משתמש:AddMore-III/חבד

פולמוס המשיחיות בחב"ד הוא המחלוקת הנסובה אודות שאלת מעמדו כמשיח של האדמו"ר האחרון מחסידות חב"ד-ליובאוויטש, הרב מנחם מנדל שניאורסון, שמת בתשנ"ד, 1994. הלה עסק במהלך כהונתו בהבאת המשיח בצורה אינטנסיבית, והצהיר כי המאורע קרוב מאוד. בשנות ה-80 נודע בציבור כי בין אנשי חב"ד נפוצה האמונה שהרבי שלהם עצמו הוא הגואל, וכי הוא עתיד להתגלות. האדמו"ר מעולם לא הכריז במפורש על היותו המשיח, אך החסידים ראו באמירותיו רמזים מובהקים לדבר, וכמעט כל החוקרים האקדמיים שעסקו במשנתו סוברים כי אכן האמין כך בעצמו. על רקע מחלתו ומותו ללא יורש, התפצלה חב"ד לשניים. הפלג ה"משיחיסטי" סירב לקבל שהמנהיג מת, טוען כי הוא חי באופן כלשהו וישוב ויתגלה לעיני כל כמשיח, ועוסק נמרצות בפרסום הדבר בקרב הציבור הרחב. הפלג ה"לא-משיחיסטי" לא שולל בהכרח את הטענות אודות מעמדו המטאפיזי הייחודי של הרבי המת, לפחות בחלקן, אך מתנגד לכל עיסוק פומבי בכך. מחוץ לחב"ד, עורר העניין המשיחי גינויים נרחבים והתנגדות עזה בעולם האורתודוקסי.

היסטוריהעריכה

מקורות המשיחיות בחב"ד: 1893-1950עריכה

חסידות חב"ד לא הייתה בעלת נטייה משיחית[1] עד לקבלת האדמו"רות לידי הרב שלום דובער שניאורסון (רש"ב) ב-1893. הוא השתכנע שהתפוררות החברה היהודית המסורתית ברוסיה, תחת לחצי המודרניות, החילון והאקולטורציה, היא אות לכך שקץ הימין מתרגש. בעיניו המשבר היה חלק מעקבתא דמשיחא, ובתור האדמו"ר מחב"ד – שראשיה ראוה כמייצגת את נשמת כלל ישראל –[2] נגזר שימלא את תפקיד המנהיג בעידן זה. הציונים, הסוציאליסטים והמתבוללים מילאו להבנתו את דברי המדרש אודות "דור מחרף ומגדף" שישתרר אז, ופעלו מכוחן של הקליפות שביקשו לחבל במהלך האלוהי. לכך צירף את המסורת אודות עליית הנשמה של הבעש"ט להיכלו של משיח, במהלכה נגלה לאבי החסידות כי הישועה תתרחש בעת שהמוני העם ייחשפו לתכנים האזוטריים של תורתו.

הרבי מחב"ד הסיק מכך כי משימת הדור היא הפצת החסידות, מפני הצורך להחיש את ביאת המשיח, למעט בחבליו ולהבטיח שיהודים מרובים ככל האפשר ייגאלו. לשם כך ייחד את תלמידי ישיבת "תומכי תמימים" שפתח בעירו, בהנהלת בנו ויורשו לעתיד רבי יוסף יצחק (ריי"צ), בה הונחלו רעיונותיו באינטנסיביות. השקפתו האפוקליפטית של הרש"ב הייתה כבר מגובשת בערב שמחת תורה תרס"א (14 באוקטובר 1900), עת נשא דרשה פרוגרמטית באזני תלמידי הישיבה, שהיא הבסיס לתפישתה של חב"ד מאז:

”כפי הידוע מעליית הנשמה שהיתה להבעש"ט, בה היה בהיכל המשיח ושאלו: "אימתי קאתי מר"? ומשיח ענה לו: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", כשמעיינות תורת הבעש"ט ודרכי עבודתו יפוצו בעולם... ביאת המשיח תלויה במדה מרובה ב"יפוצו מעינותיך חוצה". שכן, הפצת המעיינות תביא לביאת המשיח... ברם, בתקופת היובל של עקבות משיחא צריכים לעבור את מלחמת בית דוד”.

בוגרי "תומכי תמימים" יצאו לשמש כרבנים וכלי קודש בארצות ההגירה בהן התיישבו המוני יהודים מזרח-אירופאיים, שעברו שם חילון מהיר, ואף בגאורגיה ובוכרה. חב"ד הייתה חלוצה (ויחידה כמעט גם מאז) בעולם החסידי בעניין שגילתה ביהודים מחולנים ובלא-אשכנזים, ובשימוש בטכנולוגיה. הדואר והטלגרף אומצו כדי לתקשר עם ה"תמימים". עם מות הרש"ב ב-1920, ראה הריי"צ יורשו במשטר הסובייטי האתאיסטי שקם, מבחן אחרון לפני בוא המשיח. הוא נאלץ לצאת את המדינה ב-1927, וב-1933 חיסלו רדיפות הייבסקציה את רשת הפעילים שטיפח בתוככי רוסיה. הריי"צ, שהתיישב בוורשה, היה חולה, טרוד וחסר השפעה ציבורית.

פרוץ מלחמת העולם השנייה עוררו מחדש. הוא נאחז בציפייה אסכטולוגית: זוועות המלחמה היו בעיניו חבלי משיח, הכנה אלוהית להחריב את העולם הקיים ולפנות מקום לבא, ונדרשה חזרה בתשובה מיידית. ב-1940 נחת באמריקה, והחל לפרסם את משנתו בפומבי, תחת הסיסמא "לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה". הריי"צ הסביר שהשמדת יהודי מזרח-אירופה המסורתיים הייתה עונש וזיכוך הכרחי בשל חטאי הדור כולו, ושטבח דומה יתרגש על יהודי ארצות הברית אם לא יתקנו את דרכיהם. הוא פרסם מודעות בעיתונות הכללית ואף הוציא עיתון משלו, "הקריאה והקדושה". דבריו עוררו לעג וביטול בציבור הרחב, והתנגדות וחשש בקרב הרבנים האורתודוקסים, שהצרו את צעדיו. המתח בחב"ד עבר את שיאו עם תום המלחמה, כשהנסיבות העולמיות התייצבו. הרבי מליובאוויטש מת ב-1950, ובחצר שררו משבר ודכדוך על רקע אי-התגשמות הציפיות שטיפח.[3][4][5]

עליית הרמ"ש: 1951-1980עריכה

לאחר מות הריי"צ, פרץ סכסוך ירושה על ההנהגה. המועמד המועדף היה הרב שמריהו גוראריה, בעלה של בת הריי"צ הבכירה חנה, ומולו התמודד החתן האחר, הרב מנחם מנדל שניאורסון (רמ"ש), בעלה של בתו השנייה חיא מושקא. כמו חותנו, רמ"ש היה מסור מאוד לעניין המשיחי. הוא עסק בכך בהעמקה עוד בשנות ה-20, בעת שהתגורר בברלין ובפריז, הרחק מן החצר.[6] עם פתיחת מאבק הירושה, הפגין מיד את מחויבתו לאמונותיהם של קודמיו.

יתרה מכך, הוא סירב להכיר בממשות מותו של חמו, והכריז כי הלה עבר להתקיים באופן שאיננו נראה לעיני בשר רגילות. הוא הקפיד להוסיף להתייחס אליו כאילו נותר בחיים והוא עצמו רק ממלא-מקומו. רמ"ש נהג להתבודד סמוך לקבר הריי"צ, שם טען שהוסיף לתקשר עמו, תוך שהוא מרמז על אחדות נשמותיהם ועל כך שהרבי המת התמזג בתוכו, כפי שהצהיר בשיחה: "איני אומר 'נשמתו עדן' אלא 'נשמתו בי'".[7] במשך השנים, תיאר את החותן המת במספר הזדמנויות כמי שהוא בחזקת המשיח הפוטנציאלי שבדור.[8] הוא נטה גם לטשטש בין התייחסויות לחותנו להתייחסויות לעצמו, כשהוא מדבר על קודמו אך עוסק בדברים שאירעו בחייו שלו.[9] מאחר שלדברי רמ"ש הרבי הקודם לא עבר באמת מן העולם, החסידים יכלו להתעודד בכך שהבטחתו שהמשיח יבוא בימיו לא בטלה ולא הופרכה.[10] כל אלו היטו את הכף לטובתו, והוא גבר על גוראריה וזכה באדמו"רות.

בי' בשבט תשי"א (17 בינואר 1951) נשא את מאמר ההכתרה שלו, "באתי לגני", בו הציג חזון גאולתי אקטואלי. הוא ציטט מהמדרש בויקרא רבה, המפרט תחת הכלל "כל השביעין חביבין" סדרה של אישים שהיו כל אחד השביעי למניין בהקשר מסוים. כולם זכו לחסד אלוהי מיוחד, בראש ובראשונה משה שהיה שביעי לאברהם. מכך גזר רמ"ש כי אותה חוקיות דטרמיניסטית קושרת בין אדמו"רי חב"ד להמשכת השכינה מטה לעולם הגשמי, ולסוף הגלות ובוא הגואל. מאחר שהיה השביעי במנהיגי החסידות, מנוי וגמור היה שהמשיח יבוא בימיו.[11] ב"באתי לגני" טבע בשיח החב"די מונח חדש, "הדור השביעי" הוא דור הישועה המובטחת, שהפך למושג מפתח שגור בתנועה.[12] כתמיד, התייחס לריי"צ כמנהיג החי והביע ציפייה שהלה יגאל את הדור וש"נזכה לראות את הרבי בגוף של בשר כאן למטה". עם פרסום הדרשה, מספר רבנים אמריקנים השתכנעו שרמ"ש מאמין בכך שהוא הוא המשיח.[13]

רמ"ש עסק בשיחותיו גם במסורת שפיתח הרבי הרביעי, שמואל שניאורסון. לפי זו, נשמות הבעש"ט, המגיד ממעזריטש וכל אדמו"רי חב"ד אחריהם, הן כנגד עשר הספירות הקבליות ומייצגות את תכונותיהן. ספירת "מלכות", הנמוכה ביותר והשלב האחרון של האור האלוהי לפני ירידתו לעולם הגשמי, מזוהה עם המשיח ועם ביאתו. רמ"ש הדגיש בשיחותיו ללא הרף כי הדור הנוכחי הוא הדור העשירי ולפיכך דור הגאולה.[14][א]

אשר לדמותו של הגואל הקרב ובא, רמ"ש נהג להדגיש שיהיה זה מנהיג ותלמיד חכם, ושהוא לא יוכר מיד על ידי בני דורו, אלא יצטרך למשוך בנעם את הציבור אחריו. עם הזמן לא יידרש לכך עוד, ימשול ביד חזקה ויכוף את כל ישראל ללכת בדרך התורה, כפי התנאים שקבע הרמב"ם להכרת המשיח בהלכות מלכים. לאחר מכן יבנה את המקדש, ילחם בגויים וינצחם ועוד, כאמור שם.[15]

האדמו"ר החדש ניסח במהלך השנים משנה מקורית ומהפכנית אודות ימות המשיח, שנפרשה בכתבים המרובים שחיבר. הוא שכלל והרחיב רעיון המצוי בצורה בוסרית ב"ספר התניא", לפיו (בניגוד למקובל בהגות החסידית), תשועת העולם לא תתרחש מתוך כליון הקיום הגשמי והתמזגותו חזרה אל תוך עצמות האל, אלא תצא לפועל בכך שהמימד האלוהי יתגלה בשלמותו בתוך הבריאה ותבוטל החציצה ביניהם. הפרטים הגשמיים יוסיפו להתקיים, מתוך תודעה מתוקנת שלא יהיה בה מקום לרצון נפרד מזה של הבורא. משום שהגשמיים נשאבו ממקום גבוה יותר בעצמות האל – לפי הכלל שהחלקים החיצוניים שלה הוּרְקוּ לתוך הבריאה ראשונים, ומיוצגים בספירות הקבליות הגבוהות, והפנימיים אחרונים, אל הספירות הנמוכות – תתגלה אף עליונות החומר על הפרטים הרוחניים, כך שהגוף יחיה את הנשמה ולא להפך, ועוד. בנוסף, החזון המשיחי שלו לא היה אסוני וכרוך בחורבן ובהרס טוטליים, כמו של חותנו, אלא אוטופי, ללא צער.

רמ"ש גם קבע שעל סף העולם הבא, הרמה האישיותית הנשגבת והבלתי-מושגת כמעט של "צדיק גמור" המתוארת ב"תניא", שמקורה אלוהי, תהיה נגישה לכלל ישראל; תפקידו של המשיח יהיה לגלות תכונה זו בנשמות בני דורו. מרגע שיעשה כן, כל אלו שייתוודעו לקיומה בתוכם יהיו ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר, ויוכלו לשמש משיחים או אדמו"רים בזעיר אנפין לסובבים אותם, עד שההכרה החדשה תופץ לכל ותהליך הגאולה יושלם.[16]

כשם ששימר בתוך החסידות את אמונת שני קודמיו בביאת המשיח, הוא התמיד באקטיביזם שנועד להחישה – בקנה מידה נרחב לאין שיעור, ובניגוד אליהם, גם מתוך היכרות מעמיקה עם העולם החיצוני. ב-1958 החל לשגר שלוחי חב"ד במספרים הולכים וגדלים כדי לפעול בקרב הציבור היהודי הרחב, המחולן והמתבולל. שימוש יעיל בתקשורת ההמונים וגיבוש רשתות השפעה הפכו אותו, את חב"ד – שהייתה תנועה שולית עם מות הריי"צ – ואת המסר האסכטולוגי למוכרים וידועים בדעת הקהל היהודית והעולמית.[17]

המתח המשיחי בערוב ימי הרמ"ש: 1980-1992עריכה

ככל שמעמדו של הרב שניאורסון כדמות ציבורית מוכרת בעולם הרחב התחזק, רבים מחסידי חב"ד הלכו והשתכנעו שהוא עונה בדיוק על התנאים למשיח שתיאר בשיחותיו ובכתביו.[18] ב-1965 הדפיס החסיד אברהם פריז בתל אביב אלפי כרוזים, בהם הכריז ששניאורסון הוא מלך המשיח. רמ"ש גינה את הפרסום.[19] ב-1970 תכנן החסיד מ. זליגסון להודיע בפומבי על מעמדו המשיחי, אך עסקני חב"ד התנגדו.[20] באותה שנה צעק החסיד נחמן קובלסקי באחת ההתוועדויות ש"הגיעה העת שתתגלה!" והאדמו"ר הורה לו שלא לדבר על כך פן יעזוב את בית המדרש.[21]

במשך השנים, רמ"ש גינה יוזמות אלו ואחרות להודיע ברבים שהוא המשיח בתקיפות ובתכיפות, כשהוא מאשים את הפועלים לכך בהרחקת יהודים מן התורה ובפגיעה במוניטין של חב"ד. ב-1984, הורה לחסיד שלום דב וולפא, שביקש להפיץ קונטרס בעניין: ”הנני מזהירו שיפסיק לדבר או לכתוב, ועל אחת כמה וכמה להפיץ, ועל אחת כמה וכמה להדפיס, בענייני משיח, הן בשמו והן בשם אחר, על ידי שליח וכיוצא בזה – או באיזה קונץ שיהיה, ובאיזה סגנון ואופן שיהיה. ואם חס וחלילה יעשה משהו בזה, יידע ברור שזהו מלחמה נגדי בפרט ובכלל”.[ב]

בעשור הרביעי לכהונת הרמ"ש הוא החל לחדד ולהעצים את הציפייה המשיחית שפיעמה בחסידות. עבור כל שנה חדשה נטבע על ידו נוטריקון ברוח הגאולה, החל מתשמ"ב (1981/1982) "תהא שנת ביאת משיח".[22] ב-25 במרץ 1983, בשנת תשמ"ג אותה כינה "גילוי משיח", קיבל מהנשיא רונלד רייגן את מגילת הכבוד הלאומית של ארצות הברית בשיחת לוויין. הוא הצהיר בפני שומעיו כי משיח יבוא "בקרוב ממש", ניסוח שהשתמש בו כבר בשנות ה-60, בעודו מטעים בהדגשה את ה"ממש". בקרב החסידים התקבל ש"ממש" הוא רמז בראשי תיבות לשמו, מנחם מנדל שניאורסון. הוא היה מודע לכך שזו הפרשנות, והוסיף להגיד "בקרוב ממש" יותר ויותר. בשיחה ב-1992 אף הדגיש ש"וכל הפירושים שב'ממש', ולכל לראש מיד ממש כפשוטו".[23] בנוסף, האמינו אנשיו כי הוא מייצגה של ספירת "מלכות", שהיא כנגד הגאולה.[14]

ב-1985 החלו אנשי חב"ד לחשוף את ציפייתם מחוץ לחוגיהם הסגורים. העיתונאית ליז האריס כתבה בספרה Holy Days כי "מאמינים כי בכל דור ישנו אדם בחזקת משיח... חסידי ליובאוויטש אינם נרתעים מלומר כי הרב שניאורסון עומד להפליא בתנאים שקבע הרמב"ם." תוך זמן קצר התקשורת כולה דיווחה על כך, והסברה הגיעה לידיעת הכלל.[23][24] ב-16 במאי 1989 נפגש הרב שניאורסון עם הרבנים מטעם הראשיים מרדכי אליהו ואברהם שפירא ואמר שיש לפסוק הלכה שעל המשיח להתגלות מיד. הוא ציין ש"איש לא יקפיד גם אם אליהו הנביא יבוא בחוץ לארץ, אפילו בברוקלין, ולמחרתו יבוא משיח לטבריה".[25]

בשנת 1990 הגיע המתח המשיחי לשיאו. מרגע זה עברו אנשי חב"ד ואדמו"רם לעיסוק גלוי ופומבי מאוד ביעדיהם האסכטולוגיים. רמ"ש חדל מלמחות על הפרסום, ולא עשה דבר כדי לבלום את חסידיו הנלהבים.[26] הליברליזציה והקריסה של ברית המועצות, שהייתה אויבת מושבעת והתגלמות כוחות הכפירה בעיני חב"ד, יחד עם הצלחת השיחות לפירוז נשק גרעיני ולקץ המלחמה הקרה, נתפשו כהתרחשויות קוסמיות; פלישת עיראק לכוויית ומלחמת המפרץ סיפקו את מה שנתפש כאות גדול עוד יותר. בא' חול המועד סוכות, 5 באוקטובר 1990, נשא רמ"ש דרשה בה פירש את המשבר במזרח התיכון כהתגשמות המדרש מילקוט שמעוני על "מלך פרס מתגרה במלך ערבי" ב"שנה שמלך המשיח נגלה בו". הוא הבטיח שכדברי המדרש, המהלך האלוהי המקווה תתרחש ללא צער, וכי לא יאונה ליהודים בארץ ישראל רע. קץ המלחמה בתאריך הסמלי של פורים תשנ"א (28 בפברואר 1991), והפגיעות המועטות בנפש שגרמו מתקפות הטילים העיראקיות בישראל, התקבלו בהתרגשות רבה על ידי האדמו"ר ואנשיו, כהוכחה לאמיתות תחזיתו.

בשיחות לקראת הפסח, עסק באינטנסיביות בכך שניסן הוא חודש הגאולה, ובקרב החסידים היו רבים משוכנעים כי המשיח יתגלה במהלך החג.[27] כשבוע לאחר הפסח, ב-12 באפריל, נשא רמ"ש דרשה נסערת בפני נאמניו, בה תהה מדוע טרם התגלה המשיח: "מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הואיל... ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם." דבריו זעזעו את הקהל הנאסף, והם פצחו בגל אקטיביזם קדחתני לדחוק את הקץ.[28]

יומיים לאחר מכן, במוצאי שבת, כמה חסידים בכפר חב"ד הכינו פסק דין חתום על ידי רבנים, שהכריז כי מנהיגם הוא הגואל. בחג השבועות שהה החסיד דוד נחשון, אחד מיוזמי הפסק, בחצר בניו יורק. הוא ניגש אל האדמו"ר, הכריז כי הנוכחים מקבלים עליהם את מלכותו, וצעק "יחי אדוננו מלך המשיח." רמ"ש חייך ועודד את הקריאות, והקהל כולו הצטרף אליהן בשאגה. במוצאי החג, פסק הדין אושרר והורחב על ידי רבני חב"ד שנכחו בעיר. שליחים טסו לברית המועצות כדי להקריא אותו על קברי אדמו"רי חב"ד, ורמ"ש קראו על קבר הריי"צ. נערך מסע פרסום בעיתונות האמריקנית והעולמית ועל גבי שלטי חוצות, כדי להודיע שסוף העולם קרב. עוד פסקי דין דומים נחתמו בשנה הבאה, ורמ"ש הצהיר שוב ושוב כי כל ההכנות נשלמו והעידן החדש ניצב ממש מעבר לפינה.

בכ"ז אדר א' תשנ"ב (2 במרץ 1992), בעת התבודדות שארכה יותר משעתיים וחצי בקבר הריי"צ, לקה הרב שניאורסון בשבץ מוחי קשה. הוא חזר להופיע בציבור לאחר שישה חודשים, בראש השנה, אך היה משותק ואילם ולא חזר עוד לתפקד. לשארית חייו הקצרה, ניהלו עוזריו הבכירים את חב"ד בשמו.

רמ"ש מעולם לא הצהיר במפורש כי הוא הוא המשיח, ובה במידה לא הכחיש זאת. הגינויים החריפים, שהוציא לפני הגל המשיחי של 1990-1992, כוונו נגד פרסום הטענה ולא כללו מעולם הפרכה שלה עצמה. אמירותיו לאורך השנים התפרשו בעיני רבים כרמיזות לכך. כפי שכתבה רחל אליאור, בהיעדר מסמכים פרי עטו העוסקים בנושא בבירור, לא ניתן יהיה אף פעם להכריע בשאלה אם האמין במשיחיותו אם לאו.[26]

בקרב החוקרים שעסקו בכך, ישנן שתי דעות עיקריות. האחת, שהועלתה על ידי יוסף דן ושמייצגה העיקרי הוא אלון דהן, היא שרמ"ש סבר שהוא הגואל משלב מוקדם. כל מה שעשה נועד כדי לעמוד בתנאים שקבע הרמב"ם, ובכלל זה הפרסום ב-1991 שביתו בברוקלין הוא "מקדש מעט" (כדי למלא את הדרישה בהלכות מלכים לבנות את בית המקדש), האדנות והשררה שנהג בפוליטיקאים ישראלים, ואף היותו חשוך ילדים, משום שמסורות מסוימות קובעות שלמשיח לא יהיו צאצאים. הדעה האחרת נוסחה על ידי הביוגרפים מנחם פרידמן ושמואל היילמן, ונתמכת בין היתר על ידי יורם בילו. לפי זו, עם מות רעייתו הרבנית ב-1988 ומות רבים מחסידיו הקשישים, לא נותר מי שיאזן את גלי ההערצה שאפפו אותו. רק אז, כשהוא מבודד לגמרי, השתכנע רמ"ש באמונת חסידיו במשיחיותו, והתיר את חרצובותיה.[ג][29]

הפילוג בחב"ד: 1992-הווהעריכה

עוד בשנות ה-80, עם התגברות הציפייה הגאולית, התגלעה מחלוקת בין אלו שקיבלו זאת בהתלהבות ובמרץ, לבין אלו שחששו לתדמיתה של חב"ד ותבעו להצניע את העניין ולהותירו בעיקר בתוך החסידות. המשיחיים הנלהבים היוו בשעתו את הרוב הגדול, בעוד שמתנגדיהם, שכינו עצמם "שפויים", היו מיעוט מובהק. לאחר השבץ, כשנעשה ברור שהמנהיג לא יחזור לאיתנו, קו השבר הותווה בין אלו שהוסיפו לדגול בפרסום ובהפצה של מעמדו המשיחי, לבין אלו שתבעו לחדול מכל עיסוק פומבי. בראש המתונים ניצבו כמה מהבכירים בהנהלת החסידות, יהודה קרינסקי, שמונה למזכיר אגודת חסידי חב"ד העולמית, ואברהם שם טוב, יו"ר האגודה. את המשיחיסטים הנהיגו החוזר יואל כהן, יו"ר "המטה העולמי להבאת המשיח" שמואל מנחם מנדל בוטמן,[26] ובמידת מה המזכיר לייבל גרונר, שנטה למחנה זה. לגרונר, כמקורב לאדמו"ר המשותק, הייתה די יוקרה לעמוד מנגד לקרינסקי וליתר, ולייצג מולם את האינטרסים המשיחיסטיים.

הרמ"ש חשוך הילדים וחסר היורשים הכין שתי צוואות ב-1988, עם מות אשתו, בהן מינה את קרינסקי, גרונר, שם-טוב ואחרים לתפקידים בכירים.[30] אך הוא לא גיבש מבנה הנהגה ברור שיחליף אותו בבוא היום.[31] הסיעות השונות הוסיפו להתייחס אליו כמנהיג פעיל, הן משום יוקרתו העצומה והן עקב המחסור ביורש, בעודן מתגבשות ומתארגנות לקראת מאבק השליטה. זה, שכלל האשמות בזיוף צוואת האדמו"ר ובהתעלמות מרצונו, בעיקר כלפי קרינסקי, היה שלוב בפילוג בין משיחיים לשאינם. הריק המנהיגותי אפשר חופש פעולה ליוזמות המשיחיסטיות מן השטח.[30]

הציפייה האסכטולוגית לא נתקררה כלל עם השבץ. רבים מהחסידים היו נחושים בדעתם שמדובר בנסיון אחרון לאמונתם, ובעלי מחשבה מקרבם אף פנו אל דברי הנביא בישעיה נ"ג על "אִישׁ מַכְאֹבוֹת" שיחלה ויסבול עבור חטאי הדור – פנייה שהתמיהה משקיפים מבחוץ בשל ההקשר הנוצרי החזק של הקטע. הייתה זו ראשית ההתעמקות במקורות, ולו גם אזוטריים מאוד, כדי למצוא תימוכין לכך שאדם יכול להיחשב כמשיח גם אם לא עמד בציפיות המקובלות. באמצעי התקשורת נמשך מסע פרסום אדיר שהצהיר על תשועת העולם המתרפקת לה, שמומן בין היתר מכיסו של איל ההון החב"די יוסף יצחק גוטניק. הקנאים שבמשיחיסטים נשאו איתוריות כדי שיוכלו להתעדכן מיד עם התגלות מלכם.

לרמ"ש המשותק והאילם הותקנה גזוזטרא מיוחדת במטה חב"ד באיסטרן פרקוויי 770, ממנה יכל להשקיף על תומכיו. נאמניו ומשב"קיו נשאו אותו לשם בכסא גלגלים, והוא החווה לעתים בידו השמאלית או השמיע קולות עמומים, שחסידיו פירשו לעתים כתמיכה בריקודים ובשירת "יחי אדוננו" שערכו למטה. בוטמן הכריז על כוונתו למשוח את האדמו"ר בפומבי למלך, למורת רוחם של ה"שפויים" בהנהגה, שהצהירו כי מדובר בהתעללות בחולה.[32] הם ניסו לפטר את בוטמן, שסירב להיענות, ומסרו לאמצעי התקשורת כי אל להם להתייחס לאיגרות שיצאו מ-770 שלא תחת ידם. בוטמן החל לגבש תשתית ארגונית משלו וגייס תורמים כדי להמשיך בפרסום. בי' בשבט תשנ"ג (1 בפברואר 1993), הועבר הטקס בשידור חי בלווין, כשמאות רבות שרים "יחי מלך המשיח" בפני רמ"ש, שהניד בראשו קלות. הממסד החב"די החרים את האירוע.[33]

ב-8 במרץ 94' אושפז האדמו"ר. הסיעות המפולגות בהנהגה חלקו ביניהן על אופן הטיפול בו: אנשי קרינסקי תבעו טיפול רפואי קונבנציונלי, בעוד שחלק מהמשיחיסטים במחנה גרונר סברו שהדבר הוא בגדר חילול הקודש. הרב שניאורסון מת לאחר שלושה חודשים, בג' בתמוז תשנ"ד (12 ביוני 1994).[30] בקרב אלפי החסידים שבאו להלוויתו (שנעדרו ממנה כמעט רבנים לא-חב"דיים),[34] נשאו חלק בקבוקי יי"ש ומצלמות בציפייה לכך שמותו יתגלה כאשליה והעולם יבוא לקצו. חלק מהחסידים בכו והחלו לקיים מנהגי אבלות, בעוד שהמשיחיסטים נזפו בהם על היעדר האמונה ואף שרו ורקדו.[35]

לאחר המוות, נעשה נסיון להסכים על הנהגה חדשה, ונדונה האפשרות למנות את גרונר ל"משפיע ראשי" שירכז בידו את השליטה. מהלך זה נכשל, וכמותו כל המהלכים האחרים מאז לפתור את בעיית הירושה. המוסדות והקהילות של חב"ד הוסיפו לתפקד, כשחלקם הולכים ומתרחקים זה מזה. החסידות ניצבת מאז המוות על סף פיצול, לא רק למעשה כי אם גם להלכה, ומהווה בפועל פדרציה מתרופפת של פלגים שונים. בעוד שקרינסקי, שמטוב ועמיתיהם ניהלו את "אגודת חסידי חב"ד" רבת-ההשפעה, סמכות מרכזית ומקובלת על הכל לא הייתה עוד בנמצא.[36]

מות הרמ"ש, או "מאורע ג' תמוז" כפי שנודע בשיח הפנימי בחסידות, חידד את הגבולות בין המחנות הנצים. בתום ימי השבעה על האדמו"ר המת, פרסמה "אגודת חסידי חב"ד" מודעות ענק בניו יורק טיימס שהשתמעה מהן הכרה במותו; רבנים בולטים מן הממסד התבטאו בניסוחים שהיו אמנם מעורפלים, ושהתחמקו לעתים מציון עצם הפטירה, אך נמנעו בהחלט מלהתייחס אליו כמשיח או כחי.[37] בצד המשיחיסטי, המוות לא קיהה את עוצמת האמונה יותר מאשר השבץ בשעתו. בוטמן פרסם הודעות ומכתבים לעיתונות בהם הצהיר כי "הרבי עצמו, כפי שאמר רבות, יוציא אותנו מגלות לגאולה בקרוב". אירועים עם שירת "יחי" נמשכו בכל עוז, ונשים משיחיסטיות נשאו עמן תופי מרים בהישג יד, כדי לקדם את הגואל בתופים ובמחולות.[38] ב-1995, הציב הממסד בבית-הכנסת 770 לוחית זכרון שהתואר "נשמתו בגנזי מרומים, זכותו יגן עלינו אמן" הוצמד בה לשם האדמו"ר. הלוחית הושחתה מיד והתארים המעידים על מוות נמחקו. היא נותרה כך כמעט עשור.[39] ספרים בהוצאת קה"ת, בית-הדפוס הרשמי של החסידות, החלו להכיל תארים דומים בצמוד לשם הרמ"ש בדפי השער.[40]

ב-1996 הגיע הקרע הפנימי לרתיחה. ב-31 בינואר ערכו בוטמן ואנשי "המטה העולמי" שידור מיוחד בטלוויזיה שקדם לו מסע פרסום בעיתונות, בו נראו חסידים מקהילות חב"ד בכל העולם מכריזים "יחי אדוננו". בוטמן קרא למנהיג המת להצטרף להתוועדות כאילו הוא חי. באותה עת הוצבה כרזה ענקית עם תמונת הרב וההכרזה על משיחיותו סמוך לגשר ג'ורג' וושינגטון. ב-31 במרץ, לרגל יום הולדתו של רמ"ש, שודרו פרסומות משיחיסטיות בכמה מערוצי הכבלים האמריקניים הגדולים, בשפות רבות כולל סינית ויפנית. ביוני, לנוכח הפרסום המופגן, קיבלה הסתדרות הרבנים דאמריקה בת 1,000 החברים – הגוף הרבני הגדול והמשפיע ביהדות האורתודוקסית בארצות הברית – החלטה, שלא נקבה במפורש בשם חב"ד, לפיה "אין מקום ביהדות לאמונה לפיה משיח בן דוד ימות, ייקבר ויקום שוב". גורמים אנטי-משיחיסטיים בחב"ד פרסמו אתר אינטרנט בו קיבלו את ההחלטה בברכה ותקפו את אנשי בוטמן.[38] שמטוב, קרינסקי ויתר ההנהלה פרסמו מודעות עמוד בניו יורק טיימס והתנערו מהמשיחיסטים בתקיפות.

בקיץ התאגדו המתפללים המשיחיסטים בבית-הכנסת 770, שהיו רוב במקום, בגוף עצמאי בעל תקציב נפרד בשם "קהילת ליובאוויטש" (Congregation Liubavitch). בהנהגת הגבאים שניאור ליפסקר, יהודה בלסופסקי, מנחם גורליצקי ויוסף לוש, הם קראו תיגר על "אגודת חסידי חב"ד" ו"מרכז לענייני חינוך" וביקשו להשתלט על המקום. המשיחיסטים ערכו ב-770 טקסים שבהם התייחסו לאדמו"ר המת כחי, והציבו כרזות עם סיסמאות ובהם תארים כמו "שליט"א" ו"יחי אדמו"ר מלך המשיח". ההנהלה ניסתה להסיר את הכרזות ולהצר את צעדיהם. לעתים קרובות התחוללו תגרות אלימות שדרשו את מעורבות המשטרה.[39] מוסדות חינוך חב"דיים התפצלו ומשפחות נמנעו מלהשתדך.[41] בקהילת חב"ד בלונדון, אחרי שהרב נחמן סוּדָק אסר על שירת "יחי" בתפילה כפי שהיה נהוג לפני 1994, התפלגו המשיחיסטים והקימו בית-כנסת בשם "בית מנחם".[42] פילוגים דומים אירעו בקהילות אחרות, דוגמת קרית מלאכי שבישראל.[43] בכ"ד כסלו תשנ"ז (5 בדצמבר 1996) הכתיר עצמו אחד המתנגדים המובהקים למשיחיות, הרב שאול שמעון דויטש, בתואר "האדמו"ר מליאזנא", במחאה על אי-מינוי יורש. קומץ חסידי חב"ד אחרים פרשו עמו מהחצר.[44] נעשה ניסיון כושל להקים ארגון שלוחים משיחיסטי נפרד: רק 70 איש נכחו בכינוס שלו, לעומת 1,500 שהגיעו לכינוס השלוחים העולמי הממסדי.[45]

ב-1998 פרסם ועד רבני ליובאוויטש גינויים חריפים נגד המשיחיסטים בעיתונות הכללית בארצות הברית, וקבע שעיסוק פומבי ופרסום היו "בבירור בניגוד לרצונו".[38] ב-2004, נסיון לתקן את הלוחית המושחתת ב-770 הביא לפגיעה בה שוב, ולהבאת הסכסוך בפני בית-המשפט בניו יורק. הערכאה פסקה במספר הזדמנויות לטובת האגודה ו"מרכז לענייני חינוך", והתירה למעשה לפנות את המשיחיסטים. ראשי חב"ד, ככל שביקשו להצר את צעדי "קהילת ליובאוויטש", נמנעו מלעשות זאת.[43]

על אף שהממסד התנגד למשיחיסטים ובודד אותם ככל יכולתו, הוא נמנע בעקביות מהוצאתם מחוץ לגדר ומפילוג מלא. הסיכון לפגוע בפעילות חב"ד העניפה בקרב הציבור היהודי הרחב, שהיא תכליתה של החצר, היווה שיקול מכריע בכך: גם סכסוכים אחרים בתוך החסידות חסרת ההנהגה לא החריפו מדי עקב אילוץ זה. עוד ב-1993, טרם מות האדמו"ר, העביר קרינסקי הנחיה לשלוחים לפיה שאלת מעמדו כמשיח צריכה להישאר בגדר של "דעה פרטית"; מנגנון השלוחים דבק במדיניות זו:[46] בעוד שהאחראים התאמצו לנפות מועמדים משיחיסטים, אלו שהחזיקו בדעה זו וכבר היו מוצבים נותרו במקומם, תוך ציפייה שימעטו להפגין את אמונתם.[45] לבד מגינויים בעיתונות הכללית, בייחוד במשבר של 1996, כמעט לא נעשו פעולות קונקרטיות נגד המשיחיסטים, למעט סילוק פרסומים שלהם מן הפרהסיה. אף אתרי האינטרנט האנטי-משיחיסטיים נעלמו מהר למדי.

ראשי חב"ד התייחסו לאופוזיציה הפנימית כתמימים וטועים, והקפידו לטעון בפני התקשורת שמדובר באנשי שוליים ובמיעוט מובהק, תוך שהם משתדלים לטשטש את המחלוקת ולהציג חזית אחידה כלפי חוץ. מתחילת המאה ה-21, הפעילות המשיחיסטית הגלויה שככה במידה ניכרת,[47] וחלק מהמוסדות הקשורים בה נסגרו. לאחר 2003, בוטמן הפסיק להשתמש באיסטרן פרקוויי 770 ככתובת הארגון שלו, וויתר בכך על טענתו למטה הסמלי של חב"ד. כמה פרסומים בעלי גוון משיחיסטי, בעיקר אלו הפונים כלפי חוץ, מיתנו את ניסוחיהם, בעוד שפרסומים לא-משיחיסטיים עברו להתחמק משאלת מות האדמו"ר. תארי כבוד לצד שם הרמ"ש (בין אם המאחלים אריכות חיים או מעידים על פטירה), שהיו כה שנויים במחלוקת בין הצדדים, נעלמו כליל, באופן חריג ביותר לעולם האורתודוקסי. דווקא על רקע הריחוק הגובר, שהיה כרוך בהקמת מוסדות וחיי קהילה נפרדים, התאפשרה פשרה פרגמטית בין המשיחיסטים לממסד, על מנת למתן את אי-ההסכמה ולהימנע בפגיעה בשמה של החצר בקרב הקהל הרחב.[46] [43]

המחנות בחסידות חב"דעריכה

הבדלים או ספקטרוםעריכה

ההבדל בין שני המחנות הוא יותר עניין של טקטיקה ופרסום. ואכן, חוקרים כמו היילמן ופרידמן ציינו ש"משיחיים אקטיביים" ו"משיחים מרוסנים" יהיו שמות הולמים יותר לשתי הקבוצות.[48][49]

קו הגבול בין משיחיסטים ללא-משיחיסטים איננו חותך וברור. הן מבחינת אמונות והן מבחינת השתייכות קהילתית-חברתית, מתקיים רצף החוצה את ההבדלים: רבים מהלא-משיחיסטים אינם שוללים את אמונות יריביהם אלא את הפרסום, ומשיחיסטים מובהקים מתגוררים בקהילות של המיינסטרים החב"די וחלקם רבנים בעלי-השפעה שם.[50] כך, לדוגמא, הרב יואל כהן שהיה ראש הסיעה המשיחית בתקופת מחלתו של האדמו"ר,[26] הוא יריב חריף של המסרבים להכיר במותו, והוציא גינוי קשה שלהם ב-2003.[41] לדברי חוקר חב"ד אלון דהן, כהאן עודנו מאמין שרבו המת הוא המשיח, אך סבור שעיסוק פומבי בכך מרחיק תומכים.[51] קשה לתאר את מערכת האמונות או הטקסים של המשיחיסטים כנבדלת בבירור מזו של הזרם המרכזי. עם זאת, משיחיות גלויה הכרוכה גם בטקסי הנכחה שונים של דמות האדמו"ר המת מאפיינת בבירור את חוגי ה"משיחיסטים" המובהקים, השייכים לשולי חב"ד.[50]

מחקרים סטטיסטיים מקיפים לגבי מספריהם של המשיחיסטים והלא-משיחיסטים אינם בנמצא, ואין אפשרות לדעת כמה מחזיקים באמונות השונות לגבי מעמדו של האדמו"ר המת.[52][41] סקר אחד שנערך ב-2016 מצא ש-52% מהחסידים שענו האמינו בכך שהוא המשיח.[48]

רבים בין הלא-משיחיסטים אמנם מתנגדים לעיסוק פומבי, אך סבורים שהרבי אכן המשיח ויבוא בשנית.[50] העיתונאית סו פישקוף, שראיינה חסידים רבים, חילקה את בני שיחה לארבע קבוצות: מיעוט זעיר המודה בפה מלא כי רמ"ש איננו המשיח, הצהרה שנאמרה לדבריה תמיד בהצנע ולעולם לא בפומבי; אלו המכירים בכך שמת, אך אומרים שאינם יודעים מיהו המשיח ומשאירים את השאלה פתוחה, עמדה המאפיינת לדבריה רוב מוחלט של אנשי הממסד ושל השלוחים; אלו המשלימים עם מותו אך מאמינים בתוקף שעוד יתגלה כמשיח; ומיעוט נוסף, המשיחיסטים, המסרבים לקבל את מותו.[45]

תפוצה גיאוגרפית ודמוגרפיתעריכה

קהילות חב"דיות המזוהות כמשיחיות במובהק מונות את מונטריאול שבקנדה וצפת בישראל.[45] גם במרכזי האוכלוסייה הגדולים בכפר חב"ד וקראון הייטס ישנה השפעה משיחיסטית חזקה על המוסדות וההנהגה.[41] משיחיזם מופגן נפוץ יותר בישראל מבארצות הברית, ובולט בקרב החסידים החוזרים-בתשובה בפריפריה של המדינה, רבים מהם מזרחים.[50] קהילות משיחיסטיות נמצאות בכל רחבי מדינת ישראל, והבולטות שבהן מצויות באזורים הנידחים והעניים כמו בת ים (בסיס "האגודה למען הגאולה האמיתית והשלימה"), קריית מלאכי, קריית שמואל, נוף הגליל, עפולה עילית וגבעת אולגה.[53] קהילות הידועות כאנטי-משיחיות במופגן כוללות את פיטסבורג, דטרויט ולוס אנג'לס שבארצות הברית,[45] וישנם מעט מאוד משיחיסטים בבריטניה.[41] חוצה לארץ ישראל, המשיחיסטים נוטים להיות ישראלים או יהודים רוסים.[54]

אנטינומיסטים ואלוקיסטיםעריכה

בשולי המחנה המשיחי, קבוצות מסוימות מצהירות שמאחר שאלו ימות המשיח, חלה "תורה חדשה שעתיד ליתן על-ידי משיח" וניתן לבטל איסורים הלכתיים מסוימים. כך, לדוגמא, מנהיגים משיחיסטיים מעטים אכלו בפומבי בצומות של עשרה בטבת שבעה עשר בתמוז; הרב גדליהו אקסלרוד, משיחיסט בעצמו, הורה להחרים את המשיחיסט הרדיקלי זמרוני ציק בנימוק שעשה כן, והשווה אותו ואת הדומים לו לשבתאים. יחס דומה ככלל למשיחיסטים ניתן למצוא בכתבי הזרם המרכזי: אנשיו רואים עצמם כשפויים ונוהגים בשמרנות, ומרבים לייחס ליריביהם הפרעות נפשיות. המשיחיסטים (שחולים פסיכיאטריים אכן מצויים בינותם) סובלניים להתנהגות קיצונית בשם השקפתם, ורואים אותה כמבטאת אותנטיות. האנטינומיים מעצימים את השסע בין המתונים למשיחיסטים, ועשויים להערכת יורם בילו לזרז קרע כולל בין שני המחנות.[55]

תופעה רדיקלית מצומצמת אחרת, באותם שוליים, הם ה"אלוקיסטים". כינוי גנאי זה ניתן על ידי הממסד החב"די לאלו הרואים את רמ"ש כמי שאלוהים מתגלם בו במלוא מובן המילה, ומצהירים זאת במפורש. האלוקיסטים מתייחסים אליו בשמו בתארים כמו "קודשא בריך הוא" ו"אלוקים ולמעלה מזה". הבסיס להשקפתם מגיע מאמירות רדיקליות למדי של רמ"ש כי "אצל החסיד מובן כי הוא והרבי והקב"ה זה הכל אחד. לא ראיתי שכתוב כך במפורש בחסידות, ואולם זהו הרגש" וכי חותנו הריי"צ גילם את עצמות ומהות האל. טענות אלו ינקו בתורן מן ההגות החסידית וממדרשי חז"ל, אם כי האדמו"ר המת הקדיש להן תשומת לב רבה ביחס להיקף אזכורן במקורות, והאלוקיסטים החרו החזיקו אחריו ביתר שאת.[56] אמירות הנוטות לאלוקיזם הושמעו על ידי דמויות בולטות במחנה המשיחיסטי, כמו הרבנים חיים לוי יצחק גינזבורג, טוביה דורון (יו"ר "מרכז משיח וגאולה" בירושלים) וזמרוני ציק. אלוקיסטים פומביים ורדיקלים כוללים את החולה הפסיכיאטרי והעבריין מאיר ברנס מצפת, הטוען לתואר "דובר המשיח". הממסד החב"די גינה בתוקף את ה"אלוקיסטים" וטוען שהם לוקים בנפשם.[55]

אמצעי תקשורת ומוסדותעריכה

לשתי הקבוצות אמצעי תקשורת נבדלים: "שיחת השבוע" הוא עלון בית-הכנסת הלא-משיחיסטי, ו"שיחת הגאולה" הוא עלונם של המשיחיסטים. המשיחיסטים מחזיקים גם את כתב-העת "בית משיח", שגונה על ידי הזרם המרכזי. פרסומים משיחיסטיים נוספים כוללים בין היתר את: "ברוך הבא מלך המשיח", "אזרחים במדינת המשיח", "אור המשיח", "הגאולה", "פניני הגאולה", "דבר מלך", "אחרית הימים".[57]

קישורים חיצונייםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אלטמן, כריסטיאנה. Authentisches Judentum oder gefährlicher Messianismus: Der Messias aus Brooklyn im Spiegel US-amerikanischer Debatten. הוצאת שפרינגר, 2017.
  • ארליך, אברהם. The Messiah of Brooklyn: Understanding Lubavitch Hasidism Past and Present. הוצאת כתב, 2001.
  • בילו, יורם. With Us More Than Ever: Making the Absent Rebbe Present in Messianic Chabad. הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 2020.
  • דהן, אלון. The Final Redeemer: The Messianic Doctrine of Rabbi Menachem Mendel Schneerson, the Lubavitcher Rebbe. הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2016.
  • דן, יוסף. המשיחיות היהודית המודרנית: מצפת עד ברוקלין. הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט.
  • דיין, סיימון. Lubavitcher Messianism: What Really Happens When Prophecy Fails. הוצאת בלומסברי, 2011.
  • פישקוף, סו. The Rebbe's Army: Inside the World of Chabad-Lubavitch. הוצאת קנופף דאבלדיי, 2009.
  • פרידמן, מנחם. "משיח ומשיחיות בחסידות חב"ד-לובביץ", בתוך: מלחמת גוג ומגוג: משיחיות ואפוקליפסה ביהדות - בעבר ובימינו. הוצאת משכל, 2001. עמ' 176-215.
  • פרידמן, מנחם. "Habad as Messianic Fundamentalism: From Local Particularism to Universal Jewish Mission", בתוך: Accounting for Fundamentalisms: The Dynamic Character of Movements. הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 2004.
  • פרידמן, מנחם והיילמן, שמואל. The Rebbe: The Life and Afterlife of Menachem Mendel Schneerson. הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2012.
  • קראוס, יצחק. השביעי – משיחיות בדור השביעי של חב"ד. ידיעות ספרים, 2007.

ביאוריםעריכה

  1. ^ לא אתעמק בשיטות הספירה של דהן או בשיחה מ-1990 על הריי"צ כנשיא הדור השמיני והתשיעי, די בכך שברור לכל שמאמינים שהוא מלכות.
  2. ^ עוד דוגמא לגינוי: תורת מנחם התוועדויות תשמ"ה - חלק א.
  3. ^ דעה נוספת, הנדחית באופן גורף באקדמיה, היא טענתו של אפרים וולפסון לפיה שניאורסון כלל לא האמין במשיח פרסונלי. הוא ראה עצמו כמי שנועד לתקן את תודעת האנושות וכך להביא לעידן משיחי. פרשנות שהועלתה על ידי המגיסטר אלדד וייל היא שראה בכנות את הריי"צ, ולא את עצמו, כמשיח, וסבר שהלה חי בתוך גופו.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אליאור, תחילת פרק ב'; דן, עמ' 192.
  2. ^ פרסיקו, המשיח האבוד, הער"ש 48.
  3. ^ מנחם פרידמן, משיח ומשיחיות בחסידות חב"ד-לובביץ, בתוך: מלחמת גוג ומגוג: משיחיות ואפוקליפסה ביהדות - בעבר ובימינו. הוצאת משכל, 2001. עמ' 176-215.
  4. ^ מנחם פרידמן, Habad as Messianic Fundamentalism: From Local Particularism to Universal Jewish Mission.‏ בתוך: Accounting for Fundamentalisms: The Dynamic Character of Movements. הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 2004. עמ' 334-343.
  5. ^ אליאור פרקים א', ג'.
  6. ^ וולפסון, עמ' 27.
  7. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 63; פרידמן, משיח ומשיחיות, עמ' 220; פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 16; הציטוט מתוך: אלדד וייל, מכתב למערכת תכלת, אביב התש"ע.
  8. ^ קראוס, עמ' 249; פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 77-78.
  9. ^ פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 77.
  10. ^ פרידמן, Habad as Messianic Fundamentalism, עמ' 343.
  11. ^ פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 27-28.
  12. ^ קראוס, עמ' 284, הער"ש 4.
  13. ^ היילמן ופרידמן, עמ' 152; דהן, "פשוט לומר את האמת".
  14. ^ 1 2 פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 29-31.
  15. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 214.
  16. ^ דהן, גואל אחרון פרק ו'; דהן, "יחי אדונינו".
  17. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 153-204.
  18. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 205-206.
  19. ^ דהן, "פשוט לומר את האמת".
  20. ^ אליאור.
  21. ^ פרידמן, משיח ומשיחיות, עמ' 221.
  22. ^ קראוס, עמ' 77
  23. ^ 1 2 היילמן ופרידמן, עמ' 215-216; פרסיקו, "המשיח האבוד", הער"ש 75-76.
  24. ^ הציטוט עצמו מתוך: Liz Harris, Holy Days: The World Of The Hasidic Family, Touchstone, 1985. עמ' 108-109.
  25. ^ פרסיקו, הער"ש 83.
  26. ^ 1 2 3 4 אליאור, ד'.
  27. ^ היילמן ופרידמן, עמ' 225-227.
  28. ^ פרסיקו, הער"ש 88.
  29. ^ יורם בילו, "ביקורת ספר: הרבי מלובביץ' בחייו ובחיים שלאחר חייו". עמ' 289.
  30. ^ 1 2 3 ארליך, עמ' 236-260.
  31. ^ היילמן ופרידמן, עמ' 242.
  32. ^ פרידמן והיילמן, עמ' 237-248.
  33. ^ דיין, עמ' 58.
  34. ^ היילמן ופרידמן, עמ' 244.
  35. ^ דיין, עמ' 62; אלטמן, עמ' 117.
  36. ^ ארליך, עמ' 259; הילו, עמ' 266.
  37. ^ דיין, עמ' 117.
  38. ^ 1 2 3 אלטמן, עמ' 120-127.
  39. ^ 1 2 היילמן ופרידמן, עמ' 249-250.
  40. ^ בילו, עמ' 48.
  41. ^ 1 2 3 4 5 דיין, עמ' 63-65.
  42. ^ דיין, עמ' 79.
  43. ^ 1 2 3 יאיר שלג, "משיח במונדיאל", מקור ראשון, 28 ביוני 2014.
  44. ^ דיין, עמ' 68.
  45. ^ 1 2 3 4 5 פישקוף, עמ' 270-273.
  46. ^ 1 2 אלטמן, עמ' 128-135
  47. ^ היילמן ופרידמן, עמ' 250-253.
  48. ^ 1 2 Hasidism: A New History, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2016. עמ' 699.
  49. ^ היילמן ופרידמן, עמ' 248.
  50. ^ 1 2 3 4 בילו, יותר מתמיד, עמ' 37-38.
  51. ^ דהן, פשוט לומר.
  52. ^ היילמן ופרידמן, עמ' 277.
  53. ^ בילו, עמ' 41.
  54. ^ דיין, עמ' 101.
  55. ^ 1 2 בילו, עמ' 187-195, 232-234, 266, 287 (הער"ש 27).
  56. ^ דהן, יחי אדונינו מורנו ובוראנו.
  57. ^ בילו, עמ' 14-15.