כונתילת עג'רוד

אתר ארכאולוגי ישראלי קדום במזרח סיני, ובו ממצאים ייחדיים הנוגעים לאמונה הישראלית הקדומה, במיוחד אלה המציינים את "יהוה ואשרתו", וכן ציורים מג

כונתילת עג'רודערבית: كونتيلة عجرود, מילולית: "תל מבודד של בארות"), הידוע גם כחורבת תימן, הוא אתר ארכאולוגי ישראלי קדום במזרח סיני. באתר, שהיה מיושב במאות ה-9 וה-8 לפנה"ס, התגלו כתובות ייחודיות רבות בעברית (וכמה בפיניקית שהיא שפה קרובה מאד לעברית העתיקה) וציורים בעלי מוטיבים רבים, המספקים צוהר נדיר לאיקונוגרפיה הוויזואלית הדתית המגוונת בישראל, אותה חלקה עם כל דרום הלבנט, ומהווים עדות חשובה לדת הישראלית הקדומה בממלכת ישראל ואף בממלכת יהודה.[1][2][3][4] לתשומת לב מיוחדת זכו הכתובות המציינות את "יהוה ואשרתו".[5][6]

כונתילת עג'רוד, חורבת תימן
كونتيلة عجرود
פיטס א' מהאתר ועליו ציורים וכתובות, ביניהם זוג דמויות ומעליהם כיתוב "ליהוה ולאשרתה", שזכו להתייחסות יוצאת דופן במחקר
פיטס א' מהאתר ועליו ציורים וכתובות, ביניהם זוג דמויות ומעליהם כיתוב "ליהוה ולאשרתה", שזכו להתייחסות יוצאת דופן במחקר
מידות
גובה מעל פני הים 391 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
תרבויות ישראלים קדומים, עם נוכחות והשפעה יהודאית ופיניקית
תקופות תקופת הברזל
נבנה המאה ה-9 לפנה"ס
ננטש המאה ה-8 לפנה"ס
אתר ארכאולוגי
חפירות 19741976
ארכאולוגים זאב משל
מיקום
מדינה מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 30°11′11″N 34°25′41″E / 30.1864°N 34.42814°E / 30.1864; 34.42814
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מיקום האתר עריכה

האתר ממוקם על גבעה כ־15 ק"מ ממערב לדרך עזה.[7] הגבעה, בגובה כ־25 מטר מעל סביבתה, היא גבעה בודדת בעמק הרחב של ואדי קוריה הסובב אותה.[7] בעמק מצויות כמה מחפורות רדודות בהן נקווים מי תהום גבוהים, ובשל כך שימש המקום צומת דרכים חשוב.[7] משמעות השם בערבית היא: "תל מבודד של בארות" ואכן לרגלי הגבעה יש מספר בארות, שהן אחד ממקורות המים הבודדים בקו הגאוגרפי שבין רפיח לאילת.[8]

המבנים עריכה

על הגבעה נמצאו שני מבנים, מבנה A ומבנה B, שונים מאוד בתוכניתם וכנראה גם בתפקידם.[9] מבנה A הוא הגדול והשלם מבין השנים, מידותיו 29×15 מטר, והוא בנוי לפי תוכנית טיפוסית של מצודה ישראלית בעלת ארבעה מגדלים.[9] הוא כולל מערך כניסה במזרחו, חדר ספסלים (ממנו הגיעו רוב הממצאים הייחודיים לאתר[10]) וחדרי פינה בצמודים אליו, חצר מרכזית, מחסן דרומי, מחסן מערבי וחדרי פינה מערביים.[11] בחצר נמצאו שני גרמי מדרגות, וביניהם שני מטבחים עם תנורים, המעידים על השיתוף בין חברי הקהילה באתר.[12] למרות הדמיון למצודה, המבנה לא נועד לשמש מצודה ולא שימש כמצודה; חדריו הארוכים שימשו כמחסנים, והוא מתייחד ממצודות בהיעדר חדרי סוגרים ובהימצאות "חדר ספסלים".[13] גרמי המדרגות שנמצאו, היעדר חדרי מגורים ומפולות אבנים המעידות על קירות גבוהים, מרמזים על קיום קומה שנייה במבנה A, בה היו ככל הנראה חדרי המגורים.[14] חוסר התאמה בין הטופוגרפיה למגדלי המבנה מרמז על כך שהבונים באו לאתר עם תוכנית אדריכלית מוכנה מראש.[9] מבנה B כולל שני אגפים, שביניהם עובר המעבר האפשרי היחיד מתחתית הגבעה למבנה A; בשני אגפיו כיסה טיח לבן את הקירות והרצפות, וכמעט שלא נמצאו בהם חרסים.[15]

הממצאים עריכה

 
פיענוח חלק מהשורה הראשונה של חלקי הפיטס מכונתילת עג'רוד: ”יתנו לשם [י]הוה [הת]ימן ולאשרת[ה...]”.

כלי חרס עריכה

מכלול כלי החרס באתר, שהוא חד־שכבתי ונחפר כמעט בשלמותו, הוא הומוגני למדי.[16] השוואת הכלים לממצאים מאתרים אחרים מתארך אותם לסוף המאה ה־9 עד ראשית המאה ה־8 לפנה"ס.[16] המחקר הטיפולוגי והפטרוגרפי מלמד שרוב הכלים הקטנים הובאו מממלכת ישראל, וכלי האחסון הגדולים והקנקנים הובאו מיהודה, השפלה ומישור החוף הדרומי: כל הפיטסים נוצרו בחואר מוצא, ומקורם באזור ירושלים, והקנקנים הגיעו מעקרון (תל מקנה) ואשדוד.[17] כמה מהכלים דומים מאוד לכלים פיניקיים.[4] באתר לא נמצאו כלים או שברי כלים ממשפחת "הקרמיקה הנגבית", המיוחסת לנוודי מדבר ונפוצה מאוד באתרי הר הנגב בתקופת הברזל – ייתכן שהדבר מעיד על סגירה מכוונת של האתר בפני נוודים.[4]

מבחינת הרכב מכלול כלי החרס, בעוד שמחצית מהמכלול שנמצא הוא כלי אגירה, מספר כלי הבישול קטן יחסית.[4] הרכב ייחודי זה יכול להעיד שבאתר התקיים "משק הבית" אחד בלבד.[4]

כלי אבן עריכה

באתר נמצאו כמה קערות אבן, חלקן עם כתובות הקדשה, ביניהן אגן אבן גדול במיוחד;[18] הקערות מהאתר לא נעשו מאבן מקומית, אך קשה לקבוע את מקורן.[4]

בחדרי הפינה המערביים נמצאו ריכוז גדול של חפצי אבן, ביניהם: ארבע אבנים מעובדות בגסות המזכירות מצבות, לוח משחק שטוח עם משבצות, חלוק נחל גדול ושחור מאבן צור, אבן טחינה מלבנית, קערות, ופקקי אבן לקנקנים.[14]

כן נמצאו באתר משקולות נול,[19] פקקי אבן לקנקנים,[12] ושלוש ערימות חלוקי נחל בחצר, שלא ברור למה שימשו.[12]

הכתובות עריכה

  ערך מורחב – כתובות חורבת תימן

כ־50 הכתובות שנמצאו באתר בכתב עברי קדום ובכתב פיניקי, רובן בעברית עתיקה, אחת בפיניקית וכמה קצרות מכדי לזהות, הן הממצאים החשובים ביותר מהאתר.[4] את הכתובות שנמצאו באתר ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: האחת כוללת כתובות החרותות באבן או בחרס, כתובות על פיטסים וכתובת אחת בדיו על טיח – כתובות אלה נכתבו בכתב עברי קדום; הקבוצה השנייה כוללת את שאר הכתובות בדיו על טיח – אלה בכתב פיניקי.[20] ניתוח כתיב המילים בכתובות הכתובות אלפבית עברי, כמו גם הרכיב התאופורי "יו" (שהיה הצורה הישראלית, המכווצת, לרכיב התאופורי המזכיר את יהוה, המופיע בניב היהודאי כ"יהו"), מעלה שכותביהן היו מממלכת ישראל; ניתוח כתיב המלים בכתובות הכתובות אלפבית פיניקי מעלה חוסר התאמה לכתיב הפיניקי התקני (למעט אחת הכתובה בכתיב פיניקי), שנעדר כל אמות קריאה או ציוני דו־תנועות, ותואם את הכתיב של יהודה ("וישבעו", "תימן", "היטב"), לא ישראל ולא פיניקיה.[21] שם האלוהות יהוה מופיע בכתובות הן כ"יהוה" והן כ"יהו", תופעה חסרת הסבר פונטי וקשה להסיק ממנה מסקנות, אך אין לה משמעות דתית.[22]

 
”[..]רכ יממ וישבעו”, ובשורה השנייה: ”היטב יהוה[..]”, כלומר "יאריכו ימים וישבעו [...] היטיב יהוה[...]". חלק מכתובת על טיח שנמצאה באתר. בהמשך השורה הראשונה (לא מוצג בתמונה), כתוב: "יהוה התימן ואשרתו".

הביטויים הבולטים ביותר המופיעים בכמה מהכתובות הם ”יהוה שמרן ואשרתה” ו”יהוה תמן ואשרתה” (וכן "התמן" ו"התימן"). "יהוה שמרן" ו"יהוה תמן" הם התגלמויות מקומיות של האלוהות יהוה, בדומה להתגלמויות מקומיות של אלים כנעניים אחרים (כגון בעל חרמון, בעל חצור ועוד בעלים), ויש לכך גם רמזים במקרא (ראו יהוה זה סיני); נגד תפיסה זאת של התגלמויות מקומיות של יהוה יצאה ההשקפה הדויטרונומיסטית התומכת בריכוז הפולחן.[23] "שמרן" מתייחס לעיר שומרון, לחבל השומרון או לכל ממלכת ישראל (שכן כונתה במקרא ומחוצה לו כך);[24] "תמן" היתה, כנראה, עיר חשובה באדום, ובמקרא השם "תימן" מסמן גם את הדרום ככלל, וקשור להופעותיו של יהוה מהדרום (במיוחד בחבקוק, ג', ג').[25] גם מי שכתב בניב הישראלי וגם מי שכתב בניב היהודי עבדו התגלמויות מקומיות של יהוה.[23] "אשרתה" (צורה ארכאית ל"אשרתו") היא "אשרה שלו" – לפי רוב החוקרים, מדובר באלה אשרה, בת זוגו של יהוה, שעבודתה בישראל מתועדת במקרא, והיא הייתה חלק יסודי מהאורתודוקסיה בדת הישראלית באותה עת.[26][27] הזוג "יהוה ואשרתו" מוכר גם מכתובת מחורבת אל כום.[28] היעדרה של אשרה כאלוהות לגיטימית מהמקרא נובע מעריכתו בירושלים בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון.[29]

הביטוי "יהוה ואשרתו" מופיע בכתובות בתוך נוסחאות ברכה:

  • על פיטס א': ”אמר. א[...] רע המ[ל]ך. אמר. ליהלי. וליועשה. ול[...] ברכת. אתכם. ליהוה. שמרן. ולאשרתה.”.[30]
  • על פיטס ב': ”אמר אמריו אמר ל.אדני השלם. את. ברכתך. ליהוה תמן ולאשרתה. יברך וישמרך ויהי עם. אדני [...]”;[31] ”[...] ליהוה. התמן ולאשרתה [...] כל אשר ישאל מאש חנן הא ואם פתה ונתן לה יהו כלבבה. [...]”.[32]
  • על כתובת טיח: ”[... י]ארך. ימם. וישבעו [... ו]יתנו. לשם[. י]הוה[. ה]תימן ולאשרת[ה...]. היטב. יהוה. התי[מן...]י. היטב. ימ[ם...]”.[33]

נוסחות הברכה המלאות מגלות קרבה לנוסחות ברכה בעמונית, אדומית, פיניקית ואף אוגריתית ואכדית (השוו במיוחד במכתב הפיניקי מסקארה: "אמר לאחֹתי ארשת, אמר אחֹתך בשא, ושלֹם את? אף אנכִ שלֹם, ברכתִך לבעל צפֹן ולכל אלֵ תחפנחס", ובאוסטרקון האדומי מחורבת עוזה: "אמר למלך, אמר לבלבל, השלֹם אתָ? והברכתִך לקוס").[34]

 
”לעֹבַדְיָו בן עדנה בָרֻך הֻא ליהו”, כתובת על אגן אבן

כתובות אחרות בעלות משמעות דתית גם הן: מבין ארבע כתובות ההקדשה על שפת כלי אבן, אחת מתארת את המקדיש ”ברך הא ליהו” (ברוך הוא ליהו – ליהוה, בצורה מקוצרת המופיעה גם בכתובת על טיח לעיל);[35] כתובת הטיח הכתובה פיניקית מכילה טקסט ובו תאופניה (אנ') (התגלות האל) בהישברות ההרים (דימוי מוכר מאוד במקרא[36]), ומוזכרים בעל ואל ביום מלחמה: ”[...]שנת[...]בראש/ברעש. ובירח/ובזרח. אל. בר[...]הו[...]ר. וימסן. הרם. וידכן. פבנם[...]ארץ. קשדש. עלי. אתן/אלם. חז. כר[...]הכן לברך. בעל. בים. מלחמת[...] לשם אל. בים. מלח[מת...]”.[37] על כתפי שלושה פיטסים נחרת לפני צריפתם (כלומר לפני שהגיעו לאתר חורבת תימן) ”קר”, ככל הנראה קיצור ל"קרבן".[38]

 
העתק כתובת "לשרער" (לשר העיר) מהאתר

כתובות רבות אחרות הן חסרות חשיבות דתית, אך בכל זאת תורמות למחקר האתר. מכתובות הקדשה על חפצים שונים, ומכתובות המכילות רשימות שמות, ניתן ללמוד על האונומסטיקון הישראלי העתיק, ובמיוחד על זהות יושבי האתר כישראלים ולא יהודאים – שכן הרכיב התאופורי היחיד בו השתמשו היה "יו", כנהוג בממלכת ישראל (ולא "יהו" כנהוג בממלכת יהודה).[39] בכמה כתובות הוזכר "שרער" (שר העיר),[40] תואר המופיע גם במקרא[41] ועשוי לרמוז על היררכיה בקרב יושבי האתר.[42] כתובת אחרת, היחידה שנכתבה על טיח שלא נפל מהקיר, מכילה את המשפט ”[...]שחת קין שדה ומרם ה[...]”, שאולי מזכיר את בני קין שהשחיתו שדה (ואולי גם "מרום ה[רים]").[43]

מטרת הכתובות עריכה

מטרת הכתובות איננה ודאית; הכתב בהן מעיד על מיומנות כתיבה, ואין עדות לכך שמדובר בהתלמדות; נראה שהכתובות על הפיטסים הן תרגול עצמי של יושבי המקום, אף שייתכן שמדובר בסופר ממלכתי מיומן שאימן פקיד זוטר שכבר היה בעל ידע בכתיבה, תוך הקניית נוסחות מכתב מקובלות.[44] ניתן להשוות כתובות אלה לכתובת פיניקית על פיטס מהעיר צרפת מהמאות ה־5–4 לפנה"ס שכללה גם היא אלפבית ונוסחת פתיחת מכתב.[45] בהיותן תרגילי כתיבה, אין בהן עניין מעשי, אלא תרגול של נוסחות ברכה ששימשו במכתבים, ולכן ריבוי נוסחות הברכה שבהן;[46] נוסחי הברכות מגלים זיקה למקרא ולברכות הידועות מהממצא האפיגרפי העברי הקדום, האדומי, העמוני והפיניקי.[47] כתובות הטיח, לעומת כתובות הפיטסים, כתובות בכתב רהוט יותר, ורמת הציורים על הטיח גבוהה יותר גם היא; ניתן להשוותן לכתובת בלעם.[45] סגנון הכתובות מעיד על רמה ספרותית גבוהה.[45] נראה שהאימוץ של האלפבית הפיניקי בידי היהודאי שכתב את כתובת הטיח העברית בכתב פיניקי נעשה בשל יוקרתו, וייתכן שהדבר מהווה עדות להשפעה פיניקית על יהודה בסוף המאה ה־9 לפנה"ס.[46]

הציורים עריכה

את רוב הציורים בחורבת תימן ניתן לסווג לאחת משתי קבוצות: קבוצה ראשונה מתארת, או מתייחסת, לשליט, חצרו ופעילויותיהם, והקבוצה השנייה כוללת ציורים בעלי אופי אלוהי, שלרוב מציגים דימויים שתכליתם לגונן ולהבטיח פריון.[48]

ציורים אחרים כוללים שבר ציור על טיח ובו מופיע ראש אדם ומסביבו כתובת (ממנה שרדו רק ארבע אותיות) – זה הוא השילוב היחיד של ציור וכתובת ששרד מהקירות;[49] ציור נוסף ששרד על אבן לא מטויחת מקיר הפתח של המחסן הדרומי כולל פרחי לוטוס, בעל חיים מקורנן שראשו פונה אחורה, ראש גדול של אדם וראש בעל חיים (אולי אריה).[50] על שברי טיח נמצא דגם חזרתי צבעוני של משבצות צהובות, אדומות ולבנות עם אלכסונים אדומים.[51] על פיטס א' נמצא, בנוסף לציורים המוזכרים בהמשך, ציור חיה כלשהי לצד זוג הדמויות, ועל פיטס ב' נמצא גם ציור פר (חלקו מכוסה בכתובת).[52]

הציורים כולם מגלים זיקה לאמנות במבני שלטון בלבנט, המתארת את השליט ופעילותו וכוללת דימויים דתיים־מאגיים שנועדו להגן על המבנה.[53] הזיקה לסגנון ומוטיבים המוגדרים במחקר המודרני כאמנות פיניקית, על אף המרחק הגאוגרפי, מעידה ככל הנראה על תנועת אוכלוסיות מגוונות באתר, סביר להניח שלצורכי סחר.[53] האמנות באתר מייצגת, אפוא, אמנות שלטונית לבנטינית, ועשויה להעניק תמונה מסוימת בנוגע לאמנות ארמון מלכי ישראל בשומרון.[54]

דימויים שלטוניים עריכה

הדוגמה המובהקת ביותר לקבוצה הראשונה היא ציור על הקיר בכניסה למבנה A, ובו מלך יושב על כסאו, מאחוריו עומדת דמות שכל שנותר ממנה הוא חלק מבגדה.[55][56] לציור זה חשיבות להגדרת אופי מבני האתר, במיוחד מבנה A, שכן הבחירה לצייר את המלך בכניסה למבנה מסמנת אותו כמבנה שלטוני, ולהבהיר לבאים כי המבנה שייך לשליט; תנוחת הישיבה מחזקת מסקנה זאת, שכן מלכים באמנות דתית עומדים מפני כבוד האלים.[56] גם על שבר חרס מהאתר נמצא ציור של שליט.[57] לקבוצת הציורים בעלי האופי השלטוני משתייכים גם ציור על טיח המתאר חומה עם מגדלים עליה עומדות דמויות, ציור סוס הרתום למרכבה (שלא שרדה) על פיטס א', ציור קַשָּׁת על פיטס ב'; תיאורי חיות בר הקשורים, ככל הנראה, ציד – ציור שורת חיות הכוללת סוס רתום, לביאה, חזיר וחיה לא מזוהה על פיטס א', ציור יעל על פיטס ב', וציור חזיר על שבר חרס; ותיאורי משתה – ציור דמות ישובה פורטת על כלי מיתר על פיטס א'.[58] לכל אלה קיימות מקבילות באמנות אשור, צפון סוריה והפיניקים.[58] ציור שורת דמויות על פיטס ב', שחוקרים רבים פירשו כשורת מתפללים הפורשים ידיהם השמימה, עשוי למעשה להשתייך לקבוצת הציורים השלטוניים – המטה ביד ראש התהלוכה, בגדי הדמויות ומקבילות מאשור עד מצרים מצביעות על היותם תהלוכת נכבדים מול המלך.[59]

דימויים אלוהיים עריכה

 
לוחית שנהב ועליה עגל יונק מפרה, בדומה לציורים שנמצאו בחורבת תימן,[60] שלל אשורי שנמצא בחדתו[61]

מהבולטים בקבוצת הדימויים האלוהיים הוא ציור עץ חיים שמצדדיו יעלים מעל אריה. העץ מורכב מגזע שממנו צומחים שלושה זוגות ענפים מכל צד, כל זוג מורכב מענף מתעגל שבקצהו פרח לוטוס פתוח ומענף קצר וישר היוצא מעל הענף המעגל ובצמוד לו, ובקצהו ניצן פרח לוטוס סגור, ובצמרתו מוצג עלה, ניצן או שקד[62] בצורת "טיפה" (עיגול עם קצה מחודד) עם נקודות וקוים, אשר מכל אחד מצדדיו יוצאת, בסמוך לנקודת חיבורו עם הגזע, וולוטה שמחלקה הפנימי מתעגל החוצה ענף שבקצהו פרח לוטוס, ומעליה יוצא ענף ישר עם ניצן מנוקד בקצהו.[63] מכל אחד מצדי העץ נשען עליו יעל, ומתחת לעץ והיעלים עומד אריה.[64] מוטיב העץ והיעלים הוא מוטיב עתיק המתועד בארץ ישראל כבר מהאלף ה־5 לפנה"ס, והוא נפוץ בזיקה לאלוהויות נשיות; הוולוטות (המייצגות כפות עצי תמר) והלוטוסים מקשרים את העץ למסורות העץ המסוגנן בלבנט.[63] עץ הוולוטות נפוץ במיוחד בקערות מתכת פיניקיות (אנ'), והוא מיוצג גם בכותרות פרוטו־איוליות, בשנהבי שומרון ובשני כני חרס פולחניים מתענך.[65] הצבת העץ והיעלים מעל אריה, מהווה המשכיות למסורות כנעניות מהאלף ה־2 לפנה"ס, בהן כל הסמלים האלה סימלו אלה נקבית כגון אשרה.[65] אמנם, מיעוט חוקרים טוענים שהעץ המקודש, שבתקופת הברונזה סימל אלוהות נקבית, הפך באלף ה־1 לפנה"ס לאביזר פולחני שלא מסמל אלה, ושהמונח "אשרה" איבד גם הוא בתקופת הברזל את מהותו האלוהית;[66] אך העדות המקראית מזהה את המונח אשרה כאלוהות,[67] כעץ רענן המזוהה עמה,[68] וכפסל,[69] שאולי עוצב בצורת עץ והוצב במקדש.[26] אלוהות יכולה להיות מיוצגת על ידי פסלה, החיה או הצמח המקודשים לה, או על ידי הסמל המיוחד לה, ואמנם כל הופעות אשרה במקרא מתייחסות לאלה, לעץ המקודש לה או לחפצים המקודשים לה; היותה של אלוהות מיוצגת הן בסמלים אנתרופומורפיים והן בדימויים וחפצים שאינם אנתרופומורפיים (למשל דמויי עצים או עצים ממש), הוא מצב מוכר מנהריים: שם שימשו פסלים אנתרופומורפיים כמייצגי האלים במקדשיהם, אך האלים יכלו להיות מיוצגים גם באמצעות סמליהם; הייצוג בתבנית אנושית נחשב נעלה יותר, ונשמר במקדש, בעוד הייצוג הסמלי הלא־אנושי רווח מאוד בחפצים אחרים, בעיקר מחוץ למקדש.[70]

בקבוצת הציורים הכוללים דימויים אלוהיים נמנים גם שני ציורים של פרה מניקה עגל, אחד על פיטס א' ושני על פיטס ב', ציורי קיר המכילים מוטיבים צמחיים ובהם וולוטות (כפות תמר לולייניות), רצועות פרחי לוטוס פתוחים וסגורים לסירוגין (ציור שנמצא גם על פיטס א'), דגם "רצועה קלועה" (guilloche) המסמל מים, ואולי גם תיוארי רימונים.[60] מוטיבים אלה מקבילים למוטיבים שהופיעו באמנות מונומנטלית אשורית וסורית־צפונית באותה תקופה, וסימלו את פריון האדמה והמים, רכיבים חשובים בחברת יושבי הקבע; החזרתיות בעיצובים אלה ברצועות ארוכות הביאו חוקרים לחשוב שמדובר במוטיבים קישוטיים בלבד, אך נראה שלחזרה על מוטיבים יוחסו סגולות שפע, בדומה לחזרה על השבעות.[71]

זוג הדמויות על פיטס א' עריכה
 
ציור זוג הדמויות על פיטס א', מעליהן נכתב "ליהוה שמרן ולאשרתה"

המקרא אוסר לעשות "פסל וכל תמונה" (אנ'), אך איקוניזם (ייצוג אמנותי, בהקשר זה ייצוג לאלוהות) של יהוה מוקע במקרא, דבר המרמז על קיומו של איקוניזם כזה; הדבר מעלה את השאלה, האם ניתן לזהות ייצוגים של יהוה בתרבות החומרית, ובנושא זה, ממצאי חורבת תימן – על תוכנם האמנותי והאפיגרפי העשיר – הביאו לפולמוס אקדמי רחב,[72] אף שאין קונצנזוס בנושא.[73] חלק מהחוקרים מציעים שזוג הדמויות שעל פיטס א', שזכו לתשומת לב יוצאת דופן במחקר, מייצגים את "יהוה ואשרתו" המוזכרים בכתובות, כולל בכתובת שמעליהם.[74] חוקרים אחרים סוברים שאין קשר ישיר בין הציורים לכתובות, מלבד העובדה ששניהם מייצגים אמונות של מאמיני יהוה (בשומרון ובארץ "תימן" הדרומית); לדבריהם, הציורים מדגימים בעיקר את הזיקה האיקונוגרפית החזקה בין האמנות הישראלית לאמנות של שאר תרבויות הלבנט.[75]

חוקרים רבים רואים קשר בין עיצובן של זוג הדמויות לעיצוב המקובל של האל המצרי השולי בס, ננס גרוטסקי, הידוע מאוד גם מהאיקונוגרפיה הפיניקית ומארץ ישראל בתקופת הברזל II, ועל כן לא מייצגות את יהוה ואשרה.[76] דחייתן של הדמויות כמייצגות את יהוה ואשרתו לא נובעת מהנחה מוקדמת שאלוהי ישראל לא יכול להיות מיוצג, אלא משום הסבירות הנמוכה שדמות זוטרה כמו בס תייצג את האלים הראשיים, וכן כי מיזוג חייתיות ואנושיות לא היה נפוץ בתיאור אלים ראשיים בתקופה זאת בלבנט ובנהריים.[77]

לפי הפירוש המקשר בין "יהוה ואשרתו" לזוג הדמויות המופיעות מתחת לכיתוב זה, ייתכן שבציור בו הולכת הדמות הנקבית אחר הדמות הזכרית (שילוב הזרועות הוא כנראה טעות טכנית) יש פירוש גרפי לשמה של אשרה – שורש המילה הוא א־ש־ר (הידוע גם במקרא,[78] א־תֿ־ר באוגריתית), ומשמעותו "ההולכת", וכך הולכת אשרה בעקבות יהוה בן־זוגה.[79]

מהות הציורים על הפיטסים והקירות עריכה

כדי להסביר את הציורים על כלי האגירה, הכוללים דמויות אדם, בעלי חיים, יצורי כלאיים, צמחים ומרכבות, כמותם לא נמצאו כמעט מתקופת הברזל, וכן את חוסר הסדר שבציורים על הכדים, חוקרים משערים שהציורים מהווים מתווה, רישומי הכנה לציורי הקירות (שכן על שבטי הטיח והאבן באתר נמצאו גם ציורי קיר, ברמה גבוהה בהרבה מהרמה הרשלנית של ציורי החרס, וציורי החרס היו חד גוניים בניגוד לציורי הקיר שצוירו במספר צבעים), ובמסגרת זאת גם כתרגילי ציירים ללימוד ואימון.[80] הדבר מתחזק לאור מסקנות פרחיה בק שחקרה את הציורים ומצאה שצוירו בידי מספר ציירים שונים.[57] אף שציורי קיר נדירים בממצא בארץ ישראל, ניתן להשוות את ציורי הטיח (כמו את כתובותיו) לציורי טיח שנמצאו בדיר עלא (כמו גם כתובת טיח שנמצאה שם, כתובת בלעם).[57]

ממצאים אורגניים עריכה

אתר חורבת תימן מתייחד באקלימו המדברי היבש, מה שאפשר לכמות יוצאת דופן של ממצאים אורגניים להשתמר, ביניהם אריגים, ממצאי עץ, כברה כמעט שלמה ואף שלושה רימונים שלמים למדי.[81]

אריגים עריכה

כ־120 פיסות אריגים נמצאו באתר, המספר הגבוה ביותר שנמצא באתר ישראלי – בזכות השתמרותם באקלים המדבר היבש.[82] כמעט כל האריגים הם אריגי פשתן ורק אחת־עשרה מהפיסות עשויות צמר, דבר מפתיע בהתחשב בהיותם של אריגי הצמר השכיחים והעממיים בארץ.[82] נמצאו גם שתי פיסות שעטנז, באחת הן נצבעו חוטי הצמר באדום וחוטי הפשתן בכחול.[83]

שרידי עץ עריכה

גם ממצאי עץ השתמרו באתר הודות לאקלים המדברי היבש, רובם ענפי אשל לא מעובדים שנועדו לקירוי מבנה A וחיזוק קירותיו.[83] גם רוב השרידים הבוטניים האחרים הם מצמחים הגדלים באזור; ממצאים חריגים כגון פיסת ארז או ענף אלה פרסית (הגדלה בהרי דרום סיני) מעידים על קשרי האתר עם אזורים מרוחקים.[83]

ממצאי העץ המעובדים שנמצאו באתר גם הם ייחודיים בקרב האתרים הישראליים מתקופת הברזל.[83] אלה כוללים שרידי נול, ידית נשיאה מעוצבת לסל עשויה עץ צפצפת הפרת, חלק מקרש מחורר ששימש להבערת אש בחיכוך, קרשים לבנייה, חלק מכף, חלק מלוח עץ עשוי פיקוס בת־שקמה ופקק לקנקן.[83] חפצים אלה מעידים על חיי היום־יום באתר.[83]

ממצאי עצם עריכה

מכלול ממצאי הפאונה – העצמות שהתגלו באתר – הושווה לאתרים בני התקופה מסיני, הנגב ודרום יהודה, ביישובים רגילים, מצודות ואתרים פולחניים, ולא תאם לאף אחד מאתרים אלה.[84] קונכיות ועצמות דגים מהאתר הגיעו הן מהים התיכון והן מים סוף.[84]

תארוך עריכה

בדיקות פחמן 14 עדכניות של שפע הממצאים האורגניים מהאתר מדייקות את תארוכו לשנים 820–745 לפנה"ס; מחקר כלי החרס והכתובות (לפי הקבלות מאפייני הממצאים לאתרים אחרים) תומך בתארוך זה.[16]

סיבת נטישת האתר לא וודאית. הגורמים האפשריים הם חורבן פתאומי ברעידת אדמה, סיום האספקה שבמחסנים ואי חידושה, התייבשות הבארות הסובבות לאחר שנות בצורת רצופות, או פקודה מהשלטון המרכזי.[85] אף שבמקרא מוזכר רעש אדמה בתקופה זאת,[86] הסטרטיגרפיה באתר מרמזת שרעש האדמה התרחש לאחר נטישת האתר.[85]

מהות האתר עריכה

הממצאים יוצאי הדופן באתר, שאין להם מקבילה בארכאולוגיה של הלבנט, מקשים על הבנת מהותו ושימושו.[87]

האתר בנוי כמצודה ישראלית, אך ממצאיו מרמזים שלא שימש כמצודה.[88] נמצאו בו כתובות בעלות תוכן דתי, אך חלקן נכתבו כשרבוטים, תרגילים או בדיקות עטים.[89][90] בניגוד לממצא האופייני בלבנט, לא נמצאו באתר כלי פולחן, אף שיש כמה ממצאים המרמזים על פולחן אפשרי: מבנה בין שני אגפי מבנה B עשוי היה לשמש במה, ובחצר הסובבת אותו נמצא עץ ארז מעובד, שאולי שימש בפולחן; כמה מממצאי האבן שנמצאו מצזכירים מצבות פולחניות; בנוסף, ייתכן שבנטישת האתר לקחו איתם המתפנים ממנו את כלי הפולחן.[87] הכתובות באתר מצביעות על זהות יושביו, רובם ככולם, כישראלים ולא יהודאים;[85] עם זאת, מוצאם של הכלים הגדולים מאזור ירושלים מעלה תהיות, וייתכן שמצביע על מרותו של מלך ישראל על ירושלים.[91] המכלול הקירמי, שלא כולל כלים המזוהים עם נוודי המדבר (אף שאלה מהווים אחוז גבוה מהממצא באתרים מדרום לבקעת באר שבע), תורם גם הוא לשאלת מהות האתר, ומלמד על אופיה המסוגר של קהילת האתר בפני הנוודים.[88] עדות הממצאים על השיתופיות בין יושבי האתר, כגון מיעוט כלי הבישול והמטבחים המשותפים, תורמים להבנת אופי הקהילה.[88]

גם לממצאים החשובים ביותר מהאתר – הכתובות והציורים – חשיבות להבנת מהות האתר, אולם המסקנות מהם בנושא זה אינן מוסכמות.[88]

סביר להניח שהאתר הוקם בשליחות מלך ישראל.[92] מיקום האתר אמנם סביר מבחינת הגאוגרפיה (גבעה, מקורות מים, קרבה לדרך), אך הבחירה באתר זה ולא בקדש ברנע, הקרובה יותר לדרך עזה ושופעת מים ואפשרויות חקלאיות תמוהה גם היא, במיוחד לאור הממצא מקדש ברנע המצביע על היותה לא מיושבת בתקופת הפעילות בכונתילת עג'רוד.[88] ייתכן שהבחירה במקום פחות נוח, 15 ק"מ מדרך עזה עם מקורות מים דלים, נובע מהימנעות להתיישב באתר המזוהה עם יהודה.[88]

הצעה נפוצה במחקר היא קיומה של תחנת דרכים למנוחת שיירות; אחרים בכל זאת רואים בו מצד, או מרכז מסחר מבוצר.[89] ישנם חוקרים הרואים באתר מרכז פולחני (אף שממצא העצמות מהאתר לא תומך במסקנה זאת[84]), ואף הוצע ששימש בית ספר דתי (אף שחוקרי הכתובות מתנגדים לזיהוי הכתובות ככתובות תלמידים, בשל רמתן הגבוהה[90]).[89] סביר שחדרי מגורים בקומה השנייה של מבנה A, אם התקיימו, שימשו את יושבי המקום בלבד, ואף שמבקרים יכלו לחנות למרגלות הגבעה, לא נמצאה עדות לחניון או לחניה כזאת בסקר ארכאולוגי שנעשה.[88] ממצא הקונכיות ועצמות הדגים שמקורן הן בים התיכון והן בים סוף מעיד על מעבר אנשים במקום משני הכיוונים.[84] ממצא האריגים והנולים איננו אופייני לתחנת דרכים; אריגי פשתן קשורים בטקסים דתיים בסהר הפורה, וגם במקרא לבושים הכהנים פשתן ואף עוסקים באריגה.[84]

אף שלא ניתן לזהות בוודאות את מהות האתר, ניתן להסביר את ייחוד ממצאיו: ריחוקו ונטישתו המוקדמת השכיחוהו, ורפורמת יאשיהו (ואולי אף רפורמת חזקיהו) – שמחקה, כנראה, אתרים דומים עד היסוד – לא הגיעה לאתר הנשכח, וכך ניצלו ממצאיו.[93]

תולדות המחקר באתר עריכה

בן המערב הראשון שהגיע בעת החדשה לאתר היה המזרחן האנגלי אדוארד הנרי פלמר, בסביבות 1870, ותיאר אותו בספרו "המדבר של יציאת מצרים"; הוא תיאר את האתר כמצודה חרבה, ואף מצא בו כדים, על אחד מהם חרותה "האות הפיניקית אל"ף".[94] הוא הציע לזהות את האתר כ"גיפסריה" (Gypsaria) המצוינת בין חלוצה ובין אילת במפת פויטינגר.[94] זיהוי זה התקבל ואף הופיע במספר מפות מאוחרות יותר, עד אשר הארכאולוג הישראלי בנו רותנברג אסף ב-1967 חרסים שהיו על פני השטח, ותיארך אותם לתקופת המלוכה ולא לתקופה הרומית.[8] הנוסע אלואיס מוסיל הגיע גם הוא לאתר בתחילת המאה ה-20, ותיאר את הרפתקאותיו באזור: מדריכו הציע לו לראות כתובות בכונתילת עג'רוד, ומאחר ששמע עליה רבות הסכים; הם טיפסו לגבעה אך לא מצאו את הכתובות, והשבט הבדואי המקומי התקיף אותם ביורדם מהגבעה בטענה שעלו למקום קדשם.[95]

בין השנים 1975–1976, בעת שהיה חצי האי סיני בשליטת ישראל, נחפר האתר בשלוש עונות חפירה על ידי משלחת שכללה מתנדבים, רובם אנשי המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית,[96] בראשות הארכאולוג זאב משל,[95] ובסיועם של קציני מטה ארכאולוגיה של צה"ל בסיני, אבנר גורן ובנימין זאס.[97]

גורל הממצאים הארכאולוגיים עריכה

במסגרת הסכם שנערך משלחת ארכאולוגים מצרית לרשות העתיקות הישראלית ב־1993, מסרה ישראל למצרים ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בזמן השלטון הישראלי המודרני בחצי האי סיני; בין הממצאים הללו היו גם ממצאי כונתילת עג'רוד.[98] ממצאים אלה לא הוצגו בפומבי ולא היה ידוע מיקומם. לאחר שבמהומות במצרים בתחילת 2011 נשדדו ממוזיאונים ברחבי מצרים ממצאים ארכאולוגיים, נמסר בתחילת פברואר של אותה שנה על ידי השר המצרי לענייני עתיקות, זאהי חוואס, כי ממצאים רבים נשדדו ממחסן בקנטרה וכי 288 מהם הוחזרו. לאחר כחודש, נמסר כי ממצאים ארכאולוגיים רבים הועברו מקנטרה לקהיר, למקום בטוח יותר, וכי הפריטים הללו כוללים גם ממצאים שהועברו מישראל למצרים במסגרת ההסכם. הרשל שנקס (אנ'), עורך כתב העת "Biblical Archaeology Review" מסיק כי ממצאי כונתילת עג'רוד כנראה שמורים עתה בקהיר.[99]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

מאמרים עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Christoph Uehlinger, "Visual Culture and Religion in Ancient Israel and Judah", in: Kyle H. Keimer, The Ancient Israelite World, Taylor & Francis, 2022, p. 452–454, 459
  2. ^ Christoph Uehlinger, Distinctive or diverse? Conceptualizing ancient Israelite religion in its southern Levantine setting, Hebrew Bible and Ancient Israel 4, 2015, עמ' 14 doi: 10.1628/219222715X14343676549106
  3. ^ Richard Hess, History of Ancient Israelite Religion, Oxford University Press, 2023. (באנגלית)
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 31
  5. ^ אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 44, 60
  6. ^ ד"ר חגי משגב, האם לה' היתה אישה? הממצאים מכונתילת עג'רוד, באתר www.youtube.com, ‏Jul 29, 2020
  7. ^ 1 2 3 אחיטוב, אשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 8
  8. ^ 1 2 דבי הרשמן, אלוהים ברא את האשה - וחי איתה, כותרת ראשית, 17 במאי 1983
  9. ^ 1 2 3 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 17
  10. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 22
  11. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 19
  12. ^ 1 2 3 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 24
  13. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 17–18
  14. ^ 1 2 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 27
  15. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 18
  16. ^ 1 2 3 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 30
  17. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 30–31
  18. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 22, 26
  19. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 25, 27, 34
  20. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 72
  21. ^ אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 129, 131
  22. ^ אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 132–133
  23. ^ 1 2 אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 134
  24. ^ נדב נאמן, לקביעת מקום מקדשיהם של ה׳ שומרון וה׳ תימן, ארץ ישראל לג, 2018, עמ' 176
  25. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 100, 113
  26. ^ 1 2 נדב נאמן, ספרים ודברי ביקורת: לה' תימן ולאשרתו, ציון פא, 2016, עמ' 513
  27. ^ ברוך מרגלית, לסוגית "יהוה ואשרתו", בית מקרא מ, 1995, עמ' 386
  28. ^ נדב נאמן, ספרים ודברי ביקורת: לה' תימן ולאשרתו, ציון פא, 2016, עמ' 514
  29. ^ ברוך מרגלית, לסוגית "יהוה ואשרתו", בית מקרא מ, 1995, עמ' 387
  30. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 91
  31. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 99
  32. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 101
  33. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 111–112
  34. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 93, 130
  35. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 75–76
  36. ^ מיכה, א', ד', חבקוק, ג', ו' וי', תהלים, י"ח, ח' = שמואל ב', כ"ב, ח', תהלים, ס', ד', תהלים, ס"ח, ט"זי"ז, תהלים, צ"ז, ה', תהלים, ק"ד, ל"ב ועוד
  37. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 109–110
  38. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 83
  39. ^ אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 131
  40. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 80–81, 113
  41. ^ שופטים, ט', ל', מלכים א', כ"ב, כ"ו = דברי הימים ב', י"ח, כ"ה, מלכים ב', כ"ג, ח', ודברי הימים ב', ל"ד, ח'
  42. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 81 (ראו גם עמ' 39)
  43. ^ אחיטוב, אשל ומשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 115–117
  44. ^ אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 139–140
  45. ^ 1 2 3 אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 140
  46. ^ 1 2 אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 129
  47. ^ אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 130
  48. ^ אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 46 (ובפירוט בכל שאר הפרק העוסק בציורים)
  49. ^ אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 61
  50. ^ אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 61–62
  51. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 32
  52. ^ אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 52
  53. ^ 1 2 אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 67
  54. ^ אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 68
  55. ^ לדיון על הציור: Irit Ziffer, Portraits of Ancient Israelite Kings?, Biblical Archaeological Review 39, 2013, עמ' 41–51; ראו גם Noah Wiener, Israelite Kings Depicted in Ancient Art?, Bible History Daily (Biblical Archaeology Society), ‏13.5.2019
  56. ^ 1 2 אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 47
  57. ^ 1 2 3 אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 45
  58. ^ 1 2 אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 48–50
  59. ^ אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 52–55
  60. ^ 1 2 אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 56
  61. ^ placage de meuble (AO 11452), באתר מוזיאון הלובר
  62. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995-06, עמ' 47 doi: 10.1177/030908929502006602
  63. ^ 1 2 אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 62–63
  64. ^ אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 62
  65. ^ 1 2 אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 64
  66. ^ אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 135–137
  67. ^ מלכים א', ט"ו, י"ג, י"ח, י"ט, מלכים ב', כ"ג, ד'
  68. ^ דברים, ט"ז, כ"א, שופטים, ו', כ"הל'
  69. ^ מלכים א', ט"ו, י"ג, ט"ז, ל"ג, מלכים ב', י"ח, ד', כ"א, ג', כ"ג, ו'
  70. ^ אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 65
  71. ^ אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 58
  72. ^ אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 132
  73. ^ Christoph Uehlinger, "Visual Culture and Religion in Ancient Israel and Judah", in: Kyle H. Keimer, The Ancient Israelite World, Taylor & Francis, 2022, p. 459
  74. ^ ראו למשל מרדכי גילולה, ליהוה שמרנ ולאשרתה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום ג, 1978, עמ' 129–137; Brian Schmidt, The Iron Age Pithoi Drawings from Horvat Teman or Kuntillet ʿAjrud: Some New Proposals, Journal of Ancient Near Eastern Religions 2, 200ש2, עמ' 91–125 doi: 10.1163/156921202762733905
  75. ^ Christoph Uehlinger, "Visual Culture and Religion in Ancient Israel and Judah", in: Kyle H. Keimer, The Ancient Israelite World, Taylor & Francis, 2022, p. 454
  76. ^ אורנן, אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 58–60, 132
  77. ^ אורנן, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 60
  78. ^ ”בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל תָּבֹא וְאַל תְּאַשֵּׁר (כלומר אל תלך) בְּדֶרֶךְ רָעִים” (משלי, ד', י"ד), ”עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ (כלומר תצעדו) בְּדֶרֶךְ בִּינָה” (משלי, ט', ו'), ואף בבן סירא ד' י"ח: "ועד עת ימלא לבו בי אשוב אאשרנו וגליתי לו מסתרי", וכן תהלים, י"ז, ז', ל"ז, ל"א, מ', ג'.
  79. ^ ברוך מרגלית, לסוגית "יהוה ואשרתו", בית מקרא מ, 1995, עמ' 379; ראו גם צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 151
  80. ^ אורנן, הציורים, עמ' 44–45
  81. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 25–26
  82. ^ 1 2 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 33
  83. ^ 1 2 3 4 5 6 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 34
  84. ^ 1 2 3 4 5 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 39
  85. ^ 1 2 3 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 37
  86. ^ עמוס, א', א', זכריה, י"ד, ה'
  87. ^ 1 2 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 36–37
  88. ^ 1 2 3 4 5 6 7 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 38
  89. ^ 1 2 3 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 36
  90. ^ 1 2 אחיטוב ואשל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 124
  91. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 38, 40
  92. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 37–38
  93. ^ משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 40
  94. ^ 1 2 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 14
  95. ^ 1 2 משל, לה' תימן ולאשרתו, עמ' 14–15
  96. ^ זאב משל, מכתבים למערכת - יצא לאור דו"ח חפירות עג'רוד האתר בסיני שנחפר על ידי מתנדבי הקיבוצים, הזמן הירוק, 15 ביוני 2012
  97. ^ צבי אילן, מצודת קודש שנחשפה במזרח סיני, דבר, 7 ביוני 1976
  98. ^ טליה איינהורן, התקשרות בהסכמים בינלאומיים ומדיניים: הדין המצוי איננו רצוי, המשפט, ג', עמ' 367–368
  99. ^ Hershel Shanks, Another unexpected surprise from the Egyptian revolution, The Jerusalem Post, 13 March 2011