ידיעות אחרונות

עיתון ישראלי
(הופנה מהדף 7 לילות)

ידיעות אחרונות הוא עיתון היוצא לאור בישראל החל מ-11 בדצמבר 1939. משנות ה-70 הוא הנפוץ ביותר מבין העיתונים הנמכרים בישראל. עד חודש יולי 2010 היה גם הנפוץ ביותר בין כלל עיתוני ישראל, אז איבד את המקום הראשון לטובת החינמון "ישראל היום".[3]

Internet-news-reader.svg ידיעות אחרונות
ידיעות אחרונות, Yedioth Ahronoth
סמליל העיתון
סמליל העיתון
תדירות עיתון יומי
סוגה חדשות, חינמון, ספורט, כלכלה, בידור, פוליטיקה
פורמט פורמט טבלואיד
מייסד יהודה מוזס עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים ארנון מוזס, מרים נופך-מוזס, ג'ודי שלום ניר מוזס.[1]
עורך ראשי נטע ליבנה
מנכ"ל ציון פרץ
תאריכי הופעה 11 בדצמבר 1939 – הווה (82 שנים)
שפה עברית
מערכת רחוב נח מוזס 1, ראשון לציון
תפוצה נכון לשנת 2008: 174,200 עותקים בימי חול (מחיר מלא)
למעלה מ-348,400 בימי שישי[2](הקישור אינו פעיל)
מדינה ישראלישראל ישראל
עמוד ראשון עמוד ראשון מהיום
www.yediot.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
בית ידיעות אחרונות החדש בראשון לציון

העיתון מעוצב בפורמט טבלואיד, עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

היסטוריהעריכה

 
שער גיליון "ידיעות אחרונות" מיום 31.3.1940, עוד לפני שעבר לידי משפחת מוזס
 
בית ידיעות אחרונות הקודם, בדרך בגין פינת רחוב מוזס, בתל אביב
 
זיכרון לסדר הדפוס הישן, בית ידיעות אחרונות, ראשון לציון

העיתון היה מראשוני העיתונים בבעלות פרטית. הוא נוסד בשנת 1939 על ידי גרשום קומרוב, ונרכש זמן קצר לאחר מכן על ידי יהודה מוזס. העורך האחראי היה נח מוזס, בנו של יהודה מוזס. העורך הראשי היה עזריאל קרליבך.

מאבק הישרדותעריכה

ב-15 בפברואר 1948 עזבה את העיתון קבוצה גדולה של עיתונאים בראשות העורך עזריאל קרליבך, ויצרה עיתון חדש בשם "ידיעות מעריב" (לימים "מעריב"). אז, החל המאבק על תפוצה ויוקרה בין העיתונים. בעקבות הקמת המתחרה, נקלע "ידיעות אחרונות" למצוקה, ונאבק על קיומו. תפוצת "מעריב" הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובמועדים מסוימים אף ל-33 אלף עותקים. תפוצת "ידיעות אחרונות" צנחה, וכדי להישאר בתודעת הציבור ובשוק, שילם יהודה מוזס לילדים שירוצו ברחובות ויקראו בקול "ידיעות אחרונות". מוזס לא היסס למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. נח מוזס לקח על עצמו את מלאכת השיקום של העיתון ובנייתו מחדש והחל בה כשהוא מוציא עיתון עוד באותו היום בו עזבו אנשי ה"פוטש", בלעדיהם. בתחילה נראו הסיכויים להצלת העיתון מסגירה אפסיים. ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות. לא היה שום סיכוי למצוא קבוצת כותבים ברמה שתתחרה ב"מעריב".

בעלי העיתון, בני משפחת מוזס, גייסו לעזרתם את ד"ר הרצל רוזנבלום, שנתמנה לעורך הראשי. רוזנבלום שימש כעורך "ידיעות אחרונות" במשך 38 שנים, וכתב את המאמרים הראשיים בעיתון מדי יום. העורך בפועל, אשר לימים נשא את התואר "מרכז מערכת", היה דב יודקובסקי, בן דוד רחוק של יהודה מוזס, ניצול השואה שהיה סטודנט באוניברסיטה העברית. הוא נקרא לסייע בשיקום העיתון ומילא, יחד עם נח מוזס, תפקיד מכריע בעיצוב דמותו ובהפיכתו ל"עיתון של המדינה". על מפעלו זה זכה בפרס ישראל לתקשורת.

עיתון של משכתביםעריכה

האסטרטגיה שעליה החליטו נח מוזס ויודקובסקי נועדה להציב את "ידיעות אחרונות" במפת התקשורת בטווח ארוך, על ידי פנייה לדור הצעיר ולעולים החדשים שעדיין לא קראו עברית באותה תקופה. מול נבחרת הכותבים של "מעריב" העמיד יודקובסקי קבוצה של עורכים ומשכתבים צעירים שעברית היא שפת אמם ועולם המושגים שלהם קרוב יותר למציאות הישראלית המשתנה במהירות. הוטל עליהם לפתח שפת כתיבה בהירה ופשוטה, הקרובה לשפה המדוברת. תפקידם היה לעצב עיתון הכתוב כולו בסגנון אחיד, ולא במגוון סגנונות של כותבים כישרוניים נוסח "מעריב".

על אופיים של המשכתבים הללו כתב נחום ברנע, כיום כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות", את הדברים הבאים בכתב העת "העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006):

פעם, לפני עידן המחשב, ישב העורך־המשכתב מול מכונת כתיבה מסוג "הרמס בייבי", סיגריה בפיו ושתיים מאצבעותיו מקישות במרץ על המכונה. בתוך דקות הוא היה הופך את ערימת הדפים המקושקשים שעל שולחנו לסיפור אחד מהודק, קוהרנטי, ראוי לדפוס. לכל עיתונאי ותיק יש רשימת עורכים נבחרת משלו. אני חושב על עורכים שהכרתי, על זאב גלילי, למשל, או חיים הנגבי, או ליליה פתר. בעיני הם היו תמיד אלכימאים: באצבעותיהם הפכו זבל לזהב.

"העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006)

יודקובסקי לא היה הראשון שבנה עיתון המבוסס על שכתוב וסגנון אחיד. בעיתונות העולמית קדמו לו השבועון האמריקני TIME וחלק גדול מעיתונות ההמונים האנגלית פעלה כך ובראשם ה"דיילי מירור", שיודקובסקי למד ממנו רבות. בישראל חלוצי השיטה הזו היו אורי אבנרי ושלום כהן שרכשו את "העולם הזה" מאורי קיסרי והיקנו לו צביון חדש: צעיר, נועז, ובעיקר כתוב בשפה העברית של הדור הצעיר. העיתון כולו שוכתב (בידי כהן ואבנרי, ומאוחר יותר נמנו עם המשכתבים אורי סלע, שמואל מור, מקסים גילן, חיים הנגבי, אלי תבור ועוד). שמות הכתבים הופיעו בו לעיתים נדירות ביותר.

הבעיה העיקרית של יודקובסקי הייתה למצוא אנשים בעלי כישרון טבעי לכתיבה, עריכה ושכתוב. הוא זיהה אנשים כאלה בעודם צעירים ובלתי ידועים, משך אותם לעיתון והציבם בתפקידי מפתח. בין הגילויים הבולטים: דב עצמון, שהיה כתב חיפאי צעיר ומונה לעורך מדור הספורט, שהיה מדור חדשני בעיתונות של אותם ימים ומקדם מכירות בעל חשיבות רבה; בלה אלמוג, שמונתה לעורכת מוסף הנשים "זמנים מודרניים"; רם אורן, שהחל דרכו ב"ידיעות אחרונות" כטלפן ושימש שנים רבות כעורך המגזין היומי "24 שעות"; יורם וידן ששימש שנים סגן עורך של רם אורן; זיסי סתוי שבא מ"הבוקר" ומונה לעורך המדור לספרות; זאב גלילי (שבא מהעיתונים "חרות", "הבוקר" ו"שער") ומונה למשכתב ראשי בדסק החדשות (ומאוחר יותר לראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך); עורכים וכותבים אחרים שעבדו במהלך השנים ותרמו לעיצוב לשון העיתון: אורי סלע, המשורר דוד אבידן, משה טריואקס (לימים מו"ל בעל הוצאת מטר), עמנואל בר קדמא, שייקה לויט, אהרן וייס, אהרן בכר ועוד. בין אלה בלט משה ורדי שהיה כתב העיתון בלונדון בתחילת שנות ה-60, הכיר מקרוב את דרכי העבודה בעיתונים הבריטיים וכששב ארצה הצטרף ישירות אל דסק החדשות. ורדי הוביל את דסק החדשות לצדו של יודקובסקי במהלך השנים בהן תפס העיתון תאוצה ועבר את "מעריב" (והיה לעורך העיתון ב-1989).

ה"דסק" כספינת דגלעריכה

ספינת הדגל של הסגנון החדש הייתה שולחן החדשות ("הדסק"). יודקובסקי הוביל מעמדת "מרכז המערכת" ארבעים שנה רצופות - מן היום שבו ירד מירושלים ובמשך כל השנים עד לעזיבתו ל"מעריב" ב-1989. שנים רבות היה לצדו (עד 1986) משה ורדי. המשכתבים שעבדו ב"דסק" במהלך השנים (בקביעות או לסירוגין) היו: שלמה שמגר, יזהר ארנון, אביעזר גולן, יצחק שרגיל, יוסף שביט, יורם וידן, זאב גלילי, צפוני שומרון, סמי גרינשפן, בני גבירצמן, דב עצמון, אורי פורת, אהרון בכר ועוד רבים.

כל ידיעה הורכבה ממקורות שונים (כתבי שטח, ידיעות בעיתוני הבוקר, שהקדימו בהופעתם בתקופה ש"ידיעות אחרונות" היה עיתון ערב, שידורי רדיו, סוכנויות הידיעות ועוד). לכל משכתב ניתנה משימה לבנות ידיעה מן המקורות השונים, וזו עברה מיד ליד כשכל עורך-משכתב משנה, מוסיף או מקצר, עד שהגיעה ליודקובסקי שהיה הפוסק האחרון וגם מכתיר הכותרות. במקרים של חילוקי דעות היה יודקובסקי נותן את הידיעה למזכירה התורנית ולפי תגובותיה החליט אם הידיעה מספיק ברורה.

תהליך דומה התנהל ביתר חלקי העיתון שכולם הגיעו לשולחנו של יודקובסקי ועברו את שבט ביקורתו. רק בשלב מאוחר, כשהעיתון התבסס, גייסו מוזס ויודקובסקי כותבים בעלי רמה שכתבו טורים בסגנון אישי שזכו לפופולריות רבה: עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד, אליהו עמיקם ועוד.

טורים אלה הקנו ל"ידיעות אחרונות" דימוי של עיתון רציני הנותן ביטוי למגוון של דעות מימין ומשמאל, שגם אנשים בעלי השכלה וממעמד סוציו-אקונומי גבוה אינם צריכים להתבייש לקרוא בו.

במקביל נבנה בהדרגה צוות של כתבים ופרשנים שסיפקו לעיתון סקופים רבים: איתן הבר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, עמנואל אלנקוה, יחזקאל אדירם, דבורה נמיר, ישעיהו בן-פורת, אראל גינאי, וולף בליצר (בניו יורק), אדווין איתן ואלי ויזלפריז) בינה ברזל, צבי טל, יחזקאל המאירי, ניסים טאיטו. בהמשך גויסו אורלי אזולאי, משה רונן, מרדכי גילת, יואב קרני, נחום ברנע, סבר פלוצקר, נחמה דואק ושלמה אברמוביץ.

הדרך לפסגהעריכה

חלפו עוד שנים רבות עד ש"ידיעות אחרונות" התאושש מול יריבו "מעריב", שנשא משך יותר מ-20 שנה את הסיסמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". בתחילת שנות החמישים נמכר חלק משמעותי מהשליטה בעיתון לאיש מפא"י צבי לבון[4] ובהמשך עבר חלקו של לבון למפא"י. העיתון חזר לבעלות מלאה של משפחת מוזס בשנות השישים. הפער בין העיתונים הלך והצטמצם בהתמדה. בראשית שנות השישים היה עדיין הפער של אחד לשלושה – 60 אלף ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם נח מוזס רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע.

ב-12 באפריל 1995 הכריזה רשות ההגבלים העסקיים על "ידיעות אחרונות" כמונופול, לאחר שתפוצתו עלתה על 50% מתפוצת העיתונים היומיים בעברית. הכרזה זו בוטלה בשנת 2010, בשל השינויים הגדולים בתפוצת העיתונים, בעקבות כניסתו לשוק של החינמון "ישראל היום".[5]

המאבק ב"חדשות"עריכה

  ערך מורחב – המאבק בין ידיעות אחרונות לחדשות

ב-4 במרץ 1984 קם ל"ידיעות אחרונות" מתחרה חדש, העיתון "חדשות" שהוקם על ידי עמוס שוקן. הייתה זו תחילתו של המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"חדשות".

"חדשות" כלל כותרת צבעונית גדולה ועמודי צבע, והשתמש בשפה חדשנית יותר ורשמית פחות. קהל היעד העיקרי שלו היה קוראי "ידיעות אחרונות", מצב שחייב את "ידיעות אחרונות" להיערך כדי לשמור על קוראיו וכוחו. משה ורדי, יחד עם נוני מוזס הובילו את המעבר של העיתון להדפסה בצבע. זאב גלילי מונה לראש הכתבים, גייס שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים, ופעל בדרכים נוספות כדי לשפר את יכולתו של העיתון להשיג סקופים.

צעדיו של "ידיעות אחרונות" עלו יפה, ו"חדשות" נסגר לאחר תשע שנות פעילות, שהסבו הפסדים כבדים לבעליו.

תחילתו של מאבק הירושהעריכה

בשלהי 1985, בעת ש"ידיעות אחרונות" היה נתון בעיצומו של המאבק ב"חדשות", ניחתה עליו מהלומה קשה. ב-6 באוקטובר 1985 נפצע נח מוזס פצעי מוות מפגיעת אוטובוס, כשניסה לחצות את הכביש מול המערכת. עם מותו הסתיימה תקופת הזהב של השותפות בין דב יודקובסקי לבין נח מוזס שנמשכה 37 שנים והביאה את העיתון להצלחתו הגדולה.

החלוקה הפורמלית בין מוזס ליודקובסקי הייתה שנח היה אחראי על ההנהלה וההפצה ויודקובסקי היה אחראי על המערכת. בפועל יודקובסקי היה מעורב גם בענייני הניהול ומוזס היה מעורב עמוקות בענייני המערכת. הוא השתתף מדי יום בישיבת המערכת היומית, תרם רעיונות, השיג קשרים בצמרת השלטון, גייס כישרונות, ויצר יחד עם אשתו פולה את האווירה המשפחתית שאפיינה את "ידיעות אחרונות".

כמה ימים לאחר מותו של מוזס כינס יודקובסקי את היורשים, שמעולם לא היו מעורבים בענייני העיתון, צאצאי ילדיו של המייסד יהודה מוזס. אלה היו: עודד מוזס בנו של אלכסנדר, מרים נופך-מוזס (אשת יצחק נופך-מוזס בנם של ראובן מוזס וחמדה נופך-מוזס) וזאב מוזס בנו של מאיר מוזס. בעלי המניות הגיעו להסכמה שבמסגרתה מונו עודד מוזס וארנון (נוני) מוזס, בנו של נח, למנכ"לים משותפים ויודקובסקי - לעורך. באותה תקופה מינה יודקובסקי את "פורום המערכת", שעם חבריו נמנו זאב גלילי, דב עצמון, צבי קסלר ואדם ברוך, שהתכנס בקביעות בביתו של יודקובסקי לקביעת דרכו של העיתון. צעד זה הביא לפרישת משה ורדי, במחאה על כך שלא מולאה ההבטחה שניתנה לו להתמנות למרכז המערכת במקומו של יודקובסקי. פרישתו של ורדי גרמה לזעזוע קשה בעיקר בדסק החדשות (הוא עמד בראש הדסק מאז לקה יודקובסקי בהתקף לב בתחילת שנות ה-80).

את המושכות תפס דב עצמון, לשעבר המייסד ועורך מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", שהיה העיתונאי בעל הניסיון המגוון ביותר בעיתון. לאחר תקופת ביניים נכנס לתפקיד סמי גרינשפן ואחריו עמוס רגב.

מיום מותו של נח מוזס ועד שעבר ל"מעריב" בשנת 1989, היה יודקובסקי טרוד במלחמת הירושה על העיתון. מולו התייצב ארנון (נוני) מוזס כשבאורח הדרגתי עברו בני המשפחה האחרים לצדו.

תקופת נוני מוזסעריכה

בשנת 1989 התפטר יודקובסקי מהעיתון ועבר ל"מעריב". הוא ניסה להעביר עמו עיתונאים בכירים, אך אלה בחרו להישאר בידיעות. לעורך העיתון נתמנה משה ורדי, בנו של הרצל רוזנבלום. ורדי כיהן כעורך "ידיעות אחרונות" לסירוגין עד לנובמבר 2004, אז פרש לגמלאות.

בשנת 1994 נפטרה אלמנתו של נח מוזס, פולה מוזס, ממחלת הסרטן. בירושתה השאירה את השליטה בעיתון לבנה, נוני מוזס, המנהל את העיתון עד היום. לאחיותיו ג'ודי שלום ניר-מוזס ותמי מוזס-בורוביץ' ניתן חלק בבעלות, אך הן אינן עוסקות בניהול השוטף. סביב ירושת העיתון התנהל קרב עתיר תככים, עד שלבסוף נדחקו החוצה בני המשפחה "המורדים" והעיתון נשאר בבעלותו של נוני מוזס. ג'ודי הפקידה את מניותיה בעיתון בידי אחיה נוני, והאחות הקטנה, תמי, לא התייאשה ובמשך ארבע שנים נוספות ניהלה מאבק עד שהחליטה גם היא לעזוב ומכרה את מניותיה לאיש העסקים אליעזר פישמן, בעל העיתון גלובס. עסקה זו מוערכת בכ-45–60 מיליון דולר. לאחר שפישמן פשט רגל עברו מניותיו לידי בנק הפועלים.

ב-2004 הורשע התאגיד, יחד עם רשת שוקן, עיתון "מעריב" ואחרים, בעבירה של פרסום מתן שירותי זנות.[6]

לאחר פרישתו של ורדי, מונה לעורך ראשי איש הטלוויזיה רפי גינת[7]. במחצית 2007 מונה שילה דה-בר לעורך הראשי של העיתון. בפברואר 2011 מונה רון ירון לעורך הראשי של העיתון[8], תפקיד שבו כיהן עד אוגוסט 2018 אז מונה לתפקיד נטע ליבנה, המכהן בו עד היום.

ביולי 2012 פורסם כי קבוצת "ידיעות אחרונות" החליטה על צעדי התייעלות ופיטורים של עשרות עיתונאים ועורכים. כמו כן, כחלק ממהלך זה של קיצוץ העלויות, הופצו חלק מהמוספים רק למנויי העיתון. הנהלת הקבוצה החליטה לפטר כ-10 עיתונאים במערכת "ynet" וכ-10 במערכת "כלכליסט".[9] בו בזמן, עיתונאים רבים בחרו להתנער מאגודת העיתונאים - שלטענתם יצגה אך עיתונאים מועטים - ועברו להתאגד בהסתדרות הכללית.[10]

בשנת 2020 רכש העיתון מידי כונסי הנכסים מטעם בנק הפועלים, כ-34% מהמניות, שעברו לחזקת הבנק לאחר שאליעזר פישמן, שהחזיק בהן קודם לכן, לא עמד בהלוואה של 1.1 מיליארד ש"ח לבנק. הרוכשים שילמו לבנק 215 מיליון ש"ח על המניות.[11] בסוף 2020, לאחר שכשלו נסיונותיהם לסכל את רכישת אחזקות הבנקים במניות ידיעות אחרונות, מכרו גם בני משפחת יודקובסקי את מניותיהם ויצאו סופית מן החברה[12].

בשנת 2021 התאחדו חטיבות החדשות של ynet וידיעות אחרונות. חטיבת החדשות המאוחדת תפעל בכפיפות לעורכי ידיעות אחרונות ו-ynet[13]. המטרה של איחוד המערכות הייתה למנוע כפילויות של עובדים בתפקידים זהים[14].

בעשור הראשון של המאה ה-21 התפתחה תחרות עזה לעיתון מהחינמון "ישראל היום", וזו הובילה לביטול הכרזתו של "ידיעות אחרונות" כמונופול.[15].

פרשותעריכה

טענות על קשרי הון־שלטוןעריכה

העיתונאי מיקי רוזנטל, שעבד בעיתון בשנות ה־90, אמר בכנס ב־2007 כי מעולם לא התערבו בעבודתו בעיתון משיקולים זרים, אך עם זאת הייתה רשימת אישים שאין לעסוק בהם, לדוגמה שר התקשורת, וזאת בשל פעילותו העסקית של נוני מוזס (שהחזיק בבעלות של כ־16% מחברת הטלוויזיה בכבלים HOT). נוהל דומה היה גם כלפי אישים אחרים שהיו קשורים לאינטרסים עסקיים של מוזס.[16]

בתצהיר שהגיש משה ורדי, עורך העיתון בראשית העשור הראשון של המאה ה־21, במהלך תביעה של העיתונאי מירון רפופורט כנגד העיתון, נאמר כי רפפורט פוטר עקב הפרת משמעת שנגעה להוראה לנהוג באופן מתון עם ראש הממשלה, אריאל שרון.[16]

ניר בכר, שכיהן כעורך מוסף בעיתון, טען בתצהיר שהגיש לבית המשפט כי העורך רפי גינת והמו"ל מוזס עיכבו תחקירים כנגד ראש הממשלה אריאל שרון ובנו עומרי בקיץ 2003, תחקירים שהובילו לבסוף להרשעתו של עומרי שרון בדין. מקרה דומה אירע לטענת בכר בפרסום כנגד איש העסקים מרטין שלאף בפרשת סיריל קרן. כמו כן, טען בכר כי גינת ומוזס יזמו תחקירים כנגד אישים שונים עימם היה למוזס עימות, כדוגמת דוידה לחמן-מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שפעלה כנגד בעלות צולבת (בעלות של גוף ביותר מכלי תקשורת אחד) בתקשורת הישראלית.[17]

העיתונאי מוטי גילת התפטר מהעיתון בשנת 2007. לאחר שנכשל הליך גישור, הגיש תביעה נגד העיתון בדרישה לקבלת פיצויי פיטורים, מכיוון שלטענתו נאלץ להתפטר עקב פגיעה בתנאי העסקתו, ולאחר שראשי העיתון הצרו את צעדיו משיקולים אישיים. במסגרת התביעה האשים גילת את מוזס בכך שסירב לפרסם כתבות שחשפו עוולות שלטוניות או שחיתויות - או שביקש לקצרן ולהשמיט מהן חלק מהתכנים. לדברי גילת מדובר בחומרים שנגעו לפוליטיקאים עימם היה למוזס קשרים, כדוגמת אהוד אולמרט וחיים רמון. על פי גילת, מוזס התערב כדי למנוע את פרסום התחקיר על פרשת האי היווני, פרשה בה היו מעורבים אריאל שרון, אהוד אולמרט ודוד אפל. התחקיר פורסם לבסוף, אך בלחץ המו"ל והעורך משה ורדי, התחקיר פורסם בהדגשה מופחתת. כעבור כמה חודשים, בעקבות פרסום תחקירים אודות יושב ראש הכנסת, אברהם בורג, החליט מוזס על הפסקת פרסום הטור של גילת במוסף לשבת. לטענת גילת, הדבר נעשה על רקע הצעת חוק שנידונה אז בכנסת כנגד מונופול בעיתונות, הצעת חוק שהייתה צפויה לפגוע בעיתון. לטענת גילת, ב-2003 התערב מוזס בתחקיר כנגד דוד אפל שחשף את הנעשה מאחורי הקלעים של מרכז הליכוד, וקשרים בין אנשי פשע ואנשי שלטון. בהנחיית מוזס, התחקיר צומצם באופן מהותי, והושמטו ממנו חלקים שנגעו לקשר בין אפל לבין אריאל שרון, אהוד אולמרט, ורובי ריבלין. מוזס גם התערב להמעיט במקום שניתן לפרסום החוזה בין גלעד שרון ובין דוד אפל, שנגע לייעוץ שהיה אמור לתת גלעד שרון לאפל במהלך פרשת האי היווני. לטענת גילת, במהלך 2004 הודיע מוזס לגילת כי אינו מעוניין שיעסוק בנושאים הקשורים לאנשי שלטון. לטענת גילת, ב-2007 העיתון פרסם ידיעה שהייתה ידועה כשקרית בדבר כוונת המשטרה לחקור את מבקר המדינה בחשד להדלפת מידע, וזאת ככותרת ראשית, כחיסול חשבונות עם מבקר המדינה שהיה מעורב בחשיפת פרשיות בהן היה מעורב ראש הממשלה אהוד אולמרט.[18] התביעה של גילת נסתיימה בפשרה וכל שהעלה כטענות נשארו בגדר טענות בלבד. עם התפטרותו עבר גילת לכתוב בחינמון "ישראל היום".

בינואר 2017 נחקר בעלי העיתון נוני מוזס במשטרת ישראל תחת אזהרה בחשד לניסיון לשחד את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, במסגרת תיק 2000. על פי פרסומים, המשטרה תפסה הקלטות שנעשו ביוזמת נתניהו ובהן הציע מוזס כי "ידיעות אחרונות" ישנה לטובה את הסיקור של נתניהו ואף ימנה לעיתון כתבים לפי בחירת נתניהו, אם ידאג האחרון לפגוע בהצלחתו של ישראל היום, הפוגעת קשות ברווחי "ידיעות".[19] המשטרה גבתה בעניין גם את עדותו של עורך העיתון, רון ירון. בסיום החקירה הוחלט להגיש כתב אישום נגד נוני מוזס בפרשה זו על כך שניסה לשחד לכאורה את ראש הממשלה, כחלק ממשפט נתניהו.

מעידותעריכה

במספר מקרים מעד ידיעות אחרונות בראיונות שערך עם מתחזים. בשנת 2000 הקדיש העיתון כתבת שער במוסף "7 ימים" לסיפורו של זמר מזרחי אלמוני שהציג עצמו כ"השרוף", לאחר שנכווה בכל חלקי גופו כתוצאה מפיצוץ של בלון גז בביתו. מספר ימים לאחר מכן התראיין חיים צינוביץ בתוכניתו של יאיר לפיד וחשף את ההתחזות בשידור חי.

ביולי 2013 פורסמה כתבה נרחבת במוסף "7 ימים" על "פאטמה וורדי, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה". אולם לאחר מכן התברר שמדובר בבדרנית היהודייה, גילה צימרמן מרמת גן[20].

ב-2017 הגישה תנועת "אם תרצו" תביעת דיבה נגד העיתון "ידיעות אחרונות" והעיתונאית סימה קדמון, לאחר שבידיעה בעיתון ובטור של קדמון נכתב כי "אם תרצו" ודוברה, אהוד טנא, המציאו מכתב שנכתב כביכול בשם משפחות שכולות. ביוני 2020 חויבו "ידיעות אחרונות" וקדמון לפצות את "אם תרצו" ב-30 אלף ש"ח ואת טנא ב-70 אלף ש"ח, וכן לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 20 אלף ש"ח.[21]

מבנה העיתוןעריכה

ימי חולעריכה

בימי החול כוללת מהדורת ידיעות אחרונות את החלקים הבאים:

  • קונטרס החדשות
  • 24 שעות - מוסף כתבות, דעות, פרשנות, מדור רכילות יומי, מדורי תרבות, בידור, פנאי, רכילות ומשחקים.
  • ממון - מוסף כלכלה.[22]
  • ספורט - חדשות הספורט.

מוספים המצורפים לעיתון בימי החול:

  • יום שני: מסלול - מוסף תיירות.
  • יום שלישי: לוח ידיעות אחרונות - מוסף פרסומי הכולל עסקי נדל"ן ורכב, מדור דרושים וכו'.
  • יום רביעי: זמנים + - מוסף בריאות, אופנה, סגנון ואורח חיים היוצא פעם בשבוע. המוסף עוסק גם בענייני זוגיות, הורות ומשפחה, קולינריה וצרכנות, וכן כתבות תחקיר וראיונות.

ימי שישיעריכה

בימי שישי כולל ידיעות אחרונות את החלקים הבאים:

בתחילת 2006 החלו לצאת לאור בישראל חינמונים יומיים בתפוצה ארצית שהתחרו בעיתונים היומיים בתשלום. החינמון הבולט ביותר, "ישראל היום", שבבעלות שלדון אדלסון, הוקם באמצע 2007 ובאמצע 2009 הפך לשני בתפוצתו בישראל אחרי "ידיעות אחרונות" בימות החול.[23] כעבור מספר חודשים החל ישראל היום לצאת לאור גם במהדורת סוף שבוע בימי שישי, לאחר שב-2010 הדביק ישראל היום את היומון ידיעות אחרונות בשיעור חשיפה של 35.2 אחוז, ב-2011 עלה שיעור חשיפתו ל-39.3 אחוז בקרב הקוראים בישראל בימי חול ונכון למחצית הראשונה של 2012,[24] "ישראל היום" הוא העיתון הנפוץ בישראל.[25] ב-2011 נעשה ניסיון של "ידיעות אחרונות" לחלק בתחנות רכבת ובאוניברסיטאות מהדורת חינם מקוצרת של העיתון שכללה חלק מדפי החדשות ואת מוסף הספורט היומי, אך העיתון חדל מכך לאחר תקופה קצרה.

עורכיםעריכה

עורכי העיתוןעריכה

עורכים ראשיים לדורותיהםעריכה

עורכים אחראים לדורותיהםעריכה

קבוצת ידיעות אחרונותעריכה

העיתון הוא חלק מקבוצת "ידיעות אחרונות", המאוגדת מאז שנת 1952 כחברה פרטית בשם "ידיעות אחרונות בע"מ". הבעלות בחברה, נכון לינואר 2021 היא בידי ארנון מוזס, מרים נופך-מוזס וג'ודי שלום ניר מוזס. יו"ר דירקטוריון הקבוצה הוא ארנון מוזס, מנכ"ל הקבוצה הוא ציון פרץ.[26]

בנוסף לעיתון "ידיעות אחרונות" הקבוצה מפעילה עסקי תקשורת נוספים - אתר האינטרנט ynet, רשת המקומונים "ידיעות תקשורת", העיתון הכלכלי "כלכליסט" (שראה אור בפברואר 2008), השבועונים "לאשה", הירחון "מנטה" והאתר בשפה הרוסית "וסטי".[26]

הקבוצה מפעילה גם הוצאת ספרים בשם "ידיעות ספרים", את אתר הלוחות WinWin, אתר פסקדין, אתר הנוער "פרוגי" ועוד. בבעלות חלקית של הקבוצה גם חברת בר שיווק והפצה, שמפיצה את העיתון.

בעבר כללה הקבוצה גם את שבועון הילדים "עולמו של דיסני", הירחון "עלמה", "ידיעות נגט" - דו-ירחון המיועד ליוצאי אתיופיה בישראל, העיתון בשפה הרוסית "וסטי", ושבועון "שער למתחיל" בעברית קלה עד בינונית.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ידיעות אחרונות בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נתי טוקר, עיסקה היסטורית נוספת בידיעות: גם משפחת יודקובסקי מכרה את אחזקותיה, באתר TheMarker‏, 02.01.2021
  2. ^ לדברי מיקי רוזנטל, בעבר סגן עורך ידיעות אחרונות, המגרסה, באתר נענע10, 6 במאי 2008; הנתונים אינם כוללים עיתונים שנמכרים במבצע ועיתונים שנמכרים למחנות צה"ל
  3. ^ הדס ריבק‏, סקר TGI: ישראל היום מתחזק ב-30% ועוקף את ידיעות, באתר וואלה!‏, 28 ביולי 2010
  4. ^ איך עובד המנגנון של מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס? | פודקאסט השקפת עולם מטעם שקוף - גוף התקשורת של הציבור, דקה 23
  5. ^ אופיר בר-זהר, הממונה על הגבלים עסקיים הודיעה לידיעות אחרונות על ביטול הכרזתה כמונופולין בשוק העיתונות היומית בעברית, רשות ההגבלים העסקיים
  6. ^ מדינת ישראל נ' רשת שוקן בע"מ ואח'
  7. ^ רוני קורן-דינר, רפי גינת מונה רשמית לעורך "ידיעות אחרונות", באתר הארץ, 11 במרץ 2005
  8. ^ רון ירון ימונה לעורך "ידיעות אחרונות", באתר וואלה!‏, 28 בדצמבר 2010
  9. ^ רועי ברק, ‏"ידיעות" תפטר עשרות עיתונאים; "'ישראל היום' גורם להרס העיתונות", באתר גלובס, 30 ביולי 2012
  10. ^ סב"א 22825-08-13, ארגון העיתונאים בישראל, הסתדרות העובדים הכללית החדשה - אגודת העיתונאים בת"א וידיעות אחרונות בע"מ, ניתן ביום 12.3.2014
  11. ^ נתי טוקר, עסקת הענק ב"ידיעות" יוצאת לדרך: הפועלים ימחק 900 מיליון שקל על ההלוואה לפישמן, באתר TheMarker‏, 13 ביוני 2019
  12. ^ ענת ביין-לובוביץ', ‏משפחת יודקובסקי מכרה את החזקותיה ב"ידיעות אחרונות", באתר גלובס, 2 בינואר 2021
  13. ^ דוד ורטהיים‏, מותו של תפקיד "ראש המערכת החדשות": הפרינט רושם עוד נקודת ציון בדרך להיעלמות, באתר וואלה!‏, 19 באוקטובר 2021
  14. ^ רפאלה גויכמן, הטלטלה ב"ידיעות": כך תיראה מערכת החדשות של הקבוצה, באתר TheMarker‏, 19 באוקטובר 2021
  15. ^ רונית מורגנשטרן, ישראל היום פגע בחשיפה של ידיעות אחרונות, באתר nrg‏, 4 בינואר 2010
  16. ^ 1 2 האיש החזק בתקשורת, באתר הארץ, 01/07/08
  17. ^ ענת באלינט, ניר בכר: "ידיעות אחרונות" עיכב ופסל תחקירים על קשרי הון ושלטון, באתר הארץ
  18. ^ אופיר בר-זהר, מוטי גילת נגד נוני מוזס: "כשבעל המאה רוצה להפוך לבעל הדעה, עיתונאי כמוני מרים ידיים", באתר TheMarker‏, 25 בינואר 2010אופיר בר-זהר, מוטי גילת נגד נוני מוזס: "כשבעל המאה רוצה להפוך לבעל הדעה, עיתונאי כמוני מרים ידיים", באתר TheMarker‏, 25 בינואר 2010
  19. ^ גיא פלג, ‏חשיפה: נוני מוזס במרכז פרשת רה"מ, באתר ‏מאקו‏‏, ‏8 בינואר 2017‏
  20. ^ "השרוף" דור ב': "ידיעות אחרונות" נמתח על ידי מתחזה, באתר וואלה!‏, 5 ביולי 2013
  21. ^ אורן פרסיקו, "ידיעות אחרונות" יפצה את ארגון "אם תרצו", באתר העין השביעית, 30 ביוני 2020
  22. ^ באוגוסט 2019 פורסם על סגירתו המתוכננת של המוסף
  23. ^ מאיה זיסר, סקר TGI: בלימה בחשיפה לעיתונים הארציים ועלייה מובהקת ל'ישראל היום', Bizportal, ‏29 ביולי 2009
  24. ^ כתב "ישראל היום", ‏"ישראל היום" ממשיך להוביל: חשיפה של 38.7% במחצית הראשונה של 2012, באתר ישראל היום
  25. ^ אלכסנדר כץ, רעידת אדמה בעולם העיתונות: סקר TGI קובע - 'ישראל היום' עקף את 'ידיעות', אייס, 28.7.2010
  26. ^ 1 2 בקשה למתן הוראות מכוח סעיף 267(א) לפקודת החברות, באתר "העין השביעית"
  27. ^ עוזי אלידע, על העיתון - וספור המשפחה שמאחריו, מסגרות מדיה 10, 2013, עמ' 127-142