יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן
בין 1948 ל־1967 שלטה ירדן במזרח ירושלים ובשטחי יהודה ושומרון, לאחר שכבשה אותם בסיומו של המנדט הבריטי. קודם לכן נכלל אזור זה בשטח ארץ ישראל המנדטורית, שבה הובטח ליהודים בית לאומי בהצהרת בלפור ב־1917, ורובם יועדו למדינה ערבית על פי תוכנית החלוקה ב־1947.
במהלך מלחמת העצמאות השתלט הצבא הירדני על שטחי יהודה ושומרון ועל מזרח ירושלים, וב־1950 הכריזה ירדן על סיפוח שטחים אלו לשטחה הריבוני. הסיפוח זכה להכרה בינלאומית על ידי בריטניה, עיראק, פקיסטן ומדינות נוספות, אף כי הייתה כלפיו התנגדות מצד ישראל.
בתקופת שלטונה כינתה ירדן שטח זה בשם "הגדה המערבית" (בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, בתעתיק מדויק: "אלצ'פה אלע'רביה"), ממלכת ירדן כולה כונתה בשם "ממלכת שתי הגדות" (כאשר במרכזה עובר נהר הירדן) ואילו השטחים הירדנים שממזרח לנהר נקראו בשם "הגדה המזרחית". השליטה הירדנית בשטחים אלו הגיעה לסיומה עם כיבוש השטחים על ידי ישראל במלחמת ששת הימים.
תקופה זו אופיינה בהגירה אל מחוץ לגדה המערבית, על רקע התדרדרות המצב הכלכלי, עקב ניתוק האזור מיתרת שטחי ארץ ישראל המערבית.
רקעעריכה
שטח יהודה ושומרון היה לאורך מרבית ההיסטוריה חלק מארץ ישראל, ונשלט על ידי גורם שלטוני אחד ששלט גם על שאר חלקי הארץ. מאז 1922 נמצא כל שטחה של ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן, ובכלל זה שטח יהודה ושומרון, במסגרת המנדט הבריטי. תוכנית החלוקה שפורסמה ב־1947 חילקה את הארץ למספר יחידות עם מעברים צרים בנקודות מפגש, שמהם הורכבה מדינה יהודית ומדינה ערבית, כאשר המפתח לחלוקה היה בעיקרו שיקול דמוגרפי של ריכוזי אוכלוסייה יהודית וערבית. בשל כך יועד אזור יהודה ושומרון להיות חלק מהמדינה הערבית, בעוד ירושלים וסביבתה הייתה מתוכננת להיות תחת משטר בינלאומי. תוכנית החלוקה נדחתה על ידי הערבים והם פתחו במלחמת 1948 על מנת לסכלה.
בשיחות סודיות שנוהלו בין גולדה מאיר כנציגת הסוכנות היהודית לבין המלך עבדאללה בנובמבר 1947, סוכם בין הצדדים כי היישוב היהודי יאפשר לירדן להשתלט על אזור יהודה ושומרון, ובתמורה לא יתקוף את המדינה היהודית שתקום. זמן קצר קודם לסיום המנדט הבריטי נערכה פגישה שנייה בין גולדה מאיר למלך עבדאללה, בה הודיע המלך עבדאללה כי לא יוכל לעמוד בסיכום שהבטיח, בשל ההסכם עם מדינות ערב הנוספות בדבר פלישה לארץ.[1]
כיבוש בידי ירדן במהלך מלחמת העצמאותעריכה
במלחמת העצמאות נלחם צבא ירדן (שנקרא אז הלגיון הערבי) באזור ירושלים ועמק בית שאן. עוד בטרם הוכרזה המדינה פתח הלגיון בהרעשה כבדה משטח עבר הירדן על קיבוץ גשר ומצודת המשטרה בנהריים, שעל פי החלטת החלוקה נועדו להיכלל בשטח המדינה היהודית, הפגזה שנמשכה שלושה ימים בין 27 ל-30 באפריל 1948. נוסף על כך, נותרו בשטחי יהודה ושומרון חלק מיחידות הלגיון ששימשו בשירות הבריטים במשימות משמר גם לאחר המועד האחרון לעזיבת הבריטים את הארץ, יחידות שבין השאר נטלו חלק בהתקפה על גוש עציון ורמת רחל. בראשית מאי 1948 נכנס הצבא הירדני לשטחי יהודה ושומרון ולמזרח ירושלים, והשתלט על השטח הערבי שפינו הבריטים. ערב ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, כבש הצבא הירדני את גוש עציון, כיבוש שגרר את פינויים של נווה יעקב ועטרות מצפון לירושלים ושל בית הערבה. הרובע היהודי בעיר העתיקה נכבש אף הוא. קרבות קשים נערכו עם הלגיון באזור לטרון, בשטח העירוני של ירושלים וסביבתה. המהלכים העיקריים בחזית הירדנית התרחשו ברובם עד ההפוגה השנייה בקיץ 1948. כבר ב-19 במאי 1948 מונה אבראהים האשם למושל צבאי כללי לכל השטחים בארץ ישראל "שהצבא הירדני נמצא בהם, או שהוא אחראי לשמירת הסדר והביטחון בהם".[2]
בסיום המלחמה עמד צה"ל מול הצבא הירדני בקו חזית ארוך ומפותל (ביחוד באזור ירושלים), כאשר לצד הצבא הירדני עומד הצבא העיראקי באזור השרון. בעקבות חיכוכים פנימים בין ירדן לעיראק ואיום צה"ל לכבוש את השטח שהוחזק על ידי הצבא העיראקי, הסכימה ירדן, במסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן, שנחתם בתום מלחמת העצמאות, להעברת שטחים נרחבים לידי ישראל, בייחוד באזור ואדי עארה והמשולש, תמורת שטח קטן יותר שהוחזק על ידי ישראל בדרום הר חברון. קביעת קו הגבול במסגרת הסכם זה הגדירה את גבולות יהודה ושומרון על משמעויותיהם הפוליטיות למשך 18 השנים הבאות, גבולות שהם בעיקרם צבאיים־פוליטיים, ולא גאוגרפים.
במהלך מלחמת העצמאות נוספו לתושבי יהודה ושומרון כ־300,000 פליטים שעזבו מקומות יישוב שנכבשו על ידי צה"ל. במסגרת תוכנית החלוקה תוכנן חיבור אזור יהודה ושומרון עם מישור החוף הדרומי, אך אזור זה נכבש על ידי צה"ל ונותק מהשפלה וממישור החוף על נמליהם (נמל חיפה ונמל יפו) כמו גם מהגליל ומהנגב. השליטה הישראלית בפרוזדור ירושלים ובירושלים המערבית ניתקה חלקית את החיבור בין השומרון ליהודה, שנעשתה דרך מזרח ירושלים ומדבר יהודה. הקשר עם מצרים וסוריה התאפשר אך ורק דרך עבר הירדן המזרחי. מאפיינים אלו השפיעו לרעה על הכלכלה באזור במהלך השנים הבאות.
תחת שלטון ירדןעריכה
השתלטות ירדן על הגדה המערביתעריכה
עם תום מלחמת העצמאות נותרו רוב שטחי הגדה המערבית בשליטת ממלכת עבר הירדן, בהסכמת ישראל בהתאם להסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. ירדן לא הסתירה את רצונה לשלוט בשטחים אלה, והחלה מיד בפעולות מעשיות להשגת מטרה זו. ב-1 באוקטובר 1948 יזם המלך עבדאללה כנס תמיכה בעמאן בהשתתפות אלפי נציגים פלסטינים בשם "הקונגרס הפלסטיני הראשון", וכנס דומה בשם "קונגרס יריחו" התקיים ב-1 בדצמבר ביריחו. הנציגים ביריחו הכריזו על עבדאללה כעל "מלך עבר-הירדן ופלסטין" והעניקו לו מנדט לפתור את המשבר הפלסטיני בכל דרך שימצא לנכון, כולל אפשרות של סיפוח הגדה המערבית לירדן. ב-7 בדצמבר אושרו החלטות יריחו בפרלמנט הירדני.[3]
ב-13 בדצמבר 1948 הכריז המלך עבדאללה על סיפוח מזרח ירושלים לירדן.[4]
החלטות קונגרס יריחו אושררו בכנס שנערך ברמאללה ב-26 בדצמבר 1948, ובכנס בשכם ב-28 בדצמבר 1948. בעקבות צעדים אלו החלה הממלכה הירדנית לקבל אחריות הולכת וגוברת על הגדה המערבית. במאי 1949 צורפו נציגים מהגדה המערבית לממשלתו של תאופיק אבו אל-הודא, בהם שר ייעודי לנושא הפליטים הפלסטינים. ממשלת ירדן שילמה את משכורות הפקידים הממשלתיים, הטמיעה את המחוזות השלטוניים בשטחי הגדה המערבית והפכה את הדינר הירדני להילך חוקי בשטחים. בפברואר 1950 שונתה הגדרת החוק הירדני כך שהשטחים בהם הוא יחול יכללו גם את הגדה המערבית, ולכל פלסטיני הוענקה אזרחות ירדנית. במרץ 1950 נאסר במדינה השימוש במונח "פלסטין" במסמכים הרשמיים.[5]
החלטות יריחו זכו לתמיכה רחבה בקרב תושבי הגדה המערבית, אך הן גונו ונדחו על ידי הליגה הערבית, בטענה שהן סותרות את ההחלטה הערבית האוסרת חלוקה או כיבוש של שטחי פלסטין, וכן על ידי אמין אל-חוסייני ותומכיו, שהאשימו את עבדאללה בשיתוף פעולה עם בריטניה ועם ישראל. בעקבות הגינויים, עבדאללה דחה את ההכרזה הרשמית על הסיפוח למועד מאוחר יותר.
ב-11 באפריל 1950 נערכו בחירות בירדן, בהן השתתפו גם תושבי הגדה המערבית ומזרח ירושלים. אף על פי שהמוסד הערבי העליון קרא לפלסטינים שלא ללכת לבחירות, בליווי איומים על מי שייקח בהן חלק,[6] נרשם באזורים אלו שיעור הצבעה גבוה של 70%, ורובם הצביעו בעד מפלגתו של המלך עבדאללה. מערכת בחירות זו שיקפה הצבעת אמון של רוב תושבי הגדה בממלכה ההאשמית ובכוונתה לספח את שטחי הגדה המערבית לירדן. מיד לאחר הבחירות פרסם עבדאללה צו הממנה 20 חברים לסנאט הירדני, ובתוכם שבעה פלסטינים. בבית הנבחרים (מג'לס אל-נואב) הוקצו לפלסטינים מחצית מהמושבים.[6] הליגה הערבית ומדינות ערב הביעו מחאה על תוכנית הסיפוח, אולם ירדן הגיבה בהודעה כי הסיפוח "איננו ניתן לשינוי ושאין הנושא פתוח לדיון נוסף".[6]
סיפוח השטחים הכבושים לירדןעריכה
ב-24 באפריל 1950 הכריז המלך עבדאללה רשמית על סיפוח הגדה המערבית לירדן, כחלק מתוכנית בשם "אחדות שתי הגדות" (وحدة الضفتين). המלך שינה את שם המדינה לשם "הממלכה הירדנית ההאשמית" ובקיצור "ירדן". במשך שנים רבות לאחר מכן תושבי הגדה כונו "ירדנים".[7]
הצהרת הסיפוח הוקראה על ידי המלך במושב מיוחד של הפרלמנט הירדני, ואחריה אומצה בפרלמנט החלטה בת ארבעה סעיפים:
- לתמוך באחדותן המלאה של שתי גדות הירדן, הגדה המזרחית והגדה המערבית, בצל כתרו של המלך עבדאללה, במדינה אחת היא הממלכה הירדנית ההאשמית, עם שוויון זכויות לאוכלוסי שתי הגדות.
- לשמור על זכויות הגדה המערבית (פלשתינה) ולא לפגוע בפתרון הסופי של בעייתה.
- להגיש החלטה זו לאישור המלך.
- לאחר אישורה להוציאה לפועל ולהודיע עליה למדינות חוץ.
מיד לאחר אישור ההחלטה על ידי המלך, בישר מטח-אש מ-11 תותחים את דבר הסיפוח, והיום הוכרז ליום פגרה בממלכה הירדנית ההאשמית.[8] עוד באותו יום צבא ירדן ערך מצעד צבאי בירושלים.[9] השטח שסופח לירדן היה 5,878 קמ"ר.[5]
הנציגים הפלסטינים החדשים בפרלמנט הצביעו גם הם בעד הגדרת השטחים שממערב לירדן כ"הגדה המערבית של הממלכה הירדנית ההאשמית" במקום "פלסטין".[6] זמן מה לאחר הבחירות, נתכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית ובאמצעות איום בסנקציות ניסתה להשפיע על עבדאללה לחזור בו מהחלטת הסיפוח. אמין אל-חוסייני הצטרף ללחצים על ידי הודעה על הקמת "ארגון צבאי לשחרור פלסטין" ובקהיר הופץ כרוז שקרא לצעירים הפלסטינים להתגייס אליו. לאחר דיונים ממושכים בליגה הערבית ביזמת מצרים, נענתה הוועדה המדינית של הליגה לדרישת עיראק ותימן לדחות את ההצעה להוציא את ירדן מהליגה הערבית. במהלך ישיבות הליגה שנערכו בחודשים מאי־יוני אותה שנה, נתקבלה הצעת הפשרה של עיראק ולבנון, לפיה תיחשב ירדן כ"נאמן" של פלסטין. בדיונים אלה לא הייתה נציגות של ממשלת כל פלסטין, אך נכחה בהם נציגות של המוסד הערבי העליון, שניסתה למנוע את ההחלטה ונכשלה.[6]
רוב תושבי הגדה המערבית הזדהו עם בית המלוכה ותמכו בסיפוח. הם השתלבו במערכות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות של ממלכת ירדן. המתנגדים העיקריים לסיפוח היו תומכיו של אמין אל-חוסייני, יריבו הפוליטי של המלך עבדאללה.[10]
ב-16 בפברואר 1954 העניקה ירדן אזרחות ירדנית לפלסטינים שהתגוררו בה ושהיו בעלי אזרחות פלשתינאית לפני מאי 1948. בפברואר 1960 הורחבה זכות זו לכל הערבים הפלסטינים.[11] בכך הייתה ירדן למדינה היחידה מבין מדינות ערב שהעניקה אזרחות לפליטים פלסטינים.
ההכרה הבינלאומית בסיפוחעריכה
הכרזת הסיפוח זכתה להכרה רשמית מבריטניה, ולהכרה דה פקטו על ידי ארצות הברית, צרפת, פקיסטן ומדינות הליגה הערבית.
בריטניה הכירה מיד בסיפוח של הגדה המערבית: "ממשלת הוד מלכותו החליטה להעניק הכרה רשמית לאיחוד זה." עם זאת הבהירה בריטניה שהיא לא מכירה בסיפוח הירדני של מזרח ירושלים.[12] יחד עם ההכרה בסיפוח, הכירה בריטניה דה יורה במדינת ישראל.[13]
ארצות הברית העבירה מסר לשגריר ירדן שבו נאמר כי היא מקבלת את העובדה בדבר ריבונות ירדן באזור, אולם נמנעה מלהצהיר על כך באופן רשמי.[14]
במאי 1950, חודש לאחר הסיפוח, פרסמו ארצות הברית, בריטניה וצרפת את ההצהרה המשולשת שבה הן מתחייבות לערוב לקיומו של סטטוס-קוו במזרח התיכון ולקיומו של מאזן נשק ומאזן כוחות באזור. בהצהרה זו נכללה הגדה המערבית בשטח ירדן. בעמאן נתפסה הכרזה זו כשוות-ערך להכרה דה-יורה של צרפת וארצות-הברית בסיפוח.[15]
פקיסטן הכירה בסיפוח באופן לא פורמלי. במאמרים רבים נטען שפקיסטן הכירה דה יורה בסיפוח, אבל כנראה לא יצאה הודעה רשמית בנושא זה.[3] ההכרה של פקיסטן באה לידי ביטוי בביקור רשמי של המלך חוסיין בפקיסטן במרץ 1955.[16]
חלק ממדינות הליגה הערבית (מצרים, ערב הסעודית, לבנון וסוריה) התנגדו בתחילה לסיפוח מאחר שראו אותו כהפרה של החלטה קודמת על "אחדות פלשתינה הערבית", ובדיון ב-15 במאי 1950 ביקשו לגרש את ירדן מהליגה.[17] עיראק ותימן תמכו בהודעת הסיפוח, והמדינאי העיראקי נורי א-סעיד שימש כמתווך בין המדינות בנושא זה.[18] ביוני 1950 הגיעו חברות הליגה לפשרה לפיה ירדן תתייחס לחלק הערבי של פלסטין כאל "שטח נאמנות" הנתון בידיה עד לפתרון השאלה הפלסטינית.[19][20]
מדינות נוספות בעולם הכירו בפועל בסיפוח. גם האו"ם נמנע מלגנות את הצהרת הסיפוח.[21]
תגובת ישראלעריכה
ממשלת ישראל פרסמה הודעה רשמית בה הובעה התנגדות לסיפוח.[22]
לאחר מספר ימים התקבלה בכנסת החלטה דומה: "הכנסת רושמת לפניה את ההודעות של הממשלה בעניין הסיפוח, על הערעורים וההסתייגויות הכלולים בהם."
חבר הכנסת חנן רובין ממפ"ם הגיש הצעת החלטה חריפה יותר, בה נאמר, בין השאר, שהסיפוח הירדני "מהווה פגיעה בשאיפתו ההיסטורית של העם היהודי להחזיר את שלמות הארץ ... מדינת ישראל לא תכיר ולא תשלים עם הסיפוח ... יש להגיש תלונה למועצת הביטחון של האו"ם." הצעה זו לא התקבלה.[23]
בשנת 1958 הכריז דוד בן-גוריון כי ישראל לא תובעת לספח לעצמה את שטחי הגדה המערבית, אלא להפוך אותם לאזור מפורז.[24] להצעה זו קמו מספר מתנגדים, בהם יצחק גרינבוים.[25]
לאחר מלחמת ששת הימים ישראל פעלה בהתאם לאמנת ז'נבה וכיבדה את החוק והמשפט הירדניים בשטחי הגדה המערבית, ובכך הכירה בדיעבד בסיפוח הירדני של שטחים אלה.[26]
כלכלה ודמוגרפיהעריכה
ב-1948 מנתה האוכלוסייה בעבר הירדן כ-400,000 נפש, ובעקבות הסיפוח נוספו עליה כ-600,000 נפש. מקרב ציבור הפליטים שבאוכלוסייה זו, כ-38% התיישבו בערים, 32% בכפרים וכ-30% במחנות הפליטים.[5] ניתוק האזור משאר חלקי ארץ ישראל המערבית גרר השפעה כלכלית חריפה על יהודה ושומרון. הכלכלה בתקופה זו התבססה בעיקרה על חקלאות, שהתפרסה על כ־2,300 קמ"ר מעובדים ובה הועסקו כ־43% מכוח העבודה. מגזר תעסוקה חשוב נוסף היה מגזר התיירות. במגזר התעשייה הועסקו רק כ־15,000 איש, רובם בתעשייה זעירה. המטבע החוקי היה הדינר הירדני. מספר הפליטים הגבוה (כ-300,000) שהגיעו למקום ללא רכוש כמו גם אפשרויות התעסוקה המצומצמות הובילה לאבטלה משמעותית, שהובילה להגירה ניכרת לעבר הירדן המזרחי ולמדינות ערב. במהלך שנות הכיבוש הירדני עמד שיעור גידול האוכלוסייה על שיעור נמוך של כ־1% לשנה, וזאת למרות גידול טבעי גבוה, בשל ההגירה השלילית החריפה.
הניתוק הפוליטי הוביל לניתוק תשתית החשמל באזור מתחנות הכוח של חברת החשמל בחיפה ובתל אביב, אליה התחברו ערים מרכזיות באזור בתקופת השלטון הבריטי, ומתחנת הכוח הירושלמית שסיפקה חשמל לאזור ירושלים, שנותרה באזור השליטה הישראלי. במזרח ירושלים הוקמה תחנת כוח חדשה בשועפט בראשית שנות ה־50 על ידי חברת החשמל המזרח ירושלמית, שסיפקה חשמל מתחנה זו גם לאזור בית לחם, רמאללה ויריחו. בשאר הערים סופק חשמל על ידי מחלקת חשמל עירונית שפעלה במסגרת השלטון המקומי. ייצור החשמל בתקופה זו נעשה באמצעות גנרטורים גדולים שהופעלו בדלק נוזלי, וסבלו מנצילות והספק נמוך, שהובילו לייצור חשמל בכמות נמוכה מהביקוש, ובמחיר גבוה בהשוואה לחשמל שיוצר בישראל ביחידות ייצור בטכנולוגיה קיטורית, לצד בעיות אמינות בזרם החשמל שסופק. מאפיין זה הוביל לחדירה מוגבלת למדי של מוצרים חשמליים לאזור (כדוגמת מקרר חשמלי), ולקשיים ניכרים בפיתוח תעשייה שהתבססה על חשמל כמקור אנרגיה.
בתקופה זו לא היו באזור מוסדות להשכלה גבוהה. ב־1967 תמותת התינוקות עמדה על כ־160 לאלף, תוחלת החיים עמדה על כ־49 שנים ומספר היישובים שחוברו למערכת אספקת מים מסודרת היה זעום.[27]
השתלטות ירדן על הגדה המערבית הגדילה באופן משמעותי את החקלאות והתעשייה בממלכה. למרות שטחה הקטן יחסית, היו בגדה המערבית כ-2,300 קמ"ר של שטחים חקלאיים, כמו בגדה המזרחית. בשנת 1966 עבדו בחקלאות 55,000 איש (כ-43% מכלל המועסקים), 15,000 עבדו בענפי תעשייה, שהניבו 7% מהתמ"ג. ענף התיירות שגשג, וכמו כן נפתחו בגדה 26 סניפים של 8 בנקים ערביים. הדינר הירדני הפך להילך חוקי, ונשאר כך עד היום.[28]
חלוקה מנהליתעריכה
שטח "הגדה המערבית" חולק לשלושה פלכים, שנחלקו לנפות, תתי-נפות ומחוזות. זו הייתה החלוקה המנהלית בשנת 1965:[29]
תקריות בין ירדן לישראלעריכה
קו הגבול בין ישראל לבין יהודה ושומרון כונה "הקו הירוק", וחלקו העובר בירושלים כונה "הקו העירוני". בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן נקבע שישראלים יוכלו לפקוד את המקומות הקדושים במזרח ירושלים, בהם הכותל המערבי והר הזיתים, וגם מקומות ציבורים כמו האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה הר הצופים, ותתאפשר תנועת ישראלים בקטע הדרך לטרון-שער הגיא (כיום חלק מכביש 1) אך השלטון הירדני לא כיבד את החלק הזה בהסכם.
קו הגבול הארוך, המפותל והקשה להגנה, יחד עם ניסיונם של פליטים פלסטינים לשוב למקומות מגוריהם, הוביל לתופעה רחבה של הסתננות, למטרת השתקעות מחודשת, למטרות גנבה ולמטרות טרור. בעקבות אירועי טרור שבאו מיהודה ושומרון נערכו פעולות תגמול על ידי צה"ל, נגד יישובים ובסיסי צבא ומשטרה בגדה המערבית. אירועים בולטים:
- פעולת קיביה: ב-14 באוקטובר 1953, בעקבות פיגוע שבו נרצחו בישראל אם ושני ילדיה, פעל כוח של יחידה 101 כנגד הכפר קיביה וכפרים נוספים סביבו. בפעולה נהרגו כ-60 אזרחים מתושבי הכפר, וכ-45 בתים פוצצו.
- מבצע יהונתן: ב-10 בספטמבר 1956 ערכו חיילי הלגיון הערבי התקפה על חיילי צה"ל שהיו באימונים באזור בית גוברין. בהתקפה נרצחו 8 עתודאים, סטודנטים לרפואה. הירדנים גררו את גופותיהם אל מעבר לגבול והתעללו בהן. למחרת נשלחו חיילי הצנחנים לפעולת תגמול במשטרת א-רהווה הסמוכה לעיר דאהרייה שבנפת חברון. התחנה פוצצה ו-29 חיילים ירדנים נהרגו בפעולה. אבדות הצנחנים היו הרוג אחד ומספר פצועים.
- מבצע לולב: ב-23 בספטמבר 1956 הותקף, ביריות שנורו מעבר לגבול ירדן, קהל של חובבי ארכאולוגיה שנאסף לכנס לידיעת הארץ בקיבוץ רמת רחל. מהירי נהרגו 4 מבאי הכנס ו-16 נפצעו. בירדן השתררה בהלה וחרדה מפני פעולת תגמול ישראלית מסיבית. שלטונות ירדן מיהרו לפרסם הודעה כי הירי בוצע על ידי "חייל מטורף". ואכן צה"ל הגיב במבצע לולב. בליל הושענא רבה תשי"ז - 25 בספטמבר 1956, פשטו הצנחנים, בפיקודם של מרדכי גור ורפאל איתן, על משטרת חוסאן שבנפת בית לחם. לאחר קרב קשה פוצצה התחנה. לירדנים היו 39 הרוגים. לצה"ל היו 10 הרוגים, 5 מהם בהתפוצצות מטען חומר נפץ שהיה על אחד הג'יפים, ו-16 פצועים.
- מבצע שומרון: נערך ב-10 באוקטובר 1956 נגד משטרת קלקיליה בתגובה לשני מעשי רצח בישראל שנעשו על ידי מחבלים שבאו מירדן. 18 לוחמי צה"ל נפלו במבצע ו-68 נפצעו. לירדנים היו כ-88 הרוגים ו-15 פצועים.
- פעולת סמוע: ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר סמוע שמדרום לחברון, בעקבות פעולות חבלה שנעשו נגד מטרות ישראליות. בפעולה פוצצו עשרות בתים. לירדנים נגרמו 18 הרוגים, ולצה"ל הרוג אחד. במקביל לפעולה הקרקעית נערך קרב אוויר בין כשמונה מטוסי הוקר האנטר של חיל האוויר הירדני לבין ארבעה מטוסי מיראז' של חיל האוויר הישראלי. במהלך קרב האוויר, הפיל רן פקר את אחד ממטוסי ההאנטר. טייסו של המטוס הירדני נטש את המטוס, אך הוא נהרג כאשר כיסא המפלט התנגש בדופן הוואדי. טייס המטוס היה מואפק סאלטי, מפקד טייסת ההאנטרים.
מרידותעריכה
ב-20 ביולי 1951 נרצח המלך עבדאללה על ידי פלסטיני, בשעה שנכנס למסגד אל-אקצא על הר הבית בירושלים.[5]
באפריל 1957 התקיימו מהומות אנטי-האשמיות ברחבי יהודה ושומרון, כחלק מניסיון הפיכה נרחב נגד השושלת ההאשמית.
במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 אירעו ביהודה ושומרון שתי מרידות משמעותיות של פלסטינים כנגד השלטון הירדני. המרידה הראשונה אירעה ב־1963, על רקע הפיכת הבעת' בסוריה. המרידה דוכאה על ידי הצבא הירדני, בסיועה של ישראל שריכזה כוחות צבא בגבולה עם ירדן. ב־1966, על רקע פעולת סמוע הישראלית שהתפתחה לעימות ישראלי-ירדני נרחב, אירעה מרידה נוספת, שדוכאה באכזריות ובכוח רב על ידי הצבא הירדני.[דרוש מקור]
מלחמת ששת הימיםעריכה
במהלך מלחמת ששת הימים כבשו כוחות צה"ל את מזרח ירושלים, ואת מלוא השטח של יהודה ושומרון עד נהר הירדן. במהלך המלחמה נמלטה אוכלוסייה גדולה לעבר הירדן המזרחי, דבר שהקטין את האוכלוסייה הכללית בכ־200,000 איש. בספטמבר 1967 נערך מפקד אוכלוסין ביהודה ושומרון, בו נמנו 595,900 נפש (למעט תושבי ירושלים המזרחית).[30] ישראל סיפחה את מזרח ירושלים והעניקה מעמד תושבות לתושביו, בעוד שאר שטחי יהודה ושומרון נשארו תחת שליטה צבאית של צה"ל. עם זאת, ישראל אפשרה מעבר תושבים וסחורה בין שני עברי הירדן במסגרת מדיניות הגשרים הפתוחים. לאחר המלחמה, נתחזקה ההזדהות הלאומית הפלסטינית של הערבים תושבי יהודה ושומרון ונבלם תהליך ה"ירדניזציה".[11]
הסתלקות ירדן מתביעה על יהודה ושומרוןעריכה
ערך מורחב – ניתוק הזיקה
מאז אובדן השטח ב-1967, שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה בגדה המערבית של הממלכה.[31]
ב-1972, פרסם המלך את תוכנית הפדרציה, תוכנית רייגן מ-1982 דיברה על אוטונומיה פלסטינית מוגבלת בגדה המערבית תחת שלטון המלך הירדני, ב-1983 הגו המלך חוסיין ויאסר ערפאת את תוכנית הקונפדרציה, גורמים בישראל בחנו אפשרות להחזיר חלקים מהשטח לשלטון ירדני במסגרת מה שכונה "האופציה הירדנית". ב-1987 אף נחתם הסכם סודי בעניין זה – הסכם לונדון – בין שמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, לבין המלך חוסיין, אולם אף אחת מתוכניות אלו לא הגיעה לידי מימוש. האינתיפאדה הראשונה גרמה למלך להבין שהפלסטינים לא מעוניינים בחסות הממלכה הירדנית ולכן, כמו גם מתוך חשש שהאינתיפאדה תפרוץ גם בירדן, ב־1988 הכריזה ירדן על הסתלקותה מתביעת בעלות כלפי יהודה ושומרון, אותם היא שייכה לארגון אש"ף. החל משנה זו בוטלו המושבים בפרלמנט הירדני שיועדו לתושבי יהודה ושומרון, מושבים שעמדו בתוקפם גם לאחר מלחמת ששת הימים. האו"ם והרוב המוחלט של מדינות העולם נוקטים עמדה שעל-פיה השטח ראוי להיות חלק ממדינה פלסטינית עתידית.
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- The Palestinian Refugees in Jordan 1948-1957, by Avi Plascov (1981)
הערות שולייםעריכה
- ^ יהודה לפידות, המהלכים המדיניים שהכתיבו את המערכה על ירושלים בתש"ח, באתר "דעת"
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 90.
- ^ 1 2 Sanford R. Silverburg, Pakistan and the West Bank: a research note, Middle Eastern Studies, Volume 19, 1983 - Issue 2 (באנגלית).
- ^ מנחם קליין, Jerusalem: The Contested City, עמ' 51, 2001 (באנגלית).
- ^ 1 2 3 4 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 91.
- ^ 1 2 3 4 5 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 121.
- ^ חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, כרך 5, עמ' 192.
- ^ הפרלמנט הירדני אישר את הסיפוח, הארץ, 25 באפריל 1950.
- ^ עבה"י החליטה רשמית על סיפוח אזור הכיבוש של הלגיון, דבר, 25 באפריל 1950
- ^ אמנון קפליוק, למהות המאורעות בירדן, על המשמר, 26 באפריל 1957.
- ^ 1 2 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 92.
- ^ Jordan and Israel (Government Decision), באתר הפרלמנט של הממלכה המאוחדת, 27 באפריל 1950 (באנגלית).
- ^ בריטניה הכירה דה-יורה בישראל ובסיפוּח, דבר, 28 באפריל 1950
- ^ FRUS: Foreign relations of the United States, 1950. The Near East, South Asia, and Africa: Israel, עמ' 921, 1950 (באנגלית).
- ^ אילן פפה, יצירתו של עבר-הירדן הגדול: הירדניזציה של הגדה המערבית, עמ' 183.
- ^ Hussein in Pakistan; Jordan's King Visits Karachi in Military Atmosphere, באתר הניו יורק טיימס, 6 במרץ 1955 (באנגלית).
- ^ מצרים תעמוד בתוקף על גירוש עבה"י מהליגה, דבר, 23 במאי 1950
- ^ אילן פפה, "יצירתו של עבר-הירדן הגדול: הירדניזציה של הגדה המערבית" (לעיל), עמ' 183.
- ^ הליגה דורשת מעבה"י לראות באזור הערבי שטח נאמנות בלבד, הַבֹּקֶר, 18 ביוני 1950
- ^ יהודה בלום, Will "Justice" Bring Peace?, 2016 (באנגלית).
- ^ Sanford R. Silverburg, Palestine and International Law, עמ' 141, הערה מס' 77, 2002 (באנגלית).
- ^ "צעד חד צדדי, שאינו מחייב בשום אופן את ישראל. ... שאלת מעמדם של האזורים הערביים ממערב לירדן נשארת לדידנו פתוחה."; תגובת דובר הממשלה על הסיפוח, דבר, 25 באפריל 1950
- ^ הישיבה המאה ושלושים וחמש של הכנסת הראשונה, באתר הכנסת, 3 במאי 1950.
- ^ גבריאל צפרוני, בן-גוריון "הפתיע" את כולם, הַבֹּקֶר, 31 באוקטובר 1958.
- ^ יצחק גרינבוים, הפירוז אינו תשובה, למרחב, 7 בנובמבר 1958.
- ^ דן בבלי, ערביי הגדה והממשל הצבאי, 30 בספטמבר 2015.
- ^ בן־דרור ימיני, שדה המספרים הממשיים, באתר ynet
- ^ Paul H. Smith, Assessing the Viability of a Palestinian State, פרק 8, 24 ביוני 2020 (באנגלית).
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 98.
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, יהודה ושומרון ורצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים, עמ' 96.
- ^ טל שובל, דרכה של ירדן לוויתור על הגדה המערבית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 1