והיו שהעדיפו שלא להשתתף בשירת התקווה כדי לתת בכורה לתחזקנה.[16]

בפתיחת טקס הכרזת העצמאות ב־14 במאי 1948 שרו כל הנוכחים את "התקווה", ובסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית את ההמנון. בניגוד לדגל ולסמל המנורה של מדינת ישראל, שנקבעו בחוק הדגל והסמל כבר בשנת 1949, נוסח "התקווה" והיותו ההמנון הלאומי נזכרו בחקיקה רק החל משנת 1996 ורק כבדרך אגב – בין ההוראות הקובעות את סדרי ישיבת הפתיחה של הכנסת. בסעיף 1(ד) ובתוספת השנייה לחוק הכנסת. ב־10 בנובמבר 2004 קבעה הכנסת את "התקווה" כהמנון הלאומי, בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ששמו שונה לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה.[17] בשנת 2018 נקבע מעמדה של "התקווה" כהמנון הלאומי גם בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

 
מכתבו של בן-גוריון בנושא הלחן שנוגן בחידון התנ"ך בשנת 1958 (לצפייה בקובץ בבירור, לצורך קריאה, הקש על התמונה)

אף על פי שנקבע לחן קבוע להמנון, במהלך חידון התנ"ך בשנת 1958, נוגנה "התקווה" בלחן שונה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אשר נכח בטקס, ביקש ביום המחרת ממנכ"ל משרדו להעביר נזיפה בנושא לאחראים על כך. בדבריו ציין בן-גוריון[18] כי ההמנון "הוא ערך לאומי, ואין לשום איש ... רשות לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו. יש להשגיח על כך שבכל מקרה שיש לנגן בו המנון שלנו..., ינגנו אותו כמות שהוא, בלי 'שיפורים' שרירותיים".

חוקים וכללים בהשמעתועריכה

השמעת ההמנון נהוגה בסיומם של טקסים, ממלכתיים ואחרים, בפתיחת אירועים ספורטיביים ובאירועים נוספים בעלי אופי המוני, ציבורי וממלכתי. בעבר, סיים הערוץ הראשון את שידוריו כל לילה בהשמעת ההמנון. בעת השמעת ההמנון נהוג לחלוק כבוד בקימה. לפי פקודת מטכ"ל העוסקת בשירת ההמנון הלאומי בטקסים צבאיים, על חייל לבוש מדים לעמוד דום בעת השמעת ההמנון, ואם נמצאים החיילים מחוץ למבנה, עליהם לחבוש כומתה, וכן לשיר את ההמנון. חיילים חמושים במסדר ידגלו את נשקם וקצינים ונגדים יצדיעו. בפקודה הנחיות נוספות באשר להשמעת ההמנון במסגרת צבאית.[19]

הצעות חילופיות והתנגדויותעריכה

ניסיונות לקבוע המנון לאומי החלו כבר בשנות ה־80 של המאה ה־19. בשנת 1886 הכריזה אגודת בני ציון, בה היו חברים, בין השאר, הרב יעקב מזא"ה ומנחם אוסישקין, על תחרות לקביעת שיר עם. השירים בתחרות נדרשו להיות בעברית[20] ונשלחו אליו 26 שירים, אשר מתוכם ארבעה עלו לשלב הגמר. בתחרות זכה מנחם מנדל דוליצקי עם השיר "על הררי ציון"[21] שהתפרסם בהמליץ בדצמבר 1886 במהלך התחרות.[22] בשנת 1895 פנה בנימין זאב הרצל אל קרל גולדמארק ואיגנץ בריל בבקשה שיכתבו עבורו המנון יהודי, אולם הוא לא נענה. בעקבות זאת, הוא הכריז באפריל 1897 על תחרות להמנון, אולם אף לא אחד מ־45 השירים שהוגשו נבחר.[23]

בחוגים שונים הובעה התנגדות למעמד "התקווה" כהמנון הלאומי. יש המתנגדים לה כהמנון מפני ששמירה על המנון המדבר על כמיהת העם היהודי לארצו אינה עולה בקנה אחד עם שילובם של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים כשווים לרוב היהודי בחברה הישראלית.

על טענות אלו כתב פרופ' שלמה אבינרי[24]: "המנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות היסטורית, וברוב החברות הדמוקרטיות יש כאלה שאינם מסכימים לזהות זו".

טענה נוספת בנוגע למילה "יהודי" היא שהיא נאמרת בלשון זכר, ובכך אין השיר מבטא נשים. בנוסף לכך, הועלו טענות בדבר הנרטיב האשכנזי של השיר, המנומקות בציטוט המילים "ולפאתי מזרח קדימה – עין לציון צופיה", בעוד במבט מעיראק, מאיראן או מתימן ציון כלל אינה נמצאת במזרח. בנוסף לכך, מנגינת היסוד של השיר נוצרה באירופה. כך שבמובנים אלו, אין השיר מבטא את יהודי המזרח. לדעת אחרים, התקווה אינה מתאימה כהמנון מכיוון שהיא מתעלמת מהעובדה שהעם היהודי כבר קיבל עצמאות והוא חופשי בארצו.

דעת המתנגדים לשינוי היא שאין להחליף את ההמנון לאחר כל תמורה מדינית או פוליטית, ודווקא תקופת הכמיהה לעצמאות היא הראויה להנצחה, ולכן במקום לשנות את רוח "התקווה" כך שתתאים למציאות, יש לקרב את המציאות לרוח "התקווה".

הן לפני הקמת המדינה והן אחריה הועלו הצעות לשנות את ההמנון הלאומי, אך אף אחת מהן לא התקבלה. ההצעות כללו מגוון שירים: ברכת עם[25] של חיים נחמן ביאליק, "התקווה החדשה" של י"ד קמזון, "המנון עברי" של דוד צמח, ו"משמר הירדן" של נפתלי הרץ אימבר. בשנת 1947 הציעו אישים דתיים לשנות את ההמנון למזמור קכ"ו בתהילים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".

אישים דתיים אחרים הציעו את "שיר האמונה" שחיבר הרב קוק בשנות ה־20 של המאה ה־20 בעקבות השיר "תקוותנו" של אימבר וללחן שלו[26]. השיר משמש היום כהמנון של תנועת הנוער "אריאל". בחלק השני של הבית הראשון כתב הרב קוק "לשוב אל ארץ קודשנו, עיר בה דוד חנה" – בדומה לבית החוזר בשיר "תקוותנו" של אימבר.

לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הועלתה הצעה להפוך את שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", להמנון הלאומי במקום "התקווה", אך ההצעה נדחתה. הנושא הועלה לדיון בכנסת על ידי אורי אבנרי.[27]

הצעה נוספת להחלפת ההמנון היא השיר "אני מאמין" (או "שחקי שחקי" בשמו המקובל יותר) מאת שאול טשרניחובסקי. הצעה זו נומקה על ידי חבר הכנסת מוחמד ברכה בטענה שמסריו של השיר הם אוניברסליים, ושגם לאזרחי המדינה הלא־יהודים יהיה יותר קל להתחבר אל מילותיו. שיר זה מדבר על האמונה באדם כאדם, ללא קשר למוצאו ומי שהוא, אמונה במאבקיו וביכולותיו.

ייצוגיו בתרבות העברית והישראליתעריכה

הרגשות המובעים בתקווהעריכה

ההמנון התקווה נשמע בכל טקס ובכל אירוע מדיני חשוב בישראל, ומציג את המדינה בעדיפות ראשונה, ומציג אלפיים שנות גלות שבסופם הושגה המטרה – מדינה יהודית בארץ ישראל.

בשיר מובעת תחושת שייכות לעם, למדינה לשפה ולגורל אחד.

ההמנון התקווה מבטא את הרצון והכמיהה היהודית למדינת לאום עצמאית. הרצון והכמיהה שעליהם התבססו התנועות הציוניות שהובילו להקמת מדינת ישראל.[29]

יחס המיעוטים להמנוןעריכה

בקרב המיעוטים בישראל, ובייחוד בקרב ערביי ישראל, ישנה התנגדות לשירת ההמנון. זאת, משום המילים "נפש יהודי הומיה" אינן מייצגות אותם.[30] מחנכים ותלמידים ערביים לא שרים את ההמנון ולעיתים גם אינם עומדים בעת השמעתו.[31] בשנת 2009 הביעה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל התנגדות להפצת "ערכת המנון" בבתי הספר הערביים.[32] לעומת זאת, בקרב הדרוזים במדינת ישראל, המנון התקבל ורובם נוהג לשיר אותו[34].

בשנת 2007 מונה ראלב מג'אדלה לתפקיד שר המדע, התרבות והספורט ובכך היה שר הערבי הראשון. סירובו לשיר את ההמנון עורר סערה פוליטית.[35] גם השופט הערבי הראשון בבית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, סירב לשיר את התקווה בטקסים רשמיים, מטעמים אידאולוגיים.[36] ג'ובראן אף תקף את חוק הלאום המעגן את ההמנון, וקרא למדינה לשנות את ההמנון הלאומי כך שגם אזרחי ישראל הערבים יוכלו לשיר אותו.[37] בשנת 2019 התבטא מטאנס שחאדה, יושב ראש בל"ד, נגד ההמנון והוסיף כי הוא איננו מייצג את ערביי ישראל.[38]

לאורך השנים, שחקני כדורגל ערבים סירבו לשיר את ההמנון במשחקים.[39] גם קפטן הנבחרת הצ'רקסי, ביברס נאתכו, סירב לשיר את ההמנון.[40] בשנת 2011 הגיש חבר הכנסת מיכאל בן ארי הצעת חוק לפיה כל שחקן בנבחרת ישראל יחויב לשיר את ההמנון הלאומי ולחתום על הצהרת נאמנות למדינה.[41] הצעה אשר התקבלה בזעם בקרב השחקנים הערביים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

לחן, נוסחים וביצועים של "התקווה"

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוק י"א
  2. ^ השיר המולדובני תיאר חקלאים המאיצים בשווריהם בעת נסיעה בעגלה.
    האזינו לשיר המולדובני "Carul cu boi", באתר יוטיוב
  3. ^ קוריקולום מוזיקלי של בתי הספר כיתות 5–8 Educaţia muzicală Curriculum,Ministerul Educaţiei, Chişinău 2010
  4. ^   האזינו לשיר הרומני Luncile s-au deșteptat החורשות התעוררו - בביצוע מקהלת ילדים בעיר חרלאו בשנת 2013 באתר youtube
  5. ^ שיר עם נוסף מצפון טרנסילבניה המצטט לחן דומה ל"התקווה" רק בחלקו הראשון, הוא "תירס זקוף העלים" (רומנית: "Cucuruz cu frunza-n sus")
  6. ^   האזינו לוולטבה של סמטנה באתר YouTube:‏ Smetana Ma Vlast: No. 2. Vltava - Moldau - הקטע המדובר, החל מ־00:57
  7. ^ האזינו ל שיר הילדים הצ'כי "Kočka leze dírou", באתר YouTube
  8. ^ אסתרית בלצן, התקוה: עבר, הווה, עתיד, משרד החינוך, תשס"ט, עמ' 40
  9. ^ Mozart: Variations for Piano on "Ah, vous dirai-je maman," K. 265
  10. ^ אסתרית בלצן, עבר הווה עתיד - מהרצל עד סאבלימינל, הוצאת מעלות, 2009
  11. ^ מיכה קינן, עוד לא אבדה תקוותינו, 15 במרץ 2011
  12. ^ Edwin Seroussi, Hatikvah: Conceptions, Receptions and Reflections, Yuval Online 9, עמ' 1-43
  13. ^ התקווה
  14. ^ יעקב קבקוב, 'בעל התקוה', לוד: מכון הברמן למחקרי ספרות, תשנ"א־1991, עמ' 74.
  15. ^ אליהו הכהן, כיצד הפכה "התקווה" להמנון בתוך יואל רפל (עורך), אין זו אגדה : ציונות - הסיפור והמעשה, 1997
  16. ^ הזלזול בהמנון הלאומי בבתי הספר, המשקיף, 15 באפריל 1940
  17. ^ חגי חיטרון, זמר זמר לך, באתר הארץ, 29 במאי 2007
  18. ^ נטלי שוחט, בן-גוריון וההמנון הלאומי בחידון התנ"ך הראשון, בבלוג "מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, 23 בינואר 2014
  19. ^ פ"מ 33.0911 שירת ההמנון הלאומי בטקסים צבאיים, באתר פקודות מטכ"ל
  20. ^ שירו לנו משירי ציון, המליץ, 26 בספטמבר 1886
  21. ^ בני ציון, מאסקווא, המליץ, 24 באפריל 1887
  22. ^ מנחם מנדל דאליצקי, על הררי ציון, המליץ, 24 בדצמבר 1886
  23. ^ מנשה רבינא, המנון יהודי לאומי, דבר, 13 בינואר 1967
  24. ^ שלמה אבינרי, "התקווה" לא תמות, הארץ, 20 באוקטובר 1995
  25. ^ ברכת עם
  26. ^ אדמיאל קוסמןהרב קוק וההמנון המשופץ, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2019
  27. ^ אורי הייטנר, ההמנון השני, באתר ישראבלוג, אפריל 2007
  28. ^ עמיחי אתאלי, אבדה תקוותו: עמיר בניון מעבד את "התקווה", באתר nrg‏, 10 בינואר 2008
  29. ^ ד"ר אסתרית בלצן, עבר , הווה עתיד, הוצאת ספרים מעלות, 2009
  30. ^ יונה קיטאי־כהן, יזהר אילון, אלדד גת, יאיר ליבל ושלומי גרינבלט, תגובות: מה לאזרחיה הערבים של מדינתנו ול"נפש יהודי הומייה" או "התקווה בת שנות אלפיים"?, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2017
    עמוס שוקן‏, ישראל צריכה המנון חדש, באתר וואלה! NEWS‏, 19 באפריל 2007
  31. ^ ידידה פרץ, בגלל ההמנון: עימות בין מנהלים ערבים ליהודים, באתר mynet‏ ירושלים, 26 באוגוסט 2010
    מירית פנחס, מורות ערביות לא קמו במהלך שירת התקווה, באתר mynet‏ קריות, 10 באוקטובר 2013
    משה ויסטוך, ‏לא "התקווה" שלהם: תלמידים ערבים ישבו בעת שירת ההמנון, באתר כיפה, 21 בינואר, 2019
  32. ^ יהלי מורן זליקוביץ', ועדת המעקב: "ערכת ההמנון לבי"ס - אונס זהות", באתר ynet, 22 ביולי 2009
  33. ^ תאגיד השידור הישראלי, "תוסיפו 'נפש דרוזי הומייה'": הזמר ששר 'התקווה' בהדלקת המשואות ממשיך לחלום, בערוץ היוטיוב של כאן חדשות, ‏20 באפריל 2018
  34. ^ דניאל סיריוטי, ‏חילוקי דעות בעדה הדרוזית: "נשלם מחיר אם מדינת ישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה", באתר ישראל היום, 4 באוגוסט 2018 23:47
    רועי רובינשטיין, אחיה ראב"ד, מורן אזולאי ואיתמר אייכנר, הדרוזים נערכים לעצרת: "נפגין עם דגל ישראל ונשיר התקווה", באתר ynet, 1 באוגוסט 2018
    .[33]
  35. ^ אמנון מרנדה, ח"כים מימין תוקפים את השר שלא שר "התקווה", באתר ynet, 17 במרץ 2007
    מערכת וואלה! NEWS‏, מג'אדלה נגד ההמנון, ליברמן נגד מג'אדלה, באתר וואלה! NEWS‏, 21 במרץ 2007
  36. ^ גיא פלג, ‏שופט העליון סלים ג'ובראן סירב לשיר את ההמנון הלאומי, באתר ‏mako‏‏, ‏28 בפברואר 2012‏
  37. ^ חזקי ברוך, השופט סלים ג'ובראן: לשנות את ההמנון, חוק הלאום מיותר, באתר ערוץ 7, 31 בינואר 2018
    טובה צימוקי, "לא יכול לשיר 'נפש יהודי הומייה'". השופט ג'ובראן בראיון פרישה, באתר ynet, 31 בינואר 2018
  38. ^ אטילה שומפלבי, ראש רשימת בל"ד הנבחר: "מייצגים את הפלסטינים, רוצים שוויון", באתר ynet, 3 בפברואר 2019
  39. ^ ynet, באדיר: הלאום שלי פלסטינאי, הלחם מגיע מהיהודים, באתר ynet, 14 בספטמבר 2004
    איתן גליקמן, עבאס סואן: "ערבים לא ישירו את ההמנון", באתר ynet, 26 באוקטובר 2016
  40. ^ נאתכו: "לשיר את ההמנון? אני לא זמר", באתר ערוץ הספורט, ‏16 באוקטובר 2018
  41. ^ איציק יצחקי‏, זעם במגזר: "לא נשיר את ההמנון. אם צריך, לא נשחק בנבחרת", באתר וואלה! NEWS‏, 30 באוקטובר 2011