ויקיפדיה

הפרעה נפשית

מחלת נפש
(הופנה מהדף מחלת רוח)
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: 1. מחסור בסימוכין, 2. עיצוב והגהה, 3. השלמה של חוסרים מהותיים. 4. ניקוי של תוכן שולי.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הפרעה נפשית (ידועה בסיווג ICD-10 של ארגון הבריאות העולמי כ"הפרעה נפשית והתנהגותית";[1] מונחים אחרים בשימוש הם הפרעה פסיכיאטרית (באנגלית: Mental disorder או Psychiatric Disorder), ובעבר – מחלת נפש או "מחלה נפשית" (באנגלית: Mental Illness) היא מערך מובנה של תסמינים המופיעים אצל האדם בו זמנית לפחות חלק מהזמן ויש להם ממד התנהגותי, רגשי או קוגניטיבי, או צירופים של ממדים אלה.

הפרעה נפשית
תחום פסיכיאטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
גורם causes of mental disorders עריכת הנתון בוויקינתונים
טיפול תרופות (נוגדות דיכאון וחרדה, תרופת הרגעה, מייצבות מצב רוח, אנטיפסיכוטיות, תרופות לשינה, תרופות לטיפול בהפרעת קשב וכו')
טיפולים פסיכולוגיים (CBT, פסיכודינמי, היפנוזה, דמיון מודרך, טיפול באמנות, פסיכודרמה, תמיכתי, פרטני, קבוצתי, זוגי וכו')
סוציאליים-שיקומיים
ריפוי בעיסוק
נזעי חשמל וכו'
קישורים ומאגרי מידע
InfoMed עולם הפסיכולוגיה
MeSH D001523
סיווגים
ICD-10 F00-F99
ICD-11 6E8Z עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הפרעה נפשית מתבטאת בדפוס מתמשך או חזרתי של מחשבות או רגשות הגורמים לאדם סבל ומצוקה נפשיים ולעיתים גורמים גם לפגיעה בתפקודו ובהתנהגותו. מקור המצוקה הנפשית יכול להיות אישיותי או תגובתי לאירועי חיים של דחק או אובדן.[2] תחולת המושג הפרעה נפשית קשורה קשר הדוק למושג סטייה חברתית, המשתנה מתרבות אחת לאחרת. לכן מה שנחשב כנורמלי בתרבות אחת יכול להיחשב כלא נורמלי בתרבות אחרת.

קשת רחבה של מצבים רגשיים התנהגותיים ומחשבתיים סוּוגו על ידי הפסיכולוגיה כאבנורמליות (סטייה מן הנורמה). סיווג זה השתנה עם השנים, וייתכנו בו הבדלים בין תרבויות. העיסוק טעון במשמעויות רפואיות, חברתיות, פוליטיות, מוסריות, דתיות ועוד. הסיווג להפרעות נפשיות הנפוץ בקרב מרבית העוסקים במקצועות בריאות הנפש בארצות הברית הוא המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית.

ההפרעות הנפשיות יכולות להיות בדרגות חומרה שונות: קלות, בינוניות, חמורות, זמניות או כרוניות.

בשפה המדוברת, המונח הישן והצר "מחלת נפש" או "מחלת רוח" מתייחס בעיקר למקרים חמורים של הפרעה נפשית שלרוב מלווים בתסמינים פסיכוטיים. בישראל המונחים "חולה נפש" ו"מחלת נפש" המופיעים בחוקי המדינה אכן מתייחסים למצב פסיכוטי. כך בחוק הטיפול בחולי נפש 1991,[3] וכן בחוק העונשין ("מחלה שפגעה ברוחו" של אדם).[4] מושג רחב יותר של "נכי נפש" מופיע ב"חוק לשיקום נכי הנפש בקהילה" משנת 2000.[4] המושגים "טירוף הדעת" או "בלתי שפוי בדעתו" המתייחסים גם הם למצבים פסיכוטיים, מופיעים בישראל במסמכים של מוסדות ממשלה וחברות ביטוח.

הגדרה

עריכה

רבים מהפסיכואנליטיקאים שעסקו בתחום הבריאות והחולי הנפשיים הדגישו את הקשר לסביבה ולשלב ההתפתחותי ("העיקרון האפיגנטי"). ביניהם מוכר במיוחד אריק אריקסון אשר תיאר נורמליות כיכולת לבצע תהליכים הסתגלותיים מסוימים בכל שלבי החיים. פסיכואנליטיקאים רבים, ובראשם פרויד, טענו שבריאות נפשית היא מונח תאורטי, שלא ניתן להשיגו בפועל. פרויד תיאר נורמליות כ"פיקציה שעברה אידיאליזציה". בדומה לזה, קורט איסלר סבר כי לא ניתן להגיע לנורמליות מושלמת משום ש"האדם הנורמלי חייב להיות מודע לחלוטין למחשבותיו ולרגשותיו". כתמונת ראי להשקפה זו, ישנם היום כאלו, כדוגמת תומאס סאס, הסוברים שהתחלואה הנפשית אינה קיימת במציאות, וראיית התנהגויות מסוימות כנובעות ממחלת נפש היא תולדה של תפיסה חברתית שאינה מסוגלת לקבל את החריג.

גם הקו המפריד שהיה קיים בין תחלואה נפשית לגופנית היטשטש בשנים האחרונות באופן ניכר. למחלות פסיכיאטריות רבות אותרו סמנים גופניים (שינויים הורמונליים, שינויים מבניים במוח, שינויים בדרכי ההתבטאות של רצפטורים מוחיים וכדומה), ולעומת זאת, למחלות גופניות יש לא פעם תסמינים נפשיים. הדבר הוביל להוצאה של מושגים כמו "הפרעות על בסיס אורגני" מה-DSM, מתוך מחשבה כי כל ההפרעות הנפשיות הן בעלות מרכיב אורגני.

ה-"DSM-5" מגדיר את ההפרעה הנפשית כתסמונת המתאפיינת על ידי הפרעה משמעותית מבחינה קלינית בקוגניציה, הוויסות הרגשי או ההתנהגות של אדם, המשקפת דיספונקציה (הפרה) בתהליכים הפסיכולוגיים, הביולוגיים או ההתפתחותיים שעליהם מושתת התפקוד הנפשי. ההפרעות הנפשיות מתלוות בדרך כלל במצוקה משמעותית או בפגיעה משמעותית בכושר החברתי, התעסוקתי או בתחומי פעילות אחרים.

המחלות יכולות להופיע בחומרה משתנה ובזמנים שונים – הפרעה יכולה להיות כרונית, זמנית וכו'. התחושות אותם חווה האדם הלוקה במחלה מובעות בצורה קיצונית והן אף מקשות על תפקודו במהלך היום.[5]

תגובות צפויות או מוסכמות תרבותית למצב דחק שכיח או לאובדן אינן נחשבות להפרעות נפשיות. גם התנהגות חריגה מבחינה חברתית (פוליטית, דתית או מינית) וסכסוכים שהם בבסיסם בין הפרט לחברה, אינם נחשבים הפרעות נפשיות, פרט לחריגות או סכסוך הנובעים מדיספונקציה של הפרט כפי שהוזכרה בהגדרה של ההפרעות הנפשיות.[6]

היסטוריה

עריכה

תרבויות העת העתיקה

עריכה

בתקופות קדומות של התרבות המערבית ובחברות אחרות (בחלקן עד היום) התייחסו להפרעות נפשיות כאל כניסתם של שדים ורוחות או דיבוק אל גופו של האדם. ההחלטה אם הדיבוק שאחז באדם הוא רוח טובה או רעה, הייתה תלויה בדרך כלל בתסמינים שהתבטאו אצלו – אם הייתה לדיבורו ולהתנהגותו משמעות דתית או מיסטית, ייחסו את הדיבוק לרוח טובה או אל, והפרט זכה לרוב ליחס של כבוד וחרדת קודש; אך רוב הדיבוקים נתפסו כפרי מעשיהם של אלים זועמים או רוחות רעות, בעיקר כשהאדם נעשה נסער או פעיל מדי.

שיטת הטיפול העיקרית בדיבוקי שדים הייתה גירוש שדים, באמצעות טכניקות מגוונות שכללו כישוף, תפילות, השמעת קולות, הלקאה ושימוש בשיקויים שונים, כגון משלשלים שנרקחו מצואת כבשים ומיין, כדי שהגוף יהפוך למקום לא נעים, עד שהרוח הרעה תסתלק מתוכו.

מגרשי השדים היו לרוב שמאנים, ובמצרים ויוון העתיקות תפסו את מקומם כוהני דת, שבהדרגה שילבו כישופים עם שיטות טיפול הומאניות יותר, כגון שיכון החולים במקדשים, יחס אוהד ופעילות נעימה כגון משחקים וטיולים. מקדשי הריפוי היוונים קמו בתור הזהב של יוון תחת שלטונו של המנהיג האתונאי פריקלס (461–429 לפנה"ס). בתקופה זו חלה התקדמות רבה בהבנת הפרעות נפש ובטיפול בהן כאשר אבי הרפואה המודרנית, היפוקרטס (460–377 לפנה"ס) היה הראשון שהתייחס להפרעות אלה בכתביו. היפוקרטס שלל את חלקם של אלוהויות ושדים בהתפתחות מחלות, ועמד על דעתו כי להפרעות נפש יש סיבות טבעיות ויש לטפל בהן כמו במחלות אחרות: "אני כשלעצמי אינני מאמין כי גוף האדם טומא אי פעם על ידי אל"[7] היפוקרטס האמין כי הפרעות נפש נובעות מפתולוגיה במוח, וסיווגן לשלוש קטגוריות כלליות: מאניה, מלנכוליה ודלקת מוח. הטיפולים עליהם המליץ היפוקרטס היו מתקדמים בהרבה מטקסי גירוש השדים שרווחו בימיו, וכללו מנוחה, אורח חיים סדיר, פרישות מינית, התעמלות והקזת דם בעת הצורך. עם זאת היפוקרטס היה במקרים רבים רחוק מאוד מהאמת – הוא סבר שהיסטריה אצל נשים נובעת מנדידת הרחם לחלקים שונים של הגוף בכיסופיו לילדים (לטיפול במחלה המליץ על נישואין). הוא שגה גם בקיומם של 4 נוזלי גוף או מרות (דם, מרה שחורה, מרה צהובה וליחה) – הוא טען שכשהמרות מתערבבות נוצרות מחלות פיזיות ונפשיות.

כמה רופאים יוונים ורומים המשיכו בעבודתו של היפוקרטס, ובתקופה זו הועסקו חולי הנפש דרך קבע בשלל פעילויות מרגיעות לנפש. אחד הרופאים היוונים רבי ההשפעה היה גאלנוס (130–200 לספירה) אשר חילק את הסיבות להפרעות פסיכולוגיות לקטגוריות פיזיות ונפשיות. בין הסיבות שמנה להפרעות נפשיות היו: צריכת אלכוהול מופרזת, הלם, פחד, גיל ההתבגרות, שינויים במחזור החודשי, תהפוכות כלכליות ואהבה נכזבת.

בימי הביניים התפתחויות אלה בהבנת מחלות הנפש נזנחו. תרומותיהם של היפוקרטס ושל הרופאים היוונים והרומים שפעלו אחריו אבדו עד מהרה בתהומות האמונות הטפלות העממיות, וחלק מהרופאים של רומי חזרו לצורה כלשהי של אמונה בשדים וברוחות כגורם המונח ביסוד ההתנהגות החריגה.

תקופת ימי הביניים

עריכה

בתקופת ימי הביניים באירופה (500–1500 לספירה) הייתה החקירה המדעית של ההתנהגות החריגה מוגבלת למדי, והטיפול בבעלי הפרעות נפש התאפיין בטקסים ובאמונות טפלות יותר מאשר בניסיון להבין את מצבו של האדם. בתקופת ימי הביניים הופיעה מגמה מוזרה בהתנהגות החריגה, שהייתה כרוכה בהתפרצות רחבת היקף של הפרעות התנהגות קבוצתיות שנראו כמקרים של היסטריה ונקראו "טירוף המונים"; קבוצות שלמות של בני אדם נפגעו בבת-אחת. בימי הביניים באירופה היה הטיפול בחולי הנפש נחלת הכנסייה. המנזרים שימשו בתי מחסה ואתרי כליאה. בראשית התקופה טופלו חולי הנפש בדרך כלל בעדינות ניכרת. ה"טיפול" כלל תפילות, מים קדושים, שמנים ומשחות מקודשים, נשימה או רוק של הכמרים וכו'.

באירופה של המאה החמש-עשרה והשש עשרה התקיים ציד מכשפות רחב היקף, שבמסגרתו הואשמו בני אדם רבים (בעיקר נשים) בסטייה מהאמונה הנוצרית ונענשו על כך. אחוזי דיבוק נחשבו למי שכרתו ברית עם השטן, שנחתמה בדם בתוך ספר שהשטן הגיש להם לחתימה, ברית שהעניקה להם כוחות על טבעיים.

העת החדשה והמודרניות

עריכה

תקופת הרנסאנס

עריכה
 
חולים במחלות נפשיות חמורות או פיגור שכלי קשה היו מוחזקים בעבר בבתי חולים לחולי נפש. הציור מאת ארמאן גוטייה משנת 1857 מציג שמונה חולות כאלה בחצר בית החולים סלפטרייר בפריז. הן מייצגות בכוונת הצייר מקרים של ארוטומניה, מאניה, דמנציה, פסיכוזה הלוצינטורית, מלנכוליה, מגלומניה, "שיתוק כללי" שבעגבת, ופיגור שכלי חמור.

בראשית תקופת הרנסאנס שבה והופיעה החקירה המדעית, הרופא השווייצרי פאראצלסוס (1490–1541) היה אחד המבקרים הראשונים של האמונות הטפלות הנוגעות לדיבוקים. במאה השש עשרה חוללה הנזירה תרזה זינוק רעיוני כאשר הייתה ממונה על קבוצת נשים שסבלה מהיסטריה, היא טענה שנשים אלו לא סובלות מדיבוק אלא הן "כמו חולות".

החל מהמאה השש עשרה גדל מספרם של מוסדות מיוחדים שנקראו בתי מחסה ונועדו לטיפול בחולי נפש. בתי המחסה הראשונים היו נוראיים, ודמו לבתי מאסר יותר מאשר לבתי חולים, חולים ששהו בבתי מחסה אלו בצרפת ובווינה נכלאו בצינוק ותאם לא נוקה מעולם. מבקרים יכלו להביט בהם בתשלום סמלי של פני אחד. בשנת 1793 שינה זאת פיליפ פינל, כאשר פתח את שרשראותיהם של החולים ושחרר אותם לחופשי לחצר בית המחסה. הוא היה הראשון שטיפל בחולים אלו בגישה שיקומית.

המאות ה־19 וה־20

עריכה

בתחילת המאה ה-19 החלו לקשר את מחלות הנפש לפגיעות ראש.[8] מדעי המוח המשיכו להתפתח בצורה ניכרת במהלך המאה ה-20 ואפשרו הבנה מעמיקה יותר של הקשר בין המוח להיבטים רגשיים שונים.

שנים אלו בישרו את צמיחת המחקר המדעי, ההתקדמויות הבולטות ביותר הן אלה שחלו בחקר הגורמים הביולוגיים והאנטומיים שביסוד ההפרעות הגופניות והנפשיות גם יחד. בין התגליות המשמעותיות נמצא הגורם והטיפול למחלת עגבת המוח.

אמיל קרפלין היה הפסיכיאטר המדעי הראשון שסיווג הפרעות נפשיות על פי תסמונות ולא על פי תסמינים, בספרו "ספר לימוד בפסיכאטרייה" שראה אור בשנת 1883 הדגיש את חשיבות הפתולוגיה של המוח בהפרעות נפש. בשנת 1952 יצאה לאור המהדורה הראשונה של DSM ‏(DSM I), המבוססת על גישתו של קרפלין, ונכללו בה 60 הפרעות נפשיות.

אבחון וסיווג

עריכה
  פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: הרבה הפרעות שאינן הפרעות נפשיות נדחפו לכאן, והרבה סוגים של פוביות ועוד חסרים.

קיימות שתי שיטות סיווג עיקריות של הפרעות נפשיות, ששתיהן נוצרו בעיקר כדי לשרת צרכים פרקטיים – השיטה האמריקאית מתוארת ב-DSM-5, והשיטה האירופאית, המתוארת ב-ICD10, ומהווה חלק משיטה כללית לסיווג כל המחלות. ההבדלים בין השתיים מעטים.

הסיווגים העיקריים של הפרעות נפשיות הם:

גורמים

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פיזיולוגיים

עריכה

גורם זה יכול לנבוע מפציעות קשות המלוות לרוב עם טראומה גופנית, במקרים קיצוניים אם יש זיהום או מחסור גדול בוויטמינים תוכל להיות השפעה נפשית, כל זאת פוגע בתפקוד התקין בגוף, פוגע במערכת העצבים, ואף גורם לפסיכוזות.

פסיכולוגיים

עריכה

אדם הנקלע למצוקה נפשית קשה, כגון: טראומה, בדידות, אובדנות, דיכאון קליני ועוד, יכול במקרים מסוימים לפתח סוגים שונים של הפרעות נפשיות, כגון: הפרעת דחק פוסט-טראומטית, סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית ועוד, במקרים קיצוניים אדם יכול לפתח הפרעות נפשיות מאחר שימוש בסמים פסיכדלים. כאשר יש מקשיים בנפש והתפיסה הפסיכולוגית זה אכן יכול לערער את בריאות הנפש.

חברתיים

עריכה

הסביבה בה האדם גדל משפיעה רבות על התעוררות המחלות הנפשיות, לדוגמה: כאשר החברה סביב הפרט אינה תומכת בדימוי הגוף שלו, הדבר עלול להוביל להפרעות אכילה.[9]

אפידמיולוגיה

עריכה

בעולם

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בישראל

עריכה

על פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל מהשנים 2003–2004, כ-325 אלף איש, שהם 8% מכלל בני 21 ומעלה דיווחו על קיום סימפטומים של הפרעה רגשית (חרדה או דיכאון) אחת לפחות. ל-5% מהם הייתה אבחנה של "הפרעה רגשית" ול-4% הייתה אבחנה של הפרעת חרדה[דרוש מקור: 4 אחוז מתוך ה8?!?? יש כאן טעות]. 6% על פי סקר הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2004 2003 מכלל בני 21 ומעלה, פנו לקבלת סיוע מאיש מקצוע בתחומי הייעוץ וטיפול הנפשי בשנה שקדמה לסקר. ככלל הפרעות החרדה היו שכיחות יותר בקרב נשים (6.9%) מאשר בקרב גברים (4.1%). שכיחות הפרעות חרדה בקרב נשים הייתה 4.7% ובקרב גברים 3.1%. שכיחות הפרעות הרגש והחרדה הייתה גבוה במיוחד בקרב נשים ללא בני/בנות זוג שהיו להם בני זוג בעבר (פרודות גרושות ואלמנות). מבין המדינות המפותחות שהשתתפו בסקר בריאות הנפש בעולם (2003–2004) אחוז המאובחנים עם הפרעות חרדה או דיכאון שמצבם הוגדר חמור, היה הגבוה ביותר בישראל בהשוואה לכל המדינות שהשתתפו בסקר. הפרעות דיכאון או חרדה שאינן מלוות בתחלואה גופנית הן היוצא מהכלל. בכל המדינות הפרעות דיכאון או חרדה אשר מלוות בתחלואה הגופנית היו שכיחות הרבה יותר מהפרעות דיכאון או חרדה שאינן מלוות בתחלואה גופנית. הסובלים מהפרעות דיכאון או חרדה ומכאבים ממושכים מדווחים הרבה יותר על בעיות שינה מכל ארבעת הסוגים, בהשוואה למי שלא סובל מהפרעות דיכאון או חרדה או כאבים. בעיות השינה כללו קושי להירדם קושי להמשיך לישון, יקיצה מוקדמת ועייפות לאורך היום.[10]

התמודדות והשלכות

עריכה

האדם ומשפחתו

עריכה

כאשר אדם מתמודד עם הפרעה נפשית, מצבו והתמודדותו משפיעים רבות על משפחתו ועל האנשים הקרובים אליו. עצם גילוי העובדה שבן המשפחה מאובחן באבחנה פסיכיאטרית יכולה ליצור תחושה של משבר. בני המשפחה והקרובים צריכים לעבור תהליך של קבלת המצב החדש, הבנה והשלמה עם כך שהאדם לא בהכרח ישוב להיות זהה למה שהיה בעבר וכך גם המארג המשפחתי והקשרים הבין אישיים בינו לבינם.[11][12]

יחס המשפחה והאנשים הקרובים אל האדם המתמודד עם הפרעה נפשית הוא גורם חשוב בתהליך ההתמודדות וההחלמה שלו. היחס מהקרובים יכול להיטיב עימו ולסייע לו בהתמודדות, בתהליך השיקום ובחזרה לתפקוד, ומנגד היחס מהמשפחה והסביבה עלול גם להקשות עליו ולהוסיף קשיים ומצוקה נוסף על אלו שהוא חווה בעצמו.

השלכות על הזוגיות

עריכה

בתוך קשר זוגי, להופעת הפרעה נפשית או להתפרצות חוזרת שלה, יש השפעה רבה. שני בני הזוג – המתמודד/ת עם המחלה ובן/בת זוגו – עומדים בפני התמודדות לא פשוטה. כמו בהתמודדות עם מחלה פיזית, האדם נדרש להתמודד עם המחלה עצמה, ועם השלכותיה על הקשר הזוגי. הוא מתמודד מול קושי, בדרך כלל עסוק בעצמו ובסבלו, ולעיתים נזקק לטיפול תרופתי ואף לאשפוז. פעמים רבות, בן זוגו חש שחל שינוי באדם שהכיר, והוא צריך לגייס מאמצים כדי לזכור עם מי הוא נמצא בזוגיות, ולהאמין שזהו אותו אדם שהוא אוהב.[13][14][15]

הזוגיות עצמה יכולה להוות כלי חשוב להתמודדות ולהחלמה למתמודדי נפש. התחושה שיש מישהו שאוהב ללא תנאי, שמהווה משענת ושותף למסע – גם אם לא בהכרח מבין אותו עד נבכי הנפש – יכולה לשפר את הדימוי העצמי, לשפר את מצב הרוח ולתרום רבות למתמודד. הדבר החשוב ביותר בזוגיות בכלל ובצל הפרעות נפשיות בפרט הוא היכולת לדבר ולשתף פעולה. ככל שבני הזוג יצליחו יותר לשתף זה את זה בקשייהם, כך גובר הסיכוי שיוכלו לעזור זה לזה ולתת למחלה להיות ברקע ולא בקדמת חייהם. בנוסף, חשוב מאוד שבן הזוג של המתמודד יהיה שותף בתהליך שעובר המתמודד – יכיר את מטפליו ואת הסימנים שכדאי לשים אליהם לב.

גם רשת תמיכה רחבה יותר לשני בני הזוג חשובה מאוד. חברים ומשפחה שתומכים, גופים מטפלים. ככל שרשת התמיכה של בני הזוג תהיה רחבה ויעילה יותר, כך עולה הסיכוי שיצליחו לשמור על זוגיות תומכת וטובה.

השפעת הסטיגמה על המשפחה

עריכה

הסטיגמה הקיימת בחברות רבות כלפי אנשים בעלי הפרעה נפשית אינה משפיעה רק על האדם המתמודד עם הפרעה זו, אלא גם על בני משפחתו. מרבית בני המשפחה של המתמודדים עם הפרעות נפשיות חשים שלא רק המתמודד עצמו סובל מהסטיגמה אלא המשפחה כולה.[16][17]

ישנם מחקרים המראים את השפעת הסטיגמה על בני המשפחה. לדוגמה, מחקר שנערך על ידי וואהל והרמן מצא שמעל ל-50% מבני המשפחות של מתמודדי נפש מעידים על כך שהסטיגמה היא בעלת השפעה שלילית על חייהם בתור בני משפחה של מתמודדים עם מחלות נפש. רק חלק קטן מהם ידע להצביע על דרכים ספציפיות שבהן הסטיגמה משפיעה על חייהם. החוקרים הסיקו שבני המשפחה חווים תחושת סטיגמה באופן מפושט, אך לא יודעים להסביר במילים את ההשלכות הספציפיות של הסטיגמה. בני המשפחה שידעו לזהות דרכים ספציפיות שבהן הסטיגמה משפיעה עליהם לרעה הצביעו על מספר השפעות שליליות. רובם העידו על כך שהסטיגמה פוגעת ביחסים בתוך המשפחה הקרובה לאדם המתמודד, חלקם הצביעו על השפעה שלילית על היחסים עם בני משפחה אחרים וחלקם הצביעו על השפעה שלילית על היחסים עם המתמודד עצמו. בנוסף, נמצא שבני משפחה של מתמודדים עם הפרעות נפשיות מרגישים שהערכתם העצמית נפגעה כתוצאה מהסטיגמה.[18]

הליך הפלילי

עריכה

הליך הפלילי מזמין קשיים רבים לאנשים עם הפרעות נפשיות ומדינות רבות מנסות למצוא פתרונות לבעיות אלה. כך, במחקר שבדק את תפיסת המאובחנים כחולי נפש ביחס למערכות אכיפת החוק ב־27 מדינות שונות, 17 אחוזים מהנשאלים שהיו מאובחנים כחולים במחלת הסכיזופרניה דיווחו שהמשטרה התנהגה אליהם בצורה גרועה יותר משהיא מתנהגת לשאר האוכלוסייה.[19]

המתאם שבין מחלה נפשית כרונית לבין הפרת החוק מעסיק את ציבור החוקרים בארצות הברית מאז שנות ה-20 של המאה ה-20[20] מחקרים מצביעים על כך שנכון להיום בארצות הברית כמות האנשים המאובחנים כחולי נפש ושוהים בבתי כלא גבוה מכמותם במחלקות פסיכיאטריות.[21] לפי מחקר אחד כ-14% מהגברים וכ-31% מהנשים השוהים בבתי כלא בארצות הברית, סובלים ממחלה נפשית כרונית.[22] במחקר אחר נמצא כי אצל עבריינים שאובחנו כחולי נפש קיים סיכוי גבוה פי שלושה ביחס לאוכלוסייה שאינה מאובחנת ככזו להיות עם היסטוריה של מאסר, מעצר וריצוי עונש.[23] הדיווח האחרון של מערכת אכיפת החוק בקליפורניה מצביע על העובדה שכ-30% אחוזים מהאסירים במחוז מוכרים למערכות בריאות הנפש.[24] הסבר אחד לנתון זה נסמך על העובדה שבארצות הברית הזניחו את תחום בריאות הנפש לאורך שנים רבות (החל מסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, באמצעות תוכנית האל מיסוד) ונתנו לאוכלוסייה זו להידרדר לעבריינות, וכך הרצון לחסוך כסף לתקציב האמריקאי, הביא בסופו של דבר להוצאה גבוהה בהרבה המופנית למסלול הכליאה.[21][25] בנוגע לפניות המופנות למשטרה, מחקר עדכני מצביע שבעיריית בוסטון בין 6 ל-7 אחוזים מהפניות המופנות למשטרה המקומית, עוסקות בסוגיות הקשורות לבריאות הנפש.[26]

הקשיים שהמערכות מתמודדות עם המאובחנים כחולי הנפש הנמצאים בהליך הפלילי, מאפיינים את כל שלבי ההליך החל מהמעצר, דרך השפיטה עד לגזר דין וריצוי העונש או הליך השיקום, כאשר מערכות אלה אינן מצליחות להתמודד עם אוכלוסיית המאובחנים כחולי נפש ומשכך נכשלות בהתייחסות אליהם.[20] יתרה מזו, אנשים המאובחנים כחולי נפש וצורכים חומרים פסיכואקטיביים נתקלים בקשיים לא שגרתיים מול מערכות אכיפת החוק, כך שהם נכלאים לתקופות ארוכות יותר והם מתויגים ביתר קלות כאינם ברי שיקום.[27] נוסף על כך, אנשים המאובחנים כחולי נפש נוטים יותר לחוות חוויה טראומטית ביחס לשאר האוכלוסייה, במהלך שהותם בכלא, כמו כן הם נוטים יותר להפוך להיות קרבנות של התעללות נפשית ומינית בבית כלא, בקלות יתרה מבודדים אותם משאר אוכלוסיית הכלא, ולמרות קשיים אלה, רובם אינם מקבלים טיפול נפשי בין כותלי הכלא.[23] כמו כן מחקרים מצביעים שאנשים שהתמודדו בעבר עם נטיות אובדניות בהגיעם לבתי כלא לעיתים קרובות מוכנסים לחדרי השגחה או בידוד, שם נלקחים מהם בגדיהם, רכושם וכבודם, מה שלעיתים קרובות משפיע על הרצון של האסירים/עצירים לשתף במצוקותיהם הנפשיות, דבר העלול לגרום להם להיעזר בעזרה המוצעת להם באמצעות אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש ואולי להימנע מביצוע מעשה אובדני.[28] כאמור, לאור פגיעה מתמשכת בשירותי בריאות הנפש בארצות הברית, בתי כלא מספקים את השרות העיקרי לאוכלוסיית פגועי הנפש, באמצעות צוות שלרוב לא הוכשר לטפל באוכלוסייה זו.[29] כמו כן מערכות אכיפת החוק טועות בזיהוי אנשים כחולי נפש, טעויות הבאות לידי ביטוי באבחון חסר מחד ובאבחון יתר מאידך.[31] יתרה על כך בדומה לשאר האוכלוסייה גם שוטרים נוטים לחשוב שאנשים שאובחנו בעבר כחולי נפש הם יותר מסוכנים לציבור מאשר שאר האוכלוסייה.

בחלק גדול מהמקרים בהם אנשים המאובחנים כחולי נפש אינם מתנהגים במרחב הציבורי כמצופה מהם, המשטרה מתערבת ומכאן שהמשטרה באה במגע לעיתים קרובות עם אוכלוסייה זו[32] ממצאי מחקר שחקר את מאפייני האנשים שנהרגו על ידי משטרת ארצות הברית (1099) בשנת 2015, גילה ש-23 אחוזים מהם (251) אובחנו בעברם כחולי נפש.[33]

כאמור, באופן היסטורי פגיעה בשירותי בריאות הנפש הביאה לעלייה בהוצאה הכספית של מערכות אכיפת החוק, באופן ספציפי מחקרים שנערכו בארצות הברית מצביעים שבאופן היסטורי מיעוטים (שחורים והיספאנים) משתמשים פחות בשירותי בריאות הנפש ביחס לשאר האוכלוסייה, ומשכך לאנשים החשודים כחולי נפש ושייכים לקבוצת מיעוט קיים סיכוי גבוה יותר להיפגש עם מערכות אכיפת החוק, מספר הסברים ניתנו למיעוט שימוש בשירותי בריאות הנפש אצל מיעוטים, החל מחוסר כשירות תרבותית של שירותי בריאות הנפש ועד לאפליה שאוכלוסייה זו חווה באמצעות שירותים אלה. כמו כן מצביעים החוקרים שמיעוטים חווים אפליה ממערכות אכיפת החוק וזאת גם מסיבות הכרוכות בגזענות וגם כי קשה להם להתרגל לסדר יום במתקני אכיפת החוק (בתי מעצר ומאסר) שהוא שונה מאוד מסדר יומם לפני הכניסה למתקנים אלה.[34]

בישראל מבקר המדינה בשנת 2019 (דוח שנתי 69 ב) ביקר את חוסר המוכנות של משטרת ישראל בטיפול באנשים עם מוגבלות. ביקורת המבקר מתייחסת להיעדר בהכשרות שוטרים לטיפול באנשים עם מוגבלות ומקרים רבים שבהם שוטרים לא יודעים לזהות כי החשוד או הנפגע מתמודד עם מגבלה, כמו כן לדברי המבקר המשטרה נמנע לעיתים קרובות לספק התאמות נגישות בהתאם לחובותיו על פי חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), תשס"ו–2005. בדוח הסנגוריה הציבורית (אוגוסט 2020) מציין הסנגור כי הסניגוריה הציבורית, המייצגת רבים מבין הנאשמים עם מוגבלויות, מתריעה מזה זמן רב על הפלייתם לרעה ועל חוסר הצדק הגלום בכך שבהיעדר התאמות ראויות ומסגרות טיפוליות תומכות, נשלחים נאשמים לריצוי עונשי מאסר בפועל אף על פי שעונש זה אינו מתאים למצבם. כמו כן מתריע הסנגור על היעדר הסדרה משפטית להתמודדות הולמת של מערכת אכיפת החוק עם עוברי חוק עם מוגבלויות ועל הפעלה נרחבת של סמכויות המעצרים על ידי המשטרה כנגד אנשים עם מוגבלויות, על אף הפגיעה הקשה שהמעצר גורם לחשודים הנמנים עם אוכלוסייה זו.

גישות למעורבות המשפחה בטיפול

עריכה

קיימים מודלים וגישות המעודדים את מעורבות המשפחה בטיפול שמקבל האדם המתמודד, מתוך הנחה כי למעורבותם תפקיד מכריע בתהליך ההחלמה שלו.

מודל ה-FCC) family centred care) מקדם את מעורבות המשפחה בטיפול במתמודד. מטרת המודל היא להעצים את המתמודד ומשפחתו, ואת הקשרים הבין אישיים, התקשורת ושיתוף הפעולה שלהם. זאת מתוך הנחה כי המתמודד ומשפחתו חווים את ההפרעה יחד. גישה זו רואה את המתמודד ומשפחתו כמומחים, כלומר כבעלי ידע על מצבם מתוך חוויתם וניסיונם האישיים.[35]

הגישה ההקשרית מעודדת גם היא את מעורבות המשפחה בטיפול, גישה זו שמה דגש על ההקשר המערכתי של המתמודד ולכן מטרת הטיפול בה היא קידום ההבנה והאמון בין בני המשפחה באמצעות חשיפה וגיוס משאבים שקיימים במשפחה, לדוגמה, אכפתיות ואמון. הגישה רואה במשפחה שותפה מלאה לתהליך ההחלמה של המתמודד ולכן מתמקדת בטיפול המקנה רווחה גם למשפחת המתמודד וגם למתמודד עצמו.[11]

בעבר רווחו גישות ותיאוריות אשר הטילו את האשמה בפרוץ ההפרעה הנפשית על בני המשפחה, ובמיוחד על האמהות[36] – אך בימינו אנשי המקצוע אינם מחזיקים יותר בגישות והסברים אלו.[12]

יחס הקהילה הקרובה

עריכה

נושא חשוב מאוד ביחס הסביבה הקרובה אל האדם המתמודד הוא ההתייחסות לאדם כאל אדם ולא כאל אבחנה, כלומר לא לתת להפרעה שבה הוא מאובחן למחוק כל מרכיב אחר בזהותו ולהפוך לדבר האחד והיחיד שמכיב את היחס אליו. ההתייחסות המיטיבה למתמודד היא ההתייחסות לאנושיות שלו, גם כאשר הוא אבוד או שקוע בייאוש ובייסורים.[37] במילים אחרות, מצד סביבתו הקרובה, מה שייטיב עם האדם המתמודד ויעזור לו לעבור את המשבר ולהשתקם הוא שימשיכו להתייחס אליו כאל אדם אנושי, בעל ערכים, אמונות, תחביבים ושאיפות. שיאמינו ביכולתו לעבור תהליך ולהגיע למצב של תפקוד, שיאמינו שיש לו עתיד בעל משמעות, שיאמינו שיש לו יכולת לחיות חיים מלאי משמעות ומימוש יעדים. הדגשת החוזקות של האדם היא שתסייע לו לצאת מהמשבר אל עבר תהליך ההחלמה.[38]

פטרישיה דיגן, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית בעלת ידע מניסיון אישי, שבעצמה אושפזה במחלקות פסיכיאטריות בגיל צעיר וקיבלה אבחנה של סכיזופרניה, כתבה רבות על האופן שבו משפחות יכולות לתמוך בתהליכי ההחלמה של יקיריהן, והאופן שבו סבתה תמכה בתהליך ההחלמה האישי שלה: "אני ישבתי בכורסא יום אחרי יום. וכל יום, סבתא שלי הייתה נכנסת לסלון שבו ישבתי ועישנתי סיגריות, והייתה אומרת: פטרישיה, את רוצה לצאת לקנות מצרכים? ואני הייתי אומרת לא. והיא הייתה הולכת. אישה חכמה מאוד. היא הלכה. היא לא נדנדה לי. אם היא הייתה מנדנדת לי הייתי נסוגה מיד אל תוך עצמי ונעשית קשה כמו אבן. פעם ביום, אבל כל יום. יום אחד, מסיבה כלשהי שאותה אני לא יכולה להסביר, אמרתי: "כן, אלך איתך לקנות מצרכים". [...] אני חושבת שהדבר המשמעותי יותר היה הרעיון שסבתא שלי הייתה מגיעה פעם ביום, כל יום, וקוטעת את השיכחון אפוף-העשן שלי. היא הייתה מזכירה לי מדי יום שקיים עולם שלם בחוץ. עולם טוב. עולם שיכול להיות בשבילי. אבל היא בעצם אמרה לי גם: פטרישיה, אני לא יכולה להוציא אותך מהבית בעצמי. את מוכרחה לבחור לצאת".[39] בתיאור המפנה בו התחילה ההחלמה שלה, מתארת ד"ר דיגן את התרומה של הסביבה הקרובה ליכולתה להשתקם, לבחור מחדש להתמודד ולהחלים.

פעמים רבות נפגעי נפש מתמודדים עם רתיעה או פחד מגורמים מקצועיים וממערכת התמיכה המקצועית העוסקים בתחום בריאות הנפש ונותנים שירות למתמודדי נפש, ולכן נמנעים מלפנות אליהם לקבלת תמיכה ועזרה. חשש זה עשוי להיגרם כתוצאה מחוויה שלילית שחוו בעצמם בעבר מצד המערכת המקצועית, או מכך ששמעו על אנשים אחרים שנפגעו מהמערכת. בעקבות החשש הם נמנעים מפנייה לעזרה ואינם מודעים לכך שפנייה כזאת יכולה להוביל למפנה חיובי בחייהם ולעזור להם להתמודד עם המצב שלהם.[40] לסביבה הקרובה של אדם פגוע נפש, יכולה להיות השפעה חשובה על המוכנות שלו לפנות לגורמים מקצועיים. מחד, האנשים הקרובים יכולים לסייע לאדם למצוא את הדרך הנכונה עבורו לקבל עזרה ותמיכה, על ידי שכנוע ביכולתם של גורמי המקצוע לעזור ועל ידי מציאת איש המקצוע שיתאים לרוחו ולרצונותיו של האדם. מאידך, הסביבה הקרובה יכולה גם להזיק לאדם, בכך שתגרום לו להתבצר בהתנגדותו ולמנוע את קבלת העזרה.[12]

לכן, ישנה חשיבות רבה לכך שהקרובים לאדם המתמודד יהיו מודעים להשפעתם וליכולתם להיטיב עימו. כדי לעזור לאדם, על הסביבה להיות תומכת, מקבלת ולא שיפוטית. כדאי לפנות לאדם הסובל מההפרעה ולנהל עימו שיח כנה ופתוח לגבי המצב שלו, להציע לו פתרונות אפשריים וכדי להרגיע את חששו – להדגיש שכל עוד הוא לא מהווה סכנה לעצמו או לאחרים, לא ניתן לכפות עליו קבלת עזרה חיצונית (כפייה זו גורמת חשש לרבים מפגועי הנפש). אפשרות נוספת היא להציע לאדם המתמודד לחפש יחד איתו איש מקצוע מוסמך וללוות אותו בפנייה אליו, כדי שהאדם לא ירגיש לבדו בתהליך. קשיים עלולים להיווצר במקרים בהם המשפחה לא מקבלת ולא מבינה מה עובר על המתמודד, ובמקרים בהם המשפחה ומסגרות שיקום וטיפול שונות מטילות אחריות זו על זו ללא התחשבות ברצונו של המתמודד. הדבר עלול להוביל את המתמודד לאבד אמון, במשפחה ובגורמי המקצוע. השבת האמון אפשרית באמצעות הפגנת חמלה, סבלנות ותקווה.[11][41]

מבחינה רגשית, המשפחה היא הגורם הקרוב ביותר למתמודד, והגורם היחיד היציב והקבוע בחייו, כאשר גורמים אחרים יכולים להתחלף. לכן, משפחה שמקבלת כלים בעזרת הדרכה מקצועית יכולה לתרום רבות לשיקומו של בן המשפחה. בשנת 2003 ארגון הבריאות העולמי הכיר במקומה, בתרומתה ובעמדה של המשפחה של אדם פגוע נפש – כמרכיב חיוני באיכות שירותי בריאות הנפש.[42] לשם כך הוקמו בישראל מרכזי ייעוץ ותמיכה למשפחות של נפגעי נפש בפריסה ארצית, הן בקהילה והן בבתי-חולים פסיכיאטריים.[43]

טיפול

עריכה

כאשר אדם לוקה בהפרעה נפשית הוא יכול לפנות לרופא משפחה, או ישירות לפסיכולוג, פסיכיאטר או למרפאה לבריאות הנפש ציבורית על מנת לקבל טיפול הולם.[5] במקרה חירום יכול לפנות למיון של מרפאה פסיכיאטרית או של בית חולים פסיכיאטרי, בהתאם לחומרת המצב. מטרות הטיפול העיקריות הן: לקבוע את סוג ההפרעה ולזהות מה גרם לתחילתה ולבצע טיפול הנועד לצמצם או לרפא לחלוטין את הבעיה, למשל ידי טיפול במקור שלה.[44] בשנות ה-60 פותחה שיטת טיפול בפסיכותרפיה על ידי אהרון בק הנקראת "טיפול קוגניטיבי-התנהגותי". בטיפול זה בעצם שואפים לשנות בהדרגה מחשבות והתנהגויות לקויות. בכל סוג טיפול נפשי כזה, הטיפול מבוסס על הבנה של דפוס התנהגותו האישית של כל חולה בהתאם לגיל, תרבות, הכנסה, השכלה וכו'. המטפל פועל בדרכים פסיכולוגיות שונות על מנת ליצור שינוי בחשיבתו של המטופל וכך לשינוי התנהגותי תמידי. ישנם מספר עקרונות המשותפים לכלל הטיפולים והם: בניית הטיפול הנפשי בו יפעלו המטפל והמטופל, ברית בין המטפל והמטופל, שיתוף פעולה, מטרה אליה צריכים להגיע בסוף התהליך, מתמקד בהווה, חינוך המטופל להיעשות המטפל של עצמו, בדרך כלל מוגבל בזמן, הפגישות מובנות.[45]

לעיתים, הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי משולב עם טיפול תרופתי. ההחלטה אם להתחיל באחד מהטיפולים או בשילוב תלויה במספר גורמים: ההבחנה של ההפרעה, מידת החומרה של המחלה, התמדה בטיפול, סיכונים אפשריים וכו'.[46] במקרים בעלי חומרה דרך טיפול נוספת היא אשפוז-יום או אשפוז מלא במרכז רפואי פסיכיאטרי. האשפוז הפסיכיאטרי מומלץ בעיקר כשהמטופל אינו יכול לשהות בבית או בבית קרוביו מכיוון שהוא מסוכן לעצמו ולסביבה ולפעמים כשאין בסביבתו אפשרות לתמיכה נפשית והשגחה מתאימה. כלומר, הסימפטומים של ההפרעה חמורים אצלו במידה רבה.[5]

טיפולים תרופתיים יכולים לכלול לדוגמה תרופות נוגדות חרדה, הנוגדות דיכאון, נוגדות פסיכוזה (אנטיפסיכוטיות), תרופות מווסתות מצב רוח למניעת גלים דיכאוניים ומאניים, וכו'. דוגמאות של טיפולים הביולוגיים בהפרעות נפשיות הן למשל:

  • מלחי לתיום – כולל ליתיום קרבונט או ליתיום ברומיד היא תרופת יעילה לוויסות מצב רוח בהפרעה הדו־קוטבית ובהפרעות דומות לה. נחשבים לטיפול יעיל ובטוח תוך שמירה על כללים מסוימים של מעקב (ויצטום ומרגולין, 2009).
  • גרייה מגנטית TMS – באמצעות טיפול זה חל שינוי התנהגותי מוחי בחולים הסובלים מהפרעות דיכאוניות מסוימות. טיפול זה אינו מהווה סיכון והוא הוכח במקרים מסוימים כמשנה את חייהם של החולים.

הטיפולים הנפשיים כוללים כגון פסיכואנליזה, פסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, היפנוזה, טיפול באומנות ועוד שיטות רבות אחרות, לשיטות אלה יתרונות וחסרונות, אך בסופו של דבר הן מסייעות לחולה התמודדות עם המחלה.

במקרים רבים טיפול פסיכולוגי או טיפול ומעקב פסיכיאטרי באופן קבוע ולמשך זמן ארוך מציע דרכים טובות יותר להתמודדות עם בעיות קשורות לריפוי ולשיקום החולה.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי: בטיפול קוגניטיבי התנהגותי המטופל לומד מיומנויות שהוא יכול לשלב אותן בחיי היום יום על מנת להתמודד בצורה טובה יותר עם סיטואציות קשות.

משך הטיפול

עריכה

ההחלטה לגבי משך זמן הטיפול הנפשי נקבע על ידי המטפל והמטופל. אורך של טיפול ממוצע נע לפעמים בין חצי שנה לשנה וחצי, אולם קיימים טיפולים נפשיים קצרי מועד כוללים ארבעה עד שישה מפגשים. לפעמים הטיפולים קצרי המועד עלולים להיות חסרי תועלת מכיוון שההפרעה הנפשית מתפתחת במשך תקופה ארוכה. עם זאת, אם הטיפול ממוקד ייתכן ויהיו שינויים משמעותיים שיעזרו למטופל בהמשך. יש חשיבות רבה לשמירה על פגישות שבועיות מכיוון שזה מחזק את האמון בין המטפל למטופל ומאפשר סביבה בטוחה למטופל.[47]

יתרונות הטיפולים

עריכה

למשל, בטיפול קוגניטיבי התנהגותי המטופל לומד מיומנויות שהוא יכול לשלב אותן בחיי היום יום על מנת להתמודד בצורה טובה יותר עם סיטואציות קשות. הטיפול התרופתי עשוי להשפיע לטובה על ההיבטים הפיזיולוגיים של ההפרעה הנפשית. המטופל מציב את עצמו בתפקיד המרפא ובעצם הרצון שלו להעלים את המחלה מאפשר לשיפור במצבו.[44][48]

חסרונות הטיפולים

עריכה

הטיפולים צריכים להיות מתאימים לסוג ההפרעה. טיפול התנהגותי קוגניטיבי: טיפול התנהגותי קוגניטיבי עלול לא להועיל לאנשים שסובלים מבעיות נפשיות מורכבות או למשל לאנשים הסובלים מקשיי למידה. יש אנשי מקצוע הטוענים כי הטיפול הקוגניטיבי מתמקד בהווה וביצירת שינוי במחשבתו של האדם ללא התייחסות לגורמים שהובילו לבעיה, למשל: ילדות קשה. נוסף על כך הטיפול מתמקד באדם ולא מטפל בבעיות רחבות יותר בסביבת האדם שעלולות להשפיע על איכות חייו, למשל, בעיות במשפחה.[49]

טיפול תרופתי: טיפול תרופתי על סוגיו השונים עלול לפעמים להביא לתופעות לוואי בהתאם לסוג התרופה, כגון: הירדמות, רגישות לאור, פרקינסוניזם, אקטיזיה שכיחים, ירידה בחשק המיני, ולשפיכה לאחור, עייפות וטשטוש, פעמת, בחילה, חולשה, יכולות להחמיר תסמינים של הפרעה, יובש בפה, הרגשה לא נעימה בקיבה, אי שקט ורעב, חרדה, הקאות, הפרעה בשינה, עלייה במשקל, תופעות במערכת העיכול, חוסר תיאבון והזעה, עצירות, כאבי ראש, פרכוסים, חוסר מנוחה ואגיטציה עד עצבנות, פסיכוזה, כאבי שרירים, חלומות מטרידים, התמכרות, בעיה בהליכה הפרעה בראייה, פריחה ופגיעה בכדוריות הדם, ייתכן ויגרם מומים לעובר. תופעות הלוואי יכולות להיות קלות עד חמורות, להימשך זמן קצר או יותר, ולהישאר במעקב וקשר עם המטפל, לפעמים להיאזר בסבלנות ולתת סיכוי לתרופה כדי לבדוק אם היא מתאימה לטיפול. במקרים רבים, כמו בשאר ענפי הרפואה קיים החיסרון שהתרופות אינן מרפאות ומעלימות את המחלה אלא מדכאות את תסמיניה[46][50] ומאפשרות לחיות איתה תוך שמירה על איכות חיים.

השפעת על הפרט ועל סביבתו

עריכה

הטיפול הנפשי הוא טיפול בו האדם עובר תהליך פנימי ולכן הוא משפיע בצורה ברורה על האדם ועל סביבתו. הטיפול גורם להפחתת הסימפטומים של ההפרעה וכך ולמניעת החמרות חוזרות ועל ידי כך להקלה בסבל הנפשי של המטופל. הטיפול משפיע על המשפחה, על המצב הכלכלי של המטופל, על מערכות יחסים (ייתכן לטובה וייתכן לרעה), על קשרים חברתיים, על החלטות מקצועיות וכו'.[50][51]

שיקום

עריכה
  ערך מורחב – חוק שיקום נכי נפש בקהילה

אדם בן 18 ומעלה שנקבעו לו לפחות 40% נכות רפואית על ידי המוסד לביטוח לאומי בעקבות הפרעה נפשית, זכאי לקבל שירותי סל שיקום במסגרת משרד הבריאות.[52]

ראו גם

עריכה
 
פורטל

לעוד ערכים בתחום הפסיכולוגיה, ראו פורטל:פסיכולוגיה.

לקריאה נוספת

עריכה
  • ד"ר אנטוניו מלצ'י, אזור הדמדומים של הנפש – על שיגעון, הזיות ומצבים אחרים של הנפש, הוצאת מטר, 2006.
  • מארי קארדינאל, מלים כדי לומר זאת, 1975, עברית: אדם, מוציאים לאור, 1985, תרגמה מצרפתית מרים טבעון
  • רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים (3 כרכים), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998.
  • יצחק לבב (עורך), Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel, הוצאת גפן, 2009. (מתוכו ניתן לצפות בפרק 4: mental disorders among the elderly population in Israel, באתר פסיכולוגיה עברית)
  • רונן דוד, מחלת נפש – המדריך להתמודדות ולהחלמה, בהוצאת החממה הספרותית (סטימצקי), 2012
  • שוקי שטאובר, בריאות הנפש בישראל, 2021.
  • ירון זילברשטיין, מעמדן של מחלות הנפש במשפט העברי: המחלה, החולה והחברה, ספר עמדות ב (תשע"א), עמ' 79–97.
  • עודד היילברונר, הדור של 1940 : חולי נפש בציבוריות הישראלית בעשור השני קתדרה, 168, תמוז, תשע"ח, עמ' 119–154.

Kaplan and Sadock's Synopsis of Psychiatry,Behavioral Sciences/Clinical Psychiatry, 8th edition,Williams and Wilkins, Baltimore, 2001

  • Pocket Guide to the ICD-10 Classification of Mental and Behavioural Disorders World Health Organization,Geneva Churchill Livingstone 1998
  • ICD-10 הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי – בעריכת:איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב, 1995 – לפי המהדורה משנת 1992 באנגלית

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: הפרעה נפשית
  ערך מילוני בוויקימילון: מחלת נפש
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הפרעה נפשית

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ICD-10 בעברית 1995, עמוד 13
  2. ^ Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM–5), WDC: American Psychiatric Association, 2013, עמ' 20
  3. ^ א. גרינשפן, י. מרגולין, א. ויצטום (עורכים), "פסיכיאטריה משפטית בישראל", הוצאה לאור אריה ניר, תל אביב 2009. עמודים 22–27
  4. ^ 1 2 גרינשפן, מרגולין, ויצטום, 2009, עמודים 34–36
  5. ^ 1 2 3 http://www.health.gov.il/Subjects/mental_health/Pages/default.aspx, בריאות הנפש (2015), משרד הבריאות
  6. ^ DSM-5, American Psychiatric Association Washington DC 2013 עמוד 20
  7. ^ Lewis, 1941, p.37
  8. ^ רמי רחמימוב (2004). מהפכת המוח: תקשורת, מחלות נפש וסמים. רעננה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד.
  9. ^ שינפלד, י' (1980). פסיכיאטריה. ירושלים: אקדמון; פסיכיאטר (ח"ת).
  10. ^ משרד הבריאות האגף לבריאות הנפש, הפרעות דיכאון וחרדה בישראל: ממצאים עיקריים מסקר בריאות הנפש בעולם
  11. ^ 1 2 3 ענת שליו ונעמי הדס לידור, "המטופל, המשפחה, והמערכת השיקומית בראי הגישה ההקשרית", מאי נראות לשותפות: נתיבי התמודדות והחלמה עם מחלה פסיכיאטרית במשפחה, כרך א', אחוה, 2017, עמ' 179–186
  12. ^ 1 2 3 תמי קויפמן, הסוד הכמוס – מחלת נפש במשפחה | תמי קויפמן, באתר פסיכולוגיה עברית
  13. ^ תומר און, "זוגיות עם פגוע נפש יכולה להפוך למתנה", באתר ynet, 20 בנובמבר 2015
  14. ^ אילאיל צין, סיפרתי לו שאני חולה במחלה פסיכיאטרית, באתר ynet, 3 ביולי 2012
  15. ^   עמותת אנוש – ריאיון עם אילאיל צין בתכנית "משפחה 10", סרטון באתר יוטיוב (אורך: 4:59)
  16. ^ Corrigan, P. W., & Miller, F. E., Shame, blame, and contamination: A review of the impact of mental illness stigma on family members, Journal of Mental Health 13(6), 2004, עמ' 537–548
  17. ^ לוי, א', חסון אוחיון, א', קרביץ, ש', וברת מידע בנושא מחלות נפש קשות ובני המשפחה., באתר אוניברסיטת בר-אילן, המחלקה לפסיכולוגיה, ‏ינואר, 2007
  18. ^ Wahl, O. F., & Harman, C. R., Family Views of Stigma, Schizophrenia Bulletin
  19. ^ Thornicoroft, G., Brohan, E., Rose, D., Sartorius, N, Leesee, M. & INDIGO Study Group. (2009). Global pattern of experienced and anticipated discrimination against people with schizophrenia: A cross-sectional survey. The Lancet, 373, 408–415.
  20. ^ 1 2 Lurigio & Swartz, (2000) Changing the Contours of the Criminal Justice System To Meet the Needs of Persons With Serious Mental Illness, Retrieved February 23, 2020, from (https://pdfs.semanticscholar.org/c96a/8a7246b42f49afd5035544904692984d8d89.pdf)
  21. ^ 1 2 Morgan, C. C. (2017). Three Generations of Injustice Are Enough: the Constitutional Implications Resulting from the Criminalization of the Mentally Ill, Southern University Law Review, Vol. 45, Issue 1, pp. 29–95.
  22. ^ Johnston, (2019), Reconceptualizing Criminal Justice Reform for Offenders with serious Mental Illness, Florida Law Review, Vol. 71 Issue 2, p515–567
  23. ^ 1 2 James, D. J., & Glaze, L.E. (2006). Mental health problems of prison and jail inmates. Washington, D.C.: U.S. Department of Justice. Retrieved from (https://www.bjs.gov/content/pub/pdf/mhppji.pdf)
  24. ^ California Department of Corrections and Rehabilitation. (2016) Retrieved from: (https://www.cdcr.ca.gov/wp-content/uploads/2019/12/an-update-to-the-future-of-california-corrections-january-2016-1.pdf?label=An%20Update%20to%20the%20Future%20of%20California%20Corrections%20(January%202016)&from=https://www.cdcr.ca.gov/reports/)
  25. ^ Slate, R. N., (2017). Deinstitutionalization, Criminalization of Mental Illness, and the Principle of Therapeutic Jurisprudence, Southern California Interdisciplinary Law Journal, Vol. 26 Issue 2, pp 341–356, 16p
  26. ^ Morabito, M. S., Savage, J., Sneider, L. & Wallace, K. (2018). Police Response to People with Mental Illnesses in a Major U.S. City: The Boston Experience with the Co-Responder Model, Victims & Offenders An International Journal of Evidence-based Research, Policy, and Practice Volume 13 – Issue 8: The Evolving Police Response to Individuals with Behavioral Health Challenges.
  27. ^ Osher, F., D'Amora, D. A., Plotkin, M., Jarrett, N. & Eggleston, A. (2012). Adults with Behavioral Health Needs under Correctional Supervision: A Shared Framework for Reducing Recidivism and Promoting Recovery. Council of State Governments Justice Ctr, New York, NY 10005 United States of America.
  28. ^ Way, B.B., Kaufman, A. R., Knoll, J. L. & Chlebowski, S. M. (2013). Suicidal ideation among inmate patients in state prison: Prevalence, reluctance to report, and treatment preferences. Behavioral Sciences & the Law, 31, 230–238.
  29. ^ Silva, M. M., Magaletta, P. & McLearen, A. M., (2018) Practicing in Corrections, In K. Fraling & R. N. Slate (eds.), Criminalization of the mental illness reader (pp. 121–131). Durham, NC: Carolina Academic Press.
  30. ^ Durham, M.L. (1989). The impact of deinstitutionalization on the current treatment of the mentally ill. International Journal of Law and Psychiatry 12:117–131.
  31. ^ Eckberk, D. A. & Dexter, K. (2018). Cultural Factors and Mental Illness, In K. Fraling & R. N. Slate (eds.), Criminalization of the mental illness reader (pp. 3–19). Durham, NC: Carolina Academic Press.[30]
  32. ^ Sheridan, E.P., and L.A. Teplin. (1981). Police referred psychiatric emergencies: Advantage of community treatment. Journal of Community Psychology 9:140–147; Teplin, L.A., and N.S. Pruett. (1992). Police as street corner psychiatrist: Managing the mentally ill. International Journal of Law and Psychiatry 15:139–156.
  33. ^ Saleh, A. Z., Appelbaum, P.S., Liu, X., Stroup, T. S., Wall, M., (2018). Deaths of people with mental illness during interactions with law enforcement, International Journal of Law and Psychiatry, 58, 110–116
  34. ^ Eckberk, D. A. & Dexter, K. (2018). Cultural Factors and Mental Illness, In K. Fraling & R. N. Slate (eds.), Criminalization of the mental illness reader (pp. 3–19). Durham, NC: Carolina Academic Press.
  35. ^ Gail MacKean, Wendy Spragins, Laura L'Heureux, Janice Popp, Advancing Family-Centred Care in Child and Adolescent Mental Health: A Critical Review of the Literature, Healthcare Quarterly 15sp, 2012-07-09, עמ' 64–75 doi: 10.12927/hcq.2013.22939
  36. ^ Cook, J. A., Pickett, S. A., & Cohler, B. J, Families of adults with severe mental illness--The next generation of research: Introduction., American Journal of Orthopsychiatry 67(2), 1997, עמ' 172–176
  37. ^ פטרישיה דיגן ד"ר לפסיכולוגיה. מתורגם., החלמה וקשר התקווה, באתר יוזמה דרך הלב, ‏16/9/1996
  38. ^ פטרישיה דיגן ד"ר לפסיכולוגיה, מתורגם., [https://www.yozma4u.co.il/files/zarchanim/recovery_story.pdf סיפור ההחלמה של פטרישיה דיגן: החלמה כתהליך בהכוונה עצמית של ריפוי ושינוי], באתר יוזמה דרך הלב, ‏2001
  39. ^   Personal Medicine Patricia E. Deegan(hebrew subtitles), סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:52:14)
  40. ^ יבגני קנייפל, סרבנות או היעדר נגישות? פרספקטיבה חברתית לאי-היענות לטיפול בבריאות הנפש, באתר פסיכולוגיה עברית, ‏8/3/2020
  41. ^ תמי קויפמן, תרומת הידע בנושא משפחות נפגעי נפש לעבודת הצוות הטיפולי-שיקומי הרב-מקצועי, באתר פסיכולוגיה עברית, ‏מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס "מעמד המשפחה בבריאות הנפש", אשר נערך בהרצליה ב-28 במרץ 2012
  42. ^ זווית המשפחות בשיקום נכי נפש בקהילה, כנס האגודה לפסיכיאטריה, מאי 2009
  43. ^ מרכזי יעוץ למשפחות של נפגעי נפש, באתר משרד הבריאות
  44. ^ 1 2 גריג, ר', זימברדו, פ' (2010). מבוא לפסיכולוגיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
  45. ^ ס.בק, ג' (2011). הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי. קריית ביאליק: אח בע"מ.
  46. ^ 1 2 מרום, צ', גלבוע-שכטמן, א', מור, נ', מאיירס, פ' (2011). טיפול קוגניטיבי התנהגותי במבוגרים. תל אביב: דיונון.
  47. ^ קרון, ת', ירושלמי, ח' (תשנ"ד). הדרכה בפסיכותרפיה. ירושלים: מפעלי דפוס כתר; מדריך לבחירת טיפול פסיכולוגי והתאמתו האישית (ח"ת). גרין, ד' (2003). טיפול נפשי. חיפה: ספרים הוצאה לאור.
  48. ^ יתרונות וחסרונות של טיפול הכרתי התנהגותי (2011). אוחזר מתוך: //www.maccabi4u.co.il;מדריך לבחירת טיפול פסיכולוגי והתאמתו האישית (ח"ת).
  49. ^ יתרונות וחסרונות של טיפול הכרתי התנהגותי (2011). אוחזר מתוך ://www.maccabi4u.co.il.
  50. ^ 1 2 טיפולים
  51. ^ גרין, ד' (2003). טיפול נפשי. חיפה: ספרים הוצאה לאור.
  52. ^ סל שיקום לנפגעי נפש, באתר כל זכות


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הפרעה_נפשית&oldid=39598148"