יחסי מצרים–סוריה
| יחסי מצרים–סוריה | |
|---|---|
|
|
| |
| מצרים | סוריה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 1,001,450 | 187,437 |
| אוכלוסייה | |
| 114,038,085 | 24,051,936 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 476,748 | 11,159 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 4,181 | 464 |
| משטר | |
| רפובליקה | רפובליקה נשיאותית דה יורה דיקטטורה דה פקטו |
יחסי מצרים–סוריה הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין הרפובליקה הערבית של מצרים לבין הרפובליקה הערבית הסורית. שתי המדינות הן מדינות מוסלמיות ריבוניות, חברות מייסדות בליגה הערבית, וחברות בארגון האומות המאוחדות. היחסים בין שתי המדינות הם יחסים בעלי היסטוריה ארוכה, מהקרירות על רקע משבר הבצורת ברפובליקה הערבית המאוחדת ועד ההידוק ביחסים בין שתי המדינות על רקע מיגור אויבים משותף. מצרים[1] וסוריה[2] היו שתיהן חלק מהאימפריה העות'מאנית.
היסטוריה עריכה
1916-1948 - עצמאות עריכה
בהסכם סייקס–פיקו ניתנה סוריה לצרפת ומצרים ניתנה לממלכה המאוחדת ובכך הסתיים עידן האימפריה העות'מאנית בו שתי המדינות היו מאוחדות תחת ישות אחת.
מצרים שקיבלה עצמאות מהר יחסית, ב-1922, הכירה בסוריה שקיבלה עצמאות 24 שנים אחריה כמדינה במהרה. למצרים היו אינטרסים רבים בסוריה עוד מעצמאותה, היא רצתה להיות מעצמה אזורית ומדינה משפיעה בעולם הערבי. מה שהפריע לה בדרכה לכך, היא הקמת מדינה יהודית, באמצע הדרך בין מצרים לסוריה ובכך חסימת דרכה של מצרים לסוריה.
1948-1949 - מלחמת השחרור עריכה
ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, מדינה שהייתה חלום הבלהות של מצרים. באותו לילה פלשו שבעה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק, מצרים, סודאן וערב הסעודית ותקפו את המדינה שזה עתה קמה.
סוריה עריכה
בימים הראשונים שלאחר הפלישה צבא סוריה התקדם לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח, שער הגולן ומסדה, והחל בתקיפה של הקיבוצים דגניה א' ודגניה ב' בכוחות שריון (ראו הטנק בדגניה) ובסיוע אווירי וארטילרי. בבלימת הפולש הסורי הפעיל צבא ישראל לראשונה כוח ארטילריה של שניים מן התותחים הראשונים שלו ('נפוליונצ'יקים'), שהופעלו לעבר הסורים מעל רכס פוריה. הסורים נהדפו מקיבוצי דגניה ופינו את רוב השטח שכבשו, וזה היה הניצחון הראשון על צבא ערבי סדיר, דבר אשר עודד מאוד את המגינים בשאר החזיתות. מתחילת יוני הסורים תקפו את עין גב ואת משמר הירדן. ההתקפות על עין גב נהדפו אך ב-10 ביוני משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה נשבו.
מצרים עריכה
ב-15 במאי 1948, לאחר חצות, חצה חיל המשלוח המצרי את הגבול בדרום בכוח של כ-10,000 חיילים ונכנס בו ביום לעזה. החל מהשעה 6 בבוקר עברו שישה גלי מטוסים מעל תל אביב, והפציצו את נמל תל אביב, את נמל התעופה לוד ואת נמל התעופה דב הוז. גם בימים הבאים המשיכו המטוסים המצרים בהפצצות, כמעט ללא התנגדות.
בדרום נע הצבא המצרי בשני טורים, הטור המערבי, העיקרי, נע מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והטור המזרחי נע דרך באר שבע לחברון ולירושלים, כאשר חלק ניכר מטור זה מורכב ממתנדבי "האחים המוסלמים". אלה נטלו חלק בקרבות רמת רחל. תחילה לא התעכבו המצרים כדי לכבוש את היישובים בנגב שהיו בדרכם, ולאחר שניסו לתקוף אותם ונהדפו, המשיכו במסעם צפונה, אך קיבוץ יד מרדכי, שהיה על ציר ההתקדמות המצרי העיקרי, נפל לידי המצרים לאחר חמישה ימי לחימה. ב-24 במאי נעצר הטור המערבי במג'דל (אשקלון). ב-28 במאי התקדם הטור המערבי צפונה לאיסדוד (סמוך לאשדוד של היום) ונעצר כשלושה ק"מ אחרי איסדוד ליד ג'סר איסדוד שפוצץ על ידי חטיבת גבעתי (מאז נקרא הגשר 'עד הלום'.)[3] השתלטות המצרים על כביש מג'דל-אל-פאלוג'ה ניתקה את יישובי הנגב שמדרום לו, והיוותה גורם אסטרטגי מכריע בהמשך המלחמה.
בליל 10–11 ביוני כבשה חטיבת הנגב את ביר עסלוג' ובכך שיבשה את ציר האספקה המצרי לבאר שבע.
תוצאות עריכה
בסופו של דבר מדינות ערב נכשלו בניסיונן לכבוש את ארץ ישראל ולהקים בה את מדינת פלסטין. מלחמה זו, לצד מלחמת ששת הימים, היא אחד ההפסדים הגדולים ביותר בתולדות מצרים. לא כל מדינות ערב נכשלו בתקיפה. ירדן הצעירה הפתיעה את ישראל וכבשה את אזור יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, וזה היה הפסד מורלי של ישראל ושל מדינות ערב. ההפסד הזה ועלייתו של גמאל עבד אל נאצר לשלטון במצרים היו הסיבות למלחמת ששת הימים, בה דווקא ישראל תקפה. היחסים בין שתי המדינות דווקא התחממו לאחר המלחמה, עקב שנאה גדולה לישראל ו"ישראלופוביה" של שתי המדינות.
1949-1958 - מהפכת הקצינים החופשיים, לקראת איחוד עריכה
בשנת 1952 התחוללה במצרים מהפכה בשם "מהפכת הקצינים החופשיים" שהפילה את מונרכיית פארוק הראשון, מלך מצרים וכוננה במקומה רפובליקה. מדיניות החוץ של מצרים החלה להסתמך על סלוגנים של תומכי פאן-אירופאיות עם נגיעות פאן אמריקאיות, וכך הולידה את רעיון הפאן-ערביות בצורה בה הוא באמת יכול לצאת לפועל.
מצרים התנגדה לחתימתה של ברית בגדאד, שהובילה להתפתחות מופרזת של עיראק, שיכולה לפגוע במצרים. מצרים החלה להוביל את גוש המדינות הערביות שלא הסכימו לשתף פעולה עם המערב. בעקבות אירועים אלה, בסוריה התעוררה מחלוקת בנוגע להתוויית מדיניות החוץ. תומכיהם היו פרו-מערביים ופרו-יווניים. פוליטיקאים סורים גינו את תמיכתה החזקה של ארצות הברית בישראל, בה סוריה לא מכירה. בחודש אפריל 1955 גיבשה לראשונה מפלגת הבעת' הסורית את התוכנית לאיחוד שתי המדינות.
ב-31 ביולי 1957 דווח לראשונה בישראל כי מצרים וסוריה נכונות לחתום על איחוד פדרלי והן מתחילות בצעדים ובמשא ומתן לקראתו. חמישה ימים לאחר מכן הודיעו שתי המדינות על הקמת ועדות לביצוע תוכנית האיחוד. בספטמבר הן חתמו על הסכם איחוד כלכלי, וב-14 באוקטובר הגיעו שלוחות צבאיות מצריות לסוריה.[4]
1958-1961 - הרפובליקה הערבית המאוחדת עריכה
ב-1 בפברואר 1958 שתי המדינות התאחדו ויצרו את הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"ם), כיוזמה של קציני צבא ופוליטיקאים סורים שהציעה את איחודה של סוריה עם מצרים בדרך להקמתה של אומה ערבית אחת תחת הנהגתו של נשיא מצרים - גמאל עבד אל נאצר. מנהיגי הרפובליקה הצהירו שמטרת הקמתה היא התכוננות למלחמה משותפת נגד ישראל. מצרים נתנה את הטון בהנהגה.
בשנת 1960 פקדה את סוריה בצורת קשה, ונאצר כמעט ולא עשה דבר על מנת לעזור לתושבי סוריה. בקרב תושבי סוריה הורגשה אכזבה הולכת וגוברת מהאיחוד עם מצרים. ב-28 בספטמבר 1961 התקוממו קצינים סורים נגד האיחוד, והם חוללו הפיכה צבאית בדמשק. מנהיגי ההפיכה היו מוכנים לשאת ולתת עם האיחוד, על בסיס שוויון בין סוריה ומצרים בתוך הרפובליקה, אך נאצר סירב לכך. מנהיגי ההפיכה הודיעו על פרישה מהאיחוד עם מצרים, ובכך פורקה למעשה הרפובליקה הערבית המאוחדת.
שוכרי אל-קוותלי, מוביל מהלך האיחוד מצד סוריה, אמר כי הוא מתחרט על האיחוד שהלאים את התעשיות ופגע קשות בכלכלתה ובאזרחיה של סוריה.
1961-1967 - תקופת ההמתנה ומלחמת ששת הימים עריכה
בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים תיאמו מצרים וסוריה עמדות צבאיות, והסכימו שבמקרה של מתקפה ישראלית נגד מצרים, סוריה תתקוף מגבולה ויופעל חיל האוויר הסורי. מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר - ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.
סוריה עריכה
עם פרוץ המלחמה נותרה החזית הסורית שקטה באופן יחסי. למרות זאת, יישובי עמק החולה ספגו הפגזות סוריות במהלך כל המלחמה שנענו בהפגזות והתקפות אוויריות מהצד הישראלי. ביום שלישי, 6 ביוני 1967, ניסה גדוד חי"ר סורי יחד עם כ-10 טנקים לתקוף את תל דן ואת קיבוץ דן, אך נהדף על ידי כוח ההגנה של הקיבוץ, כוחות חי"ר ויחידת טנקים של צה"ל שהוצבו בגזרה. פיקוד הצפון הפנה כוחות לקרבות בצפון השומרון ונערך להגנה מול הסורים.
עם התקדמות צה"ל בשתי החזיתות האחרות הופנו כוחות לגזרת רמת הגולן. למרות זאת, התנגד דיין לפתיחת חזית מול הסורים. בבוקר יום שישי, 9 ביוני, שינה דיין את דעתו והורה ישירות לאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר להתחיל בכיבוש הרמה.
החל משעות הבוקר ביום זה תקף חיל האוויר הישראלי את רמת הגולן במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. גזרת ההבקעה תוכננה לצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית. בשעות הצהריים של 9 ביוני החלה ההבקעה בשני מאמצים עיקריים: חטיבה 8 פרצה ראשונה מגבעת האם והייתה אמורה לכבוש את זעורה ועין פית. הגדוד המוביל של החטיבה טעה בניווט והגיע אל קלע, תוך שהוא כובש אותו לבסוף תוך אבדות כבדות. שאר החטיבה כבשה כמתוכנן את מתחם זעורה. במקביל, תקפה חטיבה 1 (גולני) את מערך המוצבים הצמוד לגבול. גדוד 12 תקף את מוצב תל פאחר ונקלע לקרב קשה, אך עד הערב הצליח לכבוש את המוצב. גדוד 51 של החטיבה כבש את תל עזזיאת. במקביל החלו מספר מאמצים משניים שנועדו להסוות את גזרת הפריצה העיקרית. חטיבה 3 כבשה את דרדרה ותל הלאל במרכז הרמה, גדוד מחטיבה 80 כבש את הכפר דרבשיה מדרום לגונן, וטנקים מחטיבה 37 עלו מגונן לכיוון רוויה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב.
מצרים עריכה
המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת ההמתנה, שבה נעשו ניסיונות ישראליים להימנע ממלחמה. ערב המלחמה היו למצרים בחצי האי סיני וברצועת עזה חמש דיוויזיות חיל רגלים ושתי דיוויזיות משוריינות.
ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 8:15 הושמע בקשר האות "סדין אדום" והכוחות היבשתיים של צה"ל פתחו בהתקפה על הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה. ההתקפה נעה בשלוש אוגדות, שהיוו שלוש זרועות תקיפה עיקריות, ונוספו עליהן שתי חטיבות שפעלו בצורה עצמאית. חטיבה עצמאית נוספת שהייתה אמורה לפעול בציר החוף הועברה לפיקוד מרכז לאחר שהתברר כי אין בה צורך.
הכוח היבשתי התוקף, בפיקודו של אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, מנה 11 חטיבות וכלל כ-600 טנקים. זרוע ההתקפה העיקרית הייתה זו של אוגדת הפלדה בפיקוד האלוף ישראל טל, שפרצה בציר החוף של צפון סיני, וכעבור ארבע יממות הגיעו כוחותיה אל תעלת סואץ בקנטרה ומול אסמאעיליה. מדרום ובצמוד לאוגדת טל, תקפה וכוחותיה הגיעו לאחר ארבע יממות אל חלקה הדרומי של תעלת סואץ ואל חוף מפרץ סואץ. אוגדת האלוף אריאל שרון פרצה בגיזרת אבו עגילה וניהלה קרב מכריע באום-כתף, וכוחותיה התקדמו והגיעו כעבור ארבע יממות אל אזור נח'ל.
במהלך יומיים, כבשה את רצועת עזה חטיבה עצמאית מתוגברת, וחטיבה ממוכנת עצמאית פעלה במטרה להטעות את המצרים בתנועות והתקפות מבוימות בנגב הדרומי, בסביבת כונתילה. התנועה השיגה את מטרתה. בימים 7 ו-8 ביוני בסיוע כוח מבית הספר לצניחה, השתלטו כוחות חיל הים הישראלי בחופי דרום סיני על שארם א-שייח', ראס נאצראני, א-טור, אבו רודס וראס סודר.
פקודת הנסיגה הכללית שנתן המטכ"ל המצרי ב-6 ביוני הפכה את המלחמה לקרב התקדמות.[5] צה"ל התקדם במהירות לעבר מעבר המיתלה על מנת לחסום את הכוחות המצריים הנסוגים.
תוצאות עריכה
בישראל, מוכרת המלחמה כמלחמה הפורייה ביותר שהייתה, ישראל ניצחה ניצחון מורלי מוחלט וניצחון אסטרטגי מוחלט. הפסד זה של מצרים מוכר כהפסד הגדול ביותר בהיסטוריה של הצבא המצרי. המלחמה הגדילה פי שלושה את שטח מדינת ישראל ולאחריה הייתה תחושת "אופוריה" בקרב האזרחים. מצרים הפסידה את חצי האי סיני, שחזר אליה לאחר הסכמים עם ישראל. ואת רצועת עזה, שנשארה בידי הרשות הפלסטינית. סוריה הפסידה במלחמה את רמת הגולן, שנמצאת בשליטת ישראל עד היום וקיימים בה יישובים יהודים וישראליים רבים.
1967-1973 - מלחמות ההתשה ויום הכיפורים עריכה
ב-1969 פרצה מלחמה נוספת בין מצרים לישראל, מלחמה זו שנקראת היום מלחמת ההתשה, נגמרה ללא מנצחים וללא מפסידים, על אף תמיכתה של מעצמת העל לשעבר ברית המועצות במצרים במהלך המלחמה.
נשיא מצרים מספטמבר 1970, אנואר סאדאת, היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים שאיבדה ארצו, והצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה. מצרים וסוריה החלו להתחמש ולהתאמן בהתאם לכוונה זו.
ב-6 באוקטובר, יום הכיפורים, 1973 פתחו הכוחות המצריים והסורים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בדרום ובצפון - מלחמת יום הכיפורים. בסוף המלחמה בדרום התבסס צה"ל באדמת מצרים, וכוחותיו היו מרוחקים 101 ק"מ בלבד מקהיר ובצפון אחז צה"ל בשטח שכבש מידי הסורים, והביא את דמשק לטווח תותחי צה"ל. זהות המנצחת במלחמה זו שנויה במחלוקת עד ימינו. אמנם ישראל הפגינה עליונות צבאית אבל מצרים וסוריה ניצחו במלחמה מבחינה מורלית.
1973-1981 - שלום עם ישראל וחרם ערבי על מצרים עריכה
כאשר הסכים אנואר סאדאת ב-1977 להצטרף לתהליך השלום עם ישראל, היחסים הטובים בין שתי המדינות התמוטטו ונעלמו כלא היו. סוריה גינתה לאחר מכן את הסכמי קמפ-דייוויד.
חאפז אל-אסד ארגן פגישה של מנהיגי מדינות ערב בדמשק, שביקרה בחריפות את מדיניות החוץ של אנואר סאדאת כאשר מצרים וישראל חתמו על הסכם השלום.
סוריה הייתה אחת מהמדינות שהציעו לקיים את פסגת 1979 של הליגה הערבית בבגדאד, בה הצביעו להטלת סנקציות כלכליות ופוליטיות על מצרים על מנת למוטט אותה. שנה קודם לכן ניתקה סוריה את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים והחזירה את שגרירה לסוריה, גם שגריר מצרים בסוריה גורש מסוריה חזרה למצרים.
1981-2010 - תקופת שלטונו של חוסני מובארכ עריכה
הייתה תקופת שקט ביחסים בתקופת של שלטונו של חוסני מובארכ. היחסים לא כוננו שוב עד שנת 2005. משנה זו ועד המהפכה, סוריה בהנהגת בשאר אל-אסד ומצרים בהנהגת חוסני מובארכ נהנו מיחסים חמים, שקטים וידידותיים.
2010 ואילך - מלחמת האזרחים בסוריה והאביב הערבי עריכה
_%D9%85%D8%B8%D8%A7%D9%87%D8%B1%D8%A7%D8%AA_%D8%A8%D8%A7%D9%86%D9%8A%D8%A7%D8%B3_%D8%AC%D9%85%D8%B9%D8%A9_%D8%A7%D9%84%D8%BA%D8%B6%D8%A8_-_29_%D9%86%D9%8A%D8%B3%D8%A7%D9%86_2011.jpg)
ב-2010 התרחש בשתי המדינות האביב הערבי, סדרה של הפגנות לשינוי במשטר. במשטר המצרי, הנחשב לפתוח יחסית למדינות ערביות אחרות, הסתיים האביב בהפיכה איסלאמיסטית. במשטר הסורי, הנחשב למדכא מאוד, האביב הערבי נמשך עד היום כמלחמה, מלחמת האזרחים בסוריה. במלחמה זו נמנתה מצרים עם המדינות החברות בארגון "ידידי סוריה", התומך במתנגדיו של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד.[6]
ב-12 בנובמבר 2011 החליט ארגון הליגה הערבית להשעות את סוריה ממנו בעקבות האלימות במדינה, וקרא למשטרו של הנשיא בשאר אסד לחדול מהרג אזרחים. בכינוס הליגה שנערך בקהיר הוחלט גם להטיל סנקציות פוליטיות וכלכליות על ממשל אסד. הליגה הערבית דרשה מסוריה להפסיק לאלתר את האלימות במדינה ולהבטיח את שלומם של האזרחים הסורים. היא איימה גם שאם התוקפנות לא תיפסק, נציגי הליגה הערבית יחלו בשיחות עם ארגונים בינלאומיים כולל האומות המאוחדות, ובמגעים עם נציגי האופוזיציה הסורית על מנת למצוא פתרונות למשבר ולהפסיק את האלימות. כמו כן, פנתה הליגה הערבית ישירות לצבא הסורי בדרישה שלא להתערב באלימות וברצח האזרחים. הליגה אף קראה לכל מדינות ערב להחזיר את שגריריהן מדמשק, אולם ציינה שכל מדינה תחליט בעצמה בסוגיה הזו.[7]
לאחר שהיחסים בין שתי המדינות ניתקו בשנת 2011, החליטה מצרים לחדשם בספטמבר 2015 עקב רצון להתמודד עם אויבים משותפים של שתי המדינות (המדינה האסלאמית, האחים המוסלמים, טורקיה) ורצון לקרבה בין הכוחות וללחימה משותפת של שתי המדינת.[8]
ב-28 בנובמבר דווח כי מצרים השאילה לסוריה ולחמה לצידה עם מטוסי קרב בארגון ג'בהת א-נוסרה ובארגון הטרור הג'יהאדיסטי-סלפי המדינה האסלאמית[9]
בתחילת דצמבר 2016 החלו היומונים המצריים הנפוצים להפיץ תוכן תעמולה להידוק ושיפור היחסים עם סוריה, העיתון מעודד אזרחים ליצור אינטראקציה עם סורים ואת ממשל מצרים להדק את היחסים, שכן, דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, לא יפריע לתהליכים המדיניים שלהן. עם יציאת התעמולה בכירים מצריים התבטאו לטובת סוריה ותמכו בפתיחת משימה דיפלומטית בדמשק בירתה.[10]
ב-18 בפברואר 2017 קראו חברי פרלמנט מצרים להסיר את השעייתה של סוריה מהליגה הערבית והוועדה לענייני ערבים המצרית ביקשה אף להזמין את דמשק לפסגה הקרובה בירדן, למרות סירוב עמאן.[11] בסופו של דבר המאמצים הדיפלומטיים המצריים לא צלחו וסוריה נשארה מושעית מהארגון כשרוב מדינותיו תומכות במורדים.[12]
ב-2018 תמכה מצרים בסורים כאשר שחררו את עריהם ברמת הגולן ובצפון סוריה מידי המורדים. הנשיא א-סיסי בירך את הצבא הסורי על ההצלחה שנחל במאמצי השחרור.
יחסים כלכליים עריכה
כשמדובר בכלכלה, מצרים היא הפך מוחלט מסוריה. מצרים היא כלכלה מצליחה, משגשגת, גדולה ומחזיקה נתח גדול מכלכלת העולם הערבי. לעומתה סוריה, היא כלכלה נחשלת בשלבי התפוררות והתפרקות עקב מלחמת האזרחים בסוריה.
בשנת 2015 ייצאה סוריה למצרים סחורה בשווי 154 מיליון דולר אמריקאי. עיקרי הסחורה היו תבלינים, אגסים, תפוחים, אגוזים ופירות משומרים,[13] לעומתה, מצרים ייצאה באותה השנה סחורה מגוונת מאוד בשווי 238 מיליון דולר, שנתחים גדולים יחסית לאחרים בה הם תפוחי אדמה ובצלים.[14]
ייצוג עריכה
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- דני שלום, כרעם ביום בהיר - מבצע מוקד, 2002
- פטריק סיל, המאבק אל הצמרת, 1968
- אפרים תלמי, מה ומי: לכסיקון מלחמת העצמאות, תל אביב : הוצאת דבר, 1964; 1980.
קישורים חיצוניים עריכה
- שגרירות סוריה במצרים (בערבית)
- אתר משרד החוץ המצרי (באנגלית), (בצרפתית), (בערבית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Egypt under the chalifate and the Ottoman rule 646-1800
- ^ Syria - Ottoman Empire
- ^ אל"מ (מיל) אברהם איילון, המעורבות העיראקית במלחמת העצמאות , מערכות 246, ספטמבר 1975
- ^ 1.2.1958 היום לפני 52 שנה: מצרים וסוריה מכריזות על איחוד ביניהן, באתר הארץ, 1 בפברואר 2010
- ^ מסמכי מוחמד חסנין הייכל, פסקת: Discussion on the Sinai and Strategic Depth, אתר האקדמיה של הצי האמריקאי. על פי מקורות אחרים, פקודת הנסיגה ניתנה ב-6 ביוני אחר הצהריים, לאחר שעאמר למד על כיבוש מתחם אום-כתף וכישלון מתקפת הנגד המצרית בביר לחפן.
- ^ "ידידי סוריה" נפגשו בקטר: "אספקת נשק הכרחית", באתר וואלה!, 22 ביוני 2013
- ^ הליגה הערבית השעתה את סוריה, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2011
- ^ Egypt said to renew diplomatic relations with Assad, דה טיימס אוף ישראל, 13 בספטמבר 2015
- ^ AP, Egypt denies military presence in Syria, דה טיימס אוף ישראל, 28 בנובמבר 2016
- ^ נ. מוזס,עוד התקרבות בין מצרים לסוריה: אל-סיסי תומך בצבא סוריה; דיווחים: סיוע צבאי מצרי לסוריה, ממרי, 1 בדצמבר 2016
- ^ Egyptian MPs call for Syria’s return to Arab League, דה טיימס אוף ישראל, 18 בפברואר 2017
- ^ Presentation of the Arab League, באתר הליגה הערבית. סוריה לא מופיעה כחברה בארגון
- ^ What does Syria export to Egypt? 2015, OEC
- ^ 2015 What does Egypt export to Syria? 2015, OEC
- ^ אתר שגרירות סוריה בקהיר, מצרים