פתיחת התפריט הראשי

יוליאנוס הכופר

קיסר רומאי
(הופנה מהדף יוליאנוס)
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

פלאוויוס קלאודיוס יוליאנוסלטינית: Flavius Claudius Iulianus), המכונה יוליאנוס הכופר (בלטינית: Iulianus Apostata;‏ 331 או 332 - 26 ביוני 363), היה קיסר רומא בין השנים 361 ל-363. יוליאנוס, הקיסר הרומאי הפגאני האחרון, היה דמות ייחודית בהיסטוריה של הקיסרות הרומית, רפורמטור שניסה לשנות את מהלך ההיסטוריה של רומא הנוצרית ושל מערכות השלטון הרומאיות. מקום מיוחד שמור לו בהיסטוריה היהודית כמי שפעל לבנות את בית המקדש מהריסותיו, במהלך שרמז על תמיכתו באוטונומיה יהודית. רפורמות אלו נעשו מתוך אמונה עמוקה, כי התלאות ומלחמות האזרחים, שאיפיינו את האימפריה מאז המאה השלישית, נבעו מאבדן דרך וזניחת המסורת הרומאית העתיקה.

יוליאנוס הכופר
JulianusII-antioch(360-363)-CNG.jpg
לידה 331
קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 26 ביוני 363 (בגיל 32 בערך)
מסופוטמיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה טרסוס עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, פילוסוף, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת Constantinian dynasty
אב Julius Constantius
אם Basilina
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
עמוד יוליאנוס הכופר באנקרה
יוליאנוס ואשתו הלנה. תבליט מתאריך לא ידוע
מטבע סולידוס של יוליאנוס. בצד אחד דיוקנו של הקיסר ובצד השני חייל רומאי אוחז בשבוי ביד אחת ובפרס על ניצחון ביד השנייה.
יוליאנוס ליד חומות קטסיפון, הבירה של האימפריה הסאסאנית. מיניאטורה מימי הביניים
הקדוש הנוצרי סנט מרקוריוס הורג את יוליאנוס
חייל רומאי, ככל הנראה יוליאנוס שוכב לרגליו של שאפור השני, קיסר האימפריה הסאסאנית. פרט מתבליט באתר טאק בוסתאן
תבליט אבן סאסאני מהאתר המלכותי טאק בוסתאן. שאפור השני מכתיר את אחיו ארדשיר השני בטבעת המלוכה לידם עומד האל אהורה מאזדה. לרגליהם חייל רומאי, ככל הנראה הקיסר הרומאי יוליאנוס

הוא היה בן לשושלת של קונסטנטינוס הגדול הקיסר הרומאי שהפך את הנצרות לדת מדינה של האימפריה הרומית ובילדותו ניצל מטיהור שערכו יורשי קונסטנטינוס. ההיסטוריה הפכה אותו מנסיך מנודה לקיסר תחת שלטונו של קונסטנטיוס השני ולאחר מכן לשליט בלעדי של האימפריה, האחרון לשושלת בית קונסטנטינוס.

במהלך שנת 363 הוביל יוליאנוס מסע מלחמה כנגד האימפריה הסאסאנית ולאחר סדרת הצלחות ראשוניות נהרג בקרב מכריע. הצבא הרומי נאלץ לסגת תחת הסכם כניעה משפיל והרפורמות בוטלו.

בדברי הימים של הנצרות הוא זכה לכינוי "הכופר" וגורלו הוסבר כיד האלוהים.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

יוליאנוס נולד בשנת 332 בקונסטנטינופול עיר הבירה של הקיסרות הרומית המזרחית. אביו היה יוליאנוס קונסטנטיוס וסבו היה קונסטנטיוס כלורוס מייסד השושלת, הוא היה אחיינו של קונסטנטינוס "הגדול" ובן דוד של קונסטנטיוס השני. ככל הידוע אימו מתה בסמוך ללידתו, למרות זאת בכתביו הוא מתאר את ילדותו כאידילית.

בשנת 337 נפטר קונסטנטינוס הגדול, קיסר האימפריה הרומית ודודו של יוליאנוס. עם מותו, ערכו בניו ויורשיו - קונסטנטיוס השני, קונסטנטינוס השני וקונסטנס - טיהור מהיר ואכזרי בקרב בני המשפחה. יוליאנוס, אז בן 6, אחיו למחצה קונסטנטיוס גאלוס ובן דודם נפוטיאנוס נותרו בחיים, ככל הנראה גילם הצעיר של הניצולים ומעמדם השולי בהיררכית הכוח הרומאית מנעו את הצורך להוציאם להורג[1]. משהתגבשה אחיזתם בשלטון קונסטנטיוס ואחיו נפגשו בעיר סירמיום זמן קצר לאחר מכן וסיכמו על חלוקת שטחי האימפריה ביניהם. קונסטנטיוס קיבל את הפרובינציות המזרחיות ובהן תרקיה, סוריה ומצרים וקבע את מושבו בקונסטנטינופול. קונסטנטינוס השני קיבל את השליטה על בריטניה, גאליה היספניה, והיה עוצר לקונסטנס, שרשמית שלט על איטליה, צפון אפריקה, איליריקום, פאנוניה ומקדוניה.

יולינוס ושאר הנסיכים ששרדו את הטיהור הועברו לחסותו של אוסביוס מניקומדיה בעיר ניקומדיה ולאחר מכן בקונסטנטינופול עד למותו של אוסביוס בשנת 341. ביחד עם גאלוס הוא נשלח לחינוך בחצר המלכותית בקפדוקיה. הוא למד פילוסופיה ונטה אחר הזרם הנאופלאטוני. על אף חינוכו הנוצרי כילד המיר יוליאנוס את דתו בסתר לפגאניזם היווני-רומי. הוא האמין בדת ההלניסטית (אמונתם של הקיסרים שקדמו לקונסטנטינוס) וראה במיזוג בין הקיסרות לבין הנצרות אסון מדיני. החוקרים אינם מסכימים על מהלך המרת הדת של יוליאנוס ועל השנים בהם עבר מנצרות לפאגניות אך ידוע שבין השנים 354 ל 355 הגיעו לחצר המלוכה ידיעות על מהלכיו של יולינוס הוא נקרא למילאנו על ידי השליט קונסטנטינוס השני ושם שהה במאסר-בית במשך שנה וחצי. עם שחררו הוא הפגין אמונה וזיקה לדת הנוצרית ולמד תאולוגיה עם גרגוריוס מנזיאנזוס ובזיליוס הגדול באתונה.

מינוי לקיסר גאליהעריכה

שלטונם של האחים לבית קונסטנטינוס היה סוער ולא יציב. בשנת 350 לאחר מלחמות אזרחים ומרידות בפרובינציות, נותר קונסטנטיוס השני כשליט יחיד על האימפריה אך לא זכה לנוח על זרי הדפנה, ונאלץ להתמודד עם לחצים מחוץ לגבולות האימפריה ומורדים, שניסו לנצל את קשיי השלטון המרכזי על מנת לממש את שאיפותיהם האישיות. קונסטנטיוס נאלץ לפנות לעזרת בני משפחה המעטים נותרו. תחילה הוא מינה את גאלוס לקיסר במזרח אך התגלה כשליט כושל והביא את הפרובינציות תחת שליטתו לתסיסה, לבסוף זימן קונסטנטיוס את גאלוס לחצר המלוכה והוציאו להורג.

בעוד קונסטנטיוס מצליח להחזיר את הסדר לפרובינציות המזרחיות חזרה גאליה לגעוש. השבטים הגרמאניים ערכו פשיטות של שוד והרס באזורי הגבול ובאוגוסט 355 התמרדו הלגיונות של חיל המצב והמושל הרומאי סילבאנוס הכריז על עצמו כאוגוסטוס.

ההכרה כי לא ניתן יהיה לשלוט על גאליה והפרובינציות המערביות ללא נציג נאמן בן משפחת המלוכה הביאה את קונסטנטיוס למנות את אחרון קרובי המשפחה, יוליאנוס, לקיסר שימשול בגאליה. קונסטנטיוס השיא ליוליאנוס את אחותו הלנה ושלח אותו לגאליה. על מנת להימנע מהאירועים שהביאו לעימות מול גאלוס הגביל קונסטנטיוס את יוליאנוס והקצה לו חצר קטנה וכוח צבאי מוגבל בעוד עיקר הסמכויות והכוח ניתנו לידי פקידים וקציני צבא שמונו ישירות על ידי קונסטנטיוס.

מינוי לאוגוסטוסעריכה

קונסטנטיוס ויוליאנוס לא יכלו לנוח על זרי הדפנה, המשברים התכופים במערך השלטון המרכזי של האימפריה שלחו גלי הלם ברחבי האימפריה. הסדקים שנבעו בעוצמת השלטון של קונסטנטיוס הזמינו את ההתקפות של אויבי האימפריה מבחוץ ותהליכי שינוי פנימיים עודדו גורמים מרדניים מתוך האימפריה לנסות ולפרוק עול. קונסטניוס ויוליאנוס נאלצו מיד לאחר חלוקת השלטון להלחם באיומים על גבולות האימפריה ממזרח וממערב ולבסוף עמדו זה מול זה בתהליך בלתי נמנע.

המאבק הראשון היה מול שבטים גרמאניים, שפלשו מחדש אל תוך גאליה, ונהדפו במאמץ משותף של חיל המצב של הפרובינציה מחוזק בלגיונות אימפריליים. במקביל חזרו הססאנים לאיים על הגבולות המזרחיים וכפו על קונסטנטיוס לצאת למסע מלחמה חדש במזרח.

עזיבת הצבא של האימפריה אל המזרח הביאה להכרזתו של יוליאנוס לאוגוסטוס, לכאורה על ידי הלגיונות של חיל המצב ולא מתוך יוזמה של יוליאנוס, אך הלכה למעשה האימפריה חזרה למאבק בין השליטים בפועל. קונסטנטיוס נכשל בהדיפת הצבא הסאסאני ונאלץ להשלים עם כיבוש חלק מערי השדה וביצורי הגבול במסופוטמיה. מאידך המאבק גבה קורבנות ניכרים מהסאסאנים, שנמנעו מלנצל את הקיפאון בשדה הקרב לטובתם. קונסטנטיוס החליט כי משנתגבש הגבול במזרח הוא פנוי לטפל בהתקוממות של יוליאנוס במערב. בשנת 361 הוא החל במסע לכוון גאליה במטרה לחזור והשיב את השלטון באימפריה לידיו. ב-3 בנובמבר 361 בסמוך לעיר אדנה נפטר קונסטנטיוס ככל הנראה מתשישות. בטרם החזיר את נשמתו לבורא הוא נקב ביוליאנוס כיורשו.

שליט יחיד של האימפריהעריכה

ביום 11 בדצמבר 361 נכנס יוליאנוס בשערי קונסטנטינופול כשליט האימפריה הרומית. הצעד הראשון שלו בפומבי היה קבורתו של קונסטנטיוס השני בהלוויה מלכותית ונוצרית. הוא ליווה את גופת הקיסר המת למקום קבורתו בכנסייה מרכזית בקונסטנטינופול שם נטמן לצד אביו קונסטנטינוס הגדול. טקס זה שימש גם כציון ציבורי של מעבר השלטון באופן חוקי חלק ומלא בין השליטים.

עם קבלת מטה השלטון לידיו יולינוס פעל להותיר את חותמו על האימפריה ומוסדותיה. הוא ערך טיהור מקיף באדמיניסטרציה של קונסטנטיוס במצוותו הוצאו להורג אנשי חצר בכירים ובהם הממונה על חצר המלוכה אוסביוס ויד ימינו של קונסטנטיוס פאולוס קאטנה (Paulus Catena "פאולוס השרשרת") ואחרים חלקם בהאשמות וראיות קלושות. הוא ערך בדק בית בחצר המולוכה ופיטר ממשרותיהם מספר רב של משרתים בדרגות ומקצועות שונים בטענה שחצר המלוכה בזבזנית ולא יעילה. הוא דחה את מערכות השלטון שהתבססו על ידי קודמיו והאשים את קונסטנטינוס הראשון כמי שדרכו בזניחת דרכי השלטון הרומאי הביאו את האימפריה לכלל כשל. הוא דחה את מערכת השלטון של טטררכיה כפי שהונהגה על ידי דיוקלטיאנוס ובה במידה דחה שיטות שלטון אוטורקטי של שליט יחיד, בכתביו תיאר את השליט האידיאלי כ"ראשון בין שווים" (לטינית:primus inter pares) כלומר כמי שפועל תחת חוקים המחייבים אותו ואת נתיניו.

דיכוי הנצרותעריכה

למרות מהלכיו של קונסטנטינוס הגדול ובניו שמשלו באימפריה הרומית לאחריו הנצרות לא הייתה הדת הרשמית או השלטת באימפריה, שושלת קונסטנטינוס הפכה את הנצרות לדת חוקית ומרכזית ובהמשך ננקטו צעדים שונים להגביל את הפולחן הפאגאני אך עבודת אלילים לא הוצאה מחוץ לחוק וטקסים ופולחן היו מותרים. כמהלך ראשון שהעיד על שינוי המגמה ועמדתו של יוליאנוס בשאלת הדת הוא פתח מחדש את המקדשים והשתתף בטקסים בהם הוקרבו קורבנות לאלים של רומא. ובמקביל הוא החל להוציא פקידים ואנשי צבא נוצריים ממעגלי ההשפעה, הם פוטרו ממשרותיהם ובמקומם מונו אנשי אמונו של הקיסר.

יוליאנוס מינה את עצמו לתפקיד הכהן העליון (פונטיפקס מקסימוס), ולכל פרובינקיה מינה כהן ראשי. הוא חיקה את דרך הנוצרים בטיפול בעניים ובחולים וביצירת ארגוני צדקה; לבסוף ביטל את זכויות היתר של הנוצרים. גם את יסוד כפרת העוונות חיקה יוליאנוס. הוא דרש שהרכוש שהוחרם לטובת הנוצרים יוחזר להלנים ופתח את המקדשים ההלניסטיים העזובים. כיוון שיוליאנוס נמשך אחר התורה הנאופלאטונית, חידש את פולחן הקורבנות בנימוק שבלעדיהם אין התפילה שלמה.

על-מנת לרכוש כוח פוליטי, יוליאנוס העניק זכויות יתר לתושבי הערים ששמרו על הדת ההלניסטית, ושלל זכויות אלה מערים נוצריות. הוא אף שלח מכתבי תעמולה אל ערי האימפריה, כדי לשכנען לחזור לאמונה הפוליתאיסטית.

כמדינאי מוצלח, ידע יוליאנוס שפילוג כוח האויב מוביל לניצחון, ולכן ליבה בקרב הנוצרים מריבות נושנות על ידי ביטול צווי הגירוש שקונסטנטיוס הטיל על הכתות הנוצריות שנדחו. הוא גם שאף להוציא את הנוצרים משורות הצבא, אך כיוון שהם היו רבים, השאירם במשרותיהם. במסגרת אדיקט החינוך שלו, אסר יוליאנוס על מורים נוצריים ללמד באקדמיות, איסור שעורר עליו ביקורת בקרב נוצרים ואף בקרב פגאנים מלומדים.

יחסו ליהודים והכרזתו על בניית בית המקדשעריכה

  ערך מורחב – בית המקדש של יוליאנוס

יחסו ליהודים היה מורכב: מחד גיסא הוא התייחס בכתביו בשלילה לדת היהודית, מאחר שממנה נבעה הדת הנוצרית. הוא טוען כי היהודים אינם העם הנבחר, ולראיה - הם חיו לרוב תחת עמים אחרים. מאידך גיסא, הוא ראה ביהדות דת לגיטימית המתבססת על מסורות עתיקות, בניגוד לנצרות שהייתה לדעתו המצאה חדשה.

כדי להראות את צדקת דרכו הפגאנית, יוליאנוס רצה להוכיח שהנבואות הנוצריות מוטעות, ובפרט נבואת ישו על בית המקדש, כי לא תישאר בו אבן על אבן, אשר לא תיהרס. במשך 200 שנה נהגו הנוצרים להצביע על בית המקדש החרב, כעל הוכחה בצדקת הנצרות[2].

יוליאנוס החליט לשתף פעולה עם חלק מההנהגה היהודית שהייתה מעוניינת בבניית בית מקדש שלישי. הוא ביקש לסייע ליהודים שחיו בארץ ישראל על ידי הגברת הנוכחות היהודית לעומת זו הנוצרית. בתקופה זו לא הצליחו הנוצרים להתבסס בארץ ישראל ורק בירושלים היה להם רוב. הכניסה לעיר הייתה אסורה על היהודים והוא רצה לשנות מצב זה. לאחר שנפגש עם ראשי היהודים באנטיוכיה ב-362 ולשאלתו מדוע אינם זובחים לאלוהיהם, ענו כי אסור להם לזבוח מחוץ לירושלים, הבטיח להם יוליאנוס להחזיר להם את השליטה על העיר ולהקים את בית המקדש.

פעולה זו של ניסיון הבנייה מחדש של בית המקדש, לא יצאה בסופו של דבר לפועל - תחילה בגלל רעידת אדמה (בי"ח באייר - ל"ג בעומר)[3] שהרסה את מה שכבר הספיקו לבנות, ולאחר מכן בשל מותו של יוליאנוס. יוליאנוס יצא למסע נגד הפרסים לאחר שהכניע את השבטים הגרמאניים וגייס כסף רב. הוא ניסה למשוך אליו את יהודי מסופוטמיה, ואמנם הם סייעו לו בכך שחלקם עזבו את האזורים שאליהם התקרב.

לפי אחת מהמסורות, יוליאנוס נהרג על ידי אחד מחייליו, נוצרי שהתנגד למאבקו של הקיסר בנצרות.

לפי האגדה הנוצרית, מילותיו האחרונות של יוליאנוס היו "(ישו ה)גלילי, ניצחתני" ("Vicisti, Galilæe"), שהעידו על הכרתו בכשלונו לשרש את הדת הנוצרית מהאימפריה.

לאחר מותועריכה

ההנהגה הנוצרית תיארה את סיפור כשלונו של יוליאנוס כנס גלוי[4], אשר מוכיח, כביכול, את ניצחון דרך הנצרות, שכן יוליאנוס החליט להוכיח את כפירת הנצרות על ידי בניית בית מקדש המנוגד לנבואת ישו, ולא רק שרעידת האדמה (אשר פורשה בנצרות כהתערבות אלוהית) עצרה זאת, אלא גם יוליאנוס עצמו קיבל, כביכול, את עונשו מידי שמיים.

אחד המקורות הנוצרים אף הפליא לתאר "כדורי אש שיצאו ושרפו את אתר הבנייה על כל מה שנבנה שם ובוניו". חלק מההיסטוריונים משערים שתיאור זה אפשרי בעקבות גז מתקופת בית-שני שהוצת, והיסטוריונים אחרים טוענים שאין בתיאור זה דבר מלבד סיפורי מיתוס נוצריים במטרה לחזק את דימוי הנס הגלוי.

הזעזוע הקשה שגרמה תוכניתו של יוליאנוס לנוצרים, ניכר היטב במקורות המתייחסים לקיסר ולפעולותיו – תיאוריהם משוחדים ורווי שטנה. הם מתארים בסיפוק רב את מעשי הניסים ששמו לאל את תוכניותיו של יוליאנוס, שנוא נפשם[2]. בעקבות מאמציהם אלו של הפקידים הנוצרים, נזכר בדיעבד יוליאנוס בשם "יוליאנוס הכופר".

לקריאה נוספתעריכה

  • H. C. Teitler, The Last Pagan Emperor: Julian the Apostate and the War against Christianity, Oxford University Press, 2017 ISBN 978-0190626501
  • A. Finkelstein, The Specter of the Jews - Emperor Julian and the Rhetoric of Ethnicity in Syrian Antioch, University of California Press, 2018

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 2-4
  2. ^ 2.0 2.1 הקיסר יוליאנוס "הכופר" – סיכום | טקסטולוגיה, www.textologia.net (בhe-IL)
  3. ^ אחד מהמקורות הנוצרים מתאר "כדורי אש שיצאו ושרפו את אתר הבניה על כל מה שנבנה שם ובוניו". היסטוריונים משערים שזה גז עוד מימי החורבן השני שהוצת, יש משערים שזו תחבולה של הנוצרים בעיר שלא ראו בעין יפה את בניית בית המקדש, אבל הדעה הרווחת שזו הייתה רעידת אדמה
  4. ^ יוליאנוס הכופר- הקיסר הרומי שכמעט בנה את בית המקדש, histori-aolamit.blogspot.co.il