ויקיפדיה

משתמש:Mr. W/כפייה דתית וכפייה חילונית בישראל

< משתמש:Mr. W

המושגים כפייה דתית וכפייה חילונית בשיח הישראלי מתייחסים בעיקר לכפייה בלתי מוצדקת המופנית נגד ציבור יהודי בעל השקפה חילונית או דתית (ביהדות), בהתאמה. קשה עד בלתי אפשרי להכריע מה נחשב באופן אובייקטיבי לכפייה בלתי מוצדקת כי מעצם הגדרתה "כפייה בלתי מוצדקת" היא מושג סובייקטיבי. על כן, ברוב המוחלט ואולי בכל המקרים הפרטיים המשיקים לנושא הכפייה החילונית או הדתית בישראל, ההשקפות של שני צדי המתרס (הדתי והחילוני) יהיו מנוגדות. לעתים, אף בקרב הציבור בעל האוריינטציה המסוימת (החילונית או הדתית) עצמו, יהיו חילוקי דעות לגבי "מה נחשב כפייה חסרת צידוק".

כמושג, המינוח כפייה דתית בהקשרו הישראלי, ותיק בהרבה בשיח מהמושג המנוגד כפייה חילונית או מהמינוח כפייה אנטי-דתית, שהוא מושג זהה, אך מעט ותיק יותר. כמו כן קיבל המושג כפייה דתית בעבר התייחסויות מוסמכות ומשפטיות רבות, במסגרתן גם היו נסיונות להגדיר מה נכלל במושג.

המושגים "כפייה דתית" ו"כפייה חילונית" מהווים כותרת לנושאים שנויים במחלוקת רבים שברובם ככולם הדעות - החילונית והדתית - מתנגשות.

רקע עריכה

האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל (המהווה כ-75 אחוז מאזרחי ישראלי ותושבי הקבע שלה) מתחלקת בחלוקה גסה ל-3 סקטורים - הציבור החילוני-מסורתי, הציבור הדתי-לאומי והציבור החרדי.

המושגים "כפייה דתית" ו"כפייה חילונית" מקיפים נושאים שונים של דת ומדינה ואת נושא הפרדת הדת מהמדינה. על פי רוב, רוב הציבור החילוני ורוב הציבור החרדי יהוו את שתי קצוות הסקלה של הדעות המנוגדות המגדירות כפייה מסוימת ככפייה חילונית או דתית (בהתאמה) בלתי מוצדקת. הציבור הדתי-לאומי יאמץ לעתים באופן נקודתי את ההשקפה החילונית ולעתים את ההשקפה החרדית לגבי השאלה "מה נחשב לכפייה חילונית או דתית". שלושת הציבורים הללו אינם הומוגניים; כלומר, לא תמיד אפשר לדבר על "נקודת מבט חילונית" או "נקודת מבט דתית" כמקשה אחת, לגבי מהי כפייה חילונית או דתית, מאחר שלעתים בקרב ציבור מסוים עצמו יהיו חילוקי דעות בעניין.

עם זאת, בדרך כלל, המבט הסובייקטיבי יהיה תלוי במידת ה"חילוניות" או ה"דתיות" של בעל הדעה. כך, למשל, ככל שההקצנה הדתית גדלה - הנטייה לראות בנוהגים, בחוקים ובנורמות מסוימים, כפייה חילונית‎ ‎תגדל; ואילו הנטייה לראות בהגבלות דתיות מסוימות, כפייה דתית, תגדל ככל שההקצנה החילונית הולכת ומעמיקה.


  ערכים מורחבים – הפרדת הדת מהמדינה, סטטוס קוו

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל סבוכה ומורכבת. מעצם הגדרתה, מדינת ישראל היא מדינת היהודים – ויש הטוענים שהגדרה זו מתייחסת ליהדות כאל דת לא פחות מאשר היא מתייחסת ללאומיות היהודית. חוק השבות, לפיו זכאי כל יהודי להגר לישראל, מעניק זכות לאזרחות על בסיס מוצא יהודי.

ישנם חוקים רבים המסתמכים על היהדות, ובכלל זה מערכת של בתי דין רבניים הפועלת מכוח החוק. כל אלו ועוד מציירים תמונה של מדינה שאין בה הפרדה בין דת ומדינה. עם זאת, בישראל תושבים יהודים רבים שאינם מקיימים את מצוות היהדות, וגם קיימת במידה רבה סובלנות דתית כמדיניות כלפי בני דתות אחרות. הם זכאים לחופשה בימי חגם, ולא נמנעת מהם הקמת מוסדות ציבור דתיים כגון כנסייה ומסגד.

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל נתונה בוויכוח מתמיד: מחד, טוענים חילוניים שאין רצונם לקיים את מצוות היהדות, וראוי שמדינה דמוקרטית מודרנית לא תכפה על אזרחיה קיום חוקים שאבד עליהם הכלח ובניגוד לרצונם. מאידך, טוענים דוברים, הפרדת הדת מהמדינה תגרום לאבדן צביונה של המדינה כמדינה יהודית. יש לציין כי יש דתיים שסוברים שיש להפריד דת ממדינה, ומאידך יש חילונים שסוברים שאין לעשות כן. ויכוח עז בסוגיה נטוש בכל רובדי החברה: החל ברמת הכנסת, בנוגע לחוקים שונים, דרך אנשי ציבור ורוח, וכלה ברמת הרחוב: נסיעה מכוונת בכבישים הסגורים לנסיעה בשבת,[דרוש מקור] מאידך זריקת אבנים על ידי חרדים על נוסעי מכוניות בשבת, מהוות דוגמאות לכך.

בין התומכים בהפרדת הדת מהמדינה בישראל ניתן למצוא גם את ההוגים היהודיים אורתודוקסים ישעיהו ליבוביץ, אליעזר גולדמן ודוד הרטמן.

ביאור המושגים והגדרתם עריכה

המושג "כפייה דתית" השתרש בשיח הישראלי כבר מקום המדינה. ואילו המינוח "כפייה אנטי-דתית" ובפרט המינוח "כפייה חילונית" הוא מינוח שכמושג בדיון הציבורי, הוא חדש יחסית, ואפשר שיהיו שיראו בו מושג שהומצא כאנטי-תזה למושג הישראלי הוותיק "כפייה דתית".

מעצם ההגדרה, המושגים "כפייה דתית" ו"כפייה חילונית" מהווים כותרת לנקודות חיכוך ונושאים שנויים במחלוקת רבים שברובם ככולם ההשקפה החילונית מנוגדת לזו הדתית ולהיפך, בהתאמה. מנקודת מבט חילונית, נתפסת ככפייה דתית כל דרישה או נורמה דתית שיכולה להוות איום על ערכי המוסר, המצפון והתרבות החילוניים, חופש הדת ומדת, חירות האדם, הפרדת הדת מהמדינה והפלורליזם בה כמדינה דמוקרטית. מנקודת מבט דתית, תיחשב לכפייה חילונית כל דרישה או נורמה שיכולה להוות איום על ערכי המוסר, המצפון והתרבות הדתיים, מצוות התורה וקיומן, והצביון הדתי של המדינה כמדינה יהודית.

כפייה דתית עריכה

המושג כפייה דתית מתוקף היותו ותיק יותר, קיבל התייחסויות מוסמכות ומשפטיות רבות בהיסטוריה של מדינת ישראל, כשבמסגרת התייחסויות אלה ניתנו לו הגדרות שונות.

השופט חיים כהן הגדיר את המושג כפייה דתית בהקשר החוקי כ"הטלת נורמה של התנהגות דתית על הציבור מכוח דבר חקיקה[1], והנורמה נוגדת את אמונתו הדתית או הלא דתית או את מצפונו של הציבור רובו או מקצתו"[2]. השופט אהרן ברק הבחין בין "כפייה דתית" לבין התחשבות בשיקולי דת. לדבריו: "רשות מינהלית, המפעילה סמכות שלטונית, רשאית להתחשב בשיקולים רלוונטיים, ובהם בלבד. אסור עליה שיקול זר" ... "כקו פרשני מנחה - הכפוף לתכליתו הספציפית של כל דבר חקיקה - ניתן לקבוע, כי ההתחשבות בשיקולי הדת ובאורח החיים הדתי אסורה היא, אם הפעלת הסמכות נועדה לכפות על אדם את מצוות הדת. ההתחשבות בשיקולי הדת ובאורח החיים הדתי מותרת היא, אם היא נועדה לתת ביטוי לצורכי הדת של האדם"[3]. בנוסף[4], הבחין ברק בין כפייה הנובעת משיקולים חברתיים-סוציאליים ותואמת תפיסה דתית לבין כפייה דתית. הוא ציטט את דיקסון, נשיא בית המשפט העליון של קנדה, שכתב: "אדם אינו נתון לכפייה דתית רק בגלל שחובה חוקית תואמת דרישות של דת מסוימת." בראייה רחבה יותר, כפייה דתית היא כפיית אדם להימנע מעבודת האלוהים על פי אמונתו, וכן כפיית אדם לעבוד את האלוהים בצורה המנוגדת לאמונתו ולמצפונו[5].

יש המשתמשים בהגדרות רחבות יותר לכפייה דתית. על פי הגדרה אחת, כפייה דתית היא "כל פעולה מדינית או מוניציפלית המשרתת עניין דתי או המשרתת עניין כללי בצורה המשקפת עמדה דתית". מפי אחרים נשמעת אף הגדרה רחבה יותר על פיה "כל פיקוח חברתי, הן בדרך חקיקה או פקודה, הן בדרך לחץ אפקטיבי של מוסדות רבניים או אפילו באמצעות דעת ציבור בלתי רשמית, אם רק קשור הוא במניע דתי - הריהו בגדר של כפייה דתית"[5]. הגדרה רחבה אחרת היא שכל חוק אשר היה שונה אילולא היה קיים הדת, ולא נועד להגן על חופש הדת, הינו כפייה דתית[6].

מאידך, בסקירה שכתב צבי צמרת על הנושא, השתמש במושג "כפייה אנטי-דתית", אך באשר לכפייה הדתית העדיף להשתמש במושג "תובענות-יתר דתית"[7]. הרב אלימלך בר שאול אף שלל את השימוש במושג "כפייה דתית" ביחס לכפייה שאינה מכוונת במלואה לנורמה דתית, ולפיכך כתב שבישראל כלל אין כפייה דתית, אלא "כפייה לאומית תרבותית", המשמשת כל חברה לליכודהּ ליחידה אחת[8].

המושג "כפייה דתית" מופיע, כאמור, רבות בשיח הישראלי, ולעתים נעשה בו שימוש גם כלפי מעשים אשר על פי ההגדרות של שופטי בית המשפט העליון אינם נכללים במושג "כפייה דתית". גורמים דתיים מתנגדים לשימוש רחב זה של המושג כפייה דתית. אליעזר גולדמן טוען שהשימוש הרחב במונח כפייה דתית נובע ממניעים של הגדרה משדלת, כאשר גורמים חילוניים מנצלים את ההתנגדות והרתיעה מכפייה דתית במובן הקלסי של כפיית אדם לעבוד את האלוהים בצורה המנוגדת לאמונתו ולמצפונו, כדי להחיל את אותה רתיעה על כל מעורבות של שיקול דתי במרחב הציבורי[5].

היחס לכפייה דתית בציבור הדתי עריכה

באופן עקרוני מכירה ההלכה בסמכותם של בתי הדין או של ראשי הקהל לכפות את הציבור ואת היחיד על קיום מצוות או על הימנעות מעבירות, בכל דרך אפשרית[9]. עם זאת, העיקרון של "כופין על המצוות" מבוסס על מציאות בה באופן כללי הציבור מקבל עליו עול מצוות וסביר להניח שבעקבות הכפייה יקיים הסרבן מרצונו את המצווה או ימנע מהעבירה. משום כך, כתבו פוסקי הדורות האחרונים כי בדורות הללו יש להימנע מדרך של כפייה ואף יש איסור בדבר[10][11].

מטעם זה ומטעמים נוספים היו שטענו כי כל חקיקה דתית פסולה ועלולה להביא נזק. זו הייתה דעתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ אשר אף הטיף להפרדת הדת מהמדינה. גישה אחרת הוצגה למשל על ידי אליאב שוחטמן, אשר קיבל את הגישה שאין לקיים כפייה דתית, אולם טען שהגדרתה של מדינת ישראל במגילת העצמאות ובחוקי יסוד כמדינה יהודית ודמוקרטית נותנת לגיטימיות לחקיקה דתית אשר אינה מכוונת להתערבות בחייו הפרטיים של האזרח, אלא למתן צביון יהודי לאורחות החיים הציבוריים של מדינת ישראל[10].

שלוש סיבות עיקריות ניתנו לתמיכה של דתיים בכפייה דתית:[12]

  • מתן צביון דתי למדינה
  • דאגה שהדתיים לא יפגעו מנורמות חילוניות
  • חתירה לכך שיהודים חילוניים יקיימו מצוות.

בעוד הדתיים לאומיים נוהגים לתמוך בשתי הסיבות הראשונות, החרדים נוהגים לתמוך בשתי הסיבות האחרונות[13]. החל מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 ירדה התמיכה בכפייה דתית מהסיבות הראשונה והשלישית בקרב הציבור הדתי[14] וחברי הכנסת הדתיים אינם עוסקים כמעט בחקיקה דתית, אלא במקרים בהם הם רואים פגיעה בסטטוס קוו, כמו לאחר פסיקת בג"ץ שביקשה להתיר ייבוא בשר טרף. בתקופה זאת, יוזמות דתיות חדשות המתפרשות על ידי החילונים ככפייה דתית, כמו הנהגת קווי מהדרין וסגירת רחוב בר-אילן לתנועת כלי רכב בשבת, מוצגות על ידי הדתיים כרצון לשמירה על 'איכות החיים' שלהם באזורים בהם הם מהווים רוב[15].

גורמים חילוניים טוענים שהכפייה הדתית גורמת לקשיים רבים ואף למחשבות על ירידה. לעומת זאת, גורמים דתיים טוענים שחילונים כמעט ואינם נפגעים מכפייה דתית ומה שמפריע להם הוא עצם העקרון שמגבילים את החירות שלהם בגלל עקרונות דתיים[16][17].

היסטוריה עריכה

שנים ראשונות עריכה

עם הקמת המדינה ולמרות דרישת מפ"ם[18], הייתה הסכמה רחבה כנגד הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, דבר שהשאיר את מידת המעורבות של המדינה בנושאי דת פתוח לדיון, כאשר בסיס היחסים בין דתיים לחילוניים הושתת על הסכמות סטטוס קוו, אשר באופן כללי קבעו שיש לשמר את המצב שהתקיים בימי המנדט הבריטי. עם זאת, התגבשה הסכמה רחבה כנגד כפייה דתית, החל ממפ"ם והמפלגה הפרוגרסיבית[19] וכלה בחזית הדתית אשר דרשה "מניעת כל כפייה דתית בישראל"[20]. לקראת הבחירות לכנסת הראשונה שידרה מפא"י תשדיר שבו זלמן ארן אמר שהמפלגה תעמוד בשער נגד כל כפייה דתית[21]. דברים אלו צוטטו רבות על ידי אנשי מפא"י, כולל מנהיגה, דוד בן-גוריון, שהצהיר: "לא תהיה כפייה דתית במדינת ישראל"[22].

אולם טענות על כפייה דתית עלו משני הכיוונים, חלקן בגלל יוזמות מקומיות וחלקן בעקבות פרשנות רחבה של המושג "כפייה דתית". עוד בדצמבר 1948 התלונן מר גולדנברג, חבר מועצת עירית תל אביב, שקיימת כפייה דתית הגורמת סבל לאוכלוסייה הלא דתית[23]. מנגד, בינואר 1950 מינתה הממשלה ועדת חקירה בראשות השופט גד פרומקין לבדיקת הטענות של גורמים דתיים על כפייה דתית במחנות העולים[24]. בשנת 1951 הוקמה הליגה למניעת כפייה דתית שדרשה "שבת בלי כבלים". באמצע 1952 הואשם שר התחבורה, דוד צבי פנקס בכפייה דתית כיוון שהתקין תקנה שאסרה נסיעה בשבת במכוניות פרטיות, במסגרת מדיניות הקיצוב[25]. כן עלו טענות על כפייה דתית כנגד הקרן הקיימת לישראל, שאסרה גידול חזירים על אדמותיה[26]. נושאי הדגל של הטענות לגבי כפייה דתית היו המפלגה הפרוגרסיבית, מפ"ם, והליגה למניעת כפייה דתית. טענותיהם התרכזו בעיקר במגבלות על תחבורה ציבורית בשבת, סגירת רחובות לתנועה בשבת, האיסור על גידול חזירים שבשנת 1962 היה לחוק איסור גידול חזיר, קיום כשרות באניות צי הסוחר והסדרת הנישואים והגירושים על פי החוק הדתי בלבד.

עמדת מפא"י, מפלגת השלטון, הייתה שהחקיקה הדתית אינה יכולה להיחשב כפייה דתית, בגלל שהיא מוסכמת על רוב העם מטעמים לאומיים, בגלל שהיא אינה משמעותית או בגלל חשיבותה. כך, למשל, טען ישראל ישעיהו במאמר ארוך בנושא בדבר: "איסור גידול החזיר הוא מיגבלה ככל המגבלות שהחוק מטיל על האזרחים ודבר אין לה עם כפיה דתית" ולגבי היעדר תחבורה ציבורית בשבת כתב: "הדבר גורם קשיים ואולי אף קיפוח לאוכלוסיית העניים ... כלום זה בלבד מצדיק להציג את מדינת ישראל כמדינה תיאוקרטית שיש בה כפייה דתית?"[27].

דוברים שונים שללו את הטענות על קיום כפייה דתית בישראל. ישעיהו ליבוביץ אף טען שהתלונות על כפייה דתית מצד החילונים הן צביעות. לטענתו, "החוקים הדתיים" במדינה, להם התנגד, נחקקים על ידי רשות חילונית, הם חסרים כל משמעות דתית וברוב המקרים תוכנם, הדתי מבחינה פורמלית, נוגד את ההוראות המפורשות של ההלכה[28].

משנות ה-80 של המאה ה-20 עריכה

עם השנים נעלם כמעט השימוש במונח כפייה דתית על ידי הדתיים והתגבר השימוש בו מצד גורמים חילוניים. מפלגות כמו רצ, שינוי, מרצ ולזמן קצר גם מפלגת העבודה הרימו על נס את הטענות על כפייה דתית, אשר ביחד עם הטענות כנגד אי שירות החרדים בצה"ל הביאו למפלגות אלו השגים אלקטורליים.

המאבק כנגד נורמות של התנהגות דתית ובעד הפרדת הדת והמדינה, נחרת לרוב על דגלן של מפלגות חילוניות בעלות אוריינטציה פוליטית של המרכז ושמאלה. השיא של המאבק מסביב לכפייה הדתית ניטש בכנסת ה-16, בה נבחרה מפלגת שינוי בראשותו של יוסף לפיד.

חילונים בני הדור השני והשלישי להקמת המדינה מרגישים משויכים ומחוברים פחות למסורות הישנות. לפיכך, עבורם, הפשרות בענייני דת מהוות קורבן גדול. בנוסף, הישראלים הפכו יותר מודעים לפער ההולך וגדל בין הסטנדרטים של הסטטוס קוו והנורמות הרווחות בעולם המערבי בדבר דיני המשפחה, תחבורה בידור ופעילויות מסחריות ביום המנוחה הרשמי, ועוד. במילים אחרות, תפיסת ההקרבה הקשורה בשימור חלק מהסדרי הסטטוס קוו התעצמה.

מאבק בנורמות של התנהגות דתית ניתן היה למצוא במצע מפלגת מרצ תחת הנהגתם של שולמית אלוני ויוסי שריד שכיהנו כחברי כנסת וכשרים. נושא המאבק בכפייה הדתית נדחק לשוליים במפלגה זו, תחת הנהגתו של יוסי ביילין, אשר הציב את הסוגיה המדינית כמצע העיקרי של המפלגה.

לדברי פרופ' דפנה ברק-ארז כתוצאה מהגידול בקיטוב בין חילוניים לדתיים, השפעות מתרבות המערב וכן שינויים פוליטיים וחברתיים, בהם העלייה מברית המועצות לשעבר, עברו בתודעת הציבור האיסורים על גידול ומכירת בשר חזיר בישראל ממעמד של איסורים לאומיים או חברתיים סבירים בתקופת המנדט ושנות החמישים והשישים למעמד של איסורים דתיים המהוים כפייה דתית, בשנות השמונים והתשעים[29]. התרחבות המסחר בשבת הביאה למקרים שבהם הורשעו מעסיקים על העסקת עובדים יהודים בשבת ולטענות על כפייה דתית בכך שנאסר על העבדת יהודי בשבת, טענות שכמעט לא נשמעו בעשורים הראשונים למדינה. בדיון בעתירה לבג"ץ בנושא זה שלל השופט אהרן ברק את הטענה שמדובר בכפייה דתית[4].

דוגמאות של נושאים ותחומים במחלוקת עריכה

להלן רשימת דוגמאות של נושאים השנויים במחלוקת, ושיכולים להיחשב ככפייה דתית או כפייה חילונית מנקודת מבט מסוימת:

חקיקה דתית בישראל ככפייה דתית עריכה

במשטר דמוקרטי, חקיקה נעשית על ידי בית הנבחרים או על ידי מי שהוסמך לכך. חקיקה המבוססת על נורמות של הדת אינה שונה, בתהליך קבלתה, מכל חקיקה אחרת, ומבחינה זו אין בה כפייה יותר מאשר בחקיקה שמקורותיה אינם דתיים. ראיית החקיקה ככפייה דתית נובעת מפגיעתה בחופש הדת או בחופש מדת.

לא כל חקיקה שמקורה בדת ובכתבי הקודש היא בהכרח חקיקה שיש בה כפייה דתית. חוק לא תעמוד על דם רעך, למשל, יונק את שמו ואת מהותו מפסוק בספר ויקרא, אך העיקרון שהוא מציג, של חובת סיוע לזולת בעת שהוא שרוי בסכנת חיים, הוא עיקרון אוניברסלי המקובל גם מחוץ לעולמה של הדת. דוגמה נוספת מסוג זה היא תקנת השבים.

בחוק שעות עבודה ומנוחה נכלל איסור על העבדת יהודי בשבת. בהלכה קיימת מצוות מנוחה בשבת ולכן נטען שסעיף זה מהווה למעשה כפייה דתית. בתי המשפט הביעו דעה שונה:

בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הוועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל

עם זאת, המשנה לנשיא ביה"מש העליון חיים כהן, אומר שאכיפת האיסור במקרים בהם האכיפה נעשית כתוצאה מלחץ המפלגות הדתיות וללא תלונות מצד העובדים, כמו למשל במרכזי קניות ובילוי גדולים מחוץ לערים, היא "ניצול חוק שעות עבודה ומנוחה למטרה דתית" ולפיכך מהווה כפייה דתית[31]

דוגמאות עריכה

יש הרואים חלק מהחקיקה הדתית בישראל כמייצגת כפייה דתית. דוגמאות בולטות לכך:

  • נישואים וגירושים: על פי החוק, כל ענייני נישואים וגירושים בישראל נעשים על-פי דתם של בני הזוג, על ידי המוסדות של דת זו. כתוצאה מחקיקה זו, נכפה על זוגות יהודים להינשא בטקס אורתודוקסי הנוגד לעתים את השקפת עולמם וערכיהם. בנוסף, בני זוג שאינם בני אותה דת אינם יכולים להינשא בישראל. גם כאשר שני בני הזוג הם יהודים, יש מצבים שבהם אין הם רשאים להינשא בישראל, עקב איסורי חיתון שונים כמו איסורי נישואים לכהן. כדי לפתור בעיות אלו הוצע על ידי זרמים שונים לקיים מעמד של נישואים אזרחיים או סוג אחר של איחוד אזרחי בישראל, אבל הצעות אלו לא עברו את תהליך החקיקה.
  • איסור הפעלת תחבורה ציבורית בימי מנוחה בקו שירות[32]: על פי פקודת התעבורה על שר התחבורה "להתחשב ככל שניתן במסורת ישראל בכל הנוגע לאיסור תנועת כלי רכב בימי מנוחה". מכוח הוראה זו נקבע בתקנה 386א כי לא יינתן רישיון קו להפעלת אוטובוס בימי מנוחה, אלא במקרים בהם קו השירות משרת נוסעים לבית חולים; ליישוב ספר; ליישובים שתושביהם אינם יהודים; חיוני מסיבות של ביטחון הציבור או מבחינת קיום שירותי תחבורה ציבורית. למעשה, שירותי התחבורה הציבורית הקיימים ברוב המגזר היהודי בשבת מצומצמים ביותר.
  • חוק איסור גידול חזיר[33]: חוק זה מטיל איסור ארצי על גידול חזירים למאכל למעט מספר מצומצם של יישובים המנויים בתוספת לחוק[34].
  • חוק חג המצות[35]: החוק, הידוע יותר בשם "חוק החמץ" קובע שבמהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה", ביישוב שבו יש רוב יהודי. שר המשפטים קבע בתקנות מנהליות כי הקנס יעמוד על 100 ש"ח במקרה של עבירה ראשונה וכפל קנס במקרה של עבירה חוזרת. יישום החוק הוטל על הרשויות המקומיות, ועד היום רק שבע מהן ביקשו ממשרד הפנים להסמיך פקחים[36]. המציאות מוכיחה כי הקנס לא מספיק כדי להרתיע את בעלי העסקים, וכי גם כשמועסקים פקחים המטילים קנסות על עבריינים החוק לא מתקיים הלכה למעשה[37]. שרי הפנים אופיר פינס ואברהם פורז אף הצהירו שאין בכוונתם לאכוף אותו. כשמונה שר פנים מטעם מפלגת ש"ס נעשה ניסיון לאכוף את החוק ביתר שאת[38]. למרות שלפי החוק ופסיקות בית המשפט מותרת מכירת חמץ בתוך חנויות ומסעדות, נערכות מידי שנה הפגנות מחאה, בחלקן אלימות, שמטרתם מניעת מכירת חמץ ליהודים[39].
  • תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה) - בשנת 1958 התקין השר משה חיים שפירא תקנות המחייבות גופים המבקשים לקבור יהודים באישור של מועצת הרבנות הראשית. באוגוסט אותה שנה בוטלה התקנה על ידי הממשלה ובכך אפשרה הקמת חברות קבורה חילוניות[40] אולם בפועל קבורה חילונית התקיימה רק בקיבוצים. בשנת 1966 התקין השר זרח ורהפטיג תקנות ולפיהן כל עוסק בקבורה של יהודים חייב ברישיון משר הדתות[41] עמותת מנוחה נכונה שהוקמה במטרה לספק אלטרנטיבה לחברות קדישא לא קיבלה רישיון[42]. במאי 1992 קבע בג"ץ כי "אין מחלוקת על זכותה של מנוחה נכונה לקבל רישיון קבורה לצורך קיום שירותי קבורה ולקבל שטח למטרה זו". אך רק בשנת 1996, ולאחר פניה נוספת לבג"ץ, הוקצו לה חלקות לבתי קברות חלופיים. במקביל למאבק זה חוקקה הכנסת בשנת 1996 את חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית[43], בו נקבע כי "אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי חלופי אם בחר בכך". בנוסף, נקבע כי המדינה תקים בתי קברות לקבורה אזרחית או תקצה לכך שטחים בבתי קברות קיימים, וכך תאפשר קבורה לא אורותודוקסית לחפצים בכך. בסמוך לאחר מכן החליט שר הדתות להקים בשלב הראשון ארבעה בתי קברות אזרחיים. יישום ההחלטה ארך שנים רבות, ונכון לשנת 2011 קיימים רק שלושה בתי עלמין המאפשרים קבורה אזרחית ללא תשלום. בין גורמי העיכוב ביישום החוק נמנו, בנוסף לקשיים תקציביים ומחסור בקרקעות לקבורה, גם "הרצון של חברות קדישא לשמור על המונופול שלהן בתחום הקבורה", וכן "קושי של רוב הגופים המופקדים על יישום החוק לפעול על-פיו מכיוון שהוא אינו עולה בקנה אחד עם השקפת עולמם."[44]
  • חוק אימוץ ילדים - יהודים שאינם אורתודוקסים מנועים מלאמץ ילד לא יהודי בישראל. מגבלה זאת נובעת מכך שהחוק מתיר אך ורק אימוץ של ילד בן דת ההורים. כאשר מדובר בילד לא יהודי, מקובל לגיירו, אך בית הדין לגיור לא יאשר את הגיור כשמדובר בהורים חילונים, קונסרבטיבים וכו'[45][46].

דוגמאות נוספות לנושאים שנויים המחלוקת עריכה

להלן מספר דוגמאות נוספות לנושאים שנויים במחלוקת שאינן קשורות לחקיקה דתית:

  • חובת הגיוס לצה"ל - חלק גדול מהציבור הדתי רואה בחובת הגיוס לצה"ל, חקיקה חילונית המהווה כפייה דתית מאחר שלהשקפתו השירות בצה"ל יכול להיות כרוך במשימות או מעשים המנוגדים למצוות הדת או לערכים הדתיים, וכמו כן עצם הגיוס כרוך במניעת לימוד תורה ממי שחפץ בכך. ההשקפה החילונית תראה בדרך כלל בחובת הגיוס חוב מוסרי ונטל המתחייב מעצם האזרחות, ועל כן זו כפייה מוצדקת. יתר על כן, השקפה חילונית, יכולה לראות בעצם הפטור מחובת הגיוס לחלק או לכל הציבור החרדי-דתי - כפייה דתית המתבטאת בכפיית הציבור החילוני לשאת בנטל לבדו.
  • הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי - מנקודת מבט חילונית הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי הריהי הדרת נשים פסולה. ואילו ההשקפה דתית יכולה לפרש אי-חיוב של הפרדה כזאת (ובעיקר במוסדות ציבוריים ובתחבורה ציבורית) ככפייה חילונית. בפרט, בתחבורה ציבורית המשרתת בעיקר את הציבור החרדי. במקרה של קווי מהדרין, פסק בית הדין הגבוה לצדק נגד כפיית נוסעים בקווים אלה לשבת במקום מסוים, למרות שנציגי הציבור החרדי הגיעו להסכם על כך עם החברות שהפעילו את הקווים. במקרה זה, הציבור החרדי יכול לראות בכך כפייה חילונית מובהקת. מאידך, ההשקפה החילונית יכולה לראות במניעת הזכות והחופש של אדם כלשהו לבחור באוטובוס מקום ישיבה כרצונו - כפייה דתית מובהקת.
  • תכנים שנויים במחלוקת במרחב הציבורי והפרסומי - פרסום והצגה של תכנים שלפי השקפה דתית נחשבים "בוטים", דוגמת הצגת שלטי חוצות עם תמונות של נשים בלבוש בלתי צנוע לפי קוד לבוש דתי מסוים, יכול להיחשב במבט דתי ככפייה חילונית, מאחר שמדובר בכפייה על אדם שלא חפץ בכך, להיחשף לתכנים בלתי ראויים לפי השקפתו. ואילו הגבלה של פרסום והצגה של תכנים מסוג זה יכולה להיחשב בהשקפה חילונית ככפייה דתית.
  • פרשת ילדי תימן - בנרטיב החרדי, פרשת ילדי תימן נתפסת כנסיון לחילון ילדי העולים מתימן, מה שנתפס ככפייה חילונית מובהקת.
  • נושאים נוספים - על אותה הדרך שמשתקפת בדוגמאות לעיל, ניתן למנות את רוב או את כל הנושאים השנויים במחלוקת בין בעלי השקפה חילונית לבין בעלי השקפה דתית, כנוגעים לכפייה דתית או כפייה חילונית. ביניהם, הפולמוס שהתעורר סביב שירת נשים בצה"ל; חינוך חרדי או דתי עצמאי; תכני חובה בעלי אוריינטציה דתית-מסורתית במוסדת החינוך הממלכתיים, לעומת תוכנית הליבה במוסדות חיחנוך דתיים-חרדיים.

כפייה דתית ופעילות המנוגדת לחוק עריכה

בנוסף לחקיקה הדתית השנוייה במחלוקת, מתקיימת גם פעילות בלתי חוקית שמטרתה כפייה של נורמות דתיות או חרדיות על הציבור או על חלקים ממנו.

בשנים 1951-1949 פעלה בישראל מחתרת יהודית דתית בשם "ברית הקנאים", לשם הקמת מדינת הלכה בישראל. המחתרת כללה כמה עשרות צעירים דתיים, נערים ונערות. חברי המחתרת גנבו נשק וחומרי נפץ, ביצעו פעולות כנגד רכוש של מחללי שבת ומוכרי טרפות, ונעצרו לאחר שנכשלה מזימתם להטיל בכנסת פצצת עשן בעת דיון על גיוס נשים לצה"ל.

לעתים פעילות זו מתרכזת בתוך המגזר החרדי, כאשר חלקים מתוכו כופים בפועל נורמות מחמירות על השאר. כך למשל קבוצה קיצונית השתלטה על המרחב הציבורי במאה שערים ויצרה בו הפרדה פיזית בין גברים ונשים[47], וכך גם פועלות בריכוזים חרדיים "משמרות צניעות" - ארגונים מחתרתיים המשליטים את מגמותיהם על ידי נקיטה באיומים ובאלימות כלפי יחידים החורגים מנורמות מסוימות.

במקרים אחרים נעשים נסיונות להשליט את הנורמות החרדיות גם על הציבור החילוני. כך למשל במשך מספר שנים התקיימו בירושלים מהומות שמטרתן מניעת מצעדי גאווה תוך שימוש באיומים ובאלימות, יודו אבנים לעבר מכוניות שנסעו בשבת בכביש רמות, עורק תחבורה ראשי בירושלים העובר בסמוך לשכונות חרדיות במשך מספר חודשים בשנות השמונים, התקיימו מהומות ברחוב בר-אילן בירושלים, שבהן ניסו חרדים במשך 3 שנים למנוע נסיעה בשבת ברחוב הראשי העובר דרך שכונות חרדיות, באמצעות הפגנות סוערות, שכללו ידויי אבנים על מכוניות הנוסעות בשבת, השלכת פחי אשפה ושריפתם וחסימת הכביש[48] ופרצו מהומות על רקע פתיחתם בשבת של חניונים עירוניים.

קישורים חיצוניים עריכה

כללי
כפייה דתית
כפייה חילונית

הערות שוליים עריכה

  1. ^ דבר חקיקה- בדבריו ביאר כהן שהוא משתמש במונח הזה במשמעותו הרחבה ביותר, ושנכללים בו גם פקודות או מטלות שהוטלו או תנאים שהותנו בתוקף סמכות חוקית על ציבור מסוים. בנוסף הבהיר שבאשר לדבר חקיקה אין נפקא מינא אם הוא קובע סנקציות פליליות, מנהליות או דיוניות, או אם אינו קובע סנקציות כלל
  2. ^ חיים ה' כהן, "כפיה דתית בישראל", ספר ברנזון, הוצאת נבו 2000, עמ' 297
  3. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון
    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים         בג"ץ 5016/96 , סעיף 48 לחוות דעתו של אהרן ברק
  4. ^ 1 2
    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון
    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים         בג"ץ 5026/04
  5. ^ 1 2 3 אליעזר גולדמן, יהדות ללא אשליה, הוצאת כתר, עמוד 284
  6. ^ חרות מעוז, כפיה דתית, אתר חופש
  7. ^   צבי צמרת, המטוטלת הישראלית בין כפיה אנטי-דתית לתובענות-יתר דתית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, נתפרסם באישים ומעשים בישראל : ספר היובל, הוצאת מקסם, 1998
  8. ^ אלימלך בר שאול, ‏"כפייה דתית" או זיוף היסטורי, באתר "דעת", מתוך הדת והמדינה, הוצאת מורשת תשכ"ד
  9. ^ ראו למשל: תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ו, עמוד א'.
  10. ^ 1 2 אליאב שוחטמן, ‏חקיקה דתית בחברה חילונית, באתר "דעת".
    אליאב שוחטמן, ‏על הכפייה לקיים מצוות, באתר "דעת".
  11. ^ שאול ישראלי, כפיה דתית בהלכה, אתר צומת
  12. ^ ראו למשל: תשובת השבוע: מה עומד מאחורי הכפייה הדתית?, אתר maco
    מרדכי נויגרשל, כפיה דתית, אתר מורשת.
  13. ^ Steven V. Mazie, Israel's higher law, Lexington Books, 2006, page 156
  14. ^ משה גרילק, החרדים: מי אנחנו באמת?, הוצאת כתר 2002, עמוד 73
  15. ^ פתיחת קניונים בשבת, עולם היהדות והקבלה.
  16. ^ משה גרילק, החרדים: מי אנחנו באמת?, הוצאת כתר 2002, עמודים 77-81.
  17. ^ Steven V. Mazie, Israel's higher law, Lexington Books, 2006, page 32
  18. ^ חוקה דמוקרטית - מסד למדינה, דבר, 27 ביולי 1951
  19. ^ גמר הוויכוח בכנסת - דרישות הפרוגרסיבים, דבר, 11 במרץ 1949
  20. ^ מ.ד., דבר היום - מהסברות ימינו, דבר, 9 בנובמבר 1950
  21. ^ משה פילצר, החזית הדתית נתאכזבה, דבר, 9 ביוני 1949
  22. ^ דוד בן-גוריון, הערות לוויכוח, דבר, 6 ביוני 1949
  23. ^ עירית תל אביב דנה בחיסול ועד הקהילה, דבר, 16 בדצמבר 1948
  24. ^ ועדת חקירה, דבר, 30 בינואר 1950
  25. ^ דורשים פגישה עם שר התחבורה, דבר, 16 ביוני 1952
  26. ^ מרדכי שניר, "כפיה דתית" - רחמנא ליצלן, דבר, 22 בפברואר 1953
  27. ^ ישראל ישעיהו, הדת והמדינה, דבר, 28 באפריל 1963;המשך
  28. ^ ישעיהו ליבוביץ, מדינה ודת, הדרך מס 4, סיון תשל"א, בתוך יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, 1979, עמ' 185-190
  29. ^ ‏‏Outlawed Pigs: Law, Religion and Culture in Israel/ Barak-Erez Daphne. University of Wisconsin Press, 2007
  30. ^ בג"ץ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מז(3) 192
  31. ^ חיים כהן, בספר דת ודין עמ'815
  32. ^ ר' סעיף 71(7א) לפקודת התעבורה מכוחו מוסמך שר התחבורה להתקין תקנות בקשר לרכב מנועי ציבורי באשר ל"איסור הפעלת אוטובוס ציבורי בימי מנוחה בקו שירות"
  33. ^ חוק איסור גידול חזיר, תשכ"ב-1962
  34. ^ רשימת התוספת המתחייבת לפי סעיף 2(1) לחוק כוללת 5 יישובים ועוד 4 תחומים מסומנים בתוך יישובים, כולם יישובים ערבים-נוצריים
  35. ^ חוק חג המצות (איסורי חמץ), תשמ"ו-1986
  36. ^ שחר אילן, הכל בזכות לופוליאנסקי, באתר הארץ, 4 באפריל 2008
  37. ^ אלעד ואן גלדר, ‏אי אכיפת חוקים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 31 באוקטובר 2001, עמ' 8
  38. ^ השר ישי מקים 'יחידות ביעור חמץ' באתר נענע
  39. ^ נטע סלע, הפגנות חרדים בירושלים נגד מכירת החמץ, באתר ynet, 8 באפריל 2007
    רונן מדזיני, חרדים ניסו לפרוץ למסעדה מוכרת חמץ בירושלים, באתר ynet, 4 באפריל 2010
  40. ^ שנה בשנה תש"ך, עמוד 135; יונה כהן, פרקים בתולדות התנועה הדתית לאומית, עמוד 114
  41. ^ תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה), התשכ"ו-1966 בתקנה 7 לחוק זה, נקבע כי "חברה לענייני קבורה שקיבלה רישיון כאמור רשאית לעשות כל פעולה סבירה הדרושה למען קבורת נפטר יהודי ורשויות המדינה והרשויות המקומיות חייבות להושיט לה כל עזר הדרושה לכך"
  42. ^ טקסים משפחתיים באתר התנועה ליהדות מתקדמת בישראל
  43. ^ חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996 על פי סעיף 7 לחוק, הוראות חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971, יחולו על חוק זה, בשינויים המחויבים.
  44. ^ נעמי מי עמי, ‏יישום חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת
  45. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         יובל יועז, האומנם טובת הילד המאומץ מחייבת גיור אורתודוקסי?, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2003
  46. ^ יהונתן ליס, הממשלה תדון היום בביטול חוק המאלץ הורים מאמצים לשמור מצוות, באתר הארץ, 17 ביוני 2012
  47. ^ שמואל מיטלמן, עתירה: למנוע הפרדה ברחובות מאה שערים, באתר nrg‏, 27 בספטמבר 2010 מיה בנגל, בג"ץ: להפסיק ההפרדה המגדרית במאה שערים, באתר nrg‏, 28 בספטמבר 2010{{
    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון
    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים         בג"ץ 6986/10 , ניתן ב־28 בספטמבר 2010.}}
  48. ^ אפרת וייס, שוב מהומות בבר-אילן: שוטר נפצע קל, באתר ynet, 5 במרץ 2003
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Mr._W/כפייה_דתית_וכפייה_חילונית_בישראל&oldid=25469861"