הדד
הׇדַד (מוכר גם בשמות הׇדַה, הׇדוּ ורַמׇן, וחַדַד בשפה הארמית הסורית) הוא אל הסער ובכיר האלים בתרבויות הארמיות והאמוריות הקדומות שבצפון הלבנט. מקורות ומוקד פולחנו של הדד היה בעיר חַלַבּ (בסוריה של ימינו) לפחות מהאלף השלישי לפנה"ס, ומשם התפשט במהלך האלף השני לפנה"ס לתרבויות המסופוטמיות – הבבלית והאשורית (בשם אדד), לתרבות הכנענית (בשם בעל) ולתרבויות החורית והחִתִית (בשמות אל הסער האנטולי, תֶשוּבּ ותַרְחֻנְת). במישור המקומי התקיים פולחן הדד בשמו עם תוספת שמות אחרים, כגון בעל־הדד והדד־רמן.
 | |
| פסל האל הדד (אנ') ועליו כתובת KAI 214 מהמאה ה-8 לפנה"ס בממלכת שַמאַל, מוזיאון פרגמון | |
| תפקיד | אל הסער |
|---|---|
| תרבות | תרבויות הארמיות והאמוריות |
| אלים מקבילים | אדד המסופוטמי, אל הסער האנטולי, בעל הכנעני |
| אב | דגון או אל |
| בן או בת זוג | חבת החורית/חתית, עשתרת הפיניקית, עשתר המסופוטמית |
רמזים בתעודות מהאלף השני לפנה"ס מצביעים על מקורות הבסיס המיתולוגי של הדד, ונראה שאלה דומים בקו הסיפורי שלהם ובמשמעותם לסיפורי המיתולוגיה של בעל הכנעני, המוכרים מתעודות העיר אוגרית. בחלק מהמקורות נטען, שמיתוסים אלה התפתחו ראשית לגבי הדד ורק בשלב מאוחר יותר עברו והתקבעו במיתולוגיה הכנענית.[1][2]
ייצוגו האמנותי של הדד הוא על פי רוב דמות אדם מזוקן, לבוש גלימה, בעל כתר קרניים לראשו, אלה או גרזן מונף בידו, חנית דמוית ברק בידו השנייה, רוכב על שור. בפולחן בעל הקשרים מלחמתיים, הוצג הדד רוכב על מרכבת מלחמה.
אטימולוגיה עריכה
.jpg)
חוקרים מעריכים שמקורו של השם "הדד" בשורש לשוני שהיה קיים בשפות צפון־הלבנט הקדומות ונשמר בין היתר בערבית – פעולתו של הרעם – "הרועם" (בדומה למילה "מהדהד" בעברית). שם זה ביטא את התגלמותו הבולטת ביותר של פעולת אל הסער – הרעמת השמים במהלך הסערות.[2]
ממשמעות לשונית זאת התפתח מאוחר יותר בדרום סוריה גם בכינוי רַמַן או רַעַמַן – "המרעים". זהו כנראה מקור השילוב של השם הדד־רמן המוכר בממלכת ארם דמשק באלף הראשון לפנה"ס.[3] יש הרואים בגרסה זאת השפעה לשונית מסופוטמית שחזרה למרחב שמי המערבי לאחר התפשטות פולחן אדד מזרחה.[4]
בשל היעדרן של תנועות בשיטות הכתב האלפבית שֵׁמִי, השם "הדד" מופיע בכתובות כנעניות וארמיות בכתיב הד, והתנועות הנגזרות משמו התגלו בכתיבת שמו בכתב יתדות, הכולל תנועות בסימני ההברות[5]. סיומת התנועה "וּ" בשמו המקוצר, שזוהתה בכתב היתדות, היא סיומת מקובלת בכתיבה בשפות השמיות המזרחיות, שעל פי רוב לא נהגתה.
בכתב היתדות, ששימש שפות רבות במרחב, הופיע שמו של הדד גם במקבילה האידאוגרמית של אל הסער בשפה השומרית (השומרוגרמה), אִשְכֻר, dIM[6] וכן בהופעה כפולה של האידאוגרמה האשורית ששימשה לייצג את האל המקביל לו, אדד – dU dU.[7]
קשרי משפחה עריכה
בתרבויות הצפון־סוריות נחשב הדד לבנו של אבי האלים המקומי, דגן (דגון),[8] או אבי האלים הכנעני, אל. מבחינה זאת, הדד אמנם עמד בשורה אחת אחרי אביו (שלדוגמה, היה בכיר האלים בממלכת אמר), אולם בפועל שימש מלך האלים. במקומות שונים אף הוצג הדד ברשימות אלים לפני אביו, אל.[9]
לא ידוע על צאצאיו של האל הדד בתרבויות הצפון־סוריות. בתרבויות אחרות (כגון החורית) נודעו לו בנים שהפכו לאלים משמעותיים במיתולוגיה.[10]
בנות זוג עריכה
בת זוגו המקורית של הדד בחלב נקראה חַלַבְתֻ ("הגבירה של חלב") והיא שימשה אלת פריון. בהמשך, בעקבות תהליכי הסינקרטיזם עם אלי סער בתרבויות השכנות, זוהו בנות זוגו כחבת החורית/חתית, עשתרת הפיניקית, עשתר המסופוטמית, ובתקופות ההלניסטית והרומית –עַתַרְעַתַה, שייתכן כי הייתה חיבור אטימולוגי בין עשתרת לענת הפיניקיות – מלוותיו של האל בעל.[11]
תפקידים ותכונות עריכה
תפקידו של הדד כאל הסער אינו נוגע לסערות בלבד, אלא באחריות כללית לתופעות מזג האוויר על השפעותיהן השונות על האדם:
- הדד הוא "מלך האלים" – בכיר הפנתאון האלוהי בממלכות הארמיות, ומאוחר יותר גם באמוריות. מעמד זה בא לידי ביטוי בולט ברשימות אלים המשמשים כעדים להסכמים בינלאומיים של הממלכות הצפוניות וברמזים על מסורת בדבר מאבקו של הדד נגד אל הים (מסורת ששייריה מופעים גם במקרא). ייתכן כי מעמד זה משקף מאזני כוח פוליטיים במרחב של צפון הלבנט ואת מעמדה של השושלת השלטת בעיר חלב, אף שאין עדויות ברורות לקשר בין השניים.
- אל הסער אחראי על הגשמים, וכתוצאה מכך, על פוריות האדמה והיבולים. מבחינה זאת הדד הוא אל מעתיר המביא את ברכת פריון האדמה. היעדרו של האל (בין אם על פי החלטתו או כתוצאה מפגיעה בו) משמעה הפסקה בגשמים ובצורת. מבחינה זאת להדד גם יכולת ענישה משמעותית, וזאת באה לידי ביטוי בכתובות רבות של איומים וקללות על העונש שיטיל על החוטאים (אנ').[12]
- במקביל, כאל המפעיל את הסערות, ביכולתו להשית הרס וחורבן באמצעות הברקים, הרעמים והרוחות העזות של הסערות. מבחינה זאת, התעוררותו מהווה איום על החברה האנושית וגם בה נעשה שימוש באיומים וקללות במזרח הקרוב הקדום.[2]
- בתעודות העוסקות בטקסים דתיים בערים החשובות הסמוכות אֶבְּלָה וחלב, הוזכר הדד, יחד עם אל השמש, כוּר, כאורקלים וכשופטים. מוערך שאזכורים אלה משקפים גם תכונות של אל צדק. מוטיב זה הופיע לימים ביתר שאת בהתגלמותו של הדד בממלכות המסופוטמיות.[13]
- כפועל יוצא ממאפייניו כאל סער, יוחסו להדד גם תכונות של אל מלחמה. זאת, הן בקשר למלחמותיו נגד אלים אחרים בסיפורי המיתולוגיה, והן בתבליטים שבהם מתואר הדד במרכבת מלחמה ובמסורות על הפקדת כלי הנשק שלו (האלה, ומאוחר יותר הגרזן הדו־להבי) בידיו של מלך לקראת מלחמה. עמידתו של הדד לצד המלך במלחמה סיפקה הן את הכוח הפיזי והן את שאר הרוח הדרוש לניצחון.[14]
התפתחות ופולחן עריכה
|
לאדוני אמור, |
| התרגום מאת נגה איילי־דרשן[15] |
אין בממצאים הארכאולוגיים מידע על מקורות הפולחן של האל הדד. הדרך המרכזית לחיפוש אחר סימנים לפולחן אל סער היא איתור ייצוגים חזותיים, אשר מוכרים לגביו מתקופות מאוחרות יותר כגון תיאורי שור ותיאורי ברקים. אלה נתגלו בחותמות גליל ובאמנות קיר וסלע רק בשכבות מאוחרות להופעתו של הדד בממצאים טקסטואליים. תיאורי שור וקרני שור מוכרים באמנות התקופות הנאוליתית והכלקוליתית, אולם כפי שניכר בטקסטים מאוחרים יותר, אלה לא בהכרח שיקפו את אל הסערה, אלא אלים בכירים באופן כללי (כגון אב האלים הכנעני, אל, ואל התבואה הבכיר, דגון, שנפוץ בצפון הלבנט). תיאורים של אל בעל כתר קרניים, עומד על שור ומחזיק במה שנראה כמו ברק, נמצאו בצפון הלבנט ובאנטוליה, כנראה רק לאחר שהתפתחו לפני כן בתרבויות המסופוטמיות שממזרחה להן ונדדו עם תנועת עמים ובעיקר במסחר בין־תרבותי.[16]
בעל/הדד מאיים על אל הים, באמצעות שליחיו, לאחר שהוכתר כאדון האלים.
|
|---|
|
"וענה כשר־וחסס: לא אמרתי לך, הוי זבול־בעל, שניתי, הוי רוכב־ערבות? הנה אויביך, בעל, הנה אויביך תמחץ, הנה תצמית צורריך. תיקח מלכות עולם, שררה עד דור ודור!" |
| דברי כשר־וחסס לבעל־הדד בעלילות בעל וענת האוגריתיות, המאות ה־13–14 לפנה"ס[17] |
הדעה המקובלת היא שמקורו של פולחן אל הסערה בכלל, והדד בפרט, הוא בתקופה הטרום־היסטורית ובעיקר באזורים שבהם היו גשמים וסערות מלוות בברקים ורעמים דבר שבשגרה, כגון אזור הלבנט. מוטיב זה הפך למשמעותי יותר עם תחילת החקלאות בתקופה הנאוליתית באזורים אלה. משקעים היו משתנה הטבע המרכזי שהשפיע על גידולים חקלאיים בחברה האנושית, וסערות מלוות ברוחות חזקות, רעמים וברקים – ויכולות ההרס שלהם – בוודאי הציתו את דמיון האדם. אין תימה, אם כן, מדוע התפתחה דמות אל הסערה כגורם מרכזי בפנתאון האלים דווקא באזורים אלה.[18]
הטקסטים הקדומים ביותר שבהם מוזכר אל בשם הׇדַה או הׇדוּ נמצאו בעיר־המדינה הקדומה אֶבְּלָה (בצפון־מערב סוריה המודרנית) בתקופת הברונזה ומתוארכים למחצית האלף השלישי לפנה"ס, בעידן הפרה־סרגוני (כלומר, לפני תקופת סרגון והתבססותם של העמים השמיים המערביים בדרום מסופוטמיה). בטקסטים פולחניים שנמצאו בעיר אבלה הוזכר אל הסער הדו, אולם ניכר שמוקד הפולחן שלו לא היה באבלה (שבכיר האלים בפנתאון שלה היה דגון), אלא בעיר חלב שמצפון־מזרח לה. על פי הערכות החוקרים, בתקופה זאת הייתה אבלה בשיא השפעתה וחלב הייתה בתחום שליטתה. בכיר האלים בחלב היה אל הסער "הדה", ומקדשו העיקרי שכן בעיר זאת. העיר עצמה לעיתים נקראה "עירו של הדד" ושם התקיים גם פולחן זוגתו, שכונתה חַלׇבְתַה ("הגבירה של חלב").[19]
נדידת שבטי אמורים מזרחה לכל המרחב המסופוטמי, מהעיר מרי דרך אשור לבבל, בסוף האלף השלישי לפנה"ס, הביאו לתפוצה רחבה של פולחן האל הדד. בתקופה זאת התפתחה גרסה מסופוטמית לאל, בכינוי אׇדַד או אׇדוּ, שספגה אליה מוטיבים מהמיתולוגיה השוּמֵרית. בתחילת האלף השני לפנה"ס כבר התבסס פולחן אדד באופן עצמאי במרחב המסופוטמי של אשור ובבל. המעבר למסופוטמיה נעשה במידה רבה בתיווך מרחב הביניים שבין שני אזורים גאוגרפיים אלה – צפון החבור, אזור גוזן ובעיקר העיר מרי. שם קיבל הדד את הביטוי הלשוני המסופוטמי (אדד, אדו או האידאוגרמות dIM ו־dU בכתב היתדות), אך את טקסי הפולחן והבסיס המיתולוגי המערב־שמי[20].
ניתן למצוא מספר דוגמאות לדואליות הזאת בפולחן אל הסער במרי ובדגש שהושג במישור התוכני על הקשר להדד מחלב. הדוגמה הבולטת ביותר היא מכתב של שגריר מרי בחלב למלכו, זמרי־לים, ובו אזכור דברי נביא על העברתה של אַלַּת הקרב של האל, ששימשה אותו במלחמתו נגד אל הים, למקדש אדד במרי[21]. דוגמה נוספת היא פסל של מלך גוֹזָן וסִכָּן, הדדשעי, שנמצא במרי, ובו כתובת המכנה את הדד "אדון חבור"[22].
התהוותה של ממלכת יַמְחַד במאה ה־18 לפנה"ס ככוח המדיני המרכזי במרחב צפון הלבנט הביאה להרחבה נוספת של הפולחן של הדד באזור כבכיר האלים, אל שמים ואל סער, בממלכה זאת ומסביב לה. בתעודות שמקורם בממלכה תואר המלך כ"אהובו של אדו" – והממלכה עצמה כ"ארצו של אדו" (הגרסה "אדו" מופיעה בשימוש בכתב היתדות)[23]. בתעודות מממלכת ימחד שנמצאו במרי, החלו להופיע גם מוטיבים של פולחן הדד כאל מלחמה; מלכים קיימו טקסים של אימוץ כלי המלחמה המוכרים שלו מהמיתולוגיה האזורית כאמצעי להבטחת הניצחון בקרב ובשטחי השפעתה של ימחד[24].
הגירה והתפשטות חורית מהרמה הארמנית לצפון הלבנט מהמאה ה־17 לפנה"ס הביאו לשינוי נוסף בפולחן האל. מתקופה זאת ניכר תהליך של מיזוג הפולחן של הדד עם אל הסער החורי, תֶשוּבּ. בעיר חלב הפך פולחן הדד לפולחן תשוב, וזוגתו מוזגה עם האלה החורית חֶבַת. מגמה זאת קיבלה משנה תוקף עם התבססות האימפריה החורית של מיתַני (שמלכיה היו הודו־איראנים). ממלכה זאת שלטה על אזור רחב בצפון הלבנט, מצפון־מערב איראן במזרח עד לחופי הים התיכון במערב. בתקופה זאת בלט פולחן תשוב כגרסה של הדד בכל אזור הממלכה, וכנראה היווה בסיס להשפעת מוטיב מפולחן הדד לכל התרבויות מסביב לצפון הלבנט, גם אחרי התמוטטות ממלכת מיתני במאה ה־14 לפנה"ס[25].
מיזוג הזהויות בין הדד לתשוב היווה את התשתית לשינויים גם בפנתאון של האימפריה החתית מאמצע האלף השני לפנה"ס עד להתמוטטותה במאה ה־12 לפנה"ס. בתהליך סינקרטיזם רחב אימצו החתים מרכיבים ממספר דתות באזור מושבם – הן אנטוליים מקומיים, הן הודו־אירופיים אחרים (כגון לוּוִייִם ופלהפַלַאִים (אנ')), הן שמיים ובמידה רבה חוריים. מתקופה זאת ואילך הפך תשוב, במתכונתו הממוזגת עם הדד, גם לבכיר האלים בפנתאון החתי. אמנם ברוב התעודות מהתקופה לא מכונה הדד בשמו המקורי, אולם בהתייחסויות אליו ברור מתוכן הפולחן ומכינוייו שמדובר בו. לדוגמה, כינויו בפי החתים היה "תשוב מחלב בחתושה", ובכתב יתדות – "אל הסער (באידאוגרמה) של חלב בחתי"[26]. כלומר, אף שהדד עבר תמורות רבות כתוצאה משינויים גאופוליטיים באזור, פולחנו נשאר דומה למקור מהאלף השלישי לפנה"ס.
במקביל, התקיים פולחן הדד גם באזור חוף הים התיכון, מאוּגָרִית שבצפון ודרומה בשטח הערים הפיניקיות. עדויות לפולחן זה נמצאות בתעודות אוגרית ובטקסטים המכונים "מחזור האל בעל" (או "עלילות בעל וענת"). טקסטים אלה מתארים את המיתולוגיה הפיניקית ובראשה מסכת מאבקו של אל הסער הפיניקי, בעל, למלוכה על האלים. בסיפור זה מכונה בעל במספר מקרים בשם הדד (או "הׇדַּ"). על רקע זה, חלק מהחוקרים מעריכים שהופעת שמו בטקסים הקדומים יותר באוסף תעודות אוגרית מצביע על כך שמקור פולחנו של אל הסער באוגרית היה בהדד (ייתכן שבהשפעת העוצמה המדינית של ימחד וממלכת מיתני), ורק בשלב מאוחר יותר התקיים תהליך של ספציפיקציה של אל הסער שם בכינוי בעל.[1][2] משלב זה, שמו העיקרי של אל הסער על חופי הים התיכון יהיה בעל עם כינוי לפרקים כ"הדד" או בעל־הדד".
בתקופת הברזל, עם התפרקות הממלכות הגדולות במאה ה־12 לפנה"ס ובעיקר התמוטטות האימפריה החתית, ניכרת חזרה לפולחן הדד בשמו בקרב הממלכות הארמיות והנאו־חתיות בצפון הלבנט ודרום אנטוליה; זאת, לצד שימור הפולחן שלו גם בכינויים הנוספים – תשוב, אדד ובעל. בכל תרבות נראה שהתקיים פולחן אותו אל, אך בשפה שונה ובכינוי המתאים לשפה. גם האידאוגרמה של האל בכתב היתדות נשמרה כ־dIM, אך ביטויו הפונטי השתנה משפה לשפה.[27]
.JPG)
אף שחלב איבדה את חשיבותה האסטרטגית, ניכר ששמרה על חשיבותה הפולחנית, בעיקר משום היותה מוקד פולחנו של הדד. לדוגמה, תאיתה, מלך פלישתין (אנ') הצפון סורית במאה ה־12, הציב כתובות המשבחות אותו במקדש הדד בחלב, ונראה שמוקד זה נחשב מרכזי לכל הממלכות הנאו־חתיות באזור. גם מאוחר יותר, במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס, לדוגמה, נחשב פולחן הדד בחלב למרכזי בפוליטיקה האזורית. בכתובת מזינג'ירלי הויוק (KAI 214) שמממלכת שַמאַל מוזכר הדד ברשימת אלים כראשון האלים, לפני אב האלים אל בעצמו.[דרושה הבהרה] גם בכתובת הארמית של מתעאֵל בעיר אַרְפָּד מוזכר הדד כבכיר האלים[9][דרושה הבהרה] ושמו של מלכה של ממלכת שרוג (אנ') בדרום אנטוליה במאה ה־9 לפנה"ס כלל את שמו של האל – גר־הדד.[28] דוגמה לחשיבות פולחן הדד ברמה הבינלאומית ניתן למצוא בטקס שקיים שלמנאסר השלישי, מלך אשור במאה התשיעית לפנה"ס, בעיר אשור טקס לכבוד הדד של חלב,[29] אף על פי שבתקופה זאת כבר התבסס פולחן הגרסה המסופוטמית שלו (אדד) היטב בדת האשורית. ייתכן שהמשך הדומיננטיות של הדד בקרב כל הממלכות הנאו־חתיות בצפון הלבנט חייב התחשבות מיוחדת באל זה.
מוקד מרכזי נוסף של פולחן הדד התקיים בממלכת ארם דמשק, שם כונה האל גם בשם רַמׇן ("המרעים") או הדדרמן, ומקדשו בדמשק נקרא "בית רמן". מקדש זה אמנם לא אותר בחפירות, אולם באתר מקדשו של יופיטר דמסקינוס בעיר נמצא גם כתובת ארמית שייתכן שעשויה לשקף שכבה קדומה יותר שלא נחפרה.[30][31]
גם באתרים אחרים באזור גבולות ארם דמשק נמצאו מקדשי הדד/רמן, שייתכן כי משקפים את מרחבי התפר בין התרבויות הארמיות, הפיניקיות והישראלית. באתר בית צידא (שכנראה השתייך לממלכת גשור הארמית) נמצאו מצבות אלים שנופצו בכיבוש האשורי, במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס. אחת מהן, שהוצבה כנראה בפינת פולחן בשער העיר, כללה תבליט אל בעל קרניים וחמוש בחרב. הדעות ביחס לזהות האל חלוקות – חלק מהחוקרים מעריכים שמדובר בהדד וחלקם גורסים שמדובר באל הירח, סין (ייתכן בשל צורת הירח של הקרניים על ראשו)[32].
הכיבוש הבבלי של אזור צפון הלבנט, וכן הכיבוש הפרסי, לא גרמו לשינויים מהותיים בפולחן האל הדד, ככל הנראה בשל האוטונומיה הדתית שנקטו תרבויות אלה במסגרת ניהול האימפריה.
מהתקופה ההלניסטית ובהמשך, בתקופה הרומית, ניכר מיזוג מחדש של האלוהות המקומית בסוריה עם פנתאון האלים היווני והרומי. בתקופה זאת עדיין התקיים פולחן אל הסער, עם אותם מוטיבים חזותיים, אולם בשמות חדשים כזאוס ויופיטר (אלים שנשאו חלק מתכונותיו של אל הסער). העדות האחרונה לפולחן הדד בשמו זה מקורה בעיר מנבג במאה הרביעית לפנה"ס. על מטבעות באתר נמצאו הכתובות "עבד הדד כמר מנבג" ו"אשר ישתבש להדד אדונו[דרושה הבהרה]". הכינוי הדד התחלף בהדרגה לכינוי אַדַדוֺס, תמיד עם זוגתו עַטַרְגַתִיס (תעתיק יווני ל"עתרעתה"), ובתקופה הרומית לדֵמַסְקֵנוּס (אֶפִּיתט מקומי) – ובתהליך נוסף לאל זאוס. גם בדורה אירופוס נמצא מקדש לאל ולזוגתו – ללא ציון שמו, אך בזיהוי הייצוג האמנותי שלו, עם שוורים. עם שילובו של הדד בפנתאון האלים ההלניסטי והרומי, למעשה פסק הפולחן הייחודי לו ולא חזר עוד.[33][34]
מיתולוגיה עריכה
בחפירות ארכאולוגיות בסוריה לא נמצאו טקסטים מיתולוגיים, והטקסטים המעידים על הדד כוללים בעיקר תעודות ממלכתיות, מנהליות וטקסיות וכן רמזים אונומסטיים.[5]
עם זאת, בתעודות ממארי מהמחצית הראשונה של האלף השלישי לפנה"ס נמצאים אזכורים המרמזים על הרקע המיתולוגי של הדד. רמזים אלה מכוונים בעיקר לסיפור מלחמתו של אל הסער בצפון הלבנט עם אל הים על הבכורה בפנתאון האלוהי.
מיתוס זה מוכר בעיקר מתעודות העיר אוגרית מהמאה ה־14 לפנה"ס בכינוי "מחזור עלילות בעל", על מלחמותיו של בעל באחיו האלים על מעמד הבכורה בפנתאון. שמו של הדד מוזכר בתעודות כשם נרדף לבעל. בסיפור מחליט אבי האלים, אל, להעניק את הבכורה באלים לאל הים, ים, ולהדיח את בעל ממעמדו, מכיוון שניאץ את שמו של אביו. בעל אינו מקבל את הדין ויוצא למלחמה אכזרית בים ובמפלצות הימיות שיצר. בעל/הדד מצליח להביס את אויבו באמצעות אַלות מיוחדות שיצר עבורו אל האמנויות כושר וחסיס.[35]
האַלה שבעזרתה הכה בעל/הדד את ים מופיעה במספר מכתבים מהמחצית הראשונה לפנה"ס בהקשר של האל הדד:
- מכתב מהעיר מארי לממלכת ימחד ובה ציון דברי נביא מקומי על כך שאלתו של אדו (שמו של הדד במארי), באמצעותה ניצח את תֶמְתוּם (תהום) (אלת הים בשמה במרי) הועברה למלך כדי שזה יוכל לנצח בקרב.[21][36]
- מסמכים מממלכת ימחד בהם מוזכרים מלכים המצטיידים לקראת קרב באַלתו של הדד שבעזרתה הרג את ים. חפץ זה אמור היה לסייע להם לנצח במלחמה.[24]
- תעודה המצטטת את דברי מלך אללח' במאה ה־15, אידרימי (אנ'), על שהותו בשבי החבירו. אידרימי מקביל את תקופת השבי שלו ל"שבע שנים של אדד" (אדד ללא ה' בכתב יתדות) – שבע השנים שבהן שהה אל־הסער בשאול לאחר שהפסיד בקרב לאל המוות והשאול, מות, על פי המיתולוגיה הכנענית־אוגריתית.[2]
מאזכורים אלה ניתן להבין שמיתוס המלחמה באל הים סופר לא רק לגבי אל הסער הפיניקי־אוגריתי אלא גם לגבי הדד בסוריה ושלמעשה מדובר באותו אל. אזכורה של האַלה תֶמְתוּם במכתב ממארי עשויים גם ליצור הקשר בין סיפורי בעל והדד עם סיפור הבריאה במיתולוגיה הבבלית, ה"אֶנוּמָה אֶלִישׁ", שבו נאבק האל מרדוך באלה תיאמת.[37]
זהות לאלים אחרים עריכה
במהלך כאלפיים שנות תיעוד פולחן הדד בצפון הלבנט התקיימו לחלופין זיקות חזקות לאלים אחרים ובעיקר לאלי סער במזרח הקרוב הקדום. הזיקות הללו הושפעו בעיקר מתהליכי נדידת עמים ושינויים גאופוליטיים של התפתחות ממלכות, נפילתן, השתלטות תרבויות על שטחי שכנותיהם וקשרי הגומלין בין התרבויות באזור. משך מאות שנים, ניתן אף לראות זהות מלאה בין הדד בשמו המקורי לאלי הסער האחרים באזור, אם כי בתקופות עצמאותן הממלכות הארמיות בתקופת הברזל ניכר בידול בין הדד לאלי הסער השכנים.
להלן האלים שאליהם נקשר הדד:
אדד המסופוטמי עריכה
ערך מורחב – אדד
למעשה, ניתן לומר שאדד המסופוטמי הוא הדד בניב אכדי, בה נבלעת האות ה' ומבוטאת כא'. התפתחותו של האל אדד כנראה, משקפת נדידה של עמים ארמיים ואמוריים מאזור סוריה מזרחה לצפון החבור ומשם דרומה לאזור אכד – שומר, בבל ואשור.
בעיר מארי השוכנת בין המרחב הסורי למסופוטמי התקיים פולחן הדד בשם האכדי שלו ובמידה רבה, בהקשר הסורי שלו, מבחינת מיתולוגית ופולחנית. שמו של האל, עם זאת, נכתב כאדד או בסימון היתדות השומרי (שומרוגרמה) dIM ובסימן המספרי – dU הלוגוגרם בו נכתבו רוב אלי הסער בכתב היתדות, אם כי כנראה הסימון בוטא פונטית כ"אדד".
בעל הפיניקי־אוגריתי עריכה
- ערך מורחב – בעל (אל)
עיקר המידע המהותי על בעל המוכר למדע, הוא מתעודות אוגרית מהמאה ה־14 לפנה"ס. לא ידוע בדיוק מה ההבדל בין פולחן בעל באוגרית לזה שבערים הפיניקיות דרומית לה – לתוך חופי הים התיכון הכנעניים. עם זאת, קיימים סימנים רבים לכך שמדובר בפולחן זהה. בתעודות אוגרית מופיע שמו של הדד בקטעים הנחשבים לקדומים יותר כרונולוגית וכן כאחד משמותיו של האל בעל. סימנים אלה הובילו חוקרים להניח שבמקור פולחן בעל בתרבות הפיניקית הוא בפולחן הדד הסורי שבמחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס התקבע בשמו כבעל. אף ייתכן שהמעבר מהשם הדד לשם בעל נעשה בהקשר של מאבק פוליטי בין אליטות באזור, אם כי אין ראות מוחשיות לכך.[38]
בכל מקרה, לפחות בחלק מהאלף השני לפנה"ס, הייתה זהות מלאה בין הדד לבעל ולא בכדי הוא צוין במספר כתובות (למשל בשירה האוגריתית) כ"בעל־הדד" (או ליתר דיוק, "בעל־הדֻּ"). נראה שגם הכינוי בעל־שמין (או בעלשמם) מקורו במיזוג בין בעל הכנעני להדד הארמי, ועל כן קיום הפולחן שלו במרכב המרכז סורי, כעיר תדמור.[39]
תשוב החורי/חתי עריכה
- ערך מורחב – אל הסער האנטולי
מקור פולחן אל הסער החורי לא ידוע וגם לא מקור השם תשוב. חוקרים מעריכים ששמו בעל מקור משותף לאל הסער האוררטי, תֶיְשֶבַה.[40]
עם התפשטות שבטים חוריים בצפון הלבנט, ובוודאי בתקופת ממלכת מיתני החורית ששלטה על צפון סוריה במחצית האלף השני לפנה"ס, התרחש מיזוג בין תשוב להדד, ומעריכים שבשלב זה נטמעו מרכיבים מהדד בדמותו של תשוב. העדות המרכזית לכך מוצאים החוקרים במוטיבים החוזרים שבסיפורי המיתולוגיה החורית על מעלליו של תשוב, ובעיקר מלחמתו בישות הימית אוּלִיקׇמִי בדרכו לבכורה בפנתאון האלים, במסגרת המסכת המיתולוגית המוכרת כ"מחזור כומרבי"[41][36].
בתקופת התבססות האימפריה החתית בשטח הסורי, מהמאה ה־15 לפנה"ס, ניכר מיזוג זה בהמשך המרכזיות הדתית של העיר חלב ושל אל הסער שלה בפנתאון השושלת השלטת האימפריה. אל הסער הבכיר של הפנתאון החתי באותה תקופה היה "תשוב מחלב בחתושה". כלומר, אל הסער הסורי המקורי מחלב היושב בעיר הבירה החתית, חתושה. בתקופה זה מתקיים כנראה סינקריטיזם מלא בין אלי הסער באזור וגם זוגותיהם. סינקרטיזם זה תקף גם לגבי אלי סער אהטוליים אחרים שכנראה בעבר שימשו כאלים מקומיים ואומצו אל הפנתאון האימפריאלי, כגון תׇרוּ, תׇרְחֻנְת ו תַרְחֻנְזַה. חלקם אף הפכו לבני הפמליה של תשוב/הדד. הפרדה מחודשת בין האלים התרחשה כנראה רק לאחר התמוטטות האימפריה החתית המאה ה־12 לפנה"ס ועלייתן מחדש של הממלכות הארמיות.
אַמֻרֻ, אל האמורים עריכה
אמורו (אנ') היה אל אכדי המייצג את האמורים בפנתאון האכדי.[42] בתקופות שונות, אימץ אמורו את דמותו של הדד ולמעשה פולחנם של שני האלים מוזג, כנראה בעיקר עקב ההשפעה הרבה של תרבות הפולחן של הדד על המרחב האזורי.[43]
אִשְכֻר השומרי עריכה
אישכור שימש אל הסער בפנתאון השומרי ולמעשה, לא התקיימו זיקות או השפעות בינו לבין הדד, עד להגירה הצפון שמית למוסופוטמיה באלף השלישי לפנה"ס. השפעתו של הדד על דמותו של אשכר חלה, כנראה בעקבות הופעתו של אדד בפנתאונים של התרבויות המסופוטמיות באותה תקופה. הקשר הישיר העיקרי שניכר בין שני האלים הוא בשימוש הנפוץ שנעשה לכינויו של הדד בכתב היתדות בשומרוגרמה dIM. אידאוגרמה זאת בוטאה פונטית בכל תרבות בכינויו המקורי של אל הסער.
הדד במקרא עריכה
הדד מופיע במקרא בעיקר באזכור שמות תאופוריים של מלכים הכוללים את שמו של הדד ושמות מקומות.
שמות תאופוריים עריכה
- הדד האדומי: מזרע המלוכה באדום. מוזכר כמי שנשלח בידי ה' להיות לאויב למלך שלמה לאחר שהאחרון לא שמר את ברית וחוקי ה'. על פי הסיפור המקראי, הדד זה התיישב, לאחר תקופת חיים במצרים, בדמשק והקים את שושלת המלוכה שם.[44] ייתכן שהוא קשור גם לאחד משני מלכים בשם הדד המוזכרים בתולדות המלוכה באדום.[45]
- בן־הדד בן־חזאל מלך ארם דמשק שנלחם נגד אחאב מלך ישראל והפסיד מולו.[46] ארמונותיו הוצתו ונהרסו בתקופת עוזיהו מלך יהודה.[47]
- בן הדד בן טברמון: מלך ארם דמשק המאה ה־9. מוזכר במקרא כמי שפלש לממלכת ישראל לבקשת מלך יהודה אסא, בעקבות מלחמת מלך ישראל בעשא.[48]
- הדדעזר בן־רחוב מלך צובה: מלך ארם חמת. עמו נלחם דוד וניצח, כאשר כבש את ממלכות ארם בסוריה.[49]
- הדדרימון: זכריה מזכיר שם זה בתיאורו את קינת ירושלים – כקינת הדדרימון בבקעת מגידון.[50] רבות נכתב על פירוש פסוק זה, בין אם מדובר במקום בשם רימון ליד מגידו, בו עבדו את האל הדד, ובין אם הפניה למסורת האבל של אל ואשרה על היעדרותו של האל בעל לאחר שהפסיד בקרב לאל מות וירד אל השאול. במקרה זה הדדרימון הוא ככל הנראה כינויו של האל הדד בארם דמשק וההתייחסות היא אמנם למיתוס המוכר במחקר המודרני לגבי בעל מתעודות אוגרית, אולם ייתכן שבמקור סופר על האל הדד.[51]
- טברמן בן חזיון: מלך ארם דמשק ואביו של בן־הדד הראשון.[52]
- רימון הבארותי: איש שבט בנימין ששניים מבניו היו שרי גדודים בצבאו של אשבעל, בנו של המלך שאול שרצחו אותו והביאו את ראשו לדוד כמחווה. השנים הוצאו להורג בידי דוד. לא ברור מוצאו של רימון, אולם אפשר ששמו מעיד על קשר כנעני או ארמי.[53]
שמות מקומות עריכה
- בית רימון: בפרשת שליחותו של שר צבא מלך ארם, נעמן, לישראל הזכיר הלה את בית רימון בו התקיימה עבודת פולחן לאל המקומי.[54] הכוונה כנראה למקדש הדד בדמשק, בשמו הנוסף של הדד – רַמׇן.
- גת רימון: יישוב הנזכר במקרא כאחת מערי הלוויים בנחלת שבט דן.[55] לא ידוע היכן נמצא היישוב.
- עין רימון: יישוב שעלה בגורל שבט שמעון.[56] על פי התיאור בספר נחמיה ייתכן שהיישוב נמצא באזור בית שמש, ליד ירמות וצרעה.
- סלע רימון: יישוב בשטח שבט בנימין[57] שהוזכר בפרשת נשות בני יבש גלעד המובסים והמקום אליו נסו אנשי בנימין לאחר פרשת פלגש בגבעה.[58] לא ברור אם מקור השם הוא בפרי הרימון או באל רמן/הדד, אולם היישובים הנוכחיים שהוזכרו במחקר כאתרים אפשריים למקום היישוב המקראי נקראים ראמון וקובת א־רומנה.
ייצוג חזותי עריכה
חלק משמעותי מפולחן אלים, הן במקדשים והן מחוצה להם, בבתים פרטיים ובמרחב הציבורי, מתקיים לצד ייצוגים חזותיים קבועים של האלים.
הייצוג הקדום ביותר המוכר להדד, בצפון סוריה הוא שור הבר ומאפיינו הבולט – שתי הקרניים. עם זאת, הדד לא היה האל היחיד בעל ייצוג זה וגם אבות האלים, אל ודגון ייצוגו בשוורים. "שור" היה אף אחד משמותיו של "אל", ונראה שחיה חשובה ומרשימה זאת בתרבות האנושית שימשה סמל אלוהות כללית, לצד עוצמה ופריון.
עם התגבשות פולחן הדד בסוף האלף השלישי לפנה"ס ותחילת האלף השני לפנה"ס התגבשו גם סממנים חיצוניים מזהים לאל. סממנים אלה אינם מחייבים כולם ולעיתים מופיעים רק חלק מהם, כלומר, נראה שהייתה מידה של חופש אמנותי בייצוג האל.
המרכיבים השכיחים ביותר של הדד היו כדלקמן:[59][60]
- דמות אדם, לרוב מזוקן.
- בעל כתר קרניים (2–4 קרניים).
- עומד על שור, או מניח את אחת מרגליו על השור. לעיתים הקרובות עמידתו מוצגת כעמידת ניצחון – רגל אחת מורמת על ראש השור. לעיתים סמל השור מופיע לצידו ולא תחת רגליו.
- מחזיק בידו האחת חנית מופנית כלפי מטה שחלקה האחורי נראה כקלשון דו־חודי בדמות ברקים.
- בידו השנייה מניף אלה (אותה אלה באמצעותה הרג את האל ים), או גרזן דו־להבי (בפולחן המאוחר יותר, ככל הנראה בעקבות השפעה אנטולית).
- לעיתים בולטת בחגורתו הרחבה חרב קצרה.
- בחלק מהמקדשים הופיע הדד רוכב על מרכבת מלחמה עם כלי המלחמה שלו. נראה שייצוג זה יוחד לבקשת עזרה ממנו לניצחון בקרב.[14]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- נגה וגיא דרשן, המיתולוגיה הכנענית, הוצאת מפה, 2009.
- נגה איילי־דרשן, תפוצתו של סיפור מלחמת אל הסער בים במזרח הקרוב הקדום: מקורות, מסורות והיסטוריה, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2002.
- Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003
- Daniel Schwemer, The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 1. Journal of Ancient Near Eastern Religions 7 (2007), pp. 121−168
- Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2. Journal of Ancient Near Eastern Religions 8 (2008), pp. 1−44
- Edward Lipinski, The Aramaeans, Peeters publishers, Leuven, 2000.
קישורים חיצוניים עריכה
- הדד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Schwemer, The storm god of the ancient near east part 2, p. 24–25.
- ^ 1 2 3 4 5 יונה גרינפלד, "האל הדד הארמי", ארץ ישראל:מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, 1993, עמ' 54.
- ^ Edward Lipinski, The Aramaeans, Peeters publishers, Leuven, 2000, p. 158
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 1, p. 136.
- ^ 1 2 Schwemer, The storm god of the ancient near east part 1, p. 160.
- ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 67.
- ^ Stephen A. Kaufman, The Enigmatic Adad-Milki, Journal of Near Eastern Studies 37, 1978, עמ' 105–106
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 2, p. 14.
- ^ 1 2 יונה גרינפלד, "האל הדד הארמי", ארץ ישראל:מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, 1993, עמ' 55.
- ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 136-7.
- ^ יונה גרינפלד, "האל הדד הארמי", ארץ ישראל:מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, 1993, עמ' 57.
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 1, p. 129–130.
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 1, p. 153–154.
- ^ 1 2 Guy Bunnens, "The Storm-God in Northern Syria and Southern Anatolia from Hadad of Aleppo to Jupiter Dolichenus", Alter orient und altes testament, Hutter (ed.), Ugarit Verlag, munster, 2004, p. 63-64.
- ^ נגה איילי־דרשן, תפוצתו של סיפור מלחמת אל הסער בים במזרח הקרוב הקדום: מקורות, מסורות והיסטוריה, האוניברסיטה העברית, 2002, עמ' 28–29.
- ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 154-160.
- ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 87
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 1, p. 128–131.
- ^ יונה גרינפלד, "האל הדד הארמי", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, 1993, עמ' 56.
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 1, p. 156.
- ^ 1 2 נגה איילי־דרשן, תפוצתו של סיפור מלחמת אל הסער בים במזרח הקרוב הקדום: מקורות, מסורות והיסטוריה, האוניברסיטה העברית, 2002, עמ' 8.
- ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 172-173.
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 1, p. 164.
- ^ 1 2 נגה איילי־דרשן, תפוצתו של סיפור מלחמת אל הסער בים במזרח הקרוב הקדום: מקורות, מסורות והיסטוריה, האוניברסיטה העברית, 2002, עמ' 27–37.
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 2, p. 3-5.
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 1, p. 165–167.
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 1, p. 159.
- ^ Edward Lipinski, The Aramaeans, Peeters publishers, Leuven, 2000, p. 164.
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 1, p. 167.
- ^ יונה גרינפלד, "האל הדד הארמי", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, 1993, עמ' 55-6.
- ^ Jonas Greenfield, The Aramean God Rammān / Rimmōn, Israel Exploration Journal, Vol. 26, No. 4 (1976), pp. 195-198.
- ^ רמי ערב, "כרוניקה של הרס ידוע מראש: ניתוח תמונת ההרס של הכיבוש האשורי של בית צידה", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, 2009, עמ' 335.
- ^ Guy Bunnens, "The Storm-God in Northern Syria and Southern Anatolia from Hadad of Aleppo to Jupiter Dolichenus", Alter orient und altes testament, Hutter (ed.), Ugarit Verlag, munster, 2004, p. 57.
- ^ יונה גרינפלד, "האל הדד הארמי", ארץ ישראל:מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, 1993, עמ' 57-59.
- ^ נגה וגיא דרשן, המיתולוגיה הכנענית,הוצאת מפה, 2009, עמ' 10-30.
- ^ 1 2 Schwemer, The storm god of the ancient near east part 2, p. 25.
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 2, p. 27.
- ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 173-175.
- ^ Guy Bunnens, "The Storm-God in Northern Syria and Southern Anatolia from Hadad of Aleppo to Jupiter Dolichenus", Alter orient und altes testament, Hutter (ed.), Ugarit Verlag, munster, 2004, p. 62.
- ^ Schwemer, The storm god of the ancient near east part 2, p. 3.
- ^ נגה איילי־דרשן, תפוצתו של סיפור מלחמת אל הסער בים במזרח הקרוב הקדום: מקורות, מסורות והיסטוריה, האוניברסיטה העברית, 2002, עמ' 110–149.
- ^ Michael P. Streck, Das amurritische Onomastikon der altbabylonischen Zeit. Band 1: Die Amurriter, die onomastische Forschung, Orthographie und Phonologie, Nominalmorphologie, Ugarit-Verlag, 2000, עמ' 68
- ^ Stephen A. Kaufman, The Enigmatic Adad-Milki, Journal of Near Eastern Studies 37, 1978, עמ' 107
- ^ ספר מלכים א', פרק י"א
- ^ ספר דברי הימים א', פרק א', פסוקים מ"ו–נ"א, ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוקים ל"ה–ל"ו
- ^ ספר מלכים א', פרק כ', ספר מלכים ב', פרק ו', פסוק כ"ד, ספר מלכים ב', פרק ח', ספר מלכים ב', פרק י"ג
- ^ ספר עמוס, פרק א', פסוק ד'
- ^ ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוקים ט'–כ"ד
- ^ ספר שמואל ב', פרק ח', ספר שמואל ב', פרק י', פסוקים ט"ז–י"ט, ספר דברי הימים א', פרק י"ח
- ^ ספר זכריה, פרק י"ב, פסוק י"א
- ^ James Montgomery, Brief communications, Journal of Biblical literature, Dec. 1913, p. 78–80.
- ^ ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק י"ח
- ^ ספר שמואל ב', פרק ד'
- ^ ספר מלכים ב', פרק ה', פסוק י"ח, ספר יהושע, פרק י"ט, פסוק מ"ה
- ^ ספר יהושע, פרק כ"א, פסוקים כ"ד–כ"ה
- ^ ספר יהושע, פרק י"ט, פסוק ז', ספר נחמיה, פרק י"א, פסוק כ"ט
- ^ ספר שופטים, פרק כ"א, פסוק י"ג
- ^ ספר שופטים, פרק כ', פסוקים מ"ה–מ"ז
- ^ Daniel Schwemer, The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 31-6.
- ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 154-165.
