תוצאות מלחמת לבנון השנייה

מלחמת לבנון השנייה פרצה בקיץ 2006. למלחמה זו היו תוצאות רבות, בהן הקמת ועדת וינוגרד והתפטרותו של הרמטכ"ל, דני חלוץ.

תוצאות מיידיות

כוחות הנדסה חושפים בונקר של חזבאללה מול ראש הנקרה. חזבאללה הצליח לבנות תחת אפה של ישראל סמוך לגבול, מערכת של בונקרים שהוטמעו בנוף וכונו בצה"ל "שמורות טבע". לבונקרים אלו היה תפקיד משני במגננה של חזבאללה כנגד צה"ל.

בניגוד למספר ההרוגים הישראליים, הידוע במדויק - 122 חיילים (מהם 2 חטופים) ו-44 אזרחים - שוררת עמימות בנוגע למספר הנפגעים בקרב החזבאללה. המספר נע בין 500 לפי הערכת האו"ם לבין 700 לפי הערכת צה"ל. צה"ל לדבריו יודע לנקוב בשמם של 600 מההרוגים. חזבאללה הודה רק בכ-250 הרוגים משורותיו. מספר האזרחים הלבנונים ההרוגים נאמד בכ-300-450.

חלק מהכפרים, ששימשו כמעוזים ומחסני נשק של חזבאללה, חרבו בעקבות הלחימה. במהלך הלחימה השמידו ותפסו חיילי צה"ל כמות רבה של אמצעי לחימה ובהם רקטות, משגרי רקטות, טילי נ"ט מתקדמים, רובים, תחמושת, מחשבים, חומר מודיעיני ובונקרים.

לשתי המדינות נגרם נזק כלכלי כבד בעיקר בשל הפגיעה בתשתיות ובענף התיירות, וכן נזקים אקולוגיים. עלות המלחמה מבחינת התקצוב הצה"לי נאמדה במשרד הביטחון בסכום של 11.2 מיליארד ש"ח. כ-2% מהתמ"ג השנתי. ועדה שמונתה במשרד התחבורה גילתה כי היו כשלים חמורים בתפקוד הנמלים בזמן המלחמה.

בציבור הלא שיעי, הייתה הסתייגות ממעשי חזבאללה, בעיקר בקרב הדרוזים (וליד ג'ונבלאט) והנוצרים. אמ"ן העריך שמעמדו של חזבאללה בלבנון נפגע ושהוא מצוי במצוקה קשה, עקב הבוץ שלתוכו גרר את העם הלבנוני, על רקע זה ניתן להבין את התנצלותו של נסראללה לאחר המלחמה. עם זאת המאורעות של אמצע 2008 והסכם קטאר, מראים כי חזבאללה ניצל את המלחמה למנף את התעצמותו בחברה הלבנונית, ועל אף ההתנגדות של הגורמים האחרים, הוא ביסס את מעמדו היטב.

אופי הלחימה בלבנון

אמצעי לחימה של לוחמי חזבאללה שנתפסו בידי חיילי חטיבת הנח"ל בבית בכפר ע'נדוריה

אופי הלחימה בלבנון היה אסימטרי באופן מובהק. כוחות צה"ל השונים בדרך כלל פעלו בחתימה גבוהה, למול כוחות חזבאללה שפעלו במסגרות קטנות מאוד, עד לרמת לוחמים בודדים. לוחמי חזבאללה פעלו בשיטות גרילה, הסתתרו במקומות מחבוא שונים, שהשטח הלבנוני סיפק בשפע, ובמיוחד בבונקרים שנבנו בבתים אזרחיים, הגיחו מתוכם להפעלת רקטות וירי כנגד כוחות צה"ל, ונטמעו לאחר הירי שוב בשטח האזרחי, בשיטה של "פגע וברח". בניגוד למדינה שבה אפשר להפציץ סמלי שלטון, ומרכזי תשתית של המדינה, כתחנות כוח, מאגרי נפט, מתקני שאיבה, לחזבאללה מלבד רובע הדאחייה, לא היו מרכזים אסטרטגיים שניתן היה לפגוע בהם.

צה"ל עשה שימוש רב בטכנולוגיה חדשנית, והיה לו בעניין זה יתרון מובהק על חזבאללה. מטוסי תקיפה ומסוקי קרב, סער ותובלה משוכללים, טנקי מערכה מהליגה הראשונה בעולם (המרכבה), סטי"לים ששהו במים הטריטוריאליים, שימוש רב בפצצות חכמות שאיפשרו לו לפגוע בדיוק רב, שימוש רב בכלי טיס ללא טייס לקבלת מודיעין בזמן אמת, ירי תותחים, טילים ורקטות MLRS M-270 לשטחי השיגור של הרקטות, שלא הייתה לו השפעה רבה עליהן. צה"ל גם הפעיל כוחות מיוחדים בעומק לבנון ובאתרים נוספים. הללו ערכו פשיטות איכותיות על מפקדות חזבאללה בעומק לבנון, אספו מודיעין, הרגו עשרות מחבלים ואף שבו כמה מהם. אך נראה שתרומתם למלחמה בכללותה לא הייתה משמעותית.

הפעילות הקרקעית כנגד חזבאללה, הייתה לוחמה בשטח בנוי בתוואי הררי. כוחות חי"ר, הנדסה קרבית ושריון נכנסו במסגרות קטנות לכפרים הלבנונים ונלחמו מבית לבית. ראשונים נכנסו הפלסים של חה"ן, שפילסו נתיב נקי ממטענים באמצעות רקטות ריצוף ודחפורי D9, אחריהם נכנסו לוחמי החי"ר, כשהם מטהרים בית אחר בית בחיפוי טנקים. ההתקדמות הייתה איטית תוך סריקת בתים כדי לגלות מטענים, מארבים, בונקרים ומחסני אמל"ח. במהלך הפעילות תפסו החיילים עמדות שולטות בבתים והציבו בהם צלפים וקלעים. הטנקים עצמם שימשו בעיקר לחיפוי ופינוי פצועים, מאחר שיעילותם בתוואי שטח הררי הייתה נמוכה ומוגבלת. בחלק מהקרבות בכפרים היה שימוש ברקטת ריצוף צפע שריון ודחפורי D9R ממוגנים-נ"ט כדי להרוס בתים מהם נורתה אש אל עבר חיילי צה"ל. חלק מהכפרים רוככו בארטילריה לפני כניסת הכוחות. חילוץ הפצועים של צה"ל נעשה בידי טנקי מרכבה שהמסדרון האחורי שלהם הוסב לאמבולנס ומסוקי ינשוף של חיל האוויר. פעמים רבות נעשה הפינוי תחת אש.

מנגד, חזבאללה לעומת זאת עשה שימוש רב ברקטות מסוגים שונים, שפעלו בטווחים רבים וכנגד מטרות שונות. הן גרמו לנזק מורלי ופסיכולוגי, הרבה יותר מאשר פגיעות בנפש (במספר הרוגים שנמנו, היו אזרחים שלקו בליבם עקב הבהלה מהאזעקה). היחס בין השימוש ברקטות לפגיעה בנפש באזרחים, עמד על 90 רקטות לאזרח לערך. נשק הטילים היה אפקטיבי מול חיילי צה"ל. בין אם מדובר בטילי נ"ט חדישים שכוונו נגד כוחות שריון וחי"ר, טיל כתף שהפיל את מסוק היסעור, וטיל החוף-ים שפגע בסטי"ל אח"י חנית.

חזבאללה התבצר היטב בכפרים, כאשר אנשיו מתחבאים בבתים ובבונקרים תת-קרקעיים המצוידים במצלמות וידאו הצופות אל מחוץ לבונקר. הם מיקשו צירים רבים במטעני גחון, אך התחום הזה, היה כישלון מוחלט לחזבאללה, שכן חוץ משני מטענים בלבד (אחד מהם, חצי טון משקלו, פוצץ טנק ביום הראשון למלחמה, והרג את ארבעת חייליו), צה"ל הצליח להישמר מכל המטענים בדרכים. הם גם הטמינו בדרכים ובבתים מטעני חבלה מוסווים, על מנת לפוצצם כשצה"ל יתבסס בהם. הם הכינו מארבים לחיילי צה"ל וירו על הכוחות באש קלה ובטילי נ"ט. טילי הנ"ט נורו לעבר ריכוזי חיילים, בתים בהם חיילים תפסו עמדות וכן לעבר טנקים, וגרמו לאבדות רבות בקרב חיילי צה"ל. טילי הנ"ט שבהם השתמש חזבאללה כללו את רקטת RPG-29 ואת טילי המטיס והקורנט החדישים תוצרת רוסיה שהצליחו לעיתים לחדור אפילו את טנקי המרכבה החדישים ביותר. כמו כן עשו אנשי חזבאללה שימוש באש צלפים ואש מרגמות ובמטעני צד.

בסוף 2006 פורסם, על פי דו"ח מיוחד של האו"ם, כי יותר מ-700 חברי מיליציות אסלאמיות מסומליה לחמו עם חזבאללה נגד ישראל במלחמת לבנון בתמורה לממון ואימונים.

ניתוח ולקחים

פשיטת שייטת 13 בצור. בפשיטה לילית מוסקת על חוליה שירתה רקטות על חדרה, נפצעו 8 לוחמי שייטת (2 קשה), ונהרגו 10 מחבלים, בהם בכירי מפקדי מערך ירי הרקטות האסטרטגי של חזבאללה. לפי בן ישראל על אף שישראל עשתה שימוש מאסיבי ביחידות מיוחדות, תרומתן למלחמה לא הייתה גדולה. בפברואר 2007 התפרסם כי מפקד השייטת שלח מכתב ביקורת למפקד חיל הים, ובו טען בין היתר כי חשש להפעיל את השייטת במלחמה

העימות בין צה"ל לחזבאללה לא הסתיים בהכרעה ברורה. יש שסברו כי ישראל ניצחה בהם הרמטכ"ל דן חלוץ (שדיבר על ניצחון בנקודות) וד"ר גיא בכור. יש הסוברים כי הכף נוטה לחובת ישראל. האלוף במיל' יצחק בן ישראל סבר כך בשל חריגת המלחמה מתפיסת הביטחון הישראלית, שכל עימות יש לסיים בנוקאאוט מוחץ, קל וחומר עם ארגון קטן. ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין סבר שתוצאת תיקו בין כוח גדול ומזוין לכח חלש, נתפסת תמיד כניצחונו של החלש. לעומתם ועדת וינוגרד סברה שלא מדובר בתבוסה, אך מדובר בהחמצה גדולה, שלא היה בה אפילו ניצחון בנקודות. חזבאללה הופתע מאוד מהתגובה הישראלית הקשה, ומהשמדת הטילים לטווח ארוך ובינוני, וביקש את הפסקת האש בשלבים שונים של המלחמה. מערכות פיקוד הבקרה והשליטה שלו במיוחד בדאחיה נהרסו, והביצורים בקו הגבול נמחקו לחלוטין. עם זאת הוא לא נכנע, שדרת הפיקוד שלו התקיימה, התקשורת שלו כולל תחנת הטלוויזיה שלו שרדה, והוא המשיך להפגיז את ישראל במספר רב של טילים, ולגלות התנגדות בדרום לבנון, עד יומה האחרון של המלחמה. צה"ל לעומתו הופתע מהשרידות של לוחמי החזבאללה, מאיכות הבונקרים שלו, ומכוח האש שלו ואופן לחימתו, בפרט טילי הנ"ט שחדרו עשרות רבות של טנקי מרכבה ועשו שמות בחיילי החי"ר ומטחי הרקטות שהפגיזו את צפון ישראל ללא הרף עד ליומה האחרון של המלחמה.

ועדת וינוגרד סברה כי לצד היכולות המרשימות של חיל האוויר והמודיעין, התגלו כשלים חמורים בעיקר בכוחות היבשה ובשילוביות בין הזרועות (דו"ח סופי עמ' 394). כשלים שמלווים את צה"ל כבר מועדת אגרנט (שם פסקה 7). וכי "צה"ל נכשל במאמציו במלחמה להביא להשג הצבאי הנדרש והאפשרי, לנוכח תנאי המלחמה ויחסי הכוחות". ועדת וינוגרד מכנה את תוצאות המלחמה "כהחמצה חמורה" (שם עמ' 394 פסקה 8). הוועדה סברה כי גם בהערכה אופטימית הפעולה הצבאית לא הניבה ניצחון ברור, ועם זאת הפגינה יכולות צבאיות מרשימות. בנושא ההרתעה הוועדה סברה כי התוצאה הייתה מעורבת. הוועדה סברה כי אף כי "צה"ל בתשתיתו הוא צבא חזק ואיכותי, וכי עוצמותיו התגלו גם במלחמת לבנון השנייה". מחברי הדו"ח קובעים בניגוד לאמירתו של רמטכ"ל המלחמה חלוץ, ש"בסופם של 34 ימי לחימה, לא הייתה הכרעה לטובת צה"ל, אף לא ב'נקודות'" (שם 394). ועם זאת הוועדה איננה שותפה לתיאור המלחמה ותוצאותיה כתבוסה (שם עמ' 398). בין הבעיות העיקריות שצה"ל נגוע בהן הדו"ח מונה: "חולשה בדבקות במשימה ובחתירה לניצחון" (שם עמ' 400-401), "חוסר משמעת צבאית, במובן הרחב של המושג, של הקפדה על נהלים ודרכי פעולה וכללי קרב." (שם עמ' 402). ליקויים חמורים בהיערכות, כשירות ומוכנות (שם עמ' 404), ותרבות ארגונית קלוקלת שמתבטאת, ב"תופעות רבות של חוסר תכנון, חוסר בהירות, סטייה מנהלים ברורים וחשובים, האמורים להבטיח פיקוד, שליטה ובקרה" (שם עמ' 408-413). עוד העלתה הוועדה את נושא ביטחון המידע וקבעה, שבניגוד גמור לחזבאללה, מדינת ישראל נוהגת באופן חסר אחריות במידע החסוי והרגיש ביותר שלה (שם עמ' 473). הוועדה ביקרה את חוסר ההתכוננות של צה"ל למלכוד הלבנוני בנושאים של הגנה אקטיבית בפני רק"ק והערכות להתקפה קרקעית נרחבת מבעוד מועד. עוד ביקרה הוועדה את חוסר ההשכלה הצבאית של מפקדי צה"ל, שגורם לחוסר עומק ולהיעדר תפיסה אסטרטגית, ואף שיגרה עקיצה כי "אין שום דבר חינני וראוי, בנטייה האנטי-אינטלקטואלית של חלק מהפיקוד הבכיר של צה"ל." (שם עמ' 397)

על פי האלוף (במיל') יצחק בן ישראל, המלחמה חשפה את האסטרטגיה האיראנית ליצור "נושאת מטוסים קדמית המשייטת ליד צפון ישראל", כדי להרתיע את ישראל וארצות הברית מלפעול כנגדה. הוא מביא הערכות מומחים צבאיים שגם הוא שותף לה, שכישלון ישראל במלחמה נבע מאי הפעלת כוחות קרקעיים בהיקף גדול בכל דרום לבנון עד לליטני, מיד בתחילת המלחמה. להערכתו כיבוש מהיר של כוח רב, היה מפסיק את רוב הפעלת הרקטות ולא היה גובה קורבנות בנפש יותר מאשר היו במלחמה הנוכחית. לגבי ההשגים של שני הצדדים בעוד שלחזבאללה עצם שרידותו הייתה הישג, גם טענתו שהוא הוא כוח המגן של לבנון כנגד ישראל התחזקה. את עיקר הכישלון הוא רואה בכך שהיה חוסר התאמה בין המטרות שהוצהרו מראש על ידי המנהיגות לבין המהלכים שננקטו בפועל. עם זאת לישראל הוא סובר כי קיימים שני השגים חשובים: התערערות הקונספציה כי ישראל איננה פועלת כנגד מי שמאיימים על עורפה האזרחי, וההעזה להפציץ בירת אויב באופן מאסיבי וחסר תקדים. על פי בן ישראל, "התוצאות בפועל נבעו מכישלון של קברניטי הביטחון בניהול נכון של מהלכי המלחמה, ומחוסר התאמה בין המטרות שנקבעו והשיטה שיושמה להשגתן." לתפיסתו הלקח העיקרי הוא "שקברניטי הביטחון חייבים להיות בעלי הבנה עמוקה בתורת הביטחון של ישראל". לקח נוסף הוא ללמד את הצבא מחדש את "היכולת לבצע תמרון משוריין רב אוגדתי".

על פי ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין הבעיה של ישראל הרבה יותר יסודית, והיא חוסר קריאה נכון של מפת המציאות. מנהיגי ישראל לא הכירו בתבוסה שארגון קטן עם אלפי לוחמים הנחיל למדינה שיש לה חצי מיליון חיילים, עם הנסיגה מלבנון בשנת 2000 ו"הם תיארו את הבריחה כהישג אסטרטגי מזהיר שיביא שקט לגליל." ולכן הם לא התכוננו ברצינות לעימות נוסף עם החזבאללה. לדידו צה"ל לא התייחס ברצינות מספיקה לחזבאללה והגדיר אותו בטעות כארגון טרור ולא כארגון גרילה, ולא פיתח תורת לחימה מיוחדת נגדו, אלא העריך שבמתקפה חזיתית "אנשי הארגון ינוסו על נפשם, כפי שהפלסטינים נסו בשעתו כשתקפו אותם חזיתית". צה"ל תכנן לרכך את יעדי החזבאללה בהפצצות חזקות, ואז להיכנס עם כוחות קרקעיים ולהשמיד תשתיות, אך חזבאללה התכונן לכך מראש, בבניית בונקרים שלא יושפעו מהפצצות חיל האוויר ובהכנת לוחמים למערכה ממושכת. מילשטיין עוד מוסיף כי הבעיות הלוגיסטיות שהתגלו במלחמה הן ישנות, והיו כבר במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה ולא תוקנו. לתפיסתו של מילשטיין יש להקים מחדש את צה"ל, להעביר את המפקדים הכשרה מקצועית במצביאות ובמקצועיות של הפעלת כוח יבשתי. להכשיר את עובדי השירות הציבורי בהווית הצבא והמלחמה, כדי שיוכלו לקיים דיאלוג עם אנשי הצבא בעת מלחמה, ובכלל לפתח תרבות ביטחונית מעמיקה בחברה הישראלית, כדי שהציבור לא ילך כסומא בארובה אחר מנהיגיו.

על פי הפרשן הצבאי רון בן ישי, אסטרטגיית ה"מוקאוומה" שפותחה על ידי המוג'הידין באפגניסטן ולוטשה על ידי המורדים הסונים בעיראק ואנשי "משמרות המהפכה" באיראן, משמשת גורמי אסלאם רדיקלי בכל זירה בה הם פועלים כיום: בעיראק, אפגניסטן, סומליה, צ'צ'ניה, סרי לנקה, בלבנון וברצועת עזה. שיטה זו שכוללת

• הקזת דם והתשה פסיכולוגית,
• שימוש בכלי נשק פשוטים יחסית כמו רקטות ומטענים,
• הימנעות וחמיקה מקרבות אש ישירות עם האויב באמצעי הסוואה והחבאה,
• קשירת ידי האויב באמצעות לחימה בתוך ומתוך אוכלוסייה אזרחית,

יעילה מאוד כנגד צבאות מערביים, ולישראל היה קשה להתמודד איתה בדיוק כפי שקשה לכוחות נאט"ו להתמודד איתה באפגניסטן ולצבא האמריקני בעיראק. ומבחינה זו צריך לחפש דרכים חדשות להתמודד איתה. בן ישי מציע, שישראל תהיה ראש החץ בריכוז מאמצים כנגד אסטרטגיה זו בשלושה ערוצים: בערוץ הטכנולוגי ליצור טכנולוגיה שתתמודד עם רקטות וטילי נ"ט. בערוץ המודיעיני בשכלול שיטות איסוף מודיעיניות כדי לאתר לוחמים בקרב אזרחים. ובפעילות מדינית וצבאית לניתוק הקשר והאספקה בין הארגונים לבין המדינות התומכות בהן

מספר מנתחים ופרשנים (ובהם בן ישראל) עמדו על כך שבמלחמה הזו שלא כבמלחמות העבר, צה"ל לא נקט ביוזמה ובתחבולות שהפתיעו את האויב, אלא עשה מהלכים צפויים ושקופים שנתבקשו, ושחזבאללה צפה אותם והתכונן להם היטב. הם נתנו לכך סיבות שונות, ובהם ההתרגלות לדפוסים קבועים בלוחמה כנגד הפלסטינים בה יש לישראל עליונות מוחלטת, והרצון ללכת על בטוח, ואי רצון של קצינים בכירים לסכן את תפקידם במקרה שמהלכים נועזים יכשלו.

תגובות

תמיכה במבצע בישראל

סטיקרים לתמיכה בישראל במלחמה שהפיצו העיתונים מעריב וידיעות אחרונות.

הפעולות ההתקפיות של ישראל בתחילת המלחמה היו כמעט קונצנזוס מוחלט, מהימין ועד השמאל המתון. סקר שפורסם ב-21 ביולי הראה ש-90% מאזרחי ישראל מצדדים בהמשך הלחימה בצפון עד שחזבאללה יורחק מהגבול, 95% טענו כי תגובת ישראל מוצדקת ונכונה וכמעט 80% מרוצים מתפקודו של ראש הממשלה, שקודם למבצע מעמדו החל להתערער בסקרים. סיעות האופוזיציה מהימין גיבו את ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט ואת שר הביטחון עמיר פרץ בנושא זה. תומכי המבצע לא היו תמימי דעים לגבי תמיכה בפעולה קרקעית. רבים מהתומכים התנגדו לכך, בשל מאורעות מלחמת לבנון. מנגד, חלק מהתומכים במלחמה קראו להפציץ מטרות בסוריה ובאיראן וראו בהן את התוקפניות האמיתיות. אלו שתמכו במלחמה סברו בין היתר כי אין להותיר את צפון המדינה כבן ערובה לגחמות של חזבאללה, שתקף את ישראל גם לאחר הנסיגה מלבנון שוב ושוב. לתפיסתם למול ארגון טרור מובהק, יש לעשות "שרירים" כדי לרסנו. הם גם סברו כי מנופי לחץ על האוכלוסייה הלבנונית כולה יגרמו לכך שחזבאללה ינצור את נשקו.

התנגדות למבצע בישראל

על אף התמיכה הרחבה בציבור, כבר ביום הרביעי למבצע ב-16 ביולי התקיימה בישראל מחאת שמאל רדיקלי ראשונה כנגד המבצע, בהשתתפות כ-4,000 איש, בטענה שמבצע זה פוגע באזרחים חפים מפשע ולא מביא ביטחון לתושבי ישראל.

בקרב כלל הסיעות בכנסת, המפלגות שרוב חברי הכנסת שלהם הם ערבים, בל"ד, חד"ש ורע"ם התנגדו למבצע מיומו הראשון. בתחילת המבצע, מפלגת מרצ גיבתה את הפעולה שנקטה ממשלת ישראל, אולם מאוחר יותר נשמעו במפלגה קולות רבים שדרשו הפסקת אש והסתייגו מכניסה קרקעית ללבנון. מרצ הייתה המפלגה הציונית היחידה שנמנעה ולא הצביעה בעד הממשלה בהצבעת אי-אמון שהגישו הסיעות הערביות.

חלק קטן מאנשי הרוח בישראל השתתפו בעצומות בגנות המלחמה ובזכות הפסקת אש. בעקבות החלטת הממשלה להרחיב את כניסת צה"ל עד לנהר הליטני, גברה התמיכה בהפסקת האש מספר גופים ואנשי רוח שתמכו במלחמה, כגון דויד גרוסמן מרצ ושלום עכשיו, שינו את דעתם והצטרפו למיעוט המתנגדים. אלו שהתנגדו למלחמה סברו בין היתר כי פעולות צה"ל אינן מידתיות, כמות ההרג האזרחי בלבנון אינה מוסרית. ולמעשה צה"ל פוגע בתשתית כלכלית אזרחית לבנונית וכמעט לא מצליח לפגוע בחזבאללה ולהפעיל עליו לחץ. גם עלו חשדות כי אולמרט נקט בפעולה כדי לקדם את עצמו פוליטית.

תגובות בעולם

הפגנה בלונדון להבעת סולידריות עם ישראל במהלך המלחמה

בלבנון, בעולם הערבי ובאו"ם נשמעה ביקורת קשה על הפגיעה הישראלית באזרחים ובתשתיות אזרחיות בהפצצות ישראל. שליח האו"ם יאן אנגלרד הזהיר מפני אסון הומניטארי בלבנון. ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי ו-HRW גינו את התקפות חזבאללה על אזרחים ישראלים כפשע מלחמה והפרה של החוק הבין-לאומי, ומנגד הם גם גינו את הפגיעה באזרחים לבנוניים בידי צה"ל וקבעו כי יש בהפגזות חשש לפשעי מלחמה ולהפרות של החוק הבינלאומי. הביקורת התחזקה לאחר ההפגזה בכפר קאנא, וכללה גם האשמה בתקיפות על אמבולנסים, שיירות פליטים ושיירות מזון, וכן בשימוש בנשק אסור על פי אמנות בינלאומיות.

קבוצות שמאל שונות בעולם, הכוללות מעט קבוצות יהודיות, קיימו הפגנות מול גורמים ישראליים בחו"ל. קבוצות אלו טענו כי ישראל מגיבה להתקפות על הצבא שלה בפגיעה מאסיבית באזרחים, ובמקום להביא להפסקת אש, ישראל גוררת את התקריות לידי מלחמה. מנגד התקיימו ברחבי העולם הפגנות תמיכה בישראל, בהן בלוס אנג'לס הפגנת אלפים התומכת בישראל ומגנה את חזבאללה. בהפגנה נאם מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר שאמר: "כל קליפורניה עומדת לצד ישראל".

ועדות החקירה בישראל והזעזועים בצה"ל

הקריאות להקמת ועדת חקירה

רכב ועליו סטיקר הקורא להקמת ועדת חקירה

כבר במהלך הלחימה נשמעו קולות, בעיקר מצד חיילי מילואים ועיתונאים, שדרשו חקירה מקיפה של שגיאות ומחדלים שנעשו לקראת המלחמה ובמהלכה. עלו טענות לגבי השגיאות המבצעיות והלוגיסטיות הלא מעטות שהתרחשו לדבריהם. בהן ניתן למנות כשלי המודיעין, כשלים טקטיים, חוסר אימון מתאים למבצע, פקודות סותרות, הבעת אי אמון במפקדים הבכירים, הרוגים מיותרים לאחר שנודע על הפסקת האש, נתינת משקל יתר לכח האווירי על חשבון הכח היבשתי, נתק בין המפקדים לחיילים בשל הטכנולוגיות החדשות, בעיות במיגון הטנקים, אי אספקת ציוד צבאי מתאים ומחסור חמור באספקת מזון ושתייה ללוחמים שנכנסו ללבנון.

תנועת המחאה שקמה נחלקה לשני קולות עיקריים: הקול האחד הורכב מחיילי מילואים (בעיקר יוצאי חטיבת אלכסנדרוני) בהנהגת סמ"ר רוני ויסבלאט שקראו להתפטרות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל מתוך דרישה ללקיחת אחריות פיקודית על המערכה הכושלת.

הקול השני היה קולה של התנועה לאיכות השלטון אשר דרשה הקמת ועדת חקירה ממלכתית שלקחיה יהיו הבסיס לשיקום מערכות השלטון וצה"ל והכנתן לקראת המערכה הבאה. בראש תנועה זו עמד עו"ד אליעד שרגא מקים התנועה לאיכות השלטון, אל"ם (מיל') אמנון נחמיאס שהיה הקצין הבכיר ביותר שהשתתף המלחמה והביע מחאה פומבית, סא"ל (מיל') יחיאל גילה קצין מילואים ביחידה מובחרת, ורס"ן (מיל') ד"ר מיכאל גינסבורג, הרופא החטיבתי של חטיבה 55.

עם תחילת המחאה הציבורית הקימה התנועה לאיכות השלטון אוהל מחאה מול היכל בית המשפט העליון בירושלים, והחלה בגיוס פעילים בכל רחבי הארץ במטרה ליצור לחץ ציבורי יעיל על הממשלה. בשיאה של פעולת מחאה זו שבתו ארבעת מנהיגי תנועת המחאה שביתת רעב במשך 19 ימים, במהלכם נערכה עצרת מחאה המונית בכיכר רבין בתל אביב בה השתתפו עשרות אלפי אזרחים מכל שכבות הציבור ומכל רחבי המדינה. בעקבות לחצי הציבור ועתירות שהגישה התנועה לאיכות השלטון נגד ועדת אדמוני החליטה ממשלת ישראל למנות ועדת בדיקה ממשלתית בראשות השופט וינוגרד, ובהשתתפות פרופ' יחזקאל דרור, פרופ' רות גביזון, אלוף (מיל') חיים נדל ואלוף (מיל') מנחם עינן. תוצאות ועדה זו שימשו כקן מנחה לשיקום צה"ל ולהתווית דרכי פעולה בין הממשלה הציבור וצה"ל לעיתות מלחמה.

הקמת ועדות בדיקה שונות

הקריאות לחקירת המלחמה התגברו לאחר סיומה. מאהלי מחאה של התנועה למען איכות השלטון בישראל ושל חיילי מילואים, התמקמו בירושלים סמוך לבית המשפט העליון ולמשרד ראש הממשלה, בקריאה למנות ועדת חקירה ממלכתית, ולהתפטרות מובילי המבצע: אולמרט, פרץ וחלוץ. מיד לאחר שוך הקרבות, השר פרץ הקים ועדת בדיקה חיצונית בראשות הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, שהוקפאה בטרם החלה בעבודתה. גם חברי הכנסת בוועדת החוץ והביטחון החליטו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית, במסגרת הוועדה לחקירת המלחמה.

אולמרט שסירב לדרישה לוועדת חקירה ממלכתית, החליט לבסוף להקים שתי ועדות חקירה שיפעלו במקביל: האחת, בראשות ראש המוסד לשעבר נחום אדמוני (שהתחלף לאחר בשופט לשעבר - אליהו וינוגרד לאחר התערבותו של ההיועץ המשפטי לממשלה - מני מזוז), לבדיקת תפקוד הדרג המדיני, וועדה שנייה לבדיקת הצבא, בראשות ליפקין-שחק. על מבקר המדינה הוטל לבדוק את הטיפול בעורף.

התפטרות מפקדים בכירים לאחר המלחמה

במקביל, הקים צה"ל ועדות בדיקה רבות לבדיקת האספקטים השונים של התנהלות צה"ל במלחמה, החל מאופי פעולת הכוחות בשטח ועד לתפקוד הרמטכ"ל. אחת מוועדות אלה, ועדת הבדיקה הפנימית לחקירת אירועי החטיפה בראשות האלוף דורון אלמוג, מצאה כי מפקד עוצבת הגליל תא"ל גל הירש לא נערך כראוי לאפשרות החטיפה והמליצה להדיחו, ובשל כך פרש הירש מתפקידו.

ב-13 בספטמבר 2006 הרמטכ"ל נענה לבקשתו של אודי אדם לסיים את תפקידו כמפקד פיקוד הצפון בהקדם. הסיבה להחלטתו של אדם הייתה ככל הנראה חילוקי דעות קשים שהתגלעו בינו לבין צמרת צה"ל והרמטכ"ל, והחלטתו של הרמטכ"ל חלוץ למנות את סגנו, האלוף משה קפלינסקי, לנציגו בפיקוד הצפון בתחילת חודש אוגוסט. מהלך שהיווה למעשה הדחה של אדם, גם אם לא נאמר בצורה מפורשת. גדי איזנקוט החליף אותו בתפקידו. בעקבותיו גם איל בן ראובן, שמונה בפרוץ המלחמה בלבנון למפקד חזית היבשה בצפון, ושימש למעשה כסגנו של אודי אדם הורחק והתפוטר^{[דרוש מקור]}.

ב־17 בינואר 2007, התפטר הרמטכ"ל רב-אלוף דן חלוץ, זמן קצר לאחר שהוגשו מסקנות ועדות התחקירים שיזם, והוכנה בעקבותיהם תוכנית השיקום של צה"ל לשנת 2007. מאז תום המלחמה היה הרמטכ"ל נתון ללחצים משמעותיים מצד גורמים שונים להתפטר, בשל טענות על אופן תפקודו במלחמה. גם גזר דינה הקרב של ועדת וינוגרד ריחף מעל ראשו. במקומו מונה גבי אשכנזי, שעסק בשיקום צה"ל לאחר המלחמה.

ועדת וינוגרד

ערך מורחב – ועדת וינוגרד

האישור להקמת ועדת וינוגרד, ניתן בסופו של דבר בישיבת הממשלה ב-17 בספטמבר. 20 שרים תמכו, שניים התנגדו ואחד נמנע.

ב-30 באפריל 2007 הגישה ועדת וינוגרד את דו"ח הבינים, שהתייחס לתפקוד ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל בזמן המלחמה דן חלוץ. הדו"ח ציין, כי כל שלושת האישים כשלו בתפקידם, בקבלת ההחלטות ובניהול מלחמת לבנון השנייה. וכי ההחלטה על היציאה למלחמה נעשתה בפזיזות.

ב-30 בינואר 2008 הוגש הדו"ח הסופי של הוועדה ובו נאמר כי במלחמת לבנון השנייה הייתה החמצה גדולה וחמורה, לאור העדיפות הגדולה של צה"ל על חזבאללה, והוטלה אחריות על הדרג הצבאי, במיוחד כוחות היבשה, עם שותפות מסוימת של הדרג המדיני.

השלכות המלחמה

למעלה משנתיים לאחר סיום המלחמה ניתן היה לבחון את תוצאות המלחמה בהיבטים שונים:

• מעורבות בינלאומית בלבנון. כוחות זרים רבים נמצאו בדרום לבנון וקיימו פיקוח מוגבל על הנעשה שם.
• לטענת צה"ל חזבאללה איבד כ-650-800 מתוך כ-7,000 לוחמים. למעלה מעשירית מכוחו כאלף נוספים נפצעו. הפגיעה באנשים מחייבת שיקום ארוך וממושך.
• כשנה לאחר המלחמה, חזבאללה שיקם את הבונקרים בדרום לבנון ואת נשקו אף מעבר למה שהיה לו כמותית ואיכותית, והצטייד באלפי רקטות שהוברחו דרך סוריה, לטענת ישראל, לרבות רקטות לטווח רחוק שמסוגלות לפגוע במרכז ודרום ישראל.
• מפקדת חזבאללה בדאחיה הייתה בתהליכי שיקום. הנהגת חזבאללה המשיכה להסתתר בבונקרים. חזבאללה קיבל על עצמו את ההגבלה לא ללכת עם נשק לאור היום מדרום לליטאני. הבונקרים שבקו הגבול בדרום לבנון נהרסו.
• קיימים חילוקי דעות לגבי השפעת המלחמה על מעמד חזבאללה בחברה הלבנונית. מומחים כמו פרופסור מרטין ון קרפלד, ד"ר יוחאי סלע וד"ר גיא בכור סוברים כי מעמדו של חזבאללה נפגע. ביקורת נמתחה על המנהיגות מצד גורמים רבים ושונים, בהם בכירי דת שיעים כמו סייד מוחמד חוסיין פדלאללה, שאף כינה את נסראללה "אליל אנושי". ^{[דרוש מקור]} חזבאללה איבד את המוטיבציה שלו לבצע פעולות התקפיות כלפי ישראל, ושומר על פרופיל נמוך מבחינה צבאית, במשך יותר משנתיים לאחר העימות, כולל בזמן מבצע עופרת יצוקה. לפי פרופ' ון קרפלד תשעת החודשים שלאחר המלחמה היו תקופת השקט הארוכה ביותר שהייתה לישראל בגבול הצפון מאז 1968. לפי מומחים אחרים כמו תא"ל יוסי בידץ מאמ"ן, מרתה קרנשו, פרופסור קייס פירו מאוניברסיטת חיפה, וד"ר ג'יימס גלווין מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ארגון חזבאללה התחזק מאוד וקיבל לגיטימציה, כי היה היחיד שהגן על לבנון במלחמה, שבה הצבא הלבנוני לא נטל חלק ונתפס כרופס. ד"ר גלווין מציין כי חזבאללה הצליח להוציא לרחובות כמיליון איש שהם רבע מאוכלוסיית לבנון כולה. טענה זו מקבלת חיזוק מהעימות האלים שיזם חזבאללה במאי 2008, שבו הצליח לכפות דעתו על הממשלה, לפרק מנשקם את הדרוזים בהרי השוף ואף לקבל ייצוג מוגבר בממשלה עם אפשרות לווטו בהסכם קטאר.
• ממשלת סניורה גילתה מעורבות ועוצמה. צבא לבנון התפרס בדרום לבנון ובמקומות אסטרטגיים נוספים במדינה בכוחות גדולים. על רקע התחזקותה, התקיימו מספר עימותים בינה לבין החזבאללה.
• מבחינה כלכלית, נכון ליולי 2007, הכלכלה הלבנונית נפגעה והיא מוגדרת על ידי ה-CIA ככלכלה פגועת מלחמה (5% של צמיחה שלילית) והיא לווה כסף ממדינות אחרות כדי להשתקם, בעוד שהכלכלה הישראלית התאוששה במהירות, הייתה במצב של צמיחה אינטנסיבית (5%) וגאות של הבורסה לניירות ערך, ואף הרשתה לעצמה להלוות 11 מיליארד דולר למדינות זרות. האבטלה בלבנון עלתה לכ-20% בעוד שבישראל היא ירדה ל-8%. למעשה, בכל היבט כלכלי כלכלת ישראל התגברה במהירות על המלחמה והמשיכה בצמיחה, בעוד שכלכלת לבנון שקעה יותר, למרות תרומות של מדינות העולם.
• מבחינת שיקום מבנים ופליטים, נכון ליולי 2007, הבתים שנהרסו בישראל שוקמו רובם ככולם, בעוד שבלבנון חלק ניכר מ-125 אלף הבתים לא שוקם וכפרים רבים הרוסים על אף הזרמת תרומות מרחבי העולם ומאיראן. בישראל 300 אלף הפליטים חזרו לבתיהם, בעוד שבלבנון מתוך כמיליון פליטים במלחמה, קיימים עדיין כ-200 אלף פליטים, ללא קורת גג ורבים נטשו את דרום לבנון.
• כושר ההרתעה של ישראל נשחק למול מדינות ערב ואף ערביי ישראל. מנגנון של כמה אלפי חיילי חזבאללה למרות נחיתותו בציוד ואנשים, הצליח לעמוד מול צה"ל במשך כל הלחימה, ולהמשיך לפגוע בצפון המדינה, עד כניסת הפסקת האש לתוקפה. בעקבות זאת סוריה מאמינה כי הצליחה לזהות את נקודות החולשה של צה"ל. היא החלה להתחמש ויש הסוברים כי הכינה עצמה ללחימת גרילה בעימות הבא נגד ישראל ^{[דרוש מקור]}. הזרוע הצבאית של החמאס ראתה בחזבאללה מקור השראה ומודל לחיקוי ^{[דרוש מקור]}. עם זאת, כושר ההרתעה של ישראל כלפי חזבאללה עלה^{[דרוש מקור]}. עדות לכך היא שלמעלה משנתיים לאחר המלחמה, חזבאללה לא העז להתגרות כלל בישראל בשום פעולה צבאית והפנה את מרצו כלפי פנים. בעקבות התחקירים הפנימיים, האווירה הציבורית השלילית, הרמזים לאפשרות של מלחמה מצד סוריה ופעילותה של ועדת וינוגרד, צה"ל עצמו החל בתהליך שיקום מסיבי בהצטיידות בנשק ובאימונים.
• מבחינה מדינית ופוליטית המלחמה זעזעה את החברה הישראלית. נחשפו ליקויים רבים בצבא ברמות השונות וברמת מוכנות העורף למלחמה. הוקמה ועדת חקירה לחקור את הכשלים (ועדת וינוגרד). רובו ככולו של הצוות הבכיר (רמטכ"ל, אלוף פיקוד, מפקד אוגדה) שניהל את מלחמה הודה למעשה בכישלונו והתפטר. שר הביטחון עמיר פרץ אף הוא הודח באמצעות המנגנון הפוליטי והוחלף באהוד ברק. הפופולריות של ראש הממשלה נפגעה מאוד, אם כי המחאה הציבורית נגדו התמעטה והוא נותר בכסאו.
• התגבשה חזית ישראלית-סונית ששותפות לה בין היתר: מצרים, ירדן, סעודיה וחלק ממדינות המפרץ כנגד איראן וחזבאללה.
• על פי דו"ח שפורסם בנובמבר 2006 על ידי הקונגרס היהודי האירופי, התגברה האווירה האנטישמית באירופה בשל המלחמה. הדבר בא לידי ביטוי בתקשורת וחדר אף לשיח של מגזרים מתונים בחברה האירופית.
• גופות שני החיילים החטופים הוחזרו לישראל ב-16 ביולי 2008 בתמורה לשחרור הרוצח סמיר קונטאר ו-4 אסירים נוספים, והחזרת כ-200 גופות של מחבלי חזבאללה.

החלטת מועצת הביטחון

בסוף מלחמת לבנון השנייה קיבלה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את החלטה 1701, האוסרת על הכנסת כלי נשק לדרום לבנון. עם זאת, עד ל-2013 הכניס החזבאללה כ-100,000 רקטות לדרום לבנון. בנוסף, נאסר על חזבאללה גם לנוע במדים בשטח זה, ולכן, פעילי חזבאללה נעים בלבוש אזרחי.