תוכנית חמש האצבעות

תוכנית חמש האצבעות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המפה לא כוללת את כרם עצמונה ואת חבל ימית

תוכנית חמש האצבעות (בקיצור: תוכנית האצבעות) הייתה תוכנית אסטרטגית–התיישבותית שמטרתה שלטון ישראלי ברצועת עזה, באמצעות ביתור חלקיה הערביים על ידי חמש "אצבעות" – גושי התיישבות יהודיים היוצרים רצף טריטוריאלי בין הקו הירוק לים התיכון, ושליטה ביטחונית ישראלית מלאה על כלל שטחי החבל.

את התוכנית הגה אריאל שרון אשר הציג אותה ב-1971. בתוכנית תמכו פוליטיקאים חשובים רבים^{[דרושה הבהרה]}, ביניהם יגאל אלון, שהציע את תוכנית אלון המתייחסת בין היתר לעתיד שטחי חבל עזה. ולכן, ובשונה מביהודה ושומרון, בחבל עזה נבנו היישובים על ידי ממשלת ישראל ולא על ידי גורמים עצמאיים.

התוכנית מומשה חלקית ולא קוימה למעשה. כיום, יש הקוראים לשליטה ביטחונית ישראלית על חלקים בחבל, עם או בלי הקמה מחודשת של גושי התיישבות בהם.

תכנון והצגה

להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו-כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה

— יגאל אלון, כהסבר להצעתו להקמת יישובים יהודיים בחבל עזה

בי"א באייר ה'תשכ"ח, 9 במאי 1968 הציע יגאל אלון לממשלת ישראל להקים שני יישובים "בין רפיח לבין העיר עזה" – בתוך חבל עזה, במסגרת תוכנית אלון, שהציעה בין היתר להשאיר את החבל בגבולות מדינת ישראל בכל הסדר קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, והייתה לעמדה בלתי רשמית של ממשלות רבות באותה התקופה. הצעתו לא התקבלה.

אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון הציג את התוכנית ביולי 1971 לוועדת שרים לענייני התיישבות על דיונת חול עליה הוקמה מאוחר יותר נצרים.[

שרון העיד כי לדעתו במיגור הטרור נחוצים שלושה מרכיבים: ניצחון צבאי, התיישבות יהודית (בין היתר, באמצעות תוכנית זו) ושיקום מחנות הפליטים.

האצבעות

בתוכנית כלולות חמש אצבעות, שמטרתן לבתר את חבל עזה לארבעה חלקים. חמש האצבעות, מצפון לדרום:

• התוחמת הצפונית – גוש התיישבות הכולל שלושה יישובים בקצה הצפוני של חבל עזה, מטרתו להרחיב את "אזור אשקלון" עד לפאתי בית חאנון ומטרופולין עזה. התוחמת ישבה על שטח שלא היה חלק מרצועת עזה המקורית, עובדה שהובילה את התושבים במאבק לא לעקור אותם מבתיהם במסגרת תוכנית ההתנתקות
• מסדרון נצרים, בין העיר עזה והיישובים הסובבים אותה לאזור נחל הבשור ויישובי מרכז הרצועה. בראשית ההתיישבות הישראלית בחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים תוכננו באצבע שלושה יישובים, מהם עלה לקרקע רק נצרים, בקצה המערבי של האצבע. לאחר הסכמי אוסלו נשארו בשליטת צה"ל רק ציר נצרים, שנהיה ליעד לפיגועים, ונצרים עצמה, שהפכה למובלעת מבודדת. מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות נכבשה האצבע פעמיים.
• מסדרון כיסופים נועד להפריד בין דיר אל-בלח ושאר יישובי מרכז הרצועה לח'אן יונס וסביבותיה, אך נבנו בו יישובים רק בצידו המערבי, שהיוו את יישובי צפון גוש קטיף, וכפר דרום. לאחר הסכמי אוסלו נותר מהמסדרון רק ציר כיסופים, דרך הגישה היחידה לגוש קטיף, שהיווה יעד לפיגועים.
• מסדרון סופה, בין ח'אן יונס לרפיח, תוכנן להימתח בין קיבוץ סופה לים. הוקמו בו מספר יישובים, היחיד בהם שאינו חלק ממערב האצבע הוא מורג, ועבר בו כביש 240 לרוחבו. כל יישובי האצבע היו, בעקבות היותם בחלקה המערבי, דרום גוש קטיף. הסכמי אוסלו לא הותירו בידי ישראל ציר החוצה את הרצועה בתוך האצבע, ולכן תושביה נאלצו לצאת אותה דרך ציר כיסופים שבמסדרון כיסופים.
• חבל ימית שבפתחת רפיח נועד לחצוץ בין רפיח לחצי האי סיני. הוקמו בו 15 יישובים, נוסף על העיר ימית ושדה התעופה הצבאי איתם. בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים ופינוי חבל ימית ב-1982, הוקם ציר ציר פילדלפי שמטרתו למנוע פעילות טרור בין חבל עזה ומצרים. לאחר הסכמי אוסלו היה לשארית האחרונה של האצבע הדרום–מערבית, ויעד לפיגועים. אצבע זו, למעט ציר פילדלפי, אינה חלק מחבל עזה המקורי.

בספירת האצבעות, נהוג לספור את התוחמת הצפונית כראשונה ולהמשיך את הספירה מכיוון צפון, כך שאצבע חבל ימית נספרת כחמישית.

השטח הנותר

על פי התוכנית, שאר הרצועה שאינו חלק מהאצבעות יהיה נתון לשליטה ישראלית.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

יישום

ב-1970, במקום שעתיד להיות מרכז מסדרון כיסופים, הוקם מחדש כפר דרום – היישוב הראשון בחבל עזה לאחר מלחמת העצמאות, והיה ליישוב היהודי היחיד בחבל עד 1972. בחבל ימית הוקמו בין כיבושו במלחמת ששת הימים עד לשנה זו נאות סיני, דקלה ושדות.

תחילת יישום התוכנית (1972–1976)

בשנות תחילת יישום התוכנית היה קונצנזוס בכנסת על כך שחבל עזה יישאר בשליטה ישראלית בכל הסדר עתידי, קונצנזוס שכלל בין היתר את יצחק רבין, שאף קבע מזוזה בנצר חזני מאוחר יותר. בדיונים בממשלת ישראל החמש עשרה שהביאו להקמת כפר דרום, הוחלט על היותו מקרה בוחן להקמת שלוש היאחזויות נח"ל מאוחר יותר: נצרים, נח"ל קטיף ונח"ל מורג.

בתחילת מאי 1972 עבר חבל עזה מאחריות פיקוד הדרום של אריאל שרון לאחריות פיקוד המרכז של רחבעם זאבי, שפעל גם הוא להקמת היאחזויות נח"ל אותן יהיה ניתן להפוך בעתיד ליישובים אזרחיים. התנאים הטובים להתיישבות באותה תקופה הובילו לכך שבשנה זו הוקמו נצרים במסדרון נצרים ומורג באצבע סופה.

בתקופה זו נבנו יישובים גם בחבל ימית, שם התצטרפו לשלושת יישוביו הראשונים גם אבשלום, נתיב העשרה, חרובית והעיר ימית, שתוכננה לגדול ולאכלס כרבע מיליון איש ולהיות עיר החוף השלישית בגודלה בישראל.

גל בנייה (1977–1980)

מיד לאחר המהפך, בשנים 1977 עד 1980, פקד גל בנייה גדול את מערב אצבע סופה ואת חבל ימית (אצבעות 4 ו-5). אצבעות אלה היו מחוברות דמוגרפית ביניהן.

במערב מסדרון סופה נבנו היישובים בדולח, בני עצמון, שליו וגני טל.

באצבע כיסופים, כ"ב שבט ה'תשל"ז (1977), אוזרח היישוב הראשון בגוש קטיף וכלל חבל עזה – נצר חזני. מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות מצוין יום זה כיום גוש קטיף.

בחבל ימית הוקמו בתקופה שישה יישובים, למרות האיום המתמיד בפינוי, שבסוף אכן התממש. ששת היישובים הם: עצמונה, פריאל, פרי גן, תלמי יוסף, ניר אברהם וחולית. איום הפינוי המתמיד הוביל אף להקמת המאחז חצר אדר במרחב ב-1981, שפונה אף הוא.

פינוי חבל ימית (1982)

בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בידי מנחם בגין ב-1979, פינתה ישראל את חבל ימית ב-1982, כחלק מפינוי כל היהודים מחצי האי סיני. עקירה זו הייתה קץ קיומה של האצבע החמישית, חבל ימית, ממנה נותר רק ציר פילדלפי שהוקם כדי לא לוותר עליה לגמרי, דבר שהיה מאפשר מעבר שאינו מפוקח על ידי ישראל של עזתים למצרים ושל ארגוני טרור בין שני צידי הגבול. כשלטון צבאי ישראלי ממערב לחבל עזה נותר רק ציר פילדלפי שהוקם כדי לא לוותר על שלטון שכזה לגמרי, דבר שהיה מאפשר מעבר שאינו מפוקח של עזתים למצרים ושל ארגוני טרור בין שני צידי הגבול.

גל בנייה (1982–1984)

ממשלת ישראל התשע עשרה בראשות בגין והליכוד החלה בגל בנייה ביהודה, שומרון וחבל עזה שכלל את המשך יישום תוכנית האצבעות.

גל בנייה זה היה הגדול ביותר שידע המועצה האזורית חוף עזה, והוא הוסיף לה 7 יישובים: 2 מתוך 3 יישובי התוחמת הצפונית (אלי סיני וניסנית), ארבעה יישובים חדשים במערב אצבע סופה (גדיד, גן אור, כפר ים ורפיח ים) ואת נוה דקלים, שלא הוקם כחלק מאצבע סופה אלא בין מערבה לבין מערב מסדרון כיסופים, כמרכז התיישבותי שאיחד את היישובים לגוש יישובים – הוא גוש קטיף.

הקמת נוה דקלים גם הפכה את "מערב מסדרון כיסופים" ל"צפון גוש קטיף" ואת "מערב אצבע סופה" ל"דרום גוש קטיף".

בין סיום גל הבנייה להסכמי אוסלו (1984–1993)

לאחר סיום גל הבנייה ועד הסכמי אוסלו, הקימה ישראל רק את היישובים פאת שדה (1989), דוגית (1991) ותל קטיפא (1992)

בשנים אלה, החזיקה ישראל רק את היישובים הקיימים, שהיו רק בצד המערבי של ארבעת האצבעות שנותרו לאחר פינוי חבל ימית. חריג יחיד לכלל זה היה כפר דרום, שהיה המשך ליישוב שעלה לקרקע במסגרת 11 הנקודות ב-1946 וננטש במלחמת העצמאות, ולכן יכל לקום רק סביב אותו אזור.

מדיניות זו של ישראל הייתה "להשאיר את הגדר פרוצה" בין חלקי החבל הערביים במקום לבתר אותם, וישראל השאירה את היישובים הישראליים כ"אי" אתני בתוך "ים" של ערבים.

הסכמי אוסלו ולאחריהם

רצועת עזה לפני ההתנתקות. ההתנחלויות מוצגות בכחול, שאר שטח C בכחול בהיר, שטח B מודגש בצהוב

הסכמי אוסלו (1993–1995)

הסכם אוסלו ב' בספטמבר 1995, כחלק מהסכמי אוסלו, בהם חולקו יהודה, שומרון וחבל עזה לשטחי A, B ו-C, היו נסיגה מוחלטת של ישראל מהתוכנית; מדיניותה של ישראל שלא לבנות יישובים במרכז ומזרח האצבעות, ומדיניותם של ההסכמים להשאיר בידי מדינת ישראל רק את היישובים הקיימים של חבל עזה, הובילו לכך שכל שלושת האצבעות שבתוך חבל עזה הפסיקו להתקיים. גוש קטיף, כפר דרום ונצרים, כלל היישובים היהודיים בחבל עזה, הפכו למובלעות, שעורקי החיים היחידים שלהם הם ציר כיסופים, מקטע בכביש 4 (ציר טנצ'ר) וציר נצרים, בהתאמה.

בפועל הובילו ההסדרים החדשים לביטול מסדרון סופה (האצבע הרביעית), מניעת כל אפשרות להתרחבות התוחמת הצפונית (דוגמת התרחבות מזרחית למטרופולין עזה, שהייתה מפרידה בינה ובין גוש שדרות, כפר עזה, ושאר צפון עוטף עזה), וכריתת אצבעות נצרים וכיסופים (2 ו-3 בהתאמה), והחלפתם בצירים בלבד, שקשים מאוד להגנה, שהרי כל עמדה צבאית המגנה על הציר נוגדת את ההסכמים על השטח.

תקופת אוסלו (1995–2005)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ואכן, צה"ל נכשל במשימת ההגנה על אותם כבישים. עורקי חיים יחידיים אלה של כ-7,323 תושבי המובלעות סבלו דרך קבע מפיגועי טרור, בעיקר על הצירים. פיגועים בולטים על צירים אלו היו הפיגוע באוטובוס הילדים ורצח טלי חטואל וארבע בנותיה. בחלק ממקטעי הצירים, דוגמת צומת נצרים, היו התפרעויות טרור של עזתים באופן קבוע ואף קרבות של ממש.

לצה"ל היו מוצבים בצומת נצרים ובצומת גוש קטיף, והוא הקים את גשר מור ועבר לשיטה של פתיחת צירים בציר נצרים. למרות זאת, הפיגועים נמשכו, ושני הצמתים נהיו למקור עימותים קבוע בין צה"ל למחבלים עזתים, לפעמים בשיתוף מחבלי המשטרה הפלסטינית. המצב הביטחוני במקום החמיר אף יותר בשנות האינתיפאדה השנייה, שפרצה בשנת 2000.

בימין הישראלי הועברה ביקורת קשה לגבי התנהלות צה"ל בצירים, שהיו הדרכים היחידות פנימה והחוצה מהמובלעות: בתים ומפעלים עזתיים הצמודים לכבישים אלו הם אלו שאפשרו את קיומם של מרבית התקיפות והפיגועים על הכבישים, ובהרבה מקרים צה"ל הגיב והרס את המקרים רק לאחר מעשה, כאשר בשאר המקרים לא הרס את המבנים ששימשו מסתור למחבלים.

ההתנתקות (2005)

ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות

בראייה כוללת, מספר הפיגועים הגדול בצירים, שהיו שטחי B ברצועת עזה בהם נדרשו ישראלים לעבור כדי להגיע למובלעות הישראליות גוש קטיף ונצרים, יצרו דיון ציבורי סביב השאלה מה הגורם לפיגועים אלה: הימין הישראלי טען שהסיבה לפיגועים היא הסכמי אוסלו, ואם הרשות הפלסטינית לא הייתה מוקמת והצירים היו נשארים בשלטון ישראלי מלא – אזי השליטה הישראלית עליהם הייתה פשוטה יותר, והפיגועים היו נמנעים. כהוכחה לטענתם ציינו בימין את הקפיצה בכמות ובאכזריות הפיגועים מאז נחתמו אותם הסכמים ועד לאותה תקופה. מנגד, טענו בשמאל כי הבעיה איננה השלטון הערבי – אלא היישובים הישראלים בחבל עזה. טענתם הייתה כי אם צה"ל ייסוג מהרצועה ויפנה את היישובים הישראלים ממנה – לא יוכלו להיות בה פיגועים נגד ישראלים, כי לא יהיו בה ישראלים. אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל באותה תקופה, נבחר לתפקידו כשהוא מצדד בעמדת הצד הימני, ומבטיח כי "דין נצרים כדין תל אביב". בעברו אף היה אחד הדוחפים העיקריים להקמת נצרים, כ-30 שנים קודם לכן. ברם, במהלך כהונתו השתנתה תפיסתו הביטחונית, והוא עבר לתמוך בעמדת השמאל – וביצע אותה במלואה.

במסגרת הקמת ממשלת שרון השנייה ב-2003 נפגש אריאל שרון עם חבר הכנסת עמרם מצנע, מנהיג מפלגת העבודה, והלה התנה את הצטרפות מפלגתו לקואליציה בפינוי נצרים. שרון סירב, וטבע את המשפט "דין נצרים כדין תל אביב". מפלגת העבודה אכן לא הצטרפה לקואליציה. עם זאת, לפי עדותו של ארנון סופר שפרסם מחקרים בנושא ה"סכנה הדמוגרפית" כהגדרתו, כבר בליל הניצחון ביקש ממנו שרון מפה ובה הצעתו "לקו ההתנתקות". ואכן, עוד באותה שנה הודיע שרון בכנס הרצליה השלישי על כוונתו לפנות את יישובי חבל עזה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. תוכנית ההתנתקות.

בין ההתנתקות למלחמת חרבות ברזל (סוף 2005 – 2023)

במבצע עופרת יצוקה בסוף 2008 כבשה חטיבה 401 של צה"ל את מרחב מסדרון נצרים, ובכך ביתרה את צפון הרצועה מחלקיה האחרים. בתום המבצע נסג צה"ל מהאצבע.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. מבצע צוק איתן.

במלחמת חרבות ברזל (2023 והלאה)

ערך מורחב – הלחימה ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל

מלחמת חרבות ברזל שפרצה ב-2023 הובילה חלקים בציבור לקרוא לחדש את ההתיישבות בחבל עזה. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הצהיר כי ציר פילדלפי ישראל יישאר בשליטה ישראלית לאחר המלחמה, שליטה שלא תסתיים בלי "לסגור את הפרצה". בנוסף, במסדרון נצרים נסלל כביש 749, בצורה המצביעה על כוונה להישארות צה"לית קבועה ברצועה, כאצבע המבתרת בין צפון הרצועה לשארה.

דוגמה לחזרתה של התוכנית לשיח היא הצעה של מספר חברי כנסת ממפלגת השלטון הליכוד, בהובלת השר עמיחי שיקלי, משה סעדה, דן אילוז ובועז ביסמוט. הצעתם לא קוראת להתיישבות יהודית ברצועה ושליטה ביטחונית על כולה, אך כן כוללת פרטים הדומים לתוכנית חמש האצבעות.

ראו גם

• התנחלות
• תוכנית אלון
• פינוי חבל ימית
• הסכמי אוסלו
• תוכנית ההתנתקות

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תוכנית חמש האצבעות בוויקישיתוף