עלייה לארץ ישראל
עלייה לארץ ישראל (לעיתים נקרא בקיצור עלייה לישראל, או פשוט עלייה) הוא מונח מרכזי בהווייה היהודית ובציונות, המציין את הגירתם של יהודים אל ארץ ישראל. המונח "עלייה" הוא שם ייחודי שקיים רק אצל עם ישראל ביחס לארץ ישראל, והוא מבטא את החשיבות של ארץ ישראל ואת היותה גבוהה רוחנית משאר הארצות בעיני המסורת היהודית. הפעולה ההפוכה, של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה בהתאם.
ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה על רקע דתי מכונה עלייה לרגל ומונח זה משמש גם אצל אומות ודתות אחרות, שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים.
לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות. בשנת 2016 נקבע יום העלייה כיום ציון לאומי במדינת ישראל, לכבודן של העליות לארץ ישראל.
מקור ומשמעות המונח
עריכהאזכור מוקדם של המונח "עלייה" מצוי בתנ"ך בספר בראשית כאשר בני יעקב, שבאו ממצרים לארץ, כדי לקבור את אביהם, נקראו "עולים"[1] בספר במדבר י"ג ל' אומר כלב בן יפונה: " וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ".מאז היציאה של עם ישראל לגלות מארץ ישראל, נעשה שימוש במונח זה בכל הדורות כאשר יהודים חתרו לעלות לארץ האבות. הם עלו כיחידים ובקבוצות קטנות, ברישיון וללא רישיון, וביקשו לחיות ולהיקבר בה. המונח מבוסס גם במשנה: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין"[2]. ועל המימרא, מילתא אגב אורחא, בתלמוד בבלי לפיה "וארץ ישראל גבוה מכל הארצות"[3].
המונח "שיבת ציון", הנזכר בשיר המעלות, מציין גם הוא עלייה לארץ. הוא נטבע, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון. במונח "עלייה" השתמשו גם הנביאים בנבואותיהם על שיבת ציון לאחר חורבן בית ראשון, 586 לפנה"ס. שיבת ציון הייתה חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הכרזת כורש, בשנת 538 לפנה"ס. המונח "שיבת ציון המודרנית" נקבע כהגדרה לעליות ההמוניות לארץ ישראל מאז המאה ה-19 ועד לעליות שלאחר הקמת המדינה.
התנועה הציונית הציבה את העלייה לארץ ישראל כיעד עיקרי בהגותה בפועלה. אחד ממנהיגיה, בנימין זאב הרצל, סבר כי תנועת העלייה לארץ תהיה בעיקר מכוח הרעיונות והתודעה, וכך כתב בספרו מדינת היהודים:
"אין בעולם אדם חזק או עשיר שיוכל להסיע עם מארץ אל ארץ. רק רעיון יחולל זאת. אכן לרעיון המדינה כח כזה. במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלוכתם. "לשנה הבאה בירושלים!"[4] קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהרים".
— תיאודור הרצל, מדינת היהודים, עמ' 11-10.
בעת החדשה
עריכה
התחדשות היישוב היהודי במהלך המאות ה-18 וה-19 הביאה עמה גלי עלייה, בהם לקחו חלק יחידים, משפחות, קבוצות ושיירות מאורגנות, ממגוון ארצות. עשרות ומאות העולים הצטרפו אל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים; בעיקר אל הקהילות היהודיות בירושלים, אשר בשלהי המאה ה-19 כבר היוו רוב באוכלוסיית העיר, ואל הקהילה בעיר יפו. תופעה זו ראויה לציון, על רקע העוינות הרבה של השלטונות העות'מאניים, תנאי המחיה הנחשלים, פגעי הטבע, המגפות והתמותה הרבה שפקדו את תושבי ירושלים, כמו גם את שאר חלקי היישוב בארץ.
רבים מהעולים הגיעו לארץ ישראל בשל קשיים שחוו בגולה, כמו עוני, אפליה, גיוס כפוי לצבא ועוד. עולים אלה היו לא פעם עול בצווארם של ראשי הכוללות שהתקשו לפרנס רבים כל כך באמצעות הקופה הציבורית המידלדלת מכספי החלוקה. בשלב מסוים אף נעשה ניסיון לעצור את זרם העולים ולהגביל אותו לתלמידי חכמים בלבד אך ניסיון זה לא צלח, כפי שמעיד מכתבו של ר' נתן נטע, בנו ר' מנחם מנדל משקלוב משנת 1837:
"...אבל ידע נא אדוני כי במדינה זאת, לגדור בזה הוא דבר שאי אפשר. הרבה יגיעות יגעו הראשונים ושקדו על תקנת ארץ הקודש לגדור גדר בפני העולים שלא כל הרוצה לעלות יעלה, כי אם ברשות, ואשר לא יעלה ברשות הרוזנים הגבאים הכוללים לא יקבל חלוקתו. וכן הודיעו בארץ הקודש תוב"ב אבל לא עלתה בידם, כי כל איש אשר שלהבת חיבת הקודש תוקד בקרבו או איזה דבר לוחצו ודוחקו להימלט ההרה מפני חשש לקיחת אנשי חיל וכדו', אינו שואל ודורש עצה כלל, וגם כי לא ישובו ולא יחתו מפני כל, כי ממש עולים במסירות נפשם ונפשות ביתם ולא יחושו לנפשם אם עולים בחוסר כל. ויש אשר הלחם אוזל מכליו באדעס ונפישי אחי ומרחמי לקבץ שמה נדבות על שכר הספינה, ומקבלים על עצמם לחיות חיי צער, פת חריבה פעם אחת ביום."
— איגרת ר' נתן נטע בן ר' מנחם מנדל משקלוב, שבט תקצ"ז, מובא אצל אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, הוצ' שלם, ירושלים תשס"ז, עמ' 253
יחיאל מיכל פינס, שעלה ארצה מפולין במאה ה-19, והיה מורה ומנהיג ציבור, חיבר מעין מורה דרך לעולה, ובו המלצות שונות לעולים לארץ ישראל. החיבור מנוסח בסגנון משנה תורה שחיבר הרמב"ם. בין היתר התייחס פינס לזמן המתאים ביותר לצאת לדרך מאירופה לארץ ישראל:
"מאימתי יוצאים לדרך?
מעצרת עד אב - החמה קודרת ומכה בראש כל אדם; מאב ועד כסלו - החולאים מתרבים, ומי שאיננו רגיל באווירה של הארץ - קדחת אוחזו או עיניו מתקלקלות; מכסלו ועד פורים - ימי גשמים, הצינה מתגברת והבתים דולפים, הים סוער והספינה בסכנה. לפיכך אמרו הסופרים: אין עולים לארץ ישראל, אלא מן הפורים עד העצרת, בזמן שעשבים יוצאים והאילנות מלבלבים ובני אדם מחליפים כוח, וכל מעשי בראשית מתנאים ואומרים שירה".— יחיאל מיכל פינס, הלכות דרכים, משנת ארץ ישראל, פרק ד'.
אחרי פרסום ממדי השואה, יצאו כתבות מאשימות על אי עידוד עלייה המונית מקרב "גדולי התורה והחסידות", "ואילו קראו האדמו"רים לעלייה, היו הדרכים משחירים מהמון אדם עולה, אלא שהם לא קראו. להפך, הם מנעו מיליונים מלעלות ארצה"[5].
עליות בולטות בתקופה זו
עריכהעליית החסידים או עליית תלמידי הבעל שם טוב היא גלי עליית החסידים לארץ ישראל בקבוצות וביחידים משנת ה'תק"ז (1747) ביניהם רבים הקשורים לרבי ישראל בעל שם טוב. את עלייה זו מציינת במיוחד שיירה המונית שבאה בשנת ה'תקל"ז (1777) והתיישבה בגליל, הייתה השיירה המשמעותית הראשונה של חסידים שהגיעה לארץ והגדולה מבין הקבוצות שהגיעו באותה תקופה.
עליית תלמידי הגר"א היא גלי העליות של קבוצות עולים מליטא שהתיישבו בארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ובמהלכה. עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים. הם נקראו כך מפני שכמה מהבולטים שבהם הכירו את הגר"א והיו קרובים למשנתו. עלייה זו נתמכה כמו כל היישוב בארץ גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים. אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים".
עליית אעלה בתמר הוא כינויה של עלייה של יהודים מתימן אשר עלו לארץ ישראל בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1881) כחלק מהעלייה הראשונה. העולים קישרו את עלייתם עם הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים, ז', ט'), משום שהמילה "בתמר" היא שינוי סדר האותיות של תרמ"ב.
העליות הגדולות עד להקמת המדינה
עריכה
ברבע האחרון של המאה ה-19 התגברה ההגירה של היהודים, בעיקר במזרח אירופה, וזאת בשל משברים כלכליים, התגברותה של אנטישמיות ורדיפות ופוגרומים נגדם. רובם הגרו אל אמריקה ומערב אירופה. הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל ועלייתה של התנועה הציונית, הניעו חלק קטן מהם לעלות לארץ ישראל. חלק מהם ביקשו לחיות חיי עבודה ומתוך הכרה לאומית חדשה. עולים אלה הביאו לתוספת ותרומה משמעותית עבור היישוב היהודי בארץ.
מקובל לחלק את העליות ההמוניות משלהי המאה ה-19, אשר בנו את היישוב החדש, לחמש, בשל הבדלים במאפייניהן או בגורמים להן:
- תקופת העלייה הראשונה החלה ב-1881 תרמ"ב. נכללת בה עליית אעלה בתמר של יהודים מתימן. כשנה לאחר מכן החלוץ איש ביל"ו חיים חיסין תיאר ביומנו (ב-21 באוגוסט 1882) את בואו עם חבריו לחופי הנמל העיקרי של ארץ ישראל:
"הבוקר בשעה חמש התקרבנו ליפו. כמו כל ערי החוף כמעט, גם יפו יפה מאוד במבט מן הים. ... אין מעגנים; יש רק מזח-אבן קטן לסירות. האוניות נעצרות ממרחק. ... לא הספיקה האונייה לעצור, וכבר צבאו עליה סירות מכל הצדדים בדומה לארבה. הקאיוצ'קים (ספנים) התרוצצו על הסיפון, מחפשים נוסעים, אבל מן היהודים שרצו לשכור אותם דרשו "תזכרה". ... שלחנו פתק לנציג חברתנו ביפו וחיכנו לו באונייה".
— חיים חיסין, מרשומות אחד החלוצים, עמ' 59.
- העלייה השנייה: גל עולים שהגיע לארץ ישראל שבשלטון האימפריה העות'מאנית, משנת תרס"ד (1904) עד קיץ 1914, כאשר נקטע על ידי מלחמת העולם הראשונה. בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ כ-35,000 עולים, רובם ממזרח אירופה (בעיקר מתחום המושב ומגליציה) וכן מתימן. בסיומה, בקיץ שנת תרע"ד (1914), נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ-85,000 נפש.
- העלייה השלישית: גל עלייה גדול לארץ ישראל, עם סיום מלחמת העולם הראשונה, החל משנת 1919 ועד ראשית 1924, כאשר הסתיים המשבר הכלכלי. רוב העולים באו מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים. אומדן העולים בתקופה זו הוא כ-35,000.
- העלייה הרביעית: נקראת גם "עליית גרבסקי", התקיימה בין השנים 1924–1931. מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-70,000 נפש, באותה תקופה ירדו כ-20,000.
- העלייה החמישית: מראשית שנות ה-30 עד מלחמת העולם השנייה, ובה עולים שהגיעו מאירופה ומאסיה. העלייה החלה בממדים צנועים, התגברה בשנים 1933–1935 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המאורעות שהחלו עם פרוץ המרד הערבי הגדול שפרץ ב-1936 החלישו את זרם העלייה, אך בשנים 1938–1939 הוסיפו לעלות רבבות עולים, חלקם באורח בלתי חוקי. סיום העלייה היה עם תחילת מלחמת העולם השנייה. מספר העולים מוערך בכ-180,000 נפש. העלייה החמישית מכונה לעיתים "עליית היקים" משום שכשליש מהעולים (כ-60 אלף איש) הגיעו לארץ מגרמניה.
- בשנות ה-40 באו עולים רבים בתנועת ההעפלה, שנבלמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי.
בתקופת המנדט 86% מהעולים הגיעו מאירופה[6].
מתקופת "העלייה הראשונה" מ-1881 ועד ליום הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מכ-28,000 נפש ל-650,000 נפש.
לאחר הקמת המדינה
עריכה
ערך מורחב – עליות לאחר קום המדינה
לאחר הקמת מדינת ישראל באו גלי עלייה רבים מתפוצות ישראל. לכל אחת מהעליות היו מאפיינים ייחודיים משלה, לפי ארצות המוצא ותרומת העולים. כל עלייה הביאה מנהגים, הרגלים ותרבות חדשה ושונה למדינת ישראל.
העלייה תפסה מקום נכבד במגילת העצמאות, שבה צוין:
”בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.”
ובהמשך נאמר: ”מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות”
והופנתה קריאה לעם היהודי: ”אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.”
מיד לאחר קום המדינה החלה העלייה ההמונית. הייתה זו עליית פליטים ברובה - ניצולי השואה מאירופה והפליטים היהודים ממדינות ערב[7]. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים. זהו שיעור גידול חסר תקדים בהשוואה לארצות קולטות הגירה.
העולים הגיעו ממספר רב של מדינות וחלקי עולם: מאירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. חלקם הביאו מסורת תרבותית שונה מזו של התושבים הוותיקים, אשכנזים ברובם. הקשיים שפקדו את המדינה הצעירה בתקופה זו נעוצים, לפחות בחלקם, בגידול המהיר של האוכלוסייה. המפגש בין עולים וותיקים, והשפעתו על הקולטים והנקלטים כאחד, היה אירוע משמעותי מאוד בתהליך התפתחותה של החברה הישראלית.
ב-1950 נחקק חוק השבות, המעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה, אלא "אם נוכח שר הפנים שהמבקש – (1) פועל נגד העם היהודי; או (2) עלול לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה; או (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהתאם לחוק האזרחות הישראלי תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית.
מבצעי עלייה בולטים נערכו במשך כל שנות המדינה:
- מבצע על כנפי נשרים: העלאתם של יהודי תימן ויהודי עדן לארץ ישראל כחלק מעליות חיסול גלויות בשנים 1949 ו-1950.
- מבצע עזרא ונחמיה: העלאת יהודי עיראק לישראל במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20. בתחילה, אסר החוק העיראקי על יציאת יהודים מהמדינה, אך למרות העונשים הכבדים שאיימו עליהם, הצליחו יהודים רבים לצאת מעיראק ולעלות לישראל, בעיקר דרך פרס השכנה. המבצע החל באפריל 1950, לאחר שממשלת עיראק הסכימה להתיר את יציאתם של היהודים מתחומה, והוא אורגן ובוצע על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט, באמצעות טיסות של חברת "ניר איסט" שטסו מעיראק לקפריסין. בין המארגנים הישראליים נמנו שלמה הלל ומרדכי בן-פורת. ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד. רובו הגדול של המבצע נערך בשנים 1950–1951, כאשר גם בשנת 1952 הועלו יהודים לארץ. בסופו של דבר עלו לארץ יותר מ-120,000 יהודים, ובעיראק נותרו אלפים בודדים של יהודים. רכושם של העולים הוקפא על ידי הממשלה העיראקית ונאמד אז ביותר משלושים וחמישה מיליון דולר[8],
- עליית גוֹמוּלְקַה: נערכה בין השנים 1956–1960, והייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית לישראל, לאחר השואה.
- מבצע יכין: העלאת יהודי מרוקו. המבצע החל ב-28 בנובמבר 1961 ונמשך עד שנת 1964, ובמסגרתו עלו לישראל כ-80 אלף יהודים. המבצע נערך מתוך הסכם חשאי עם חסן השני מלך מרוקו, שהרשה ליהודים לעזוב את מרוקו, בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל והגוף שמטפל בהגירתם אינו גוף ציוני. ארגון ההגירה שנבחר היה היא"ס (H.I.A.S. – Hebrew Sheltering and Immigrant Society). ממשלת ישראל שילמה 50 דולר עבור יציאתו של כל עולה.
- העלייה מברית המועצות בשנות ה-70: לאורך העשור של שנות ה-70 של המאה ה-20 עלו לישראל כ-163,000 איש מברית המועצות.
- עליית ביתא ישראל: בסוף שנות השבעים החלה רשמית עלייתם של ביתא ישראל כאשר שתי קבוצות של כ-200 יהודים הועלו לארץ, לאחר מכן החלה העלייה דרך סודאן ששיאה היה במבצע משה ובמבצע שבא עלייה זו גבתה את חייהם של כארבעת אלפים נפש. החיסול הרשמי של ההתיישבות היהודית באתיופיה התרחש בסוף שנות השמונים כאשר עשרות אלפי יהודים נטשו את בתיהם ועלו במבצע שלמה לאחר מכן בין 1992–1999 עלו לישראל יהודי קווארה. ב-1993 החלה עליית הפלאשמורה וב-1999 התפרסם מפקד אפרתי שקבע שישנם 28 אלף בני פלאשמורה ועל פי זה המשיכה עלייתם. ב-2008 נשארו כ-8,700 איש מהמפקד שעדיין לא עלו לישראל.
- העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90: החלה למעשה עוד בסוף שנות ה-80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך העלייה עלו מאות אלפים לישראל, עד שבתחילת שנת 2000 הגיע העולה המיליון.
הפולמוס על הגבלת העלייה
עריכההמטפלים בהבאת העולים וקליטתם עמדו מול שתי מטרות על, הצלת חיי יהודים בגולה, במיוחד על רקע אירועי השואה, והקמת מדינת ישראל וחיזוקה. בדרך כלל המטרות השלימו זו את זו, כי הגעת העולים לישראל מילטה אותם מסכנות והצטרפותם לאוכלוסיית ישראל חיזקה את מדינת ישראל על ידי הגדלת הכוח הלוחם שעמד לרשותה ועל ידי הגדלת מספר הידיים העובדות במשק, אך היו גם עולים שלא תרמו לכוח הלוחם או למשק והיו לנטל על המדינה הצעירה, עולים זקנים, נכים, חולים כרוניים ועוד. גם ילדים קטנים היוו נטל, אך הם נשאו פוטנציאל לתרומה עם התבגרותם.
כבר בשנת 1933, בקונגרס הציוני הי"ח, אמר דוד בן-גוריון: ”ארץ ישראל זקוקה לא למהגרים סתם, אלא לחלוצים, וההבדל ביניהם פשוט: המהגר בא לקחת מהארץ, החלוץ בא לתת לארץ, לפיכך אנו תובעים זכות בכורה לעלייה החלוצית.”[9]
הקמת המוסד לתיאום
עריכהבאפריל 1950, ביוזמת חסידי הגבלת העלייה, לוי אשכול וגיורא יוספטל, הוקם "המוסד לתיאום", גוף בראשותו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, מתנגד עקבי להגבלת העלייה, שכלל נציגי ממשלה ונציגי הסוכנות היהודית. המוסד לתיאום שלח לכל מדינה ממונה על העלייה מטעם הסוכנות ורופאים שהיו אמורים לבדוק את העולים הפוטנציאליים[10].
קביעת סדר עדיפויות לפי ארצות מוצא
עריכה
מדינת ישראל הצעירה התקשתה בקליטת העלייה ההמונית ובמציאת המשאבים הדרושים לשם כך. לאחר הכרזת העצמאות נפתחו שערי הארץ בפני המעפילים שנכלאו בקפריסין, ובפני יושבי מחנות העקורים בגרמניה. בנוסף להם כמהו להגיע לארץ עולים מפולין, מרומניה, מעיראק ומתימן - המאגר הגדול ביותר של מבקשים לעלות היה ברומניה. מקבלי ההחלטות הבינו שיצטרכו להחליט ולנקוט, לפחות זמנית, בעלייה סלקטיבית. הרעיון של סלקציה בין סוגי העולים מאותו מקור נתקל בקשיים ונדחה, לכן פנו לקביעת סדר עדיפויות בעידוד העלייה מארצות שונות ויהדות רומניה הפסידה ליהדות עיראק[11][12],
בשידור בקול ישראל, ב-10 בפברואר 2008, טענה פרופ' אורה כהן שהסיבה לעצירת עליית יהודי רומניה בתקופה זו הייתה נעוצה בכך, שישראל הוצפה בגלי עולים, בעיקר מעיראק ומרומניה. לדבריה (ולדברי משתתפים נוספים בדיון הרדיופוני), לממשלת ישראל לא היו מספיק משאבים לקליטת הגל האדיר, לכן ניסתה להאט ולווסת את העלייה ובישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני עולי רומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מרומניה. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם, לעומת החשש ליהודי רומניה.
אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה והשלטונות הרומניים הפסיקו להנפיק אישורי יציאה נוספים. ללא קבלת סיוע כספי מרבית יהודי רומניה, שרצו לעלות לישראל, לא היו מסוגלים לשלם את האגרות, שהוטלו עליהם ולכסות את הוצאות הדרך עד לנמל קונסטנצה[13].
בתרבות
עריכהב-30 בדצמבר 1955 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו בעיתון דבר את השיר "ריצתו של העולה דנינו". השיר מתאר יהודי-מרוקאי הסובל מצליעה שמעוניין לעלות, ומנסה בכל כוחו להסתיר את מומו כדי לעבור את הסלקציה. השיר הולחן בידי שלמה בר והוא מופיע באלבום "מתוך כלים שבורים" של להקת הברירה הטבעית (1985).
חשיבותה של העלייה למדינת ישראל
עריכהקליטת העלייה היא אחד היעדים המרכזיים של מדינת ישראל מיום הקמתה והיא ניצבת במקום מרכזי בסולם העדיפויות של ממשלת ישראל. עלייה גדולה וקליטתה הטובה אינן רק מטרות על לעם ולמדינה, אלא בה בעת - מנוף אדיר לקידומה של מדינת ישראל.
מיליון עולים שהגיעו לישראל בשנות התשעים (בעיקר מברית המועצות לשעבר) שינו את פניה של החברה הישראלית, הביאו לצמיחה כלכלית חסרת תקדים, לעושר תרבותי ולפריחה בתחום הטכנולוגי. רבבות מהנדסים, אקדמאים, אלפי מדענים ואמנים הם "הון אנושי" משכיל מקצועי ויקר ערך לקידום המשק, המדע הטכנולוגיה והתרבות בישראל.
כל קבוצת אוכלוסייה נתקלת באתגרים הייחודיים לה, הדורשים מענה ייחודי שיענה על אותן דרישות מיוחדות של אותה קבוצה. אצל העולה קיים רצון להשתלב בחברה הישראלית ועם זאת גם לשמר את ייחודו האתני ואת המנטליות שהוא הביא עמו. הגבול כאן מאוד דק וזהו תהליך מאוד לא פשוט עבור העולה. תהליך קליטה מוצלח הוא המפתח להשתלבות העולה בחברה. תרומתו לחברה תהיה גדולה יותר ותוסיף גוון נוסף לרב-גוניות הישראלית. עם זאת, גם בעליות טרום הקמת מדינת ישראל וגם בעליות שלאחריה, ניתן להבחין במגמה של עולים הרואים בישראל רק תחנה שבדרך ומהגרים מישראל בעיקר למדינות המערב לאחר חניה בישראל.
ובנוסף לכך-מאחר ש"חוק השבות" מאפשר עלייה, כמעט אוטומטית, ליהודים, בני זוגם, ילדיהם, נכדיהם ובני הזוג, התפתחה מתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים (בעיקר), תעשייה שלמה שנועדה לאפשר לרבים שבקשו לעזוב את מדינותיהם על מנת לשפר את מצבם הכלכלי או מסיבות אחרות, לקבל אזרחות ישראלית במרמה. כך ניסו להגיע ארצה רבים במסמכים מזויפים, בזהויות שאולות, על סמך נישואים פיקטיביים או גיורים פיקטיביים ועוד.[דרוש מקור] ברשויות בישראל נאלצו - ועדיין נאלצים - להתמודד עם בעיות אלה. שפגעו קשות במדינה ובעולים ישרי הדרך.
מספר העולים לפי שנים
עריכהעל פי נתוני הלמ"ס[14].
| טווח שנים | מספר העולים | הערות |
|---|---|---|
| 2023 | 46,033 | |
| 2020–2022 | 123,556 | כ-60 אלף, רבים מתוכם עלו במסגרת מבצע עולים הביתה |
| 2016–2019 | 113,831 | |
| 2011–2015 | 102,410 | |
| 2007–2010 | 63,043 | |
| 2002–2006 | 118,194 | |
| 1990–2001 | 1,060,091 | העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 |
| 1985–1989 | 70,196 | |
| 1980–1984 | 83,637 | |
| 1970–1979 | 346,260 | העלייה מברית המועצות בשנות ה-70 |
| 1965–1968 | 82,244 | |
| 1961–1964 | 228,793 | כ-80 אלף מתוכם עלו במבצע יכין |
| 1958–1960 | 75,970 | |
| 1955–1957 | 166,492 | עליית גומולקה |
| 1952–1954 | 54,676 | |
| מאי 1948–1951 | 687,624 | העלייה ההמונית |
| 1946–מאי 1948 | 56,467 | |
| 1939–1945 | 81,808 | |
| 1939–1932 | כ-180,000 | העלייה החמישית |
| 1924–1931 | 81,613 | העלייה הרביעית |
| 1919–1923 | 50,958 | העלייה השלישית |
| 1904–1914 | כ-35,000 | העלייה השנייה |
| 1882–1904 | כ-29,000 | העלייה הראשונה |
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכהמקורות
- ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשמ"א.
- חיים חיסין, מרשומות אחד הביל"ויים, (עורכת: שולמית לסקוב), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי ומוסד ביאליק, תשנ"א 1991.
- תיאודור הרצל, מדינת היהודים, (תרגום: שמואל פרלמן), ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, תש"י-1950.
- משה בסוק (עורך), ספר החלוץ, ירושלים, הוצאת הסוכנות היהודית, ת"ש-1940.
מחקרים
- מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור, שיבת ציון הקדומה והמחודשת, ה'תשס"ו-2006.
- שמואל אבא הורודצקי, עולי ציון, לקורות העליות לארץ-ישראל, הוצאת "גזית" תש"ז-1947.
- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז-2007.
- יואל רפל ואוריאל רפפורט (עורכים), הערך: "עלייה", אנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל, הוצאת מודן ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.
- דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.
- אביבה חלמיש, במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, יד יצחק בן-צבי, 2006.
- שאול אריאלי, ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ספרי עליית הגג והוצאת ידיעות אחרונות, 2021, הפרק "היהודים רצו לעלות לארץ ישראל והבריטים מנעו זאת מהם", עמ' 145–167.
קישורים חיצוניים
עריכה
שולמית לסקוב, כל ההתחלות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.- אוסף תמונות העלייה מתימן 1943-1944(הקישור אינו פעיל), המרכז למדיה דיגיטלית, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה.
- דימיטרי שומסקי, אתניות ואזרחות בתפיסת הישראלים הרוסים, תיאוריה וביקורת 19, סתיו 2001, עמ' 17–40.
- אריה מורגנשטרן, יהדות הגולה והכמיהה לציון 1240–1840, תכלת 12, אביב תשס"ב - 2002, עמ' 100-51 .
- שלום רוזנברג, הזיקה לארץ ישראל בהגות היהודית - מאבק השקפות, קתדרה 4, יולי 1977.
- אברהם יערי, עליית החסידים ההמונית לא"י מאתר דעת, מחניים, מ"ו.
- אברהם יערי, עליית תלמידי הגר"א והשתרשותם בארץ מאתר דעת, מחניים, ע"ז.
עולים חדשים יורדים מהאניה "רומא" בנמל חיפה (1935).- ירון דרוקמן, מספר היהודים בעולם עדיין נמוך מאשר לפני השואה, באתר ynet, 10 באוקטובר 2015
- אבי פיקאר, ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 338–394
- העלייה מרומניה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- החלטות הסוכנות על הגבלת העלייה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- טופס בקשה לקבלת תעודת עולה באתר של משרד הפנים הישראלי.
- 100 שנים של עלייה לישראל ב-4 דקות, כמות העולים לפי מדינת הלידה
- אגרות ארץ ישראל - שכתבו היהודים היושבים בארץ לאחיהם שבגולה, מימי גלות בבל ועד שיבת ציון שבימינו, קיבצן וביארן אברהם יערי (תל אביב, תש"ג), באתר היברובוקס.
- עלייה לארץ ישראל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דן שיפטן, היעדים הלאומיים של ישראל - פרספקטיבה כוללת, המכון למחקרי ביטחון לאומי, עדכן אסטרטגי, דצמבר 2020.
ישראל, עלייה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ ספר בראשית, פרק נ', פסוק י"ד. הביטויים עלייה וירידה מוזכרים גם קודם אצל אברהם כשירד למצרים ועלה ממנה בחזרה (בראשית פרקים י"ב-י"ג).
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק י"ג, משנה י"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ט, עמוד א'.
- ^ הפסוק האחרון בהגדה של פסח.
- ^ 'על מה עשה ה' ככה? התמודדות החרדים עם השואה', פרידמן מנחם, בתוך: (ד' מכמן עורך), השואה בהיסטוריה היהודית: היסטוריוגרפיה, תודעה ופרשנות, ירושלים 2005, עמ' 583.
- ^ אביבה חלמיש, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי (יחידה 10 בקורס ירושלים לדורותיה), האוניברסיטה הפתוחה, תשפ"א–2020, עמ' 43.
- ^ מתיה, עליות למדינת ישראל, באתר "תרבות•il"
- ^ תלמי, א. ותלמי, מ, 1981. לקסיקון ציוני, תל אביב: ספרית מעריב, עמ' 207-206.
- ^ דבורה הכהן, מירוץ מכשולים, ישראל אביב 2009
- ^ יהודים עולים במסגרת עלייה מבוקרת
- ^ העלייה מרומניה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- ^ רגעים היסטוריים
- ^ עם העולים מרומניה, דבר, 22 בפברואר 1952
- ^ https://www.cbs.gov.il/he/publications/doclib/2020/2.shnatonpopulation/st02_53.xls