כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול

הפלישה לאימפריה הפרסית בשנת 334 לפנה"ס פתחה את מסעי המלחמה של אלכסנדר הגדול ביבשת אסיה. אף שצבא האימפריה הפרסית האחמנית היה גדול פי כמה מהצבא היווני-מוקדוני, הצליח אלכסנדר הגדול למוטט תוך שנים ספורות את האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. הוא השתלט על שטח האימפריה והיה לשליטה בפועל לאחר רצח דריווש השלישי, מלך האימפריה הפרסית, בידי מתנקש מאחשדרפניו. עוד בטרם מת דריווש, התייחס אלכסנדר הגדול אל עצמו כאל "מלך אסיה" במכתב ששיגר אל דריווש, כרמז לעלייתו של כוח חדש וגדול מזה שבו החזיקו מלכי פרס.

כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול

אלכסנדר הגדול
אלכסנדר הגדול
מלחמה: מלחמותיו של אלכסנדר הגדול
תאריכים	334 לפנה"ס – 330 לפנה"ס (כ־4 שנים)
מלחמה לפני	המערכה הבלקנית של אלכסנדר הגדול
מלחמה אחרי	כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה
מקום	בעיקר ביבשת אסיה
עילה	רציחתו של פיליפוס השני
תוצאה	האימפריה הפרסית חדלה מלהתקיים
שינויים בטריטוריות	כיבוש האימפריה הפרסית על ידי ממלכת מוקדון
הצדדים הלוחמים מוקדון ובעלות בריתה מהליגה הקורינתית הממלכה האחמנית וספרטה (בעלת ברית ביוון) מפקדים אלכסנדר הגדול דריווש השלישי כוחות 334 לפנה"ס – כ-30,000 רגלים ו-5,000 פרשים, 160 אוניות 332 לפנה"ס 35,000 חיילים, למעלה מ-270 אוניות 331 לפנה"ס – כ-40,000 רגלים וכ-7,000 פרשים 330 לפנה"ס – כ-60,000 חיילים 344 לפנה"ס – 5,000 - 6,000 רגלים ו-15,000 - 16,000 פרשים, 400 אוניות 333 לפנה"ס – למעלה מ-100,000 חיילים, 400 אוניות 331 לפנה"ס – למעלה מ-100,000 חיילים 330 לפנה"ס – עד 30,000 אבדות לא ידוע במדויק, אך קלות יחסית לא ידוע במדויק, אך כבדות מאוד
האימפריה של אלכסנדר הגדול בשיאה

כרונולוגיה של כיבוש האימפריה הפרסית
תאריך	אירועים
334 לפנה"ס	ראשית האביב – הכוחות המוקדונים יוצאים לפלישה. מאי – קרב גרניקוס יוני – התרת הקשר הגורדי יולי – המצור על מילטוס ספטמבר 334 - סוף 334 – המצור על הליקרנסוס
333 לפנה"ס	תחילת אביב – מותו של ממנון מרודוס ספטמבר או אוקטובר – קרב איסוס לקראת סוף 333 לפנה"ס – הצעת שלום ראשונה של הפרסים
332 לפנה"ס	ינואר – כניעת גבל וצידון ינואר – יולי המצור על צור יוני – הצעת שלום שנייה של הפרסים ספטמבר – אוקטובר המצור על עזה 14 בנובמבר הכתרת אלכסנדר כפרעה מצרים בממפיס
331 לפנה"ס	תחילת אביב – מסע לאורקל בסיווה 7-8 אפריל יסוד אלכסנדריה במצרים 30 בספטמבר או 1 באוקטובר – קרב גאוגמלה אמצע אוקטובר – אלכסנדר כובש את בבל
330 לפנה"ס	חורף 330–331 – אלכסנדר מנצח בקרב השערים הפרסיים תחילת יוני – שריפת ארמונות ומבני ציבור אחרים בפרספוליס שחרור בעלות הברית היווניות משירות צבאי באחמתא (אקבטנה) מחצית השנייה של יולי – רציחתו של דריווש על ידי קציניו

העילה הרשמית לפלישה המוקדונית לתחומי האימפריה הפרסית הייתה המעורבות הפרסית, לכאורה, ברצח אביו של אלכסנדר, פיליפוס השני, והרצון המוקדוני לנקום על מעורבות זו. עם זאת, נראה כי הסיבה האמיתית לפלישה הייתה שאיפתו של אלכסנדר הגדול לתהילה אישית ולהנצחת שמו, שאת האפשרות להשיגן באמצעות כיבוש השכנה הגדולה ממזרח, גילה אלכסנדר כשחולשתה של האימפריה הפרסית נחשפה במהלך מסעם של רבבת שכירי החרב היווניים, שלקחו חלק במרד של כורש הצעיר, שתואר בספרו של קסנופון "אנבסיס".

הכיבוש המוקדוני היה מהיר יחסית – לאחר הנחלת תבוסה לצבאות הפרסיים המלכותיים בשדות הקרב, עבר השלטון בצורה חלקה לכובש, ללא הצורך לנהל מלחמת גרילה קשה, כפי שאירע באסיה התיכונה. היו לכך מספר סיבות. ראשית, סמכותו של המלך הפרסי שלא הצליח לשמור על שלמות הממלכה, התערערה בקרב נתיניו. שנית, השלטון באזור זה התבסס על מסורת בת אלפי שנים ששורשיה מגיעים עד שומר העתיקה, ומנגנוניו שהיו שלובים עם האצולה הבכירה, בחרו לשתף פעולה עם הכובש במקום לצאת למאבק שלא היה מביא להם תועלת ממשית. שיתוף פעולה זה היה גורם מכריע בכיבושה המהיר של האימפריה.

מותו של דריווש לא סיים את תנופת הכיבוש. בסוס, סאטרפ באקטריה, רצח את דריווש, הכריז על עצמו כעל מלך פרס והכתיר את עצמו בשם המלכותי "אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא החמישי". אלכסנדר השתמש בהכרזתו של בסוס כעילה להמשך מסע כיבושיו ופלש לאסיה התיכונה.

רקע

ממלכת מוקדון

ערך מורחב – מוקדון

התפשטותה של ממלכת מוקדון בימיו של פיליפוס השני

מוקדון הייתה ממלכה נידחת בשולי העולם היווני עד המחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. מלכי מוקדון התרכזו לרוב בענייני פנים, והשפעת הארץ על ערי המדינה של יוון הייתה מוגבלת מאוד. מצב זה השתנה מן הקצה אל הקצה בעת שלטונו של פיליפוס השני (שלט בין 359 לפנה"ס ל-336 לפנה"ס). פיליפוס, שהיה בנעוריו בן ערובה בתבאי בעת שזו הייתה בשיא כוחה, ספג רעיונות רבים מהטקטיקה התבאנית. עם חזרתו למוקדון והכתרתו למלך, ארגן מחדש את צבאו והחל לבסס את ממלכתו, תוך כדי שהוא מנצל את התמקדות הפולייס היווניות בענייניהן הפנימיים, ולא בעריכת עימות עמו על פגיעתו באינטרסים שלהם.

מאמציו של פיליפוס נשאו פרי. הוא הצליח להגדיל עד מאוד את תקבולי המס של ממלכתו באמצעות פיתוח מכרות הזהב שבשטחו. בסיוע ממון זה הרחיב מאוד את צבאו, שאומן בטקטיקות יווניות, שהשתכללו בזכותו, ויצא להרחבת גבולות ממלכתו. הוא הביס את השבטים התראקיים והאיליריים, הצליח להביס את הליגה הכלקידיקית, והתערב במלחמת הקודש השלישית (355 לפנה"ס–346 לפנה"ס) ביוון. ניצחונו בקרב שדה הכרכום הפך אותו לטגוס (שליט) של תסאליה – ארץ רחבה, שתושביה נודעו כפרשים מעולים. הוא הביס את הקואליציה היוונית של תבאי ואתונה בקרב כירונאה (338 לפנה"ס) ובעקבות זאת זכה בהכרה בהגמוניה המוקדונית ביוון, הכרה שסייעה בכינונה של הליגה הקורינתית.

פיליפוס נרצח בדמי ימיו בשנת 336 לפנה"ס על ידי אחד משומרי ראשו, ובנו, אלכסנדר הגדול, עלה לשלטון. אלכסנדר הצליח לבסס את מעמדו בחצר המלוכה, בעזרתה של אמו אולימפיאס ובעזרת חלק גדול מהגנרלים, ששירתו את אביו. אמו דאגה להוציא להורג מתחרים פוטנציאליים לכתר, וכך אפשרה לו להיות שליטה הבלתי מעורער של מוקדון.

ערי המדינה היווניות

ערך מורחב – יוון הקלאסית

המרחב היווני

צורת האיחוד המדיני היווני החשובה ביותר בתקופת חייו של אלכסנדר הגדול הייתה ערי מדינה הנקראות "פולייס", (פוליס בלשון יחיד). הפולייס היו ערים קטנות למדי ומספר תושביהן היה נמוך בדרך כלל. אתונה, ספרטה ותבאי היו שלוש פולייס גדולות יחסית שהתחרו על ההגמוניה ביוון במהלך התקופה הקלאסית. לאחר מלחמת פרס–יוון, תפסה אתונה את ההגמוניה, אולם ספרטה נטלה אותה ממנה לאחר המלחמה הפלופונסית. הספרטנים התקשו לשמור על ההגמוניה והמלחמה הקורינתית החלישה אותם מאוד. בשנת 371 לפנה"ס הביס המצביא התבני אפמינונדס את הספרטנים בקרב לאוקטרה וההגמוניה עברה לידי תבאי. הצלחתה של תבאי למלא את החלל שהותירה ספרטה, הקלה על פיליפוס להשתלט על יוון.

אלכסנדר הגדול ירש את ההגמוניה על יוון מאביו, אך היה צריך להפגין את עוצמתו בפני היוונים שלא ניאותו לקבל את מרות המוקדונים. לאחר שמועות שווא על מותו במלחמה נגד הברברים, מרדה תבאי. עונשה היה מר - העיר נהרסה עד היסוד, הגברים נטבחו והנשים והילדים נמכרו לעבדות. פעולת נקם זו שכנעה את היוונים בחוסר התוחלת שבמאבק נגד המוקדונים, וכולם, למעט ספרטה, שבו להיות בברית עימה במסגרת הליגה הקורינתית. ספרטה שמרה על עצמאותה ואלכסנדר העדיף שלא לפלוש לשטחה. כאשר אלכסנדר היה רחוק מהבית, ניסתה ספרטה לנצל את המצב לטובתה. היא כרתה ברית עם פרס ואף קיבלה ממנה שלמונים רבים והכריזה מלחמה על מוקדון. המלחמה נגד הספרטנים הייתה קצרה - צבאה תחת פיקודו של המלך אגיס השלישי נחל תבוסה בקרב מגלופוליס בשנת 331 (אם כי ייתכן שהקרב נערך מאוחר יותר, בשנת 330 לפנה"ס).

היוונים התגוררו לא רק בשטחה של יוון ובאיי הים האגאי, אלא גם בשטחה של אסיה הקטנה, שהייתה בתקופה זו תחת שלטון פרסי. בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס מרדו היוונים שישבו באסיה הקטנה בשלטון הפרסי, אך המרד דוכא. כעונש על הסיוע שהעניקה אתונה למורדים, שלח דריווש הראשון משלחת צבאית גדולה ליוון, אך זו הובסה בקרב מרתון. כתוצאה מכך, יזמו הפרסים פלישה רחבת היקף ליוון שנודעה בשם מלחמת יוון-פרס, אך גם זו הסתיימה בניצחון יווני. ערי המדינה היווניות של אסיה הקטנה התאחדו עם אתונה בליגה האטית דלית ושוחררו מהעול הפרסי. שחרורן היה קצר מועד. בגלל המאבק שהתקיים בין אתונה לספרטה במהלך המלחמה הפלופונסית, נחלשה אתונה, שהגנה עליהן, ואילו ספרטה מסרה אותן לפרסים תמורת כסף רב שמימן את מלחמתה באתונה. הספרטנים ניסו אמנם להחזיר להן את עצמאותן בתחילת המאה ה-4 לפנה"ס, אך ללא הועיל. רבות מהפולייס הללו, שנאמנותן לשלטון הפרסי הייתה חלשה, שיתפו פעולה עם אלכסנדר הגדול.

האימפריה הפרסית

ערך מורחב – הממלכה האחמנית

האימפריה הפרסית בשיאה; דרך המלך מסומנת בחום

הממלכה הפרסית הייתה המדינה הגדולה, העשירה והחזקה ביותר באזור, גדולה פי כמה מהממלכה אותה ירש אלכסנדר. ראשיתה בכיבושיו הנרחבים של כורש הגדול, שהתרחשו למעלה מ-200 שנים לפני פלישתו של אלכסנדר הגדול. בראש הממלכה עמד מלך בעל סמכויות אוטוקרטיות נרחבות. המלך הסתייע במנגנון בירוקרטי מפותח שגובש במהלך אלפי שנות ההיסטוריה והאימפריות הרבות ששלטו בו. המנגנון הבירוקרטי נותר ללא שינוי מהותי במהלך 200 שנות קיומה של האימפריה הפרסית. העושר הרב של האימפריה התבטא בבנייה מפוארת בערי הבירה ובעתודות הזהב העצומות שנשמרו בכספות המלכותיות. יתרה מכך, המנגנון הבירוקרטי היעיל של האימפריה דאג לשמור על מעמדו הבכיר, לכן העדיף לפני הכל, לשמור אמונים לסמכות המדינה ולא לשליט. וכך, עם היעלמותו של דרוויש מהנוף, מיהר המנגנון להתייצב לימין הכובש המוקדוני והיה אחראי במידה רבה על העברה מסודרת של השלטון מהרשות הפרסית לרשות המוקדונית.

מערכת הדרכים המפותחת שבאימפריה סייעה לאלכסנדר במאמצי הכיבוש. מלב האימפריה נסללה דרך טובה אל אסיה הקטנה, שנקראה דרך המלך. במסלול זה יכלו לשנע הפרסים כוחות גדולים מלב האימפריה אל אסיה הקטנה.

מבחינה דמוגרפית, ידם של הפרסים ובני מדי (שניהם עמים דוברי פרסית), שהיו העלית השלטונית באימפריה, הייתה על העליונה ואליהם התווסף ערב רב של עמים שונים. חלק מהעמים האלה היו צאצאי התרבויות הגדולות של הסהר הפורה ובמיוחד של מסופוטמיה, שהשתלבו היטב באימפריה. באזור זה הייתה גם הליבה התרבותית והשלטונית של האימפריה (אזור זה נמצא בשטחן של איראן ושל עיראק המודרניות). חלק אחר מהתושבים, במיוחד אלה שגרו בשולי האימפריה, היו בעלי קשר דל לתרבות המסופוטמית והקשר שלהם לאימפריה היה רופף. אזורים אלה מיהרו לנתק כליל את הקשר, כאשר הצבא הפרסי המלכותי נכשל בקרבות נגד אלכסנדר.

טרם פלישתו של אלכסנדר הגדול לאימפריה הפרסית, עברה על הממלכה תקופה של חוסר יציבות פוליטית חריפה. האימפריה חוותה את מרד הסאטרפים (372–362 לפנה"ס). אמנם ארתחששתא השני דיכא את המרד, אך מאבקים פנימיים החלישו אותה. גרוע מכך, במהלך המאה ה-5 לפנה"ס, נהגו הפרסים בעזרת ממונם הרב, לסכסך בין הפולייס היווניות ומימנו פעם את האחת ופעם את האחרת. כך דכאו את השאיפות להגמוניה של הגורמים השונים ביוון, תוך נקיטת אסטרטגיה של הפרד ומשול. חוסר היציבות הפוליטית באמצע המאה ה-4 הביא להחלשת מדיניות החוץ הפרסית ובנוסף לכך, חוסר יכולתה של תבאי למלא את החלל שהותירה ספרטה, פתחו את הדרך למלחמת הקודש השלישית, שבמהלכה עלתה מוקדון לגדולה. השינוי הגאופוליטי ביוון פתח את הדלת להגמוניה מוקדונית, שהביאה בעקבותיה להגשמת החלום הישן לפלוש לאימפריה הפרסית.

מלבד אירועים גאופוליטיים חשובים, חוותה האימפריה טלטלה בעת שדריווש השלישי עלה לכס השלטון בהפיכת חצר בשנת 336 לפנה"ס (כשנתיים לפני הפלישה). במהלך הפיכת החצר, רצח דריווש, שהיה קרוב משפחה רחוק של בית המלוכה, את המלך החוקי ארתחששתא הרביעי, שהיה בנו הצעיר של המלך הקודם, ארתחששתא השלישי (מלך בין 358 לפנה"ס ל-338 לפנה"ס). עם זאת, למרות הצגתה כאימפריה מנוונת ולא מוסרית במקורות היווניים, נראה כי תפקדה היטב והצליחה להתמודד עם האתגרים, ולולא הפלישה הייתה ממשיכה להתקיים.

צבאות ופיקוד

מוקדונים

הצבא המוקדוני

ערך מורחב – הצבא המוקדוני

פרש של ההטיירוי (ככל הנראה אלכסנדר) תוקף פרסי. צילום מהסרקופג של אלכסנדר

פלנקס מוקדוני

עוד לפני פלישתו של אלכסנדר, שלח אביו פיליפוס השני, את פרמניון בראש גיס בן 10,000 חיילים לאסיה הקטנה במטרה לבסס ראש גשר איתן לפני הפלישה. הצלחתו של פרמניון הייתה חלקית. הוא אכן הצליח לבסס את ראש הגשר, אך לא הצליח לחדור לפנים היבשת. סביר להניח שצבאו של פרמניון חזר ליוון על מנת לסייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו לאחר רציחתו של אביו.

בשנת 334 לפנה"ס יצא אלכסנדר להילחם באימפריה הפרסית, כשאתו 30,000 עד 43,000 רגלים ו-4,000 עד 5,500 פרשים. ייתכן כי מספר הרגלים לא עלה בהרבה על 30,000, בהנחה שחיל החלוץ שהיה תחת פיקודו של פרמניון, אכן נשלח על ידי פיליפוס, חזרה ליוון. בנוסף, היו ברשותו 182 תלת חתריות ועליהן כ-36,000 מלחים. כן כלל הצבא 9,000 חיילים שהשתייכו לחיל הלוגיסטיקה וההנדסה. הואיל והצי המוקדוני היה קטן בהרבה מהצי הפרסי, שכלל כמה מאות ספינות, בחר אלכסנדר להפנות את תשומת לבו לקרבות היבשתיים ולנשל את הפרסים מהצי שלהם על ידי כיבוש נמליהם. הפלישה הוצגה כמטרה פאן-הלנית לנקמה בפרסים על פלישתם ליוון כמאה וחמישים שנים קודם לכן. תוכנית זו הייתה נפוצה ביוון ודוברה החשוב ביותר היה הנואם איסוקרטס, שפעל ברוח זו זמן רב לפני הולדתו של אלכסנדר. הצבא לא נותר בגודלו המקורי - אלכסנדר קיבל תגבורות רבות ממוקדון במהלך כיבוש האימפריה הפרסית והמספר הסופי של החיילים בצבאו הגיע לכ-60,000 חיילים בשנת 330 לפנה"ס.

הצבא כלל שלושה מרכיבים עיקריים: בני מוקדון, בעלי ברית יוונים ושכירי חרב. המוקדונים שירתו בעיקר בתור פזטיירוי, כרגלים כבדים בפלנקס. הפזטיירוי היו חמושים ברומח הסריסה שאורכו הגיע עד 5.5 מטרים ובחרב קצרה ששימשה כנשק משני, במקרה שהסריסה נשברה בקרב. למיגונם השתמשו במגן פלטה קטן. קסדה, ולעיתים שריון קל ומוקיים, השלימו את מיגונו של החייל. כמו כן, חיילים מוקדונים הרכיבו את חיל ההיפספסטים, חיילי עלית שחימושם אינו ודאי והוא היה ככל הנראה קל יותר מחימוש החיילים ששירתו בפלנקס, אך כבד יותר מזה שהוקצה לפלטסטים. ייתכן שהיו חמושים, בדומה להופליטים יוונים בני התקופה, במגן גדול ובחנית קצרה. חלק קטן מבני מוקדון שירת בחיל הרגלים הקלים, בעיקר כקשתים.

הפרשים המוקדונים שירתו בחיל הפרשים הכבדים האליטיסטי, ההטיירוי, והיו נושאי רומח רכובים. הם היו חמושים ברומח קסיסטון ובחרב מעוקלת מעט בשם קופיס, ששימשה כנשק משני. למיגונם עטו שריון גוף וקסדה טובה, אך לא השתמשו במגן. חלק מההטיירוי שירתו באילה (פלוגה) המלכותי, המכונה גם האגמה הרכובה, ושימשו שומרי ראשו של המלך בקרב. כמו כן, שירתו חלק מהמוקדונים בחיל הפרשים הקלים מסוג פרודומוי (סיירים רכובים), שהיו חמושים ברומח, אך מיגונם היה דל.

בעלי הברית היוונים תרמו בעיקר פרשים והופליטים, שבדומה לפזטיירוי נלחמו במערך הפלנקס הצפוף. ההופליטים היוונים נהנו ממיגון טוב יותר מאשר זה של הפזטיירוי. היה להם מגן גדול הרבה יותר ושריון חזק יותר, אך החנית שלהם מסוג דורי הייתה קצרה יותר (כשני מטרים בלבד). הפרשים התסאלים היו איכותיים לפחות כמו ההטיירוי ומספרם היה דומה (1,800). כמו כן, שירתו בצבאו של אלכסנדר כמה מאות פרשים יוונים נוספים שאיכותם הייתה פחותה.

שכירי החרב השלימו את מצבת כוח האדם של הצבא. הם הגיעו מכל רחבי העולם ההלניסטי, אך בעיקר מתראקיה. בני תראקיה שירתו בעיקר בתור פלטסטים וכחיילים בחיל הפרשים הקלים. האגריאנים מוזכרים במקורות כפלטסטים מעולים.

הלוחמה המוקדונית

ערך מורחב – לוחמה בתקופה ההלניסטית

הטקטיקה המוקדונית התבססה בקרבותיה הסדורים על תיאום בין חיל רגלים כבד ופרשים כבדים. הרגליים הכבדים היו מסודרים במערך פלנקס צפוף ושימשו בדרך כלל ככוח רתק, שנועד לרתק את האויב לחזיתו, בעוד שהפרשים הכבדים שימשו ככוח הלם נייד, שנועד להכריע את הקרב באמצעות הבקעת מערך האויב ומיטוטו. הרגליים והפרשים הקלים ביצעו סיורים וסייעו בהגנה על האגפים מפני קשתי האויב ומפני יתר חייליו הקלים.

לעיתים, כפי שאירע בקרב גרניקוס, לאחר הבקעת כוחות האויב מעורפם, דחקו אותם הפרשים לכיוון הפלנקס, ששימש כסדן שעליו נחת הפטיש. תפקידם של חיל הרגלים הקל ושל הפרשים הקלים היה להגן על אגפי הכוחות הכבדים ולנצל את מהירותם להטרדת האויב. אף על פי שהצבא כלל יסודות כבדים רבים, הוא היה נייד מאוד ובעל יכולת תמרון גבוהה בשדה הקרב, הן בשל ריבוי היחידות השונות שפעלו בו והן בשל רבגוניות החיילים שאפשרו גמישות אסטרטגית וטקטית בהפעלת הצבא.

אלכסנדר נהג לבצע איגופים עמוקים בעת שנתקל בהתנגדות במעברים צרים. במסעות איגוף אלה לקחו חלק בדרך כלל ההיפספיסטים, יחידת העלית של חיל הרגלים, שפעלה בשילוב עם הפלטסטים האגריאנים ועם הפרשים. מסעות איגוף אלה מוטטו את מערך האויב באמצעות תקיפה מן העורף או מן האגפים, בעוד שחלקו הארי של הצבא שימש ככוח רתק.

הצבא המוקדוני השתמש בטכנולוגיה שהייתה מתקדמת באותה עת בכל הקשור לטקטיקת המצור. היו ברשותו כלי הטלה שונים, כמו בליסטראות וקטפולטות, ששימשו לדיכוי ההגנה על החומה וכן אילי ניגוח ומגדלי מצור, ששימשו להסתערות על האויב. הכלים הללו הורכבו אד-הוק על יד העיר הנצורה ורק החלקים המתכתיים הובלו במטען. השימוש בכלי ההטלה הללו לא היה מקובל בשדות הקרב ונעשה רק במקרים חריגים.

פיקודו של הצבא המוקדוני

פרטי הקצינים המוקדונים שהשתתפו במערכה
הקצונה הבכירה
שם הקצין ותעתיק	השתתפות בקרבות ותקופת שירות	היחידות עליהן פיקד	ביוגרפיה מקוצרת
פרמניון Παρμενίων	קרב גרניקוס קרב איסוס המצור על צור קרב גאוגמלה	סגנו של אלכסנדר	(400 לפנה"ס - 330 לפנה"ס) מצביא מוערך ששירת עוד אצל פיליפוס השני אביו של אלכסנדר. לאחר רציחתו של פיליפוס, העתיק את נאמנותו לבנו, ותרם בכך לביסוס שלטונו של אלכסנדר. במערכה באסיה הקטנה פיקד על מרבית חיל הרגלים (סך הכול כ-24,000 חיילים) והיה השני בשרשרת הפיקוד הצבאית אחרי אלכסנדר. בקרבות גרניקוס, איסוס וגאוגמלה פיקד על האגף השמאלי של הצבא. הוצא להורג על ידי אלכסנדר בעקבות חשיפת הקשר של בנו, פילוטאס.
קרטרוס Κρατερός		חטיבת פלנקס בהמשך זכה לפיקוד עצמאי	קרטרוס (370 לפנה"ס - 321 לפנה"ס) פיקד על חטיבת פלנקס בקרב גרניקוס. בקרב איסוס עלה בדרגה ופיקד על כל חיל הרגלים של האגף השמאלי. לאחר מכן אף זכה לפיקוד עצמאי. בהמשך המערכה קיבל פיקוד על חלקים גדולים מצבאו של אלכסנדר ואף הוביל חלק מהצבא בחזרתו מהודו לבבל. לאחר מותו של אלכסנדר, היה אחד הדיאדוכים שנלחמו על חלוקת האימפריה של אלכסנדר וגם עזר לאנטיפטרוס לדכא את המרד היווני שכונה מלחמת לאמיה. תמך באנטיגונוס מונופתלמוס ויצא נגד פרדיקס במלחמת הדיאדוכים הראשונה. נהרג בקרב נגד אאומנס.
פרדיקס Περδίκκας		חטיבת פלנקס בהמשך זכה לפיקוד עצמאי	התחיל את דרכו הצבאית בחיל ההיפספיסטים עם עלייתו של אלכסנדר לשלטון ובהמשך קודם למפקד חטיבת פלנקס. היה אחד הגנרלים הנאמנים ביותר של אלכסנדר והצטיין באומץ לב. בהמשך זכה לפיקוד עצמאי ועם מותו של הפאיסטיון קודם לדרגת היפרכוס (מפקד חיל הפרשים). לאחר מותו של אלכסנדר היה לעוצר לבנו הקטין. כשל בשמירה על שלמות האימפריה של אלכסנדר. נרצח על ידי הגנרלים שלו בעת מסע נגד המורדים הסאטרפים שביקשו לרשת את האימפריה של אלכסנדר הגדול
מפקדי חיל הרגלים
שם הקצין ותעתיק	השתתפות בקרבות ותקופת שירות	היחידות עליהן פיקד	ביוגרפיה מקוצרת
מלאגרוס Mελεαγρος	קרב גרניקוס קרב איסוס קרב גאוגמלה קרב השערים הפרסיים	חטיבת פלנקס	גנרל שהיה ככל הנראה ממוצא אפריוטי (היחיד בצבאו של אלכסנדר). במהלך מסעו של אלכסנדר הגדול, פיקד על חטיבת פלנקס בקרב גרניקוס ובקרבות נוספים. לא הצליח לעלות בסולם הדרגות מעבר לתפקיד זה, אולי מפני שהתנגד לרפורמות שביצע אלכסנדר למיזוג הפרסים בצבא. לאחר מותו של אלכסנדר תמך בארהידאוס, אך כשל במאמציו ואיבד את חייו במלחמות הדיאדוכים.
פיליפוס בנו של בלקרוס Φιλιππoς	קרב גרניקוס	חטיבת פלנקס	מעט ידוע אודותיו. פיקד על חטיבת פלנקס בקרב גרניקוס ולאחר מכן על חטיבת פלנקס של אמינטס בנו של אנדרומנס, בעת היעדרותו של האחרון. לא ידוע דבר נוסף אודותיו.
אמינטס בנו של אנדרומנס Ἀμύντας	קרב גרניקוס קרב איסוס מצור על צור מצור על עזה	חטיבת פלנקס	מפקד חטיבת פלנקס, עוד בתקופת המערכה נגד תבאי (335 לפנה"ס). לאחר מצור עזה נשלח ליוון לגייס תגבורות והצטרף לאלכסנדר בסביבות אחמתא עם תגבורות ניכרות. לאחר מכן השתתף במסעות מלחמה באסיה התיכונה ובהודו, שבה נהרג בעת מצור על עיר קטנה.
קוינוס Koῖνος			פיקד עם חטיבת פלנקס בקרבות גרניקוס, איסוס וגאומגלה. לקח חלק במצור על צור ובקרבות נוספים. קיבל פיקוד עצמאי במערכה שנערכה באסיה התיכונה. בסוגדיאנה עזר לאחשדרפן, אמינטס בנו של ניקולאוס, לדכא מרד של ספיטמנס ומסגטאי והסב להם אבדות כבדות. בהמשך המסע תמך בעצירתו וחזרתו של הצבא ליוון. מת ממחלה בשנת 326 לפנה"ס.
ניקנור Nικάνωρ	קרב גרניקוס	ההיפספיסטים פיקוד על חלק יחידות הפלנקס	ניקנור (365 לפנה"ס - 330 לפנה"ס), קצין בכיר, בנו של פרמניון. נפטר ממחלה בסביבות העיר אריאה באזור באקטריה פרק זמן קצר לפני חשיפת הקשר של אחיו, פילוטאס.
מפקדי חיל הפרשים
שם הקצין ותעתיק	השתתפות בקרבות ותקופת שירות	היחידות עליהן פיקד	ביוגרפיה מקוצרת
קאלאס Κάλας	קרב גרניקוס	חיל הפרשים התסלי	ככל הנראה קרוב משפחתו של הרפאלוס הגזבר. מוזכר במערכה המוקדמת שהחל בה פיליפוס באסיה הקטנה. בתחילת מסעו של אלכסנדר פיקד על חיל הפרשים התסלי. לאחר קרב גרניקוס היה לסאטרפ פריגיה הלספוטינית.
אגאתון, בנו של טירימאס Ἀγάθων	קרב גרניקוס		היה קצין מוקדוני שפיקד על חיל הפרשים התראקי בין השנים 334 לפנה"ס - 330 לפנה"ס.
פיליפוס בנו של מנלאוס Φιλιππoς	קרב גרניקוס	פרשי בעלות הברית הפרשים התסלים פרשים שכירים	גנרל פרשים; פיקד על פרשי בעלות הברית מהפלופונסוס בקרב גרניקוס. בהמשך קודם ופיקד על הפרשים התסלים. לאחר פיזור היחידה התסלית, עבר לפקד על הפרשים השכירים ועל הפרשים התסלים שבחרו להישאר בצבא. ייתכן שהיה סאטרפ באקטריה וסוגדיאנה לאחר כיבושן.
פילוטאס Φιλώτας	קרב גרניקוס קרב איסוס קרב גאוגמלה	מפקד ההיטיירוי	בנו של פרמניון, נולד ככל הנראה בסוף העשור 370–360 לפנה"ס. יחסיו הטובים עם אלכסנדר הגיעו לכדי משבר כבר בתחילת המסע, פרק זמן קצר לאחר הביקור באורקל בסיווה שבמצרים. פילוטאס התנגד להאלהה של אלכסנדר ואף קשר נגדו. הקשר התגלה ופילוטאס הוצא להורג. בעקבות חשיפת הקשר, הוצא להורג ללא משפט, גם אביו פרמניון, בהוראת אלכסנדר.

שרשרת הפיקוד המוקדונית הייתה מוגדרת היטב. כל יחידה גדולה נחלקה ליחידות משנה ובראש כל אחת מהן עמד קצין. הפיקוד העליון היה בידי אלכסנדר הגדול, שפיקד בארבעת הקרבות הגדולים גם על האגף הימני היוקרתי. בעת הקרב הציב עצמו אלכסנדר בין פרשי ההטיירוי, כך שהפיקוד עליהם היה למעשה בידיו. אלכסנדר נלחם בשורות הראשונות ושימש דוגמה אישית לחייליו. הוא נפצע פעמים רבות בקרבות, ולעיתים אף בצורה קשה.

אלכסנדר הסתייע בצוות קצינים גדול. חלקם שירתו בצבא לאורך שנים רבות והיו קציניו הנאמנים של פיליפוס אביו, דוגמת פרמניון שהיה סגנו של אלכסנדר. במהלך הקרבות הגדולים פיקד פרמניון על האגף השמאלי של הצבא. הוא לא הסתפק בשירותו האישי, אלא שילב גם את בניו בתפקידי קצונה בכירים. פילוטאס פיקד על ההייטורוי וניקנור על ההיפספיסטים. לצדו עמדו גם 7 (ובהמשך 8) שומרי ראש (σωματοφύλαξ). אין המדובר בשומר ראש שתפקידו שמירה על חייו של המלך, אלא בקצינים בכירים שפעלו כנציגיו של אלכסנדר ואף קיבלו פיקוד עצמאי מדי פעם. עם הזמן פחת משקלם של הקצינים הוותיקים ועלתה קרנם של קצינים צעירים יותר, בני דורו של אלכסנדר, שקיבלו תפקידים בעמדות מפתח.

הפיקוד באירופה היה נתון לגנרל ותיק נוסף – אנטיפטרוס. הוא היה רשאי לגייס כוחות לפי הצורך כדי לשמור על השקט ביוון גופה ולמנוע פלישות ברבריות. בעת מסע המלחמה של אלכסנדר בפרס, דיכא בהצלחה מרד שקשר אגיס השלישי, מלך ספרטה עם הפרסים.

פרסים

ערך מורחב – צבא ממלכת פרס האחמנית

חייל מדי (שמאל) וחייל פרסי (ימין), תבליט בפרספוליס

הצבא הפרסי

הצבא הפרסי הורכב משלושה מרכיבים אתניים עיקריים: בני פרס, בני עמים כבושים ושכירי חרב. כמקובל בעולם העתיק, כל המרכיבים האלה נלחמו עם כלי הנשק המסורתיים שלהם. לא נעשה ניסיון להקים צבא מאוחד בעל שדרת פיקוד מרכזית. יושבי חופי הים התיכון, בעיקר הפיניקים והיוונים, שירתו בצי הפרסי, שהיה חזק למדי ומנה מאות אוניות מלחמה. ייתכן שהפרסים לבשו מדים, בהתאם לסוג היחידה שבה שירתו.

הפרסים האתניים נכנסו לשירות צבאי בגיל 16 או 17, על פי קסונופון, או 20, על פי סטראבון. האימון נמשך שנים אחדות ולאחר מכן היו חייבים בגיוס עד גיל 50 לערך. הצבא היה מכשיר ראשון במעלה בשמירת השלמות של האימפריה הפרסית, שהורכבה מבני עמים שונים. עם תבוסת הצבא בשדה הקרב, לא נותר עוד דבק שיאחד את העמים השונים תחת השלטון הפרסי והאימפריה הפרסית קרסה.

פרשים

חיל הפרשים הפרסי, שהיה גדול, חזק ויעיל, היה הזרוע הדומיננטית בצבא הפרסי. הוא כלל מגוון רחב של סוגי פרשים. חלקם היו חמושים בחניתות, בחרבות ובכלי נשק נוספים ששימשו לקרב מגע, וחלק אחר היו קשתים רכובים שהיו חמושים בקשתות. לצדם של הפרשים הפרסיים שירתו בצבא גם יחידות רבות של פרשים מאזורים אחרים של האימפריה. לוחמים בני סאקה (עם סקיתי) ולוחמים מבאקטריה (מזרח איראן ומערב אפגניסטן של היום) מוזכרים במקורות. הפרשים הבאקטרים היו ידועים באומץ לבם והיו המרכיב הלא פרסי החשוב ביותר בצבא הפרסי. פרשים אלה נלחמו עם כלי הנשק המסורתיים שלהם. הפרשים הסקיתים כללו מגוון רחב של סוגי לוחמים, החל מפרשים כבדים ועד לפרשים קלים. הבאקטרים שיתפו פעולה עם הסקיתים בקרבות והפעילו בעיקר קשתים רכובים ופרשים קלים אחרים.

אל הפרשים התווספו מדי פעם יחידות של מרכבות חרמש, אך יעילותם הקרבית הייתה נמוכה. המרכבות היו חשופות לפגיעה והצטיינו בקרב בעיקר אם שיתפו פעולה באופן יעיל עם הפרשים. תיאום זה היה מורכב, ללא אמצעי קשר מודרניים, ולפיכך פעמים רבות הסתיימו ההתקפות שיזמו מרכבות החרמש בתבוסת התוקפים.

רגלים

ספרברה - חיל פרסי רגלי

לאחר קרב קונקסה השתמשו הפרסים בשכירי חרב יוונים רבים, בעיקר הופליטים. אלה גויסו במערב והוצבו לרוב במחוזות המערביים, כיוון שדי היה בחיילי הספרברה כדי לטפל במאבק מול חיל הרגלים האסיאתי, שלא כלל יחידות כבדות. הפרסים נקטו באמצעי זהירות והעדיפו שלא לגייס שכירי חרב מקרב בני העמים הכבושים, כדי להקטין את הסכנה למרד. לכן, הגיוס בוצע באזורים שטרם נכבשו על ידי האימפריה. במחוזות המזרחיים התבססו על גיוסם של בני סאקה ושבטים הודים לוחמניים. לצדם של שכירי החרב היוונים שירתו גם שכירי החרב האסיאתיים.

במקרים שבהם גויסו שכירי חרב מקרב בני העמים הכבושים, הם שירתו בחיל הטקברה (takabara). אלה נלחמו במערך המוכר האופייני לאזור שממנו גויסו הלוחמים, כלומר, היה להם ציוד שהכירו זה מכבר והם נקטו בשיטות המסורתיות שלהם, ללא ניסיון ליצור אינטגרציה בינם לבין הלוחמים מהמוצא הפרסי. כיוון שחימושם היה קל בדרך כלל, התקשו להתמודד עם הפלנקס היווני הכבד.

אליהם התווספו הקרדקים, שחומשו בדומה לחיל רגלים פרסי טיפוסי. על פי המקורות, תפקידיהם אינם נהירים דיים. אריאנוס ציין שהם היו דומים להופליטים, אם כי ניכר שחימושם היה קל יותר. חימושם ואימונם אינם ודאיים, אם כי סטראבון ציין שהם זכו לאימון מסודר וכן שהורכבו מצעירים בעלי כושר גופני גבוה. נראה כי היו חלק מהצבא הסדיר ולא חלק מגיוס אד הוק שבוצע לקראת מלחמה.

צי

לאימפריה הפרסית היה צי חזק שהורכב מציים של העמים הכבושים. המרכיב החשוב ביותר בצי זה היו יורדי הים הפיניקים. בסיסם של אלה היה באזור לבנון של היום. מלבדם, תושבי אסיה הקטנה ותושבי האיים שהיו בשליטת הפרסים סיפקו אף הם אוניות לצי הפרסי. טיפוסי האוניות שהיו בשירות הצי הפרסי היו דומים לאלה של היוונים וכך גם הטקטיקה. הפיניקים היו יריביהם המסורתיים של היוונים ובדרך כלל נלחמו באומץ לצדה של פרס, אך בעשור שקדם לפלישה, דיכא ארתחששתא השלישי בצורה אכזרית את המרד בצידון, אחת הערים החשובות בחוף הפיניקי והיא עברה ברצון לצדו של אלכסנדר לאחר התבוסות הפרסיות הראשונות. ערים רבות הלכו בעקבותיה ורק צור שמרה על נאמנותה לכתר הפרסי.

במלחמה נהנה הצי הפרסי מיתרון מספרי גדול על הצי היווני-מוקדוני שגייס אלכסנדר הגדול (כ-400 אוניות לעומת 160). הפרסים עשו שימוש התקפי בצי שלהם, פלשו לאיים יוונים רבים וניסו לשתק את אספקת הדגן ליוון. כמו כן, השתמשו הפרסים בשליטתם בים כדי לנסות להפיח את רוח המרד ביוון כנגד השלטון המוקדוני. בנוסף, חרף הבעיות עם הפיניקים, הנאמנות של הצי לאימפריה הפרסית הייתה בכל זאת גדולה יותר מאשר הנאמנות היוונית לאלכסנדר – היוונים שולבו בכוח הזרוע זה מכבר באימפריה המוקדונית. באתונה, שסיפקה את רוב כוחו של הצי, היו הרגשות הפטריוטיים חזקים במיוחד ואלכסנדר לא יכול היה לסמוך על נאמנות בעלות בריתו הימיות, במיוחד שהוא לא פיקד עליהם בעצמו.

בהמשך המלחמה, איבוד בסיסי הצי באסיה הקטנה ויותר מכך בלבנון, סתמו את הגולל על הצי הפרסי והשליטה בים התיכון עברה באופן סופי לצי היווני-מוקדוני.

הלוחמה הפרסית

פרש פרסי (שחזור מודרני)

הצבא הפרסי היה מאורגן בשיטה העשרונית. היחידה הגדולה ביותר הייתה קורפוס (baivarabam) בן 10,000 חיילים שחולק לעשר חטיבות (hazabaram) בנות 1,000 לוחמים כל אחת. כל חטיבה חולקה לעשר פלוגות (satabam) בנות 100 לוחמים כל אחת וכל פלוגה לעשר כיתות (dathaba) בנות 10 לוחמים כל אחת. לא תמיד הקפידו על מספרים אלה והיו מקרים רבים שבהם מספר החיילים בפועל נפל בהרבה מהמצבה המלאה. אמנם הצבא חולק ליחידות משנה, אך יחידות אלה לא היו בסיס לעוצבות טקטיות עצמאיות שיכולות לפעול במנותק מהצבא העיקרי. כך נמנעה מהפרסים גמישות טקטית חשובה שאפיינה את הצבא המוקדוני-יווני.

המערך הטקטי העיקרי של חיל הרגלים הפרסי התבסס על תיאום בין רגלים שנשאו מגן גדול שהיה קלוע מנצרים וכונה ספרברה, לבין הקשתים שהתמקמו מאחורי נושא המגן. מגן זה היה יעיל בבלימת חצים, אך לא היה מסוגל לעמוד בפני נעיצת החניתות הכבדות של היוונים. הלוחמים לבשו על גופם שריון בד מרופד בעור. גם שריון זה היה יעיל בעיקר נגד חצים והתקשה להתמודד עם שיטת הלוחמה היוונית שהתבססה על חניתות. שכירי החרב היוונים השתמשו בטקטיקת הלוחמה האופיינית להם ונערכו במערך הפלנקס.

יחידת העלית בצבא הפרסי הייתה מורכבת מפרשים כבדים. אלה נלחמו במערך צפוף ועטו שריון גוף כבד עשוי מתכת. טקטיקת ההתקפה שלהם התבססה בדרך כלל על שדרה, שיצרה תנופה בעת שהסתערו על חיילי האויב. בחלק מהמקרים, גם הסוסים היו מוגנים בשריון. הפרשים הכבדים שיתפו פעולה עם הפרשים הקלים, שהיו בין היתר ילידי האזורים המרוחקים של האימפריה הפרסית. אלה הביאו עמם שיטות לוחמה נוספות שהעצימו את כוחו של חיל הפרשים הכבד. שילוב פרשים קלים עם פרשים כבדים יצר יתרון מכריע, שבזכותו הצליחו הפרסים להביס פלישות יווניות קודמות לאימפריה.

פיקודו של הצבא הפרסי

דריווש השלישי בקרב איסוס; פרט מפסיפס אלכסנדר

הפיקוד הפרסי הבכיר
שם המצביא	תעתיק לטיני	קרבות בהם לקח חלק	ביוגרפיה מקוצרת
דריווש השלישי	Darius	קרב איסוס קרב גאוגמלה	מלך האימפריה הפרסית והמפקד העליון של כוחותיה המזוינים.
ארסמס, בפרסית: ארשמה	Arsames	קרב גרניקוס קרב איסוס	סאטרפ קיליקיה; לאחר קרב גרניקוס נס לבירת הסאטרפיה שלו, טרסוס, אך לא הצליח למנוע את כיבושה בידי אלכסנדר. נהרג בקרב איסוס.
ממנון	Memnon	קרב גרניקוס המערכה הימית במלחמותיו של אלכסנדר הגדול	גנרל שכיר יווני, היה בין המתנגדים הבולטים לאלכסנדר הגדול. נשלח על ידי דריווש השלישי להתעמת עם פרמניון בעת פלישתו לשטח האימפריה הפרסית לפי הוראתו של פיליפוס. שרד את הקרב וקיבל פיקוד על כל הכוחות הפרסיים באסיה הקטנה כדי להמשיך את ההתנגדות הפרסית לאלכסנדר באסיה הקטנה. לאחר מכן קיבל כוחות צי גדולים ונשלח לעורר התנגדות לאלכסנדר ביוון. כבש מספר איים, אך לא הספיק להשלים את המשימה כיוון שנפטר ממחלה בשנת 333 לפנה"ס.
מזאוס בפרסית: מזדי (סביב 385 לפנה"ס - 328 לפנה"ס)	Mazaeus	קרבות בלימה בנהר הפרת קרב גאוגמלה	סאטרפ בבל; היה אריסטוקרט מקורב מאוד למלך פרס, ונודע כבעל תושייה רבה. פיקד על הגנת החידקל, התבלט בקרב גאוגמלה, שבו פיקד על האגף הימני של הפרסים. לאחר התבוסה בקרב גאוגמלה, שיתף פעולה עם הכובש המוקדוני ונותר בתמורה כשליט בבל תחת הממשל החדש.
בסוס	Bessus	קרב גאוגמלה	היה סאטרפ באקטריה. בלט בקרב גאוגמלה, שבו פיקד על האגף השמאלי של הפרסים. לאחר הקרב נסוג עם שארית הפליטה של הצבא הפרסי מזרחה. בגד בדריווש השלישי וקשר קשר לרציחתו (330 לפנה"ס). לאחר הרצח הכתיר את עצמו "כמלך הגדול" והנהיג את ההתנגדות לכיבוש המוקדוני באסיה התיכונה עד שנבגד על ידי בעלי בריתו והוסגר לידי אלכסנדר הגדול שהוציאו להורג בשנת 329 לפנה"ס.
אריוברזנס בפרסית: ארייברדנה	Ariobarzanes of Persis	קרב גאוגמלה קרב השערים הפרסיים	היה מקורב מאוד לדריווש השלישי ומונה לסאטרפ פרסיס. לאחר תבוסת הצבא הפרסי בקרב גאוגמלה, ניהל קרב בלימה עיקש במעבר הרים הנקרא "השערים הפרסיים". המשיך במאבק מזוין נגד הכובש המוקדוני עד יום מותו. נחשב כיום לגיבור לאומי באיראן.
פרנבזוס	Pharnabazus III	מצור הליקרנסוס המערכה הימית במלחמותיו של אלכסנדר הגדול מרד אגיס השלישי	היה בנו של ארטבזוס השני מפריגיה. שימש כסגנו של ממנון מרודוס ולאחר מותו של זה החליף אותו כמפקד הצי הפרסי וכבש את מיטילנה. סייע גם למרד של אגיס השלישי מלך ספרטה. לאחר קרב גאוגמלה ערק יחד עם אביו לצבאו של אלכסנדר, ולקח חלק במלחמות הדיאדוכים.

הפיקוד העליון על הצבא היה מופקד בידי המלך, אם הלה נכח בשדה הקרב. בעת ההיא מקובל היה שהמלך יצא בראש צבאותיו לעימותים גדולים ולא יאציל סמכות זו לאחד ממצביאיו. אם נבצר מהמלך לעמוד בראש צבאותיו מסיבה כלשהי, והמשימה הייתה חשובה די הצורך, נהוג היה למנות מצביא כלשהו למפקד העליון בשטח. לרוב, היו אלה אריסטוקרטים בכירים של הממלכה, שנמנו בדרך כלל על בית המלוכה עצמו. בקרבות נהגו מלכי פרס למקם את עצמם במרכז המערך (בניגוד למיקום באגף הימני כמקובל אצל היוונים).

הגנת הגבולות הופקדה בידי סאטרפים (מושלים), שנעזרו בקצין מקצועי בדרגת האזאראפ'אתיש (hazarpatiš - מפקד חטיבה) שפיקד על חיל המצב המוצב בסאטרפיה (aršibara). אליהם התווספו יחידות של פרשים כבדים שגויסו מקרב אריסטוקרטים פרסיים שקיבלו נחלות בסאטרפיה ושכירי חרב. מבצרים ומקומות אסטרטגיים היו תחת פיקודו של קצין בדרגת דידאפליש (didapališ), שהיה תחת הפיקוד הישיר של חצר המלוכה ולא הסאטרפ.

בתחילת העימות, נראה היה כי גבולות הממלכה בטוחים למדי ודריווש לא ראה צורך למנות מפקד עליון לזירת אסיה הקטנה. עם זאת, לאחר התבוסה בגרניקוס, דריווש פעל באופן נמרץ ומינה את ממנון למפקד העליון בזירה. לאחר מותו של ממנון, גייס במהירות רבה את צבאו ויצא בראשו לעימות יבשתי גדול נגד אלכסנדר. נראה כי האשמה בפחדנות המופיעה במקורות, הייתה תעמולה שהופנתה נגדו, כיוון שהוא עצמו היה מוכר כלוחם אמיץ, שגם במהלך העימות ניסה למצוא תשובות הולמות למהלכיו של אלכסנדר, שלרוע מזלו לא צלחו.

צבאות נוספים

מלבד הצבא הפרסי המלכותי, נאלץ אלכסנדר הגדול להתמודד גם עם עמים ששליטת הפרסים עליהם הייתה נומינלית במקרה הטוב או לא קיימת כלל. לרוב היו אלה שבטים לוחמניים, ששכנו באזורים קשים למעבר ודלים באוצרות טבע. השלטון הפרסי לא ראה צורך לדכא אותם ולכבוש אותם בכוח הזרוע, כי לפעולה כזאת נדרש ממון רב והתועלת הייתה נמוכה. אלכסנדר, לעומת זאת, שאף לכבוש את האזורים האלה כדי להימנע מביצוע מעקפים גדולים מאוד בתוכנית המסע שלו. יתר על כן, הוא ראה חשיבות בכיבוש אזורים קשים כחלק מטיפוח תדמיתו. חימושם של הצבאות השבטיים, שגויסו מקרב הנוודים ומבני הערים, היה קל ולרוב פיקד עליהם ראש השבט או אריסטוקרט כלשהו מראשי העיר.

טקטיקת הלוחמה, שבה נקטו השבטים, התבססה על הטמנת מארבים ולא על טקטיקה מתוחכמת או שימוש בנשק מתקדם. הם נהגו להתבצר בעריהם או באזורים קשים למעבר והסתמכו בעיקר על אומץ לבם ועל היכרותם את השטח.

יוצאי דופן מבחינה זו היו תושבי העיר הפיניקית העתיקה צור – בעת ההיא, הייתה העיר החשובה ביותר בחוף הפיניקי (בשטחי לבנון המודרנית). צבאה היה גדול וממושמע. צור, שידעה בעבר תקופות של מצור, נהנתה מצי חזק שהגן עליה. בני צור שיתפו פעולה עם הפרסים והעמידו את הצי שלהם לשירות הפרסים, אך ניהלו את ענייניהם הפנימיים בעצמם. המצור על צור היה המצור הארוך והקשה ביותר מכל המצורים שערך אלכסנדר הגדול.

מהלך המלחמה

הפלישה לאסיה הקטנה

קרב גרניקוס

ערך מורחב – קרב גרניקוס

רגע השיא בקרב גרניקוס בעיניו של אמן מהמאה ה-17: קליטוס השחור (מניף גרזן קרב) מציל את אלכסנדר מלוחמים פרסיים; ציורו של שארל לה ברון משנת 1665

קרב גרניקוס היה הקרב הראשון שנערך על אדמת האימפריה הפרסית, בין הצבא היווני-מוקדוני, שפלש לשטחיה בהנהגתו של אלכסנדר הגדול, לבין הצבא הפרסי. צבא הפלישה המוקדוני-יווני יצא מססטוס ונחת באבידוס. הצי הפרסי החזק לא התערב בנעשה. ככל הנראה פעולתו היעילה של פרמניון, שנחת באסיה הקטנה עוד בשנת 336 לפנה"ס, מנעה מהצי הפרסי את היתרונות החיוניים הכרוכים בעגינה ובקשר עם נמל ידידותי. אוניות הקרב העתיקות לא יכלו לשהות בים יותר מיממה או שתיים כיוון שלא הייתה להן אפשרות להצטייד במים, שכן הנמל הידידותי הסמוך ביותר היה בעיר למפסקוס (Lampsacus), שהייתה מרוחקת מדי. סיבה אפשרית נוספת לחוסר התערבות הצי בלוחמה, היא מעורבותו במרד מקומי שהתרחש במצרים.

אזור הפלישה המדויק נבחר בקפידה על ידי אלכסנדר, על מנת להזכיר ליוונים באופן חד משמעי כי זהו המקום שבו החלה הפלישה של חשיארש הראשון (קסרקסס) ליוון בשנת 480 לפנה"ס. הפלישה עצמה לוותה אף היא בהעברת מסרים סמליים לצד הנגדי. אלכסנדר הקריב בעלי חיים כקורבנות לאלים ואף הטיל חנית באדמת אסיה כסמל לכיבושה בכוח הזרוע. הפולייס היווניות ששכנו בחופי אסיה הקטנה לא מיהרו להצטרף לפולש והמתינו לתוצאות העימות הצפוי בין צבא הפלישה לגייסות הסאטרפים הפרסיים.

בתגובה לפלישה התכנסו הפרסים בזליה. המצביא היווני ממנון מרודוס, שפעל בשירות הפרסים, יעץ לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, דהיינו השמדת יבולים, שריפת כפרים ומניעת עימותים חזיתיים. עצתו התבססה על מידע מודיעיני שממנו למד על מצבו הכלכלי הרעוע של אלכסנדר ועל היעדר האספקה שממנו הוא סובל, שיקשו עליו להמשיך בפלישה, כך הסיק, אם לא יצליח לכפות קרב מהיר על הפרסים. ממנון סבר כי כל עוד אלכסנדר מסתבך בלחימה חסרת תועלת על אדמת אסיה הקטנה, על הפרסים לגייס את הצי החזק שלהם ולפלוש ליוון גופא. הסאטרפים וארסיטס בראשם, שאת הטריטוריה שלהם הציע ממנון להשמיד, דחו את המלצותיו בטענה כי מדובר בפחדנות, והעדיפו לצאת לקרב חזיתי נגד אלכסנדר. ייתכן כי החלטה זו נבעה בעקבות הוראת דריווש השלישי, שפקד על המצביאים הפרסיים לצאת לקרב הכרעה נגד הפולש.

הפרסים, שהחליטו לצאת לעימות גלוי מול אלכסנדר, הובסו בקרב גרניקוס. האבדות הפרסיות היו כבדות: פרשים רבים וכל שכירי החרב היוונים נהרגו או נפלו בשבי המוקדוני ונמכרו לעבדות. כך נותרה אסיה הקטנה ללא כוחות מגן ניידים. הניצחון נוצל על ידי אלכסנדר הגדול להעצמת התעמולה הפן-הלנית שלו. כלי נשק שנפלו שלל בידיו נשלחו לאתונה ופסלים הוצבו בדיון שבמוקדון לזכר הפרשים המוקדונים שנהרגו בקרב.

כיבושי חופי הים התיכון באסיה הקטנה

הריסות הביצורים של הליקרנסוס מהמאה ה-4 לפנה"ס

לאחר הניצחון בגרניקוס, עמדו בפני אלכסנדר מספר אפשרויות. האחת, לכבוש את אסיה הקטנה, שנותרה ללא כוחות צבא משמעותיים ולהתבצר בה. השנייה, להמשיך בדרך המלך הפרסית לעומק שטחי האימפריה הפרסית. השלישית, לפנות לעבר החוף הדרומי של אסיה הקטנה ולנוע לאורך חופי הים התיכון עד מצרים. אלכסנדר בחר באפשרות השלישית, וזאת כדי לכבוש את בסיסי הצי הפרסי ששכנו לאורך חופי הים התיכון.

התבוסה לא גרמה לשינוי מהותי בעמדת הערים היווניות שהמתינו לתוצאות המערכה, אם כי ערים יווניות רבות, וגם כאלה שאינן יווניות, עברו לצד המוקדוני. אחת החשובות שבהן הייתה סרדיס, הבירה העתיקה של ממלכת לידיה ששימשה באותה עת כבירת הסאטרפיה הזו בממלכה הפרסית. מיתרנס (Mithrenes), מושל סרדיס, בגד בדריווש ומסר את העיר, את אוצרותיה ואת מצודתה החזקה ללא קרב. תושבי שתי הערים היווניות החשובות, מילטוס והליקרנסוס (בודרום בטורקיה המודרנית), בחרו להתבצר מאחורי חומותיהן ולא להיכנע לפולש. אלכסנדר נאלץ להטיל עליהן מצור, המכונה המצור על מילטוס, שהיה קצר יחסית. במהלכו החליט אלכסנדר לפזר את הצי שלו, שהיה נחות מבחינה מספרית, בגלל היעדר יכולת לכלכל אותו.

לאחר כיבוש מילטוס, המשיך אלכסנדר את מסעו במסלול שעבר סמוך לחוף הדרומי של אסיה הקטנה דרך קאריה לעבר הליקרנסוס, שאליה ברח ממנון לאחר התבוסה בקרב גרניקוס. בדרך כבש ערים אחדות והביס את חיל המאסף הפרסי מהעיר מילאסה (מילאס המודרנית) החשובה, שטמן לו מארב בהרים. דרך קאריה הגיע לאלינדה, שם פגש את אדה, מבית שליטי קאריה שיסד הקאטומנוס. אדה הודחה מכיסאה על ידי הפרסים זמן מה לפני הפלישה המוקדונית, ובאותה עת ראה בה אלכסנדר שותפה אפשרית לכיבושיו. יתרה מכך, קשריה של אדה בליקיה סייעו לו להשתלט על חבל ארץ זה ללא בעיות גדולות. בשל הסיבות הללו, מינה את אדה לשליטת הסאטרפיה של קאריה באימפריה שלו.

אלכסנדר העמיק לחדור לתוך קאריה והגיע להליקרנסוס. הליקרנסוס הייתה העיר החשובה ביותר בקאריה וביצוריה חוזקו על ידי ממנון, שנסוג אליה לאחר תבוסת הצבא הפרסי בקרב גרניקוס. התברר כי המצור על הליקרנסוס היה משימה קשה יותר ממה שסבר אלכסנדר בתחילה, ותושביה הצליחו להחזיק מעמד עד החורף. אלכסנדר לא המשיך במצור על הליקרנסוס בעצמו, אלא הותיר את המצביא שלו תלמי (אין לטעות כי הלה הוא תלמי בן לאגוס, שהיה לשליט מצרים לאחר מותו של אלכסנדר) עם כוח גדול שמנה 3,000 רגלים ו-200 פרשים. כוח זה הצליח לגבור בסופו של דבר על מגניה של הליקרנסוס ולהשתלט על האזור.

בעקבות בידוד חיל המצב של הליקרנסוס, חש אלכסנדר בטוח די הצורך לשלוח את קוינוס עם חלק מצבאו לחופשת מולדת ולגיוס כוחות נוספים. עם חזרתו של קוינוס, קיבל תגבורת משמעותיות שכללה 3,000 רגלים ו-650 פרשים.

לאחר כיבוש קאריה, פלש אלכסנדר לליקיה וכבש אותה ללא מאבק בסיועה של אדה ומשתפי פעולה יוונים. בעת ההיא שלח את פרמניון עם רוב הפרשים והמטען הכבד לסרדיס, הבירה העתיקה של לידיה, בשעה שהוא עצמו המשיך לנוע עם חיל רגלים לאורך החוף הדרומי של אסיה הקטנה.

כיבוש פנים אסיה הקטנה

הריסותיה של גורדיון

מיקום שערי קיליקיה

(למפת טורקיה מוגדלת)

 

שערי קיליקיה

(למפת טורקיה רגילה)

 

שערי קיליקיה

אלכסנדר המשיך לנוע לפריגיה, לאחר שהותיר חלק מצבאו לצור על הליקרנסוס. דרכו עברה בשטח פיסידיה, שהייתה מאוכלסת בשבטים לוחמניים שנודעו באומץ לבם. המלכים הפרסיים לא הצליחו להכניע את האזור באופן מלא והפיסידים תושבי טרמסוס (Termessos ;Τερμησσός), התכוננו למאבק בפולש המוקדוני. הם התבצרו על שני הרים תלולים שתחמו את המעבר לעירם משני צדדיו, אך ללא הועיל. אלכסנדר שיער כי בלילה ישמרו על המעבר מספר מועט של זקיפים פיסידים, וכך אכן היה. לאחר שחייליו של אלכסנדר הצליחו להתגבר עליהם בקלות, הם הגיעו לטרמסוס, שתושביה בחרו להתבצר על גבעה תלולה. פעולה נחושה של הצבא היווני-מוקדוני בפיקודו של אלכסנדר הבטיחה את ניצחונו, תוך גרימת כ-500 אבדות לפיסידים. המוקדונים איבדו קצת למעלה מ-20 לוחמים, אך עמם נהרג גם קלאנדרוס, מפקד הקשתים. בעקבות התבוסה מיהרו הפיסידים להיכנע.

לאחר כיבוש פיסידיה הגיע אלכסנדר לגורדיון, הבירה העתיקה של פריגיה. הוא התעכב במקום עד סוף מאי 333 לפנה"ס, בעודו ממתין לתגבורת מיוון ולחייליו של פרמניון. בגורדיון הייתה מרכבה עשויה זהב שהייתה שייכת על פי האגדה למידאס, מלכה האגדי של פריגיה. מרכבה זו הייתה קשורה בקשר מתוחכם שקצותיו הוסוו, הידוע בשם הקשר הגורדי, שכמעט לא היה ידוע טרם הגעתו של אלכסנדר. על פי האגדה, מי שהיה מצליח להתיר את הקשר היה הופך לשליט אסיה. מערכת התעמולה של אלכסנדר ניפחה מעל ומעבר את חשיבות התרת הקשר. לאחר בחינת הקשר, החליט אלכסנדר להתירו במכות חרב וכך מילא מבחינתו אחר הוראות האגדה במלואן.

לאחר חיתוך הקשר הגורדי וקבלת התגבורת, יצא אלכסנדר לאנקירה (אנקרה, בירת טורקיה המודרנית) ושם קיבל את שליחי הפפלגונים, שמיהרו להיכנע ללא מאבק. הוא הותיר את אנטיגונוס מונופתלמוס כנציב פריגיה והמשיך לנוע דרומה עם עיקר הצבא לעבר שערי קיליקיה.

שערי קיליקיה הם מעבר בהרי הטאורוס בין קיליקיה לרמה האנטולית. זוהי הדרך הקצרה והנוחה ביותר להגיע לארץ ישראל ולמצרים שהיו המטרה האסטרטגית של אלכסנדר. המעבר נתפס על ידי כוח פרסי חזק, שנסוג מפני צבאו של אלכסנדר ללא מאבק.

התקפת הנגד הפרסית

לאחר תבוסת הצבא המקומי באסיה הקטנה וכניעת רוב עריה (פרט להליקרנסוס שהמשיכה להתנגד), היו לפרסים שתי אפשרויות. האחת, לצאת נגד הפולש עם כל כוחות האימפריה לקרב יבשתי גדול, והשנייה, לאלץ את אלכסנדר לסגת על ידי הפעלת הצי החזק שברשותם. לשתי התוכניות היו יתרונות וחסרונות. בקרב יבשתי גדול יכלו הפרסים לגייס מחד כוחות גדולים בהרבה מאלה שהיו לאלכסנדר, אך מאידך, סכנת התבוסה והחשש מאבדות היו ממשיים.

האפשרות השנייה, הייתה שימוש באסטרטגיה של הגישה העקיפה שמשמעותה הייתה העברת המלחמה לאירופה. אסטרטגיה זו נשענה על שתי הנחות יסוד. הצי שלהם היה גדול בהרבה מזה של אלכסנדר, במיוחד לאחר שהלה פיזר את הצי שלו בעת המצור על מילטוס. בנוסף, למרות מערכה מוצלחת שקיים אלכסנדר בבלקן ודיכוי המרד בתבאי, לא כל הפולייס היווניות נכנעו לשלטון המוקדוני. ספרטה שמרה על נייטרליות עוינת ואפשר היה לגייסה לצד הפרסי בקלות, על ידי הענקת ממון רב לשכירת שכירי חרב. אף אזורים אחרים לא הוכנעו במלואם. פלישה לאירופה או שימוש בפרוקסי עשוי היה לתת את המענה המתאים. עם זאת, גם התוכנית הזאת לא הייתה חפה מבעיות. ספרטה נחלשה במהלך המאה ה-4 במאבק נגד תבאי. אנטיפטרוס, הנציב של אלכסנדר במוקדון, החזיק בכוחות צבא חזקים ולמרות העדיפות המספרית של הצי הפרסי, המרחק הרב היה אתגר לוגיסטי קשה, במיוחד נוכח אובדן אסיה הקטנה.

התקפת הנגד הימית

דגם של תלת-חתרית - מאוניות הקרב הנפוצות בתקופה

הפרסים ניסו תחילה את הגישה העקיפה. ממנון קיבל את הפיקוד על הצי הפרסי בים האגאי ויצא להתקפת נגד באפריל או במאי 333 לפנה"ס, לאחר שהיית חורף בקוס. לממנון היה יתרון מכריע על פני יריביו המוקדונים: הצי הפרסי היה גדול וחזק ומנה 300 - 400 אוניות קרב ו-10,000 - 15,000 שכירי חרב ששירתו כנחתים שאפשר היה לנצלם להשתלטות על ערי החוף והאיים. לעומתם, אלכסנדר פיזר את הצי שלו לאחר כיבוש מילטוס ולא נותר תחת פיקודו כוח ימי משמעותי. הייתה לו אפשרות אמנם, להסתמך על הציים של בעלות בריתו היווניות, אך נאמנותן הייתה רופפת והיה חשש כי זו תיטה לצד הפרסי, אם סיכוייו לתבוסה בקרב יהיו גבוהים. יתרה מכך, ממנון קיבל ממון רב לרכישת כלי שיט נוספים, גיוס שכירי חרב ותשלום שוחד. כמו כן, אגיס השלישי, מלך ספרטה, הפוליס הגדולה ביותר ביוון שטרם נכנעה למוקדונים, יצר קשר עם פרנבזוס, שפיקד על הצי הפרסי לאחר מות ממנון, כדי לתאם עמו פעילות משותפת נגד המוקדונים ביוון.

ממנון היה קצין נמרץ. הוא הצליח לכבוש את כיוס, לאחר מכן כבש מספר ערים בלסבוס והטיל מצור על עיר הבירה שלה מיטילנה. הצי הפרסי החזק הטיל מורא על פולייס רבות באיים הקיקלאדיים, וחלק מהפולייס נקנו בעזרת שוחד נדיב. מצב המוקדונים הלך והחריף. אלכסנדר נאלץ לשלוח כסף לאנטיפטרוס ולפולייס נאמנות ביוון כדי לגייס מחדש את הצי שלו ולחזק את ההגנה ביוון. לרוע מזלם של הפרסים חלה ממנון והלך לעולמו בסוף יולי או בתחילת אוגוסט.

יורשו של ממנון בפיקוד על הצי הפרסי היה פרנבזוס (Pharnabazaus), שהיה נמרץ פחות מממנון. אף על פי שפרנבזוס סיים בהצלחה את המצור על מיטילנה, נראה כי דריווש איבד עניין באסטרטגיה הימית. פרנבזוס קיבל הוראה להגיע דרך הים לסוריה ולהעביר את שכירי החרב שגייס ממנון, לצבאו של דריווש שרובו השתתף בקרב איסוס (סוף 333 לפנה"ס). בדרך זו ויתר דריווש על האסטרטגיה ההתקפית בים האגאי והאיום האסטרטגי מהצי הפרסי הוסר.

הפרסים ניסו אמנם לשמר נוכחות כלשהי בים האגאי ולחסום את מצר הלספונטוס כדי למנוע את יבוא החיטה מחופי הים השחור, אך פעילות מצומצמת זו לא הועילה. הפרסים כבשו אמנם מספר איים נוספים ואף יצאו להתקפה בכרתים, אך המצור שהטיל אלכסנדר על צור (ינואר - יולי 332 לפנה"ס), היה בעוכריהם. צור הייתה אחת הערים הפיניקיות החשובות ביותר שסיפקה חלק ניכר מהמערך של הצי הפרסי, והמצור שהוטל על העיר חיבל במאמץ המלחמתי של הפרסים בים. כתוצאה מכך ערק חלק הארי של הצי ואילו חלק אחר הובס בקרבות קטנים.

למרות איבוד צור והעריקה מהצי, המשיכה פרס לטפח את הקשר עם ספרטה. הפרסים ציידו את אגיס בממון רב שבעזרתו גייס צבא שכירים גדול. בנוסף, יזם אגיס מערכה דיפלומטית ענפה והצליח בסופו של דבר לגייס צבא גדול שעמו יצא למערכה נגד מוקדון. אנטיפטרוס הצליח להביס אותו בקרב מגלופוליס בשנת 331 או 330 לפנה"ס. תבוסתו של אגיס, איבוד החוף הפיניקי והארץ ישראלי ותבוסת הפרסים בשני קרבות יבשתיים גדולים (איסוס וגאוגמלה) הביאו לדעיכת המאמץ ההתקפי הפרסי בים האגאי ולמיטוט הצי של הממלכה הפרסית באופן סופי.

התקפת הנגד היבשתית

התמרונים שקדמו לקרב איסוס

משפחתו של דריווש לפני אלכסנדר; שמן על בד, ציור של פאולו ורונסה המוצג כעת בגלריה הלאומית בלונדון

ערך מורחב – קרב איסוס

הפרסים לא הסתפקו בפעילות ערה בים התיכון, אלא גייסו גם כוחות ניכרים להתקפת נגד יבשתית גדולה. כמקובל אצל הפרסים ברגעי משבר גדולים, דריווש עצמו יצא בראש צבאותיו שנאספו מכל רחבי האימפריה הפרסית לעבר צבאו של אלכסנדר. הצבא הפרסי היה גדול למדי ומנה לפי הערכות מודרניות כ-100 אלף חיילים, שבהם פרשים רבים ושכירי חרב יוונים.

הצבאות נפגשו בנובמבר שנת 333 לפנה"ס על גדות הנהר פינרוס (זוהה על ידי פרופ' האמונד, אחד הביוגרפים החשובים של אלכסנדר, כנהר פאיאס (Payas) אם כי חוקרים מהמאה ה-19 זיהו אותו כנהר דלי צ'אי).

דריווש הצליח לתמרן את צבאו בעורפו של הצבא המוקדוני ואף טבח בפצועים מוקדונים שהושארו בבית חולים שדה מוקדוני. על אף שהתמרון הפרסי הצליח מבחינה טקטית, לא הצליח הצבא לנצל כהלכה את יתרונו המספרי בגלל תנאי שטח קשים שמנעו ממנו את היכולת להתפרס לרוחב. ההתנגשות בין הצבאות היריבים נערכה במישור צר התחום מצד אחד בים התיכון ומצדו השני בהרים קשים למעבר.

הפרסים ריכזו את חיל הפרשים שלהם באגף הימני שלהם, סמוך לחוף הים. אלכסנדר הציב מולם את הפרשים התסאליים שלו, אך את פרשי העלית הטיירוי, שהסתייעו בחלק מהרגלים המובחרים, הציב באגף השמאלי, בשטח הררי קשה למעבר. עם פתיחת הקרב תקפו הפרשים הפרסים את האגף המוקדוני השמאלי, אך התקפתם נבלמה לאחר לחימה קשה. הפלנקס המוקדוני ריתק במרכז את הרגלים הכבדים הפרסים ואת שכירי החרב היווניים שסייעו להם. התקפת הפרשים המוקדונים הכבדים בפיקודו של אלכסנדר על האגף הפרסי השמאלי, שבו הוצבו הרגלים הקלים שלהם בנתיב משובש וקשה למעבר, הפתיעה את הפיקוד הפרסי והכריעה את הקרב. לאחר הבקעת האגף הפרסי, תקפו הפרשים המוקדונים את משמר הראש של המלך דריווש, והאחרון נאלץ לנוס משדה הקרב ועמו צבאו שרוחו נשברה. חיל הרגלים במרכז המערך הפרסי, שהותקף מחזיתו (על ידי הפלנקס המוקדוני) ומעורפו (על ידי הפרשים הכבדים) נשבר והתמוטט. צבאו של אלכסנדר הצליח לכתר ולהשמיד חלק גדול מהצבא הפרסי, ורק הפרשים הפרסיים הצליחו להיחלץ ברובם משדה הקרב.

סוריה, ארץ ישראל ומצרים

כיבוש רצועת החוף

ערכים מורחבים – המצור על צור (332 לפנה"ס), המצור על עזה (332 לפנה"ס)

זמן קצר לאחר ניצחונו בקרב איסוס, שלח אלכסנדר הגדול צבא בראשותו של סגנו, פרמניון לכבוש את דמשק. לכיבושה של דמשק הייתה משמעות אסטרטגית רבה משום שדריווש השאיר שם את האוצר המלכותי הגדול שלקח עמו למערכה באיסוס. אוצר זה היה נחוץ ביותר לאלכסנדר לשם המשך המערכה, שכן אמצעיו הפיננסיים היו דלים למדי. יתרה מכך, שבייתם של בני משפחתו של דריווש וקרובי משפחה של הפקידות הבכירה של הממלכה שבאו ללוות אותו למערכה בדמשק, הייתה אף היא מטרה חשובה. דמשק נכנעה ללא קרב, בשל בגידתו של המושל המקומי. בנוסף לכיבוש דמשק, עסק פרמניון בהכנעת חבלי ארץ סמוכים וייתכן כי הוא או אחד מפקודיו הגיעו עד ליריחו במסעות כיבושיהם.

רצועת החוף המזרחית של הים התיכון הייתה מיושבת על ידי עם כנעני שהיוונים קראו לו פיניקים. הם היו יורדי ים מעולים ובדומה ליוונים התגוררו אף הם בערי מדינה. הערים הללו סיפקו את חלק הארי של הספינות והצוותים לצי הפרסי, לפיכך כיבושן היה גורם לאבדן הצי הפרסי. בעת העתיקה צי אניות לא יכול היה לשהות זמן רב במים ללא תמיכת בסיס אם שיספק שירות תיקונים וציוד. אלכסנדר יכול היה לרדוף אחרי דריווש לתוך פרס ולוותר על כיבוש ערי החוף, אבל אז הפעולות שנקט הצי הפרסי בים התיכון, היו יכולות לנתק את אמצעי הקשר שלו ליוון ולמנוע ממנו את הגעתן של תגבורות שלהן היה זקוק.

השלטון הפרסי בפיניקיה היה לרוב יציב, אולם בשנת 346 לפנה"ס התמרדו הפיניקים בשל העלאת המיסים, אך הפרסים דיכאו את המרד ביד קשה. הפיניקים שמרו טינה כלפי הפרסים, לפיכך מרבית ערי החוף הפיניקיות ובראשן העיר החשובה צידון, נכנעו ללא מאבק וספינותיהן ערקו על צוותן. צור, העיר הגדולה והחשובה מכולן סירבה להיכנע. תושבי צור שמו מבטחם בביצוריהם החזקים, במיקום שלהם ובחולשתו הימית של אלכסנדר. צור שכנה על אי שניצב במרחק מה מהחוף והגישה היחידה אליו הייתה באמצעות ספינות. אלכסנדר לא אמר נואש והטיל מצור על האי, שהיה הקשה והארוך ביותר שבו נטל חלק. שיטת המצור שבה נקט אלכסנדר הייתה מהפכנית בשעתה. אלכסנדר הורה לבנות סוללה שחיברה את צור ליבשה והורה לכונן מחדש את הצי. בעזרת פעולה משולבת של הצי והחיילים שתקפו מהסוללה הצליח אלכסנדר להכניע את הנצורים ביולי 332 לפנה"ס. המחיר ששילמו הנצורים על התנגדותם לכובש היה כבד – כ-8,000 נהרגו בקרב, והיתר, כ-30,000 בני אדם, נמכרו לעבדות. במקביל למצור על צור, נערכו קרבות נוספים לכיבוש פנים הארץ.

לאחר כיבוש צור, התקדם אלכסנדר דרומה והגיע לשערי עזה, שהייתה באותה עת עיר מבוצרת עם חיל מצב פרסי גדול. המושל בטיס, סירב להיכנע אך לאחר מצור של חודשיים, נכבשה העיר בהסתערות מוקדונית בספטמבר (332 לפנה"ס). כ-10,000 עזתים נהרגו במהלך המצור, והנותרים נמכרו לעבדות, כפי שאירע בצור.

הפרסים מצדם לא שקטו על השמרים. לאחר תבוסתם בקרב איסוס, הם נסוגו לכיוון קפדוקיה וכבשו אותה. לאחר שהתארגנו, היו מוכנים לצאת שוב להתקפה חדשה. הם שאפו לחבור עם הצי שפעל בים התיכון ולשתף פעולה עם אגיס מלך ספרטה. באותה עת, פעל המלך להרחקתו של אלכסנדר מחופי הים התיכון, בניסיון להקל על צור הנצורה. הוא אסף כוחות וכסף להמרדת היוונים נגד השלטון המוקדוני ופלש לאסיה הקטנה. אנטיגונוס מונופתלמוס, שנותר באסיה הקטנה לאחר שאלכסנדר עזב את המקום, הצליח להביס את הפרסים בשלושה קרבות שפרטיהם אינם ידועים. ההתקפה הפרסית נחלה כישלון חרוץ גם במקומות נוספים באסיה הקטנה.

מצרים

אלכסנדר מייסד את אלכסנדריה; ציור מאת פלאצ'ידו קוסטנצי, המחצית הראשונה של המאה ה-18

השלטון הפרסי במצרים לא היה יציב מעולם. אחרי ניצחונו של כנבוזי השני בקרב פלוסיום (בשנת 525 לפנה"ס), מרדה מצרים בשלטון הפרסי, תחת הנהגתו של אמריתיאוס מסאיס בשנים 465 - 463 לפנה"ס, ונכדו, הפרעה אמירתאיוס, זכה לעצמאות מהשלטון הפרסי בשנת 404 לפנה"ס. העצמאות המצרית האריכה כ-60 שנים עד שנת 343 לפנה"ס, שבה הובס הפרעה המצרי נכתנבו השני בקרב נוסף שהתרחש בקרבת פלוסיום. המצרים היו נתונים שוב תחת עול השלטון הפרסי, אך הוא היה רעוע למדי.

במקום לסיים את כיבוש ערי החוף ולדחוק את רגליו של דריווש מהן והלאה ובכך למנוע ממנו לקבץ צבא גדול, פלש אלכסנדר למצרים, שהייתה על פי הסברה נופלת בחלקו ממילא, ושהה בה חודשים רבים. העדר התיעוד ההיסטורי לסיבות שהובילו למהלך זה, שימש כקרקע פורייה להעלאת סברות שונות, כגון הצורך של אלכסנדר לבסס את העורף שלו ורצונו לשלוט בעולם כולו.

הסאטרפ הפרסי במצרים נהרג בקרב איסוס, ובמקומו מונה מזקס שטרם הספיק לבסס את מעמדו. אלכסנדר ניהל עמו משא ומתן בעזרת עריק פרסי, והלה נכנע ללא מאבק, אם כי ייתכן שלא הייתה לו כל ברירה, כיוון שנותר ללא כוחות צבאים מספקים. אלכסנדר כבש את עיר הנמל פלוסיום ללא קרב, והצי שלו הגיע לשם מהעיר צור. לאחר מכן נכנס אלכסנדר לבירת מצרים, ממפיס (מוף), בטקס רב רושם. המצעד זכה לכיבודים המקובלים שנערכו על פי כל כללי הטקס המצריים העתיקים. אלכסנדר ביקר אצל האורקל בסיווה, ושם הוכתר כבנו של האל אמון. לאחר מכן ייסד את העיר אלכסנדריה לחופי הים התיכון.

גישושי השלום של הפרסים

השטחים שהציע דריווש הם ממערב לנהר האליס (קיזילאירמאק בטורקיה המודרנית)

שלוש פעמים ניסה דריווש לשאת ולתת עם אלכסנדר. דיודורוס סיקולוס טוען שאלכסנדר החביא את המכתב הראשון שהגיע מדריווש והציג במקומו זיוף כדי לסחוט מקציניו תשובה שלילית, אם כי אריאנוס לא מזכיר זיוף זה. כמו כן, אריאנוס טוען שדריווש רק ביקש להחזיר את קרובי משפחתו שנפלו בשבי, ואילו דיודורוס טוען שדריווש הוסיף הצעת כופר עבור בני משפחתו שנשבו על ידי אלכסנדר והסכים לוותר לטובת אלכסנדר על כל השטחים שממערב לנהר האליס. נראה כי הבחירה בהאליס לא הייתה מקרית - לאורך נהר זה עבר הגבול העתיק בין מדי ללידיה לפני כיבושה על ידי כורש. קווינטוס קורטיוס רופוס טוען שהפנייה של דריווש הייתה חצופה. לא ברור די הצורך מהי הגרסה האמינה ביותר, אך אלכסנדר השיב בשלילה על הצעה זו. גם הצעת השלום השנייה של דריווש, שהייתה דומה לראשונה, נדחתה על ידי אלכסנדר, שבלאו הכי כבש כבר שטחים רבים יותר מאלה שהציע לו דריווש.

ניסיון הפיוס השלישי, אירע כאשר אלכסנדר היה כבר בשערי הפרת. בפעם זו, בנוסף להצעת כופר הנפש, הגדיל דריווש את הצעתו הטריטוריאלית והיה מוכן למסור לאלכסנדר את כל הארץ מערבה מהפרת. נראה כי בעת שליחת אגרות השלום, ניסה דריווש לנהל משא ומתן מעמדה של כוח: היו בידיו עדיין שטחים רבים, רוב האוצר היה ברשותו ולא נרשמה עריקה משמעותית של אריסטוקרטים בכירים מהשירות הפרסי. דריווש לא שם את כל מבטחו בהצעות השלום ששלח לאלכסנדר, אלא המשיך לאמן במרץ את צבאו לקראת עימות נוסף עם הפולש המוקדוני.

אלכסנדר ניצל את הפניות הדיפלומטיות הפרסיות כדי להעצים את מערכת התעמולה שניהל נגד האימפריה הפרסית. תשובותיו למלך פרס, שהיו עזות מצח במכוון, הבטיחו את המשך מסע המלחמה נגדו. כמו כן, הציע אלכסנדר לדריווש להיכנע ללא תנאי וכתמורה לשחרר את משפחתו ללא כופר.

מסופוטמיה

חציית הפרת

לאחר שהצבא המוקדוני שהה בחורף במצרים, הוא החל לנוע צפונה באביב 331 לפנה"ס, דרך ארץ ישראל וצור, שנכבשו שנה קודם לכן, תוך קליטת תגבורות בדרך מיוון וממוקדון, שחלקן הגיעו עוד לפני כן. לאחר שהצבא היווני-מוקדוני תוגבר, הגיע כוחו לכ-47,000 לוחמים. בסביבות 10 ביולי, הגיע הצבא המוקדוני לתפסח (ביוונית: תפסקוס Thapsacus, בגבול בין טורקיה לסוריה המודרניות), על הגדה המערבית של הפרת.

כדי להגיע ללב האימפריה הפרסית, נאלץ הצבא המוקדוני לחצות את נהר הפרת הרחב. אף על פי שהייתה זו עונת קיץ חמה, מי הנהר הגיעו עד גדותיו. אלכסנדר שלח חיל חלוץ תחת פיקודו של הפאיסטיון כדי לבסס ראש גשר. הפסטיון התחיל לבנות גשרים על הנהר, אך דריווש שלח את האחשדרפן מזאוס בראש כמה אלפי פרשים ורגלים, שביניהם כ-2,000 שכירי חרב יוונים, כדי לשבש את עבודות ההנדסיות ולהקשות על חציית הפרת. מזאוס הצליח לעכב את המשך בניית הגשרים עד שהגיע הצבא העיקרי בראשותו של אלכסנדר. על פי אריאנוס, נסוג מזאוס מפני אלכסנדר ללא קרב והמהנדסים היוונים הצליחו להשלים את בניית הגשרים בבטחה. ייתכן שמזאוס לא התרשל בהגנה על קו הנהר, כפי שטען אריאנוס, אלא ניסה לפתות את אלכסנדר לפלוש לשטח מסופוטמיה משתי סיבות: האחת, הוא רצה לנצל את פני השטח המאופיינים במישורים צחיחים ורחבי ידיים, שבהם ניתן היה להפעיל באופן מיטבי את חיל הפרשים הפרסי, שעלה במספרו פי כמה על הפרשים בצבאו של אלכסנדר. השנייה, הוא בחר לנקוט במדיניות של אדמה חרוכה כדי לפגוע בצבא הפולש.

לאחר חציית הנהר, עמדו בפני אלכסנדר שתי אפשרויות עיקריות: פנייה דרומה לאורך הגדה המזרחית של הפרת, או תזוזה מזרחה לעבר החידקל. הנתיב הדרומי הציב בפניו יתרונות אחדים: בבל ולב האימפריה הפרסית היו בכיוון זה ואילו בכיוון המזרחי היה עליו להתמודד עם נהר החידקל שהיה קשה לחצייה לא פחות מנהר הפרת שאותו הצליח לחצות לאחר מאמצים כבירים. יתרה מכך, נהר הפרת היה יכול לספק שפע של מים לצבאו וניתן היה להשתמש בו להשקת ספינות אספקה. ייתכן כי דריווש קיווה, שאלכסנדר יבחר בנתיב הדרומי, אך הלה בחר להתקדם מזרחה לעבר החידקל, כיוון שנתיב זה היה משופע באמצעי אספקה. הגדה המזרחית של הפרת הייתה דלה יחסית במקורות אספקה ומה שנותר מהם, השמיד מזאוס כשניסה בעת שנסוג, לנתב את צבאו של אלכסנדר דרומה.

הקרב המכריע בגאוגמלה

ערך מורחב – קרב גאוגמלה

אלכסנדר הגדול בקרב גאוגמלה; תחריט על שנהב מהמאה ה-18 על ידי אמן לא ידוע, בהשראת שארל לה ברון

דריווש עשה את כל ההכנות הנדרשות לקראת העימות המכריע עם אלכסנדר, הן בהיקף ציוד הלוחמה והן בהיקף ובמגוון הלוחמים. מספר הלוחמים המדויק אינו ידוע, כיוון שהנתונים שמסרו ההיסטוריונים העתיקים היו מוגזמים לכל הדעות. עם זאת, נראה כי הצבא הפרסי היה גדול מזה שנלחם באיסוס. לפי הערכות מודרניות, כלל הצבא למעלה מ-100,000 לוחמים, שביניהם היו פרשים רבים. לפי חלק מהמקורות העתיקים, כלל הצבא הפרסי גם כ-200 מרכבות חרמש ו-15 פילי מלחמה.

הקרב המכריע בין שני הצבאות התחולל ב-30 בספטמבר או ב-1 באוקטובר 331 לפנה"ס בשטח מישורי פתוח, המשתרע בין הערים מוסול ואירביל בצפון עיראק של ימינו, והסתיים בתבוסה מוחלטת של הצבא הפרסי. בראשית הקרב נעו הפרשים באגף הימני של הצבא המוקדוני ימינה, ובאמצעות תימרון זה הצליחו למשוך את כוח הפרשים באגף השמאלי של הצבא הפרסי למרדף אחריהם. התנועה שמאלה של הפרשים הפרסיים יצרה פרצה בין האגף השמאלי למרכז המערך הפרסי, שנוצלה באופן מידי על ידי אלכסנדר לתקיפת משמר הראש של דריווש. התקיפה בוצעה עם פרשיו הכבדים בראש, בסיוע הפלנקס המוקדוני במרכז, שאילצו את דריווש להימלט משדה הקרב (בדומה למה שאירע בקרב איסוס). במקביל תקפו הפרשים הכבדים מהאגף הימני של הצבא הפרסי את האגף השמאלי של הצבא המוקדוני-יווני. הלחץ על הצבא המוקדוני יווני היה כבד וכמעט גרם למיטוטו, אך לאחר לחימה קשה, הצליח אלכסנדר לבלום את הלחץ שהופעל על צבאו. לאחר מנוסתו של דריווש, נשברה רוחו של הצבא הפרסי והוא התפזר לכל עבר.

בעקבות התבוסה בקרב גאוגמלה, עמדו בפני דריווש שתי אפשרויות: לסגת דרומה לכיוון בבל, להתבצר בתוך העיר ולהסתמך על הגנת חומותיה החזקות, או לסגת למחוזות המזרחיים של האימפריה הפרסית ולגייס שם צבא חדש. נסיגה מזרחה הייתה גורמת אמנם לאובדן מסופוטמיה כולה, אחד האזורים העשירים ביותר של האימפריה הפרסית, אולם התבצרות בבבל הייתה מונעת מדריווש חופש תנועה ופעולה, ונפילת העיר לידי המוקדונים הייתה מביאה ללכידתו או אף למותו ושמה קץ למלחמה ולהתנגדות הפרסית. לכן דריווש בחר לסגת מזרחה לאחמתא (אקבטנה) ולהותיר את בבל לגורלה. האחשדרפן מזאוס קיבל את הפיקוד על הגנת בבל, ודריווש קיווה שהמצור על העיר הגדולה והעשירה יארך זמן רב, יעכב את התקדמות צבאו של אלכסנדר, ויספק לו את הזמן הדרוש לארגן מחדש את כוחותיו.

הפלישה לפנים האימפריה הפרסית ומותו של דריווש

כניסתו של אלכסנדר לבבל; ציור של שארל לה ברון מהמאה ה-17

כיבוש בבל

התבוסה בקרב גאוגמלה חתמה למעשה את גורלה של האימפריה הפרסית, מכיוון שרוב המפקדים הפרסיים הבכירים ומושלי המחוזות הבינו, שתבוסתו הסופית של דריווש היא בלתי נמנעת, ושהמשך ההתנגדות לאלכסנדר היא חסרת סיכוי. לאחר שטיפל בפצועיו בשדה הקרב, חידש אלכסנדר את התקדמותו, ונע דרומה במורד החידקל לכיוון בבל. הוא ציפה להתנגדות עזה מצד הסאטרפ מזאוס, שנחשב בעיניו כמפקד הפרסי המוכשר ביותר, אולם כאשר הגיע צבאו לעיר סאפיר (Sappir) מצפון לבבל, ואלכסנדר הצהיר שאין בכוונתו לפגוע בתושבי בבל, הגיעה אליו משלחת בראשותו של מזאוס, שהודיע לו על החלטתו להיכנע ולמסור לידיו את העיר ללא קרב. לפי תיאורו של קורטיוס רופוס, אלכסנדר לא סמך על הבטחתו של מזאוס, וצבאו המשיך להתקדם לעבר בבל במערך קרבי, בכוננות למנוע הפתעות ולהדוף התקפה פרסית אפשרית. ייתכן שמיד לאחר התבוסה בגאוגמלה, מזאוס החליט להחליף צדדים והגיע להסכמה חשאית עם אלכסנדר למסור לידיו את העיר תמורת טובות הנאה. לדעת אחד החוקרים, הצבא המוקדוני נע לעבר בבל במערך קרבי, במטרה לאחז את עיניהם של הפרסים, ולמנוע מהם לחשוד בבגידתו של מזאוס.

ב-22 באוקטובר נכנס צבאו של אלכסנדר לבבל בתהלוכת ניצחון. בתמורה למסירת העיר, התיר אלכסנדר למזאוס להמשיך בתפקידו כמושל, ואף הרשה לו לטבוע מטבעות משלו. אלכסנדר ציווה אף לבנות מחדש את המקדשים הבבליים שנפגעו בימי חשיארש הראשון, והותיר בעיר חיל מצב מוקדוני שכלל כנראה 700 חיילים מוקדונים.

אלכסנדר שהה בעיר 34 יום וניצל את הזמן לארגן מחדש את צבאו. האוצרות שנפלו לידיו בבבל איפשרו לו לשלם את שכרם של שכירי החרב ששירתו בצבאו. היחס הנוח שהעניק אלכסנדר למזאוס, עודד את אבוליטס (Abulites) מושל שושן להיכנע אף הוא ללא התנגדות. אלכסנדר נכנס לשושן, הבירה העתיקה של מלכי פרס, בדצמבר שנת 331 לפנה"ס, והשתלט שם על האוצר המלכותי הפרסי, שכלל סכומי כסף עצומים.

חלק מהכסף משושן נשלח לאנטיפטרוס, ששהה ביוון, כדי לסייע לו לסיים את המלחמה נגד ספרטה. במהלך שהותו של אלכסנדר בשושן הגיעה אליו תגבורת גדולה מאוד מיוון בראשותו של אמינטס, בנו הבכור של אנדרומנס, שכללה כ-15,000 חיילים ו-50 בנים של אריסטוקרטים בכירים שהוצבו לשירותו אלכסנדר כנערי המלך, ושימשו למעשה כבני ערובה לנאמנות משפחותיהם.

התגבורת הגדולה שהגיעה אליו, אפשרה לאלכסנדר לערוך רפורמה מסוימת במבנה צבאו: הוקם טקסיס (יחידה בסדר גודל של חטיבה) נוסף של פלנקס וההטיירוי (חיל הפרשים הכבדים) הורחב ואורגן מחדש בשני לוכוסים (לוכוס - יחידה בסדר גודל של גדוד). בנוסף לחלוקה לשני הלוכוסים, שונה הרכב יחידות הפרשים. בעבר הם שובצו ביחידות, שגויסו מאותו אזור גאוגרפי. אלכסנדר שינה חלוקה זו, הן כדי לנפץ קשרים משפחתיים ולגרום לפרשים לטפח נאמנות אישית כלפיו, והן כדי לשפר את יעילותם הקרבית. באמצע ינואר, המשיך אלכסנדר את מסעו אל פרספוליס הבירה הטקסית של האימפריה הפרסית.

כיבוש פרסיס

ערך מורחב – קרב השערים הפרסיים

משתה בפרספוליס; תחריט מעשה ידיו של גוסטבו סימוני

הריסותיה של פרספוליס

פרסיס (מחוז פארס באיראן המודרנית) הוא לב לבו של האזור הפרסי, שממנו צמחה האימפריה בראשותו של כורש במאה ה-6 לפנה"ס. כאן שכנו שתי בירותיה העתיקות: פרספוליס ופסארגאדה.

המכשול הגאוגרפי העיקרי שעמד בפני אלכסנדר היה רכס הרי זגרוס, שעובר כמעט במקביל לנתיבי הפרת והחידקל מצדם המזרחי. מזרחית לרכסים אלה נמצא דאשט א-קאביר – מדבר גדול שקשה לנוע בו עם צבא גדול. לכן, הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו היא כניסה דרך אחד מהמעברים של הרי הזגורס ופניה משם צפונה לעבר המישורים הפוריים שליד הים הכספי, דרומית להרי אלבורז. אזור זה היה מאוכלס ברובו על ידי שבטים פראיים, שהחזק ביניהם היה שבט האוקסים. אפילו הפרסים מעולם לא הצליחו להכניע שבט זה שגבה מיסים מכל אדם שעבר באדמתו. האוקסים, שהאמינו כי יוכלו לגבור על אלכסנדר, שלא הכיר את השטח ולא היה מנוסה כמוהם בלוחמה הררית, דרשו אף ממנו לשלם להם מיסים. אלכסנדר התחזה כנכנע לדרישתם, כפעולת הסחה, אולם במקביל שלח את קרטרוס ללכוד מספר נקודות אסטרטגיות בהרים, והוא עצמו בזז חלק מכפריהם. כתוצאה מכך התפזר הצבא האוקסי. הם נאלצו לקבל את מרותו של אלכסנדר, לשלם לו מס, לדאוג לאספקה עבור צבאו וחבל הארץ שלהם צורף לסאטרפיה של שושן.

התנגדות עיקשת יותר ציפתה לאלכסנדר מצד מושל פרסיס, אריוברזנס, שניסה לבלום את התקדמותו של אלכסנדר בטנג א-מיירן - מעבר הרים עתיק שמשמש את האיראנים עד ימינו. מעבר זה הוא אחד מהמעברים הספורים הנמצאים באזור זה של רכס הרי זגרוס. בעונת החורף, עשויה הטמפרטורה במקום להגיע עד מינוס 25 מעלות צלזיוס. המעבר הוא נתיב דמוי משפך שתחילתו בעמק רחב למדי, שנעשה צר יותר ויותר בהמשך דרכו בין הרים תלולים וקשים למעבר. גודלו של צבאו של אריוברזנס אינו ברור, אריאנוס מדבר על 40,000 לוחמים, מקורות עתיקים אחרים נוקבים במספרים פחותים, אך חוקרים מודרניים מעריכים שעמדו לרשותו לכל היותר כמה מאות חיילים.

צבאו של אלכסנדר, שנכנס למעבר ללא סיור מקדים, נקלע למארב של הכוח הפרסי, וספג אבדות כבדות. למחרת פיצל אלכסנדר את צבאו, ואיגף את כוח החסימה בראש כוח שהורכב מלוחמים הרריים קלי תנועה. לאחר השלמת תנועת האיגוף, תקף צבאו את כוחו של אריוברזנס מהחזית ומהעורף בו זמנית והביס אותו. לפי המקורות העתיקים, אלכסנדר נעזר במורה דרך מקומי לצורך מציאת הנתיב שאיפשר לו לאגף את הכוח הפרסי. אולם סיפור זה מזכיר מאוד את סיפור קרב תרמופילאי אצל הרודוטוס, ולכן כדאי להתייחס אליו בספקנות.

לאחר מכן המשיך אלכסנדר לפרספוליס. מושל העיר טירידטס לא רצה לקחת סיכון, ולכן הודיע לאלכסנדר שיקבל את מרותו אם יגיע לעיר לפני דריווש. בפרספוליס חרג אלכסנדר ממנהגו בבבל ובשושן, והרשה לחייליו לבזוז את העיר ואת סביבותיה. הוא גם הצית את הארמון העתיק של מלכי פרס בפרספוליס, מעשה שהוצג כנקמה על שריפת אתונה על ידי הפרסים 150 שנה לפני כן. לטענת חלק מהמקורות העתיקים, שריפת הארמון בוצעה בהשפעת הטאירה אתונאית בשם תאיס, אם כי אחרים מוסרים שהדבר נעשה לאחר דיונים ארוכים במועצת המלחמה של אלכסנדר. חייליו של אלכסנדר כבשו גם את פסארגאדה, מרחק של שני ימי רכיבה מפרספוליס, שם נמצא קברו של כורש הגדול, מייסד האימפריה הפרסית.

כיבוש אחמתא והירקניה ומותו של דריווש

נוף אופייני לאזור הירקניה

באמצע מאי יצא אלכסנדר צפונה לאחמתא (אקבטנה), הבירה העתיקה של מדי, הנמצאת במרחק של כ-775 ק"מ מפרספוליס. בתקופה זו שמשה אחמתא כצומת לדרכי מסחר חשובות, ואלכסנדר פגש שם את התגבורות שנשלחו אליו מיוון - כ-6,000 לוחמים מסוגים שונים. לפיכך התיר לבעלי בריתו היוונים מהליגה הקורינתית ולחיל הפרשים התסלי להשתחרר מצבאו ולחזור ליוון, אם כי הזמין כל מי שרצה בכך להישאר בצבאו תמורת תשלום (דבר שהיה מקובל בזמנו). אלכסנדר השאיר באחמתא כמה חטיבות פלנקס, המונות כ-6,000 לוחמים בראשות פרמניון, כדי לשמור על האוצר ויצא עם חיילים קלי חימוש ופרשים למרדף אחרי דריווש.

לאחר כיבוש אחמתא פנה אלכסנדר לכיוון צפון מזרח לעבר הירקניה שלחופי הים הכספי, מחוז שכולל בימינו חלקים משלוש פרובנציות באיראן המודרנית: גילאן (Gilan), מזנדראן (Mazandaran) וגולסטאן (Golestan). המקורות העתיקים לא מספקים פרטים רבים על מסע המלחמה שלו בחלק זה של האימפריה הפרסית. הם מזכירים שהוא ייסד מספר "אלכסנדריות" באזור זה, אך סביר יותר להניח שהוא רק העניק את שמו ליישובים קיימים שנמצאו שם. מהירקניה פנה צבאו של אלכסנדר מזרחה בדרך נוחה לעבר סווריין ראגוד (Savarjan rahgud), המשיך צפונה לרגאי (Rhagse; הסמוכה לטהראן בירת איראן המודרנית), ועבר את הדרך ב-11 ימים.

הדרך לרגאי הייתה נוחה מבחינה טופוגרפית, אך עברה בערבה צחיחה. עונת השנה (שלהי האביב - תחילת הקיץ) הוסיפה אף היא לקושי שחווה הצבא בדרכו. עם זאת, האזור היה מרושת בתחנות מנוחה שבנה הממשל הפרסי וניתן היה לעצור בהן להתרעננות. אלכסנדר אפשר לצבאו לנוח מספר ימים ברגאי ואחר כך המשיך במרדפו אחרי דריווש. בדרכו צפונה נאלץ לעבור במעבר הרים צר שכונה בעת העתיקה "השערים הכספיים", המזוהים במחקר המודרני עם מעבר בהר כספיוס (Mount Caspius), אחד מרכסי אלבורז.

אלכסנדר בוחן את גופתו של דריווש; תחריט מאת ברנהרד רודה

סמכותו של דריווש, שהמשיך לנוס מפני אלכסנדר, החלה להתפורר. הוא ניסה לקבץ צבא ולהכינו לקראת קרב גדול נוסף נגד אלכסנדר, אולם ההימור שנטל כשהחליט לנטוש את בבל לגורלה ולסגת מזרחה ולאחר מכן צפונה היו בעוכריו. הוא הצליח לקבץ אמנם מספר גייסות חדשים, אך הכוח הכולל של צבאו לא עלה על 30 אלף לוחמים, מספר מועט יחסית למספר החיילים שכלל הצבא הפרסי בקרבות המכריעים (איסוס, גאוגמלה) נגד צבאו של אלכסנדר בעבר. כאשר אלכסנדר התקרב לעיר אחמתא, שם שהה דריווש, החליט האחרון להמשיך במנוסתו.

ביולי 330 לפנה"ס, קשרו מספר סאטרפים ממורמרים, תחת הנהגתו של בסוס, קשר נגד דריווש, ולקחו אותו בשבי. כאשר כוח המרדף המוקדוני התקרב אליהם, הם רצחו אותו ונטשו את גופתו מאחור. אלכסנדר וחייליו מצאו את גופתו של דריווש באזור הכפר תארה. אלכסנדר חלק כבוד לגופתו על פי כל כללי הטקס הפרסיים, והבטיח להעניש את הרוצחים. בסוס הכתיר את עצמו כמלך "ארתחששתא החמישי", המלך החוקי של האימפריה הפרסית והנהיג את ההתנגדות הפרסית נגד אלכסנדר הגדול. המערכה נגד כוחותיו ותומכיה האחרונים של האימפריה הפרסית שהתרחשה בקצה הצפון-מזרחי של האימפריה, לבשה צורה של לוחמת גרילה שארכה כשנתיים (329 לפנה"ס - 328 לפנה"ס). בסופו של דבר הצליח אלכסנדר להכריע את רוצחיו של דריווש ולהתגבר על כיסי ההתנגדות האחרונים לשלטונו על האימפריה הפרסית. במהלך זמן זה הוא ארגן מחדש את צבאו בסיוע תגבורות משמעותיות, שהגדילו את כוחו, אפשר לבעלי בריתו היוונים לחזור לארצם והחל לשלב את העמים הכבושים בצבאו.

השתקפות המלחמה בתרבות ובאמנות

מלחמות תוארו בהרחבה באמנות, החל מהעת העתיקה, דרך הרנסאנס ועד העת המודרנית. אלכסנדר עצמו היה אחראי במידה רבה להנצחת הכיבוש הפרסי לצורכי תעמולה. פסלי הפרשים בדיון הם דוגמה ליצירת אמנות שנוצרה לצורכי תעמולה, ששרדה עד ימינו. גם הרומאים תיארו את הכיבוש ביצירות רבות, כגון פסיפס אלכסנדר, שנמצא בחורבות פומפיי.

אמנים רבים מתקופת הרנסאנס הקדישו מקום רב ביצירתם לתיאור הכיבוש. תיאוריהם אינם מדויקים, כיוון שלא נעשו בכפוף למקורות היסטוריים. פעמים רבות מתוארים הלוחמים כשהם עוטים שריון מימי הביניים או כשהם לובשים פרטי לבוש אנכרוניסטי. אמני הרנסאנס, הבארוק והרוקוקו תיארו סיטואציות שהציגו רגעי ניצחון או רגעים דרמטיים כמו מפגשו של אלכסנדר עם משפחת דריווש אחרי קרב איסוס כפי שמשתקף בציור של פאולו ורונזה, בן המאה ה-16. שארל לה ברון, בן המאה ה-17 בחר להציג את אלכסנדר דווקא ברגעי סכנה.

המלחמה מוצגת כאפיזודות בסרטים עלילתיים ודוקומנטריים שנעשו על אלכסנדר הגדול. סצנת קרב לא מדויקת מוצגת בסרט "אלכסנדר" של אוליבר סטון משנת 2004. היא שוחזרה פעמים רבות בסרטים דוקומנטריים שמציגים את המהלכים הצבאיים השונים. פרק שלם הוקדש בסדרה הבריטית "The Great Commanders" לקרב איסוס. פרק אחד מתוך ארבעה בסדרה של מייקל ווד, מוקדש למלחמה זו.

יצירות ספרותיות רבות נוצרו אף הן בהשראת מהלכי המלחמה, כגון אלה של מרי רנו שהקדישה שני ספרים למלחמה זו: הנער הפרסי (מבוסס על חייו של באגואס) ומשחקי הלוויה (Funeral Games; לא תורגם לעברית).

יצירות פרסיות אחדות הוקדשו לכיבוש. האגדות החלו עוד בעת העתיקה, בעת שלטונה של השושלת הסאסאנית. לפרסים שתי מסורות עיקריות שבאות לידי ביטוי בספרות. איסקנדר נאמה היא יצירה פרסית המתארת את הכיבוש מנקודת ראות פרסית. היא מסתמכת על מסורות זורואסטריות ויווניות ומציגה לרוב את אלכסנדר באור חיובי. יצירות זורואסטריות אחרות מציגות את אלכסנדר ככובש אכזר שגרם להכחדת המלכות הפרסית. אלכסנדר מוזכר אף ביצירות פרסיות נוספות דוגמת האפוס הפואטי שאהנאמה, שכתב המשורר הפרסי פירדוסי.

ראו גם

• מלחמת פרס–יוון

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

המקורות לאלכסנדר הגדול

עיקר המקורות העתיקים שנסובו על אלכסנדר, נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו.

המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות שנערכו עם עדי ראייה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קלייסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה ונארכוס. מקור נוסף מהעת ההיא, הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קלייסתנס וראיון שנערך עם עדי ראייה. עבודתו שימשה כבסיס לחיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים הללו לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.

חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום:

• אריאנוס, אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית) - נכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. הוא נחשב בדרך כלל כאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.
• קווינטוס קורטיוס רופוס, היסטוריה של אלכסנדר הגדול – ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. החיבור נכתב על ידי ההיסטוריון הרומאי במאה הראשונה לספירה ומתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי.
• פלוטרכוס, חיי אישים, אלכסנדר וקיסר – נכתב על ידי ההיסטוריון היווני במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.
• דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה ("ספרייה היסטורית" ביוונית), ספר 17 - חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן כי היה בידיו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש. כמו כן מספר דיודורוס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.
• יוסטינוס, תקציר ההיסטוריה פיליפיקה של פומפיוס טרוגוס, ספרים 11 - 12 - טרוגוס פרסם את חיבורו בזמן שלטונו של אוגוסטוס והתקציר של יוסטינוס לחיבור נכתב במאה ה-3 לספירה. ספרו של יוסטינוס הוא המרושל והפחות אמין מכולם.

קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע, כיוון ששרדו מהם רק קטעים בודדים.

המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג את אלכסנדר בזווית שונה, המותאמת להשקפתו של הסופר שכתבו. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס מתפתה להציג סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו אלכסנדר מוצג. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו, למרות זאת, המקורות העתיקים יודעים לספק גם מידע רב ואמין, שבעזרתו ניתן לקבל תובנות על דמותו של אלכסנדר.

מחקרים מודרניים

• ג'. ב. ברי, תולדות העולם הקלאסי, כרך שני.
• דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז.
• ביל יני, אלכסנדר הגדול – לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, הוצאת מודן, 2012 – (מהדורה ראשונה בשנת 2010).
• י. מודז'ייבסקי, אלכסנדר מוקדון, הוצאת הדר, 1960.
• זאב רובינזון, "האשה והמסורת על שריפת פרספוליס", זמנים 15, 1984, עמ' 61–71. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• יהושע גוטמן, "אלכסנדר מוקדון בארץ ישראל", תרביץ י"א (ג - ד), ניסן— תמוז ת"ש, עמ' 271–294. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

• Ernst Badian, Alexander in iran in Ilya Gershevitch (ed) Cambridge history of Iran vol II, Cambridge university press, 1968.
• E. Badian, Darius III, Harvard Studies in Classical Philology, Vol. 100 (2000), pp. 241-267
• Edmund F. Bloedow, Egypt in Alexander's Scheme of Things, Quaderni Urbinati di Cultura Classica, New Series, Vol. 77, No. 2 (2004), pp. 75-99.
• Pierre Briant, Histoire de l'Empire Perse. De Cyrus à Alexandre, Librairie Artheme Fayard, 1996 - in English, From Cyrus to Alexander: A History of the Persian Empire, 2002.
• A. R. Burn, Notes on Alexander's Campaigns, 332-330, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 72 (1952), pp. 81-91.
• P. A. Brunt, The Aims of Alexander, Greece & Rome, Second Series, Vol. 12, No. 2, Alexander the Great (Oct., 1965), pp. 205-215.
• J. F. C. Fuller, Generalship. of Alexander the Great, Eyre & Spottiswoode, 1958.
• Peter Green, (1992). Alexander of Macedon: 356–323 B.C. A Historical Biography. University of California Press.
• N. G. L. Hammond, (1994). Alexander the Great: King, Commander, and Statesman (3 ed.). London: Bristol Classical Press.
• N. G. L. Hammond, (1997). The Genius of Alexander the Great. Chapel Hill: University of North Carolina Press.
• N. G. L. Hammond, Casualties and Reinforcements of Citizen Soldiers in Greece and Macedonia, The journal of Helenic studies, Vol 109. (1989), pp. 56 - 68.
• Waldemar Heckel, Marshals of alexander's empire, Routledge, 1992.
• Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of Alexanders' Empire, Blackwell publishing, 2006.
• Waldemar Heckel, The Conquests of Alexander the Great, Cambridge University Press, 2008.
• Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1974.
• Joseph Roisman (ed.). Brill's companion to Alexander the Great. Brill. 2003.
• Stephen Ruzika, War in the Aegean, 333–331 B. C.: A Reconsideration, Phoenix, Vol. 42, No 2 (summer, 1988) pp. 131 - 151.
• Fritz Schachermeyr, Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit u. seines Wirkens. Wien: Verl. d. Österr. Akad. d. Wiss, 1973.
• Nicolas Secunda, The Persian Army 560 - 330 BC, Osprey, 1992
• W. W. Tarn, Alexander the Great, Cambridge University Press (1948).
• Matt Waters, Ancient Persia - A Concise History of the Achaemenid Empire, 550–330 BCE, Cambridge University Press, 2014.

קישורים חיצוניים

• כתבה באתר ה-BBC, אודות המורשת של אלכסנדר בעיני הפרסים
• כרוניקה בבבלית העוסקת בפלישתו של אלכסנדר הגדול • הסבר לכרוניקה באתר ליוויוס (באנגלית)
• תיאור כיבוש האימפריה הפרסית באתר ליוויוס חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8 (באנגלית)

• Philip Bosman, ‏Alexander in Africa, Classical Association of South Africa Pretoria, 2014, באתר Academia.edu

הערות שוליים

ערך מומלץ