ויקיפדיה

ההשערה המדיינית-קינית

השערה בחקר המקרא

ההשערה המדיינית-קינית (לפעמים רק ההשערה המדיינית או ההשערה הקינית) היא שם קיבוצי למשפחת השערות בביקורת המקרא ובחקר המקרא, לפיהן האמונה באלוהות יהוה הובאה במקורה לעם ישראל בכנען מאזור מדברי דרומי יותר. מרבית ההשערות מציעות כי אזור מוצא זה היה בדרום עבר הירדן המזרחי, בערבה, במזרח חצי האי סיני, או בצפון-מערב חצי האי ערב, במקומות המכונים במקרא אדום, שעיר, סיני, פארן ותימן. כמה מן ההשערות מזהות את הקבוצה האתנית שהגיעה מאזור זה עם אלו המתוארות במקרא כקינים, מדיינים, או הלוויים, ומציעות שהם היו במקורם רועים-נוודים או כורים וחרשי נחושת. דמויות מקראיות שעשויות לייצג קבוצה זאת הן קין, תובל קין, יתרו, צפורה, משה, יעל, ויהונדב בן רכב. לאור ממצאים ארכאולוגים מודרניים, יש חוקרים המציעים לזהות אותם עם שבטי שסו נוודים וחרשי נחושת, שתעודות מצריות מתקופת הברונזה המאוחרת הזכירו בשמות "שסו יהו" ו"שסו שעיר"[1].

"משה ויתרו", ציור משנת 1900 של ג'יימס טיסו לפי שמות פרק י"ח.

מרכיבי ההשערה עריכה

 
שטח ממלכת אדום בימי בית ראשון (באדום) ושטח נוסף שכבשו מיהודה בימי בית שני (אדום כהה)

את ההצעות הרבות במסגרת ההשערה הוצע לחלק לארבעה מרכיבים כלליים[1]:

  1. רמזים במקרא למוצאה הדרומי של האמונה בה'.
  2. ממצאים ארכאולוגיים הרומזים למוצא האמונה בה' באזור אדום.
  3. הקישור המקראי בין האמונה בה' ליתרו חותן משה, אזור מדיין, והלוויים.
  4. האפיון המקראי של עם הקיני.

ארבעה מרכיבים אלו קשורים זה בזה, אך אינם תלויים בהכרח. לא כל החוקרים שדגלו בגרסאות שונות של ההשערה הסכימו עם כל המרכיבים, ולא כל החוקרים שדגלו במרכיב מסוים הסכימו עם כל הנקודות שהועלו לגביו.

רמזים במקרא למוצאה הדרומי של האמונה בה' עריכה

בחקר המקרא נפוצה הערכה שכמה מן השירות המקראיות הן הטקסטים הקדומים ביותר במקרא, בגלל הרובד הלשוני הארכאי שלהן, וכן משום ששירה עממית היה קל יותר לזכור ולמסור בעל-פה מדור לדור, אפילו בתקופה שבה ידע הכתיבה והקריאה לא היה נפוץ. מספר שירות מקראיות כאלו מתארות את ה' באופן דומה:[1][2][3]

  • ברכת משה: ”יהוה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אשדת[4] לָמוֹ.”
  • שירת דבורה: ”יהוה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יהוה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.”
  • תהילים ס"ח: ”אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ, בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף-שָׁמַיִם נָטְפוּ, מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי, מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.”
  • שירת חבקוק: ”אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה. כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ, וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה. לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו. עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם, הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ. תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן, יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן.”

פשט פסוקים אלו מתאר מעין התגלות שבה צועד ה' מאזור דרומי או מדברי, כאשר איתני הטבע ובייחוד השמים, הארץ וההרים רועדים מפניו. כמה משמות המקומות מהם הוא יוצא, בא או זורח חוזרים בשירות השונות: אדום, שעיר, סיני, פארן ותימן, ואצל חבקוק גם מדין וכושן. הר שעיר לפי המקרא ממוקם בהרי אדום ממזרח לערבה. מדבר פארן ממוקם בדרך כלל בחצי-האי סיני, כאשר הצירוף "הר פארן" מופיע במקרא רק בברכת משה ובשירת חבקוק. על בסיס התקבולת בין "סיני" ל"שעיר" בברכת משה סבר חוקר המקרא יגאל בן-נון שסיני, שם שאיננו מוכר מחוץ למקרא, היה אף הוא במקורו ממזרח לערבה, ולא במדבר המכונה כיום חצי האי סיני.[5] תימן במקרא הוא מקום מושבו של אליפז בן עשו, ובאופן זה מקושר אף הוא עם אדום ושעיר.[6]

מאפיין משותף נוסף שהוצע לשירות אלו הוא רמזים לשמות אלים נוספים מתקופת המקרא: "רשף" ו"דבר" הוצעו כרמז לאל המגפה הכנעני רשף, הנזכר בשירה אוגריתית. המילה הסתומה "אשדת" הוצעה כשיבוש של שם האלה הכנענית אשרת, שלפי כתובות חורבת תימן וחורבת אל כום נחשבה כבת זוגו של ה'. המילה "סיני" בביטוי "ה' זה סיני" הוצע על-ידי חוקר המקרא ישראל קנוהל כהטיית שמו של אל הירח המסופוטמי סין על משקל "שַׁדַּי" ו"אֲדֹנָי", אם כי מקובל יותר פירושו של משה דוד קאסוטו כ"יהוה זוּ סיני" (כך אף בתרגום השבעים: τοῦ Σινά) כלומר "יהוה של סיני".[3][7] .

ממצאים ארכאולוגים עריכה

  ערך מורחב – שסו
 
תיאור של שסו שבוי כפי שתואר בתבליט ממדינת האבו שבמצרים מימי רעמסס השלישי.
 
מקדש חתחור למרגלות עמודי שלמה בתמנע
 
בקעת תמנע, שחזור מודרני של "אוהל מועד"

מספר ממצאים ארכאולוגיים, רובם מתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת ולראשית תקופת הברזל, הוצעו כקשורים להשערה. הם עשויים לתמוך במוצא האמונה באל הנקרא יהוה, ובסיפורים מקראיים הקשורים בו, אצל נוודי-מדבר וחרשי-נחושת אדומים, מדיינים או קינים:

יתרו והקשר המדייני עריכה

  ערך מורחב – יתרו

במרכיב זה של ההשערה נכללים רמזים שונים במקרא, בעיקר כאלו הקשורים לדמות יתרו, לכך שהאמונה ביהוה מקורה באזור מדין. לפי מספר הצעות הועברה אמונה זו לבני-ישראל בכנען באמצעות משה והלוויים, שאולי היו מצרים, כנענים או עברים ששהו תקופה מסוימת באזור מדין:

  • בסיפור הסנה הבוער, ה' מתגלה למשה בעת שהוא "רועה צאן יתרו חותנו כוהן מדין", במדבר ב"הר האלוהים חורבה" (שמות, ג', א'). הועלתה השערה שהר האלוהים היה מקום פולחן משותף למספר שבטים מדייניים, ושהמילה חורבה נוספה מאוחר יותר על-ידי סופר מקרא דויטרונומיסט כדי לזהות את ההר עם הר חורב, מקום מתן תורה לפי המקור הדויטרונומיסטי[1].
  • חותנו של משה נקרא במקומות שונים במקרא במספר שמות נוספים: רעואל, חובב, יתרן, יתר, וקיני[1], רמז כי היו לסיפור מספר גרסאות שונות[19]. רעואל במקרא הוא גם אחד מבני עשו, ולפיכך מצביע על קשר לאדום. באתר הארכאולוגי תל ח'ליפה, בין אילת לעקבה בתחומי ירדן, התגלה אוסטרקון אדומי ועליו רשימת שמות הכוללים את השם רעואל, בסמיכות למספר שמות נוספים, חלקם עם מרכיב תאופורי של האל האדומי קוס.[20]
  • למרות תיאורו כ"כוהן מדיין", המקרא אינו מספר לאיזה אל היה יתרו כוהן, ואינו מזכיר בשום מקום לאיזה אל עבדו המדיינים. ניתן איפוא לשער שגרסה עתיקה יותר של הסיפור תיארה את יתרו ככוהן ה', וכמי שלימד את חתנו משה לעבוד את ה'.
  • בשמות, י"ח נפגש משה שוב ב"הר האלוהים" עם יתרו, בתו צפורה אשת משה ושני בניהם. בפרק זה מכיר יתרו בה' כאל הגדול מכולם, ומקריב לו "עולה וזבחים" במעמד משה, אהרן וזקני ישראל[1].
  • בספר במדבר, פרק י', פסוקים כ"ט–ל"ב מבקש משה מ"חובב בן רעואל המדייני חותן משה" להמשיך להדריך את בני-ישראל במסעם מהר סיני לכנען, לאחר שהדריך אותם בבמדבר, ומציע בתמורה לחלוק עמו את הטוב אשר ישפיע ה' על ישראל. תיאור הדו-שיח ביניהם נקטע לפני שניתנת תשובתו הסופית של חובב.
  • מספר חוקרי מקרא, ובהם מרטין נות והרמן גונקל, ציינו שבניגוד לחצי-האי סיני, אזורי מדיין ממזרח למפרץ אילת וצפון-מערב חצי האי ערב מצטיינים בפעילות וולקנית, ובכלל זה הרי געש כגון חלת אל באדר (Hala-'l Badr) שהתפרץ מספר פעמים בעשרת אלפי השנים האחרונות. הם הציעו לקשר פעילות וולקנית זו עם תיאורי האש בפסגת הר סיני, ועם תאורי רעד האדמה ונזילת ההרים בשירות המקראיות על ה'.
  • בסיפור האישה הכושית שלקח משה לא נאמר במפורש אם היא צפורה המדיינית או אישה אחרת. אך בשירת חבקוק, אחת השירות המציגה את ה' כבא מאזור דרומי, כושן מופיע בתקבולת עם מדיין[1].
  • בסיפור סתום בשמות פרק ד, צפורה מצילה את משה מזעמו של ה', בכך שהיא מלה את בנם ומכנה אותו "חתן דמים". סיפור זה עשוי לשמר זיכרון עתיק לפיו מנהג המילה כברית עם ה' היה במקורו טקס מדייני.
  • ישנם במקרא גם סיפורים העויינים למדיינים, כמו מלחמת גדעון במדיינים בספר שופטים, ובנות מדיין מתוארות בספר במדבר, פרק ל"א כמפתות מינית ומחטיאות את בני-ישראל, בסיפור חטא בעל פעור ומלחמת מדין. דווקא נוכח עויינות זו, חוקרי מקרא כמו מרטין נות סברו כי תיאור חותן ואשת משה כמדיינים חייב לשקף מסורת עתיקה וחזקה בכדי לשרוד במקרא.

קין ועם הקיני עריכה

  ערכים מורחבים – קין, הקיני

במרכיב זה של ההשערה נכללו רמזים במקרא לכך שהקבוצה האתנית שהביאה את האמונה בה' לעם ישראל בכנען נקראה "קיני", שהם נתפסו כבעלי מוצא נבדל מבני-ישראל, שהיו נוודים וחרשי נחושת, וראו בקין את אביהם הקדמון.

  • בפרק ד' בספר בראשית מתואר קין בן אדם וחוה כאבי שושלת של דמויות מקראיות, בכללן תובל קין המוצג כ”לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל”, ובכך מתאים להיות אב קדמון מיתי של שבט חרשי נחושת. "קין" במקרא הוא גם כלי-נשק מנחושת: ”וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת” (שמואל ב' כ"א, ט"ז). השורש הלשוני השמי ק-י-נ מופיע במשמעות של נפחות, צורפות וחרשות מתכת גם בארמית ובערבית[21], והאל קֻיָנַן (אנ') היה אל הנפחים והצורפות בסבא שבדרום חצי האי ערב, בתקופה שלפני עליית האסלאם[22].
  • בבראשית ד' מעניש ה', המוצג בשמו המפורש, את קין שיהיה "נע ונד", מסמן אותו באות, ומבטיח לנקום בכל הפוגע בו, מוטיב המורחב בהמשך הפרק בשירת למך. הוצע שסיפור זה חובר במקורו כמיתוס אטיולוגי להסברת קיומו של שבט נוודים חסרי נחלה, העובדים לאל בשם המפורש, שאולי נהגו לסמן את עצמם בכתובת קעקע או בסימן זיהוי אחר כלשהו, ולהרתיע את אויביהם במנהגי נקמת דם[1].
  • מספר חוקרי מקרא ציינו שהשמות בשושלת קין: חנוך←עירד←מחויאל←מתושאל←למך←תובל קין, דומים ובחלקם אף זהים לשמות בשושלת שת: אנוש←קינן←מהללאל←ירד←חנוך←מתושלח←למך←נח. בהקבלה זו, קינן בשושלת שת הוא השם המקביל לקין. הסבר אפשרי להקבלה הוא ששתי השושלות התחברו כגרסאות שונות במקצת של אותה גנאלוגיה מקורית, כאשר גרסת שושלת שת "הדיחה" את קין ממעמדו כבכור בניו של אדם ואבי האנושות, על-ידי הרשעתו ברצח הבן השני הבל. ייתכן שהקינים דגלו בגרסה מקורית שלפיה אביהם הקדמון קין חף מפשע, והוא גם אבי שאר האנושות.
  • הקיני כעם נזכר לראשונה במקרא בברית בין הבתרים, כאחד מתשעה עמים שה' מבטיח את ארצם לאברהם: ”אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי” (בראשית ט"ו, י"ז). לאחר מכן הוא נזכר מספר פעמים במקרא, בעיקר בסיני, בנגב, ובדרום-יהודה: ”וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם” (שופטים, א', ט"ז). פסוק זה קושר את הקיני במפורש עם "חותן משה", ובכך עם המרכיב המדייני של ההשערה המדיינית-קינית.
  • השם "קנז" במקרא קושר אף הוא עם ההשערה המדיינית-קינית, בכמה אופנים שונים: קנז משושלת עשו אבי אדום הוא בנו של אליפז אלוף תימן, ואחיינו של רעואל. עם "הקנזי" נזכר בסמוך לקיני בסיפור ברית בין הבתרים, ועתניאל בן קנז משבט יהודה נזכר בספר שופטים[23] בסמוך ל"בני קיני חותן משה".
  • משפחה אחת מן הקיני, בית חבר הקיני, נדדה צפונה עד אזור אלון בצעננים: ”וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אׇהֳלוֹ עַד אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ” (שופטים, ד', י"א). פסוק זה קושר את הקינים במפורש גם עם "קין" וגם עם "חותן משה".
  • מסיפור מלחמת סיסרא משתמע שהקינים לא היו מבני-ישראל: ”וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי” (שופטים, ד', י"ז). למרות זאת, שירת דבורה (המכנה את ה' באופן בלעדי בשמו המפורש) מהללת מאוד את יעל.
  • בספר שמואל א מסופר כי בעת מלחמת שאול בעמלק הזהיר המלך שאול את הקיני לצאת מעמלק, בתמורה לחסד שעשו עם ישראל בצאתם ממצרים: ”וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק” (שמואל א', ט"ו, ו').
  • מפסוק בדברי הימים ניתן להבין שגם בני רכב היו קינים: ”וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו (יֹשְׁבֵי) יַעְבֵּץ, תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים; הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים, מֵחַמַּת אֲבִי בֵית-רֵכָב” (דברי הימים א' פרק ב' פס' נ"ה). ישראל קנוהל הציע אטימולוגיה חלופית לשם "קיני" מן השורש ק-נ-א, במשמעות של קנאות לה'. זאת לפי דמות יהונדב בן-רכב, הנזכר בספר מלכים כמצטרף בקנאותו למלך ישראל יהוא: ”וַיֵּלֶךְ [יהוא] מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲיֵשׁ אֶת-לְבָבְךָ יָשָׁר כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם-לְבָבֶךָ, וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב יֵשׁ וָיֵשׁ, תְּנָה אֶת-יָדֶךָ; וַיִּתֵּן יָדוֹ, וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל-הַמֶּרְכָּבָה. וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי, וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה'; וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ, בְּרִכְבּוֹ” (ספר מלכים ב', פרק י', פסוקים ט"ו–ט"ז). בספר ירמיהו מתוארים בני רכב כמעין כת סגפנית, אשר שומרים באדיקות את ציוויי יהונדב: לא לשתות יין, לא לבנות בית, לא לזרוע זרע ולא לטעת כרם, אלא לגור רק באוהלים[24].

היסטוריה במחקר עריכה

הניסוח הראשון של ההשערה נמצא במאה ה-19 אצל המלומד הלותרני הגרמני פרידריך וילהלם גילייני: תאולוג, היסטוריון, ספרן ופובליציסט בנירנברג. הוא פרסם את השערתו בשנת 1862 תחת שם העט ריכרד פון-דר-אלם. עם זאת, רבים מתומכי ההשערה בשנים שלאחר מכן לא הכירו את עבודתו, וייתכן שפיתחו אותה באופן בלתי-תלוי[1].

ההשערה הפכה מקובלת, בצורות ובניסוחים שונים, אצל מלומדים גרמנים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, ביניהם אדוארד מאייר, ברנרד שטאדה (Bernhard Stade), קארל בודה, והוגו גרסמאן (Hugo Gressmann). מקס ובר כתב בספרו משנת 1917 "יהדות עתיקה" כי "וודאי הוא שהמסורת העתיקה לא הניחה שה' הוא האל המקורי של בני-ישראל, וגם לא שהוא האל של בני-ישראל לבדם, ואף לא שהוא שוכן בישראל". מלומדים דוברי אנגלית שתמכו בהשערה היו המומחה הקנדי לשפות שמיות ג'ורג' ארון ברטון (George Aaron Barton), הכומר ומבקר המקרא האנגלי תומאס קלי צ'יין (Thomas Kelly Cheyne), וחוקר המקרא האמריקני הנרי פרזרווד סמית' (Henry Preserved Smith)[1].

חוקרי ומבקרי מקרא בראשית המאה ה-20 שראו בהשערה הסבר מספק היו גרהרד פון ראד (Gerhard von Rad), מרטין נות, ומשה ויינפלד. בין המתנגדים היו מרטין בובר[25] ורולאן דה וו[1].

במהלך ההיסטוריה של חקר המקרא המודרני חלו תמורות בחשיבות ההשערה ובדגשים שלה. במאה ה-19 עדיין היה מקובל מאוד במחקר לראות במשה דמות היסטורית, ולפיכך התמקדה ההשערה באפשרות של השפעות מדייניות וקיניות על משה. בתקופה זו התבססה ההשערה באופן בלעדי על ביקורת נוסח המקרא. עם ראשית המחקר בארכאולוגיה מקראית במאה ה-20 לא נמצאה להשערה תמיכה רבה בממצאים ארכאולוגים, הפופולריות שלה ירדה, ומעטים הכירו אותה מחוץ לתחומי חקר המקרא.

בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 מתחזקות בחקר המקרא תפיסות לפיהן דמויות משה ויהושע אינן היסטוריות, וסיפורי יציאת מצרים והתנחלות השבטים הן מסורות שהתפתחו בממלכות ישראל ויהודה בתקופת הברזל השנייה. מצד שני, מספר ממצאים ארכאולוגים חדשים תומכים באפשרות של השפעה אדומית על הפולחן בישראל וביהודה. לפיכך יש חוקרים שאימצו תובנות מן ההשערה, ושילבו אותם בתפיסותיהם לגבי ההיסטוריה התרבותית של המקרא:

  • חוקר המקרא תומאס רמר הציע כי ה' היה אל הסערות והמלחמה באדום, הובא לממלכת ישראל על ידי שבטי עפירו, ובהדרגה שולב עם פולחני אל (האל הכנעני), שפש/שמש (אלת השמש הכנענית) ואלים כנעניים אחרים, עד שקלט את תפקידיהם.
  • חוקרי המקרא ריצ'רד אליוט פרידמן (אנ'), ישראל קנוהל, יגאל בן-נון ואחרים הציעו את הלויים, ולא את הקינים, כקבוצה האתנית הזרה שהפיצה את האמונה בה' בישראל וביהודה. הצעה זו מסתמכת על היות שבט לוי חסר-נחלה: ”לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן” (ספר דברים, פרק י"ח, פסוק א'). הוצע ששבט לוי הוא השבט היחיד שיצא ממצרים, שכן יש ביניהם שמות הנשמעים כשמות מצריים: קהת, מררי, חפני ופינחס[26], ושהם קיבלו את האמונה בה' מן המדיינים או האדומים במהלך מסעם.
  • הבוטנאי וחוקר המקרא ניסים אמזלג הציע לזהות את האל האדומי קוס עם ה'. הוא הציע כי במקור היה זה אל של חרשי נחושת. והמקרא קישר אותו עם תופעות וולקניות כמו הרי-געש ורעידות אדמה, בדומה לאלי חרשות מתכת אחרים בעולם העתיק: הפייסטוס היווני ווולקן הרומי[27].

בתרבות עריכה

ברומן המקראי מאת זאב ז'בוטינסקי "שמשון"[28], שיצא לאור לראשונה בשנת 1930, מתוארים בני רכב כקהילת מופת המכפרים על חטאו של אביהם הקדמון קין, קרוב לוודאי בהשפעת ההשערה.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Blenkinsopp, J. (2008). The Midianite-Kenite Hypothesis Revisited and the Origins of Judah. Journal for the Study of the Old Testament, 33(2), 131-153.
  2. ^ 1 2 דוד אלון, כלי פולחן מגילת וקשרים עם צפון אדום בתקופה הכלקוליתית, עתיקות י', 1990, עמ' 12
  3. ^ 1 2 מ. ד. קאסוטו, תהלים סח, ספרות מקראית וספרות כנענית, כרך א', מאגנס, 1972, עמ' 181
  4. ^ כנראה שיבוש של המילה אשרת, ראו Joseph Blenkinsopp, The Midianite-Kenite Hypothesis Revisited and the Origins of Judah, Journal for the Study of the Old Testament 33, 2008-12, עמ' 138 doi: 10.1177/0309089208099253
  5. ^ לדעת יגאל בן-נון, השם "סיני" זוהה בטעות עם האזור המכונה כיום מדבר סיני רק במאה ה-4 לספירה, על-ידי פלוויה יוליה הלנה בעת מסעה לארץ-ישראל. במאה ה-1 לספירה עדיין כותב פאולוס באיגרתו אל הגלטים: "כי הר סיני בערב הוא". קיצור תולדות יהוה, הוצאת רסלינג, 2017, עמ' 131
  6. ^ למשל: ”וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר... אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן” (בראשית, ל"ו)
  7. ^ שמואל אחיטוב, אסתר אשל, לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 134
  8. ^ Kennedy, T., 2019. The Land of the SAsw (Nomads) of yhwA at Soleb, Journal of Nubian Studies 6, 175-192
  9. ^ Karel van der Toorn, Family Religion in Babylonia, Ugarit, and Israel: Continuity and Change in the Forms of Religious Life (Leiden: E. J. Brill), p. 283
  10. ^ Knohl, I. (2017). Jacob-el in the Land of Esau and the Roots of Biblical Religion. Vetus Testamentum, 67(3), 481-484
  11. ^ Rothenberg, B. (1988). The Egyptian mining temple at Timna. Institute for Archaeo-Metallurgical Studies.
  12. ^ האם סיפורי התנ"ך התרחשו באמת? תגלית בערבה טורפת את הקלפים, הארץ, אוקטובר 10, 2019
  13. ^ Ben-Yosef, E. (2019). The Architectural Bias in Current Biblical Archaeology. Vetus Testamentum, 69(3), 361-387.
  14. ^ ישראל קנוהל, "איך נולד התנ"ך", הוצאת דביר, 2018, עמ' 205-184
  15. ^ שמואל אחיטוב, הכתב והמכתב, מוסד ביאליק, 2012, עמ' 262–264
  16. ^ השוו תהלים, ס"ח, י"ז: "לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים, הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ, אַף ה' יִשְׁכֹּן לָנֶצַח".
  17. ^ שמואל אחיטוב, "הכתב והמכתב: אסופת כתובות מארץ-ישראל ומממלכות עבר הירדן מימי בית-ראשון", מוסד ביאליק, ירושלים, 2012, עמ' 262–263
  18. ^ Naʼaman, N. (2016). The “Kenite Hypothesis” in the Light of the Excavations at Ḥorvat‛ Uza. In Not Only History. Proceedings of the Conference in Honor of Mario Liverani Held in Sapienza-Università di Roma, Dipartimento di Scienze dell’Antichità, 20–21 April 2009 (pp. 171-82).
  19. ^ יגאל בן נון, "קיצור תולדות יהוה", רסלינג, 2016, עמ' 137
  20. ^ יגאל בן נון, "קיצור תולדות יהוה", רסלינג, 2016, עמ' 183
  21. ^ Mondriaan, M. E. (2011). Who were the Kenites?. Old Testament Essays, 24(2), 414-430.
  22. ^ Van der Toorn, Karel, Bob Becking, and Pieter Willem Van Der Horst. Dictionary of Deities and Demons in the Bible. Wm. B. Eerdmans Publishing, 1999.
  23. ^ שופטים, א', י"ג
  24. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ה, פסוקים א'–י"ט
  25. ^ Zank, M. (Ed.). (2006). New Perspectives on Martin Buber (Vol. 22). Mohr Siebeck, p.77.
  26. ^ פא-נחסי היה שמו של הכהן הגדול המצרי בתקופת פרעה אחנתון שהגיע מנוביה (סודאן) וצבע עורו היה שחור. שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, ירושלים, תשל"ב, עמ' 463
  27. ^ Amzallag, N. (2009). Yahweh, the Canaanite God of Metallurgy?. Journal for the Study of the Old Testament, 33(4), 387-404.
  28. ^ זאב ז'בוטינסקי, שמשון, באתר פרויקט בן יהודה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ההשערה_המדיינית-קינית&oldid=38460073"