פתיחת התפריט הראשי

פקיעין

מועצה מקומית בישראל
(הופנה מהדף פקיעין (בוקייעה))

פְּקִיעִיןערבית البقيعة, אלְ-בֻקַיְעַה) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היישוב נמצא בגובה שבין 590-650 מטר מעל פני הים. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958. פקיעין שוכנת בגליל העליון, מערבית לבית ג'ן ודרום-מזרחית למעלות-תרשיחא. אוכלוסיית היישוב היא דרוזית ברובה.

פקיעין
PKI.JPG
מראה כללי של פקיעין
שם בערבית البقيعة
מחוז הצפון
מעמד מוניציפלי מועצה מקומית
ראש המועצה סויד סויד
גובה ממוצע[1] ‎615 מטר
סוג יישוב יישוב 5,000‏–9,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2018[1]
  - אוכלוסייה 5,815 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה 215
    - שינוי בגודל האוכלוסייה 0.8% בשנה עד סוף 2018
  - צפיפות אוכלוסייה 1,007 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות 170
תחום שיפוט[2] 5,760 דונם
    - דירוג שטח שיפוט 181
32°58′23″N 35°19′36″E / 32.973089669832°N 35.3267111812609°E / 32.973089669832; 35.3267111812609
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2015[2]
5 מתוך 10
מדד ג'יני
לשנת 2016[2]
0.3966
    - דירוג מדד ג'יני 138
לאום ודת[2]
יהודים: 0%ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 1.1%ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 20.7%דרוזים: 78.1%אחרים: 0.1%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
אוכלוסייה לפי גילאים[2]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 8.6%
גילאי 5 - 9 7.7%
גילאי 10 - 14 8.1%
גילאי 15 - 19 8.3%
גילאי 20 - 29 17.7%
גילאי 30 - 44 20.9%
גילאי 45 - 59 16.9%
גילאי 60 - 64 3.9%
גילאי 65 ומעלה 7.9%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
חינוך[2]
סה"כ בתי ספר 3
תלמידים 1,008
 –  יסודי 519
 –  על-יסודי 489
מספר כיתות 41
ממוצע תלמידים לכיתה 25.0
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017)
פרופיל פקיעין נכון לשנת 2017 באתר הלמ"ס
אתר המועצה
בכיכר המרכזית והעתיקה ביישוב
בית משפחת זינאתי - שומרי בית הכנסת העתיק
אכסניית "פקיעין לנצח" שעלתה באש באוקטובר 2007
פסל היונים בכניסה הצפונית לפקיעין
פסל סולטאן אל-אטרש (משמאל) בכיכר המעיין בפקיעין

היסטוריהעריכה

התקופה הכלקוליתיתעריכה

  ערך מורחב – מערת קבורה כלקוליתית בפקיעין

בקרבת היישוב התגלתה מערת קבורה כלקוליתית המעידה על התיישבות במקום שהתקיימה בין השנים 3,500–4,500 לפני הספירה בערך ובה שכנו תושבים לבנטיניים מקומיים שנקברו לצד מהגרים מאיראן ומהרי הזגרוס[3][4]. קיימת סברה לפיה שם היישוב הקדום היה בקע ולא פקיעין. המעתק הערבי בשמות המקומות נטה להחליף פ' שמית דגושה בפ' רפויה כדוגמת "פלסטין" שמקורה מהמלה "פלשתינה". רק פ' יוונית שונתה על ידי הערבים לב' כדוגמת בניאס (פניאס) ונבלוס (ניאפוליס). לכן לא סביר כי פקיעין תיהפך לבקעיה[5].

תקופת הברונזה והברזלעריכה

על פי הארכאולוג יוחנן אהרוני בספרו "התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון", נמצאו בתל חרשים מדרום וצמוד לפקיעין של היום מכלול של מבנים מתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל (המאה ה-13 לפנה"ס), בהם נמצאו מפעל לבניית כלים מברונזה וכן קנקנים עם "שפת צווארון" בדומה לקנקנים אחרים שנמצאו באזור יהודה מאותה התקופה. על פי יצחק בן-צבי בספרו "שאר ישוב", תל חרשים (ח'רבת א-תליל) הייתה מקום ההתיישבות הקדום בפקיעין. במקום נמצא מבנה מבוצר קטן מתקופת הברזל I ובית מלאכה של חרש ברזל שנתן לתל את שמו וכך גם ליישוב חרשים הסמוך. בת נתגלו שכבות גם מן התקופה הפרסית וההלניסטית. על פי אהרוני לאורך בקעת פקיעין ובסמוך לה היו כעשרה מקומות התיישבות בתקופת הברזל בארץ ישראל, ביניהם חרבת אסל, חרבת עובד, חרבת ג'וס ועוד[6].

התקופה הרומית והביזנטיתעריכה

כפר בקע (בקה) מוזכר מספרו של יוסף בן מתתיהו מלחמת היהודים כגבולו הצפוני של הגליל העליון[7].

כפר בשם פקיעין מוזכר בתוספתא על מסכת סוטה פרק ז, משנה ט:

"מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר' יהושע בפקיעין (גרסה אחרת: 'מפקיעין') אמר להם ר' יהושע מה חדוש היה בבית המדרש היום..."

ההבדל בין הגרסאות רלוונטי לזיהויה של פקיעין מימי המשנה. אם הנוסח הנכון הוא "בפקיעין" אזי פקיעין מימי המשנה מצויה בין לוד ליבנה, הרחק מפקיעין שבגליל. אם הנוסח הנכון הוא "מפקיעין", אין לשלול בוודאות את זיהויה של פקיעין הגלילית של ימינו כפקיעין מימי המשנה. בספרות התנאים מקור נוסף שיש הנוהגים לראות בו כמדבר בפקיעין בימי המשנה.

במדרשים רבים בימי מרד בר כוכבא נזכר כי רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר נמלטו מפני השלטון הרומאי והסתתרו במערה. במדרש קהלת רבה י, יא מובא סיפור הדברים בנוסח הבא:

"רשב"י ורבי אלעזר בריה הוון טמירין במערתא דפקע י"ג שנין בשמדא" (תרגום: רשב"י ובנו ר' אלעזר התחבאו במערת פקע שלוש עשרה שנים בימי השמד)

ניתן לסבור שהביטוי "במערתא דפקע" מכוון למערה בכפר פקיעין. בפקיעין מערה המזוהה עם מערה זו. במקור מקביל מדרש זה הנמצא במדרש פסיקתא דרב כהנא על פרשת בשלח הגרסה היא "במערתא דבקע", וגם כאן יש המבקשים לראות בכך ביטוי המכוון למערה בכפר פקיעין. בגירסתו של הרב אליקים כרמולי למדרש זה נאמר "במערתא ואתבקע ונפיק להון חרובין למיכל".[8] גרסה זו ורבות אחרות שאינן מזכירות את הדיבור "במערתא דבקא" או "במערתא דפקא" אלא "במערתא" בלבד, מקשות על זיהוי פקיעין כמקום בו עוסקים המדרשים.[9] לאור זאת אין ודאות שפקיעין של ימינו היא היא פקיעין עיירתו של רבי יהושע בן חנניה ובמערה אשר בה הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו. על פי יצחק בן-צבי שמה של פקיעין בזמן בית שני היה "תקוע",[10] ישוב המוזכר בהקשר לזיתיו המשובחים, וכמקום בית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי. עם זאת, זיהוי אחר לתקוע הגלילית הוא בחורבת שמע, הסמוכה למירון.

ימי הבינייםעריכה

תחילתו של היישוב המוסלמי והדרוזי במקום הוא במאה ה-11, ואילו הנוצרים נמצאים בכפר מאז התקופה הביזנטית בארץ ישראל. פלחים (עובדי אדמה) יהודים בפקיעין הוזכרו בשנת 1522 (רפ"ב) בספרו של הנוסע רבי משה באסולה, שספר על מנהג שרווח בקרב יהודי ארץ ישראל לפקוד את פקיעין בפסח שני. באותה העת נקרא הכפר בשמו הערבי 'בקיעה'. גם בתשובה בשו"ת המבי"ט מכונה הכפר בשמו הערבי. בשנת תק"ב 1742 שהו ר' חיים אבן עטר וחבורתו במקום עד שהחליטו לעבור לירושלים. השם פקיעין מופיע לראשונה בשנת 1765 אצל רבי שמחה בן יהושע אשר מספר על הכפר וקורא לו בשם 'פקיעין'. לפי דבריו באותה העת היו בכפר כחמישים יהודים 'בעלי בתים' כלומר חמישים משפחות יהודיות. חסידים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת עליית תלמידי הבעל שם טוב והתיישבו בצפת, נרדפו בה בעקבות הפולמוס נגד החסידות. חלקם עברו בשנת 1781 להתגורר בטבריה והנותרים עברו בשנת 1785 לפקיעין. בשנת 1837 (תקצ"ז) באה קבוצה נוספת של יהודים אשכנזים להתיישב בפקיעין אך התיישבות זאת נכשלה. ככלל הורכבה יהדות פקיעין בעיקר מיהודים ספרדים. לפי רשימות המיסים של הממשל העות'מאני ("דפתר"), היו ביישוב באמצע המאה ה-16 בין 33 ל-45 משפחות יהודיות, בהן משפחת תומא-הכהן, משפחת כהן-עודי ובני משפחת זינאתי, שנשארה בכפר עד יום זה. יתר תושביו היו דרוזים ונוצרים. המסורות המשפחתיות של משפחות אלו רואות בהם יהודים שלא גלו מהארץ מעולם, ולכן אינם משתייכות לאחת מעדות ישראל שהתפתחו בגולה.

המאה ה-19עריכה

רבים מחוקרי ארץ ישראל במאה ה-19 שיערו שישוב יהודי התקיים באתר פקיעין מימי בית שני.

היהודים בפקיעין נותרו מבודדים מאחיהם בערים הקרובות והתפרנסו מעבודת אדמה, כמו יהודי שפרעם. הם לא שלחו שד"רים, ורק החזן של הקהילה היה עולה לירושלים מדי פעם לקבץ נדבות - וכך ידעו יהודי ירושלים על קיומם. אברהם לונץ ציין בלוח ארץ ישראל שהיהודים בעיר דמו לערבים בכל פרט ומנהג מלבד חוטמם, ושהנשים העבריות נראו בדיוק כמו נשות הדרוזים והנוצרים.

ב-1765 חיו בכפר 50 משפחות יהודיות על פי עדותו של שמחה מזאלאזיץ. בשנת ה'תקל"ח 1778, עלה המנהיג החסידי רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ וראשית התיישבותו עם חסידיו היה בפקיעין וכך אמר: "אם אזכה להיות בפקיעין שנה שלמה - אביא את המשיח"[11]. אולם בגלל תקיפת זאבים את ילדי המקום, נדמה היה לו כי יש כאן התערבות של כוחות הרע ולכן, עזב הוא וחסידיו את פקיעין. ב-1789 דווחה איגרת חסידים על 20 משפחות בלבד, כפי שהעיד שנית דוד דבית הלל בשנת 1824. על פי המפקד שערך משה מונטיפיורי, בשנת 1839 היו בפקיעין 75 יהודים ספרדים[12].

בשנות השבעים של המאה ה-19 נמצאו בעיר כ-70 יהודים או תריסר משפחות על פי רחמים יוסף אופלטקה (1876) ומשה ריישר. ב-1883 דיווח לורנס אוליפנט כי אוכלוסיית פקיעין כוללת 80 משפחות דרוזיות, 40 משפחות נוצריות-יווניות ו-20 משפחות יהודיות המונות כ-120 נפש[13] ואברהם בארג אמד את מספר היהודים במאה נפשות. יחיאל מיכל פינס שהתגורר בצפת וביקר בפקיעין מצא שם 87 יהודים ו-22 משפחות, כולם עובדי אדמה דוברי ערבית, כפי שפרסם במאמר בעיתון המליץ בשנת 1886. הוא הוסיף וסיפר כי גבו מהם אוספי המיסים סכום משולש מזה ששילמו שאר בני הכפר, כפי שציינו גם מבקרים אחרים[14]. לקראת סוף המאה ה-19 נחשפו יהודי פקיעין לתמיכה לה זכו בני המושבות והחלו גם הם לאסוף תרומות עבור רכישת אדמות והקמת בתים. דוד שו"ב מצא בפקיעין 18 משפחות יהודיות ב-1893. אברהם לונץ קבע שבפקיעין היו ב-1895 כ-20 משפחות יהודיות[12].

המאה ה-20עריכה

 
יהודי פקיעין בתחילת שנות ה-30

בשנת 1911 ביקר במקום הפעיל הציוני יוסף לוריא ודיווח שמצבה הכלכלי של הקהילה התדרדר. 14 תושבים עזבו לארצות הברית והנותרים, העובדים כפועלי דחק בשכר זעום, מבקשים עזרה ברכישת אדמות לעיבוד חקלאי מהמשרד הארצישראלי[15].

בשנת 1922 ביקר במקום יצחק בן-צבי, שהיה אז מראשי היישוב היהודי וחוקר, ובעקבות הקשר שנוצר עם יהודי פקיעין סייע להם בדרכים רבות, כדוגמת סיוע בהקמת בית ספר ושכירת מורה, ובתחומים נוספים[16]. ביוזמתו תיעדה רבקה אלפר את קורותיה של משפחת זינאתי בספרה 'אנשי פקיעין'[17]. במפקד האוכלוסין בשנת 1931 נמנו בפקיעין 799 תושבים ו-190 בתים. באותה העת הרכב האוכלוסייה בכפר היה 412 דרוזים, 264 נוצרים, 71 מוסלמים ו-52 יהודים.

היישוב היהודי הלך והתדלדל בשל המצב הכלכלי הרעוע באזור הספר, התפתחות היישוב החדש בארץ שמשכה אליה חלק מהמשפחות המקומיות, וההתדרדרות במצב הביטחוני עקב הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי ומיקומה של פקיעין בסביבה ערבית צפופה. ביולי 1938, בעקבות המרד הערבי הגדול ואירוע טרור בו נהרגו ערבים רבים בחיפה בידי האצ"ל,[18] פשטו אנשי כנופיות מתרשיחא וסוחמאתא על יהודי פקיעין, במטרה להורגם כנקמה. חלק מתושבי פקיעין הדרוזים סייעו לתושבים היהודים להסתתר, בעוד מרבית תושבי המקום עמדו מנגד. אנשי הכנופיות לכדו שניים מבני משפחת זינאתי ותכננו להוציאם להורג בכיכר המעיין במרכז הכפר, ונסוגו מכוונתם רק בעקבות התערבותו של כאמיל חוסיין אפנדי שהובהל למקום, ובלחץ שכני המשפחה שהציעו עז כפדיון נפש עבורם. בעקבות האירוע עזבו שארית יהודי פקיעין את המקום, ועברו לחיפה, חדרה ומגדל.

בשנת 1942 חזרה לכפר משפחת זינאתי, אחת מהמשפחות היהודיות הוותיקות בפקיעין[19]. בראשית מלחמת העצמאות נאלצה המשפחה לעזוב שוב את המקום, אך חזרה אליו בתום המלחמה[20].

לאחר הקמת מדינת ישראלעריכה

בשנת 1953 הופעל לחץ על תושבי פקיעין, בעלי קרקעות בגבעה בשם ראס עבאד החולשת על הכפר מצפון, למכור את אדמותיהם לקרן הקיימת לישראל. התושבים סירבו בתוקף, אולם לאחר שהוסכם שיקבלו קרקע חלופית הסכימו למכור חלק מאדמותיהם[21]. מושב העובדים פקיעין חדשה הוקם בשנת 1955 על הגבעה. אחדים מבני משפחת זינאתי הצטרפו לגרעין המתיישבים אשר הורכב משתי קבוצות עולים ממרוקו[22][23].

בשנת 1958 הוקמה בפקיעין מועצה מקומית נבחרת ויוסף חסין עלי (בק) היה לראש המועצה הראשון. בטקס ההקמה נכח מפקד פיקוד צפון יצחק רבין, מאחר שהכפר היה עדיין תחת הממשל הצבאי על ערביי ישראל[24]. עד לאותה העת התנהלו ענייניו של הכפר על ידי המוכתר שמונה על ידי הממשל הצבאי. לפי ספרו של ד"ר הלל כהן, גורמים בשב"כ ובממשל הצבאי ניסו למנוע את הקמת מועצה נבחרת משום שחששו שהקמתה תביא לחיזוקה של מפלגת מק"י ברחוב הדרוזי[25].

במהלך השנים פעל יצחק בן-צבי לחידוש היישוב היהודי בפקיעין, וסייע בהקמת המושב פקיעין חדשה[26]. כחלק מהנסיונות הוקם בבית הכנסת העתיק ובמבנה ששימש את יהודי פקיעין כבית ספר, סניף של ישיבת התפוצות מירושלים בסוף 1972. בסניף למדו כ-12 תלמידים, כולם עולים חדשים מארצות הברית[27].הישיבה נסגרה כעבור זמן קצר.

בשנות ה-2000 החלו עמותות יהודיות ברכישת בתים ביישוב על מנת ליישב בהם יהודים[28]. מנגד לניסיונות לקיים דו-קיום הצטברו עדויות להתנכלויות של החברה הדרוזית בפקיעין לחלק מהיהודים המתגוררים בה ולקבוצות המבקרות במקום[29].

באוקטובר 2007, פרצו עימותים קשים בכפר, בעקבות הצבת אנטנה סלולרית בפקיעין החדשה, כ-300 מטר מבתי הכפר. המגבר של האנטנה שהוצב בלול של תושב פקיעין החדשה הוצת. לטענת התושבים הקרינה מהמגבר גורמת לסרטן[30]. בעימותים נפצעו 31 תושבים מירי של המשטרה[31][32]. דו"ח הוועדה המשטרתית שחקרה את האירועים קבע כי הפיקוד והשליטה באירוע לקו בחסר[33], אך לא הוגשו כתבי אישום נגד שוטרים שפתחו באש באירוע[34].

דמוגרפיהעריכה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2018, מתגוררים בפקיעין 5,815 תושבים (מקום 215 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.8%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2017, לפקיעין דירוג של 5 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017) היה 86.7%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2016 היה 7,065 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,913 ש"ח).[35] 76% מאוכלוסיית פקיעין היא דרוזית, 22.3% נוצרים והיתר ערבים מוסלמים. עוד מתגוררות בכפר משפחות יהודיות ספורות.

הכפר מח'ול - בוקייעה אל ע'רביהעריכה

הכפר מח'ול, הנקרא באופן רשמי "בוקייעה אל ע'רביה" או "פקיעין המערבית", הוא כפר נוצרי המשתייך מוניציפלית לפקיעין ומצוי צפונית מערבית לפקיעין, במרחק כ-3 קילומטר. בין מח'ול לפקיעין נמצאת פקיעין החדשה. הכפר מח'ול הוקם על ידי תושבים נוצריים של פקיעין ונחשב לכפר הערבי היחידי שהוקם לאחר הקמת מדינת ישראל. הכפר החל בבית אחד שנבנה על ידי נעים מח'ול, שבנה בית על אדמתו ללא היתר בניה. בג"ץ הוציא צו ביניים שמנע את הריסת הבית ולאחר מכן הושגה פשרה וניתן למח'ול להמשיך לקיים את ביתו. בהמשך, בהשתדלות של נשיא המדינה יצחק בן-צבי, שהיה מקורב לאנשי פקיעין, ניתנו היתרי בנייה לעוד תושבים של פקיעין והכפר התפתח לכ-300 בתים בהם מתגוררים מעל 700 תושבים.[36][37]

אתרים בפקיעיןעריכה

 
בית "מורשת כהנים"
 
המערה בה התחבא הרשב"י ע"פ המסורת
 
בית הכנסת היהודי העתיק בפקיעין

בית הכנסת העתיק של פקיעיןעריכה

  ערך מורחב – בית הכנסת העתיק בפקיעין

בשנת 1873 (תרל"ג) שופץ ונחנך בית הכנסת במרכז הכפר, במימונו של יהודי מביירות בשם רפאל הלוי. כתובת המנציחה את תרומתו חקוקה על משקוף המבנה. המסורת המקומית מספרת שבית הכנסת הוקם במקום בית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה. בשנים 1926 ו-1930 התגלו בבית הכנסת שני לוחות אבן עתיקים אשר הוצבו בבית הכנסת בשימוש משני בעת הקמתו [דרוש מקור]. התברר כי אלו לוחות אבן מימי בית שני אשר היו ככל הנראה חלק מבית כנסת קדום [דרוש מקור]. על שני לוחות האבן תבליטים: באחד של מנורה ולמרגלותיה שופר ומחתה מצדה האחד ולולב מצדה השני. על לוח האבן השני תבליט שער מפואר ולצידו שני עמודים שמעליהם מעין קונכייה. מקובל להניח שהתבליט מתאר ארון קודש.

חזית בית הכנסת הופיעה על צדו האחורי של שטר 100 ש"ח הקודם, מכיוון שיצחק בן-צבי שדיוקנו מופיע על השטר, חקר בין היתר בספרו שאר ישוב את היישוב היהודי בפקיעין והיה פטרונו.

מערת הרשב"יעריכה

  ערך מורחב – מערת רבי שמעון בר יוחאי

על פי המסורת בפקיעין נמצאת מערה בה התחבאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו מפני הרומאים, ובה כתבו את ספר הזוהר.

כיום רוב המערה חסומה עקב מפולות וניתן להיכנס רק לתחילתה. רבים נוהגים לפקוד את המערה בהילולת הרשב"י ל"ג בעומר, ללמוד בה זוהר ולהדליק נרות. על פי המדרש עץ חרוב גדל ליד המערה ומעיין פרץ בסמוך לה כדי לספק את צורכיהם, עד היום קיים עץ חרובים ענק בפתח המערה. עד היום, המקום נחשב לקדוש גם בעיני תושביה הלא יהודיים של פקיעין. תושבי הכפר הנוצרים והדרוזים מכנים את המערה בשם “בני יעקב”. יהודים וערבים כאחד מניחים נרות, מטבעות ופכי שמן, בפתח המערה.[38]

קבר רבי יוסי דמן פקיעיןעריכה

 
הציון בפקיעין. יש המייחסים אותו לרבי יוסי דמן פקיעין, ויש לרבי יוסי בן לקוניא.

בשיפולי פקיעין נמצא קברו של התנא רבי יוסי דמן פקיעין, שנקרא על שם המקום. בספר הזוהר מובא שרבי יוסי דמן פקיעין נקבר בידי התנא אלעזר וה"חבריא". כיום מסביב לקבר יש גינות ירק ונובע מעין "אל-בלד".[39]

על פי המסורת, כל מי שהייתה לו התלבטות מיוחדת היה פוקד את הקבר ומבקש שיצליח בזכות הצדיק. האגדה מספרת שרבי אברהם (ראבה) תומא שהתגורר בפקיעין, ראה פעם פתח קטן במערת הקבר, תומא הכניס מקל כדי לבדוק את עומק המערה ומייד הרגיש שהמקל נמשך מידו. באותו לילה נגלה אליו הצדיק ואמר לו שמשום שהפריע לו באמצע תפילת שמונה עשרה, בנו ייפטר מן העולם, וכך היה.[40][41]

מסורת אחרת קושרת את מקום קבורתו של רבי יוסי דמן פקיעין עם קבר הממוקם ביער ביריה, בואכה צפת.[42] ולטענתם הקבר בפקיעין הוא של רבי יוסי בן לקוניא (חמיו של רבי אלעזר בן רשב"י).[43]

בית זינאתיעריכה

  ערך מורחב – בית זינאתי

בית זינאתי הוא אתר מורשת בפקיעין. אתר המורשת מספר על ההיסטוריה היהודית של פקיעין, ועל משפחת זינאתי שגרה ביישוב מתקופת חורבן בית שני (על פי הסברה).[44] סביב אתר המורשת נמצאים, בין היתר, מערת הרשב"י, בית הכנסת העתיק של פקיעין, הקשורים לסיפור המקום. במרכז המבקרים מתקיימות פעילויות רבות, כגון סיורים לכל המשפחה,מפגש עם מרגלית זינאתי שגרה במקום, מסיק זיתים והצגת תיאטרון.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פקיעין בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 הנתונים לפי טבלת יישובים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  3. ^ רן שפירא, גם הגליל היה כלקוליתי, באתר הארץ, 22 ביוני 2004
  4. ^ בדיקות DNA בשלדים בני 6500 שנה במערת קבורה בפקיעין חושפות את מוצא התושבים, 21 באוגוסט 2018, באתר הידען
  5. ^ http://www.zeevgalili.com/?p=13803 השתמרות שמות יישובים בארץ ישראל כבסיס לחקירת עברה. ד"ר יואל אליצור
  6. ^ יוחנן אהרוני, ארכאולוגיה של ארץ ישראל, שקמונה, 1978, עמוד 143
  7. ^ מלחמת היהודים, ספר ג' פרק ג' פסקה א'.
  8. ^ פסיקתא דרב כהנא, מהדורת בובר, דף פח ע"ב, ס"ק קה.
  9. ^ ראו: תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה א', בראשית רבה עט ח, מדרש אסתר רבה ג ד"ה "ממתים ידך ה'", תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'
  10. ^ שאר ישוב
  11. ^ רוזנצוייג, בלום תשס"ו, אוצר ישראל השלם, רסב
  12. ^ 12.0 12.1 מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 204.
  13. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 776.
  14. ^ יחיאל מיכל פינס, עזרת סופרים. שרידי עובדי אדמה מב"י הקודמים באה"ק., המליץ, 1 בפברואר 1886
  15. ^ יוסף לוריא, מכתב גלוי לחובבי הישוב, העולם, 8 בפברואר 1911
  16. ^ יצחק בן-צבי, תגליות בפקיעין, העולם, 24 ביוני 1930
  17. ^ רות בקי-קולודניאיך התגלו היהודים הקדומים של פקיעין, באתר הארץ, 5 ביוני 2014
  18. ^ יהודה לפידות, האצ"ל בחיפה האדומה
  19. ^ תושבי פקיעין חוזרים לאחוזתם , הבוקר, 6 בדצמבר 1942
  20. ^ פקיעין שוב פונתה, הצופה, 26 בינואר 1948
    טוביה כרמל, היא לא עזבה את פקיעין, מעריב, 7 בספטמבר 1966
  21. ^ בשיטות של איומים וטירור גוזלת הממשלה מפלחי פקיעין את אדמותיהם, קול העם, 31 באוגוסט 1953
    המושל הצבאי מאלץ את תושבי פקיעין להסכים לגזל קרקעותיהם, קול העם, 3 בספטמבר 1953
  22. ^ נחנך כפר פקיעין החדש, הבוקר, 16 בפברואר 1955
  23. ^ ישעיהו עשני, פקיעין במזל עליה, דבר, 29 בפברואר 1956
  24. ^ בפקיעין הוקמה מועצה, דבר, 3 במרץ 1958
  25. ^ הלל כהן, ערבים טובים, עמ' 197
  26. ^ נשיא המדינה על חידוש כפר פקיעין, דבר, 2 באוקטובר 1955
  27. ^ מנחם רהט, הוכרז על חידוש היישוב היהודי בפקיעין, מעריב, 1 בדצמבר 1972
    אהרון דולב, פקיעין מפחדת מיהודים, מעריב, 22 בדצמבר 1972
  28. ^ לילי גלילי, עמותות ימין מנסות לייהד את פקיעין, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2007
  29. ^ אחיה ראב"ד, הסיפורים מפקיעין: שנים של התנכלויות, באתר ynet, 31 באוקטובר 2007
    ג'קי חורי, תלמידי ישיבה התלוננו: הותקפנו בפקיעין, באתר הארץ, 14 במרץ 2008
  30. ^ ג'קי חורי, היהודים: אין פה בכלל קרינה; הערבים: יש יותר חולי סרטן, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2007
  31. ^ 31 פצועים במהומות בפקיעין, באתר גלובס, 30 באוקטובר 2007
  32. ^ יהונתן ליס, פאדי עיאדאת, ג'קי חורי, התושבים: התייחסו אלינו כמו מחבלים; השוטרים: ירינו כי נשקפה סכנה לחיינו, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2007
  33. ^ יהונתן ליסהוועדה לבדיקת אירועי פקיעין: הפיקוד והשליטה לקו בחסר, באתר הארץ, 20 בפברואר 2008
  34. ^ יהונתן ליס, ג'קי חורי, יואב שטרן, לא יוגשו כתבי אישום נגד שוטרים שפתחו באש באירועי פקיעין, באתר הארץ, 17 באפריל 2008
  35. ^ פרופיל פקיעין באתר הלמ"ס
  36. ^ יוסף אלגדי, אבן היסוד הראשונה של נעים, באתר הארץ, 29 בינואר 2003
  37. ^ ארנון מגן, גליל הגויים משווע ליהודים, דבר, 17 באפריל 1979
  38. ^ המערה, אתר פקיעין
  39. ^ [1]
  40. ^ [2]
  41. ^ רבי יוסף דמן פקיעין, מתוך "מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל"
  42. ^ אתר Mytzadik
  43. ^ להרחבה ראו ספר "מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל" בהוצאת אהלי צדיקים, כרך א', עמ' 70
  44. ^ ד"ר רבקה שפק-ליסק, פקיעין- הכפר בו שרדו משפחות יהודיות מימי בית שני עד ימינו