ויקיפדיה

הבחירות לרשויות המקומיות בישראל

בחירת ראש העירייה או המועצה המקומית, וחברי מועצת העירייה או המועצה המקומית, על ידי התושבים בישראל
(הופנה מהדף בחירות מקומיות)

הבחירות לרשויות המקומיות בישראל הן בחירות שבהן בוחרים תושבי הערים והמועצות המקומיות בישראל את ראש הרשות המקומית (ראש העירייה או ראש המועצה המקומית) ואת מועצת העירייה או המועצה המקומית. הבחירות נערכות לפי חוק הרשויות המקומיות (בחירות). הבחירות נערכות בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה–1965 ולפי חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה–1975.

פתקי הצבעה בבחירות המקומיות בירושלים ב-2008
התושבים בוחרים הן ברשימה והן במועמד לראש הרשות, בבחירות ישירות, בשני פתקים

שיטת הבחירות

עריכה
 
מראה כוורת הפתקים כאשר מתמודד רק אדם אחד לראשות העיר או המועצה המקומית (במקרה זה, בקריית מוצקין). לצד הפתק הצהוב מונח פתק ירוק, שמשמעותו היא קול נגד המתמודד היחיד.
 
מעטפות נפרדות עבור הפתקים למועצת רשות מקומית ולראש הרשות בבחירות לרשות המקומית ברמת גן 2024

ב-23 בדצמבר 1948 תוקנה החקיקה המנדטורית בנושא הבחירות העירוניות. הגבלת המס בוטלה וזכות הבחירה ניתנה לכל תושב או בעל מקרקעין בעיר בן 21 ומעלה[1]. עד 1975 הייתה שיטת הבחירות דומה לשיטת הבחירות לכנסת. תושבי הרשות המקומית היו בוחרים ברשימות שהתמודדו על מושבים במועצת העירייה, וחברי המועצה שנבחרו הם שבחרו בראש הרשות.

השיטה הביאה לחוסר יציבות ברשויות המקומיות ולמקרים רבים בהם חברי מועצה העבירו את תמיכתם ממועמד אחד למועמד אחר תוך שהם זוכים לתפקידים בהנהלת העירייה. בעקבות זאת, נעשו ניסיונות לשנות את שיטת הבחירות ולקבוע בחירה ישירה של ראש הרשות. בתחילת שנת 1973 נדונה הצעת חוק שקבעה בחירה ישירה של ראש המועצה, אולם נוצרה מחלוקת סביב השאלה כיצד יש לנהוג אם אף מועמד לא זכה ברוב. הצעת הקואליציה הייתה שמועמד ייבחר אם זכה בלפחות 40% מהקולות ובמקרה שלא יהיה מועמד עם לפחות 40% מהקולות, תבחר המועצה את ראש הרשות מבין שני המועמדים שזכו במספר הקולות הגדול ביותר. אולם בקריאה שנייה על החוק נתקבלו שתי הסתייגויות של האופוזיציה. האחת קבעה שבמקרה שאף מועמד לא יקבל 50% מהקולות תעבור ההכרעה למועצת הרשות שתבחר את ראש הרשות מבין חבריה והשנייה קבעה סיבוב שני בין שני המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הגבוה ביותר, במקרה שלא יושג רוב של 50% על ידי אחד המועמדים. בעקבות זאת, הצביעה סיעת המערך נגד החוק והוא לא עבר[2]. בשנת 1975 עלה החוק שוב לדיון והפעם אושר.

על פי החוק שנתקבל, המועמד שקיבל את המספר הגבוה ביותר של קולות הוא שנבחר לראש הרשות, אך אם איש מהמועמדים לא הצליח להשיג 40% מקולות הבוחרים, נערך שבועיים לאחר הבחירות סיבוב בחירות נוסף ובו מתמודדים שני המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הרב ביותר. כששונתה שיטת הבחירות נקבע תחילה רף של 50%, ואולם לאחר חודשים אחדים, עוד בטרם יושם החוק החדש, החוק שונה ונקבע בו כי הרף יעמוד על 40%.

המצב הנוכחי

עריכה

החל מהבחירות שנערכו בשנת 1978, בוחרים התושבים הן ברשימה והן במועמד לראש הרשות, בבחירות ישירות. זאת, בדומה לבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שנערכו בין השנים 1996–2001, מכוח חוק הבחירה הישירה, עם הבדלים מסוימים.

אחוז החסימה אותו נדרשות הרשימות המתמודדות בבחירות לעבור כדי להיבחר למועצה, מחושב לפי הנוסחה הבאה:

 

לדוגמה, אם יש 1,500 קולות כשרים ו-15 חברי מועצה, הרי שהמודד למנדט הוא 100 קולות, ואחוז החסימה שעומד על 75% מהמודד למנדט יהיה 75 קולות[3].

לאחר קביעת אחוז החסימה, נוטלים את קולות הרשימות שעברו אותו, ומחלקים אותם שוב במספר חברי המועצה, כשהתוצאה משמשת כ"מודד למנדט". המנדטים מחולקים בין רשימות אלו, באופן יחסי לגודלם, ובהתאם למספר המנדטים שניתן להשלים במספר קולותיהם. בדומה לבחירות לכנסת, רשאיות הרשימות להתקשר ביניהן בהסכם עודפים, כשהסכמים אלו תקפים רק כאשר שתי הרשימות המסכימות עברו את אחוז החסימה.

במקרה בו לאחר חלוקת הקולות למנדטים, ולאחר שנבדקה האפשרות למימוש הסכמי העודפים, עדיין לא הושלמו מספר חברי המועצה, מוענקים עודפי הקולות שעברו את אחוז החסימה לרשימה לה חסר מספר הקולות הנמוך ביותר, וכן הלאה עד להשלמת מספר חברי המועצה. במקרה בו ראש הרשות הנבחר עומד בראש רשימה שלא נבחרה למועצה, נחשב ראש הרשות כחבר נוסף במועצה. דוגמה לכך הוא ראש עיריית ביתר עילית, מאיר רובינשטיין, שרשימתו קיבלה קולות בודדים בבחירות שנערכו ב-2008 וכן ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, בבחירות שנערכו ב-2018[4].

אם יש מועמד אחד בלבד, ההצבעה היא בעדו או נגדו על ידי הצבעה בפתק ירוק, ואם המועמד היחיד לא זכה לתמיכת 50 אחוז מהתושבים, המועצה בוחרת בראש הרשות מבין חבריה, בדומה לשיטה שהייתה נהוגה בעבר. אם המועמד היחיד הוא מועמד מטעם רשימה בודדת המתמודדת בבחירות, לא נערכות בחירות, וביום הבחירות עצמו מכריז מנהל הבחירות על המועמד היחיד כעל ראש הרשות, ועל המועמדים ברשימה כחברי המועצה. כך, למשל, בבחירות שנערכו בשנת 2008 בבני ברק ובמודיעין עילית.

חרף השינוי בשיטת הבחירות, מספר עקרונות מנחים לבחירות נותרו על כנם, ועיקרם שהבחירות הן כלליות, ישירות, שוות, וחשאיות. פיקוח על מהלך הבחירות מבוצע על ידי היחידה לפיקוח על הבחירות של משרד הפנים.

הזכות לבחור ולהיבחר

עריכה

הזכות לבחור

עריכה

הזכות לבחור נתונה לכל מי שהיה רשום בפנקס הבוחרים 40 ימים לפני הבחירות כתושב אותה רשות מקומית, ושביום הבחירות מלאו לו 17 שנים לפחות. בעבר נדרש להיות תושב ברשות המקומית זמן רב יותר לפני הבחירות, אולם דרישה זאת צומצמה בשנת 1983 בחוק שחוקק כדי לאפשר לאוריאל לין להתמודד על ראשות עיריית חיפה, התמודדות שהוא ויתר עליה עוד לפני השלמת תהליך החקיקה[5][6]. בכך, יש שני הבדלים בולטים בין הזכות להשתתף בבחירות לכנסת לבין הזכות להשתתף בבחירות לרשויות המקומיות. ראשית, בבחירות לכנסת רשאים להשתתף רק אזרחי מדינת ישראל, ואילו בבחירות לרשויות המקומיות רשאים להשתתף גם תושבי קבע שאינם אזרחים ישראלים (למשל ערבים תושבי מזרח ירושלים, אשר אינם זכאים להצביע בבחירות לכנסת). שנית, בבחירות לכנסת רשאים להצביע רק בני 18 ומעלה.

מי שהיה רשום במרשם האוכלוסין – בתקופת 18 החודשים שקדמו לבחירות – כתושב רשות מקומית אחרת, אשר התקיימו בה בחירות בתקופה האמורה לא יופיע בפנקס הבוחרים.

חיילים, שוטרים וסוהרים רשאים להצביע בקלפיות מיוחדות, בדומה לבחירות לכנסת, ואינם חייבים להצביע בקלפי מסוימת. בניגוד לבחירות לכנסת, אין הוראות המסדירות את הצבעתם של ימאים, אנשי הסגל הדיפלומטי, אסירים, עצירים ושל מי שמאושפז ביום הבחירות.

הודעה לבוחר

עריכה
 
הודעה לבוחר לקראת הבחירות לרשויות המקומיות ב-11 בנובמבר 2008, עליה חתום שר הפנים, מאיר שטרית

על פי החוק[7] לא יאוחר מהיום ה-21 שלפני יום הבחירות ישלח השר לכל מי ששמו נכלל בפנקס הבוחרים הודעה בדבר מען הקלפי ששמו נכלל ברשימת הבוחרים שלה והאם הקלפי נגישה לאנשים המוגבלים בניידות.
אין חובה להציג את ההודעה כדי להצביע, אך הצגתה בקלפי תסייע לוועדת הקלפי באיתור שמו של הבוחר.

הזכות להיבחר

עריכה

הזכות להיבחר למועצת הרשות ולראש הרשות נתונה אך ורק לתושבי קבע באותה רשות שהם מעל גיל 21. לזכות זו מספר סייגים:

  • נושאי תפקידים מסוימים אינם זכאים להתמודד בבחירות: שופטים, דיינים, קאדים, שוטרים, סוהרים, וכן עובדי מדינה שונים שיש להם סמכויות הנוגעות לרשות המקומית. עובדי הרשות המקומית עצמה רשאים להתמודד לתפקיד ראש הרשות אם התפטרו מתפקידם לפחות 90 ימים לפני הבחירות, ועל כהונה כחברי המועצה אם יצאו לחופשה לפחות 60 ימים לפני הבחירות.
  • מי שהורשע בפלילים ונדון לעונש העולה על 3 חודשי מאסר בפועל, כל עוד לא חלפו 7 שנים ממועד תום ריצוי עונשו, אף הוא אינו רשאי להתמודד בבחירות. ואולם, התמודדות תתאפשר אם קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי בנסיבות העניין אין מדובר בעבירה שיש עמה קלון.
  • מי שהוכרז כפושט רגל או כפסול דין אף הוא אינו זכאי להתמודד בבחירות.
  • מי שפרש מסיעתו אינו רשאי להתמודד בבחירות הבאות מטעם סיעה שיוצגה במועצה היוצאת או מטעם סיעה המיוצגת בכנסת.

על מועמדים לראש הרשות חלות מגבלות נוספות:

  • המועמד חייב להיות אזרח ישראלי.
  • על קציני צבא בדרגת אלוף ומעלה וקציני משטרה בדרגת רב פקד ומעלה חלה תקופת צינון של 100 ימים.
  • ראש רשות שהודח מכהונתו עקב קביעת בית המשפט כי עבר עבירה שיש עמה קלון אינו רשאי להתמודד בבחירות הבאות לאותה רשות, אף אם חלפה תקופת הקלון.

מועד הבחירות

עריכה

במהלך המנדט הבריטי התקיימו שלוש מערכות בחירות לשלטון המקומי. הראשונה נערכה ב־1927 והשנייה ב־1934. מערכת בחירות נועדה להקתיים ב־1939, אך עקב פריצת מלחמת העולם השנייה נדחו הבחירות עד 1945.[8]

הבחירות הראשונות לרשויות המקומיות לאחר הקמת המדינה נערכו ב-14 בנובמבר 1950. לאחר מכן, בשנים 1955, 1959, 1965, 1969 ו-1973 נערכו הבחירות במקביל לבחירות לכנסת. כיום, נערכות הבחירות אחת לחמש שנים[9], ביום שלישי השלישי בחודש חשוון (אלא אם כן השנה שקדמה לשנת הבחירות הייתה שנה מעוברת, אז נערכות הבחירות ביום שלישי הראשון בחודש חשוון). הבחירות בשנת 2008, היו אמורות לפי עיקרון זה להיערך ביום ו' בחשוון ה'תשס"ט, אולם מכיוון שיום זה חל ב-4 בנובמבר, יום השנה האזרחי לרצח רבין, חוקקה הכנסת הוראת שעה שדחתה את הבחירות בשבוע, לי"ג בחשוון (11 בנובמבר).

אין מניעה לקיים את הבחירות ביום שבו מתקיימות גם הבחירות לכנסת, והחוק אף קובע הוראות מיוחדות למצב מעין זה. עם זאת, בפעם האחרונה שהבחירות לכנסת והבחירות לרשויות המקומיות היו אמורות להיערך באותו היום, בשנת 1988, העדיפה הכנסת לדחות את הבחירות לרשויות המקומיות ב-3 חודשים. זאת, בשל החשש שאצל בוחרים רבים תיווצר זיקה בין הצבעותיהם, ושיקולים מדיניים או כלכליים-חברתיים ישפיעו על אופן הצבעתם גם בבחירות לרשויות המקומיות[10].

בהתאם לתיקון לחוק הרשויות המקומיות (בחירות)[11], יום הבחירות הכלליות לרשות מקומית הוא יום שבתון בתחומה של אותה רשות, וכן לגבי עובדים הרשומים בפנקס בוחרים של רשות זו, אף אם מקום עבודתם הוא ברשות מקומית שלא חל בה יום שבתון.

הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות נערכו ביום י"ח באדר א' ה'תשפ"ד 27 בפברואר 2024.

שינוי מועד הבחירות

עריכה

במספר מקרים תיתכן הקדמתן של הבחירות או דחייתן.

לשר הפנים נתונה הסמכות לדחות את הבחירות ברשות מקומית מסוימת, אם נוכח כי עקב נסיבות מיוחדות לא ניתן לקיימן במועדן. לשר נתונה גם הסמכות לפזר מועצה ולהדיח ראש רשות שאינם מתפקדים, ולהחליט האם למנות במקומם ועדה קרואה או לקבוע מועד לבחירות חדשות.

במקרה של איחוד רשויות מקומיות, רשאי שר הפנים, באישור הממשלה ובהתייעצות עם ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, לקבוע מועד לבחירות ברשות המאוחדת. ככלל, על מועד זה להיות לפחות 3 שנים לאחר הבחירות שנערכו לרשויות הנפרדות, ואולם באישור ועדת הפנים ניתן לקבוע גם מועד מוקדם יותר.

גם הכנסת יכולה, באמצעות חקיקה, לשנות את מועדי הבחירות, כפי שעשתה, כאמור, ב-1988, בשל הבחירות לכנסת השתים עשרה. ב-1982 דחתה הכנסת את הבחירות לרשויות המקומיות בשנה, עקב מלחמת לבנון הראשונה. באוקטובר 2023 דחתה הכנסת את מועד הבחירות בארבעה חודשים בעקבות מלחמת חרבות ברזל.

בחירות מיוחדות

עריכה

במקרה שבו ראש הרשות התפטר, נפטר, הורשע בעבירה שיש עמה קלון, הודח על ידי שר הפנים, או אם נבחר לתפקיד אשר הנושא בו אינו רשאי לכהן כראש עיר (למשל: חבר הכנסת), נערכות בחירות מיוחדות לתפקיד ראש הרשות בלבד, אך בהרכב המועצה אין שינוי. אולם, מאחר שבמקרה זה יכולים להגיש את מועמדותם לתפקיד ראש הרשות גם מי שאינם חברי המועצה, במקרה שבו נבחר אדם כזה, הוא מצטרף גם כחבר מועצה נוסף. בעיריית רעננה, למשל, כיהנו 20 חברים (ולא 19) מאז בחירתו של נחום חופרי לראש העיר בבחירות המיוחדות שנערכו ב-2005 ועד לבחירות הרגילות שנערכו ב-2008.

אולם, אם נוצר הצורך לערוך בחירות מיוחדות לראשות העיר בשנה האחרונה שלפני המועד הקבוע בחוק לבחירות המוניציפליות הכלליות למועצת העיר - אזי בוחרת מועצת העיר, מקרב חבריה, ממלא מקום לראש העיר, אשר מכהן בתפקידו עד לקיום הבחירות המוניציפליות הכלליות, בהמשך אותה שנה (עד לשנת 2003 קבע החוק כי תתקיימנה באותה העיר בחירות מוקדמות הן לראשות העיר והן לחברות במועצת העיר. כך, למשל, בשנת 2003 נערכו בחירות כלליות מוקדמות הן לראשות העיר והן למועצת העיר בערים ירושלים, חיפה ואור עקיבא, עם בחירתם לכנסת של ראשיהן, אהוד אולמרט, עמרם מצנע ויעקב אדרי, בהתאמה, פחות מחצי שנה לפני המועד לבחירות המוניציפליות של שנת 2003, אולם לאחר תיקון החוק לא נערכת מערכת בחירות מוקדמת לראשות העיר או למועצת העיר, אלא ראש העיר "הזמני" נבחר מקרב חברי מועצת העיר. כך למשל נבחרו ראשי הערים של בני ברק, דימונה והרצליה בשנת 2013 מקרב חברי מועצת העיר, עם בחירתם של ראשי אותן הערים (יעקב אשר, מאיר כהן ויעל גרמן) לכהונה בכנסת, כתשעה חודשים לפני מועד הבחירות המוניציפליות הכלליות).

בחירות מיוחדות (הן לראשות העיר בלבד והן לראשות העיר ולמועצת העיר, כאשר נדרש הדבר) ייערכו ביום שלישי האחרון שלפני תום 60 הימים מאז היווצרות עילת הבחירות, או במועד מאוחר יותר – אם ראה שר הפנים לנכון לדחות את הבחירות מעבר ל-60 הימים.

במקרה אחר, לאחר פטירתו של ראש עיריית לוד, מקסים לוי בשנת 2002, וראש המועצה המקומית בועיינה-נוג'ידאת סאלח סולימאן בשנת 2018 חוקקה הכנסת בהליך מזורז הוראת שעה שקבעה שבמקרה של פטירת ראש הרשות לא ייערכו בחירות, אלא המועצה היא שתבחר את ראש הרשות. הוראה זו עמדה בתוקפה במשך כשנה.

בחירות מיוחדות מסוג אחר יכולות להתקיים בהוראות בית המשפט, אם קיבל ערעור בחירות ופסק שהבחירות בטלות. בחירות חדשות נערכות במקרה זה בתוך 30 ימים מיום שהפך פסק דינו לסופי. כך אירע בנהריה עם פסילת הבחירות שנערכו בה ב-2003.

מועדי הבחירות לרשויות המקומיות עד היום

עריכה

בין 1955–1973 נערכו הבחירות לרשויות המקומיות במקביל לבחירות לכנסת:

מאז 1978 נערכות הבחירות לרשויות המקומיות אחת לחמש שנים, בנפרד מהבחירות לכנסת:

בחירות במועצות האזוריות

עריכה

במועצות האזוריות שיטת הבחירות שונה. המועצה מורכבת מנציגי היישובים. בדרך כלל לכל יישוב נציג אחד, או יותר. בהתאם לגודל היישוב ולמספר היישובים במועצה, אופן החלוקה נקבע עבור כל מועצה בנפרד. במועצה האזורית מטה יהודה, למשל, שבה 57 יישובים, רק ליישוב הגדול ביותר, צור הדסה, שני נציגים. לעומת זאת, במועצה האזורית ברנר, שבה שבעה יישובים בלבד, 15 חברי מועצה, ארבעה מהם מהיישוב הגדול ביותר, גבעת ברנר. בנוסף לבחירת נציגי היישובים, בוחרים כלל תושבי המועצה האזורית בראש המועצה בבחירות ישירות, בדומה לאופן שבו נבחר ראש עירייה. עם בחירתו, הופך יושב ראש המועצה האזורית גם לחבר המועצה.

ההוראות בדבר הזכות לבחור ולהיבחר דומות להוראות הקיימות ביתר הרשויות המקומיות, למעט ההוראות בדבר תקופת צינון לקצינים בכירים.

הבחירות במועצות האזוריות נערכות אף הן מדי 5 שנים. בעבר, היו מספר מועדים שונים בהם נערכו הבחירות, אך במהלך שנות התשעים וראשית שנות האלפיים נערכו שינויים במועדים, במטרה להביא לכך שבסופו של דבר יאוחדו כל המועדים. עם זאת, ככל שנערכו בחירות הכוללות מספר רב יותר של מועצות אזוריות, נוכח משרד הפנים כי יתקשה מבחינה לוגיסטית לערוך בחירות בכל המועצות האזוריות באותו היום, ולכן נקבע כי הן יחולקו לשתי קבוצות. לקבוצה ראשונה התקיימו בחירות ביום כ' בכסלו ה'תשע"ג (4 בדצמבר 2012), לקבוצה שנייה התקיימו בחירות בכ"א בטבת ה'תשע"ד (24 בדצמבר 2013) בעקבות תיקון מספר 9 לחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) בוטלה החלוקה של המועצות האזוריות לשתי קבוצות, ונקבע כי הבחירות שתתקיימנה לאחר מכן תהיינה במועד אחיד לכל המועצות האזוריות, ובתיקון מס' 10 לחוק הנ"ל נקבע כי יחולו במועד אחיד עם הבחירות לרשויות המקומיות.

בחירות ברשויות מקומיות ביהודה ושומרון

עריכה

החוק הישראלי אינו חל ביהודה ושומרון, והבחירות ברשויות המקומיות שבהתנחלויות שהוקמו באזורים אלה נערכות מכוח צו של מפקד פיקוד המרכז. האלוף אימץ את הוראות החוק הקיימות בישראל, אך הבחירות עשויות להיערך במועדים אחרים (הגם שאף הן אחת לחמש שנים).

מאפיינים ייחודיים של הבחירות לרשויות המקומיות

עריכה

בניגוד לבחירות לכנסת, אין זמן שידורי תעמולה בטלוויזיה, המופקע לצורך כך על פי חוק, לכן התעמולה מתבססת בעיקר על פרסום על גבי אוטובוסים, בשלטי חוצות, אסיפות, דיוור ישיר ופרסום בעיתונות ובאינטרנט.

מאפייני המועמדים

עריכה

בשני העשורים הראשונים שלאחר קום המדינה, מרבית המועמדים בבחירות לרשויות המקומיות הגיעו מקרב המפלגות הארציות, ורשימות עצמאיות היו נדירות. החל משנות השישים, וביתר שאת בעשורים מאוחרים יותר, החלו הבחירות לרשויות המקומיות להתאפיין במספר תהליכים. גם שינוי שיטת הבחירות והפרדתן ממועד הבחירות הכלליות הביאה לשינוי בדפוסי ההצבעה, ולהפרדה בין ההצבעה בבחירות הכלליות לבין הבחירות המקומיות[12]. השינוי בדפוסי ההצבעה בא לידי ביטוי למשל בבחירתו של מועמד הליכוד שלמה להט לראש עיריית תל אביב-יפו, שבה זכה המערך למירב הקולות בבחירות הכלליות, או בירושלים, שבה הליכוד היה חזק יותר, אך מי שניצח בבחירות המקומיות היה מועמד המערך, טדי קולק. בשני המקרים ייחסו הבוחרים חשיבות רבה יותר לזהותו ולתפקודו של ראש העיר מאשר לשיוכו הפוליטי. דוגמה נוספת ניתן למצוא בבחירות שנערכו לעיריית ירושלים בשנת 2003. בבחירות לכנסת השש עשרה, שנערכו שלושה חודשים קודם לכן, קיבל הליכוד כ-28% מקולות הבוחרים בעיר. בבחירות למועצת העיר הסתפק בכ-4% בלבד.

שינוי שיטת הבחירות הביא גם לכך שהמועמדים היו מחויבים יותר לבוחרים בקרב הציבור הכללי מאשר למפלגותיהם. אפרים חירם, למשל, נבחר לראש מועצת רמת השרון ב-1989 מטעם המערך, אך כשהמפלגה החליטה שלא להציבו מחדש כמועמד מטעמה ב-1993, התמודד באופן עצמאי וניצח את המועמד שהוצב במקומו. במקרים מסוימים, אף המפלגות עצמן הפנימו את החשיבות שבשמיעת עמדות ציבור הבוחרים, וב-1993 הנהיגו סניפי מפלגת העבודה בחיפה ובכפר סבא פריימריז פתוחים, שבהם כל תושב שאינו חבר במפלגה אחרת הורשה ליטול חלק בבחירת מועמד המפלגה לראש העיר.

בתוך כך, החלו לקום יותר ויותר רשימות מקומיות, שתפסו את מקומן של המפלגות הארציות. נכון לשנת 2008, רק 10 מבין 25 חברי מועצת העיר רמת גן הם נציגי סיעות ארציות, בחיפה 13 מתוך 31 ובמודיעין רק אחד מבין 15 חברי המועצה. במקרים רבים, המפלגות הארציות הגדולות, שבעבר התחרו ביניהן על השליטה בערים, כלל לא מציגות מועמד מטעמן לראשות העיר. לעיתים הן מביעות תמיכה במועמד עצמאי, אך לעיתים הן כלל לא מביעות עמדה. בבחירות לראשות עיריית ירושלים בשנת 2008, שלוש המפלגות הגדולות לא הציגו מועמדים מטעמן לתפקיד, ומבין ארבעת המועמדים, רק מאיר פרוש התמודד מטעם מפלגה ארצית, יהדות התורה[13]. בעוד שבשנת 1978 רק 19% מראשי הרשויות התמודדו ברשימה עצמאית ורק 18% מכלל חברי המועצות המקומיות בישראל היו עצמאיים, בתוך 30 שנה 81% מראשי הרשויות התמודדו ברשימה עצמאית ו-59% מכלל חברי המועצות המקומיות בישראל היו עצמאיים[12].

גם למהפך השלטוני ב-1977 הייתה השפעה על הפוליטיקה המקומית. בעוד שבמפא"י, ומאוחר יותר במערך, מנגנוני המפלגה שלטו בסניפים המקומיים, אפשרו בליכוד את צמיחתה של מנהיגות מקומית בעלת שאיפות משלה[14].

מגמה נוספת היא ריבוי סיעות. ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ' עומד בראש סיעה בת 16 מנדטים. ראש עיריית ירושלים משה לאון אף לא הצליח לקבל מנדט בודד בבחירות למועצת העיר. עיריות רבות מפוצלות בין מספר רב של סיעות: בעיריית מודיעין-מכבים-רעות 17 חברי מועצה מ-8 סיעות שונות ובעיריית חולון 27 חברים מ-10 סיעות שונות. לשם השוואה, בכנסת העשרים ושלוש 120 חברים מ-8 סיעות שונות. ריבוי הסיעות מצריך התגמשות רבה וקואליציות רחבות.

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, הגיעו ראשי הרשויות בדרך כלל מדרגים נמוכים במפלגה, בממשלה או בהסתדרות, והתפקיד היווה עבורם קרש קפיצה[14]. במקרים בודדים, בהם ייחסה המפלגה חשיבות לבחירות בעירייה מסוימת, הוצבו מועמדים בכירים. מרדכי נמיר נבחר לראש עיריית תל אביב-יפו, לאחר שכבר כיהן כשר העבודה, והיה לראש העיר הראשון מטעם מפא"י, לאחר שקודמיו הגיעו מקרב הציונים הכלליים. אבא חושי היה מועמד מפא"י לראשות עיריית חיפה לאחר שכבר כיהן כחבר הכנסת, בשל החשיבות הגדולה שייחסה מפא"י לעיר זו. לאחר בחירתו, אף התפטר חושי מהכנסת, מאחר שהעדיף להקדיש את כל זמנו לעיר. ואולם, מקרים אלה נחשבו חריגים. בשנות התשעים נדמה היה כי מצב זה משתנה, עם התמודדותם של שני שרים לשעבר, רוני מילוא ואהוד אולמרט על ראשות הערים תל אביב וירושלים, אך גם אלה היו יוצאים מן הכלל.

ייחודיות נוספת של הבחירות המקומיות לעומת הכלליות היא בתוכן הנושאים העומדים בראש מערכת הבחירות; בבחירות לרשויות המקומיות בישראל לרוב הנושאים המרכזיים הם תרבות, חינוך, תעסוקה ותחבורה בעוד בבחירות הכלליות בישראל הנושאים המרכזיים הם ביטחון, כלכלה ויחסי חוץ[12].

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא הבחירות לרשויות המקומיות בישראל בוויקישיתוף

תוצאות הבחירות שפורסמו בילקוט הפרסומים, מתוך אתר "נבו"

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "תקונים בפקודת העיריות משנת 1934", ידיעות עיריית תל אביב, 18, 6-5 (תש"ט)
  2. ^ דניאל בלוך, הכנסת שללה הנהגת בחירות אישיות ברשויות המקומיות, דבר, 13 במרץ 1973; המשך
  3. ^ חוק הרשויות המקומיות (בחירות) – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
  4. ^ Yifat Reuven, תוצאות הבחירות בירושלים, הנתון המדהים: משה ליאון לא נכנס למועצת העיר, באתר כל העיר ירושלים, ‏2018-10-31
  5. ^ הכנסת אישרה בתהליך מואץ את חוק לין, דבר, 17 במאי 1983
  6. ^ ראובן בן צבי, אוריאל לין פרש מהמרוץ לראשות עירית חיפה, מעריב, 16 במאי 1983
  7. ^ חוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה-1965, סעיף 23ד
  8. ^ תמיר גורן, שאלת ראשות עיריית חיפה וההיערכות לקראת הבחירות המוניציפליות בשלהי תקופת המנדט, מדינה וחברה 6 (1), 2007, עמ' 123–55‏, JSTOR 23638633
  9. ^ דה פקטו מאז 1978, דה יורה מאז 1988
  10. ^ פרוטוקול מליאת הכנסת מיום 25 במאי 1988
  11. ^ חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון מספר 44), התשע”ד-2014, ס"ח 2457 מ-3 ביולי 2014
  12. ^ 1 2 3 תום זיו, ‏"על דעת המקומי: הדרך לחירות מתחילה בביזור", השילוח, 16, אוקטובר 2019
  13. ^ מועמד נוסף, דן בירון, התמודד מטעם מפלגת עלה ירוק, מפלגה שהתמודדה מספר פעמים לכנסת, אך מעולם לא עברה את אחוז החסימה.
  14. ^ 1 2 חנה הרצוג, "המאבק על מקומיות - יחסי כוח בין השלטון המקומי והשלטון המרכזי", סקירה חודשית, אוקטובר 1993, עמ' 13-9


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הבחירות_לרשויות_המקומיות_בישראל&oldid=39972922"