קולורדו (נהר)

נהר קולורדו (באנגלית: Colorado River, בספרדית: Río Colorado, פירוש מילולי: הנהר בצבע אדום) הוא אחד משני הנהרות הראשיים בדרום-מערב ארצות הברית וצפון מקסיקו (הנהר השני הוא ריו גראנדה). אורכו 2,334 קילומטרים ואגן ניקוזו צחיח ברובו ומקיף חלקים משבע ממדינות ארצות הברית ושתיים ממדינות מקסיקו. מוצא הנהר במרכז הרי הרוקי בארצות הברית, והוא זורם בכיוון כללי לדרום-מערב לרוחב רמת קולורדו ודרך הגרנד קניון אל אגם מיד בגבול שבין אריזונה לנבדה, שם הוא פונה דרומה לעבר הגבול עם מקסיקו. במקסיקו הוא זורם כ-160 ק"מ, יוצר את הדלתה של הקולורדו, ונשפך לאוקיינוס השקט בקצה הצפוני של מפרץ קליפורניה בין המדינות באחה קליפורניה וסונורה.

נהר קולורדו
Colorado River

נהר הקולורדו בעיקול פרסת הסוס, קילומטרים ספורים במורד הזרם מסכר קניון גלן
נהר הקולורדו בעיקול פרסת הסוס, קילומטרים ספורים במורד הזרם מסכר קניון גלן
מידע כללי
אורך	2,334 ק"מ
ספיקה ממוצעת	637 מ"ק לשנייה
אגן ניקוז	637,137 קמ"ר
מוצא	מעבר לה פודר במערב הרי הרוקי (40°28′36″N 105°49′24″W)
גובה מוצא הנהר	3,104 מטרים
יובלים	נהר הבאסו, איגל (נהר, קולורדו), מאדי קריק, Little Dolores River, נהר פייני, נהר ביל ויליאמס, פלאטו קריק, Williams Fork, Fraser River, רואן קריק, Tapeats Creek, Willow Creek, Professor Creek, הנהר בלו (קולורדו), ערוץ קנאב, דולורס, Range Creek, גניסון, רורינג פורק, נהר וירג'ין, סן חואן (נהר הקולורדו), חילה, פאריה (נהר), קולורדו הקטן, נהר דירטי דוויל, גרין, Mill Creek
שפך	מפרץ קליפורניה, האוקיינוס השקט (31°48′59″N 114°48′10″W)
מדינות באגן הניקוז
נהר קולורדו ואגן הניקוז שלו

הנהר מפורסם בקניונים המרשימים ובאשדות המים הלבנים שהוא יוצר, והוא מקור מים חיוני לחקלאות וליישובים באזורים המדבריים שבהם הוא עובר באמריקה הצפונית. זרימת המים בנהר וביובליו נשלטת על ידי מערכת גדולה של סכרים, מאגרי מים ומובילי מים, המטים כ-90% ממימיו בארצות הברית על מנת לספק מים להשקיה ולשתייה לכ-30 מיליון אנשים שבאגן הניקוז שלו ומחוצה לו. הספיקה הגבוהה יחסית של מי הנהר והשיפוע התלול של מורד הנהר, מנוצלים ליצירת אנרגיה הידרואלקטרית, והסכרים העיקריים על הנהר מווסתים את דרישות השיא של צריכת החשמל במרבית שטחי דרום-מערב ארצות הברית. צריכת מים הולכת וגוברת גרמה לייבוש 150 הקילומטרים האחרונים של הנהר עד כדי כך שמאז שנות ה-60 של המאה ה-20 לא מגיעים מי הנהר לים באופן קבוע.

ילידים אמריקאיים התיישבו באגן הנהר קולורדו לפני 8,000 שנים לפחות. תחילה כציידים-לקטים, ולאחר מכן, בין לפני 2,000 שנים ל-1,000, התקיימו על גדות הנהר ויובליו תרבויות חקלאיות נרחבות, שהיו, ככל הנראה, מתרבויות הילידים המתקדמות ביותר באמריקה הצפונית. משערים שחברות אלו התמוטטו בשל שילוב של סיבות, בהן בצורת חמורה ושיטות עיבוד אדמה לקויות. מרבית הילידים השוכנים כיום באגן הם צאצאים של קבוצות אחרות שהתיישבו באזור מאוחר יותר, לפני 1,000 שנים. אירופים נכנסו לראשונה לאגן קולורדו במאה ה-16, כאשר חוקרי ארצות ספרדים החלו למפות את האזור ולתבוע עליו חזקה. האזור הפך לחלק ממקסיקו כשזו קיבלה עצמאות ב-1821. המפגשים הראשונים בין האירופים לילידים היו מוגבלים תחילה לסחר בפרוות במקורות הנהר ומפגשי סחר גומלין לאורך חלקו התחתון של הנהר.

אגן הנהר קולורדו הפך חלק מארצות הברית ב-1846 במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, אך רוב מסלולו של הנהר היה עדיין בלתי מוכר ונושא למיתוס ולספקולציות. משלחות אחדות שרטטו מפות של הקולורדו באמצע המאה ה-19. אחת מהן, בהנהגתו של ג'ון וסלי פאוול, הייתה הראשונה ששטה באשדות של הגרנד קניון ב-1869. מגלי ארצות אמריקניים אספו מידע רב-ערך ששימש אחר כך לפיתוח הנהר לשיט ולאספקת מים. התיישבות רחבת היקף באגן התחתון החלה במחצית השנייה של המאה ה-19, כשספינות קיטור שימשו אמצעי תחבורה בין מפרץ קליפורניה למזחים לאורך הנהר קולורדו, שמהם יצאו דרכים ששירתו שיירות עגלות ללב טריטוריית ניו מקסיקו. מספר קטן יותר של מתיישבים התיישבו באגן העליון, שבו התגלו בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 מרבצי זהב.

מפעלי הנדסה גדולים באגן הנהר החלו לפעול בתחילת המאה ה-20, כאשר נקבעו קווים מנחים רבים בסדרה של הסכמים פנים-אמריקניים ובינלאומיים, הידועים בכינוי "חוק הנהר" ("Law of the River"). הממשל הפדרלי של ארצות הברית היה הכוח המניע העיקרי מאחורי בניית מיזמי הנדסה הידראוליים באגן הנהר, אך היו מעורבות בהם גם סוכנויות מים רבות של המדינות או של הרשויות המקומיות. מרבית הסכרים באגן הנהר נבנו בין 1910 ל-1970, כשהסכר העיקרי, סכר הובר, הושלם ב-1935. הקולורדו הוא אחד הנהרות המבוקרים והמוסדרים ביותר על ידי חוקים בעולם, כשכל טיפה ממימיו מוקצית למטרה מסוימת.

התנועה לאיכות הסביבה בדרום-מערב ארצות הברית מתנגדת להקמת הסכרים והטיית המים של מערכת הנהר קולורדו בשל ההשפעות המזיקות על האקולוגיה ועל יופיו הטבעי של הנהר ויובליו. במהלך בניית סכר קניון גלן התחייבו ארגוני איכות הסביבה לחסום כל פיתוח נוסף של הנהר, והצעות לסכרים נוספים ומובילי מים נדחו בשל התנגדות של אזרחים. בצורת ממושכת מאז שנת 2000, מתנגשת עם הדרישות הגוברת למי נהר הקולורדו, מה שהעצים את המחלוקת הנמשכת על רמת הפיתוח האנושי והבקרה על הנהר.

מסלול

עמק קאוניץ', בסמוך למקורותיו של הנהר קולורדו בפארק הלאומי הרי הרוקי

מקורותיו של נהר הקולורדו במעבר לה פודר בדרום הרי הרוקי במדינת קולורדו, בגובה 3,104 מטרים מעל פני הים. לאחר קטע קצר שכיוונו דרומה, פונה הנהר מערבה דרומית לאגם גרנד, האגם הטבעי הגדול ביותר במדינת קולורדו. לאורך כ-400 קילומטרים חצב הקולורדו את דרכו דרך המדרון המערבי ההררי של מדינת קולורדו, אזור מיושב בדלילות הנמצא מערבית לקו פרשת המים של אמריקה. ככל שהוא זורם לדרום-מערב גדלה כמות המים הזורמת בנהר כתוצאה מתוספת מים המתקבלת מיובלים לאורך הדרך, בכללם הנהרות בלו, איגל ורורינג פורק. לאחר מעבר דרך קניון די בק (De Beque Canyon) בן 24 הקילומטרים, יוצא הנהר מהרי הרוקי לתוך העמק הגדול (Grand Valley) של קולורדו, אזור גדול המשמש לחקלאות ולגידול בקר, שם הוא פוגש באחד מיובליו הגדולים ביותר – הנהר גניסון, בעיר גראנד ג'נקשן. החלק העליון של הנהר ברוב מסלולו הוא נהר מים לבנים שזרימתו מהירה, רוחבו נע בין 60 ל-150 מטרים ועומקו בין 2 ל-9 מטרים, למעט כמה קטעים יוצאי דופן, כמו קטע הנהר המכונה בלקרוקס (Blackrocks, מילולית "סלעים שחורים") שבו עומק הנהר כמעט 30 מטרים. באזורים מועטים דוגמת עמק קאוניץ' בסמוך למקורותיו ובעמק הגדול, יש לנהר מאפיינים של זרם פְּזָרוֹת.

מנקודה זו הנהר מקשית כלפי צפון-מערב וחוצב את דרכו ברמת קולורדו הקרויה על שם הנהר, אזור נרחב של מדבר גבוה שמרכזו בארבע הפינות של דרום-מערב ארצות הברית. באזור זה האקלים הופך צחיח בצורה משמעותית מזה של הרי הרוקי, והנהר מתחפר בקניונים ההולכים ונעשים עמוקים יותר, החל בקניון האודם (Ruby Canyon) ואחריו קניון וסטווטר (Westwater Canyon), ואז הוא פונה שוב לדרום-מערב כשהוא נכנס ליוטה. בהמשך מורד הזרם מקבל נהר הקולורדו את מי הנהר דולורס ומסמן בכך את הגבול הדרומי של הפארק הלאומי ארצ'ס, לפני שהוא עובר מצפון לעיירה מואב ויוצא מעמק מואב דרך "השער" ("The Portal"), זוג צוקי אבן חול בגובה 300 מטרים.

ביוטה זורם הקולורדו בעיקר דרך אזור המכונה "סלע חלקלק" (slickrock), המתאפיין בקניונים צרים ו"קמטים" ייחודיים שנוצרו על ידי הטיה של שכבות סלעי משקע לאורך העתקים. זהו אחד האזורים הבלתי-נגישים ביותר בארצות הברית. מעבר לשפך הנהר גרין, היובל הגדול ביותר של הקולורדו, בפארק הלאומי קניונלנדס נכנס הקולורדו לקניון קטרקט, הקרוי על שם האשדות המסוכנים שלו, ואז לקניון גלן, הידוע בשל הקשתות הטבעיות והתצורות שנוצרו באבן חול נאוואחו עקב סחיפה. בנקודה זו נשפך לקולורדו הנהר סן חואן מהמזרח, כשהוא נושא סחף מהמדרון הדרומי של הרי סן חואן במדינת קולורדו. הקולורדו נכנס אז לצפון אריזונה, שבה, מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, הציף סכר קניון גלן, הסמוך לעיירה פייג', את קטע קניון גלן של הנהר ויצר את אגם פאוול לצורך אספקת מים ולייצור חשמל.

הנהר קולורדו בגרנד קניון כפי שהוא נראה מנקודת פימה (Pima Point)

באריזונה עובר הנהר את ליז פרי, נקודת חציה חשובה עבור חוקרי הארצות והמתיישבים הראשונים, ומאז תחילת המאה ה-20, הנקודה העיקרית שבה נמדדת ספיקת מימיו לצורך הקצאתם לשבע מדינות בארצות הברית ולשתי מדינות במקסיקו השוכנות באגן הנהר. במורד הנהר הוא נכנס לקניון מרבל, ההתחלה של גרנד קניון, ועובר מתחת לגשרי נאוואחו בנתיב דרומי. מעבר למפגש עם נהר קולורדו הקטן, פונה הנהר מערבה לתוך קניון הגרניט (Granite Gorge), החלק הדרמטי ביותר של הגרנד קניון, שבו חצב הנהר את דרכו ברמת קולורדו בקניון שעומקו 1,600 מטרים, תוך חשיפת חלק מהסלעים העתיקים ביותר, המתוארכים ל-2 מיליארד שנים לפני זמננו. קטע הנהר בן 446 הקילומטרים הזורם דרך הגרנד קניון מוקף ברובו על ידי הפארק הלאומי גרנד קניון והוא ידוע בשל אשדות מסוכנים, המופרדים על ידי בריכות המגיעות לעיתים לעומק של 34 מטרים.

בקצה התחתון של הגרנד קניון מתרחב הקולורדו לתוך אגם מיד, מאגר המים הגדול ביותר בארצות הברית, שנוצר על ידי סכר הובר בגבול בין אריזונה לנבדה. הסכר שוכן דרומית-מזרחית לעיר לאס וגאס ומשמש מרכיב חשוב בניהול נהר הקולורדו, בוויסות שיטפונות ובאגירת מים עבור הערים והחוות החקלאיות באגן התחתון של הנהר. מעבר לסכר עובר הנהר מתחת לגשר מייק או'קלאהן ופט טילמן שבגובה 270 מטרים מעל פני המים הוא גשר הקשת הגבוה ביותר בחצי הכדור המערבי העשוי מבטון, אז פונה הנהר בחדות דרומה לעבר מקסיקו, כשהוא מהווה את הגבול בין אריזונה לנבדה ובין אריזונה לקליפורניה.

תמונת לוויין של עמק הנהר קולורדו בסמוך ליומה באריזונה. הגבול בין מקסיקו לארצות הברית עובר משמאל לימין מעט מתחת למרכז התמונה.

הקטע שלאחר סכר הובר הוא קניון עמוק המכונה הקניון השחור של הקולורדו בשל צבע הסלעים הגעשיים שבקירותיו. קטע זה הוא הקטע האחרון ברמת קולורדו ואחריו יוצא הנהר מהרמה לתוך עמק נהר הקולורדו התחתון (בראשי תיבות LCRV), אזור מדברי התלוי בחקלאות שלחין ותיירות המשמש משכן לכמה שמורות אינדיאנים. הנהר מתרחב בקטע זה לנתיב מים רחב, עמוק יחסית, שרוחבו בממוצע בין 150 ל-300 מטרים ומגיע עד 400 מטרים, כשעומקו נע בין 2 מטרים ל-20 מטרים. לפני העמקת הערוץ של הנהר במאה ה-20, היה חלק זה של הנהר נתון לשינויי מסלול תדירים שנגרמו בשל שינויים עונתיים בעוצמת הזרם. הבוטנאי האמריקני ג'וזף אייווס, שסקר חלק זה של הנהר ב-1861, כתב כי "התזוזה של הערוץ, הגדות, האיים, השרטונים, היא כל כך רציפה ומהירה, שתיאור מפורט שנגזר מחוויות של מסע אחד, יימצא שגוי, לא רק בשנה אחר כך, אלא ייתכן במהלך שבוע, או אפילו יום".

ה-LCRV הוא אחד מהאזורים המאוכלסים בצפיפות ביותר לאורך הנהר, ויש בו כמה ערים, בהן בולהד סיטי ולייק האווסו סיטי באריזונה ונידלס בקליפורניה. לאורך קטע זה יש מקומות רבים השואבים מים מהנהר, שנועדו לצריכה מקומית ועבור אזורים רחוקים כולל עמק הנהר סולט שבו שוכנת פיניקס, בירת אריזונה, ולערים שבדרום קליפורניה. המקום האחרון שבו שואבים מים מן הנהר בתחומי ארצות הברית הוא סכר אימפריאל, שבו מטים כ-90% מהמים שנותרו בנהר באמצעות מוביל המים הקרוי התעלה הכול-אמריקנית על מנת להשקות את עמק אימפריאל, האזור החקלאי הפורה ביותר לגידולי חורף בארצות הברית.

מעבר לסכר אימפריאל רק חלק קטן ממימי נהר הקולורדו ממשיכים מעבר ליומה שבאריזונה, והשפך של הנהר חילה שהזרם שלו בלתי סדיר והוא נושא נגר עילי ממערב ניו מקסיקו ומרבית אריזונה. מנקודה זו מתווה הנהר כ-40 קילומטרים מגבול מקסיקו-ארצות הברית. כל יתרת המים הזורמים עדיין בנהר מוטה בסכר מורלוס על מנת להשקות את עמק מקסיקלי, שהוא מן האדמות החקלאיות הפוריות ביותר במקסיקו. מעבר לעיר סן לואיס ריו קולורדו עובר הנהר למקסיקו, כשהוא מתווה את קו הגבול בין המדינות באחה קליפורניה וסונורה. במרבית השנים קטע זה של הקולורדו עד השפך במפרץ קליפורניה יבש לחלוטין או שזורם בו זרזיף מעודפים של השקיה. נהר הארדי, נהר באורך 26 קילומטרים שבו זורמים עודפים ממי ההשקיה של עמק מקסיקלי, מספק את מרבית המים לדלתה של הנהר קולורדו, מישור סחיפה נרחב המשתרע על שטח בן 7,800 קילומטרים רבועים בצפון מערב מקסיקו. שפך נהר גדול נוצר בנקודה זו לפני שהקולורדו נשפך למפרץ קליפורניה, 120 קילומטרים דרומית ליומה. לפני שהפיתוח במאה ה-20 רוקן את מימי הקולורדו התחתון הייתה בשפך ובדלתה תופעה של נחשול גאות גדול, אשר תועד לראשונה על ידי המיסיונר הישועי הקרואטי פרדיננד קונשצ'אק ב-18 ביולי 1746. במהלך תנאי הגאות באביב, נוצר בשפך נחשול הגאות, המכונה על ידי המקומיים "אל בורו" (El Burro) באזור האי מונטגיו בבאחה קליפורניה המטפס במעלה הזרם.

יובלים עיקריים

הנהר סן חואן בסמוך ליישוב הקטן מקסיקן האט ביוטה

הנהר גרין במינרל בוטום (Mineral Bottom), צפונית לפארק הלאומי קניונלנדס

לקולורדו נשפכים 25 יובלים משמעותיים. הגדול בהם הוא הנהר גרין, הן באורך והן בספיקה. הנהר גרין מנקז את רכס וינד ריוור של מרכז-מערב ויומינג, את הרי יואינטה ביוטה ואת הרי הרוקי של צפון-מערב קולורדו. הנהר חילה הוא השני באורכו ואגן הניקוז שלו גדול מזה של הנהר גרין, אבל ספיקתו נמוכה בהרבה בשל האקלים הצחיח יותר של אגן הניקוז ושאיבת המים ממנו בכמויות גדולות להשקיה ולמי שתייה. הן הנהר גניסון והן הנהר סן חואן, שמרבית מימיהם מגיעים מהפשרת השלגים בהרי הרוקי, תורמים לנהר יותר מים משתורם הנהר חילה.

סטטיסטיקות של היובלים הגדולים ביותר של נהר הקולורדו
שם	מדינה	אורך	אגן ניקוז	ספיקה	מקורות
		קילומטרים	קילומטרים רבועים	מטרים מעוקבים בשנייה
גרין		1,170	125,000	171.3
חילה		1,044	151,000	7.0
סן חואן		616	64,000	62.1
קולורדו הקטן		573	69,000	12.0
דולורס		400	11,850	17.9
גניסון		264	20,500	73
וירג'ין		260	33,700	6.8

ספיקה

במצבו הטבעי זורמים בנהר קולורדו כ-20.1 קילומטרים מעוקבים של מים מדי שנה למפרץ מקסיקו, כמות מים השקולה לספיקה ממוצעת של 640 מטרים מעוקבים בשנייה. משטר הזרימה של הנהר היה בעבר בלתי-יציב, ולמעשה "לפני בניית הסכרים ומאגרי המים הפדרליים היה הקולורדו נהר של קיצוניות שלא היה דומה לו בשום נהר בארצות הברית". בעבר הגיעה הספיקה לשיא של 2,800 מטרים מעוקבים בשנייה בקיץ, ולשפל של פחות מ-71 מטרים מעוקבים בשנייה בחורף. בטופוק (Topock), כ-480 קילומטרים משפך הנהר, נמדדה ב-1884 הספיקה המקסימלית של 10,900 מטרים מעוקבים בשנייה, והספיקה המינימלית נמדדה ב-1935 והייתה 11.9 מטרים מעוקבים בשנייה. בניגוד לכך, קצבי הספיקה המווסתת בקולורדו התחתון מעבר לסכר הובר כמעט אף פעם אינם עולים על 990 מטרים מעוקבים בשנייה או יורדים מתחת ל-110 מטרים מעוקבים בשנייה. סך כל הזרימה השנתית נע משיא של 27.4 קילומטרים מעוקבים ב-1984 לשפל של 4.7 קילומטרים מעוקבים ב-2002, אם כי במרבית השנים רק חלק קטן מזרם זה, אם בכלל, הגיע למפרץ.

נפח ספיקה שנתית של נהר הקולורדו בליז פרי בין 1895 ל-2004

בין 85% ל-90% של מי הקולורדו מקורם בהפשרת שלגים, בעיקר מהרי הרוקי של קולורדו וויומינג. שלושת היובלים העליונים העיקריים של הקולורדו: גניסון, גרין וסן חואן, מספקים לבדם 11 קילומטרים מעוקבים של מים מדי שנה לערוץ המרכזי, מרביתם מהפשרת שלגים. יתרת המים, 10% עד 15%, מגיעה ממגוון מקורות, בעיקר מי תהום וגשמי סערות מונסון בקיץ. גורם אחרון זה מייצר לעיתים קרובות שיטפונות מקומיים כבדים ביובלים בחלקו התחתון של הנהר, אבל בדרך כלל לא תורם כמויות משמעותיות של נגר עילי. רוב הזרימה השנתית באגן מתרחשת עם התמוססות השלג בהרי הרוקי, המתחילה באפריל ומגיעה לשיאה במאי וביוני, בטרם היא נפסקת בשלהי יולי או תחילת אוגוסט.

הזרימה בשפך הנהר הלכה והצטמצמה מתחילת המאה ה-20, ובמרבית השנים מאז 1960 חלקו התחתון של נהר הקולורדו הוא ערוץ יבש. השקיה, הטיית מים לשימוש תעשייה ומי שתייה, התאדות ממאגרים ושינוי האקלים תרמו כולם להקטנה משמעותית זו בזרימה, תהליך המאיים על אספקת המים בעתיד. לדוגמה, הנהר חילה, שפעם היה אחד היובלים הגדולים ביותר של הקולורדו, לא תורם יותר מזרזיף במרבית השנים בשל השימוש במימיו על ידי הערים והחוות של מרכז אריזונה. הספיקה הממוצעת של הקולורדו בנקודה הצפונית ביותר של הגבול בין ארצות הברית למקסיקו היא 58 מטרים מעוקבים בשנייה או 1.84 קילומטרים מעוקבים בשנה, פחות מעשירית מהספיקה הטבעית של הנהר, בשל השימוש במים במעלה הנהר. מעבר לנקודה זו כל יתרת המים מוסטת על מנת להשקות את עמק מקסיקלי. מעבר לסכר מורלוס ועד הים יש ערוץ נחל יבש שמדי פעם זורמים בו עודפים של מי השקיה. עם זאת, בכמה הזדמנויות, בעיקר בשנות ה-80 של המאה ה-20, אירע שהקולורדו הגיע שוב לים במהלך כמה שנים רצופות שבהן ירדו כמויות חריגות של שלג ומשקעים. ב-1984 הצטברו עודפי מים רבים והביאו לכך ש-20.4 קילומטרים מעוקבים (שווה ערך לספיקה של 647 מטרים מעוקבים בשנייה במשך שנה) נשפכו לים.

ספיקה של הקולורדו במקומות נבחרים
אתר המדידה	ספיקה (ממוצעת) מטרים מעוקבים בשנייה	ספיקה (מקסימלית) מטרים מעוקבים בשנייה	שטח אגן הניקוז קילומטרים מרובעים	תקופת המדידה	מקורות
גרנד לייק קולורדו	1.78	27.6	166	1953–2010
דוטסרו, קולורדו	59.3	630	11,400	1941–2011
סיסקו, יוטה	203.3	3,500	62,000	1895–2010
ליז פרי, אריזונה	420	8,500	279,000	1895–2010
סכר דייוויס, אריזונה-נבדה	402	3,300	438,000	1905–2010
סכר פארקר, קליפורניה-אריזונה	340	1,200	462,000	1935–2010
סכר לגונה, קליפורניה-אריזונה	47.9	870	478,000	1971–2010
נקודת הגבול הצפונית עם מקסיקו	58.3	1,150	618,000	1950–2010

ספיקה חודשית של הקולורדו בליז פרי
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר
מטרים מעוקבים בשנייה	273.3	275.8	297.3	453.1	792.9	928.8	518.2	373.8	308.7	269.9	272.4	267.3

הסקר הגאולוגי של ארצות הברית מפעיל או הפעיל 46 תחנות מדידת ספיקה, על מנת למדוד את הספיקה של נהר הקולורדו, החל מהמקורות סמוך לגרנד לייק (Grand Lake) ועד הגבול בין ארצות הברית למקסיקו. הטבלאות משמאל מציגות את המידע שנאסף בשמונה מתחנות אלו. ספיקת הנהר כפי שנמדדה בליז פרי באריזונה, בערך בנקודת האמצע של הנהר, 26 קילומטרים במורד הזרם מסכר קניון גלן, משמשת לקביעת הקצאת המים באגן נהר הקולורדו. הספיקה הממוצעת שנמדדה בו הייתה בערך 420 מטרים מעוקבים בשנייה או 13.22 קילומטרים מעוקבים בשנה, בין 1921 ל-2010. נתונים אלו הושפעו מאוד מהטיות של המים והתאדות של מים מהמאגרים במעלה הנהר, בייחוד לאחר השלמת מיזם אגירת מי נהר הקולורדו בשנות ה-70 של המאה ה-20. קודם להשלמת סכר קניון גלן ב-1964 הייתה הספיקה הממוצעת שנמדדה בין 1912 ל-1962, 505 מטרים מעוקבים בשנייה שהם 15.95 קילומטרים מעוקבים בשנה.

אגן הניקוז

נהר הקולורדו בתחילת שביל עמק קויוט, עמק קאוניץ'

אגן הניקוז של נהר הקולורדו משתרע על שטח של 640,000 קילומטרים רבועים של דרום-מערב אמריקה הצפונית, השביעי בגודלו ביבשת. כ-618,000 קילומטרים רבועים או 97% מכלל שטח אגן הניקוז שוכנים בארצות הברית. הנהר ויובליו מנקזים את מרבית מערבן של המדינות קולורדו וניו מקסיקו, דרום-מערב ויומינג, מזרח ודרום יוטה, דרום מזרח נבדה וקליפורניה, וכמעט את כל אריזונה. האזורים המנוקזים במקסיקו, בתוך באחה קליפורניה וסונורה, קטנים מאוד ואינם תורמים נגר בר מדידה. מרבית האגן צחיח, והוא בתחומי המדבריות סונורה ומוהאבי והמרחבים של רמת קולורדו, אם כי שטחי יערות משמעותיים שוכנים בהרי הרוקי, ברמות קאיבאב, אקווריוס ומרקאגנט בדרום יוטה ובצפון אריזונה, בשולי מגיון במרכז אריזונה, בכמה רכסי הרים קטנים ובאיי שמיים. האגן משתרע מגובה פני הים במפרץ קליפורניה ועד גובה של 4,365 מטרים בפסגת אנקומפגרה בקולורדו, כשממוצע הגובה לכל אורך הנהר הוא 1,700 מטרים.

האקלים בשטח אגן הניקוז מגוון; הטמפרטורה החודשית הממוצעת הגבוהה היא 25.3°C באגן העליון ו-33.4°C באגן התחתון, והטמפרטורה החודשית הממוצעת הנמוכה היא 3.6°C- ו-8.9°C בהתאמה. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 164 מילימטרים ונעה בין יותר מ-1,000 מילימטרים בחלק מהאזורים בהרי הרוקי ל-15 מילימטרים בלבד בחלק המקסיקני של הנהר. האגן העליון מקבל את המשקעים בצורת שלג וגשם בחורף ובתחילת האביב, בעוד שהמשקעים באגן התחתון יורדים בעיקר כגשמים חזקים אך נדירים במהלך סופות הרעמים הקיציות שמקורן במונסון של אמריקה הצפונית.

הנהר במערב קולורדו ולצדו נוסעת הרכבת בקו קליפורניה זפר

נכון ל-2010 התגוררו 12.7 מיליון איש באגן הנהר קולורדו. האזורים המטרופוליטניים הגדולים ביותר באגן הניקוז הם פיניקס באריזונה ולאס וגאס בנבדה. צפיפות האוכלוסייה גבוהה גם לאורך החלק התחתון של נהר הקולורדו מסכר דייוויס דרומה, כשהערים העיקריות הן בולהד סיטי, לייק האווסו סיטי ויומה. מרכזי אוכלוסייה משמעותיים אחרים באגן כוללים את טוסון באריזונה, סנט ג'ורג' ביוטה וגראנד ג'נקשן בקולורדו. אוכלוסיית המדינות באגן הנהר קולורדו צומחת בקצב שהוא בין הגבוהים בארצות הברית. האוכלוסייה של נבדה לבדה צמחה ב-66% בין השנים 1990 ל-2000 ובמקביל גדלה אוכלוסיית אריזונה ב-40%.

אגן הניקוז של נהר הקולורדו גובל באגני ניקוז עיקריים רבים של אמריקה הצפונית. קו פרשת המים של אמריקה מהווה חלק גדול מן הגבול המזרחי של אגן הניקוז, כשהוא מפריד בינו לבין אגני הניקוז של הנהרות ילוסטון ופלאט – שניהם יובלים של הנהר מיזורי – בצפון מזרח, וממקורותיו של הנהר ארקנסו במזרח. הן המיזורי והן הארקנסו הם חלק ממערכת הנהר מיסיסיפי. דרומה משם גובל אגן הקולורדו באגן הניקוז של הריו גראנדה, שכמו המיסיסיפי זורם למפרץ מקסיקו, כמו גם סדרה של אגני ניקוז סגורים בדרום-מערב ניו מקסיקו ובקצה הקיצוני של דרום מזרח אריזונה.

בקטע קצר גובל אגן הניקוז של הקולורדו באגן הניקוז של הנהר סנייק, יובל של הנהר קולומביה, ברכס וינד ריוור של מערב ויומינג. דרומית מערבית משם, קו פרשת המים הצפוני של אגן הקולורדו עוקף את הקצה של האגן הגדול, כשהוא גובל באגני הניקוז הסגורים של ימת המלח הגדולה והנהר סווייר במרכז יוטה, ואגנים סגורים נוספים בדרום יוטה ונבדה. מערבה בקליפורניה גובל אגן הניקוז של הנהר קולורדו באגני ניקוז סגורים במדבר מוהאבי, שהגדול בהם הוא אגן הניקוז של ימת סלטון צפונית לדלתה של הנהר קולורדו. בדרום, גובלים אגני הניקוז של הנהרות סונויטה (Sonoyta), קונספסיון (Concepción) ויאקי, שכולם נשפכים למפרץ קליפורניה, באגן הניקוז של הקולורדו.

גאולוגיה

עד תור הקרטיקון, לפני כ-100 מיליון שנים, היה רוב החלק המערבי של אמריקה הצפונית שקוע תחת מי האוקיינוס השקט. כוחות טקטוניים מהתנגשות לוח פרלון בלוח הצפון-אמריקאי הרימו את הרי הרוקי בתקופה שלפני 75 ל-50 מיליון שנים באירוע יוצר ההרים הידוע כאורוגנזה הלרמידית. הקולורדו נוצר לראשונה כפלג הזורם מערבה והמנקז את החלק הדרום-מערבי של הרכס. התרוממות זו הסיטה גם את הנהר גרין ממסלולו המקורי שבו זרם אל נהר המיסיסיפי, מערבה לעבר הקולורדו. לפני 30 עד 20 מיליון שנים הובילה פעילות געשית הקשורה לאורוגנזה להתפרצות האיגנימבריט של אמצע השלישון, שיצרה תצורות קטנות יותר דוגמת הרי צ'יריקאווה באריזונה והשקיעה כמויות מסיביות של אפר ושברים געשיים באזור האגן. רמת קולורדו החלה להתרומם במהלך האאוקן, בין לפני 55 ל-34 מיליון שנים, אבל הגיעה לגובהה הנוכחי רק לפני כ-5 מיליון שנים, בערך באותו הזמן שבו קבע נהר הקולורדו את מסלולו הנוכחי למפרץ קליפורניה.

לוח הזמנים של היווצרות המסלול הנוכחי של הקולורדו והגרנד קניון ורצף האירועים אינם ודאיים. לפני שמפרץ קליפורניה נוצר בין לפני 12 ל-5 מיליון שנים בתהליכי שבירה לאורך הגבול בין הלוח הצפון אמריקאי ללוח הפסיפי, זרם הקולורדו מערבה לשפך באוקיינוס השקט, קרוב לוודאי למפרץ מונטריי במרכז חופה של קליפורניה, תוך יצירת הקניון התת-ימי של מונטריי. התרוממות הרי סיירה נבדה החלה לפני 4.5 מיליון שנים, וגרמה להסטה של מסלול הקולורדו כלפי מפרץ קליפורניה. ככל שהתקדמה התרוממות רמת קולורדו בין לפני 5 ל-2.5 מיליון שנים, שמר הנהר על מסלולו המקורי (נחל קודמני), התחתר לעומק וחצב את הגרנד קניון. לשמירה על המסלול הקודמני היה תפקיד חשוב בעיצוב תוואי נוף יוצאי דופן באגן הניקוז, כדוגמת חציית עמק פרדוקס בקולורדו על ידי הנהר דולורס, והמעבר שחצב הנהר גרין בהרי יואינטה ביוטה.

שרידים של קילוחי בזלת מהשדה הגעשי יואינקארט נראים בתמונה כשהם גולשים לתוך הגרנד קניון, שם הם סכרו את הקולורדו יותר מעשר פעמים במהלך 2 מיליון השנים האחרונות

משקעים שנישאו מהרמה כסחף בנהר הקולורדו יצרו דלתה נרחבת הבנויה מיותר מ-42,000 קילומטרים מעוקבים של חומר שסכר את החלק הצפוני של המפרץ לפני כמיליון שנים. המים שנותרו צפונית לסכר שנותק ממי המפרץ, התאדו בסופו של דבר ויצרו את שקע סלטון, שעומקו הגיע עד 79 מטרים מתחת לפני הים. מאז שינה הנהר את מסלולו לתוך שקע סלטון לפחות שלוש פעמים ויצר בו את ימת קאווייה, שבגודלה המקסימלי הציפה את העמק עד העיר אינדיו של ימינו. הימה התאדתה לחלוטין 50 שנים לאחר שהנהר שב ושינה את מסלולו לעבר המפרץ. ניתן להתייחס לימת סלטון של ימינו כאל מקבילה מודרנית של ימת קאווייה, אם כי בקנה מידה קטן בהרבה.

בין לפני 1.8 מיליון שנים ללפני 10,000 שנים, זרמו קילוחי בזלת מסיביים מהשדה הגעשי יואינקארט בצפון אריזונה וסכרו את נהר הקולורדו בתוככי הגרנד קניון. נוצרו לפחות 13 סכרי לבה, שהגדול בהם היה בגובה 690 מטרים ומאחוריו נוצר אגם באורך של כ-800 קילומטרים שהגיע עד לקרבת העיירה מואב ביוטה של ימינו. היעדר מרבצי משקעים שמצטברים בדרך כלל באגמים סגורים, לאורך קטע זה של נהר הקולורדו, מעיד שמרבית הסכרים לא שרדו יותר מכמה עשרות שנים לפני שהתמוטטו ונשטפו. התמוטטות סכרי הלבה שנגרמה על ידי סחיפה, דליפות וקוויטציה גרמו לשיטפונות קטסטרופליים, שככל הנראה היו בין הגדולים ביותר שהתרחשו בארצות הברית, שווי ערך לשיטפונות מיזולה שהתרחשו בצפון-מערב ארצות הברית של ימינו בפליסטוקן. מיפוי של המשקעים מהשיטפונות מעיד כי נחשולים בגובה של עד 210 מטרים עברו בגרנד קניון. והגיעו לשיאי ספיקה של 480,000 מטרים מעוקבים בשנייה.

היסטוריה

עמים ילידים

אישה ותינוק משבט נאוואחו, צילום אנסל אדמס, סביב 1944

בכפרי פואבלו ובמבני מגורים הצמודים לצוק כמו זה בניו מקסיקו שכנו התושבים של אגן הקולורדו בין לפני 2,000 ל-700 שנים

התושבים הראשונים באגן הנהר קולורדו היו קרוב לוודאי פלאו-אינדיאנים מתרבויות קלוביס ופולסם, שהגיעו לרמת קולורדו לראשונה לפני 12,000 שנים. פעילות אנושית מועטה מאוד התרחשה באגן הניקוז עד לעלייתה של תרבות המדבר הארכאית (Desert Archaic Culture), שהייתה תרבותה של מרבית האוכלוסייה האנושית באזור מלפני 8,000 שנים ועד לפני 2,000 שנים. תושבים פרהיסטוריים אלו חיו חיי נוודות, כשהם מלקטים צמחים וצדים חיות קטנות (כמה מהתושבים הקדומים צדו גם יונקים גדולים שנכחדו מאמריקה הצפונית לאחר תום תקופת הפליסטוקן). קבוצה קדומה נוספת ראויה לציון הייתה תרבות פרימונט, שבניה שכנו ברמת קולורדו מלפני 1,600 שנים עד לפני 650 שנים. בני תרבות פרימונט היו קרוב לוודאי התושבים הראשונים באגן הנהר קולורדו שבייתו יבולים, בנו מגורים מאבן ואף השאירו מאחוריהם כמות גדולה של ציורי סלע ופטרוגליפים, שרבים מתוכם שרדו עד ימינו.

החל במאות הראשונות לספירה החלו התושבים באגן נהר הקולורדו להקים חברות גדולות המבוססות על חקלאות, חלקן שרדו כמה מאות שנים וצמחו לציוויליזציות מאורגנות היטב שכללו עשרות אלפי תושבים. בני הפואבלו מאזור ארבע הפינות, צאצאים של תרבות המדבר הארכאית, פיתחו מערכת חלוקת מים מורכבת שנועדה לספק מים להשקיה ולשתייה בקניון צ'אקו בצפון מערב ניו מקסיקו.

בני הפואבלו שלטו על אגן הניקוז של הנהר סן חואן, ומרכז תרבותם שכן בקניון צ'אקו. הם בנו בקניון ובאדמות הסמוכות יותר מ-150 פואבלו רבי קומות או "בתים גדולים", הגדול שבהם, פואבלו בוניטו, מורכב מיותר מ-600 חדרים. תרבות הוהוקם התקיימה לאורך מרכז נהר חילה החל מהמאה הראשונה לספירה, ובין 600 ל-700 לספירה החלו בני תרבות זו ליישם השקיה בקנה מידה גדול, ועשו זאת יותר מכל קבוצה ילידית אחרת באגן הנהר קולורדו. מערכת רחבה של תעלות השקיה שההערכות השונות על אורכן הכללי נעות מ-290 ל-480 קילומטרים, המסוגלות להשקות בין 100 ל-1,000 קמ"ר, נבנתה על הנהרות חילה וסולט. שתי התרבויות תמכו בקיומן של אוכלוסיות גדולות בשיאן, בני הפואבלו של קניון צ'אקו מנו בין 6,000 ל-15,000 תושבים וההערכות לגבי הוהוקם נעות בין 30,000 ל-200,000.

תושבים קבועים אלו ניצלו את סביבתם היטב, כשהם כורתים עצים ומלקטים משאבים אחרים בקנה מידה גדול. ייתכן שבניית תעלות ההשקיה הובילה לשינוי משמעותי בגאומורפולוגיה של נתיבי מים רבים באגן הנהר קולורדו. קודם לפעילות האנושית היו נהרות כדוגמת חילה, סולט וצ'אקו נהרות איתן רדודים שגדותיהם נמוכות ומכוסות צמחייה וסביבם מישורי הצפה נרחבים. במהלך השנים גרמו שיטפונות בזק להתחתרות לעומק משמעותית של תעלות ההשקיה ולאחר שאלו נעשו עמוקות בשיעור שהפך אותן לנחלי אכזב, נוצרה בעיה בהולכת המים שפגעה בחקלאות. התושבים השתמשו במגוון שיטות להתמודד עם המצב, בין היתר נבנו סכרים גדולים, אבל כאשר פגעה באזור במאה ה-14 בצורת נרחבת, התמוטטו התרבויות העתיקות של אגן הנהר קולורדו. חלק מבני הפואבלו היגרו לעמק הריו גראנדה של מרכז ניו מקסיקו ודרום-מרכז קולורדו, והיו לאבות הקדמונים של ההופי, הזוני, הלגונה והאקומה במערב ניו מקסיקו. רבים מהשבטים ששכנו באגן הנהר קולורדו בזמן המפגש הראשוני עם האירופים היו צאצאים של בני הפואבלו וההוהוקם ששרדו, בעוד שלשבטים אחרים הייתה היסטוריה ארוכה של חיים באזור או שהיגרו ממקומות סמוכים.

הנאוואחו היו עם אתבסקי שהיגר מהצפון לאגן הנהר קולורדו סביב שנת 1025. תוך זמן קצר הם ביססו עצמם כשבט האינדיאני הדומיננטי באגן הנהר קולורדו, והטריטוריה שלהם השתרעה על חלקים מאריזונה, ניו מקסיקו, יוטה וקולורדו של ימינו בשטחים המקוריים של בני הפואבלו. למעשה, הנאוואחו למדו כישורי חקלאות מבני הפואבלו לפני שתרבותם התמוטטה במאה ה-14. מגוון שבטים נוספים חיו לאורך נהר הקולורדו; המוהאבי חיו לאורך הקולורדו התחתון שמעבר לקניון השחור מאז שנת 1200. הם היו דייגים ושטו על הנהר ברפסודות עשויות קנים על מנת לדוג את טרוטת חילה ואת Ptychocheilus lucius (באנגלית Colorado pikeminnow), וחקלאים שהסתמכו על השיטפונות השנתיים של הנהר במקום על השקיה על מנת להשקות את יבוליהם. בני היוט התיישבו בצפון אגן הנהר קולורדו, בעיקר באזור מדינת קולורדו של ימינו, ויומינג ויוטה, למשך לפחות 2,000 שנים, אבל לא התבססו היטב באזור ארבע הפינות עד תחילת המאה ה-16. האפאצ'י, המריקופה, הפימה, ההוואסופאי והוואלאפאי הם בין הקבוצות הרבות האחרות של ילידים שחיו לאורך הקולורדו או שבבעלותם היו טריטוריות שגבלו בנהר או ביובליו.

החל מהמאה ה-17 גרמו המגעים עם אירופים לשינויים משמעותיים באורח חייהם של הילידים של אגן הנהר קולורדו. מיסיונרים שאפו להמיר את דתם של התושבים הילידים לנצרות – מאמץ שלפעמים הצליח, כמו במפגש של האב הישועי האיטלקי אאוסביו קינו בשנת 1694 עם "הפימה השלווים של עמק חילה שקיבלו בקלות את האב קינו ותורתו". הספרדים הביאו לנאוואחו כבשים ועזים, והללו פיתחו תלות בחיות משק אלו לשם בשר, חלב וצמר. באמצע המאה ה-16 הביאו בני היוט סוסים שרכשו מהספרדים לאגן הנהר קולורדו. השימוש בסוסים התפשט ברחבי האגן באמצעות מסחר בין השבטים השונים ושיפר משמעותית את יכולת הציד, התקשורת והמסעות של העמים הילידים. קבוצות אתניות מיליטנטיות דוגמת היוט והנאוואחו השתמשו לעיתים קרובות ביתרונות שהעניקו להם הסוסים בפשיטות שערכו נגד שבטים שהתקשו לאמץ את השימוש בסוסים, דוגמת גושוט והפאיוט הדרומיים.

זוג לוחמים אינדיאנים משבט מוהאבי ליד הנהר קולורדו ב-1871

שטף חוקרי הארצות, מחפשי האוצרות והמתיישבים האירופים לאזור הובילו בסופו של דבר לעימותים שבסופם נעקרו ילידים רבים מאדמתם. לאחר שארצות הברית השתלטה על אגן הנהר קולורדו כתוצאה מניצחונה במלחמת ארצות הברית–מקסיקו, פינו בכוח כוחות צבא אמריקנים, בפיקוד של קיט קרסון, יותר מ-8,000 נשים, גברים וטף מבני הנאוואחו מבתיהם, לאחר סדרת ניסיונות כושלים להקטין את הטריטוריה שלהם, שרובם נתקלו בהתנגדות אלימה. באירוע המכונה כיום הצעדה הארוכה של הנאוואחו הוצעדו השבויים מאריזונה לפורט סמנר, כשרבים מתו לאורך המסלול. ארבע שנים אחר כך חתמו בני הנאוואחו על הסכם לפיו עברו לשמורה באזור ארבע הפינות המכונה כיום אומת נאוואחו. זוהי שמורת האינדיאנים הגדולה ביותר בארצות הברית, על שטח של 70,000 קילומטרים רבועים, שבו התגוררו בשנת 2000 מעל ל-180,000 תושבים.

המוהאבי גורשו מאדמתם לאחר סדרה של התכתשויות קטנות ופשיטות על שיירות העגלות שעברו באזור בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19, ששיאן היה הקרב ב-1859 בינם בין כוחות אמריקנים שסיים את מלחמת מוהאבי. ב-1870 הועברו המוהאבי לשמורת האינדיאנים פורט מוהאבי המשתרעת על 96 קילומטרים רבועים, והשוכנת על שטח החוצה את הגבול בין אריזונה, קליפורניה ונבדה. חלק מהמוהאבי הועברו לשמורת האינדיאנים של נהר קולורדו בת 1,120 קילומטרים רבועים על גבול אריזונה-קליפורניה, שנועדה במקור עבור בני המוהאבי והצ'מהואווי, ב-1865. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הועברו לשמורה זו כמה ילידי נאוואחו והופי. ארבעת השבטים יוצרים כיום גוף גאופוליטי הידוע כשבטי האינדיאנים של נהר קולורדו.

כשתוכננו ובוצעו המיזמים הנרחבים לפיתוח וחלוקת מי הקולורדו ויובליו בסוף המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מזכויות המים של הילידים באגן הנהר קולורדו. לבניית הסכרים היו בדרך כלל השפעות שליליות על שבטי הילידים, למשל על הצ'מהואווי, כאשר אדמות שליד הנהר הוצפו לאחר בניית סכר פארקר ב-1938. עשרה שבטי ילידים אוחזים כיום או תובעים חזקה בזכויות מים מנהר הקולורדו. ממשלת ארצות הברית ביצעה כמה פעולות במטרה לסייע לכמת ולפתח את משאבי המים של השמורות של הילידים. מיזם ההשקיה הראשון במימון פדרלי בארצות הברית היה בניית תעלת השקיה בשמורת האינדיאנים של נהר קולורדו ב-1867.

מיזמי מים אחרים כוללים את "מיזם ההשקיה האינדיאני של הנאוואחו" (Navajo Indian Irrigation Project), שאושר ב-1962 להשקיית אדמות בחלק מאדמות אומת הנאוואחו בצפון-מרכז ניו מקסיקו. הנאוואחו ממשיכים לדרוש הרחבה של זכויות המים שלהם בשל הקשיים שיש להם עם אספקת המים בשמורה; כ-40% מתושביה חייבים להוביל מים במכליות ממרחק רב מבתיהם. במאה ה-21 הם הגישו תביעה משפטית נגד ממשלות אריזונה, ניו מקסיקו ויוטה להגדלת זכויות המים שלהם. הנאוואחו הצליחו בחלק מתביעות אלו, כדוגמת ההסדר שאליו הגיעו ב-2004 שבו קיבלו הקצבה של 40 מיליון מטרים מעוקבים מניו מקסיקו.

חוקרי ארצות ראשונים

במהלך המאה ה-16 החלו הספרדים לחקור וליישב את מערב אמריקה הצפונית. אחד המניעים המוקדמים למהלך זה היה החיפוש אחר שבע ערי הזהב האגדתיות, או "סִיבּוֹלָה" (Cibola), שעל פי השמועה נבנו על ידי הילידים של אמריקה במקום כלשהו במדבר מצפון מערב למושבה הספרדית במלכות המשנה של ספרד החדשה (כיום מקסיקו). ב-1536 הפליג פרנסיסקו דה אויואה בשליחותו של הרנאן קורטס בצי בן שלוש ספינות קטנות במעלה החוף המערבי של מקסיקו של ימינו לתוך מפרץ קליפורניה, והיה לאירופי הראשון שהגיע לקולורדו, אם כי בשל שרטונות חול וזרם המים, שאותו ייחס בצדק לנהר שנשפך למפרץ, הוא עצר וחזר על עקבותיו בטרם ראה את השפך. משלחת פרנסיסקו וסקס דה קורונדו מהשנים 1540–1542 החלה כניסיון למצוא את שבע ערי הזהב האגדתיות, אבל לאחר ששמע מילידים בניו מקסיקו על נהר גדול שזורם ממערב להם הוא שלח משלחת סיור בראשות גרסיה לופס דה קרדנס למצוא אותו. בעזרת אינדיאנים משבט הופי היו קרדנס ואנשיו לאירופים הראשונים שראו את הגרנד קניון. על פי הדיווחים לא התרשם קרדנס מהקניון והעריך שרוחב הנהר הוא כשני מטרים ושגובה הצוקים, בפועל כ-100 מטרים, היה בגובהו של אדם. במשך שלושה ימים חיפשו חברי המשלחת לשווא דרך לרדת לנהר. שלושה אנשים התנדבו לרדת בכל מקרה, אבל לאחר כמה שעות של ירידה כשהמורד נעשה תלול מדי והמים אזלו הם נאלצו לשוב. הזמן והמים אזלו והמשלחת של קרדנס נאלצה לחזור אל קורונדו.

"קורונדו יוצא לצפון", ציור של פרדריק רמינגטון (Frederic Remington‏; 1861–1909), שצויר סביב 1905

קורונדו ארגן משלחת גדולה שהתחלקה לשני ראשים. קבוצה אחת בראשותו צעדה ביבשה והקבוצה השנייה נשאה את מרבית האספקה של המשלחת, ותחת פיקודו של ארננדו דה אלרקון נעה בשתי אוניות לאורך חופה המערבי של מקסיקו. משלחת זו הגיעה לשפך הקולורדו ואלרקון, שהיה לאירופי הראשון שראה את הקולורדו, הפליג במעלה הזרם עד לשפך הנהר חילה. קורונדו לא הגיע מעולם למפרץ קליפורניה, ואלרקון, שספינותיו היו זקוקות לתחזוקה, התייאש ועזב. מלצ'יור דיאס, אף הוא ממשלחת קורונדו, הגיע לדלתה באותה שנה במטרה ליצור קשר עם אלרקון, אבל האחרון כבר לא היה בסביבה כשדיאס הגיע. דיאס קרא לנהר "נהר טיסון" (Rio del Tizon – "נהר הגחלים"), לאחר שראה שהאינדיאנים נוהגים לשאת גחלים כאמצעי להתחמם בחורף. השם טיסון נקבע כשם הנהר בפי הספרדים ב-200 שנים שאחר כך, בעוד שהשם Rio Colorado ("נהר צבוע") ניתן תחילה ליובל של הנהר חילה, ככל הנראה הנהר ורדה, סביב 1720. המפה הראשונה שבו מכונה הערוץ העיקרי של הנהר בשם קולורדו צוירה על ידי הקרטוגרף הצרפתי ז'אק-ניקולא בלין ב-1743.

במהלך המאות ה-18 וה-19 האמינו אמריקנים וספרדים רבים בקיומו של נהר בשם בואנוונטורה, שכביכול זורם מהרי הרוקי ביוטה או בקולורדו לאוקיינוס השקט. השם "בואנוונטורה" ניתן לנהר גרין על ידי המיסיונר הפרנציסקני הספרדי סילבסטרה ולס דה אסקלנטה ב-1776, שלא ידע שהגרין מתנקז לקולורדו. מפות מאוחרות רבות הראו שהמקורות של הגרין והקולורדו מתחברים עם הנהר סווייר (ריו סן איסבל) ואגם יוטה (אגם טימפנוגוס) וזורמים מערבה דרך הסיירה נבדה לתוך קליפורניה. הסייר ג'דדיה סמית הגיע לקולורדו התחתון דרך ערוץ הנהר וירג'ין ב-1826. סמית כינה את הקולורדו "סידסקידי" ("Seedskeedee") כפי שציידי הפרוות כינו את הנהר גרין בוויומינג, כיוון שהאמין, ובצדק, שהוא המשך של הנהר גרין ולא נהר נפרד כפי שהאמינו אחרים בשל אגדת בואנוונטורה. משלחת החקר של ג'ון פרימונט, חייל, חוקר ארצות ופוליטיקאי אמריקני, באגן הגדול ב-1843 הוכיחה ששום נהר לא חצה את האגן הגדול והסיירה נבדה, ובזה מוטטה רשמית את אגדת בואנווטורה.

קניון מרבל, אחד מהקניונים הרבים שמשלחת פאוול חצתה

ב-1857 הוביל לוטננט ג'וזף אייווס משלחת במעלה הקולורדו בספינת קיטור קטנה, "חוקר הארצות" ("The Explorer"), מהשפך במפרץ קליפורניה ועד שהספינה עלתה על סלע בקניון השחור במקום שבו נקבע הגבול בין אריזונה לקליפורניה. לאחר שחווה לא מעט מקרים של תאונות ועלייה על שרטונות ונעצר בגלל עומק מים נמוך בנהר, הכריז איווס: "הקבוצה שלנו הייתה ראשונה ותהיה ללא ספק האחרונה בקבוצה של לבנים המבקרים במקום חסר ערך זה. נראה כאילו הטבע התכוון שהנהר קולורדו, יחד עם חלק גדול ממסלולו הבודד והמלכותי יישארו לעד בלא מבקרים ובלא הפרעה".

עד אמצע המאה ה-19 טרם נחקרו קטעים רבים של הנהרות גרין וקולורדו בין ויומינג ונבדה, בשל מיקומם המרוחק וסכנות הניווט. בשל הירידה התלולה בגובה של שני הנהרות, היו שמועות על מפלי מים עצומים ואשדות מסוכנים, וסיפורים שסיפרו אינדיאנים חיזקו את אמינותם. ב-1869 הוביל ג'ון וסלי פאוול, קצין לשעבר בצבא האמריקני שאיבד יד במלחמת האזרחים האמריקנית משלחת מהיישוב גרין ריוור בוויומינג במטרה לשוט בשני הנהרות עד סנט תומאס בנבדה, סמוך לסכר הובר של ימינו. פאוול ותשעה אנשים, שלאיש מהם לא היה ניסיון בשיט באשדות, יצאו לדרך במאי. אחרי שהתמודדו עם האשדות בקניון בנהר גרין המתחיל בשערי לודור, בקניון קטרקט ובקניונים נוספים לאורך הקולורדו, הגיעה המשלחת לשפך נהר הקולורדו הקטן, שם ציין פאוול ביומנו את המשפטים המפורסמים ביותר שנכתבו אי פעם על הגרנד קניון של הקולורדו:

אנחנו נכונים כעת להתחיל את דרכנו במורד הבלתי נודע הגדול. סירותינו הקשורות לאותו עמוד, מתחככות זו בזו, כשהן נזרקות על ידי הנהר הרגוז. הן צפות גבוה, שכן מטענן קל ממה שהיינו רוצים. נותרו לנו לא יותר מחודש של מנות מזון. הקמח נופה שוב באמצעות הנפה מרשת היתושים. הנקניקים שהתקלקלו יובשו וחלקם הגרוע בושל. הפאונדים הבודדים של תפוחי עץ מיובשים הוצבו בשמש והתכווצו מחדש לגודלם המקורי. הסוכר נמס כולו, והמשיך בדרכו במורד הנהר, אבל יש לנו שק קפה גדול. להקלה על המשקל של הסירות יש יתרון: הן רוכבות על הגלים טוב יותר, ונצטרך לשאת מעט כאשר נצא מהנהר.

אנחנו שלושה רבעי מיל בעומק האדמה, והנהר הגדול התכווץ לתוך חוסר חשיבות, כשהוא מטיח את גליו הזועמים כנגד הקירות והצוקים, המתרוממים אל העולם שמעל. הם רק אדוות חלשות, ואנחנו רק ננסים, רצים במעלה ובמורד החולות, או אובדים בין גושי הסלע.

אנו צריכים לעבור מרחק לא ידוע עדיין, נהר בלתי ידוע לחקור. אילו מפלים ישנם עוד, איננו יודעים, אילו סלעים מכתרים את הערוץ, איננו יודעים, אילו קירות מתרוממים מעל לנהר, איננו יודעים. אה, ובכן אנחנו יכולים לנחש דברים רבים. האנשים מדברים בעליזות כמו תמיד. התבדחויות מוחלפות בחופשיות הבוקר. אבל לי נשמעת העליזות קודרת וההתבדחויות נוראיות.

— יומנו של ג'ון וסלי פאוול, 13 באוגוסט 1869

ב-28 באוגוסט 1869 נטשו שלושה אנשים את המשלחת, משוכנעים כי לא ייתכן שישרדו את המסע דרך הגרנד קניון. הם נהרגו על ידי חבורת אינדיאנים לאחר שעשו את דרכם לגדת הקניון. יומיים אחר כך חצתה המשלחת את האשדות האחרונים של הגרנד קניון והגיעה לסנט תומאס. ב-1871 הוביל פאוול משלחת שנייה, הפעם במימון ממשלת ארצות הברית. החוקרים נתנו שמות לתוואי נוף רבים לאורך הנהרות גרין וקולורדו, כולל קניון גלן, נהר הדרטי דוויל (Dirty Devil River, "שטן מלוכלך"), נקיק פליימינג (Flaming Gorge) ושערי לודור. במה שייתכן שהוא תפנית גורל אירונית, אגם פאוול של ימינו, שהציף את קניון גלן, קרוי גם כן על שם מפקד המשלחת.

התיישבות אמריקנים

במהלך תקופת הייעוד הגלוי של אמצע המאה ה-19, התיישבו חלוצים אמריקנים במדינות מערביות רבות, אך בדרך כלל נמנעו מלהתיישב באגן הנהר קולורדו עד שנות ה-50 של המאה ה-19. בהשפעת חזונו הגדול של בריגהם יאנג על "אימפריה נרחבת במדבר" (מדינת דזרט) היו מתיישבים מורמונים בין הלבנים הראשונים שהקימו נוכחות קבועה באגן הניקוז. ב-1865 ייסדו מתיישבים מורמונים את סנט תומאס בשפך של הנהר וירג'ין לקולורדו בנבדה. ההתיישבות הגיעה לשיא אוכלוסייה של 600 בטרם ננטשה ב-1871, ואחר כך הפך העמק סביב היישוב הנטוש למפלט לפורעי חוק וגנבי בקר.

ג'ון דויל לי, שהקים מעבורת קבועה לרוחב הקולורדו. התאריך וזהות הצלם אינם ידועים.

המורמונים הקימו יישובים במקומות שבהם מתיישבים אחרים הקימו חוות חקלאיות כדוגמת העיר ורנל לאורך הנהר גרין ביוטה ב-1878, וסנט ג'ונס בעמק הקולורדו הקטן באריזונה. הם גם הקימו יישובים לאורך הנהר חילה במרכז אריזונה החל ב-1871. מתיישבים ראשונים אלו התרשמו מהחורבות הנרחבות של תרבות הוהוקם ששלטו קודם לכן על עמק הנהר חילה, ונאמר כי "חזו שהתרבות החקלאית החדשה שלהם תתרומם כמו עוף חול האגדתי מאפרה של תרבות הוהוקם". המורמונים היו הלבנים הראשונים שפיתחו את מקורות המים של האגן בקנה מידה גדול, ובנו מערכת מורכבת של סכרים ותעלות להשקיית חיטה, שיבולת-שועל ושעורה, בנוסף להקמת חוות נרחבות של כבשים ובקר.

אחת הסיבות העיקריות שאפשרו למורמונים ליישב את אריזונה הייתה המעבורת של ג'ייקוב המבלין שאפשרה לחצות את הקולורדו בליז פרי (אז הייתה ידועה כמעבר פאהריה – Pahreah Crossing), שהחלה לפעול במרץ 1864. מיקום זה היה הקטע היחיד בנהר לאורך מאות קילומטרים שבו, בשתי גדות הנהר, בו לא הגיעו הצוקים עד הנהר וניתן היה להגיע אל המים, מה שאפשר נתיב תחבורה. ג'ון דויל לי שעל שמו קרוי האתר כיום, הגיע אליו ב-1870 במטרה להקים שירות מעבורת קבוע עבור מתיישבים מורמונים בדרכם דרומה לאריזונה. 13 שנים קודם לכן, ב-1857, פיקד לי על קבוצה שכללה מורמונים ואינדיאנים שהייתה אחראית לאירוע הקרוי טבח מאונטיין מדוז, שבו תקפה הקבוצה שיירת עגלות של מתיישבים שלא היו מורמונים, ורצחה 120 איש: כל הגברים, כל הנשים וכל הילדים מעל גיל 6. ההתקפה הרצחנית הייתה תוצאה של סכסוך בין המורמונים, ששאפו לשמור על מדינה עצמאית ביוטה לבין הממשל הפדרלי האמריקני, שניסה לכפות את מרותו על האזור בכוח. שנים אחרי הטבח שלחה הנהגת המורמונים את לי אל נקודת החצייה של קולורדו המרוחקת על מנת להגן עליו מפני החוק כחלק מניסיון הטיוח של האירוע. אף שהמעבורת שכנה על נתיב מסחר ראשי היה ליז פרי מקום מבודד, ושם הקימו לי ומשפחתו את החווה בעלת השם ההולם "חוות העמק הבודד" (Lonely Dell Ranch). ב-1928 טבעה המעבורת, תוך גרימת מותם של שלושה אנשים. מאוחר יותר באותה שנה הושלם, כשמונה קילומטרים דרומית לאתר, גשר נאוואחו שהפך את המעבורת למיותרת.

גילוי מרבצי זהב בין אמצע המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20 שיחק תפקיד חשוב במשיכת מתיישבים לאגן העליון של נהר הקולורדו. ב-1859 גילתה קבוצה של הרפתקנים מג'ורג'יה זהב לאורך הנהר בלו בקולורדו וייסדה את העיר המשגשגת ברקנרידג' בקולורדו. באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19 נתגלו מרבצי זהב גדולים אף יותר לאורך הנהרות אנקומפגרה וסן מיגל בקולורדו ואלו הובילו להקמת העיירות יוראי וטליורייד בהתאמה. מכיוון שרוב מרבצי הזהב לאורך חלקו העליון של הנהר קולורדו ויובליו התגלו בעורקים בסלע, נדרשו מערכת כרייה נרחבת וציוד כבד על מנת לחלץ את הזהב. כריית זהב תורמת גם כיום לכלכלה של האגן העליון, אבל הובילה לבעיות של דליפת חומצות מהמכרות לחלק מהפלגים והנחלים.

ספינת הקיטור "מוהאבי מספר 2" ביומה, סביב 1876

החל בשלהי המחצית השנייה של המאה ה-19 הפך החלק של הקולורדו התחתון במורד הזרם מהקניון השחור לנתיב מים חשוב למסחר מבוסס ספינות קיטור. ב-1852 הושקה הספינה "הדוד סם" (Uncle Sam) להובלת אספקה לחיל המצב של צבא ארצות הברית בפורט יומה. אף שכלי שיט זה התקלקל וטבע בתחילת הקריירה שלו, החלה תעבורה מסחרית לשגשג משום שמשלוח סחורה בנהר היה זול בהרבה מאשר שינוע דרך היבשה. הניווט בנהר הקולורדו היה מסוכן עקב הערוץ הרדוד והשינויים בעוצמת הזרם, ולכן תוכננה ב-1855 אוניית המשוטה הראשונה על הנהר, ה"קולורדו", לשאת 54 טון בשוקע של לא יותר מ-60 סנטימטרים. נחשול הגאות של הקולורדו התחתון היווה גם הוא סיכון עיקרי. ב-1922 הטביע גל בגובה 4.6 מטרים ספינה בדרכה ליומה וגרם למותם של בין 86 ל-130 אנשים. ספינות קיטור הפכו במהירות למקור העיקרי לתקשורת ומסחר לאורך הנהר עד שהחלה התחרות מול הרכבת בשנות ה-70 של המאה ה-19, ולבסוף בניית הסכרים לאורך חלקו התחתון של הנהר, שצמצמו את זרימת המים בנהר ובהם לא הותקנו תאי שיט למעבר ספינות.

המחלוקת על שמו של חלקו העליון של נהר הקולורדו

עד 1921 היה קרוי חלקו העליון של נהר הקולורדו מעל למפגש עם הנהר גרין ביוטה במגוון שמות. האבות הספרדים הפרנציסקנים דומינגס ואסקלנטה כינו אותו ריו סן רפאל (Rio San Rafael) ב-1776. במהלך אמצע המאה ה-19 היה קטע הנהר בין הנהר גניסון לנהר גרין קרוי בשם הנהר גרנד (Grand River). הנהר מעל לשפך של נהר הגניסון אליו קיבל מגוון שמות: נהר בנקרה (Bunkara), "המזלג הצפוני של הנהר גרנד" (North Fork of the Grand River), הנהר בלו (Blue River) והנהר גרנד. השם האחרון לא הפך לשם המקובל עד שנות ה-70 של המאה ה-19.

ב-1921 הגיש אדוארד טיילור (Edward Thomas Taylor‏; 1858–1941), אחד מנציגי קולורדו בקונגרס של ארצות הברית, בקשה ל"ועדת הקונגרס על סחר בין מדינתי וסחר חוץ" (Congressional Committee on Interstate and Foreign Commerce), כיום ועדת הקונגרס לאנרגיה ומסחר, לשנות את שם הנהר מנהר גרנד לנהר קולורדו. טיילור ראה את העובדה שהנהר קולורדו מתחיל מחוץ לגבול מדינתו כ"תועבה". ב-25 ביולי הפך שינוי השם לרשמי בהחלטה מספר 460 המשותפת לשני בתי הקונגרס, למרות התנגדויות של נציגים מוויומינג, יוטה והסקר הגאולוגי של ארצות הברית, שציינו שהנהר גרין ארוך הרבה יותר ואגן הניקוז שלו גדול יותר מאשר אגן הניקוז של הגרנד בנקודה בה נפגשו, אף שהגרנד תרם יותר מים לנהר המשותף.

מפעלים הנדסיים ופיתוח

סכר קניון גלן (ימין) יוצר את אגם פאוול, המאגר השני בגודלו על הקולורדו שקיבולתו 30 קילומטרים מעוקבים

נהר הקולורדו הוא המקור היחיד למים עבור עמק אימפריאל בדרום קליפורניה, אחד האזורים החקלאיים הפוריים ביותר בארצות הברית

נהר הקולורדו זורם לתוך אגם מיד

36 מיליון עד 40 מיליון תושבים תלויים במי הקולורדו לחקלאות, לתעשייה ולצריכה ביתית, ולכן הוא נחשב לאחד מהנהרות "המפוקחים ביותר, השנויים במחלוקת ביותר והנתונים לתביעות משפטיות ביותר בעולם". מעל ל-28 סכרים ומאות קילומטרים של תעלות נועדו לספק מים לערים, לספק מים להשקיה של 160,000 קילומטרים מרובעים, ולספק חשמל בשעות השיא לאזור דרום-מערב ארצות הברית, כשבכל שנה יוצרות המערכות ההידרואלקטריות יותר מ-12 מיליארד קילוואט שעה. הנהר, המכונה לעיתים קרובות "הנילוס של אמריקה" מנוהל בצורה כה הדוקה – כשהמאגרים באגן מסוגלים להכיל עד ארבע פעמים מכמות המים השנתית הזורמת בנהר – ונטען שבשנה ממוצעת כל טיפה ממימיו מנוצלת 17 פעמים.

אחד ממיזמי המים המוקדמים ביותר באגן הנהר קולורדו היה תעלת גרנד, תעלת הטיה באורך 26 קילומטרים המעבירה מים מרכס הרי נוור סמר בהרי הרוקי, שבאופן טבעי היו מתנקזים למקורות של נהר הקולורדו, על מנת לתגבר את אספקת המים לרצועת הערים שקמו ממזרח להרי הרוקי. התעלה נבנתה בעיקר על ידי פועלים יפנים ומקסיקנים ונחשבה לפלא הנדסי כשהושלם השלב הראשון בהקמתה ב-1890. התעלה הוארכה פעמים נוספות עד שהגיעה לאורכה הנוכחי ב-1936. התעלה מעבירה 21.8 מיליון מטרים מעוקבים של מים מעבר לקו פרשת המים של אמריקה כל שנה. משום שבערך 75% מהמשקעים היורדים במדינת קולורדו יורדים ממערב להרי הרוקי בעוד ש-80% מהאוכלוסייה שוכנת מזרחית לרכס, קמו מיזמים נוספים מסוג "העברת מים בין אגנים", המכונים מקומית "הטיות מעבר להר" (transmountain diversions). המיזם הגדול מכולם, מיזם קולורדו-ביג תומפסון, נהגה כבר בשלהי המאה ה-19 אבל בנייתו החלה רק בשנות ה-30 של המאה ה-20. המיזם, המכונה בקצרה C-BT, מוביל כיום כמות מים גדולה פי 11 מזו שעוברת בגרנד דיץ', ממקורות הנהר קולורדו, לערים בשוליים המזרחיים של הרי הרוקי.

במקביל התחיל פיתוח בקנה מידה גדול בקצה השני של נהר הקולורדו. בשנת 1896 הקימו יזמים את חברת הפיתוח של קליפורניה לאחר שהגיעו למסקנה שעמק אימפריאל של דרום קליפורניה הוא אזור מעולה לפתח חקלאות המבוססת על השקיה ממי הנהר. המהנדס ג'ורג' צ'אפי הצטרף לחברה ב-1900 ומימן את בניית תעלת אלאמו, שהתפצלה מנהר הקולורדו סמוך לפיילוט נוב (Pilot Knob), התעקלה דרומה לתוך מקסיקו ונשפכה לנחל אלאמו (Alamo River), נחל אכזב שבו זרמו בהיסטוריה מי שיטפונות מהקולורדו לתוך שקע סלטון. כאשר היו בנחל אלאמו מים זורמים במשך כל השנה יכלו החקלאים בעמק אימפריאל להתחיל מיזמי חקלאות בקנה מידה גדול, ועיירות באזור החלו להתרחב כשהחל להגיע שטף של מהגרים מחפשי עבודה. בהגיע 1903 היו כבר 400 קילומטרים רבועים של העמק מעובדים ותמכו באוכלוסייה גדולה של 4,000 תושבים.

תוך זמן קצר החל הנהר קולורדו להמיט חורבן בשל זרימתו הבלתי סדירה. בסתיו הנהר ירד מתחת לגובה הכניסה לתעלה, והיה צורך לבנות סכרי הטיה זמניים. בתחילת 1905 הרסו שיטפונות עזים את הסוללות שהגנו על תחילת התעלה, והמים החלו לזרום בלא שליטה במורד התעלה כלפי שקע סלטון. ב-9 באוגוסט כל הזרם של הקולורדו סטה לתוך התעלה והחל להציף את קרקעית עמק אימפריאל. תוך נטילת הימור נואש לסגור את הפרצה ניסו צוותים של חברת הרכבות סאותרן פסיפיק (כיום חלק מיוניון פסיפיק), שמסילת הברזל שלהם עברה בעמק, לסכור את הקולורדו מעל לתעלה, רק על מנת לראות כיצד שיטפונות בזק הורסים את המבנה שבנו. נדרשו שנתיים, שבעה ניסיונות ויותר מ-3 מיליון דולר עד שחברת הרכבות, חברת הפיתוח של קליפורניה והממשלה הפדרלית הצליחו לחסום סופית את הפרצה ולשלח את נהר הקולורדו בחזרה לערוצו הטבעי בדרכו אל המפרץ, אבל לא לפני שחלק מעמק אימפריאל הוצף ונוצרה ימה באורך 72 קילומטרים, ימת סלטון של ימינו. לאחר שהסכנה המידית חלפה היה ברור שנדרש פתרון קבוע יותר על מנת לרסן את הקולורדו.

פיתוח האגן התחתון בשנים 1950-1920

ב-1922 חתמו שש ממדינות אגן נהר הקולורדו על הסכם נהר הקולורדו, שחילק חצי מספיקת הנהר בין האגן העליון (אזור הניקוז מעל לליז פרי, כולל חלקים מקולורדו, ניו מקסיקו, יוטה וויומינג וקטע קטן של אריזונה) והאגן התחתון (אריזונה, קליפורניה, נבדה וחלקים מניו מקסיקו ומיוטה). לכל חלק ניתנו 9.3 מיליארד מטרים מעוקבים של מים מדי שנה, כמות שהאמינו כי היא מייצגת את הספיקה השנתית המינימלית בליז פרי. ב-1944 הושלם ההסכם באמצעות הסכם בין ממשלות ארצות הברית ומקסיקו שהקצה 1.9 מיליארד מטרים מעוקבים של מים למקסיקו מדי שנה. אריזונה סירבה לאשרר את הסכם הנהר קולורדו ב-1922 משום שחששה שקליפורניה תיקח יותר מדי מההקצבה לאגן התחתון. ב-1944 התקבלה פשרה על פיה אריזונה תקבל הקצבה קבועה של 3.5 מיליארד מ"ק בשנה, אבל רק אם ההקצבה של 5.4 מיליארד מ"ק לקליפורניה קיבלה עדיפות בשנות בצורת.

מים משתחררים מסכר הובר ב-1988

ב-30 בספטמבר 1935 השלימה לשכת הטיוב של ארצות הברית את סכר הובר בקניון השחור של נהר הקולורדו. מאחורי הסכר נוצר אגם מיד, האגם המלאכותי הגדול ביותר בארצות הברית, בעל קיבולת של יותר משנתיים של כל המים של הקולורדו. בניית סכר הובר הייתה שלב עיקרי לייצוב הערוץ התחתון של נהר הקולורדו, אגירת מים להשקיה בזמנים של בצורת, ומניעת שיטפונות. בזמן בנייתו היה סכר הובר הסכר הגבוה בעולם והכיל את תחנת הכוח ההידרואלקטרית הגדולה בעולם. סכר הובר ויסת את הזרימה בקולורדו ופתח את השער לפיתוח מהיר של הערוץ התחתון של נהר הקולורדו. הסכרים אימפריאל, ופארקר נבנו ב-1938 וסכר דייוויס הושלם ב-1951.

סכר אימפריאל הושלם בשנת 1938, 35 קילומטרים צפונית ליומה. הסכר מסיט את מרבית מי הקולורדו לשתי תעלות השקיה. התעלה הכול-אמריקנית, שנבנתה כתחליף קבוע לתעלת אלאמו, וקרויה כך משום שהיא זורמת כולה בתחומי ארצות הברית, שלא כקודמתה חסרת המזל. עם כושר ספיקה של 740 מטרים מעוקבים בשנייה, התעלה הכול-אמריקנית היא תעלת ההשקיה הגדולה ביותר בעולם, כשהיא מספקת מים לשטח בן 2,000 קילומטרים רבועים בעמק אימפריאל של קליפורניה. האקלים החם והשמשי של העמק מאפשר גידולים חקלאיים במשך כל השנה, ויחד עם כמות המים הגדולה המגיעה מהקולורדו הפך עמק אימפריאל לאחד האזורים החקלאיים הפוריים ביותר באמריקה הצפונית. ב-1957 השלימה לשכת הטיוב תעלה נוספת, תעלת כוח המשיכה העיקרית של חילה (Gila Gravity Main Canal) שנועדה להשקות 450 קילומטרים רבועים בדרום-מערב אריזונה במימי הקולורדו כחלק ממיזם חילה.

המדינות באגן התחתון רצו גם הן לפתח את הקולורדו לאספקת מים למרכזי הערים שלהם. אריזונה המרכזית הסתמכה תחילה על הנהר חילה ויובליו באמצעות מיזמים כמו סכר תאודור רוזוולט וסכר קולידג' שהושלמו ב-1911 וב-1928 בהתאמה. סכר רוזוולט היה הסכר הגדול הראשון שהוקם על ידי לשכת הטיוב והוא סיפק מים הכרחיים להתחלת פיתוח חקלאי ואורבני בקנה מידה גדול באזור. מוביל המים של נהר הקולורדו, שמוביל מים קרוב ל-400 קילומטרים מסביבת סכר פארקר ל-10 מיליון תושבים באזור המטרופוליטני של לוס אנג'לס, הושלם ב-1941. זרוע המסתעפת ממנו, מוביל המים של סן דייגו, שהשלב הראשון בהקמתו הושלם ב-1947, מספקת מים לכ-3 מיליון אנשים בסן דייגו ופרווריה. אוכלוסיית עמק לאס וגאס בנבדה צמחה במהירות, חלקית הודות לבניית סכר הובר, ומים הובלו מאגם מיד ללאס וגאס בצינור ב-1937. פקידי ממשל בנבדה, שהאמינו שמשאבי מי התהום בחלק הדרומי של המדינה יספיקו לגידול עתידי, היו מוטרדים יותר מקבלת נתח גדול יותר מהחשמל שהופק מהסכר מאשר המים מהקולורדו, ולכן הם הסתפקו בהקצבת המים הקטנה ביותר מכל המדינות החתומות על הסכם נהר הקולורדו.

חלוקת המים של נהר הקולורדו
משתמש	כמות מיליארד מ"ק	חלק יחסי
	18.0	90.9%
	5.3	26.7%
	4.65	23.5%
	3.36	17.0%
	2.06	10.4%
	1.26	6.4%
	1.0	5.1%
	0.36	1.8%
	1.8	9.1%
סך הכול	19.8	100%

פיתוח האגן העליון בשנים 1970-1950

למעט קולורדו, שאר המדינות באגן העליון של נהר הקולורדו נשארו יחסית בלתי-מפותחות בעשורים הראשונים של המאה ה-20 והשתמשו בחלק קטן מהמים שהוקצבו להם בהסכם נהר הקולורדו. צריכת המים גברה משמעותית בשנות ה-50 של המאה ה-20, ומים נוספים הוסטו מאגן הנהר קולורדו מזרחה אל רצועת הערים שלרגלי רכס הרוקי, לאזור סולט לייק סיטי ביוטה ולאגן הריו גראנדה בניו מקסיקו. מיזמים אלו כללו את מנהרת רוברטס (Roberts Tunnel) שהושלמה ב-1956, ומובילה מדי שנה 78 מיליון מטרים מעוקבים של מים מהנהר בלו לעיר דנוור. ומיזם פריינגפן-ארקנסו, המוביל 85.4 מיליון מטרים מעוקבים של מים מהנהר פריינגפן (Fryingpan River) לאגן הנהר ארקנסו מדי שנה. בלא תוספת של אגירת מים באגן העליון, לא הייתה ודאות שמדינות האגן העליון היו מסוגלות להשתמש בכל הכמות של המים שהוקצבה להם בהסכם נהר הקולורדו. היה קיים גם החשש שבצורת תפגע ביכולת של האגן העליון לספק את כמות המים השנתית של 9.3 מיליארד מטרים מעוקבים מעבר לליז פרי, כפי שנקבע בהסכם. חוק בקונגרס ב-1956 סלל את הדרך למיזם אגירת מי נהר הקולורדו, שכלל הקמת סכרים גדולים על הנהרות קולורדו, גרין, גניסון וסן חואן.

הטיוטות הראשונות של מיזם אגירת מי נהר הקולורדו כללו הקמת שני סכרים על הנהר גרין בתוך פארק אקו, חלק מהמונומנט הלאומי דינוזאור, צעד שספג ביקורת הן משירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית והן מקבוצות ארגוני איכות הסביבה דוגמת מועדון סיירה. ההתנגדויות לסכרים היו בקנה מידה לאומי ולשכת הטיוב ביטלה את התוכניות לסכרים במונומנט הלאומי דינוזאור בתמורה להקמת סכר בקניון פליימינג (Flaming Gorge Dam) ולהגבהת הסכר המתוכנן בקניון גלן. ההתנגדות המפורסמת להקמת סכר קניון גלן, המרכיב העיקרי במיזם אגירת מי הקולורדו, לא צברה תאוצה עד שהבנייה הייתה כבר בעיצומה. הסיבה לכך הייתה מיקומו המבודד של קניון גלן ושמרבית הציבור האמריקני אפילו לא ידע על קיומו של הקניון המרשים. המעטים שידעו טענו כי לקניון ערך נופי גדול בהרבה מפארק אקו. מנכ"ל מועדון סיירה, דייוויד ברואר נאבק בסכר במהלך הקמתו ובמשך שנים רבות אחר כך ועד מותו בשנת 2000. ברואר האמין בכל לבו כי היה אחראי אישית לכישלון למנוע את הצפת קניון גלן, וקרא לכך "השגיאה החמורה ביותר, החטא הגדול ביותר".

תוכנית המים של דרום-מערב הפסיפיק

בסופו של דבר גברו הגידול בחקלאות והביקוש למים של הערים באריזונה על יכולת הקיבולת של הנהרות המקומיים. החששות ממחסור במים הובילו ליצירת תוכנית המים של דרום-מערב הפסיפיק (Pacific Southwest Water Plan) בשנות ה-50 של המאה ה-20, שמטרתה יצירת מיזם שיאפשר לאריזונה לנצל את כל ההקצבה בת 3.36 מיליארד מטרים מעוקבים שקיבלה בהסכם. הגרסה המקורית של התוכנית הציעה להטות מים מהנהר טריניטי בצפון קליפורניה על מנת לצמצם את התלות של דרום קליפורניה בקולורדו, ובתמורה לאפשר לשאוב יותר מים למרכז אריזונה. בשל האנרגיה הרבה שנדרשה כדי לשאוב את מי נהר הקולורדו לאריזונה, כללה התוכנית הצעות להקמת סכרים הידרואלקטריים בקניון ברידג' (Bridge Canyon Dam), ובקניון מרבל שהיו אמורים להציף חלקים גדולים של הקולורדו בתוך הגרנד קניון ולצמצם את כמות המים בשאר חלקי הערוץ. כשתוכניות אלו התפרסמו פעלה בהצלחה התנועה לאיכות הסביבה, שעדיין לא התאוששה מהמחלוקת סביב קניון גלן, לטרפד את התוכנית. כתוצאה, הוסרו הסכרים בגרנד קניון מסדר היום של התוכנית, והגבולות של הפארק הלאומי גרנד קניון הורחבו במטרה לסכל כל פיתוח נוסף באזור. את האנרגיה החסרה השלימו באמצעות בניית תחנת כוח פחמית בשמורת הנאוואחו סמוך לפייג' באריזונה ב-1976. המיזם שהוקם בסופו של דבר, מיזם מרכז אריזונה, משקה שטח חקלאי של 3,400 קילומטרים רבועים ומספק מים לצריכה עירונית ליותר מ-5 מיליון תושבים מפיניקס ועד טוסון.

השלכות סביבתיות

הקולורדו (צבוע בספרדית) קרוי בשל צבעו האדמדם שנגרם בשל הסחף הטבעי שנשאו מימיו. סכרים עצרו את הסחף וכיום גונו ירוק בהיר כמו שנראה בתמונה בקניון גלן התחתון.

הקולורדו הסיע בעבר בין 77 מיליון ל-91 מיליון טון סחף מדי שנה למפרץ קליפורניה, שני רק למיסיסיפי בין נהרות אמריקה הצפונית. סחף זה הזין אזורי ביצה ואת גדות הנהר לאורך חלקו התחתון של מסלולו, בייחוד בשטח בן 7,800 קילומטרים רבועים של הדלתה של הנהר, פעם השפל המדברי הגדול ביותר ביבשת. כיום, מרבית הסחף שהנהר נושא משוקע בקצה העליון של אגם פאוול, והשאר שוקע באגם מיד. ההערכות לגבי הזמן שייקח לסחף למלא לגמרי את אגם פאוול נעות בין 300 ל-700 שנים. סכרים הלוכדים סחף לא רק פוגעים בבית הגידול של הנהר אלא גם מאיימים על הפעלה עתידית של מערכת המאגרים על הקולורדו.

לצמצום בזרימה שנגרם מהסכרים, מפעלי ההטיה, מים לתחנות כוח פחמיות, ואובדן מים בשל התאיידות מהמאגרים – הגורם האחרון אחראי לאובדן של יותר מ-15% ממי הנהר – הייתה השפעה אקולוגית חמורה על הדלתה של הנהר קולורדו ועל מפרץ קליפורניה. היסטורית, הדלתה, שאליה זרמו מים מתוקים רבים, והביצות המלוחות הנרחבות היוו אתר רבייה חשוב למיני בעלי חיים ימיים במפרץ. הדלתה המיובשת של ימינו, חלק קטן מגודלה המקורי, אינה מסוגלת להוות בית גידול מתאים, ואוכלוסיות הדגים, החסילונים והיונקים הימיים במפרץ הצטמצמו בצורה ניכרת. הפעמים היחידות מאז 1963 שנהר קולורדו הגיע לאוקיינוס היו באירועי אל ניניו בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20.

הזרימות המוקטנות הובילו להגדלת הריכוזים של חומרים מסוימים בחלקו התחתון של הנהר שפגעו באיכות המים. מליחות היא אחת הבעיות העיקריות. תכולת המלח בחלקו התחתון של הקולורדו הייתה באופן טבעי כ-50 חלקים למיליון (ppm), אבל בשנות ה-60 של המאה ה-20 היא טיפסה למעל 2,000 ppm. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 היה גם חשש רציני ממליחות הנגרמת ממלחים שסוננו מקרקעות מקומיות באמצעות ניקוז מי השקיה, שלפי ההערכה הוסיפו 9 מיליון טון מלח לנהר מדי שנה. ב-1974 נחקק "חוק הבקרה על מליחות אגן נהר הקולורדו" (Colorado River Basin Salinity Control Act), שחייב פעולות שימור, כולל הפחתה של הניקוז המלוח. התוכנית שהופעלה כתוצאה מהחוק הקטינה את כמות המלח ב-1.1 מיליון טון בשנה, אך המליחות נשארה בעיה מתמשכת. ב-1997 העריכה לשכת הטיוב שהשקיה במים מלוחים גרמה לנזקים ליבולים במעל ל-500 מיליון דולר בארצות הברית ולמעל ל-100 מיליון דולר במקסיקו. ניסיונות נוספים להילחם בבעיית המלח נעשו בקולורדו התחתון, כולל בניית מפעל התפלה ביומה. ב-2011 החליטו שבע מדינות ארצות הברית על "תוכנית יישום" שמטרתה להקטין את המליחות ב-584,000 טון לשנה עד שנת 2030.

נגר שמקורו בשדות חקלאיים מכיל שרידים של קוטלי מזיקים שהלכו והתרכזו בנהר התחתון בכמויות גדולות. רעלים שנגזרו מקוטלי המזיקים הובילו למוות של דגים. בין 1964 ל-1968 בלבד תועדו שישה אירועים כאלו. בעיית קוטלי המזיקים גדולה יותר בנחלים ובגופי המים בסמוך לשדות החקלאיים המושקים במימי הקולורדו בעמק אימפריאל. בעמק אימפריאל גולשים מי נהר הקולורדו ששימשו להשקיה לתוך ערוצי הנחלים ניו (New River) ואלאמו ולתוך ימת סלטון. שני הנהרות והימה הם בין גופי המים המזוהמים ביותר בארצות הברית, ומהווים סיכון לא רק לבעלי החיים הימיים, אלא גם לבני אדם ולעופות נודדים. זיהום מעודפי מי השקיה אינו מוגבל לחלק התחתון של הנהר. הבעיה משמעותית גם בקטעים במעלה הנהר כמו העמק גרנד בקולורדו, שאף הוא מרכז לחקלאות שלחין.

סכרים גדולים דוגמת סכר הובר וסכר קניון גלן משחררים מים מתחתית המאגר שלהם. טמפרטורת מים אלו יציבה כל השנה ונמוכה יחסית לסביבתה לאורך קטעים ארוכים של הנהר. הטמפרטורה הממוצעת של הקולורדו נעה פעם בין 29°C בשיא הקיץ לקרוב לנקודת הקיפאון בחורף, אבל הטמפרטורה של הקולורדו כיום בגרנד קניון, לדוגמה, סוטה לעיתים נדירות בלבד מ-8°C. שינויים במשטר הטמפרטורה גרמו להקטנת אוכלוסיות הדגים המקומיים, והזרם הקבוע אפשר להגביר את קצב הצמיחה של הצמחייה בגדות הנהר, תוך פגיעה בבית הגידול של אזור זה. תבניות זרימה אלו גם גרמו לקולורדו להיות מסוכן יותר לנופשים השטים בנהר, אנשים עלולים יותר למות מהיפותרמיה במזג אוויר קר, והעובדה שהסכר מונע שיטפונות מאפשרת למפולות סלעים להצטבר, ולהקשות על הניווט בנהר.

מזכר 319

במאה ה-21 החל עניין מחודש בהשבת זרם מים מוגבל לדלתה. ב-20 בנובמבר 2012 נחתם, במסגרת הוועדה הבינלאומית לגבולות ומים של ארצות הברית ומקסיקו, הסכם שכונה "מזכר 319" ("Minute 319") שעדכן את חוק הנהר על מנת להתייחס לשאלה כיצד תושפע חלוקת המים השנתית בנפח 1.9 מיליארד מ"ק שהוקצבו למקסיקו מתנאים של בצורת או של עודף במים. בתנאים של עודף מים (כשפני אגם מיד מעל לגובה של 349 מטרים מעל פני הים) תוגדל הזרמת המים למקסיקו ב-49 מיליון מ"ק. במקרים שגובה פני האגם גבוהים יותר יוגדלו מכסות המים למקסיקו בצורה פרוגרסיבית עד לתוספת מקסימלית של 250 מיליון מ"ק לשנה. בנוסף התחייבה ארצות הברית לסייע ב-21 מיליון דולרים לתקן את תעלות ההשקיה בעמק מקסיקלי על מנת למנוע דליפה ולחסוך במים. מזכר זה מאפשר לשחרר בממוצע 56 מיליון מ"ק לדלתה. המים ישוחררו לדלתה הן כזרם קבוע שנתי, והן כ"פעימת זרם" (pulse flow) באביב שנועדה לחקות את הזרימה המקורית של הנהר בעקבות הפשרת השלגים. פעימת הזרם הראשונה, שחרור של 130 מיליון מ"ק במשך 8 שבועות, החלה ב-21 במרץ 2014 במטרה להחיות 9.5 קילומטרים רבועים של אדמות ביצה. פעימה זו הגיעה לים ב-16 במאי 2014, בפעם הראשונה זה 16 שנים שמים כלשהם זרמו מהקולורדו לאוקיינוס, פעולה שזכתה לשבחים כ"ניסוי בעל משמעות אקולוגית ופוליטית היסטורית" ונקודת ציון בשיתוף הפעולה בין ארצות הברית למקסיקו בשימור הטבע. עם סיום הפעימה הוחל בשחרור קבוע של 64 מיליון מ"ק במשך שלוש השנים הבאות, כמות המהווה רק אחוז קטן מאוד מהספיקה של הנהר לפני שהוקמו עליו הסכרים.

עתיד לא בטוח

"כיום, למרות שהקולורדו עדיין דומה לנהר רק בחלקיו העליונים ובקטע שעובר בגרנד קניון – ואף על פי שההידרולוגים משתעשעים בהשערות כמה פעמים עוברת כל מולקולה של מים דרך זוג כליות – הוא עדיין לא מסוגל למלא את כל הדרישות ממנו, ולכן מתייחסים אליו כאל נהר "גירעוני", כאילו הנהר אשם איכשהו בניצול היתר שלו."

מרק רייזנר, מדבר קדילק

כשנוסח הסכם נהר הקולורדו בשנות ה-20 של המאה ה-20, הוא היה מבוסס על פחות מ-30 שנים של מדידות שהגיעו למסקנה שהספיקה השנתית של הנהר בליז פרי היא 21.6 מיליארד מ"ק מים. מחקרים מודרניים המבוססים על טבעות עצים גילו ששלושים שנים אלו היו קרובות לוודאי הגשומות ביותר בתקופה של 500 עד 1,200 השנים האחרונות והספיקה השנתית הטבעית הממוצעת לאורך זמן בליז פרי היא ככל הנראה 16.7 מיליארד מ"ק, בהשוואה לזרם הטבעי בשפך 20.1 מיליארד מ"ק. משום כך הוקצבו למשתמשים יותר מים ממה שבפועל זורם בנהר. שנות בצורת החריפו את בעיית הקצבת היתר של המים. כולל הבצורת בשנות ה-50 של המאה ה-20 שבמהלכן היו כמה שנים רצופות של ספיקה נמוכה במיוחד המשמשות לעיתים קרובות בתכנון של "התסריט הגרוע ביותר".

אגם מיד ב-2010, בתמונה נראית "טבעת האמבטיה", סימן המראה עד איזה גובה הגיעו מי האגם בעבר

הבצורת המתועדת החמורה ביותר החלה בתחילת המאה ה-21, שבה הזרימה בנהר הגיעה לרמה רגילה או מעליה רק בארבע שנים בין שנת 2000 לשנת 2012. המים במאגרים הראשיים באגן צנחו לשפל חסר תקדים. כשאגם פאוול התכווץ לכדי שליש מהקיבולת שלו בתחילת 2005, הרמה הנמוכה ביותר שנרשמה מאז שהמאגר החל להתמלא ב-1969. אגן הניקוז חווה מגמת התחממות, שאליה נלוו הפשרת שלגים מוקדמת והצטמצמות המשקעים. מחקר מ-2004 הראה שצמצום שבין 1% ל-6% של המשקעים יוביל לירידה בכמות הנגר ב-18% עד שנת 2050. האחסון הממוצע של המאגרים קטן בלפחות 32%, תוך כדי פגיעה באספקת המים לאזור ובייצור החשמל. מחקר שנערך על ידי מכון סקריפס לאוקיינוגרפיה ב-2008 ניבא שהן אגם מיד והן אגם פאוול ניצבים בפני סיכוי סביר של הצטמצמות המים לרמה שתמנע שימוש באגם או "בריכה מתה" עד 2021 אם ימשכו המגמות הנוכחיות של התייבשות וקצב השימוש במים.

בשלהי 2010 הצטמצם אגם מיד עד לגובה של כ-2.5 מטרים מעל גובה "אזהרת בצורת", רמה שבה אריזונה ונבדה יהיו חייבות לקצוב את המים כפי שהותווה בהסכם נהר הקולורדו. למרות זרימה מעל הממוצע ב-2011 שהגביהה את המאגר הענק ביותר מ-9 מטרים. תנאי בצורת קיצונית חזרו ב-2012 וב-2013. רמות המים במאגרים היו כל כך נמוכות בתחילת שנת 2014 ולשכת הטיוב נאלצה לצמצם את שחרור המים מאגם פאוול ב-925 מיליון מ"ק – הפעם הראשונה שבוצע צמצום בסדר גדול כזה מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר אגם פאוול התמלא לראשונה. עקב כך צנח אגם מיד שבהמשך לשפל הגדול ביותר בתולדותיו מאז 1937, כאשר התמלא לראשונה. פיתוח מהיר וצמיחה כלכלית מסבכים עוד יותר את נושא אספקת המים המובטחת, בייחוד בקדימות בזכויות המים שיש לקליפורניה על אלו של נבדה ואריזונה. במקרה של צמצום באספקת המים, יצטרכו נבדה ואריזונה לסבול קיצוצים חריפים לפני שיחול קיצוץ בהקצבה של קליפורניה, הגדולה מההקצבה של שתי המדינות ביחד.אף שיושמו צעדים קפדניים לשימור המים, הסיכון של מחסור חריף במים באגן הנהר קולורדו ממשיך לגדול מדי שנה.

לאחר כמות שלג נמוכה בהרבה מהממוצע בשנת 2018, העריכו מומחי לשכת הטיוב את הסיכויים להצהרה רשמית על מחסור בשנת 2020 ב-52%, ב-2021 ב-64% וב-2022 ב-68%. ביולי 2021, לאחר שני חורפים יבשים במיוחד, ירדו פני אגם פאוול לרמתם הנמוכה ביותר מאז 1969 כאשר המאגר התמלא לראשונה. בתגובה, החלה לשכת הטיוב לשחרר מים ממאגרים במעלה הזרם על מנת להשאיר את אגם פאוול מעל הרמה המינימלית לייצור אנרגיה הידרואלקטרית. אגם מיד ירד לרמה שצפויה לגרום לקיצוצים פדרליים באספקת המים באריזונה ובנבדה בפעם הראשונה בהיסטוריה, והוא צפוי להמשיך לרדת עד 2022. ב-16 באוגוסט 2021 הודיעה קמיל טוטון, סגנית מנכ"ל לשכת הטיוב, על החלטה על קיצוצים של מכסות המים לחקלאים באריזונה ובנבדה בתחילת 2022 בשל ירידת מי אגם מיד לשפל הגדול ביותר בתולדותיו.

צמחייה ובעלי חיים

נהר הקולורדו ויובליו מזינים חגורות נרחבות של צמחיית גדות הנחלים כשהם חוצים את אזורי המדבר הצחיחים שבאגן הניקוז. אף שגדות הנחלים מייצגות רק חלק קטן מהאגן והושפעו ממפעלי ההנדסה ותעלות ההטיה במקומות רבים, יש בהם את המגוון הביולוגי הגדול ביותר מכל בית גידול אחר באגן. אזורי צמחיית הגדות הבולטים ביותר לאורך הנהר הם האזורים בקולורדו התחתון מעבר לסכר דייוויס. בייחוד בדלתה של נהר הקולורדו, שבה צמחיית הגדות מהווה בית גידול ל-358 מינים של עופות למרות הצמצום בזרימת מים מתוקים וצמחים פולשים דוגמת מין אשל (Tamarix ramosissima). הקטנת שטח הדלתה גם מאיימת על בעלי חיים דוגמת היגוארים ודולפין הוואקיטה, האנדמי למפרץ. הפיתוח האנושי של נהר הקולורדו גם עזר ליצור אזורי צמחיית גדות חדשים באמצעות מניעת שיטפונות, בייחוד בגרנד קניון.

גדות נהר הקולורדו מיוערות בצפיפות סמוך לטופוק באריזונה

יותר מ-1,600 מינים של צמחים גדלים באגן הניקוז של הקולורדו, החל בלראה משולשת, קקטוס סגווארו ועץ יהושע של מדבריות סונורה ומוהאבי וכלה ביערות של הרי הרוקי ורמות אחרות, שבהם העצים העיקריים הם אורן הזפת, אשוח תת-אלפיני, אשוח דאגלס ואשוחית אנגלמן. לפני שהחלו לחטוב עצים במאה ה-19 היה שפע של יערות במקומות הגבוהים שהשתרעו דרומה עד לגבול ארצות הברית-מקסיקו, ונגר מאזורים אלו הזין חבורות עשב שופעות בעמקי הנהרות. בכמה מהאזורים הצחיחים של אגן הניקוז, כדוגמת עמק הנהר גרין בחלקו העליון בוויומינג, הפארק הלאומי קניונלנדס ביוטה ועמק הנהר סן פדרו באריזונה וסונורה, היו שטחים נרחבים של עשב שבהם רעו יונקים גדולים דוגמת הביזון האמריקאי והאנטילוקפרה האמריקנית עד לשנות ה-60 של המאה ה-19. בסמוך לטוסון באריזונה, "היכן שכיום יש רק מדבר אבק דק יבש, העשב הגיע פעם לגובה של אדם על גב סוס."

הנהרות והנחלים באגן הקולורדו היו פעם ביתם של 49 מינים מקומיים של דגים, שמהם 42 היו אנדמיים. מפעלי הנדסה וויסות הזרימה בנהר הובילו להכחדה של ארבעה מינים ולצמצום חמור באוכלוסיות של 40 מינים. בין הדגים המצויים בסיכון גבוה Gila elegans (באנגלית Bonytail chub)‏, Gila cypha (באנגלית humpback chub) וקרפיון זאב קולורדו ממשפחת הקרפיוניים ו-Xyrauchen texanus‏ (razorback sucker) ממשפחת Catostomidae, כולם ייחודיים למערכת נהר הקולורדו ומותאמים היטב לתנאי המים העשירים בטין ולתנודות בקצב הזרימה. מים צלולים וקרים שמשוחררים מתחתית הסכרים שינו באופן משמעותי את מאפייני בית הגידול למינים אלו ולמיני דגים אחרים באגן הנהר קולורדו. 40 מינים נוספים שקיימים כיום בנהר, במיוחד הטרוטה החומה הוחדרו למערכת הקולורדו במהלך המאה ה-19 וה-20, בייחוד עבור ספורט דיג חובבים.

פעילות נופש

חבורת נופשים ברפטינג על נהר הקולורדו

נהר הקולורדו התפרסם בשל האשדות והקניונים הדרמטיים שלאורכו ולכן הוא אחד מנהרות המים הלבנים המבוקשים ביותר בארצות הברית, וקטע הנהר שבגרנד קניון, שעליו שטים יותר מ-22,000 אנשים מדי שנה, כונה "הסבא של מסעות הרפטינג" ("granddaddy of rafting trips"). מסעות השיט בגרנד קניון מתחילים בדרך כלל בליז פרי ומסתיימים בנחל דיאמונד קריק (Diamond Creek) או באגם מיד, ונמשכים בין יום ל-18 ימים במסעות השיט המסחריים ובין יומיים ל-25 ימים במסעות פרטיים. קשה מאוד לארגן מסעות שיט פרטיים משום ששירות הפארקים הלאומיים מגביל את התנועה בנהר במטרה להגן על הסביבה. מי שבכל זאת מבקש לארגן מסע כזה עלול להמתין יותר מעשר שנים להזדמנות כזו.

כמה קטעים אחרים של הנהר ויובליו פופולריים לביצוע רפטינג על מים לבנים, וברבים מהם פועלות חברות מסחריות. קניון קטרקט של הקולורדו וקטעים רבים של היובלים במקורות הנהר עמוסים אפילו יותר מהגרנד קניון, וכ-60,000 נופשים שטים מדי שנה בקטע בן 7 קילומטרים מעל היישוב הקטן רדיום (Radium) בקולורדו. חלקו העליון של הקולורדו כולל רבים מהאשדות המאתגרים ביותר, כולל אלו בקניון גור (Gore Canyon), הנחשבים כל כך מסוכנים עד ש"השיט איננו מומלץ". קטע נוסף של הנהר מעל מואב, המכונה כ"היומי" ("Daily") של הקולורדו או "קטע מגדלי הדייגים" ("Fisher Towers Section") הוא קטע המים הלבנים העמוס ביותר ביוטה, עם יותר מ-77,000 מבקרים בשנת 2011 לבדה. גם האשדות בקניונים גריי (Gray) ודסוליישן (Desolation) של הנהר גרין והקטע הקל יותר בפארק המדינתי גוזנקס של נהר סן חואן התחתון הם קטעים חביבים על שייטים.

אחד עשר פארקים לאומיים של ארצות הברית שוכנים באגן הניקוז של הקולורדו: ארצ'ס, הקניון השחור של הגניסון, קניונלנדס, ברייס קניון, קפיטול ריף, גרנד קניון, מסה ורדה, פטריפייד פורסט, הרי הרוקי, סגווארו וציון, ובנוסף יערות לאומיים, פארקים מדינתיים ואזורי נפש רבים. טיולים רגליים, תרמילאות, מחנאות, סקי ודיג הם בין אפשרויות הנופש הרבות שאזורים אלו מציעים. ספורט הדיג הצטמצם בנחלים רבים באגן הניקוז, בייחוד בהרי הרוקי, בשל מים עודפים מזוהמים מפעילות של מכרות ומחקלאות שזרמו לנחלים.

מאגרי המים העיקריים שעל הקולורדו הם יעדי תיירות פופולריים בקיץ. מגורים בבתי סירות וסקי מים הם פעילויות נפוצות באגמים מיד, פאוול, הוואסו ומוהאבי כמו גם במאגר נקיק פליימינג ביוטה ובוויומינג ובאגם נאוואחו בניו מקסיקו וקולורדו. באגם פאוול ובאזור הנופש הלאומי קניון גלן שסביבו ביקרו יותר מ-2 מיליון מבקרים בשנה נכון ל-2007, בעוד שקרוב ל-7.9 מיליון איש ביקרו באגם מיד ובאזור הנופש הלאומי אגם מיד ב-2008. תעשיית הנופש בנהר הקולורדו מעסיקה כרבע מיליון איש ותורמת 26 מיליארד דולר מדי שנה לכלכלת דרום-מערב ארצות הברית.

לקריאה נוספת

אשדות מים לבנים בקניון קטרקט שבנהר הקולורדו

• Annerino, John (1999). Canyoneering: How to Explore the Canyons of the Great Southwest. Stackpole Books. ISBN 0-8117-2700-9.
• Armstead, Lloyd Dean (1997). Whitewater Rafting in North America: More than 100 River Adventures in the United States and Canada. Globe Pequot. ISBN 0-7627-0083-1.
• Axelrod, Alan; Phillips, Charles (2008). What Every American Should Know About American History: 225 Events That Shaped The Nation. Adams Media. ISBN 1-59869-428-6.
• Barnes, Will Croft (1988). Arizona Place Names. University of Arizona Press. ISBN 0-8165-1074-1.
• Benke, Arthur C.; Cushing, Colbert E. (2005). Rivers of North America. Academic Press. ISBN 0-12-088253-1.
• Billington, David P.; Jackson, Donald C.; Melosi, Martin V. (2005). "The History of Large Federal Dams: Planning, Design and Construction in the Era of Big Dams" (PDF). U.S. Bureau of Reclamation. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-02-22. נבדק ב-2016-02-21.
• Blond, Becca; Dunford, Lisa; Schulte-Peevers, Andrea (2008). Southwest USA. Lonely Planet Travel Guides. Lonely Planet. ISBN 1-74104-713-7.
• Brown, Robert Leaman (1972). Colorado Ghost Towns – Past and Present. Caxton Press. ISBN 0-87004-218-1.
• Casey, Robert L. (2007). Journey to the High Southwest: A Traveler's Guide to Santa Fe and the Four Corners of Arizona, Colorado, New Mexico, and Utah. Globe Pequot. ISBN 0-7627-4064-7.
• Dellenbaugh, Frederick Samuel (1909). The Romance of the Colorado River: The Story of its Discovery in 1540, With an Account of the Later Explorations, and with Special Reference to the Voyages of Powell Through The Line of the Great Canyons. G.P. Putnam's Sons. OCLC 645167127.
• Dolnick, Edward (2002). Down the Great Unknown: John Wesley Powell's Journey of Discovery and Tragedy Through the Grand Canyon. HarperCollins. ISBN 0-06-095586-4.
• Felger, Richard Stephen; Broyles, Bill (2007). Dry borders: great natural reserves of the Sonoran desert. University of Utah Press. ISBN 0-87480-818-9.
• Fielder, John (2002). John Fielder's Best of Colorado. Big Earth Publishing. ISBN 1-56579-429-X.
• Fradkin, Philip L. (1996). A River No More: The Colorado River and the West (2 ed.). University of California Press. ISBN 0-520-20564-2.
• Glass, Mary Ellen; Glass, Al (1983). Touring Nevada: A Historic and Scenic Guide. University of Nevada Press. ISBN 0-87417-074-5.
• Gudde, Erwin G.; Bright, William (2004). California Place Names: The Origin and Etymology of Current Geographical Names. University of California Press. ISBN 0-520-24217-3.
• Gupta, Avijit (2007). Large Rivers: Geomorphology and Management. John Wiley and Sons. ISBN 0-470-84987-8.
• Gupta, S.K. (2010). Modern Hydrology and Sustainable Water Development. John Wiley & Sons. ISBN 1-4443-2397-0.
• Ghiglieri, Michael P.; Myers, Thomas M. (2001). Over the Edge: Death in Grand Canyon (1st, tenth revision ed.). Flagstaff: Puma Press. ISBN 0-9700973-1-X.
• Hopkins, Ralph Lee (2002). Hiking the Southwest's Geology: Four Corners Region. The Mountaineers Books. ISBN 1-59485-169-7.
• Kessel, William B.; Wooster, Robert (2005). Encyclopedia Of Native American Wars And Warfare. Infobase Publishing. ISBN 0-8160-3337-4.
• Lankford, Andrea (2010). Ranger Confidential: Living, Working, and Dying in the National Parks. Globe Pequot. ISBN 0-7627-5263-7.
• Leuchtenburg, William Edward (2000). American Places: Encounters with History. Oxford University Press. ISBN 0-19-513026-X.
• Leopold, Luna Bergere (1994). A View of the River. Harvard University Press. ISBN 0-674-93732-5.
• Lindberg, Eric (2009). Colorado Off the Beaten Path: A Guide to Unique Places. Globe Pequot. ISBN 0-7627-5024-3.
• Lingenfelter, Richard E. (1978). Steamboats on the Colorado River, 1852–1916. University of Arizona Press. ISBN 0-8165-0650-7.
• Logan, Michael F. (2006). Desert Cities: The Environmental History of Phoenix and Tucson. University of Pittsburgh Press. ISBN 0-8229-4294-1.
• National Research Council (U.S.), Committee to Review the Glen Canyon Environmental Studies (1996). River Resource Management in the Grand Canyon. National Academy Press. ISBN 0-309-05448-6.
• Nobles, Gregory H. (1998). American Frontiers: Cultural Encounters and Continental Conquest. Macmillan. ISBN 0-8090-1602-8.
• Powell, Allan Kent (2003). The Utah Guide (3 ed.). Fulcrum Publishing. ISBN 1-55591-114-5.
• Prisciantelli, Tom (2002). Spirit of the American Southwest: Geology, Ancient Eras and Prehistoric People, Hiking Through Time. Sunstone Press. ISBN 0-86534-354-3.
• Pritzker, Barry (1998). Native Americans: An Encyclopedia of History, Culture, and Peoples. Vol. 1. ABC-CLIO. ISBN 0-87436-836-7.
• Reisner, Marc (1993). Cadillac Desert. Penguin. ISBN 0-14-017824-4.
• Rolle, Andrew (1999). John Charles Fremont: Character As Destiny. University of Oklahoma Press. ISBN 0-8061-3135-7.
• Schmidt, Jeremy (1993). Grand Canyon National Park: A Natural History Guide. Houghton Mifflin Harcourt. ISBN 0-395-59932-6.
• Van Cott, John W. (1990). Utah Place Names: A Comprehensive Guide to the Origins of Geographic Names. University of Utah Press. ISBN 0-87480-345-4.
• Wildfang, Frederic B. (2005). Lake Havasu City. Images of America. Arcadia Publishing. ISBN 0-7385-3012-3.
• Wiltshire, Richard L.; Gilbert, David R.; Rogers, Jerry R., eds. (2010). Hoover Dam 75th Anniversary History Symposium: Proceedings of the Hoover Dam 75th Anniversary History Symposium, October 21–22, 2010, Las Vegas, Nevada. ASCE Publications. ISBN 0-7844-1141-7.
• Young, Richard A.; Spamer, Earle E. (2001). The Colorado River: Origin and Evolution. Grand Canyon Association. ISBN 0-938216-79-1.
• William Culp Darrah, Ralph V. Chamberlin, and Charles Kelly, editors. (2009). The Exploration of the Colorado River in 1869 and 1871–1872: Biographical Sketches and Original Documents of the First Powell Expedition of 1869 and the Second Powell Expedition of 1871–1872. ISBN 978-0-87480-963-3.
• DeBuys, William (2011). A Great Aridness: Climate Change and the Future of the American Southwest. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-977892-8.
• Fleck, Richard F., editor. (2000). A Colorado River Reader. ISBN 978-0-87480-647-2.
• Fowler, Don D., editor. (2012). Cleaving an Unknown World: The Powell Expeditions and the Scientific Exploration of the Colorado Plateau. ISBN 978-1-60781-146-6.
• Gregory, Herbert E., William Culp Darrah, and Charles Kelly, editors. (2009). The Exploration of the Colorado River and the High Plateaus of Utah by the Second Powell Expedition of 1871–1872. ISBN 978-0-87480-964-0.
• Martin, Russell (1990). A Story That Stands Like A Dam: Glen Canyon and the Struggle for the Soul of the West (1 ed.). Henry Holt and Company. ISBN 0-8050-0822-5.
• Summitt, April R. (2013). Contested Waters: An Environmental History of the Colorado River. Boulder: University Press of Colorado. ISBN 978-1-60732-201-6.
• Summitt, April R. (2013) Contested Waters: An Environmental History of the Colorado River

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קולורדו בוויקישיתוף

• place/Colorado-River-Texas קולורדו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• Associated Press, התייבשות נהר הקולורדו מאיימת על 40 מיליון איש, באתר TheMarker‏, 12 באוקטובר 2022

• Agriculture in the Colorado River Basin: Colorado River Water Users Association
• Colorado River Water Allocations by State: GOOD Infographics
• Drought in the Upper Colorado River Basin: U.S. Bureau of Reclamation
• Irrigation Water Withdrawals in the Colorado River Basin: Pacific Institute
• Living Rivers: Colorado Riverkeeper
• Water Level Data for Major Colorado River Reservoirs: water-data.com
• Where the Colorado Runs Dry: The New York Times
• Killing the Colorado—ProPublica

הערות שוליים

ערך מומלץ