הערת שוליים (סרט)
הערת שוליים (הופץ בעולם בשם: Footnote) הוא סרט דרמה ישראלי על פי תסריט של יוסף סידר ובבימויו, בכיכובם של ליאור אשכנזי ושלמה בראבא. הסרט עוסק באב ובנו, שניהם פרופסורים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. האב הוא איש שיטת המחקר הישנה, המתוסכל משום שהמחקר החשוב בחייו, עליו עמל עשרות שנים, הפך למיותר עקב תגלית של חוקר אחר. הבן הוא ידוען וגיבור הממסד, המייצג את שיטות המחקר החדשות, שבעיני האב נתפסות כשטחיות.
 | |
| כרזת הסרט | |
| בימוי | יוסף סידר |
|---|---|
| הופק בידי | דוד מנדיל |
| תסריט | יוסף סידר |
| עריכה | עינת גלזר-זרחין |
| שחקנים ראשיים |
שלמה בראבא ליאור אשכנזי |
| מוזיקה | עמית פוזננסקי |
| צילום | ירון שרף |
| מדינה | ישראל |
| חברה מפיצה | מוביפלוס, סרטי יונייטד קינג |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה  |
| הקרנת בכורה |
 צרפת: 14 במאי 2011 ישראל: 2 ביוני 2011 |
| משך הקרנה | 103 דקות |
| שפת הסרט | עברית |
| סוגה | דרמה, סאטירה |
| הכנסות באתר מוג'ו |
 footnote |
| פרסים |
פרס התסריט בפסטיבל קאן 2011 תשעה פרסי אופיר לשנת 2011 - הסרט העלילתי, בימוי, תסריט, שחקן ראשי, שחקן משנה, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי ופסקול |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
הסרט זכה בפרס לתסריט הטוב ביותר (Prix du scénario) בפסטיבל קאן 2011,[1] שם הוצג בהקרנת בכורה ב־14 במאי 2011, וכן בתשעה פרסי אופיר לשנת 2011, בקטגוריות: הסרט העלילתי, בימוי, תסריט, שחקן ראשי, שחקן משנה, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי ופסקול.[2] הסרט נמנה עם חמשת המועמדים הסופיים לזכייה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2011,[3] והיה הסרט הישראלי המכניס ביותר בקופות הכרטיסים בישראל בשנת 2011.[4]
בשנת 2022 יצא הסרט "מאסטרו", שהוא עיבוד צרפתי לסרט "הערת שוליים". הגרסה הצרפתית מחליפה את עולם האקדמיה באולם הקונצרטים ואת ספר התלמוד בשרביט המנצחים.[5]
עלילה
עריכהאליעזר שקולניק (שלמה בראבא) הוא פילולוג, החוקר את נוסחיו של התלמוד הירושלמי. בנו, אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי), אף הוא חוקר תלמוד. שניהם פרופסורים באוניברסיטה העברית בירושלים. הבן זוכה לפופולריות רבה,[6] ואף להוקרה אקדמית – הוא נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. האב אינו זוכה להוקרה, והוא מתאכזב מדי שנה כאשר אינו מקבל את פרס ישראל. שקולניק האב חש תסכול רב מכך שהמחקר החשוב בחייו ירד לטמיון בשל תגלית של פרופ' יהודה גרוסמן (מיכה לבינסון), ומהשתנות האופנות המחקריות, שהפכו את המחקר העכשווי לשטחי בעיניו והותירו את סגנון מחקרו ועבודותיו שלו מיושנות ובלתי מבוקשות. הוא חש ריחוק כמעט מכל סובביו ובכלל זה אשתו, ובעיקר מבנו אוריאל, המייצג נאמנה את שיטות המחקר החדשות.
בעת הליכתו השגרתית של אליעזר מהספרייה הלאומית לביתו ברחביה, הוא מקבל שיחת טלפון משרת החינוך, המודיעה לו שהשנה הוא הזוכה בפרס ישראל, ומברכת אותו על זכייתו. למחרת מתפרסמת בעיתון ידיעה קצרה על כך. באותו בוקר מוזמן אוריאל שקולניק לפגישה בהולה עם ועדת פרס ישראל, שם מספרים לו שנפלה טעות, ולמעשה הוא זה שנבחר על ידי הוועדה לקבל את הפרס. הוועדה מבקשת לדון כיצד לתקן את הטעות, אך אוריאל מתנגד לכך בתוקף. הוא מנסה לשכנע את הוועדה שאביו ראוי לפרס, ושתיקון הטעות יפגע פגיעה אנושה באביו. יושב ראש הוועדה, אותו פרופסור יהודה גרוסמן, מתנגד בתוקף לגישה זו, המנוגדת לאמת, והעימות המילולי החריף בינו לבין אוריאל הופך לפגיעה פיזית של אוריאל בו. אוריאל מתנצל על כך, ואומר לוועדה שהוא יודיע את הבשורה המרה לאביו.
אוריאל רוצה לספר לאביו את העובדות. הוא הולך לספרייה הלאומית כדי לחפש שם את אביו, אך מוצא את אביו ואת הספרנים מרימים כוסית לרגל הזכייה, ומוצא עצמו נאלץ להצטרף אליהם. בהמשך הוא נפגש עם פרופ' גרוסמן, ומצליח לשכנע אותו שהפרס יינתן לאביו. גרוסמן משנה את דעתו אך מציב שני תנאים: הראשון שאוריאל יכתוב את הנימוקים למתן הפרס ואילו גרוסמן רק יחתום, והשני שאוריאל לעולם לא יוצע כמועמד לפרס ישראל.
אוריאל כותב את הנימוקים למתן הפרס לאביו תוך התלבטויות רבות וקושי רב בתיאור הישגיו המדעיים של אביו, אך עם זאת תוך גילוי אכפתיות בבחירת נוסח הדברים הרצוי. באותה שעה מתראיין אביו לכתבת "הארץ", נועה (יובל שרף), ובראיון הוא מותח ביקורת חריפה על ערכה המדעי של עבודתו המחקרית של בנו. כאשר הריאיון מתפרסם, תוך הקצנה של המתחים הקיימים בין האב והבן, אוריאל סופג עלבון קשה. הוא אמנם ממשיך לשמור את דבר הטעות בסוד, אך מכלה את זעמו בבנו ובתלמידיו. כאשר כאבו גובר, הוא לוחש סוד זה לאמו, יהודית שקולניק (עליזה רוזן).
אליעזר שקולניק מוזמן לראיון טלוויזיה, ובמהלך ההכנות לראיון (עם המנחה ג'קי לוי) הוא מבחין בביטוי ספרותי מסוים, המופיע בנימוקי השופטים, שנראה לו חשוד מבחינת סגנון כתיבתו. הוא יוצא בחיפזון מהאולפן וממהר לחדר עבודתו. כפילולוג הוא בוחן את הביטוי ומשחזר במוחו הופעות קודמות שלו, ולאט לאט חודרת אליו ההכרה שאת הנימוקים לפרס כתב בנו, אוריאל, ולא פרופ' גרוסמן. הוא משחזר בזיכרונו את הנוסח המדויק של שיחת הטלפון שבה בישרה לו שרת החינוך על זכייתו בפרס, ומסקנתו בדבר הטעות מתחזקת כאשר הוא מבין מתוך פרטים אחדים בשיחה, שהשרה חשבה שהיא משוחחת עם בנו. הוא גם נזכר שקיבל שיחה שנייה המבשרת על זכייתו בפרס, כאילו לא התקשרו אליו בפעם הראשונה. ועוד: בשיחה הראשונה וגם בשנייה נאמר לו שמכתב נשלח אליו; הוא בדק את המכתב שהגיע לידיו וגילה שהתאריך מתאים דווקא לשיחה השנייה.
בבוקר יום הענקת הפרס אליעזר ויהודית שקולניק מגיעים לבנייני האומה לצורך הכנות לטקס. כל אחד מהם יודע בנפרד שמתן הפרס לאליעזר בטעות יסודו, אך הם אינם משתפים זה את זה בידיעה. הסרט מסתיים עם שירת "התקווה" מעט לאחר תחילתו של טקס הענקת הפרס, ורגע לפני שחתני הפרס נקראים לעלות על הבמה. המצלמה מתמקדת באליעזר שהתרגשות ומתח רב ניכרים בפניו. בנקודה זו מסתיים הסרט. אין לדעת מה התרחש לבסוף – האם קיבל את הפרס? האם נמלט גם מכאן?
הפקה
עריכהיוסף סידר, התסריטאי והבמאי של הסרט, ושאביו הוא בעצמו חתן פרס ישראל, סיפר שהרעיון שבלב הסרט נולד בעת שקיבל שיחת טלפון שבה:
מהצד השני של הקו, נספחת התרבות של שגרירות איטליה בתל־אביב. היא מודיעה לי בחגיגיות שאני זוכה בפרס מטעם ממשלת איטליה לכבוד 60 שנה לישראל, ומוסיפה פרטים על הטקס, בזמן שאני אומר לה תודה, וחושב על הרגע הזה, שבו אני חוגג את העבר אבל אין לי עכשיו כלום. ואני שואל אותה, 'מי עוד זוכה בפרס?'. 'פרופ' אהרן ברק, פרופ' צבי ינאי, פרופ' אהרן צ'חנובר', היא עונה, ומציינת עוד כמה אנשים כאלה. כל הגוף שלי נעשה רפה. אני אומר לה, 'יש לי תחושה שהתכוונת להתקשר לאבא שלי, פרופ' חיים סידר'. והמזכירה לא אומרת לי לא. היא אומרת, 'תמתין רגע על הקו'. ובשניות האלה, כשהמתנתי על הקו, נולד הסרט.[7]
סידר הסביר מדוע בחר לעשות סרט אודות המחלקה לתלמוד של האוניברסיטה העברית בירושלים:
זו המחלקה הקטנה ביותר באוניברסיטה, אך היא מפורסמת ברחבי העולם בשיטות הבלתי מתפשרות שלה, ובחוסר הסלחנות שלה כלפי המושג 'טעות', גם אם הנושא הוא אזוטרי לחלוטין. ברגע שהתחלתי לשמוע סיפורים מתוך המחלקה הזו, על היריבות המיתולוגית בין חוקרים, עקשנות בקנה מידה אפי, פרופסורים אקסצנטריים שחיים עם שליחות אקדמית שהיא גדולה יותר מאשר החיים עצמם, אני התאהבתי בכולם, והם נהפכו למרכז של הסיפור הזה.[8]
זו הופעתו הקולנועית הראשונה של בראבא לאחר הפסקה של 20 שנה. סידר ציין כי חשש ללהק את בראבא לדמות האבא המופנם, בגלל אופיו האנרגטי, ושלאחר בחירתו ערך חזרות לעיצוב הדמות במשך שישה חודשים. ליאור אשכנזי, שגדל בבית חילוני, התכונן לתפקיד על ידי השתתפות בשיעורי תלמוד באוניברסיטה העברית, וגידל את זקנו במשך שמונה חודשים.
הסרט צולם בירושלים, ורבים מאתריה נראים בו: מוזיאון ישראל, השביל בעמק המצלבה המוביל מרחביה לגבעת רם (כולל האנדרטה לזכר מנחם שטרן), הספרייה הלאומית (כולל מחסני הספרייה, שסגורים לקהל הרחב) וקמפוס גבעת רם שבו היא שכנה אז, בניין לב רם (שבו שוכן משרד החינוך) ובנייני האומה.
הסרט הופק על ידי סרטי יונייטד קינג ו"מובי פלוס", וקיבל תמיכה מקרן הקולנוע הישראלי, המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, קרן אבי חי, מפעל הפיס, ערוץ 10, Yes הטלוויזיה בלוויין ופרטנר תקשורת.[8][9] תקציב ההפקה הסתכם בכ־7 מיליון ש"ח.[9] חברת סוני רכשה את זכויות הפצת הסרט בצפון ובדרום אמריקה.
בישראל הסתכמו מכירות הסרט בכ־250,000 כרטיסים והוא היה הסרט הישראלי המצליח ביותר בשנת 2011.[9]
שחקנים
עריכה
|
|
כמו כן נתלוו קולותיהם של דן כנר (בפתיחת הסרט, עם קבלתו של אוריאל כחבר האקדמיה), יונה אליאן (כשרת החינוך בטלפון של אליעזר), מוטי קירשנבאום (קולו בוקע מסרט טבע שמוקרן בטלוויזיה), מרב מילר ודני קושמרו (כמנחי טקס פרס ישראל).
פסקול
עריכהפסקול הסרט כולל מוזיקה מקורית שהלחין עמית פוזננסקי, שנוגנה על ידי התזמורת הסימפונית ירושלים והוקלטה בתיאטרון ירושלים. כן כולל הפסקול מוזיקה אתנית שמנגנים תום כהן ורביעייתו בטקס באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שבפתיחת הסרט, וקטע בביצוע להקת "מיומנה" בטקס הענקת פרס ישראל, שבסיום הסרט.[10]
פוזננסקי תיאר את הפסקול:
הבמאי שאף מלכתחילה לפסקול גדול, לא שגרתי, בעל אופי נאו־קלאסי, עם נגיעות מודרניות. הסכמנו שהמוזיקה לא צריכה להיות סנטימנטלית, אך עם זאת דרמתית וייצרית. בחלקים מסוימים דיברנו על סגנון כתיבה המזכיר סרטי אנימציה, ובחלק שלקראת סוף הסרט דובר רבות על מוזיקה בעלת אופי מחוספס ואכזרי, שמבטאת טרגדיה נוסח סיפור אדיפוס.[11]
ביקורות
עריכההסרט זכה בעיקר לביקורות חיוביות בקרב מבקרי הקולנוע הישראלים. המבקר של אתר "וואלה", אבנר שביט, הכתיר את הסרט "חוויה מבדרת ומעשירה" וכתב כי ”מבחינה תסריטאית, סידר מגיש כאן את מה שהוא אולי הסרט דובר העברית המבריק והמעמיק אי פעם על חשיבותן של המילים. מבחינה חזותית, הבמאי מגבה את כל זה בסגנון קולנועי שנון ורב־המצאות שגורם ל'הערת שוליים' להיראות כמו התשובה הישראלית ל'יהודי טוב' של האחים כהן”. המבקר גידי אורשר ציין כי על אף הנושא האזוטרי שבו עוסק הסרט, סידר הצליח להעמיד ”סרט אנושי מאוד [...] יש כאן כמה רגעים מבריקים של פרודיה אנושית וסאטירה חברתית לצד כמה החלטות תמוהות, אולם גם אלה לא פוגעות ממש בהנאה מן הסרט. אם תחליטו שהנושא הזה, אכן מעניין אתכם”.[12] מנגד, המבקר מאיר שניצר מתח ביקורת על הסרט, וכתב שהוא ”סובל מתסריט רפה במקצת ושינויים תכופים בסגנונות הבימוי” וש”קטעים רבים מ'הערת שוליים' שלו אכן מזכירים את ההומור המיושן ששלט בארץ... בראשית שנות השישים. ואם מוסיפים לכך את התפקוד הבלתי נסבל של הפסקול המוזיקלי בסרט... מתקבלת על הבד תוצאה לא ממש מעוררת תיאבון”.[13]
מייסד בית הספר הדתי לקולנוע מעלה, אודי לאון, התייחס למהפכנות ולשפה הקולנועית הייחודית שלדעתו התגלמה בסרט:
יש כאן מצד אחד סיפור שהוא יהודי לחלוטין, שמתעסק בשני חוקרי תלמוד מהאוניברסיטה העברית, אב ובן, שרבים ביניהם על קוצו של יוד בתחום צדדי של העולם התלמודי. מנגד, יש כאן סיפור אוניברסלי לחלוטין על יחסי אב ובן, אהבה, שנאה וכבוד. השילוב הזה גורם להתחדשות עולם היצירה ברמה שטרם הכרנו.[14]
הסרט קיבל 91 אחוזי טריות באתר Rotten Tomatoes. בקרב מבקרי הקולנוע הבינלאומיים קיבל הסרט ביקורות מעורבות. מבקר העיתון "לה מונד" הגדיר את הסרט "חכם, סוחף וייחודי".[15] חלק מהמבקרים ציינו לשלילה את השפה התלמודית, שאינה מובנת לצופים בתרגום.[16] המבקר של "לה טריבון" אהד את ההיבטים הקומיים בסרט, אך הוסיף כי ”חבל שהבמאי הציף את הסרט במשפטים למדניים שאנשים רגילים מתקשים להבין. שלא לדבר על המוזיקה הנוכחת בכל מקום, היא כה חזקה עד שהיא מעקמת את מוח הצופים”.[17] על פי הפרופ' זיוה שמיר, הסרט זכה בפרס התסריט הטוב ביותר נגד כל הסיכויים: ”איך יוכלו 'הגויים' להבין תלמוד מהו? היוכלו להבין שמץ מן הפרובלמטיקה של יצירה שפתרונה נעוץ בגילוי פילולוגי, שגודלו כקוצו של יו"ד, ואין לו שווה ערך בשום שפה הודו-אירופית?”. היא הוסיפה שיש להניח שהנושאים האוניברסליים שבהם עוסק הסרט – יחסי אבות ובנים, חתירת היוצר להכרה וקנאותו לקנייני הרוח שלו – הם שהקנו לסרט את מעמדו בעולם.[18]
בדצמבר 2012, אי.או סקוט, מבקר הקולנוע של "הניו יורק טיימס", בחר ב"הערת שוליים" במקום הרביעי ברשימת הסרטים הטובים ביותר שעלו על המסכים בשנת 2012. קנת טוראן, מבקר ה"לוס אנג'לס טיימס", כלל את "הערת שוליים" ברשימת "עשרת הסרטים שלהם יש בעיניי הסיכוי הטוב ביותר לעמוד במבחן הזמן".[19]
פרשנות
עריכהשם הסרט
עריכהשם הסרט, "הערת שוליים", מרמז למקור גאוותו של אליעזר שקולניק: אזכורו בהערת שוליים בספרו החשוב של מורהו, י. נ. פיינשטיין.
המבקר שמוליק דובדבני רואה בשם רמז למעמדו של אליעזר שקולניק בצלו של בנו: ”מבלי שיכיר בכך, הוא הפך להיות "אביו של". הערת שוליים בקריירה האקדמית המזהירה של בנו, כשם שהיה במחקרו המהולל של אביו הרוחני”.[20] המבקר מאיר שניצר רואה בשם רמז למבנהו של דף תלמוד, מושא מחקרם של האב והבן: הסרט קרוי "הערת שוליים", כלומר סוג של מבנה סיפורי המעתיק אל הבד דף תלמוד, המורכב כידוע מטקסט מרכזי, שאותו אופפות מכל עבר הערות שוליים".[21]
יחסי אבות ובנים
עריכהנושא מרכזי בסרט הוא יחסי אבות ובנים. אף שהאב והבן שניהם פרופסורים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, יש הבדלים בולטים ביניהם. האב הוא איש שיטת המחקר הישנה, ואילו הבן הוא ידוען וגיבור הממסד, המייצג את שיטות המחקר החדשות, שנתפסות כשטחיות בעיני האב.
טיב יחסו של אליעזר שקולניק לבנו ניכר כבר "בסצנת הפתיחה של הסרט, שבה המצלמה (של ירון שרף) מתעכבת בשוט אחד ארוך על פניו החתומות של האב המשתתף בטקס הנערך לכבוד בנו. צרות עין, קנאה, חוסר הערכה, התפרצות שאו-טו-טו תבוא (או שלא) וכאב נורא מפעפעים אז מתחת לכלום-מבע הנסוך על פניו".[20] הבן, אוריאל שקולניק, מקריב את זכותו לפרס ישראל למען שלומו של אביו. האב, לעומתו, מותח בריאיון עיתונאי ביקורת חריפה על טיב מחקריו של הבן. אמו של אוריאל מצפה שבעלה יתנצל על פגיעה זו בבנם, אך הבן סבור שהתנצלות כזו לא תגיע, והיא אכן אינה מגיעה.
מבקר הקולנוע אורי קליין התייחס למרכיב זה של הסרט:
"הערת שוליים", דרך סיפורו, מבקש להיות אלגוריה על היחסים בין אבות לבנים, ודרכם בין הדורות, במציאות הישראלית העכשווית. הוא כולל יסודות ממקורות אלגוריים נוספים, התנ"ך, למשל. יעדיו של הסרט היו יכולים להפוך אותו ליצירה יוצאת מן הכלל, ליצירה חשובה בנוף התרבותי המקומי העכשווי; אולם, האם נובעת ממנו אמירה משמעותית באמת על הנושא שבו הוא מבקש לעסוק? האם דמותו של האב, בנחישותה המקצועית ובהתנהגותה האקסצנטרית, אומרת משהו בעל עומק על דור ההורים? והאם דמותו של הבן, שאינו נרתע מלהיות מוכר ופופולרי ולנצל את הפופולריות הזאת, אומרת משהו על דור הבנים שהוא שטחי יותר ומכור יותר להצלחה פומבית?[22]
הסרט עוסק במידה מצומצמת גם ביחסים שבין אוריאל שקולניק לבנו – צעיר שאינו מוצא את מקומו בחיים. אוריאל מבקר בחריפות חידלון זה של הבן, ובכך מעניק לבנו יחס דומה לזה שהוא מקבל מאביו וכה סובל ממנו.
על כך עמד אורון שמיר:
אוריאל תוהה כל הזמן על הקשר בינו ובין אביו, מנסה לפענח את האיש כאילו היה סוגיה תלמודית. הוא מוכן להקריב מעצמו למענו, אבל רק אם אין מדובר בסיכון אמיתי. מאידך, את התנהגותו שלו כלפי בנו הוא לא מנסה לנתח ועושה את אותן הטעויות שעשה אביו איתו, אם לא חמורות מהן.[23]
רעיות
עריכהבסרט מופיעות שתי רעיות: יהודית, אשתו של אליעזר, ודקלה, אשתו של אוריאל. הסרט עוסק באופן מובהק בעולמם של הגברים, ולרעיות תפקיד זניח למדי – כל אחת מהן מתפקדת רק כ"עזר כנגדו". מבקר הקולנוע אורי קליין רואה בעיצוב דמותן של הנשים את אחת מחולשותיו של הסרט: ”דמויותיהן מעוצבות כעוד נתונים במשוואה ולא כדמויות בעלות קיום עצמאי; והרי שום דרמה או קומדיה על היחסים בין אבות לבנים לא תצלח בלי שיינתן בה המקום הסימבולי הנכון לנשים שמשקיפות עליה”.[22]
זיוה שמיר, הרואה שלל זיקות בין הסרט ובין סיפורי ספר בראשית, העירה:
הסרט "הערת שוליים" הוא סרט פטריארכלי מיסודו (באופן סימפטומטי כל הזוכים בטקס חלוקת פרס ישראל הם גברים), במתכונת סיפורי האבות של ספר בראשית, ועל כן נועד בו לנשים – ליהודית ולדקלה – מקום שולי בלבד.[18]
מאבקי כוח באקדמיה
עריכהנושא מרכזי נוסף בסרט הוא מאבקי הכוח באקדמיה. האם חוסר ההערכה של פרופ' יהודה גרוסמן לפרופ' אליעזר שקולניק נובע ממניעים אישיים, כפי שטוען אוריאל (אוריאל מטיח בגרוסמן את הטענה, שגרוסמן מעכב את קבלת תואר הדוקטור לתלמידיו של אליעזר שקולניק, רק משום שהם תלמידיו) או משיקולים אקדמיים, כפי שמציג זאת גרוסמן? וביקורתו של האב על אופי מחקריו של בנו, אותה הוא מביע בריאיון לעיתונאית, האם היא נובעת מקנאה, או משקפת הבדלי גישות ביחס לדרך הנכונה למחקר? (לפני שהעיתונאית מצליחה למשוך את אליעזר בלשון, כדי שיבקר באופן ספציפי את המחקר של בנו, הוא אומר לה "לעולם לא מקנא אדם בבנו ובתלמידו".)
על מאבקי כוח אלה העיר עודד זהבי:
גם זמן רב אחרי הצפייה בסרט מהדהד בי בעוצמה הדימוי המורכב והחזק של שומרי הסף, המאבטחים, הסלקטורים, הקובעים מי ייכנס ל־"אזור הסטרילי", ומי יישאר מושפל בחוץ. דמותם של אותם מאבטחים מנומסים, מעונבים, שאינם שונים מ"שומרי הסף" של הממסד האקדמי, הקובעים מי יזכה בקידום ומי יעוכב, מי יזכה בחסדי הקרנות, המלגות, ההכרה, ומי יידחק לשוליים, מהדהדת בסרט בצורה אמיצה ומרשימה.[10]
סיום הסרט
עריכהבמהלך הסרט הולך ונבנה מתח סביב השאלה: "האם יקבל אליעזר שקולניק את הפרס?" סיום הסרט מותיר שאלה זו פתוחה: הסרט מגיע עד לשלב של דקות מעטות קודם תחילתו של טקס הענקת הפרס. אף שאליעזר שקולניק יודע שהפרס לא נועד לו, הוא ממשיך בהכנות לקבלת הפרס. באולם נמצאים עוד מספר אנשים היודעים שהפרס לא נועד לאליעזר שקולניק, אלא לבנו אוריאל: אוריאל עצמו, אמו יהודית (אשתו של אליעזר), ועדת הפרס, יהודה גרוסמן וכן חבר השופטים וחברי הוועדה אליה זומן שקולניק הבן קודם לכן.
המבקר מרט פרחומובסקי כתב על כך:
הצופים מגיעים לסצנה האחרונה כשהם טעונים ברגשות עזים כלפי הדמויות ומצפים לפרוק אותם במעמד רגשי עוצמתי. אלא שסידר מונע מאתנו את הקתרזיס המיוחל וקוטע את העלילה בטרם מיצתה את המהלך הטבעי שלה. הצופים נשארים תקועים בכיסאות שלהם, נועצים את עיניהם בכותרות המעוצבות היטב, בתקווה שהבמאי לא באמת מתכוון לזה. אז לצערנו, הוא כן מתכוון לזה.[24]
גם המבקר דורון פישלר התייחס לסופו של הסרט:
שיהיה ברור, אני לא חושב שליוסף סידר נגמרו הרעיונות, הפילם או התקציב באמצע הסרט. אני בטוח שמבחינתו יש סיבה טובה לכך שהסרט נגמר בדיוק במקום שבו הוא נגמר. אבל בשבילי, ואני מאמין שבכך אני מייצג את רוב הצופים המצויים, הסוף היה מתסכל. נראה כאילו הסרט נבנה לקראת איזה שיא – טוויסט, רגע גדול, משהו – ואז הוא פשוט מפסיק. ובניסיון לחשוב ולהבין מה הייתה הכוונה אתה פתאום מגלה שיש הרבה קווים בעלילת הסרט שבעצם נשארו פרומים, ושבעצם עדיין לא למדנו מי צדק, מי טעה, מי אמר למי ובאיזה הקשר ומי בעצם הייתה האישה ההיא. העצה החשובה ביותר של רוברט מקי הבדיוני ב"אדפטיישן" הייתה "תהמם אותם בסוף". אני לא חושב שהוא היה מעריך סרט שמעדיף להיפטר מהסוף לגמרי, ובמקום זה לסיים את הסרט באמצע. "הערת שוליים" הוא סרט מעולה, עד שהוא נגמר.[25]
ז'אנר
עריכהשני נושאיו המרכזיים של הסרט, יחסי אבות ובנים ומאבקי הכוח באקדמיה, מטופלים בשני ז'אנרים שונים: העיסוק ביחסי אבות ובנים הופך את הסרט לדרמה משפחתית, ואילו העיסוק במאבקי הכוח באקדמיה נושא אופי סאטירי. מבקרים אחדים עמדו על עירוב ז'אנרים זה. כך שמוליק דובדבני:
"הערת שוליים" נע בין סצינות המאופיינות בהומור אפרים קישוני של לעג לבירוקרטיה, כמו במקרה בו נדחקים חברי ועדת הפרס המכובדים בחדר צפוף אחד, כדי לדון בתסבוכת אישית ופרוצדורלית שנוצרת בעקבות פרסום ההודעה על הזכייה, לבין סצינות קודרות ורציניות שבמרכזן המתח הדרמטי המתעצם בין האב לבנו.[20]
וכך דורון פישלר:
רמזים
עריכהפרופ' דוד אסף מציין שבסרט "יש רמזים נסתרים וגלויים לכל מיני טיפוסים שהכרנו ואנחנו מכירים",[26] אך אינו מפרט מהם רמזים אלה. להלן יפורטו רמזים אחדים.
- בתחילת הסרט מספר אוריאל שקולניק שכאשר בילדותו שאל את אביו למקצועו, ענה האב: "מורה". זהו רמז לחוקרת המקרא פרופ' נחמה ליבוביץ, שהעדיפה את התואר מורה על פני פרופסור (על מצבתה נכתב: "מורה"), ולחוקר התלמוד פרופ' שאול ליברמן, שתלמידו, פרופ' אליעזר שמשון רוזנטל, פרסם מאמר ארוך בשם "המורה", על דרכו של ליברמן בחקר התלמוד.[27]
- כאשר אוריאל שקולניק מקבל שיחת טלפון שבה נאמר לו שיש בעיה עם הענקת הפרס לאביו, הוא מנסה לנחש מה הבעיה, ושואל האם "הוא העליב אתיופים?" – זהו רמז לשמואל שניצר, שוועדת פרס ישראל המליצה להעניק לו את הפרס, אך המלצה זו בוטלה לאור סירובו להתנצל על מאמרו "ייבוא של מוות" אודות העלייה מאתיופיה, שהוגדר על ידי מועצת העיתונות כעבירה על תקנון האתיקה שלה.
- שם מורהו של אליעזר שקולניק, י. נ. פיינשטיין, מרמז ליעקב נחום אפשטיין, מייסד המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, פילולוג וחוקר ספרות חז"ל, הנחשב "אבי המדע התלמודי המדויק".[28] תמונתו של אפשטיין נמצאת על שולחנו של אליעזר שקולניק.
- הערת השוליים אשר נתנה לסרט את שמו, מצוטטת בסרט כהערת תודה שקיבל פרופ' שקולניק האב בספרו החשוב של מורו, פרופ' י"נ פיינשטיין, "מבוא לנוסח ספרות התנאים". הערה זו מבוססת על הערת שוליים שקיימת באותו ניסוח בספרו של פרופ' י"נ אפשטיין, 'מבוא לנוסח המשנה', שם היא מוקדשת לתלמידו, גדליה אלון.[29]
- פרופ' שלמה זלמן הבלין, חבר מחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, הציג זיקה בין הדמויות שבסרט לאישים ממשיים: להערכתו דמותו של האב, אליעזר שקולניק, מבוססת על דמותו של חתן פרס ישראל, פרופ' שמואל ספראי, ודמותו של הבן, אוריאל שקולניק, מבוססת על דמותו של חוקר התלמוד פרופ' דניאל בויארין. את פרופ' גרוסמן, יו"ר ועדת הפרס, הוא מזהה עם דמותו של פרופ' יעקב זוסמן.[30] ריאיון עם פרופ' זאב ספראי[31] מטיל ספק בזיקה זו, שכן בין האב והבן ספראי התקיים שיתוף פעולה הדוק, ששיאו במפעלם המשותף "משנת ארץ ישראל". בנוסף, פרופ' ספראי לא דגל בגישה הנוקשה של מחקר פילולוגי כתנאי לכל פירוש של הטקסט.
- בישיבה של ועדת פרס ישראל אוריאל טוען נגד פרופ' יהודה גרוסמן שהוא סירב לאשר את הדוקטורט של תלמידה חולת סרטן בחוג לתלמוד, כך שתקבל את התואר לפני פטירתה. פרשנים רואים בכך רמז למקרה של ליאורה אליאס בר־לבב, שנפטרה מעט לפני הגשת הדוקטורט שלה.[32]
- מחקר חייו של פרופ' אליעזר שקולניק, והתייתרותו בעקבות תגליתו של פרופ' גרוסמן, רומזים לספר ירושלמי, שקיומו הוכח על ידי יעקב זוסמן, לאחר ששוער על ידי אביגדור אפטוביצר.
- ביטוי המפתח בסרט: "מצודתו של פרופ'... פרוסה על כל ענפי הספרות התלמודית", נמצא בנימוקי השופטים להענקת פרס ישראל לחוקר התלמוד אברהם גולדברג, בשנת 2000.[33]
- אדם (אנדרה) פרידהיים רואה כמקור השראה עיקרי לדמויות האב והבן שקולניק את חוקרי התלמוד פרופ' אליעזר שמשון רוזנטל (תלמידו של יעקב נחום אפשטיין) ובנו פרופ' דוד רוזנטל.[34]
- מיכל שיר-אל מצאה קווי דמיון בין הסרט ובין סיפוריו של ש"י עגנון העוסקים באקדמיה. היא מוצאת דמיון בין אליעזר שקולניק, המייחל במשך שנים רבות להכרה במחקרו, ובין עדיאל עמזה, גיבור הסיפור "עד עולם", המייחל במשך שנים רבות להוצאתו לאור של ספרו המחקרי על העיר גומלידתא. בנוסף, את המאבק סביב קביעת הזוכים בפרס ישראל היא משווה למאבק סביב הגשת מועמדותו של עגנון לפרס נובל, שבו מול קבוצת הפרופסורים שתמכה בעגנון ניצבה קבוצה שתמכה במועמדותו של המשורר זלמן שניאור.[35] עמרי בן-יהודה מוצא זיקה בין נושאים הנדונים בסרט לבין הסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו".[36] גם אודי לאון רואה הקבלה בין הסרט לבין יצירתו של עגנון ומשבח את יוסף סידר על כך: "לא רק שהסרט מתכתב עם יצירתו של עגנון, כאשר הבולטת שבהן היא "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", אלא שבפעם הראשונה הצליח יוצר ישראלי לתרגם את עגנון לקולנוע".[14]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- זיוה שמיר, "האב, הבן ורוח כתבי הקודש", מאזנים, אוגוסט 2011, עמ' 4–7.
- צחי כהן, לְמה דומה קולנוע? קריאות תרבותיות בקולנוע בן־זמננו, הוצאת כרמל, 2021, הפרק "ועכשיו: פנימה, אל האוניברסלי", עמ' 150–155.
קישורים חיצוניים
עריכה
"הערת שוליים", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"הערת שוליים", באתר נטפליקס
"הערת שוליים", באתר AllMovie (באנגלית)
"הערת שוליים", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"הערת שוליים", באתר Box Office Mojo (באנגלית)- "הערת שוליים", באתר ספר הקולנוע הישראלי
"הערת שוליים", באתר Metacritic (באנגלית)- "הערת שוליים", באתר אידיבי
"הערת שוליים", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- "הערת שוליים", במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
- עמוד הסרט באתר YouTube
- מסיבת עיתונאים, באתר פסטיבל קאן (באנגלית)
כתבות ומאמרים
עריכה- ורד קלנר, קאן דרך העיניים שלה: אשתו של יוסף סידר מספרת על החוויה, באתר גלובס, 22 במאי 2011.
- 'הערת שוליים' על פרופסור מנחם שטרן במלאת 22 שנים להירצחו, באתר עונג שבת, 10 ביוני 2011.
- ערד שאואט, הערת שוליים: מעצב התפאורה של הסרט מציג, באתר Xnet, 21 ביוני 2011.
- יאיר רוה, הטריילר האמריקאי ל"הערת שוליים" של יוסף סידר, בבלוג הקולנוע "סינמסקופ", 16 בנובמבר 2011.
- סיקור מיוחד: "הערת שוליים" בדרך לאוסקר, באתר וואלה.
- יונתן שרייבר, "הערת שוליים בטעמי המקרא: מבט שונה על 'הערת שוליים' של יוסף סידר", סינמטק 174, סינמטק תל אביב, ינואר-פברואר 2012, עמ' 12–14.
- רוני אפרת, עולם האקדמיה חושף את האמת מאחורי הסרט "הערת שוליים", באתר וואלה, 17 בפברואר 2012.
- אדם (אנדרה) פרידהיים, הערת השוליים שמאחורי "הערת שוליים", באתר "יקום תרבות", 22 בפברואר 2012.
- עמרי בן-יהודה, שלוש סצינות קולנועיות, באתר "העוקץ", 31 באוגוסט 2011.
- יוכי שלח, קולנוע של מילים: משחקי השליטה של המספר הכול יודע בסרט 'הערת שוליים', חמדעת, כרך י"ד, 2020.
ביקורות
עריכה- צבי דובוש/נעלולה, ביקורת על הסרט, באתר "אישים".
- אורון שמיר, עכבר העיר אונליין, "הערת שוליים": עוצמה מטלטלת ומבלבלת, באתר הארץ, 2 ביוני 2011.
- דני סגל, דברי אלוהים • מה חשבנו על "הערת שוליים", באתר nana10, 3 ביוני 2011.
- שמוליק דובדבני, התככים שמאחורי הספרים: על "הערת שוליים", באתר ynet, 3 ביוני 2011.
- מרט פרחומובסקי, יוסף המספר: "הערת שוליים" הוא סרט מצוין למרות כמה בעיות, באתר וואלה, 3 ביוני 2011.
- איתן גפני, הערה? כותרת!: ביקורת על "הערת שוליים", באתר "רוזבאד", 3 ביוני 2011. (הקישור אינו פעיל)
- יאיר רוה, "הערת שוליים", ביקורת, בבלוג הקולנוע "סינמסקופ", 3 ביוני 2011.
- יאיר רוה, "הערת שוליים": שיא של תחכום קולנועי, באתר Xnet, 5 ביוני 2011.
- "הערת שוליים", ביקורת על הסרט באתר "עין הדג", 6 ביוני 2011.
- ינון ירוס, הערת שוליים: עוד להיט מסידר, באתר מאקו, 7 ביוני 2011.
- מאיר שניצר, ירד לשוליים: על "הערת שוליים", באתר nrg, 9 ביוני 2011.
- עודד זהבי, הנה, קם יוצר קולנועי ישראלי המכוון גם אלינו, באתר הארץ, 10 ביוני 2011.
- מיכל שיר-אל, הסלבס החדשים, שתורתם היא פרסומם, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2011.
- עופר מתן, תעמולת שוליים: כמה הערות על "הערת שוליים", באתר nrg, 25 בינואר 2012.
- דלית סוטר, מבוא ל "*)הערת שוליים", באתר "במחשבה שנייה", 25 ביוני 2011.
- זיוה שמיר, האב, הבן ורוח כתבי הקודש, באתר קולנוע, 1 במרץ 2017. (הקישור אינו פעיל)
הערות שוליים
עריכה- ^ אורון שמיר, עכבר העיר אונליין, "הערת שוליים" בקאן: כיבוש המצודה האחרונה של פסטיבלי הקולנוע, באתר הארץ, 23 במאי 2011
- ^ מיכל ישראלי, הכי לא שולי: "הערת שוליים" הוא הזוכה הגדול בפרסי אופיר, באתר nrg, 22 בספטמבר 2011
- ^ רוני אפרת, "הערת שוליים" לאוסקר - יוסף סידר: "לי ולבמאי האירני לא מעט דברים משותפים", באתר וואלה, 24 בינואר 2012
- ^ עופר מתן, צלילה חוזרת: הכנסות הסרטים הישראליים צנחו ב-2011, באתר nrg, 25 בדצמבר 2011
- ^ מאסטרו, באתר "סרט"; "מאסטרו", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ כדוגמה לכך מובאת העובדה שבתיקון ליל שבועות הוא מרצה בשישה מקומות בזה אחר זה
- ^ יהודה נוריאל, עושים סידר, באתר ynet, 10 באוקטובר 2011
- ^ 1 2 הערת שוליים, באתר פסטיבל קאן (באנגלית)
- ^ 1 2 3 מתן שירם, כמה השקיע ערוץ 10 בסרט המועמד לאוסקר "הערת שוליים"?, באתר גלובס, 25 בינואר 2012
- ^ 1 2 עודד זהבי, הנה, קם יוצר קולנועי ישראלי המכוון גם אלינו, באתר הארץ, 10 ביוני 2011
- ^ יאיר רוה, מתנה לחג: האזינו לארבעה קטעים מתוך פסקול "הערת שוליים", בבלוג הקולנוע "סינמסקופ", 7 ביוני 2011
- ^ גידי אורשר, הישראלים בקאן: הופעה מכובדת, באתר גלי צה"ל, 15 במאי 2011
- ^ מאיר שניצר, כמה הערות: שניצר בפסטיבל קאן, באתר nrg, 15 במאי 2011; מאיר שניצר, ירד לשוליים: על "הערת שוליים", באתר nrg, 9 ביוני 2011
- ^ 1 2 מגזין מוצש, גיליון מספר 7, עמוד 28
- ^ ז'אק מאנדלבאום, "Footnote" ("Hearat shulayim") : un père, un fils, et l'étude du Talmud pour champ de bataille, באתר לה מונד, 23.05.11 (בצרפתית)
- ^ אבנר שביט, שליח וואלה! לקאן: מה אומרים המבקרים "הערת שוליים" ו"הנותנת"?, באתר וואלה, 14 במאי 2011
- ^ באתר לה טריבון (בצרפתית)
- ^ 1 2 זיוה שמיר, "האב, הבן ורוח כתבי הקודש", מאזנים, אוגוסט 2011, עמ' 4–7.
- ^ נירית אנדרמן, סרטים ישראליים מככבים בסיכומי השנה בארה"ב, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2012
- ^ 1 2 3 שמוליק דובדבני, התככים שמאחורי הספרים: על "הערת שוליים", באתר ynet, 3 ביוני 2011
- ^ מאיר שניצר, ירד לשוליים: על "הערת שוליים", באתר nrg, 9 ביוני 2011
- ^ 1 2 אורי קליין, פגישה עם במאי הקולנוע יוסף סידר לרגל צאת סרטו "הערת שוליים", באתר הארץ, 3 ביוני 2011
- ^ אורון שמיר, עכבר העיר אונליין, "הערת שוליים": עוצמה מטלטלת ומבלבלת, באתר הארץ, 2 ביוני 2011
- ^ מרט פרחומובסקי, יוסף המספר: "הערת שוליים" הוא סרט מצוין למרות כמה בעיות, באתר וואלה, 3 ביוני 2011
- ^ 1 2 "הערת שוליים", ביקורת על הסרט באתר "עין הדג", 6 ביוני 2011
- ^ 'הערת שוליים' על פרופסור מנחם שטרן במלאת 22 שנים להירצחו, באתר עונג שבת
- ^ אליעזר שמשון רוזנטל, "המורה", Proceedings of the American Academy for Jewish Research, XXXI, 1963, עמ' א-סה
- ^ מבוא לנוסח המשנה (שני כרכים), באתר הוצאת מאגנס
- ^ מבוא לנוסח המשנה, מהדורה ראשונה, עמ' 722.
- ^ רוני אפרת, עולם האקדמיה חושף את האמת מאחורי הסרט "הערת שוליים", באתר וואלה, 17 בפברואר 2012
- ^ צופיה הירשפלד, "הערת שוליים" - הסיפור האמיתי, באתר ynet, 16 ביוני 2011
- ^ עוזי פוקס, חקר המדרש עד כלות, מקור ראשון, מוסף "שבת", 2 במאי 2014
- ^ פרופ' אברהם גולדברג - נימוקי השופטים, באתר פרס ישראל
- ^ אדם (אנדרה) פרידהיים, הערת השוליים שמאחורי "הערת שוליים", באתר "יקום תרבות", 22 בפברואר 2012
- ^ מיכל שיר-אל, הסלבס החדשים, שתורתם היא פרסומם, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2011
- ^ עמרי בן יהודה, שלוש סצינות קולנועיות, באתר "העוקץ", 31 באוגוסט 2011
