ויקיפדיה

טרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות בספורט

סקירת השתתפות טרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות בספורט

הפרדה מגדרית בין גברים לנשים היא הפרקטיקה הנהוגה בעולם הספורט. ספורטאים טרנסג'נדרים ואינטרסקס מאתגרים את החלוקה הבינארית לגברים ולנשים בספורט, ומאלצים את עולם הספורט לבחון מחדש את הנחות היסוד שלו על מין ומגדר, ולגבש עקרונות העוסקים בשילובם ובהדרתם[1].

ספורט הוא זירה חברתית ולכן הוא משקף תפיסות תרבותיות דיכוטומיות לגבי מין ומגדר, לפיהן קיימות רק שתי קטגוריות ביולוגיות שאדם יכול להשתייך אליהן (זכר או נקבה) וכי לכל קטגוריה ביולוגית יש את המגדר שלה (גבר הוא זכר ואישה היא נקבה)[2][3], אולם ספורטאים טרנסג'נדרים ואינטרסקסואלים נמצאים מחוץ לבינאריה המינית והמגדרית ולא ניתן לסווג אותם בקטגוריות אלו[4][5], ולכן הם מציבים את אחד האתגרים הגדולים ביותר לספורט המתבסס על עולם מושגים בינארי[6][7]. התפיסה הבינארית מציבה מגבלות גדולות להשתתפות ספורטאים טרנסג'נדרים ואינטרסקסואלים בספורט, שהתמודדו בעבר עם הדרה גלויה מגופי הספורט, אולם בזכות ביקורת גוברת מהקהילה המדעית ומגורמים נוספים, החלו גופי הספורט לגבש עקרונות העוסקים בזכאותם של ספורטאים אלו להתחרות[8].

הסוגיות הפרקטיות, הפוליטיות, המשפטיות והפילוסופיות שעוסקות בשילוב טרנסג'נדרים ואינטרסקסואלים בספורט זוכות ליותר ויותר הכרה[9], כאשר סוגיית זכאותם להתחרות, ואם כן תחת אלו תנאים, היא סוגיה מרכזית בשיח ונתונה במחלוקת[10][5][11]. ההתנגדות לשילוב טרנסג'נדרים ואינטרסקסואלים בספורט נשענת בעיקר על ערך ההוגנות, ולפיה שילובם פוגע בעקרון המשחק ההוגן בטענה שיש להם מאפיינים המעניקים להם יתרון לא הוגן מול היריבים שלהם. התמיכה לשילוב טרנסג'נדרים ואינטרסקסואלים בספורט נשענת בעיקר על ערך שוויון ההזדמנויות ואי האפליה תוך ביטול הטענה ליתרון לא הוגן. משום שההפרדה המגדרית בספורט מתבססת על ההנחה לפיה לגברים יש יתרון ספורטיבי משמעותי על נשים, כמעט לא קיים חשש לגבי יתרון לא הוגן בשילוב גברים טרנסג'נדרים בתחרויות גברים, ולכן רוב תשומת הלב והביקורת של קהילת הספורט, האקדמיה והציבור בנושא זה מתרכזות בנשים טרנסג'נדריות ובנשים אינטרסקסואליות שמתחרות בתחרויות נשים, משום שספורטאיות אלו עשויות להיתפס כספורטאיות בעלות יתרון פיזי משמעותי על פני היריבות שלהן[11][12][13].

עקרון המשחק ההוגן עריכה

עקרון המשחק ההוגן נחשב לאחד העקרונות הבסיסיים ביותר בספורט[14]. מטרתו של עיקרון זה היא להבטיח תנאי תחרות הוגנים וזאת כדי לקבוע לאיזה ספורטאי יש את המיומנות הגבוהה ביותר באותו ענף ספורט בו הוא מתחרה. כדי לבחון את המיומנות, יש לנטרל השפעות חיצוניות שעשויות להעניק יתרון לא הוגן. יישום של עיקרון זה כולל למשל איסור שימוש בממריצים, ואסדרה של שימוש אחיד לכלל הספורטאים במתקני ספורט, בטכנולוגיה ובציוד המשמשים לתחרויות. עיקרון זה הוא העיקרון שמנחה את גופי הספורט בבואם לבחון את נושא שילובם של טרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות בספורט[11].

הפרדה מגדרית בספורט עריכה

הפרדה מגדרית בספורט קיימת במשך מאה שנות קיומו של הספורט המודרני[15]. ההפרדה נשענת על תפיסות שמרניות לגבי מין ומגדר[9], ומטרתה להבטיח את עקרון המשחק ההוגן באמצעות מניעת יתרונות לא הוגנים[16][3].

ההפרדה המגדרית בספורט מבוססת על ההנחות הבאות:[17][2][10]

  1. בני האדם מתחלקים לשני מינים בלבד: זכר ונקבה.
  2. באופן אינהרנטי, גברים הם זכרים ונשים הן נקבות.
  3. מאפיינים ביולוגיים מעניקים לגברים יתרון משמעותי על פני נשים בספורט.
  4. החיסרון היחסי של הנשים ימנע מהן להשתתף בספורט, אלא אם יוקצה מרחב לנשים שבו ביצועיהן לא מושווים לגברים.
  5. תרחיש שבו נשים נעדרות מספורט הוא תרחיש רע משום שהדבר יפגע במעמדן החברתי.

רוב האנשים מקבלים את ההפרדה המגדרית מבלי להטיל בה ספק או להקדיש לה מחשבה, חרף העדויות המדעיות המצטברות לפיהן מין אינו בינארי ומגדר אינו תלוי במין[17][1], וההדרה מהספורט של ספורטאים שאינם מתאימים לשום קטגוריה מגדרית אינה נתפסת לרוב כאפליה אלא כמהלך תקין, טבעי ולגיטימי[2]. המחלוקת לגבי שילוב טרנסג'נדרים ואינטרסקסואלים בספורט קיימת רק משום שנהוגה הפרדה מגדרית[18][10] אולם משום שמין ומגדר אינם מושגים בינאריים, עולים קשיים לגבי תקפות ההנחות המבססות את ההפרדה המגדרית[10].

קיימים לפחות שישה קריטריונים שונים לאבחון מין: כרומוזומי מין (למשל XX ו-XY), הורמוני מין (למשל אסטרוגן וטסטוסטרון), גונדות מין (למשל שחלות ואשכים), איברי מין פנימיים (למשל בלוטת הערמונית ורחם), איברי מין חיצוניים (למשל פות ופין) ומאפייני מין משניים (למשל שיעור פנים, חזה מפותח וגובה צליל הקול)[19][5]. מאפיינים אלו עשויים להתבטא בשלל שילובים שונים (למשל אדם עם כרומוזום XY ופות או אדם עם מבנה כרומוזומלי של פסיפס), ולכן ההפרדה המוחלטת בין זכר לנקבה אינה אפשרית[2], ולא קיימת שום בדיקת מעבדה שיכולה לקבוע את המין של האדם[2]. לפי הפסיכולוג, ג'ון מוני, ההבדל בין זכר לנקבה אינו מוחלט אלא מדובר ברצף ביולוגי, וכל קו מפריד הוא עניין של הקשר[20].

שילוב טרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות בספורט עריכה

הטיעון ליתרון לא הוגן עריכה

אחת ההתנגדויות המרכזיות נגד שילובן של טרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות בתחרויות נשים היא הטענה לפיה לטרנסג'נדריות ולאינטרסקסואליות יש יתרון לא הוגן על פני יריבותיהן הסיסג'נדריות, משום שיש להן רמות טסטוסטרון גבוהות יותר ביחס לרמות הטסטוסטרון הטיפוסיות של המין הנקבי, ולכן שילובן יפגע בעקרון המשחק ההוגן[11]. טענה זו נשענת על ההנחה לפיה גברים עליונים על הנשים בספורט, משום שיש להם רמות טסטוסטרון גבוהות יותר, ולכן הביצועים הספורטיביים שלהם טובים יותר מהביצועים הספורטיביים של הנשים[21][13]. לפי התאחדות האתלטיקה הבינלאומית (ה-IAAF): "גברים בדרך כלל משיגים ביצועים טובים יותר מנשים בספורט משום שיש להם רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון, וזו הסיבה המרכזית, מסיבות של הוגנות, להפרדה מגדרית בספורט"[2]. כדי לשמור על עקרון המשחק ההוגן, רוב ארגוני הספורט הבינלאומיים שומרים על הפרדה מגדרית ברוב ענפי הספורט, והפרדה זו נתפסת כחשובה במיוחד בספורט העלית, בו מונח הרבה על הכף מבחינת כסף, יוקרה, קריירה, יחסים בינלאומיים וכן הלאה[1].

לאורך השנים, גופי ספורט בולטים, לרבות הוועד האולימפי הבינלאומי וה-IAAF סירבו לשלב ספורטאיות טרנסג'נדריות ואינטרסקס בתחרויות נשים משום החשש שמצבן הביולוגי מעניק להן יתרון לא הוגן על פני ספורטאיות עם רמות טסטוסטרון נקביות טיפוסיות[10]. חוק נגד אפליה מינית, שנחקק בבריטניה בשנת 1975, קיבל את עמדת גופי הספורט והתיר להם להדיר ספורטאים על בסיס מגדרי בטענה כי נשים נחותות מגברים בספורט[22]. גם החוק להכרה מגדרית שנחקק בפרלמנט הבריטי בשנת 2004, במטרה להגן על זכויות האדם של טרנסג'נדרים, קיבל את עמדת גופי הספורט והתיר להם להדיר טרנסג'נדרים מהספורט מטעמי שמירה על עקרון המשחק ההוגן ושמירה על ביטחון הספורטאים[23][8].

מול הטיעון ליתרון לא הוגן, עולות מספר סוגיות שעוסקות בניסיון לבחון את תקפותו:[11][24]

  1. האם אכן קיים קשר בין רמות גבוהות של טסטוסטרון לשיפור בביצועים הספורטיביים?
  2. האם לספורטאיות טרנסג'נדריות ואינטרסקס אכן יש רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון?
  3. אם כן, האם הדבר מקנה להן יתרון בביצועים הספורטיביים?
  4. אם כן, האם מדובר ביתרון לא הוגן?

הפער בין גברים לנשים בספורט עריכה

אחת ההנחות המרכזיות של גופי הספורט היא העמדה לפיה גברים עליונים על נשים בספורט משום שיש להם רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון. גברים בממוצע חזקים יותר, מהירים יותר וגבוהים יותר מנשים[11][25]. יש להם בממוצע יותר מסת שריר, פחות מסת שומן, סיבולת לב-ריאה טובה יותר וקיבולת ריאות גדולה יותר ביחס לנשים[25]. שיאי העולם של גברים עולים בממוצע על שיאי העולם של נשים ב-10%[26]. בשנת 2008, הפער בשיאי העולם בין גברים לנשים עמד על 17.2% בקפיצה לגובה, 22.6% בקפיצה במוט ו-37.4% בהטלת כידון לטובת הגברים[25]. גברים רצים בפער של 6.7% מהר יותר מנשים בריצת 100 מטר, ובפער של 12.5% מהר יותר בריצת 5000 מטר, וקיימת התפיסה לפיה לא סביר שנשים ידביקו אי פעם את הפער משום שכאשר מין אחד משתפר, כך גם המין השני[27]. עם זאת, הפער בין ספורטאי עלית לספורטאיות עלית הולך ומצטמצם[28]. נכון לשנת 2011, הנשים הטובות בעולם מסוגלות לרוץ, לשחות ולהחליק מהר יותר מהגברים הטובים בעולם שהתחרו לפני כמה עשרות שנים. בשנת 1988, פלורנס גריפית' ג'וינר, האישה המהירה ביותר בריצת 100 מטר באולימפיאדת סיאול, השיגה תוצאת זמן הנמוכה בשנייה אחת בלבד מזו של בן ג'ונסון, הגבר שרץ באותה אולימפיאדה הכי מהר בריצת 100 מטר (10:54 שניות לג'וניור מול 9:79 שניות לג'ונסון)[28]. משנת 1964, נשים הצליחו לצמצם את זמן ריצת המרתון שלהן ב-32%, בעוד גברים צמצמו אותו רק ב-4.2%. במחקר עולה הסברה לפיה אם ההתקדמות הזו תימשך, רצות עלית יוכלו להדביק את הפער עם רצי עלית כבר במהלך המאה ה-21[7]. מחקר שנערך באוניברסיטת אוקספורד בשנת 2004 בנושא ביצועי נשים וגברים באתלטיקה, מעריך כי אם נשים ימשיכו לצמצם את הפער בינן לבין הגברים באותו הקצב, אזי תוך 150 שנה, הנשים יעקפו את הגברים בתוצאות שלהן. המחקר מעריך כי נשים יוכלו לחצות ראשונות את קו הסיום כשהן מתחרות נגד גברים כבר משנת 2064[22][29].

טסטוסטרון ושיפור ביצועים ספורטיביים עריכה

לגברים יש בממוצע פי 10 יותר טסטוסטרון בדם מאשר בדמן של נשים, ולנשים בממוצע יש רמות אסטרוגן גבוהות יותר מרמות האסטרוגן בקרב גברים[30]. אף על פי שלשני המינים יש טסטוסטרון ואסטרוגן, הטסטוסטרון מכונה "ההורמון הגברי" והאסטרוגן מכונה "ההורמון הנשי", ולכן עולה ביקורת לפיה שימוש בטרמינולוגיה זו היא מטעה משום שהיא יוצרת הפרדה ביולוגית מלאכותית בין גברים לנשים[2]. למרות מחסור במחקר בתחום, קיים קונצנזוס לפיו רמות הטסטוסטרון הן הגורם החשוב ביותר שתורם לפער בביצועים בין גברים לנשים בספורט[5], אולם הקשר בין רמות גבוהות של טסטוסטרון לבין שיפור ביצועים בספורט טרם הוכח כהלכה[2][11], וייתכן כי הקשר בין טסטוסטרון לביצועים ספורטיביים הוא מורכב יותר מהאופן בו נהוג לתפוס אותו[2]. רמות טסטוסטרון לא מסוגלות לנבא איזה ספורטאי יפגין ביצועים טובים יותר. כמו כן, לספורטאים עם ביצועים טובים יותר אין בהכרח רמות טסטוסטרון גבוהות יותר[16]. מחקרים קליניים מראים כי טסטוסטרון, בין גורמים רבים נוספים, עוזר להגדיל את מסת השריר, את הכוח ואת הסיבולת ולכן הגיוני להניח שאדם עם יותר טסטוסטרון בדם יהיה בעל יתרון ספורטיבי מול ספורטאי עם פחות טסטוסטרון בדם, אולם אין זה המצב בהכרח ולא קיימת ראייה לפיה לספורטאים מוצלחים יותר יש רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון מספורטאים מוצלחים פחות[24]. אחת הדוגמאות לכך היא נשים אינטרסקס עם תסמונת אי רגישות מלאה לאנדרוגן (CAIS), שאף על פי שגופן לא מסוגל להגיב לטסטוסטרון שהן מייצרות (ולא מסוגל להגיב גם לסטרואידים אנאבוליים ממקור חיצוני), הן זוכות לייצוג יתר בקרב ספורטאיות עלית (לפי הערכות, לאחת מכל 1500 ספורטאיות יש תסמונת אי רגישות לאנדרוגן, לעומת יחס של אחת מכל 60,000 באוכלוסייה הכללית)[12][24][2][31].

מחקרים גדולים שחקרו את ההשפעה של רמות הטסטוסטרון בקרב ספורטאי וספורטאיות עלית הגיעו למסקנות סותרות. מחקר שבחן 693 ספורטאי וספורטאיות עלית מ-15 ענפי ספורט שונים מצא כי רמות הטסטוסטרון של ספורטאי וספורטאיות העלית שונה מטווח הטסטוסטרון הרגיל בקרב נשים וגברים שאינם ספורטאי עלית, ולמעשה נמצאה חפיפה בין רמות הטסטוסטרון בקרב הספורטאיות והספורטאים: ל-13.7% מספורטאיות העלית היו רמות טסטוסטרון מעל הטווח הנשי הטיפוסי, ו-4.7% מספורטאיות העלית היו בתוך הטווח הטיפוסי של גברים. כמו כן, ל-16.5% מספורטאי העלית היו רמות טסטוסטרון מתחת לטווח הטיפוסי של גברים, וכ-1.8% אחוז מהם היו בטווח הטיפוסי של נשים. בשנת 2011, ה-IAAF פרסם מחקר שביצע על 849 ספורטאיות עלית. המחקר מצא כי רק ל-1.5% מהספורטאיות יש רמות טסטוסטרון שנמצאות מעל הטווח הנשי הטיפוסי (זאת בניגוד לאותן 13.7% ספורטאיות מהמחקר הקודם)[32]. ממחקר נוסף שנערך על 650 ספורטאיות וספורטאים אולימפיים עלה כי ל-5% מהספורטאיות היו רמות טסטוסטרון בטווח הנחשב גברי, ולכ-6% מספורטאים היו רמות טסטוסטרון בטווח שנחשב נשי. נתונים אלו מציעים כי רמות טסטוסטרון אינן יכולות להיות סימן זיהוי למין ולא ליכולות ספורטיביות[33][34]. לפי מחקר משנת 2014 שבדק 845 ספורטאיות עלית: "אין ראיה מדעית ברורה שרמות גבוהות של טסטוסטרון אצל נשים יכולות לקבוע את הביצועים שלהן בספורט"[32][35], ומחקר משנת 2017 שנעשה בשתי אליפויות עולם באתלטיקה מצא כי נשים עם רמות טסטוסטרון גבוהות יותר הפגינו ביצועים טובים יותר (בריצת 400 מטר נרשם פער של 2.7%, בריצת 800 מטר משוכות נרשם פער של 1.8%, בריצת 400 מטר משוכות נרשם פער של 2.8%, ביידוי פטיש נרשם פער של 4.5% ובקפיצה במוט נרשם פער של 2.9%)[5].

בנוסף, ייתכן כי הטסטוסטרון משפיע באופן שונה על גברים מאשר על נשים. כמעט כל המחקרים בנושא טסטוסטרון וביצועים ספורטיביים התבצעו על גברים, והמידע על טסטוסטרון וביצועים ספורטיביים בקרב נשים הוא מאוד מוגבל. באליפות העולם באתלטיקה בשנת 2009, הייתה חפיפה בזמנים של הגברים והנשים בריצת 100 מטר ועד ריצת המרתון (למעט ריצת 10,000 מטר). בנוסף, חסר מידע לגבי ההשפעות שיש לטסטוסטרון ברמה האישית על כל ספורטאי[24], וקיים קושי למדוד רמות טסטוסטרון משום שהן משתנות בהתאם לגורמים שונים: גיל, חשיפה להורמונים אחרים כמו אסטרוגן, שעת היום, לפני או אחרי תחרות, מצבי שגרה, בזמן מחזור ומשוב חיובי מהמאמן יכול אף להכפיל אותן[32][2][16]. הביואתיקנית, קתרינה קרקזיס (Katrina Karkazis), טוענת כי קיימת מיתולוגיה רבה בכל הקשור להשפעת הטסטוסטרון על הביצועים הספורטיביים, וכי טסטוסטרון הוא רק גורם אחד מני רבים המשפיע על הביצועים הספורטיביים, ולכן לבידודו כגורם המכריע - איך ערך רב[24]. מנגד, העמדה לפיה רמות טסטוסטרון גבוהות מובילות ליתרון בביצועים ספורטיביים היא העמדה הרווחת בעולם הספורט, ולפיה גופי הספורט מגבשים רגולציות בנושא שילוב טרנסג'נדרים ואינטרסקסואלים בספורט.

יש הטוענים שלנשים טרנסג'נדריות המקבלות טיפול הורמונלי אין יתרון על סיסג'נדריות.[26][36][21][18] מחקרים שונים לאורך השנים מצאו השפעות שונות של טיפול הורמונלי על מסת שריר ודחיסות עצם. לפי חלק מהסקירות, לאחר שנה של טיפולים הורמונליים, מסת השריר יורדת באופן משמעותי, רמות הטסטוסטרון והאסטרוגן של נשים טרנסג'נדריות נמצאות בטווח ההורמונלי הנקבי הטיפוסי,[25] והביצועים דומים לשל סיסג'נדריות.[37][38] סקירות אחרות מצאו כי ישנה השפעה חלקית,[39] ואילו סקירות אחרות מצאו שהירידה במסת השריר היא מינימלית בלבד לאחר שנה של טיפולים. בהתאם, נטען שהשאלה על מתן אפשרות לטרנסג'נדריות להתחרות בספורט נשים צריך להבחן לכל ענף ספורט בנפרד.[40] בשנת 2015, קבע הוועד האולימפי הבינלאומי כי יש לאפשר לנשים טרנסג'נדריות להתחרות בקטגוריית הנשים, לאחר שנה אחת של טיפולים הורמונליים.

מחסור בנתונים עריכה

אחת הבעיות העיקריות עם קביעת קיומו או אי-קיומו של יתרון לנשים טרנסג'נדריות בספורט הוא חוסר בנתונים איכותיים.[41][36] מרבית המחקרים בנושא נעשו על טרנסג'נדריות שאינן ספורטאיות, ואלו שנעשו על טרנסג'נדריות ספורטאיות לא מצאו יתרון על ספורטאיות סיסג'נדריות,[37] אך הם נעשו עם מדגם קטן מאוד ושאינו בהכרח מייצג.[38][42]

ישנה גם השאלה האם, בהנחה וישנו יתרון לספורטאיות טרנסג'נדריות, עדיין תתאפשר "תחרות משמעותית" ביניהן לבין ספורטאיות סיסג'נדריות. כלומר, האם יתרון שכזה, אם קיים, דומה יותר ליתרון של שחקני בייסבול שמאליים על שחקנים ימניים, שביניהם תתאפשר תחרות, או לזה של מתאגרפים במשקל כבד על מתאגרפים במשקל קל, שם לא אפשרית "תחרות משמעותית" וישנה הפרדה לפי קבוצת משקל.[41]

אינטרסקסואליות ובדיקות לאימות מין עריכה

בשנות השלושים של המאה העשרים, החל להתעורר חשד להונאות ספורט לפיו גברים מתחזים לנשים כדי לגרוף הישגים, ולכן, בשם הרצון לשמור על עקרון המשחק ההוגן, החלו גופי הספורט לבצע בדיקות לאימות מין במטרה לתפוס גברים המתחזים לנשים. אי לכך, בדיקות לאימות מין נערכו לנשים בלבד[4][22]. עד שנות החמישים, נערכו בדיקות לאימות מין באמצעות בחינה חזותית שטחית של הספורטאיות וכן באמצעות בדיקת מסמכים המאשרים את המין (אישור מרופאים וכדומה). בשנות הששים, עם עליית החשד להונאות התחזות בספורט, פנו גופי הספורט אל המדע כדי שיספק להם בדיקה אובייקטיבית להבחנה בין זכרים לנקבות, אולם כבר אז חוקרים מדיסציפלינות שונות (גנטיקאים, אנדוקרינולוגים, פסיכולוגים, אנתרופולוגים וסוציולוגים) החלו לתאר את המין והמגדר כמושגים גמישים[17][28]. בין השנים 1968–1998 נערכו בדיקות לאימות מין באמצעים קליניים ומדעיים שונים, אולם אף בדיקה לא הצליחה בוודאות לקבוע את מין הספורטאית. כאשר ספורטאית נכשלה בבדיקה לאימות מין – כל ההישגים והמדליות שלה עלולים היו להישלל ממנה וכן ניתן היה לשלול ממנה לצמיתות את זכאותה להתחרות ובכך להביא לסוף הקריירה הספורטיבית שלה. כמו כן, נשללה ממנה גם זהותה המגדרית[28]. אף על פי שלא קיים סימן ביולוגי אחד שבאמצעותו ניתן לקבוע אם אדם הוא זכר או נקבה באופן מוחלט[24], בדיקות לאימות מין התבססו על ההנחה לפיה קיימות רק שתי צורות קבועות לגוף האנושי: זכר או נקבה, מבלי לקחת בחשבון אפשרות של התמיינות מינית שונה (DSD). בינאריות זו נתפסת כסדר הטבעי ולכן כאפשרות היחידה, והיא אינה מאפשרת מופעים נוספים של מין ומגדר[28].
לאורך השנים, בדיקות לאימות מין כונו בשמות שונים כגון: Gender verification ,Femininity checks ,Sex testing, Femininity testing ו-Gender test. שימוש במונחים 'מין' ו'מגדר' כמונחים נרדפים מעיד על תפיסה לפיה המין והמגדר כרוכים זה בזה ובלתי ניתנים להפרדה זה מזה[28].

 
זדנק קובק - 1936
 
האתלט האינטרסקס מארק ווסטון בשנת 1936 - בטרם השלמת הניתוח להתאמה מגדרית.

בשנת 1932, באולימפיאדת לוס אנג'לס, בייב דידריקסון הייתה לספורטאית הראשונה שעוררה חשד שהיא למעשה גבר[33]. בשנות השלושים, אוורי ברנדג' (לימים, הנשיא החמישי של הוועד האולימפי) קרא לכינון בדיקות סיסטמטיות וגורפות לאימות מין וטען שכל ספורטאית חייבת להצטייד באישור שהיא אישה. עוד טען כי: "הרמאפרודיטים וספורטאים עם מין עמום מתחרים בקטגוריה של נשים, ויש לבדוק את כל הנשים לפני התחרות כדי להבטיח שהן נשים אמיתיות"[14]. באומרו זאת, התכוון לשני הספורטאים, זדנק קובק ומארק ווסטון, כדי להראות שקיימת בעיה בתחרויות נשים בספורט[43][17]. האתלט הצ'כוסלובקי, זדנק קובק (שהיה ידוע בשם זדנקה קובקובה), קבע שיאי עולם בקפיצה לגובה ובקפיצה לרוחק בתחרויות אתלטיקה לנשים. בשנת 1935 או בשנת 1936 ביקש מהרשויות שיכירו בו כגבר ופרש מעולם הספורט[43]. האתלט הבריטי, מארק ווסטון (שהיה ידוע בשם מארי ווסטון), נולד כאינטרסקס עם איברי מין נקביים וזכריים והוחלט לגדלו כילדה. בשנות העשרים, כשהיה מוכר כאישה, היה חבר נבחרת בריטניה באתלטיקה וזכה לכינוי The Devonshire Wonder בגלל הישגיו יוצאי הדופן. לאחר שנת 1934, החל לעבור מספר ניתוחים להתאמה מגדרית, שינה את שמו למארק ופרש מעולם הספורט. כשהעיתונות סיקרה את המקרה שלו, נכתב שמארק לא היה מודע ליתרון לא הוגן שיש לו על המתחרות שלו, והמקרה מוסגר כטעות ולא כהונאה. היסטוריונית רפואת הספורט, ונסה הגי (Vanessa Heggie), טוענת כי בעוד מקרים דומים ממדינות קומוניסטיות מוסגרו כהונאות מגדריות, מקרים מהמערב מוסגרו כטעויות[43].

 
סטלה וולש (מימין) והלן סטיבנס (משמאל) באולימפיאדת ברלין, 1936.

החשד נגד הלן סטיבנס עריכה

בשנת 1936, האתלטית האמריקאית, הלן סטיבנס, זכתה במדליית זהב בריצת 100 מטר לנשים באולימפיאדת ברלין וקבעה שיא עולם בתוצאת זמן של 11.5 שניות (שיא זה נשמר במשך 19 שנים). הישג זה יצר מחלוקת לגבי המין שלה, משום שבאותה העת, מעטים סברו שאישה מסוגלת לרוץ מהר כל כך. היא הואשמה בכך שהיא למעשה גבר המתחזה לאישה, ונאלצה לעבור בדיקה לאימות מין על ידי גורמים גרמניים. את הבדיקה, שכללה בחינה של איברי מינה, היא עברה בהצלחה[43][22][6].

 
סטלה וולש - 1938

המקרה של סטלה וולש עריכה

האצנית הפולנייה, סטלה וולש, התחרתה בריצת 100 מטר לצד הלן סטיבנס באולימפיאדת ברלין, וסיימה במקום השני, זאת לאחר שבאולימפיאדה הקודמת זכתה בריצה זו במדליית זהב[43][22]. לאחר שסטיבנס ניצחה אותה, וולש הייתה בין האנשים שהאשימו את סטיבנס בפומבי שהיא גבר המתחזה לאישה[6]. בשנת 1947, וולש קיבלה אזרחות אמריקאית, ובשנת 1951, היא פרשה מספורט תחרותי[43]. בשנת 1980, כשהייתה בחניון של מרכז קניות בקליבלנד, נקלעה לקרב יריות במהלך שוד ונהרגה מכדור תועה. הנתיחה שבוצעה בה לאחר המוות גילתה כי וולש הייתה אינטרסקס עם פסיפס. היו לה כרומוזומי מין נקביים וזכריים, וכן איברי מין נקביים וזכריים. המוניטין שלה כאתלטית הוכתם והעיתונות התייחסה אליה בעוינות עם כותרות פוגעניות כמו 'Stella was a Fella'[22]. התגלית בדבר היותה אינטרסקס נודעה בדיוק בזמן בו הייתה מחלוקת בנושא זה באולימפיאדת מוסקבה. לאחר שהתגלה שסטלה הייתה אינטרס, עלתה הדרישה לשלול ממנה את ההישגים והמדליות, אולם הוועד האולימפי הבינלאומי סירב בטענה כי וולש לא הפרה את הכללים ופעלה בתום לב. למרות זאת, וולש נכנסה לנרטיב ההונאות המגדריות ונתפסת לעיתים כרמאית[43][6]. סרט דוקומנטרי אודותיה בשם Stella Walsh יצא לאקרנים בשנת 2014[44].

 
היינריך רטיין כשהיה מוכר כדורה רטיין - 1937

המקרה של היינריך רטיין עריכה

היינריך רטיין היה אתלט גרמני אינטרסקס שנולד, על פי דיווחים, עם איברי מין זכריים ונקביים[19], והוריו גידלו אותו במשך כל חייו כילדה בשם דורה. בשנת 1936, כשהיה בן 17, התחרה באולימפיאדת ברלין בתחרות קפיצה לגובה לנשים ודורג במקום הרביעי[22]. בשנת 1938, הוא החליט לחיות את המשך חייו כגבר, ושינה את שמו מדורה להיינריך[17]. בשנת 1957, טען שפקידי המשטר הנאצי אילצו אותו לקשור את איבר מינו הזכרי כדי להתחרות כאישה באולימפיאדת ברלין[43][1], אולם מדובר ככל הנראה במיתוס[17], ושילובו בקטגוריית הנשים נבע ככל הנראה מבלבול ומחוסר וודאות של הרשויות הגרמניות ולא מקונספירציה[43][45]. בשנת 2009, יצא לאקרנים הסרט העלילתי ברלין 36 על אודות הסיפור של רטיין[46].

כינון בדיקות לאימות מין על רקע המלחמה הקרה עריכה

כבר באולימפיאדת ברלין התקיימו בדיקות לאימות מין אולם הן היו על בסיס פרטני (כמו במקרה של הלן סטיבנס)[2], ובאופן כללי, הבדיקות לאימות מין שהתקיימו בשנות השלושים לא היו סיסטמטיות אלא אקראיות[24]. בשנות הארבעים, החלו בדיקות לאימות מין להתבצע באופן סיסטמטי[43], כאשר בשנת 1946 ה-IAAF חייב את הספורטאיות לעבור בדיקה ויזואלית שכללה בחינה של המראה החיצוני (עיצוב השיער ואופן הלבוש) ובנוסף היה עליהן להציג מסמך רפואי שמאשר שהן נשים, כשנציגי ה-IAAF בודקים שהשם במסמך הוא שם אופייני לאישה[43][2]. בשנת 1948, לקראת אולימפיאדת לונדון, הוועד האולימפי הבינלאומי גיבש לראשונה מדיניות לבדיקות אימות מין לפיה נשים חייבות להוכיח שהן נשים, והבדיקות כללו בחינה של עיצוב השיער והלבוש, וכן בחינה של מסמכים רפואיים רשמיים[24][17]. בשנת 1950 פוקייה דילמה הושעתה לצמיתות לאור סירובה לעבור בדיקה.

באמצע המאה העשרים, על רקע המלחמה הקרה, הפך הספורט למעין זירת קרב בה המדינות שאפו להפגין את העליונות שלהן על המדינות האחרות, ולניצחון במדליות החלה להיות חשיבות פוליטית רבה[3][43]. הרצון לנצח הוביל להונאות בספורט (למשל שימוש בסמים)[43], והחשדות בין המדינות התגברו עד כדי כך שהן לא יכלו יותר לסמוך על הדיווחים אחת של השנייה בנוגע לבדיקות אימות מין שכל מדינה ביצעה לספורטאיות שלה לקראת תחרויות בינלאומיות[17]. בשנות הששים, התעוררו שמועות לפיהן האתלטיות שמייצגות את ברית המועצות הן למעשה גברים שמתחזים לנשים וזאת כדי לצבור כמה שיותר מדליות במסגרת מאמצי המלחמה הקרה[33]. שגשוג הספורטאיות מהגוש המזרחי היווה מקור לדאגה רבה במערב שהחל לחפש דרכים אובייקטיביות וגורפות לבדיקות לאימות מין. ההצדקה לבדיקות אלו נשענה על הנחות סטריאוטיפיות לפיהן נשים שריריות הן למעשה גברים המתחזים לנשים[43][3]. אף על פי שהחשד היה בעיקר כלפי נשים מהגוש המזרחי, עלו לעיתים גם חשדות נגד נשים מהמערב. בשנת 1960, במסגרת אולימפיאדת רומא, שתי ספורטאיות טענו כי אחת מחברות הנבחרת הבריטית היא למעשה גבר[17].

מצעדי העירום עריכה

בשנות הששים, לגופי הספורט אבד האמון באישורים שסיפקו רופאי המשפחה לספורטאיות, והם החליטו לבצע בדיקות לאימות מין בצורה מסודרת וקפדנית יותר[43]. בשנת 1966, במסגרת אליפות אירופה באתלטיקה שנערכה בבודפשט, ה-IAAF החל לבצע בדיקות ויזואליות בעירום שכללו בדיקה גינקולוגית לבחינת איברי המין וכן בחינת תכונות מין משניות כגון שיעור הגוף וגודל החזה. בדיקות אלו כונו 'מצעדי העירום' משום שהספורטאיות נאלצו לצעוד ערומות מול שורה של בוחנים וכן בשל אופיים שנתפס כמשפיל וכמבזה[24][19][1]. 6 ספורטאיות סירבו לעבור את הבדיקה, והקריירה הספורטיבית שלהן הסתיימה. ספורטאית אחת מתוך השש סירבה לעבור את הבדיקה בטענה כי בדיקה זו מנוגדת לאמונתה הדתית, ארבע הספורטאיות הנוספות לא סיפקו הסבר[31][12], והאתלטית הפיליפינית, מונה סולימאן, סירבה לעבור את הבדיקות בטענה שחלתה בשפעת ולכן היא החליטה לפרוש מהתחרות. הציבור ופקידי הספורט פקפקו בגרסתה והביעו ספקות לגבי המגדר שלה. במגזין הספורט ספורטס אילוסטרייטד נכתב: "עדיין נותרה השאלה, האם מונה היא פיליפינית או פיליפיני?". סולימאן חזרה לארצה תחת עננה כבדה של חשד, והקריירה הספורטיבית שלה הוכתמה[47].‏ 243 ספורטאיות עברו את הבדיקות הללו בהצלחה ולא דווח רשמית על מקרים חריגים[6], אולם מתיאורי האתלטית, מרן סידלר, את חוויית הבדיקה, עולה כי היו ספורטאיות שנכשלו: "הם העמידו אותנו בטור מחוץ לחדר. בחדר ישבו שלושה רופאים מאחורי שולחן. היית צריכה להיכנס ולהתפשט והם בחנו אותך בזמן שאת ממתינה לאישור שאת בסדר. בזמן שעמדתי בטור, אני זוכרת שאחת האצניות, קטנה ורזה, יצאה מחדר הבדיקות רועדת, מזיזה את ראשה ימינה ושמאלה ואומרת: נכשלתי בבדיקה כי החזה שלי קטן. הם אמרו שאני לא יכולה לרוץ ושאני צריכה לחזור הביתה"[43].

מבדקים פולשניים יותר, שכללו מישוש, נערכו בשנת 1966 בג'מייקה במסגרת משחקי חבר העמים הבריטי. במבדקים אלו, הספורטאיות לא קיבלו הסבר מקדים לגבי אופי הבדיקה[31]. האתלטית, מרי פיטרס כתבה באוטוביוגרפיה שלה משנת 1974 על חוויית הבדיקה לאימות מין שנערכה לה לקראת משחקים אלו: "זו הייתה החוויה הכי גסה ומשפילה שעברתי בחיים שלי. הורו לי לשכב על הכורסה ולהרים את הרגליים שלי. קבוצה של רופאים בחנו ומיששו אותי. הם כנראה חיפשו אשכים מוסתרים. הם לא מצאו דבר ואני עזבתי"[17][31]. 'מצעדי העירום' נערכו גם במשחקים הפאן-אמריקאים בשנת 1967[43]. הספורטאיות חוו את הבדיקות האלו כגסות, פולשניות, משפילות ולא הוגנות, והובילו את גופי הספורט לחשוב על דרכים אחרות לאמת מין. בשנת 1967, לאחר ביקורת רבה, מצעדי העירום בוטלו[1][24].

בדיקות גופיף בר עריכה

אף על פי שאינטרסקסואלים הם אנשים בריאים שמסוגלים אף להגיע להישגים בספורט עלית, בשנות הששים, האינטרסקסואליות נתפסה כמצב פתולוגי שדורש טיפול[14]. בכנס הוועד האולימפי שנערך בשנת 1937, הרופא ז'אק טייבו (Jacques Thiebault), חבר הוועדה הרפואית של הוועד האולימפי, התייחס לאינטרסקסואלים כאל "יצורים היברידים" וטען כי על הרפואה לעזור להם מבחינה טיפולית, ואם הדבר לא אפשרי אז לכל הפחות לעזור להם לקבל את גורלם כמו שהרפואה נוהגת לעשות עם אנשים שחולים בכל מחלה אחרת. טייבו הוסיף ואמר: "אלו המתקראים 'נשים' קוטפים הישגים, ובמקודם או במאוחר, הנציגות האמיתיות של המין החלש ירגישו מרומות וידרשו את השיאים הנשיים לעצמן". הוועד האולימפי וה-IAAF חיפשו דרך אובייקטיבית לבצע בדיקות לאימות מין בטענה כי הדבר נדרש על מנת להגן על הנשים ה"אמיתיות"[14]. בשנת 1967, ה-IAAF החליט לאמץ שיטה חדשה לבדיקת אימות מין שפותחה בשנות החמישים שנקראה גופיף בר (Barr Body)‏[17][2]. בדיקה זו לא כללה בחינה ויזואלית וגינקולוגית של הספורטאית, אלא במסגרתה נלקחה דגימת רוק או דגימת שיער מהספורטאיות במטרה לגלות השתקה של כרומוזום X‏[14]. שיטה זו נשענה על ההנחה לפיה לנשים יש כרומוזומי מין XX ולגברים יש כרומוזומי מין XY‏[43][17]. בשנת 1967, נציג הוועד האולימפי הצהיר בעיתון: "הוכח מדעית שאין דבר כזה הרמאפרודיט. אדם נולד זכר או נקבה ונשאר במין הזה"[2][17], ובאותה השנה, גם הוועד האולימפי הבינלאומי החליט לזנוח את מצעדי העירום לטובת בדיקת גופיף בר. בדיקות לאימות מין הראשונות שנערכו בשיטה זו, התקיימו במסגרת ניסוי בשנת 1968, לקראת אולימפיאדת גרנבול[43]. במהלך בדיקות ניסיוניות אלו, כל אחת מחמש ספורטאיות נבדקה בשיטת גופיף בר. הבדיקות התקבלו באהדה, ונציג הוועד האולימפי הציע לבדוק את הנשים שהצורך לבדוק אותן הוא הכי "ברור לעין" (כלומר, לבדוק נשים גדולות ושריריות שנשיותן אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת הנשיות המערבית). הביקורות מנגד טענו שהבדיקות שרירותיות והרבה נשים לא נבדקות[3]. באולימפיאדת מקסיקו סיטי, שנערכה באותה השנה, שיטה זו אומצה רשמית על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי[1][2], וכל הספורטאיות, ללא יוצא מן הכלל (781 במספר) נדרשו לעבור את הבדיקה[3]. כל ספורטאית שעברה את הבדיקה הזו בהצלחה, קיבלה תעודה שנקראה 'כרטיס נשיות' (באנגלית: 'Femininity card') המאשרת את היותה נקבה, ועל הספורטאית חלה החובה להציג אותה בכל התחרויות הבינלאומיות הבאות שלה, כתנאי להשתתף בתחרות[31][28][48].

 
אירינה וטמרה פרס - 1964

בשנת 1968, כאשר הבדיקות לאימות מין החלו להיות סיסטמטיות וגופי הספורט חייבו את כל הספורטאיות (למעט אן, הנסיכה המלכותית[49]) לעבור אותן, האחיות הסובייטיות היהודיות אירינה וטמרה פרס פרשו במפתיע מעולם הספורט, זאת לאחר שגרפו יחדיו 26 שיאי עולם ושש מדליות אולימפיות בענף האתלטיקה. היעלמותן מזירת הספורט, בדיוק בתזמון הזה, הובילה לחרושת שמועות לפיהן האחיות פרס הן למעשה גברים המתחזים לנשים שהחליטו לפרוש מהספורט ברגע שהבינו שלא יוכלו לעבור את הבדיקות לאימות מין[1][22][43]. הן כונו במערב בלעג 'האחים פרס', וכשנשאלו לגבי פרישתן, הכחישו שהיא נובעת מהבדיקות לאימות מין[14].

בדיקות גופיף בר ספגו ביקורות מהקהיליה המדעית כבר מהיום הראשון ליישומן[43]. נשים עם תסמונת טרנר, להן רק כרומוזום X אחד, או נשים אינטרסקס עם תסמונת אי רגישות לאנדרוגן (AIS) להן יש כרומוזומי מין XY לא זוהו בבדיקה זו כנשים על אף הגנוטיפ הנקבי שלהן, וגברים עם תסמונת קליינפלטר (להם יש תבנית כרומוזומים XXY) היו יכולים לעבור את הבדיקה הזו בהצלחה ולהתחרות כנשים, על אף הגנוטיפ הזכרי שלהם[1][24][20]. לאורך השנים, נשים אינטרסקס עם AIS נכשלו בבדיקת גופיף בר משום שיש להן כרומוזום XY, אולם גופן עמיד לטסטוסטרון כך שלא הייתה קיימת שום הצדקה לחשש ליתרון לא הוגן[14][1]. למרות הביקורות, הוועד האולימפי הבינלאומי דבק בבדיקות אלו, ולהחלטה זו הייתה השפעה גדולה על עולם הספורט ועל גורלן של ספורטאיות משום שהוועד האולימפי הבינלאומי נחשב לאחד מגופי הספורט המשפיעים בעולם, וגופי ספורט רבים הלכו בעקבותיו ואמצו שיטה זו גם בתחרויות שלהם[17][43].

הפסילה של אווה קלובוקווסקה עריכה

 
אווה קלובוקווסקה - 1964

מאז שנכנסה ליישום, בדיקת גופיף בר הייתה השיטה היחידה לפיה הוחלט למי תינתן הזכות להתחרות. כשספורטאיות נכשלו בבדיקה זו, לא נעשו להן בדיקות נוספות לאימות המין, והספורטאיות שנכשלו בבדיקה, שהיו המומות ונבוכות מהממצאים, העדיפו לפרוש מהתחרות בשקט במקום לערער ולדרוש בדיקות נוספות ובכך לחשוף את מצבן[2]. הספורטאית הראשונה שנכשלה באופן רשמי בבדיקות לאימות מין היא האתלטית הפולנייה אווה קלובוקווסקה[43]. בשנת 1966, במסגרת אליפות אירופה באתלטיקה שנערכה בבודפשט, קלובוקווסקה עברה בהצלחה את הבדיקה הגינקולוגית לאימות מין בה נמצא כי יש לה איבר מין נקבי. בשנת 1967, ביצעו בה בדיקה לאימות מין בשיטת גופיף בר והיא נכשלה בה, לאחר שהתגלה שיש לה פסיפס (XX/XXY)‏[1][6][14]. הרופאים טענו כי יש לה כרומוזום אחד יותר מידי כדי להיות מוגדרת כאישה עבור תחרויות ספורט[1]. עקב הכישלון בבדיקה, שיא העולם שלה בריצת 100 מטר נמחק מהרשומות, כל ההישגים והמדליות שצברה נשללו ממנה, וכן נשללה ממנה לצמיתות הזכות להתחרות בתחרויות בינלאומיות[31][1]. אף על פי שמדיניות הבדיקות הבטיחה שמירה על סודיות, תוצאות בדיקתה הודלפו והיא הושפלה בציבור. קלובקווסקה אמרה: "אני יודעת מי אני ומה אני מרגישה. זה מכוער ומטופש לעשות לי דבר כזה"[28]. בגיל 21, בלי אישור להתחרות בספורט עלית, הקריירה שלה הגיעה אל סופה והיא נאלצה לפרוש מעולם הספורט. שנה לאחר מכן, דווח כי היא נכנסה להריון וילדה[47][14][31].

בשנת 1972 לערך, מספר שנים לאחר שבדיקות גופיף בר נכנסו ליישום, נשיא הוועד האולימפי, אוורי ברנדג', הביע סיפוק משיטה זו וטען כי מאז שהבדיקות הללו נכנסו ליישום – הספורטאיות נראות נשיות יותר[14]. אף על פי שהבדיקות לאימות מין היו קיימות בין השנים 1968–1998, בשנים אלו עדיין היו שמועות על גברים שמתחזים לנשים. באולימפיאדת מינכן בשנת 1972, נבחרת הנשים של דרום קוריאה בכדורעף טענה שבנבחרת הנשים של צפון קוריאה בכדורעף משתתף גבר שעזר להן לזכות במדליית הארד. באולימפיאדת מוסקבה בשנת 1980, החובשים האולימפיים טענו כי הרופאים הסובייטים לא שוללים מנשים שנכשלו בבדיקות לאימות מין את הזכאות להתחרות. באותה השנה מתה האתלטית סטלה וולש - מאורע שהגביר את החשדות וחיזק את ההצדקות לבדיקות לאימות מין[47].

הפסילה של מריה פטינו עריכה

בשנת 1983, במסגרת אליפות העולם באתלטיקה, האתלטית הספרדייה, מריה פטינו, עברה את הבדיקה לאימות מין בהצלחה וקיבלה תעודת נשיות[17]. בשנת 1985, במסגרת משחקי אוניברסיאדת קובה, נאלצה לעבור שוב את הבדיקות לאימות מין משום ששכחה את תעודת הנשיות שלה בבית. לא הייתה לה שום סיבה לחשוש שהיא לא תעבור את הבדיקה משום שלא הייתה לה שום אינדיקציה למצבה האינטרסקסואלי[1], ובבדיקה זו היא נכשלה[17][47]. המאמן שלה ייעץ לה לזייף פציעה וכך לפרוש בשקט מהתחרות בלי לחשוף את מצבה לתקשורת, וכך אכן עשתה. בשנת 1986, היא רצתה להתחרות באליפות ספרד לאתלטיקה. הרופא שלה הציע לה לא להתחרות אלא לזייף פציעה חמורה כדי לפרוש מעולם הספורט לצמיתות, אולם פטינו, שגדלה כל חייה כאישה, סירבה לעשות כן והשתתפה בתחרות. לאחר השתתפותה, הבוחנים שבדקו אותה בשנת 1985, הדליפו לתקשורת את תוצאות הבדיקה שלה[17][47][19], והעיתונות לעגה לה וכתבה עליה שהיא למעשה גבר[20][1]. לאחר שהמקרה שלה נחשף בתקשורת, נשללה ממנה לצמיתות הזכות להתחרות, היא נודתה מהנבחרת הספרדית, המאמן, חבריה והארוס שלה נטשו אותה, הסדר המגורים ומענק המחיה שקיבלה כספורטאית עלית בוטלו, וכל הישגיה נמחקו מהרשומות[19][28]. פטינו חוותה השפלה ועגמת נפש רבה, אולם במקום להסתתר היא הייתה לספורטאית הראשונה שהחליטה למחות בפומבי נגד פסילתה ופצחה במאבק להשבת זכאותה להתחרות[17]. פטינו אמרה: "אני חייבת להאבק. מה שקרה לי זה היה כמו לעבור אונס. אני בטוחה שזו אותה התחושה המהממת של בושה וחילול. ההבדל היחיד הוא שבמקרה שלי – כל העולם צפה"[28]. לאחר מספר חודשים, התברר שפטינו היא אינטרסקסואלית עם AIS. הייתה לה גנטיקה זכרית טיפוסית (כרומוזומי מין XY), אשכים פנימיים ומאפיינים חיצוניים טיפוסיים נקביים: איברי מין חיצוניים נקביים, חזה נקבי טיפוסי ומראה טיפוסי נקבי[24][19][11]. אם פטינו הייתה נתונה לבדיקות אימות מין ויזואליות וגינקולוגיות – היא הייתה עוברת אותן בהצלחה[14]. עקב ה-AIS שמתבטא בעמידות לאנדרוגנים, גופה לא היה מסוגל לעבד את הטסטוסטרון שייצרה[28], ומומחה לאתלטיקה טען כי "היא נפסלה בגלל יתרון שלא היה לה"[31].

למאבקה התגייס הגנטיקאי הפיני מהמחלקה לרפואה גנטית של אוניברסיטת הלסינקי, אלברט דה לה שאפל. דה לה שאפל פרסם מחקר וחוות דעת לפיהם הבדיקות לאימות מין אינן מדויקות, אינן מוסריות ופוגעות בזכויות אדם, וקרא לביטולן[17][1]. לפי מחקרו, בדיקות לאימות מין כושלות בשני מובנים מרכזיים: בדיקות אלו אוסרות על השתתפות של נשים בתחרויות ספורט עקב אבנורמליות כרומוזומלית אף על פי שהדבר אינו מספק שום יתרון על פני נשים אחרות, ולכן החלטה זו מפלה שלא בצדק. בנוסף טען כי בדיקות ויזואליות של נשים עם גוף מאוד שרירי ממחישות תפיסות חברתיות לגבי ביולוגיה ומגדר[47]. בשנת 1988, לאחר שגופי הספורט הכירו בכך שה-AIS של פטינו לא מקנה לה שום יתרון על ספורטאיות אחרות, הם הפכו את החלטתם, ופטינו הייתה לספורטאית הראשונה שקיבלה בחזרה את זכאותה להתחרות אחרי שלילה עקב כישלון בבדיקות לאימות מין[20], אולם לאחר שנעדרה מהתחרויות במשך שלוש שנים, היא לא הצליחה לשחזר את הצלחתה המקצועית, ולא העפילה לאולימפיאדת ברצלונה[19][43]. עשרים שנה אחרי שקלובקווסקה נפסלה בנסיבות דומות, פטינו הייתה הראשונה שהצליחה לערער על אמינות המבדקים האלו, ואמרה: "ידעתי שאני אישה. בעיניים של המדע, של אלוהים והכי חשוב: בעיניים שלי. אם לא הייתי ספורטאית, מעולם לא היו מטילים ספק בנשיות שלי"[28]. מאבקה צלח בזכות תמיכתם של פעילי זכויות אדם, רופאים וגנטיקאים שהתנגדו לבדיקות לאימות המין בטענה שהן לא אמינות[43].

למרות הביקורת של דה לה שאפל ושל הקהילה המדעית, יו"ר הוועדה הרפואית של הוועד האולימפי, אלכסנדר דה מרוד, המשיך לשבח את הבדיקות לאימות מין, גם כאשר גורמים בתוך הוועד האולימפי החלו להטיל בהן ספק[47]. הוועד האולימפי וה-IAAF נאלצו להודות שאין בדיקה ביולוגית חד משמעית לקביעת מין, ולמרות זאת – הם המשיכו בהפרדה המגדרית[2]. בשנת 2005, פטינו אמרה: "הורו לי לזייף פציעה ולפרוש מהתחרות, אולם סירבתי, ואז המקרה שלי דלף לתקשורת, והדירו אותי מהמגורים, מענק הספורט שלי בוטל, וההישגים הספורטיביים שלי נמחקו מהרשומות. חשתי אשמה ובושה, איבדתי חברים, איבדתי את הארוס שלי ואיבדתי תקווה וכוחות, אבל ידעתי שאני אישה, וידעתי שהשונות שלי לא מעניקה לי יתרון לא הוגן. בקושי יכולתי להתחזות לגבר, יש לי חזה מפותח ואיבר מין נשי. מעולם לא רימיתי. נלחמתי נגד הפסילה שלי"[14][31]. המקרה של פטינו היווה נקודת מפנה: פטינו, שלא ידעה שהיא אינטרסקסואלית עד הכישלון בבדיקה לאימות מין, הביאה לתשומת הלב הציבורית את ה-AIS‏[31], והדיון בתקשורת ערער את מעמדה של בדיקת גופיף בר והוביל בסופו של דבר לביטולה על ידי הוועד האולימפי וה-IAAF‏[24][2][19].

ה-IAAF מבטל את הבדיקות הגורפות לאימות מין עריכה

בשנת 1988, ה-IAAF החליט לנטוש את בדיקות גופיף בר ולשוב לבדיקות הגופניות אותן הנהיג בשנות הארבעים, אולם כנגד החלטה זו עלתה הביקורת כי מדובר בחזרה למצעדי העירום המשפילים. בשנת 1990, סגן נשיא ה-IAAF, ארנה ליונגקוויסט (Arne Ljungqvist), יזם ועדה במונקו לבחינה מחודשת של הבדיקות לאימות המין בהשתתפות מומחים גינקולוגים, גנטיקאים, רופאי ספורט וספורטאיות. ועדה זו הסיקה כי נשים הודרו מתחרויות ספורט שלא בצדק עקב בדיקות כרומוזום שגויות ובורות רפואית[31]. הוועדה המליצה שבדיקות אלו יופסקו. בשנת 1992, בלחץ הקהיליה המדעית, ה-IAAF זנח את הבדיקות לאימות מין בטענה שאין בהן יותר צורך משום שבדיקות השתן לגילוי חומרים אסורים מתבצעות מול בודקים שיכולים להבחין בגברים מתחזים, וכן משום שבגדי הספורט המודרניים הם צמודים לגוף ולכן יהיה קל לזהות ניסיונות של גברים להתחזות לנשים[16][43][47].

בשנת 1990, במשחקי אסיה, שחקנית הוקי הודית נכשלה בבדיקות לאימות מין ונשללה ממנה הזכאות להתחרות[47]. בשנת 1993, ארבע ספורטאיות שהיו אמורות להשתתף במשחקי דרום-מזרח אסיה, נפסלו משום שלא עברו את הבדיקה לאימות מין. לפי ראש הוועדה של משחקי אסיה: "שתי נשים כלל לא ידעו שהן לא נקבות עד שנאמר להן"[28][47]. באליפות העולם באתלטיקה לשנת 1993, האצניות הסיניות הפגינו דומיננטיות רבה בריצות למרחקים ארוכים כאשר גרפו 6 מדליות זהב מתוך 9 אפשריות. לאחר מכן, חלקן שברו שלושה שיאי עולם במשחקים הלאומיים של סין. גורמים במערב פקפקו בהישגים אלו וחלקם אף פקפקו במגדר של אותן אצניות. האצנית האמריקאית, פטיסו פלמר אמרה: "לרסק בצורה כזו את שיאי העולם זה משהו שדורש חקירה", והאצנית האמריקאית, מארי דקר, אמרה: "אם התוצאות האלו יאושרו, זה יהרוס את הספורט". בשנת 1994, כמחאה על ביטול הבדיקות של ה-IAAF‏, 16 אתלטיות עלית (15 אמריקאיות ואחת דרום אפריקאית שקיבלה מאוחר יותר אזרחות אמריקאית) חתמו על עצומה להשבת הבדיקות[47]. העצומה כונתה 'Heinonen Sixteen' על שם ג'נט היינונן, עורכת מגזין בנושא אתלטיקה שטענה לזכות הבדיקות לאימות מין[47][50]. הספורטאיות הביעו חשש מניצול ומתחרות לא הוגנת וטענו כי יש להן את הזכות להתחרות מול ספורטאיות מאותו המין, ושהן זקוקות להגנה בנושא זה משום שאין חפיפה ביולוגית בין גברים לנשים. האתלטיות שחתמו על העצומה דרשו להשיב את הבדיקות הוויזואליות, במיוחד בתחרויות בינלאומיות בהן מונח הרבה על הכף (יוקרה, כסף, מדליות). הגנטיקאי הבריטי, מלקולם פרגוסון סמית, לא הופתע מההתנגדויות שעלו בעצומה נגד ביטול הבדיקות לאימות מין. הוא טען כי הציבור אינו בקיא בביולוגיה האנושית וחוסר בקיאות זה המשולב עם עמדות רשמיות של גופי ספורט, גורם לבלבול. לדבריו, יש לנצל קולות מחאה אלו כדי לחנך את הציבור והספורטאים בנושא[47].

בדיקות ה-PCR עריכה

הוועד האולימפי הבינלאומי, הסתייג מההחלטה של ה-IAAF לזנוח את הבדיקות לאימות מין[47], והמשיך לבצע בדיקות אלו בטענה כי הן הכרחיות על מנת לאתר גברים המתחזים לנשים[19]. בשנת 1991, שורה של גופים רפואיים ומדעיים[51] הגישו לוועד האולימפי הצהרת התנגדות למבדקי אימות המין[17]. באותה השנה, החליט הוועד האולימפי הבינלאומי לזנוח את בדיקות גופיף בר ולעבור לבדיקת אימות מין אחרת שנקראת PCR‏[24][47]. בעוד בדיקת גופיף בר התמקדה בניסיון להוכיח את הנקביות, בדיקת ה-PCR התמקדה בניסיון להוכיח את אי הזכריות (באמצעות ניסיון איתור של כרומוזום Y)‏[14][31]. נשים לא נדרשו יותר להוכיח שהן נקבות, אלא נדרשו להוכיח שהן לא זכרים[14][1]. בפברואר 1992, לפני פתיחת המשחקים האולימפיים, 22 גנטיקאים צרפתים שלחו מכתב לוועד האולימפי הבינלאומי בדרישה לבטל את הבדיקות לאימות מין בטענה שהן לא מובילות לתוצאות חד משמעיות ולא אתיות[31][52]. לדרישתם הצטרפו מומחים לספורט, ארגוני רפואה שונים והקונפדרציה הנורווגית לספורט, שהתנגדה לבדיקות לאימות מין ואסרה אותן בשנת 1994 בנורווגיה[20][31].

למרות התנגדויות הקהיליה המדעית, בדיקת ה-PCR נכנסה ליישום באולימפיאדת אלברוויל בשנת 1992[1][47], אולם גם שיטה זו שלא הייתה מדויקת ולא אובייקטיבית, הניבה תוצאות כוזבות[43][17]. באולימפיאדת ברצלונה בשנת 1992, מתוך 2406 ספורטאיות שנבדקו, 16 ספורטאיות נכשלו בבדיקה. ל-11 ספורטאיות מתוכן נמצא הכרומוזום Y בבדיקה, ולחמש ספורטאיות נמצא הגן SRY (ארבע מתוכן לא עברו את הבדיקה הגינקולוגית, ואחת בחרה לא להגיע לבדיקה). כל הנשים שנכשלו בבדיקה, גדלו כל חייהן כנשים, והיו למעשה אינטרסקסואליות[20]. בשנת 1996, באולימפיאדת אטלנטה, 8 נשים מתוך 3387 נשים שנבדקו – זוהו כזכרים ונכשלו בבדיקה. לשבע מתוכן היה AIS (נולדו עם אשכים פנימיים ואיברי מין חיצוניים נקביים) ולשמינית היה מחסור ב-5 אלפא רדוקטאז[1][6]. לאחר שעברו בדיקות לאימות מין נוספות, הוועד האולימפי התיר לכל הנשים הללו להתחרות במשחקים[1][43][17].

ביטול הבדיקות הגורפות לאימות מין עריכה

בשנת 1999, האצנית האמריקאית בת ה-56, קטי ג'גר, השתתפה באליפות העולם באתלטיקה למבוגרים, ושברה את השיא העולמי בריצת 100 מטר בקטגוריית הגיל שלה. יריבתה חשדה בה שהיא גבר בגלל גופה השרירי, וג'גר נדרשה לעבור בדיקות לאימות מין, זאת על אף שיש לה שני ילדים ביולוגים. את הבדיקות היא עברה בהצלחה[27][53]. בתקופה זו, יותר ויותר ועידות התכנסו בעולם כדי להתנגד לבדיקות לאימות מין, ובשנת 1997, הפדרציה האירופאית לג'ודו ביטלה את הבדיקות לאימות מין[20]. לאחר לחץ הולך וגובר מצד הקהילה המדעית ומצד הספורטאיות עצמן, החליט הוועד האולימפי הבינלאומי ביוני 1999 לבטל את הבדיקות לאימות מין[47][26], ומאולימפיאדת סידני בשנת 2000 לא נערכו יותר בדיקות גורפות לאימות מין[17][43]. יו"ר הוועדה הרפואית של הוועד האולימפי, ארנה ליונגקוויסט, טען בשנת 1999 כי הוועד האולימפי הבינלאומי ביטל את הבדיקות לאימות מין משום שאין שיטה מדעית לאימות המין ולכן הבדיקות לא מסוגלות לעמוד במטרות של אימות מין. עוד טען כי אף על פי שהבדיקה הוויזואלית הוצעה כדרך היחידה לאמת מין, יכולותיה לאמת מין הופרכו מדעית. לדבריו, הסיקור התקשורתי של ספורטאי העלית וכן הבדיקות לאיתור סמים מספיקים כדי למנוע מגברים להתחזות לנשים[19]. בשנת 2000, 29 מתוך 34 התאגדויות ספורט בינלאומיות ביטלו את הבדיקות לאימות מין[12]. אף על פי שהוועד האולימפי, ה-IAAF וארגוני ספורט נוספים ביטלו את הבדיקות לאימות מין לאחר שהבינו כי לא קיימת דרך מדעית להפריד בין גברים לנשים, הם בכל זאת שמרו לעצמם את הזכות לבצע בדיקה לאימות מין במקרים פרטניים כשמתעורר ספק לגבי מינה של ספורטאית שנחשדת בהיותה "גברית מידי מכדי להיות אישה"[28][1][22]. בדיקה פרטנית עשויה לכלול הערכה של אנדוקרינולוג, גינקולוג, פסיכולוג ומומחה לזהות מגדרית[25]. מדיניות זו סופגת ביקורת לפיה הבדיקות לאימות מין למעשה נמשכות, גם אם לא באופן גורף[32].

לפי האמנה האולימפית, מטרת הספורט האולימפי היא לשרת את האנושות על ידי קידום הרמוניה ושלום בין האומות. עוד מצוין באמנה כי העיסוק בספורט הוא זכות אדם, וכי יש לאפשר לכל אדם שוויון הזדמנויות בהשתתפות בספורט ללא אפליה. איסור קטגורי על ספורטאים אינטרסקסואלים מלהשתתף בספורט האולימפי, מהווה הפרה של עקרונות אלו[19][54]. למרות הביקורות מהקהילה המדעית ומהקהילה לזכויות אדם נגד הבדיקות לאימות מין, הן נמשכו עשרות שנים[26][31]. קיימת הסכמה לפיה אין אפשרות להגדיר מין ומגדר באופן מוחלט, וכי תוצאות הבדיקות לאימות מין לא אמינות ולכן ניתן לפרש אותן לא כהלכה בקלות. בנוסף, לאורך השנים, הבדיקות לאימות מין היו כרוכות בקשיים לוגיים, טכניים, ביולוגיים ואתיים, וספגו ביקורות לפיהן הן מפרות את זכויות האזרח וזכויות האדם לפרטיות[5][55]. אף על פי שמטרת הבדיקות לאימות מין הייתה להגן על הספורטאיות מפני גברים המתחזים לנשים - מטרה זו לא הושגה ואף גבר מתחזה מעולם לא נתפס[8]. במקום לתפוס גברים המתחזים לנשים, הבדיקות בפועל תפסו נשים אינטרסקסואליות עם התמיינות מינית שונה (נשים עם אשכים, נשים עם כרומוזומי מין לא טיפוסיים וכדומה)[33][4], ונשים אלו הואשמו בהונאה ונפסלו מהתחרויות בטענה כי יש להן יתרון לא הוגן, גם כאשר לא היה להן שום יתרון פיזי על היריבות שלהן[22][1] (ומלכתחילה, הבדיקות לאימות מין לא היו מסוגלות לזהות יתרון לא הוגן)[31]. בנוסף, הבדיקות לאימות מין הדירו לא רק נשים אינטרסקס אלא גם נשים טרנסג'נדריות משום שהן נשענו על תפיסה בינארית לפיה זכרים הם גברים ונקבות הן נשים[8].

הבדיקות לאימות מין יצרו קושי בעולם הספורט והציבו את ההגדרות המסורתיות של מין ומגדר בבחינה מחודשת[1][6]. אף על פי שגופי הספורט ניסו להצדיק את ההפרדה המגדרית הבינארית באמצעות המדע, המדע כשל ביכולתו להצדיק הפרדה זו[3]. ההנחה של גופי הספורט הייתה שקיים הבדל ברור בין גברים לנשים, אולם כל שיטה שנעשה בה שימוש לאמת את מין הספורטאיות נכשלה ביכולתה לספק הגדרה ברורה של הקטגוריה 'נקבה'[28], והצביעה על ספקטרום רחב של צורות מיניות שונות[3]. לאורך השנים, נעשה שימוש בסימנים שונים על מנת לסווג נשים וגברים בקטגוריות נפרדות (בדיקה חיצונית של איברי מין, בדיקה של איברי רבייה פנימיים, בדיקה גנטית של כרומוזומי מין וכן זהות מגדרית), אולם ההחלטה איזה סימן הוא הקובע היא החלטה חברתית[1], ולאחר עשרות שנים של דבקות בניסיונות לאמת מין וכישלון חוזר בכך, גופי הספורט, לרבות הוועד האולימפי וה-IAAF, הגיעו למסקנה שאין דרך מדויקת להוכיח מין[6][1], משום שמבדקי האימות לא הצליחו למצוא סממן אחד מכריע שמצליח לאבחן במדויק את ההבדלים הפיזיים בין זכרים לנקבות[22][3].

השפעת הבדיקות על הספורטאיות עריכה

מנתונים מתועדים, ידוע על 13 ספורטאיות שנכשלו בבדיקות גופיף בר לאורך השנים[1], אולם משום שתיעודים רבים מבדיקות לאימות מין חסרים, קשה להעריך את המספר המדויק של ספורטאיות שכשלו בבדיקות לאימות מין לאורך השנים. מקרים שעוררו סקנדל זכו לתיעוד, אולם במהלך השנים, אלפי נשים נבדקו בביתן ולא קיים תיעוד של בדיקות אלו[17]. בנוסף, חלק מהספורטאיות נכשלו בבדיקות לאימות מין שנערכו להן ברמה המקומית על ידי ארגוני ספורט לאומיים, ולכן מלכתחילה נמנע מהן להגיע לבדיקות לאימות מין של תחרויות בינלאומיות. למרות זכותן לערער – רוב הנשים שכשלו בבדיקות העדיפו לא לעשות כן. המאמנים והרופאים הנחו אותן לפרוש במקום להתמודד עם ההשפלה הכרוכה בבירור נוסף במסגרת ערעור[31]. ככל הנראה, ספורטאית אחת מכל 400 ספורטאיות, נפסלה מהתחרויות האולימפיות עקב כישלון בבדיקה לאימות מין. ברוב המקרים, הנשים נפסלו שלא בצדק[20].

לפי אונסק"ו, אין לעשות שימוש בנתונים הגנטיים של הפרט באופן שיפר את זכויות האדם ואת כבוד האדם ויוביל לסטיגמה עליו[15][56]. הפרקטיקה של הבדיקות לאימות מין חושפת את הספורטאיות למידע גנטי רגיש (שלעיתים רבות הן לא ידעו על אודותיו, ולא ביקשו לדעת אותו) שלו יש פוטנציאל להשלכות קשות על חיי הספורטאיות במרקם החברתי והמשפחתי שלהן, לרבות נידוי[20][19].

הבדיקות לאימות מין כשלו במטרה לשמה נועדו, והן גרמו לעגמת נפש, למבוכה, לביזוי ולהשפלה בקרב הספורטאיות שכשלו בהן[13][1], שנתפסו כאבנורמליות וכפריקיות של הטבע[14]. לעיתים, הספורטאיות כלל לא היו מודעות להיותן אינטרסקס, והן גילו זאת רק אחרי שנכשלו בבדיקה[6][8]. לספורטאיות שכשלו בבדיקות לאימות מין נגרם נזק רב שכלל שלילה לא מוצדקת ומפלה של הזכאות להתחרות ומשום כך איבוד הקריירה[6]. בנוסף, נגרם לספורטאיות נזק פסיכולוגי רב מההתעסקות הציבורית בתוצאות הבדיקות שלהן[12] שבא לידי ביטוי במשבר זהות מגדרי ומיני חמור, במחיר חברתי כבד ואף בגילויים של דיכאון ואובדנות[15].

אינטרסקסואליות בספורט לאחר עידן הבדיקות הגורפות לאימות מין עריכה

לאחר עשרות שנים בהן הבדיקות לאימות מין נערכו באופן גורף לכל הספורטאיות, הן בוטלו על ידי ה-IAAF בשנת 1992 ועל ידי הוועד האולימפי הבינלאומי בשנת 1999. למרות זאת, גופי ספורט אלו שמרו לעצמם את הזכות לבצע בדיקות לאימות מין פרטניות על בסיס חשד להונאה מגדרית.

המקרה של שאנטי סונדרג'ן עריכה

בשנת 2006, במסגרת משחקי אסיה, זכתה האצנית ההודית, שאנטי סונדרג'ן, במדליית כסף בריצת 800 מטר. לאחר הזכייה, הועלו חשדות לגבי מינה, היא נדרשה לעבור בדיקה לאימות מין, נכשלה בה וזכאותה להתחרות והמדליות שלה נשללו ממנה לצמיתות. סונדרג'ן נבדקה על ידי ארבעה רופאים מטעם ה-IAAF אולם אף גורם לא יידע אותה לגבי אופי הבדיקה והיא לא הבינה שהיא עוברת בדיקה לאימות מין. במסגרת הבדיקה, היא עברה בחינה בעירום וכן נלקחה ממנה בדיקת דם. אף אחד מהרופאים שבדק אותה לא דיבר את שפתה (טמילית), ובבדיקה לא נכח מומחה למגדר, זאת למרות הצהרתו של ה-IAAF כי בדיקות אלו יערכו בנוכחותו של מומחה למגדר[1][33]. סונדרג'ן לא ידעה איזו בדיקה עברה, מדוע עברה אותה ומה תוצאותיה. רק כששבה להודו, גילתה דרך כלי התקשורת שהיא עברה בדיקה לאימות מין, שהיא נכשלה בה ושהמדליה שלה וזכאותה להתחרות נשללו ממנה לצמיתות[47].

הבודקים טענו שהיא זכר מבחינה קלינית וגנטית[33] והוועד האולימפי טען שאין לה שום מאפיינים נשיים. כל קרוביה בעולם הספורט נטשו אותה, ומדינת הודו הפגינה בושה מתוצאות הבדיקה והחליטה לא לתמוך בסונדרג'ן, אולם מדינת טאלי נאדו בדרום הודו תמכה בה, ונתנה לה פרס כספי עבור הריצה שהשתתפה בה[33][31]. עד לאותה הבדיקה, סונדרג'ן לא הייתה מודעת כלל למצבה האינטרסקסואלי. בנערותה אמנם הרגישה שהיא שונה כשהחזה שלה לא התפתח וכשלא נערך לה הטקס הטמילי המסורתי שנערך לכל הנערות שמקבלות מחזור[33], אולם כל חייה היא גדלה כילדה, והזדהתה לאורך כל חייה הבוגרים כאישה. עם פרסום תוצאות הבדיקה, היא הושפלה בציבור, ותשעה חודשים לאחר פרסומן ניסתה להתאבד בשתיית רעל ואמרה "אני שבורה לחלוטין מנטלית ופיזית"[31][1][14]. מאוחר יותר התברר כי לסונדרג'ן יש AIS אולם למרות זאת, המדליה לא הוחזרה אליה והיא לא הורשתה לשוב להתחרות, זאת למרות העובדה שעשור לפני כן, באולימפיאדת אטלנטה, שבע ספורטאיות אינטרסקס עם AIS הורשו להתחרות באולימפיאדה[1][14].

המקרה של קסטר סמניה עריכה

 
קסטר סמניה

באוגוסט 2009, במסגרת אליפות העולם באתלטיקה שנערכה בברלין, האצנית הדרום אפריקאית, קסטר סמניה, זכתה במדליית זהב בריצת 800 מטר [57]. לאחר ניצחונה, הועלו חשדות לגבי המין שלה בקרב הציבור, התקשורת וגורמי ספורט[24][58]. מיד לאחר הריצה, ה-IAAF ערך לה בדיקה לאימות מין. בנובמבר 2009, תוצאות הבדיקה הובילו את ה-IAAF להחליט להשעות את סמניה מהתחרויות. אף על פי שתוצאות הבדיקה מעולם לא פורסמו על ידי גורמים רשמיים, התקשרות דיווחה כי סמניה היא אינטרסקס. ביולי 2010, לאחר 11 חודשי השעיה, ה-IAAF התיר לסמניה לשוב להתחרות. מקרה זה עורר סערה ציבורית ובינלאומית עזה[4][16][1].

השתלשלות האירועים עריכה

בגיל 18, סמניה ניצחה באליפות העולם באתלטיקה באופן מכריע כשעברה את קו הסיום בפער גדול של 2.45 שניות מהאצנית שהגיעה למקום השני. ניצחונה המכריע והמראה שלה עוררו מיד חשדות לגבי המין שלה, והעלו שאלות לגבי השתתפות נשים אינטרסקס בספורט עלית[16][55]. מיד לאחר התחרות, היריבות שלה החלו להפיץ שמועות לגבי המין שלה המתבססות על המראה שלה ולא על הביצועים שלה[24]. האתלטית, אליזה קסמה, אמרה על סמניה: "אנשים מהסוג הזה לא אמורים להתחרות איתנו. עבורי היא לא אישה. היא גבר"[59][47]. האתלטית מריה סבינובה, שסיימה חמישית באותה התחרות, אמרה: "רק תסתכלו עליה" כדי להצביע על המראה שלה כגורם מספיק לעוררות חשד[31].

לאחר שהדיון הציבורי הוצת, התברר כי ה-IAAF דרש שסמניה תעבור בדיקות לאימות מין עוד לפני אליפות העולם לאתלטיקה בברלין. לאחר שסמניה שברה את השיא הלאומי לנוער באליפות אפריקה, ה-IAAF הורה לרשויות בדרום אפריקה לבצע בה בדיקה לאימות מין. סמניה לא הייתה מודעת לעובדה שהיא עוברת בדיקות לאימות מין ולכן הן התקיימו ללא הסכמתה. אף על פי שהבדיקות בדרום אפריקה כללו בחינה גינקולוגית, הפקידים הסבירו לה שאלו בדיקות שגרתיות לאיתור סמים[31][24]. תוצאות בדיקות אלו לא היו חד משמעיות, וה-IAAF הורה על בדיקה חוזרת[19]. בדיקה נוספת לאימות מין נערכה לה יום לפני אליפות העולם באתלטיקה בבית חולים בברלין. גם במקרה זה, סמניה לא הייתה לגמרי מודעת לאופי הבדיקות שעברה ולמטרתן, היא לא קיבלה ייעוץ לפני הבדיקה ולא הוסבר לה מה אופי הבדיקות[60]. יום לאחר בדיקה זו היא התחרתה באליפות בברלין וזכתה במירוץ[19]. מיד לאחר ניצחונה, ה-IAAF דרש מסמניה לעבור בדיקה לאימות מין. גורמים רשמיים לא פרסמו פרטים לגבי הבדיקה שסמניה עברה לאחר המירוץ, אולם על פי דיווחים בתקשורת, סמניה הייתה נתונה לבדיקת אימות מין שנערכה שעתיים על ידי גינקולוג מומחה למגדר ואנדוקרינולוג שבחנו את איבר מינה וצילמו אותו. על פי דיווחים בתקשורת, תוצאות הבדיקה הראו שסמניה היא אינטרסקסואליות עם אשכים פנימיים, ללא רחם ושחלות ושיש לה היפר-אנדרוגניות הגורמת לגופה לייצר פי שלושה יותר הורמוני אנדרוגן מהכמות הטיפוסית לנקבה[24][61][25].

לאחר הזכייה במירוץ, במקום לחגוג את ניצחונה, סמניה הושמה ללעג ולביזוי בתקשורת וברשתות החברתיות. רבים הטילו ספק במין שלה בגלל המראה החיצוני וכינו אותה 'מתחזה'. התקשורת התייחסה אל קולה הנמוך, אל גודל החזה שלה, אל השרירים ואל קו הלסת שלה[47][15]. פרשני ספורט לעגו למראה שלה, כינו אותה הרמאפרודיט ודרשו ממנה להשיב את המדליה ואת הפרס הכספי[24][31]. יו"ר הוועדה הרפואית של הוועד האולימפי, ארנה ליונגקוויסט, הציע להתייחס לאינטרסקוסאליות כפתולוגיה, ואל ספורטאיות אינטרסקס כספורטאיות חולות שיש לטפל בהן כשאמר: "ישנן ספורטאיות המזדהות כנשים, אולם יש להן בעיה רפואית שמקנה להן מאפיינים גבריים, ויש לאבחן את ההפרעה הזו ולטפל בה". בתגובה לבאקלש, פרסם המגזין הדרום אפריקאי 'YOU' ב-10 בספטמבר 2009 כתבת שער עם סמניה, כשבשער סמניה מוצגת כאישה עם סממנים נשיים סטריאוטיפיים (שיער פזור, שמלה, איפור, תכשיטים) ואת תמונת השער ליווה הכיתוב: "הפכנו את הילדה העוצמתית לילדה זוהרת – והיא אהבה את זה! וואו! תסתכלו על קסטר עכשיו"[31].

בנובמבר 2009 התקבלו תוצאות הבדיקה של סמניה, בעקבותיהן ה-IAAF החליט להשעות אותה מהתחרויות. עורכי דינה של סמניה הציבו ל-IAAF אולטימטום לפיו אם לא ישיבו לסמניה את הזכאות להתחרות עד תאריך מסוים, הם יפנו לבית המשפט בו החלטת ה-IAAF תעמוד למבחן. לפני מועד פקיעת האולטימטום, ב-6 ביולי 2010, לאחר 11 חודשי השעיה מהתחרויות, ה-IAAF פרסם הודעה לפיה הוא מקבל את מסקנות המומחים שבדקו את סמניה והתיר לה לשוב להתחרות[31][62]. אף על פי שתוצאות הבדיקה מעולם לא התפרסמו בציבור על ידי גורמים רשמיים, התקשורת העלתה השערות לפיה סמניה היא אינטרסקס[60][16][55]. המזכיר של ה-IAAF אמר: "היא אישה, אבל אולי לא 100%"[14]. לפי שמועה נוספת, אותה אף גורם רשמי לא אישר, נטען כי בזמן השעייתה, סמניה עברה ניתוח או טיפול הורמונלי להורדת רמות הטסטוסטרון בדמה ולכן הורשתה לחזור לתחרויות לאחר שרמות הטסטוסטרון שלה ירדו לרמה הנקבית הטיפוסית[14][4]. לאחר שקיבלה היתר לחזור להתחרות, סמניה נאלצה להיעדר ממשחקי חבר העם הבריטי שנערכו בשנת 2010 עקב פציעת גב, אולם בתקשורת עלו ספקולציות לפיהן סמניה פרשה עקב טיפולים הורמונליים שהיא עוברת[31]. בשנת 2012, באולימפיאדת לונדון, סמניה זכתה במדליית כסף[63]. כתבים שאלו אותה אם הפסידה את המקום הראשון בכוונה כדי לא להיות שוב במוקד מחלוקת ציבורית, אולם היא הכחישה זאת[19]. הפרשה גרמה לכך שסמניה נמצאת תחת חשדות ואישומים בין אם היא מנצחת או מפסידה. כשסמניה מנצחת, עולה נגדה ביקורת שהיא מנצחת בגלל היתרון הלא הוגן שלה. כשהיא מפסידה, עולה נגדה ביקורת שהיא מפסידה בכוונה כדי לא לעורר חשד[31][14].

ביקורת נגד הקריטריונים לבדיקת אימות מין עריכה

סמניה הייתה נתונה תחת ביקורת ציבורית עזה שכללה עיסוק נרחב באיברי המין שלה ובגופה, ואנשי אקדמיה גינו את היחס שספגה[26]. ה-IAAF ספג ביקורת על אופן התנהלותו משום שלא הייתה לו מדיניות בנוגע להשתתפות נשים אינטרסקס וכן בגלל ההשפלה הציבורית שהחקירה גרמה לסמניה[55].

ה-IAAF טען שסמניה עברה בדיקה לאימות מין לא בגלל חשד לרמאות אלא בגלל חשד להתמיינות מינית שונה שעשויה להוביל ליתרון[19], אולם כנגד הקריטריונים שהובילו את ה-IAAF להחליט לפתוח בחקירה נגדה, התעוררה ביקורת. סמניה ניצחה במירוץ בתוצאת זמן של 55.45 שניות, שזו אמנם תוצאת הזמן הטובה ביותר שלה, אולם תוצאה זו אפילו לא מדרגת אותה ברשימת עשר האצניות הטובות ביותר בעולם בריצת 800 מטר. בשנת 1983, נקבע שיא העולם לנשים בתוצאת זמן של 53.25 שניות (בפער של שתי שניות מהתוצאה של סמניה). אם מקובל להניח ששוברות שיאי עולם ושאר האצניות שרצות מהר יותר מסמניה הן נשים, אז אי אפשר להצדיק את החשד נגד סמניה בגלל הביצועים הספורטיביים שלה[31][19]. הוועד האולימפי טען כי אם עולה חשד להתמיינות מינית שונה בקרב ספורטאיות, אז רשויות הספורט שולחות תמונה של הספורטאית הנדונה למומחים, ואם המומחים מתרשמים שיש לספורטאית התמיינות מינית שונה, הם מורים על בדיקה. מכך ניתן להסיק שהמראה החיצוני הוא זה שמבסס את הקריטריונים לבדיקה ולא הביצועים הספורטיביים[31]. מבקרים תוהים עד כמה המראה של אישה צריך להיות שרירי, ועד כמה קולה של אישה צריך להיות נמוך כדי לעורר חשד. אם המראה השרירי של סמניה הוא זה שהוביל להחלטה לבצע בה בדיקות לאימות מין, אזי ניתן להסיק כי המראה שלה נתפס כמראה שנמצא מעבר לטווח הנורמלי של מראה נשי מסורתי, ולפי הביקורת, החלטה לבצע בדיקות על בסיס מראה חיצוני טומנת בחובה את הסיכון לאפליה של ספורטאיות שהמראה שלהן אינו עומד בסטנדרטים הנשיים המסורתיים[31][19].

היבטים לאומיים וגזעיים עריכה

הסערה הציבורית עוררה לא רק מחלוקת בנוגע לגנטיקה ולפיזיולוגיה של סמניה אלא עוררה גם ביקורת שעוסקת בלאומיות, גזע ופוליטיקה[31][64]. נשיא ארגון האתלטיקה של דרום אפריקה, לאונרד צ'וני, אמר: "מי הם האנשים הלבנים שיטילו ספק במראה של ילדה אפריקאית? אני אומר – זו גזענות, פשוט וקל. זו שערורייה שאנשים ממדינות אחרות אומרים לנו 'אנחנו רוצים לקחת אותה למעבדה לבדוק אותה כי אנחנו לא אוהבים את האף שלה או את הצורה החיצונית שלה'"[31]. הרשויות בדרום אפריקה הפגינו תמיכה עזה בסמניה. שר הספורט טען שהיא הגיבורה של דרום אפריקה ושיש להגן עליה[33]. הפעילה החברתית, ויני מדיקיזלה-מנדלה, ובעלי השפעה נוספים בדרום אפריקה יצאו להגנתה של סמניה וגינו את התנהגות הפקידים כלפיה. מנדלה אמרה: "זו אחריות של דרום אפריקה לתמוך בילדה הזאת ולהגיד לשאר העולם שהיא הגיבורה שלנו, ואף אחד לא ייקח את זה ממנה. אין שום דבר רע בלהיות הרמפורידט. זו בריאתו של אלוהים. היא הילדה של אלוהים". עוד אמרה: "אסור לנו להיות בשקט. זכויות האדם של סמניה מופרות!". הדיון סביבה כלל גם ביקורת לפיה העיסוק המערבי בגופה של סמניה מזכיר את העיסוק המערבי בגופה של שרה סארטי בארטמן[14][47][65], וכן כלל גם עימותים לאומיים על גבי העיתונות: העיתונים האוסטרלים The Daily Telegraph וה-The Sydney Morning Herald פרסמו את תוצאות הבדיקה לכאורה של סמניה, ובתגובה: העיתונות הדרום אפריקאית כינתה את האוסטרלים 'sore losers' (כינוי למי שמפסיד בצדק, אבל מתבכיין על הפסדו ומאשים את כולם חוץ מאת עצמו) משום שנבחרות אוסטרליה הפסידו בתחרויות בינלאומיות[31][66].

לפי גורמי רפואה ב-IAAF, המקרה של סמניה אינו היחיד. מאז שהוא עלה לכותרות, ה-IAAF טיפל בעוד 14 מקרים דומים, אולם הם נותרו בסוד ולא התגלו לתקשורת[26]. בארבעה מקרים מתוכם, נדרשו הספורטאיות לפרוש בשקט מקריירת הספורט שלהן[67]. המקרה של סמניה הוביל את ה-IAAF ואת הוועד האולימפי לגבש מדיניות בנושא השתתפות נשים עם היפר אנדרוגניות בתחרויות שנכנסה לתוקף בשנת 2011[16].

מדיניות לשילוב נשים עם היפר-אנדרוגניות עריכה

מדיניות לשילוב נשים עם היפר-אנדרוגניות (2011) עריכה

מצבי אינטרסקס שונים כגון CAH, 5-ADD, AIS ו-True hermaphroditism מתבטאים בהיפר-אנדרוגניות (רמות גבוהות של הורמונים אנדרוגנים, לרבות טסטוסטרון) אולם עד לשנת 2011 לגופי הספורט לא הייתה מדיניות המתייחסת לסוגיה זו[24]. בשנת 2010, לאחר שהוועד האולימפי וה-IAAF ספגו ביקורת על התנהלותם ואופן הטיפול במקרה של קסטר סמניה, הם כינסו ועדה לגיבוש מדיניות בנושא שילוב ספורטאיות אינטרסקס עם היפר אנדרוגניות[24][55]. לפי הוועד האולימפי, מטרת המדיניות אינה לקבוע או לאמת את המין של הספורטאיות כמו בעבר, אלא לקבוע נסיבות בהן הספורטאיות אינן זכאיות להשתתף בתחרויות מול נשים עקב מאפיינים הורמונליים[2]. לפי המדיניות, כרומוזומי המין או איברי המין אינם גורמים המעניקים יתרון בביצועים ספורטיביים אלא רמות טסטוסטרון גבוהות, ולכן קיים צורך לפקח על רמות הטסטוסטרון ולהגביל אותן[24][55]. מדיניות זו נשענת על העמדה של גופי הספורט לפיה רמות גבוהות של טסטוסטרון בקרב גברים מעניקות להם יתרון בביצועים הספורטיביים על פני נשים, ולכן גם אישה עם רמות גבוהות של טסטוסטרון נהנית מיתרון בביצועים הספורטיביים בתחרות מול נשים עם רמות טסטוסטרון בטווח הטיפוסי לנשים[2][32][14].

עיקרי המדיניות עריכה

המדיניות, שנכנסה לתוקף ב-IAAF ב-1 במאי 2011[32], ובוועד האולימפי ב-22 ביוני 2012[26], קובעת כי[24][55]:

  • ספורטאית רשאית להשתתף בתחרויות רק אם רמות הטסטוסטרון שלה נמוכות מ-10 ננומיל לליטר דם.
  • ספורטאית עם רמות טסטוסטרון הגבוהות מ-10 ננומיל לליטר דם רשאית להתחרות רק אם יש לה עמידות לאנדרוגנים בעקבות תסמונת אי רגישות לאנדרוגן (AIS), וזאת משום שגופה אינו מושפע מהטסטוסטרון.
  • ספורטאית שאינה עומדת בדרישות אלו, מחויבת לעבור טיפול הורמונלי תרופתי או ניתוח גנקטומיה (gonadectomy) להסרת גונדות (אנ') על מנת להוריד את רמות הטסטוסטרון שלה לטווח הנקבי הטיפוסי.
  • הזכאות להתחרות תישלל מספורטאית שתסרב לעבור הליך להורדת רמות הטסטוסטרון בגופה.

ה-IAAF קבע שלוש סיבות לפתיחה בחקירה לגילוי היפר אנדרוגניות[55]:

  • אם הספורטאית אובחנה בעבר עם היפר אנדרוגניות או שהיא במהלך אבחון.
  • אם למנהל הרפואה של ארגון הספורט יש סיבה להאמין כי עולה חשד למקרה של היפר אנדרוגניות.
  • אם מתעורר חשד להיפר אנדרוגניות באמצעות מידע שניתן ממקורות שונים, לרבות מידע המתקבל מבדיקות לאיתור חומרים אסורים לשימוש.

חקירה של ספורטאיות עם חשד להיפר אנדרוגניות עשויה לכלול בדיקה קלינית, בדיקה אנדוקרינית, בדיקה גנטית, הדמיות והערכות פסיכולוגיות[24].

ביקורת נגד המדיניות עריכה

הביקורת תוקפת את המדיניות באמצעות ארבע טענות עיקריות[16]:

  1. לא קיימת הוכחה כי לנשים עם היפר-אנדרוגניות יש יתרון על פני נשים ללא היפר-אנדרוגניות, ולכן המדיניות נשענת על הנחות בלתי מבוססות מדעית.
  2. גם אם לנשים עם היפר-אנדרוגניות יש יתרון על פני נשים ללא היפר-אנדרוגניות - אין מדובר ביתרון לא הוגן, אלא ביתרון לגיטימי (כמו כל יתרון גופני אחר כמו גובה, מוטת ידיים ארוכה וכן הלאה).
  3. המדיניות מפלה נשים ומשמרת בינאריות מגדרית ותפיסות סטריאוטיפיות כלפי נשים.
  4. הדרישה להתערבות רפואית אינה אתית.
הקשר בין היפר אנדרוגניות ליתרון בספורט אינו מבוסס מדעית עריכה

אף על פי שקיים, על פי רוב, הבדל גדול ברמות הטסטוסטרון בין גברים לנשים (נשים מייצרות בממוצע עשירית מכמות הטסטוסטרון שמייצרים גברים), מבקרי המדיניות תוהים האם ראוי למדוד רמות טסטוסטרון בין הנשים כדי לקבוע את זכאותן להתחרות[24][55]. המדינות מתבססת על ההנחה שהורמונים אנדרוגנים (ובעיקר טסטוסטרון) הם המרכיב העיקרי ליתרון בביצועים ספורטיביים[24][16]. לפי גופי הספורט, רמות אנדרוגנים בגוף מסבירות מדוע לגברים יש יתרון על נשים בספורט בכוח, בעוצמה ובמהירות, ולכן, גופים אלו מניחים כי לנשים עם היפר אנדרוגניות יש יתרון על פני נשים אחרות, אולם הטענה בדבר יתרון זה לא נבדקה מחקרית בקפידה[4]. קיים מחסור במחקר מדעי שקושר היפר אנדרוגניות עם שיפור ביצועים ספורטיביים, וכמעט כל המחקרים הקודמים בנושא טסטוסטרון וביצועים ספורטיביים נעשו על גברים. ניסוי שהתבצע על בעלי חיים מצא כי טסטוסטרון פועל בצורה שונה על זכרים ונקבות, ושרגישות לטסטוסטרון עשויה להיות שונה ברמה הפרטנית בשני המינים[55]. לפי הביקורת, מדיניות זו, שאינה מבוססת מדעית, מהווה את הניסיון המאוחר ביותר לסמן קו ביולוגי ברור בין גברים לנשים עבור עקרון ההפרדה המגדרית בספורט[32]. הביואתיקנית, קתרינה קרקזיס, וחוקרת הרפואה החברתית, רבקה ג'ורדן יאנג מתנגדות למדיניות בטענה כי בניגוד לעמדת גופי הספורט, טסטוסטרון לא מעניק יתרון בביצועים ספורטיביים[33].

היפר אנדרוגניות אינה מהווה יתרון לא הוגן עריכה

גם אם היפר אנדרוגניות אכן מהווה יתרון בספורט, לא מדובר ביתרון לא הוגן אלא ביתרון לגיטימי כמו כל יתרון טבעי גופני אחר. היפר אנדרוגניות היא תופעה טבעית שאינה שונה משום תופעה טבעית אחרת בגוף האדם ולכן יש להעניק לה את אותו מעמד של קבלה[2][24]. פילוסופים של הספורט, הטוענים כי ערכו של הספורט מצוי בניסיון לשפר את ההישגים האנושיים על ידי דחיפה קבועה של רף השיא קדימה, מדגישים את החשיבות של מדידות מדויקות ושל השוויון בתנאי התחרות עבור כל הספורטאים, וטוענים כי מגבלה על מאפיינים פיזיים, שמסייעים לביצועים, עשויה להיחשב לבלתי רצויה. בתוך מסגרת מוסרית כזו, לא סביר להתייחס לאישה עם רמות גבוהות של טסטוסטרון כרמאית אלא יש לתפוס אותה כבעלת פוטנציאל לדחוף את הרף קדימה, וכל עוד יתרונות ביולוגים אחרים נתפסים כהוגנים - לא קיימת סיבה להתייחס לרמות גבוהות של טסטוסטרון בקרב נשים כיתרון לא הוגן[4]. למרות התפיסה השוויונית בספורט, מעולם לא התקיימה רמה שווה לחלוטין בין הספורטאים. קיים אחוז קטן של ספורטאי עלית שנהנים מיתרון שאין לאוכלוסייה הכללית (יתרון נסיבתי, תרבותי, פסיכולוגי, ביולוגי) וכדי למדוד יתרון – יש לכלול גם משתנים אלו. גנטיקה מיוחדת, שעשויה להשפיע למשל על כושר הסיבולת, זרימת הדם, שינוע ונשיאת החמצן בגוף, המטבוליזם, מסת שריר, ייצור אנרגיה, צפיפות עצם, סף כאב, תפקודי לב ונשימה וכן הלאה, עשויה להפוך ספורטאי לספורטאי עלית מוצלח[31]. שונות גנטית שמעניקה יתרון לספורטאים על פני המתחרים שלהם הייתה קיימת מאז ומעולם, אולם בעולם הספורט נהוג לקבל את היתרונות הגנטיים שיש לספורטאים מבלי לנסות לבטל אותם ולנרמל אותם[1]. קיימות מאות צורות של שונות גנטית שמעניקות לספורטאים יתרון אולם הדבר אינו מוגבל במדיניות של גופי הספורט ולכן עולה הביקורת לפיה הקביעה שהיפר אנדרוגניות מהווה יתרון לא הוגן בעוד יתרונות גנטיים אחרים נחשבים להוגנים אינה עקבית עם המדיניות[16]. קיימת הנחה רווחת לפיה גובה מעניק יתרון בכדורסל, ידיים ורגליים ארוכות מעניקות יתרון בשחייה וכי שחורים רצים מהר יותר מלבנים, ולמרות זאת לא קיימת הפרדה על בסיס מטען גנטי, גזע, גובה ואורך גפיים[2][17].

ספורטאי עלית שונים מהאוכלוסייה הכללית משום שיש להם מוטציות גנטיות שמעניקות להם יכולות גופניות יוצאות מגדר הרגיל[24]. קיימות דוגמאות רבות למקרים בהם ספורטאי עלית סללו את דרכם להצלחה לא רק בזכות המיומנות שלהם, אלא גם בזכות המאפיינים הגנטיים המיוחדים שלהם שמעניקים להם יתרון בספורט[11]. הגולש הפיני ארו מנטירנטה (Eero Maentyranta), שזכה בשלוש מדליות זהב אולימפיות, נולד עם פוליציטמיה שהעניקה לגופו יכולת נשיאת חמצן טובה יותר לתאים, דבר ששיפר את פעילות השרירים שלו. כמו כן, היה לו יתרון נוסף על מתחריו משום שהיו לו בין 40%-50% יותר תאי דם אדומים מהממוצע בזכות ייצור מוגבר של ההורמון אריתרופויאטין שהגדיל משמעותית את ייצור תאי הדם בגופו. הסוכנות העולמית נגד סמים בספורט אוסרת על הזרקה של הורמון אריתרופויאטין, אולם אם הוא קיים ברמות גבוהות באופן טבעי בגופו של ספורטאי - אין הדבר מונע ממנו להתחרות[19][68]. במסגרת נתיחת גופתה של שחקנית הכדורעף האולימפית, פלו היימן (Flo Hyman), התגלה שהייתה לה תסמונת מרפן שהעניקה לה גובה מעל הממוצע ומוטת ידיים ארוכה מהממוצע. מאפיינים אלו ככל הנראה העניקו לה יתרון ספורטיבי, אולם הפדרציה הבינלאומית לכדורעף לא אוסרת על שחקנים עם תסמונת מרפן להתחרות[12]. לחלק מספורטאי העלית יש שונות באנזים ACE שמשפר את יכולת גדילת השריר ויעילותו, ולחלקם יש שונות באנזים NOS שמשפר את זרימת הדם לשרירי השלד[24][55]. ישנם ספורטאים עם מיטוכונדריה נדירה שמעניקה להם יכולות אירוביות יוצאות מגדר הרגיל כגון חסינות גדולה יותר נגד עייפות וספיגת חמצן רבה יותר שמגדילה סיבולת לב ריאה, דבר שעשוי להועיל לרוכבי אופניים ולאצנים[24][2]. בקרב שחקני כדורסל, קיימת ראייה מושלמת בשיעור הרבה יותר גבוה ביחס לשיעור באוכלוסייה הכללית. שחקני כדורסל עם אקרומגליה, שמתבטאת בידיים ובכפות רגליים גדולות מהממוצע, לא נפסלים עקב מצבם או נדרשים לעבור טיפולים רפואיים, אף על פי שמצבם מעניק להם יתרון[24][55]. בשנת 1968, הסטטיסטיקן הרפואי, תומאס קוסלה, מצא כי גובה מהווה יתרון בענפי ספורט שונים[69][70]. ספורטאים נמוכים נמצאים בעמדת נחיתות כמעט בכל תחרויות הספורט ביחס לגבוהים מהם. ישנם ספורטאים בני מזל שנולדו עם מאפיינים פיזיים שמעניקים להם יתרון ספורטיבי, למשל הכדורסלן שאקיל אוניל, שנישא לגובה 2.16 מטרים[19]. הרבה שחקני כדורסל גבוהים הרבה מעל הממוצע ויש להם ידיים גדולות. מאפיינים אלו לא נתפסים כיתרונות לא הוגנים וכעילה לפסילה, ואין דרישה לשנות אותם באמצעות התערבות רפואית כתנאי לזכאות הספורטאים להתחרות. באותה המידה, ניתן לטעון למשל כי קיומם של אשכים בקרב ספורטאיות לא שונה ממאפיינים ביולוגיים אחרים שעשויים להעניק יתרון כגון גבוה, אולם אשכים בקרב ספורטאיות נתפסים כאיום על ערך ההוגנות[4].

אף על פי שקיימים מאות מצבים של שונות גנטית שמובילה ליתרון בספורט, רק השונות הגנטית המקושרת למגדר – נחשבת לפסולה[43]. בעוד גברים עם שונות גנטית שמעניקה להם יתרון ספורטיבי זוכים לשבח ולעידוד, נשים עם שונות גנטית שמעניקה להן יתרון ספורטיבי סופגות חשדנות ונאלצות לוותר על היתרון הטבעי שלהן[33]. למייקל פלפס, שנחשב לשחיין הטוב בעולם, יש מוטת ידיים, אורך רגליים וגמישות מפרקים יוצאים מגדר הרגיל שמעניקים לו, ככל הנראה, יתרון על מתחריו[11]. קיימות השערות לפיהן לפלפס יש תסמונת מרפן (המתבטאת בגפיים ארוכות ובמפרקים גמישים), אולם אף גורם לא שוקל לחייב אותו בבדיקה עקב חשד לתסמונת מרפן ובהתערבות רפואית להסרת היתרון כתנאי להתחרות[24][2]. בעוד מייקל פלפס נתפס כאדם שנולד לשחות, קסטר סמניה נתפסת כרמאית, זאת משום ששונות גנטית בכרומוזומי אוטוזום מתקבלת כיתרון לגיטימי בעוד שונות גנטית בכרומוזומי מין מתקבלת כיתרון לא הוגן. חוקרים מעריכים כי קיימים 200 כרומוזומי אוטוזום או שונות של רצף DNA שמשפרים ביצועים ספורטיביים[31][55]. ד"ר ג'ון פוקס טוען כי "צריך רק להסתכל על השונות האדירה בגופים בשני המינים בשביל להבין ש"חוסר הוגנות" קשור יותר לשונות של הגנטיקה האוטוזומלית, ולא לכרומוזומי המין"[31]. בקרב ספורטאי סיבולת נמצאה שונות גנטית מיטוכונדרית שמגדילה את היכולות האירוביות שלהם ואת סיבולת לב ריאה שלהם, דבר שמקנה להם כוח בריצות. ספר שפרסם הוועד האולימפי בשנת 2010, מציין לטובה את השונות הגנטית הזו שמעניקה יתרון, ומעודד ילדים עם שונות גנטית זו להשקיע בקריירה ספורטיבית[16][71]. פעמים רבות, קרוביהם של צעירים עם יתרונות גנטיים מעודדים אותם להתחרות בספורט דווקא משום יתרונות גנטיים אלו[11]. ספורטאי עלית מפיקים תועלת מהמצבים הביולוגיים המיוחדים שלהם, והיפר אנדרוגניות היא רק מצב ביולוגי מיוחד אחד מני רבים, ולכן אתיקנית הספורט, ד"ר סילביה קומפורסי, טוענת כי זה אירוני שהוועד האולימפי משבח את השונות הגנטית ואת יתרונותיה לספורט, אך אינו רואה את חוסר העקביות ברגולציה כלפי שונות גנטית בדמות היפר אנדרוגניות[16]. חוקר הספורט, פרופ' טים לוקאס, טוען כי החברה מכנה גברים בעלי יתרונות ביולוגים יוצאים מגדר הרגיל בשם 'יוסיין בולט'. לדבריו, קסטר סמניה הואשמה ביתרון לא הוגן על אף העובדה שהייתה מרחק של שניות מהשיא העולמי בריצת 800 מטר (ובתקופה שנפסלה מהשתתפות בספורט אפילו לא דורגה ברשימת עשר האצניות המהירות ביותר בעולם), כך שלא ברור לו באיזה אופן נמדד היתרון שלה ואיך הוא בא לידי ביטוי בפועל. לעומתה, בולט שבר שיאי עולם, אך לא עלתה הדרישה לחקור אותו או לפסול אותו, אלא הוא זוכה לשבחים ולכינוי 'האתלט הטוב ביותר בכל הזמנים'. פרופ' לוקאס טוען כי התקדמות בספורט נשענת על הספורטאים הטובים ביותר שהם 'פריקים גנטיים של הטבע'[72].

יתרון לא הוגן קשור להשפעות חיצוניות הנובעות משימוש בסמים, בטכנולוגיה ובאביזרים אולם היפר אנדרוגניות אינה נובעת מהשפעה חיצונית אלא היא תופעה טבעית[2]. כמו כן, הטענה כי שונות ברמות ההורמונליות בין נשים מהווה הצדקה לפסילה של נשים מלהשתתף בתחרויות עשויה לפתוח פתח להתנגדויות נוספות על בסיס שונות גנטית כמו הבדלי גובה, הבדלים ביכולת נשיאת החמצן וכן הלאה[1]. לנשים עם היפרפלזיה מולדת של האדרנל למשל יש רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון מהממוצע, אולם הן גם נמוכות מהממוצע. נשים כאלו נחשבות לפי המדיניות לבעלות יתרון לא הוגן בספורט, אולם גובהן לא מקנה להן למשל יתרון בענף הכדורסל[60][26].

המדיניות מפלה נשים ומשמרת בינאריות מגדרית עריכה

בשנת 1992, ארנה ליונגקוויסט טען כי "מי שגדלה כילדה ומסווגת כנקבה, אין להדיר אותה מתחרויות כאישה"[32][73]. אחד העקרונות באמנה האולימפית הוא עיקרון אי האפליה ומתן הזדמנות שווה לכולם, אולם מדיניות זו מפלה ומדירה נשים עם היפר אנדרוגניות ולכן עומדת בסתירה לאמנה האולימפית[33][2][16]. ערך ההוגנות הוא אחד הערכים הבסיסיים בספורט, ולכן יש לנהוג בהוגנות כלפי כל הספורטאיות, לרבות ספורטאיות עם רמות טבעיות גבוהות של טסטוסטרון, אולם המדיניות דורשת מנשים שכל חייהן גדלו והוכרו כנשים, להסכים להתערבות רפואית על מנת להתחרות בקטגוריה שכל הגורמים מסכימים שהן אכן שייכות אליה[32], ומשום שהוועד האולימפי וה-IAAF מכירים בכך שמדובר בנשים, נאסר עליהן להתחרות בקטגוריה של הגברים[4]. ראש הוועדה הרפואית של הוועד האולימפי, ארנה ליונגקוויסט, הודה בשנת 2011 כי מדיניות זו אינה מושלמת[33]. לפי הביקורת, גופי הספורט עברו מרגולציה שעוסקת בהפרדה מגדרית בין גברים לנשים, להפרדה פנים מגדרית בין נשים לבין עצמן, ואישה שנמצאת מחוץ לטווח ההורמונלי הטיפוסי הנקבי – נדרשת לעבור הליך נורמליזציה כדי שתקבל אישור להתחרות[2]. הוועד האולימפי וה-IAAF סימנו את האנדרוגן כהורמון זכרי זאת למרות העובדה שנשים מייצרות אותו באופן טבעי. סימון טווח הורמונלי זכרי ונקבי משמר את החלוקה הבינארית בין המינים אף על פי שקיימות עדויות הולכות וגוברות לגבי המגוון ברצף המיני ובזהויות המגדריות בקרב בני אדם[1]. כמו כן, מדיניות זו לא מפלה רק בין נשים לבין עצמן אלא גם בין נשים לבין גברים משום שהיא תקפה אך ורק לנשים ולא לגברים. גברים אינטרסקסואלים עם תבנית כרומוזומם XXY מייצרים כמויות טסטוסטרון גבוהות יותר מגברים שאינם אינטרסקסואלים, ובאותה המידה ניתן לטעון שיש להם יתרון לא הוגן, אך למרות זאת – המדיניות אינה תקפה לגברים ואינה דורשת מהם לעבור הליך רפואי להורדת רמות הטסטוסטרון בגופם[14][43].

בנוסף, המדיניות משמרת תפיסות סטריאוטיפיות לגבי נשיות. גורמים בוועד האולימפי וב-IAAF יכולים להחליט לבצע חקירה על בסיס חשד המבוסס על ממראה חיצוני, כך שנשים שריריות, בעלות מבנה רחב שאינן תואמות את הסטנדרט החברתי של 'נשיות נורמלית'- הן בגדר חשודות פוטנציאליות[14][16]. הצדקה לחשד המתבססת על מראה חיצוני עשויה לפעול ככלי לשימור נקודת המבט ההגמונית לגבי הנראות המקובלת של נשים[17]. מצב זה מגביר את הלחץ על נשים להפגין הופעה חיצונית הטרונורמטיבית כדי שהנשיות שלהן לא תוטל בספק, וניתן לטעון כי חשד כלפי נשים שריריות הוא מעיין ציד מכשפות מודרני[16][26].

הדרישה להתערבות רפואית אינה אתית עריכה

היפר אנדרוגניות אינה מסכנת בהכרח את הפרט, אולם המדיניות מחייבת התערבות רפואית אף על פי שאין לכך הצדקה רפואי[16], לכן הדרישה מנשים בריאות לעבור טיפולים רפואיים רק עבור זכאותן להתחרות וללא שום צורך רפואי, מעלה שאלות וקשיים אתיים הקשורים להוגנות, זכויות אדם, כבוד האדם והזכות לפרטיות[26]. בשנת 2012, במהלך בדיקה שגרתית לאיתור סמים בקרב ספורטאיות, התגלו ארבע ספורטאיות עלית עם מצב 5-ARD (מחסור ב-5 אלפא רדוקטאז) המתבטא ברמות טסטוסטרון שנמצאות בטווח הטיפוסי הזכרי. בדיקה שלהן העלתה כי יש להן כרומוזום XY, אשכים תקינים ומאפיינים נקביים וזכריים גם יחד[4][74]. כדי שיורשה להן להתחרות, הן נאלצו לעבור טיפול רפואי שכלל ניתוח קליטורידיקטומיה חלקית, ניתוח גונדקטומיה וטיפול הורמונלי. לאחר שנה, גופי הספורט התירו להן להתחרות[16][74]. טיפול הורמונלי להורדת רמות הטסטוסטרון או ניתוח לכריתת אשכים כרוכים בסיכונים לתחלואה ולבעיות רפואיות[4]. הסרת גונדות מתפקדות עלולה להוביל לאוסטאופורוזיס אלא אם המטופלת מקפידה על משטר קפדני של טיפול הורמונלי[19]. טיפול הורמונלי נחשב לטיפול רפואי אגרסיבי עם פוטנציאל להשפעות לוואי כגון צמא מוגזם, הרעלת כבד, כאבי ראש, עמידות לאינסולין, עייפות וחוסר איזון אלקטרוליטי[55]. בנוסף, עלויות הטיפולים מוטלות על הספורטאית עצמה ולא על גופי הספורט, וספורטאיות שמגיעות מרקע סוציו-אקונומי נמוך לא יכולות לממן טיפולים אלו ונאלצות לפרוש מקריירת הספורט[16][55].

כמו כן, ייתכן כי הדרישה לעבור טיפול רפואי עומדת בסתירה לאתוס תחרויות הספורט לפיו יש להוציא מגופו הטבעי של האדם את המיטב[14].

תגובת הוועד האולימפי וה-IAAF לביקורת עריכה

בשנת 2013, הוועד האולימפי וה-IAAF פרסמו תגובה לביקורות שהועלו נגד המדיניות. לפי תגובת גופי ספורט אלו לביקורת, הוועד האולימפי וה-IAAF מבססים את המדיניות על עקרון ההוגנות המהווה נימוק גם להפרדה המגדרית[24]. לנשים המתחרות בספורט עלית יש את הזכות לסיכוי הוגן לנצח על בסיס הכישרונות וההתמדה שלהן. אחת הדרכים להבטיח סיכוי הוגן היא הפרדה מגדרית. הפער בין נשים לגברים קטן, אולם עדיין נותר פער בספורט עלית, ומעט מאוד נשים מדורגות ברשימת 100 הספורטאים הטובים ביותר ברוב ענפי הספורט. שיאי העולם של גברים בענפי ספורט המבוססים על גובה וכוח הם טובים יותר משיאי עולם של נשים המבוססים על גובה וכוח ב-10% אחוזים. היתרון של גברים על פני נשים נובע ככל הנראה מרמות טסטוסטרון גבוהות יותר. ישנן נשים שמייצרות טסטוסטרון ברמות גבוהות ומטרת המדיניות לשילוב נשים עם היפר אנדרוגניות היא להגן על נשים ועל עקרון המשחק ההוגן[30].

מאפיינים גופניים כמו גובה עשויים להעניק יתרון בספורט. מין הוא אחד הגורמים המכריעים ביתרון ספורטיבי. בשני המינים, השרירים והכוח נבנים באמצעות תוכנית אימונים מאומצת, אולם הגורם המכריע בתוצאות אימונים אלו הוא רמות הטסטוסטרון. בתנאי מנוחה, אין חפיפה בין רמות הטסטוסטרון בין גברים לנשים. טווח רמות הטסטוסטרון הטיפוסי של גברים הוא בין 10–35 ננומיל לליטר דם, וטווח רמות הטסטוסטרון הטיפוסי של נשים הוא בין 2.00-0.35 ננומיל לליטר דם. טסטוסטרון משפיע על מסת השריר, על רקמת העצם, על יצירת תאי דם חדשים ועל מערכת החיסון. כל ההשפעות האלו עשויות להועיל לביצועים הספורטיביים[30].

אמנם קיים מעט מאוד מחקר על ההשפעה של טסטוסטרון אנדוגני (טסטוסטרון המיוצר באופן טבעי בגוף) לבין ההשפעה של טסטוסטרון אקסוגני (טסטוסטרון שמקורו חיצוני לגוף), אך מניתוח מסמכי השטאזי שעסקו בניסויים שנערכו בגרמניה המזרחית בנושא השפעת טיפול הורמונלי באנדרוגנים (טסטוסטרון ממקור אקסוגני) על ביצועי ספורטאיות נמצא כי ההשפעה של הטיפול ההורמונלי באנדרוגנים היה כל כך מדהים בקרב ספורטאיות בענפי כוח, עד שרק למעט נשים שלא נטלו הורמונים היה סיכוי לנצח אותן[30][75].

התביעה של דוטי צ'אנד נגד ה-IAAF עריכה

 
דוטי צ'אנד

ביולי 2014, יומיים לפני פתיחת משחקי חבר העמים, האצנית ההודית, דוטי צ'אנד, נפסלה מתחרות זו משום שסירבה לעבור הליך רפואי להורדת רמות הטסטוסטרון בגופה שהיו גבוהות מעל המותר[11]. ב-26 במרץ 2015, בעזרת משרד הספורט של הודו, צ'אנד הגישה תביעה לבית הדין לבוררות בספורט נגד מדיניות ה-IAAF לשילוב נשים עם היפר אנדרוגניות[32]. ב-24 ביולי 2015, בית המשפט החליט להפוך את החלטת ה-IAAF וקבע כי אין ראיות הקושרות היפר אנדרוגניות עם שיפור בביצועים הספורטיביים ולכן השעה את המדיניות של ה-IAAF למשך שנתיים כדי לאפשר ל-IAAF בזמן הזה להמציא ראיות מדעיות לגבי הקשר בין רמות טסטוסטרון גבוהות לבין שיפורים בביצועים הספורטיביים בקרב ספורטאיות עם היפר אנדרוגניות. בית המשפט קבע כי אם ה-IAAF לא יצליח לספק ראיות, המדיניות תבוטל באופן מוחלט[16]. השעיית המדיניות אפשרה לצ'אנד לחזור ולהתחרות עם נשים[76][4][77].

מקץ שנתיים, ה-IAAF לא הצליח למצוא ראיות לביסוס המדיניות שלו וביקש מבית הדין דחייה. ב-28 ביולי 2017, בית הדין לבוררות בספורט העניק ל-IAAF דחייה בחודשיים על מנת לספק הוכחות לקשר בין היפר אנדרוגניות ליתרון בספורט[78]. ה-IAAF ביקש לאחר מכן דחייה נוספת על מנת לנסח תקנות אחרות, וב-19 בינואר 2018, בית הדין העניק ל-IAAF דחייה נוספת של חצי שנה[79].

הביו-אתיקנית, סילביה קומפורסי, מבקרת את עמדת בית הדין לבוררות בספורט, משום שבית הדין קיבל את הטענה לפיה אם קיימות ראיות שמצביעות על מתאם בין טסטוסטרון ליתרון תחרותי בקרב נשים עם היפר אנדרוניות, אז יהיה זה לא הוגן לאפשר להן להתחרות, ולכן אם ה-IAAF יצליח לבסס את המדיניות שלו על ראיות מדעיות, בית הדין עשוי להחזיר את המדיניות. קומפורסי טוענת כי גם אם יוכח שקיים קשר, אין הדבר הופך את ההיפר אנדרגוניות ליתרון לא הוגן ולכן אין לכונן מדיניות מיוחדת עבור נשים עם היפר אנדרוגניות[16].

מדיניות לשילוב נשים עם היפר-אנדרוגניות (2018) עריכה

ב-26 באפריל 2018, ה-IAAF פרסם מדיניות חדשה לשילוב נשים עם היפר-אנדרוגניות בתחרויות. מדיניות זו נכנסה לתוקף ב-1 בנובמבר 2018, והחליפה את המדיניות הקודמת משנת 2011. בניגוד למדיניות הקודמת שהייתה תקפה לכל ענפי האתלטיקה, מדיניות זו תקפה למספר מצומצם של ענפים: ריצת 400 מטר, ריצת 800 מטר, ריצת 1500 מטר וריצת מייל, לרבות ריצות משולבות (ריצת משוכות לדוגמה) במרחקים אלו.

ה-IAAF טוען כי ניסח מדיניות זו במטרה לשמור על עקרון המשחק ההוגן באמצעות הבטחת תנאי משחק שווים לכל הספורטאיות. לפי ה-IAAF, טסטוסטרון בגוף (בין אם מקורו טבעי או חיצוני) משפר באופן ניכר ביצועיים ספורטיביים, ולכן יש לקבוע קריטריונים לרמות הטסטוסטרון המותרות, זאת כדי לאפשר לנשים הזדמנות להצליח על בסיס כישרון, נחישות ועבודה קשה, ולא באמצעות גורמים אחרים[80].

עיקרי המדיניות עריכה

ספורטאית עם התמיינות מינית שונה (DSD) הרגישה לאנדרוגן (כלומר: אין לה תסמונת אי רגישות לאנדרוגן - AIS) ושנמצא בדמה 5 ננומול טסטוסטרון לליטר או יותר חייבת לעמוד בתנאים הבאים על מנת להתחרות[80]:

  • על הספורטאית להיות מוכרת בחוק כנקבה או כאינטרסקס.
  • באמצעות טיפול הורמונלי, על הספורטאית להוריד את רמות הטסטוסטרון בדמה מתחת ל-5 ננומול לפחות 6 חודשים לפני התחרות, ולשמור על רמות אלו בכל התקופה בה היא מתחרה או מבקשת להיות זכאית להתחרות.

ספורטאית שתסרב להוריד את רמות הטסטוסטרון בדמה תוכל להתחרות בתנאים הבאים:

  • בתחרויות נשים - הספורטאית תוכל להתחרות בכל ענפי האתלטיקה בתחרויות שאינן בינלאומיות. בתחרויות בינלאומיות, הספורטאית תוכל להתחרות בכל ענפי האתלטיקה, פרט לענפי ריצת 400 מטר, ריצת 800 מטר, ריצת 1500 מטר וריצת מייל (לרבות ריצות משולבות במרחקים אלו, דוגמת ריצת משוכות).
  • בתחרויות גברים - הספורטאית תוכל להתחרות בכל התחרויות (בינלאומית או לא בינלאומית) ובכל ענפי האתלטיקה.
  • בתחרויות לאינטרסקס -אם יתקיימו תחרויות המיועדות לאינטרסקס, הספורטאית תוכל להתחרות בכל תחרויות (בינלאומיות או לא בינלאומיות) ובכל ענפי האתלטיקה.

התביעה של קסטר סמניה נגד ה-IAAF עריכה

מדיניות ה-IAAF אינה משפיעה על האתלטית דוטי צ'אנד (שתבעה את ה-IAAF בשנת 2015 בגין המדיניות הראשונה בנושא), משום שהיא משתתפת בריצת 100 מטר ובריצת 200 מטר שאינן כלולות במדיניות החדשה. מדניות זו משפיעה על הספורטאית קסטר סמניה, שמתחרה בריצות 800 מטר, ומחייבת אותה למעשה לעבור טיפול הורמונלי להורדת רמות הטסטוסטרון בגופה. אם לא תעשה כן, היא לא תוכל להתחרות בריצת 800 מטר. משום שמדיניות זו היא מדיניות חדשה לגמרי ואינה מהווה תיקון למדיניות הקודמת, בית הדין לבוררות בספורט אינו יכול לשקול למנוע אותה, אלא רק במסגרת תביעה בנושא[81]. ב-19 ביוני 2018, סמניה הגישה תביעה לבית הדין לבוררות בספורט בטענה כי מדיניות זו אינה הוגנת[82][83][84]. במאי 2019, בית הדין לבוררות בספורט דחה את תביעתה של סמניה[85]. זמן קצר לאחר מכן, סמניה עתרה לבית המשפט העליון של שווייץ (אנ')[86].

הדרה של טרנסג'נדרים בספורט עריכה

מספר האנשים המזדהים כטרנסג'נדרים הולך וגדל, וכך גם הסוגיות הקשורות בשילובם בשלל תחומי החיים בחברה[11]. שילוב טרנסג'נדרים בספורט הוא נושא מורכב הכרוך בסוגיות מתחום מדעי הרפואה, זכויות האדם, מדיניות ציבורית, אתיקה ופילוסופיה של הספורט. בחברה קיימים סטריאוטיפים כלפי טרנסג'נדרים, טרנספוביה ממניעים דתיים ותרבותיים ובורות בנושא מין, מגדר ומיניות. תופעה זו משפיעה על תפיסות בנושא שילוב טרנסג'נדרים בספורט[18], וחוויות של טרנסג'נדרים בחברה משקפות את הבעיות שניצבות בפניהם גם בעולם הספורט[9]. טרנסג'נדרים חווים את העיסוק בספורט כתחום לא בטוח עבורם. הגוף הוא חלק מרכזי מזהותו ומחוויית חייו של אדם, ומגדר הוא אחד הסממנים החשובים ביותר לזהות וליחסיו של אדם עם סביבתו. על רקע העיסוק החברתי בגופם ובמגדרם, טרנסג'נדרים מתמודדים עם סטיגמה, ופגיעים לדעות קדומות ולאפליה[87]. אף על פי שטרנסג'נדרים הם חלק מקהילת הלהט"ב, הם מובחנים וסובלים יותר מדעות קדומות מאשר ספורטאים הומואים וביסקסואלים ומספורטאיות לסביות (בעוד שאצל הלה"ב הדגש הוא על נטייה מינית, אצל טרנסג'נדרים הדגש הוא על זהות מגדרית). ברוב המדינות, השתתפות של טרנסג'נדרים בספורט בקטגוריה המגדרית איתה הם מזדהים היא מוגבלת, וטרנסג'נדרים מדווחים על קשיים בעולם הספורט, לרבות התמודדות עם תופעות כגון בריונות ותקיפה מילולית מיריביהם בענף[88].

טרנסג'נדרים פעילים ספורטיבית פחות ביחס לסיסג'נדרים. מחקר שנערך בקרב טרנסג'נדרים מצא כי הסיבות לחוסר פעילותם הספורטיבית עשויות לנבוע מחשש מהסביבה, מחוסר סיפוק מהגוף, מחוסר קבלה על ידי אחרים ומחוסר תחושת ביטחון[89]. במחקר נוסף שנערך בקרב טרנסג'נדרים בשנת 2007, חצי מהנשאלים טענו כי יימנעו מפעילויות במרכזי ספורט משום החשש שהם לא יורשו להשתמש בחדרי ההלבשה והשירותים של המגדר שלהם. 6.5% מהנשאלים העידו כי בפעילותם במרכזי ספורט נדרשו להשתמש בשירותים ובחדרי ההלבשה של המין הביולוגי שלהם. שימוש בחדרי הלבשה ושירותים עשוי להיות מלווה בחרדה, בחשש מדחייה ובחשש לפגוע באנשים אחרים. טרנסג'נדרים שהתבקשו להשתמש בשירותים של המין הביולוגי שלהם, חוו זאת כהדרה וכהזרה משום שהדבר פוגע בזהותם המגדרית. בשנת 1998, ג'ק הלברסטם תבע את המושג 'בעיית השירותים' כבעיה מרכזית של טרנסג'נדרים במרחב הציבורי משום שהשימוש בשירותים לפי מגדרם מלווה בביקורת לפיה הם מפרים את הסדר המגדרי. בעיה זו בעיה לידי ביטוי גם בחדרי השירותים וההלבשה בעולם הספורט[9]. אחת ההתנגדויות לשילוב טרנסג'נדרים בספורט נובעת מהחשש של גופים שמרניים בנושא השימוש של טרנסג'נדרים בחדרי המלתחות והשירותים בטענה כי שימוש זה יציב את שאר חברי הקבוצה במצב לא נוח, אולם הרבה טרנסג'נדרים מעדיפים להשתמש בשירותים ובמקלחות לא ממוגדרים[21]. מכשלה נוספת שעומדת בפני טרנסג'נדרים בספורט היא חשש מקבלת פנים עוינת בבואם להירשם לפעילויות ספורטיביות (אפילו שיעורי כושר מופרדים לרוב מגדרית). סקר שנערך בסקוטלנד בקרב טרנסג'נדרים מצא כי 80% מהם חוו אישית או היו עדים להתנהגות טרנסבופית והומופובית במסגרת פעילות ספורטיבית[9].

ספורטאים טרנסג'נדרים ניצבים בפני מגבלות מול ההפרדה הבינארית בספורט לגברים ולנשים. כדי להשתתף בתחרויות לנשים, על הטרנסג'נדריות לקבל הכרה כנשים, אולם ארגוני ספורט רבים העוסקים בקידום נשים בספורט פעלו לאורך השנים מעט מאוד בכל הקשור לקידום שילוב טרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות בספורט[1]. נשים טרנסג'נדריות נמצאות בתת-ייצוג בספורט עלית. בשנת 2016, באולימפיאדת אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו, השתתפו 4700 נשים ו-460 מתוכן זכו במדליה. בהנחה שיש 0.6% טרנסג'נדריות באוכלוסייה, היו צריכות להיות בין 20–25 טרנסג'נדריות באולימפיאדה (ומתוכן 2–3 מדליסטיות), אולם אף טרנסג'נדר מוצהר מעולם לא השתתף באולימפיאדה[5], עד שנת 2021.

הדרה של ספורטאים טרנסג'נדרים בספורט עשויה להיות גם בדיעבד כפי שעולה מתוך ארכיוני רשומות של גופי ספורט בדבר הישגים של ספורטאים. בשנת 1960, האתלטית האינדונזית, קרנה סוקרטה (Karnah Soekarta) החזיקה בשיא הלאומי בריצת 100 מטר, ריצת 200 מטר והטלת כידון, וזכתה במדליית ארד בהטלת כידון במשחקי אסיה בשנת 1958. הישגיה נרשמו בספר הרשומות של IAAF/ATFS שיצא לאור בשנת 1983, אולם במהדורת ספר הרשומות שיצאה לאור בשנת 1987, הישגיה נמחקו ובמקום הופיע ההסבר: "משום שהיא הפכה להוא". בשנת 1987, הופיע תיעוד הישגיה של הספורטאית הסורית הלה אטורה (Hala Atoura) מהמשחקים הפאן-ערביים בדמשק בשנת 1985, אולם הישגיה נמחקו מהמהדורה שיצאה לאור בשנת 1988 עם הכיתוב: "עברה ניתוח ועכשיו היא זכר"[27].

ספורטאיות טרנסג'נדריות בולטות בספורט עריכה

רנה ריצ'רדס עריכה

בשנת 1976, כתב שהגיע לסקר טורניר טניס, רצה להכין כתבה על הטניסאית רנה ריצ'רדס, ובתחקיר עליה גילה כי התחרתה בעבר כשחקן טניס מקצועי בשם ריצ'רד רסקינד. חשיפתה כטרנסקסואלית הובילה למחאה[3]. באותה השנה, ביקשה ריצ'רדס להשתתף באליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס, אולם התאחדות הטניס של ארצות הברית (ה-USTA) סירבה בטענה כי שילוב נשים שאינן נקבות מבחינה גנטית יגרום לחוסר שוויון ולחוסר הוגנות בתחרות. התאחדות הטניס לנשים (ה-WTA) טענה כי "זה לא הוגן לאישה שהקדישה את כל חייה לטניס, להפסיד או לקבל תיקו מול גבר". על מנת לשלול מריצ'רדס את הזכאות להתחרות, שני הארגונים הללו החלו בשנת 1976 בבדיקות לאימות מין בשיטת גופיף בר לאיתור השתקה של כרומוזום X[3][8][31]. ריצ'רדס סירבה לעבור בדיקה זו ולכן נשללה ממנה הזכאות להתחרות[11]. לאחר מכן, היא המשיכה להתחרות בתחרויות אחרות להן לא הייתה מדיניות בנושא, ובשנת 1977, ניסתה שוב להתקבל לאליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס ונתקלה בסירוב של ה-USTA בטענה כי יש לה יתרונות פיזיים, חברתיים ותרבותיים אותם צברה במסגרת הפריבילגיות של גברים כשהתחרתה כזכר בתחרויות טניס יוקרתיות הפתוחות לגברים בלבד[31][10]. יו"ר התחרות התעקש כי ריצ'רדס חייבת לעבור בהצלחה בדיקת גופיף בר כדי להתחרות מול נשים אחרות ואמר: "לא יהיו יוצאים מן הכלל. כל מי שלא עוברת את המבחן, לא יכולה לשחק. אני מניח שאנחנו צריכים להודות לדוקטור רנה רצ'רדס על הסדרת המדיניות הזו"[31]. ריצ'רדס בתגובה החליטה לתבוע את ה-WTA, את ה-USTA ואת הוועד לאליפות ארצות הברית הפתוחה בטענה שהסירוב לאפשר לה להתחרות מפר את זכויות האזרח שלה (הזכות לשוויון הזדמנויות והזכות לחיים מלאים (livelihood)[3].

בבית המשפט עלו שתי סוגיות עיקריות: השימוש בבדיקת גופיף בר והגדרת המושג 'אישה'. עורכי הדין של ריצ'רדס טענו כי בדיקת גופיף בר אינה אמינה ואינה מדויקת, והציעו במקומה שימוש במבדק שמבוסס על מאפייני מין עיקריים ומשניים כגון איברי מין ורמות הורמונליות – מבדק לפיו ריצ'רדס נחשבת לאישה משום שהיו לה איברי מין נקביים והורמונים נקביים טיפוסיים. ההגנה מנגד טענה כי בדיקת גופיף בר היא הבדיקה שנמצאת בשימוש הוועד האולימפי, והיא התקן לבדיקות אימות מין בתחרויות בכל רחבי העולם שנועד להבטיח הוגנות ושוויון בין המתחרות. בנוסף, ההגנה עשתה שימוש ברגשות הפחד הקשורים למלחמה הקרה כשטענה כי ביטול בדיקה זו יוביל לשטף של גברים מתחזים – במיוחד ממדינות הגוש המזרחי[3].

סוגיה שנייה הייתה עצם הגדרת המושג 'אישה'. הסקסולוג ג'ון מאני טען מטעם התביעה כי מין תלוי במגוון רחב של גורמים (אנטומיה פנימית וחיצונית, איזון אנדוקריני, מבנה סומטי, פסיכולוגיה, כרומוזומים וכן הלאה) וטען כי יש לראות בריצ'רדס אישה. מנגד, ד"ר דניאל פדרמן טען מטעם ההגנה כי נוכחותו של הכרומוזום Y היא מכריעה בקביעת המין הזכרי והיא אינה ניתנת לשינוי ולכן, קיים הבדל גדול בין טרנסקסואליות לנשים ביולוגיות. התביעה וההגנה הגישו תצהירים של שחקניות טניס בולטות שתומכות בעמדתם. הטניסאיות, ויקי ברנר (Vicki Berner), פרנסואז דיר, ג'נט ניוברי וקריסטיאן שו, טענו מטעם ההגנה כי לטרנסקסואליות יש יתרון אינהרנטי ביולוגי עליהן. הן הצביעו על הגובה של ריצ'רדס, על כוחה ועל הרקע הפסיכולוגי שלה כמאפיינים המעניקים לה יתרון לא הוגן. הטניסאית, בילי ג'ין קינג', טענה מטעם התביעה כי יש לאפשר לריצ'רדס להתחרות משום שאין לה יתרון פיזי על פני טניסאיות אחרות[3].

ב-16 באוגוסט 1977, בית המשפט פסק לטובתה של ריצ'רדס בטענה כי החוק לזכויות האדם של ניו יורק מגן על זכותם של טרנסג'נדרים להתחרות[8][10][3][90]. בית המשפט קבע כי יש לאפשר לריצ'רדס להתחרות וכי השימוש בבדיקת גופיף בר אינו הוגן, מפלה, לא שוויוני ומפר בצורה בוטה את זכויות התובעת[11]. בנוסף, פסק בית המשפט כי ריצ'רדס היא נקבה מבחינה חוקית וכך לפי כל האינדיקטורים האחרים, ודחה את טענת ההגנה לפיה לריצ'רדס יש יתרון ביולוגי על המתחרות שלה: "הפחדים הבלתי מבוססים וההנחות השגויות של הנתבעים חייבים להיכנע אל מול הראיות הרפואיות האדירות לפיהן האדם שמולנו הוא נקבה". עוד פסק בית המשפט כי המקרה היחיד בו מותרת בדיקה לאימות מין מותנה בקיום של חשד להונאה[19]. פסק הדין של בית המשפט לא היה תקף לכלל הספורטאים הטרנסקסואלים ולכן ניצחונה של ריצ'רדס לא הניב תוצאות דרמטיות מחוץ לענף הטניס[3]. כאשר בית המשפט אילץ את גופי הספורט לאפשר לה להתחרות, 25 טניסאיות החליטו כאות מחאה להחרים את הטורניר בו ריצ'רדס עמדה להשתתף ולא לשחק בו, בטענה שריצ'רדס עדיין אוחזת ביתרונות זכריים כמו מסת השריר, למרות הניתוח לשינוי מין שעברה[11][31][91]. שחקניות הטניס הבריטיות, לסלי צ'ארלס וגליניס קוליז, הופיעו לטורניר הטניס בקליפורניה לבושות בחולצה עליה הכיתוב "אני אישה אמיתית" כמחאה להשתתפות ריצ'רדס במשחקים[27].

לאחר שפרשה מספורט תחרותי, ריצ'רדס טענה כי המאבק שלה בשנות השבעים להתחרות נגד נשים היה טעות[18], והיא יצאה נגד שילוב טרנסג'נדריות בספורט בטענה כי יש להן יתרונות משמעותיים על נשים סיסג'נדריות: "יש כלל שרק נשים שנולדו כנקבות ביולוגיות רשאיות להשתתף, ואני מסכימה איתו". היא הביעה התנגדות לשילוב רוכבת האופניים הטרנסקסואלית, מישל דומרק, בתחרויות נשים וכן לשילוב שחקנית הגולף הטרנסג'נדרית, מיאן בגר, בתחרויות גולף לנשים. ריצ'רדס הביעה התנגדות להסכם סטוקהולם לשילוב נשים טרנסג'נדריות בספורט האולימפי, וטענה כי החלטת נציגי הוועד האולימפי לשלב טרנסג'נדרים באולימפיאדה תרדוף אותם. לדבריה: 'you’re either XY or XX'. עמדותיה אכזבו והכעיסו רבים שדרשו שילוב דומה לשילוב שריצ'רדס בעצמה השיגה. ריצ'רדס טענה כי בשנות השבעים שיחקה נגד נשים בנות 20 כשהיא הייתה בת 44 ולכן לא היה לה יתרון, אולם לדבריה, אם הייתה משחקת כאישה בשנות העשרים לחייה – היה לה יתרון משמעותי עליהן[3].

עשור לאחר התביעה של רנה ריצ'רדס, בעקבות ההצלחה הגוברת של שחקנית הגולף הטרנסג'נדרית, שרלוט אן וודס, איגוד הגולף של ארצות הברית (ה-USGA) פרסם מדיניות חדשה לפיה רק נשים נקבות מלידה יכולות להשתתף בתחרויות הארגון[8][92].

מישל דומרק עריכה

רוכבת האופניים הטרנסקסואלית, מישל דומרק, היא אחת הספורטאיות הטרנסג'נדריות המוצהרות הראשונות בקנדה. בשנת 2001, לאחר שהחלה להתחרות נגד נשים, היא משכה תשומת לב שלילית מהתקשורת ומהיריבות שלה בטענה שיש לה יתרון לא הוגן. מספר רוכבות אופניים התלוננו על השתתפותה מול התאחדות הרכיבה הקנדית, ודרשו שישללו ממנה את הזכות להתחרות נגד נשים[93]. בשנת 2002, דומרק ייצגה את קנדה באליפות העולם ברכיבת הרים. לאחר התחרות נכתב בנשיונל פוסט: "אנחנו לא מבינים איך גברת דומרק נהנית לנצח נשים מלידה. בשישה מרוצים השנה היא ניצחה פעמיים ופעמים הגיעה למקום השני. אף על פי שהיא לא עברה על החוק, היא מזכירה לנו את הספורטאים עם הגוף הבריא שמנסים להתחרות בספורטאים הפאראלימפיים. מה המטרה? האם יש איזו תהילה באיסוף פרסים כשהאנשים שאת מנצחת תוכנתו על ידי הטבע להפסיד?". גם ספורטאית בקבוצה שלה, הביעה מחאה על עצם השתתפותה של דומרק ולבשה חולצה עם כיתוב "אישה ביולוגית"[22]. דומרק טענה כי בשנה הראשונה בקבוצה הלאומית, אף מתחרה לא דיברה איתה[93], וכן טענה להגנתה כי הטיפול ההורמונלי הוריד את רמות הטסטוסטרון שלה ל-2 ננומול לליטר (שזה בטווח הממוצע של נשים שמגיע עד 3.5 ננומול לליטר)[27].

מיאן בגר עריכה

 
מיאן בגר

בתחילת שנות האלפיים, שחקנית הגולף הדנית הטרנסקסואלית, מיאן בגר (Mianne Bagger), הובילה לשינוי משמעותי במדיניות של ארגוני הגולף בכל הקשור לשילוב טרנסג'נדרים בספורט, וכן תרמה להעלאת המודעות הציבורית להשתתפותם בספורט. בגיל 25, בגר זנחה את עולם הגולף והחלה בטיפולים הורמונליים לשינוי מין. בשנת 1999, לאחר שעברה ניתוח לשינוי מין, שבה אל עולם הגולף כטרנסג'נדרית מוצהרת ושיחקה בתחרויות גולף באדלייד וכן בקבוצת הנשים של דרום אוסטרליה ששיחקה בטורנירים לאומיים לחובבניות. בשנת 1999, זכתה לתשומת לב תקשורתית לאחר שזכתה באליפות דרום אוסטרליה לחובבניות. בהמשך, שיחקה עבור הקבוצה הלאומית של דרום אוסטרליה, ובין השנים 1999–2002 דורגה עשירית בקרב הנשים החובבניות במדינתה. באותה התקופה, נפסלה לראשונה מתחרות עקב חשש ליתרון לא הוגן על יריבותיה[23]. בגר הורשתה לשחק בתוך אוסטרליה ברמה חובבנית אולם לא בתחרויות מקצועניות ולא בתחרויות בינלאומיות משום שהמדיניות אסרה על נשים שלא נולדו נקבות להשתתף בתחרויות אלו. היא החליטה לחקור את הנושא, ולאחר מספר שנים הגיעה למסקנה שאין לה יתרון על פני המתחרות האחרות. בשנת 2004, עברה להתחרות באירופה כדי להתפתח כשחקנית גולף מקצוענית. היא ביקשה להתחרות ב-Ladies’ European Golf Tour אולם לא קיבלה אישור להתחרות אף על פי שהיו ברשותה מסמכים רשמיים המעידים כי היא אישה[1]. היא עברה להתחרות בארגוני גולף בשוודיה בהם לא הייתה קיימת מדיניות ברורה ולכן התירו לה להתחרות[22]. לאחר שהסכם סטוקהולם נחתם בשנת 2003, בגר פעלה לאימוץ מדיניות זו גם בגופי הגולף[22], ונאבקה בארגוני הגולף USGA, Ladies Golf Union of England, The Ladies European Tour ו-The Australian Ladies Professional Golf Tour שמנעו ממנה להתחרות משום שהייתה להם מדיניות לפיה רק נשים שנולדו נקבות רשאיות לשחק. בגר ניצלה את התעניינות כלי התקשורת על מנת להפעיל לחץ על ארגוני הגולף לשנות את המדיניות שלהם. על מדיניות ה-USGA, אמרה: "מתייחסים אלינו כמו אל מפלצות ומתייחסים אלינו מאוד שונה ביחס למתחרים אחרים"[8][94]. בין השנים 2004–2005, ארגוני גוף אלו שינו את המדיניות כך שגם שחקניות גולף טרנסג'נדריות יוכלו לשחק. רוברט נייט, מנהל הארגון הנוצרי השמרני 'נשות אמריקה המודאגות' טען כי "ה-USGA נכנע לניוון ולתקינות הפוליטית שסוחפת כעת את אירופה. טורניר הנשים לגולף הוא לנשים ולא לגברים מסורסים"[23].

לאנה לאולס עריכה

בשנת 2010, שחקנית הגולף הטרנסג'נדרית, לאנה לאולס (Lana Lawless), תבעה את התאחדות הגולף המקצוענית לנשים (ה-LPGA) משום שסירבה לאפשר לה להתחרות בטענה כי רק נשים ביולוגיות מורשות להתחרות. לאולס תבעה את ההתאחדות בטענה כי המדיניות שלה מפלה ומפרה את חוקי האזרח של קליפורניה. שחקניות גולף בארגון הצביעו בעד שילוב שחקניות גולף טרנסג'נדריות בתחרויות הנשים[25][95], ולאחר חודשיים מהגשת התביעה, ההתאחדות שינתה את המדיניות שלה כדי לאפשר לנשים טרנסג'נדריות להתחרות בארגון[96].

פאלון פוקס עריכה

 
פאלון פוקס

פאלון פוקס היא לוחמת MMA אמריקאית טרנסקסואלית, שהפכה ללוחמת ה-MMA הטרנסג'נדרית המוצהרת הראשונה בהיסטוריה. על מנת לקבל אישור להתחרות בענף, פוקס שיתפה בעובדת היותה טרנסקסואלית אך ורק את הגורמים בארגוני הספורט בהם ביקשה להתחרות. ארגון האיגרוף בארצות הברית (שמסדיר גם את קרבות ה-MMA בארצות הברית) אימץ את הסכם סטוקהולם, ולאחר בדיקה, התיר לפוקס להילחם בטענה ששינוי לניתוח מין שעברה וכן הטיפולים ההורמונליים ביטלו כל יתרון פוטנציאלי[97][26]. פוקס העדיפה לשמור על פרטיותה, ולצאת מהארון הטרנסג'נדרי בתום קריירת הספורט שלה, אולם כתב עיתונות הוציא אותה מהארון בעל כורחה כטרנסג'נדרית, ופוקס ספגה ביקורת בטענה כי יש לה יתרונות על המתחרות שלה עקב רמות הטסטוסטרון בגופה. לאחר שהוצאה מהארון כטרנסית, היא ספגה יחס משפיל וביקורת בטענה שיש לה יתרון על המתחרות שלה בגלל רמות הטסטוסטרון שלה, ולכן אסור לאפשר לה להתחרות נגד נשים סיסג'נדריות. באחד מהקרבות בהם השתתפה, כשפוקס המתינה בזירת הקרב, יריבתה, אלנה ג'ונס, נכנסה להיכל הספורט עם שיר הכניסה Dude Looks Like a Lady (בעברית: בחור שנראה כמו ליידי) של להקת אירוסמית'. כשהמתאבק הנודע, האלק הוגאן, נשאל האם יסכים לקבל אותה לזירת ההיאבקות, הוא ענה: "אני אמחץ אותה... אותו"[98]. לוחם ה-MMA, מאט מטריון כינה את פוקס: "פריק מגעיל, סוציופט, חולה ושקרן". ה-UFC השעה אותו לתקופה קצרה בטענה כי מטריון עבר על קוד ההתנהגות של הארגון. פרשן הספורט של ה-UFC, ג'ו רוגן, טען כי הכניסה של פוקס לזירת קרבות מול נשים תפתח פתח לגברים שיתחזו לנשים כדי להכות נשים[97]. לוחמת ה-MMA, פגי מורגן, אמרה: "כספורטאית וכאישה, אני מתוסכלת מכך שנראה שהרבה אנשים דואגים יותר לרגשות של פוקס מאשר לשמירה על ההגנה והביטחון שלי ושל לוחמות אחרות"[97].

פוקס טוענת כי החשיפה דרדרה מאוד את הקריירה שלה ושקשה לה להרשם לקרבות. בעקבות החשיפה, ארגוני ה-MMA הגדולים בעולם כמו ה-UFC, בלאטור (אנ') וארגון ה-MMA הגדול בעולם לנשים, אינביקטה (אנ') מסרבים להחתים אותה ולאפשר לה להילחם במסגרתם. בנוסף, יריבות פוטנציאליות מסרבות להתמודד מולה, וגם כאשר היא מצליחה להרשם לקרב - אוהדים בקהל צועקים לעברה הערות טרנספוביות[99][100]. כמו כן, אתר המדרג לוחמות MMA מסרב לדרג אותה בתוכו. כששאלה את טים פטרסון (אחד משני המדרגים באתר) מדוע הוא מדיר אותה, הוא השיב כי לדעתו יש לה יתרון על נשים ולכן אינו כולל אותה ברשימה[100][101][102].

ליה תומאס עריכה

  ערך מורחב – ליה תומאס

מדיניות שילוב טרנסג'נדרים של הוועד האולימפי הבינלאומי עריכה

הסכם סטוקהולם (2003) עריכה

באוקטובר 2003, הוועדה הרפואית של הוועד האולימפי הבינלאומי התכנסה בסטוקהולם כדי לגבש מדיניות לשילוב ספורטאים טרנסג'נדרים[25]. המדיניות שהתגבשה זכתה לכינוי 'הסכם סטוקהולם' (באנגלית: Stockholm Consensus), והיא נכנסה לתוקף בשנת 2004, לקראת אולימפיאדת אתונה[103]. הסכם סטוקהולם נחשב להסכם חלוצי בתחום שילוב טרנסג'נדרים בספורט, ולפני כינונו, טרנסג'נדרים לא הורשו להשתתף בתחרויות אולימפיות במגדר עמו הם מזוהים[2]. ההסכם עורר תשומת לב ציבורית רבה וזכה לתגובות מעורבות[13][18]. חלק מהתגובות היו אהודות וטענו כי ההסכם מקדם מדיניות משלבת, אולם מצד שני, עלו ביקורות לפיהן ההסכם אינו שונה במהותו מהבדיקות לאימות מין וכי מטרתו למשטר את הייצוג של טרנסג'נדרים בספורט ולשמור על הבינאריות המגדרית. התנגדות נוספת שעלתה נגד ההסכם טענה כי עצם שילוב טרנסג'נדריות בתחרויות נשים – פוגע בנשים ובספורט[26][104][23].

עיקרי הסכם סטוקהולם עריכה

הוועדה החליטה שכדי שספורטאי טרנסג'נדר יתחרה במגדר עמו הוא מזוהה עליו לעמוד בתנאים הבאים:[25][22][1]

א. ספורטאי או ספורטאית שעברו ניתוח לשינוי מין לפני גיל ההתבגרות, יכולים להתחרות עם המגדר עמו הם מזוהים ללא תנאים.
ב. ספורטאי או ספורטאית שלא עברו ניתוח לשינוי מין לפני גיל ההתבגרות, חייבים לעמוד בתנאים הבאים על מנת להתחרות במגדר עמו הם מזוהים:

  1. על הספורטאים לעבור ניתוח מלא לשינוי מין לפחות שנתיים לפני מועד התחרות.
  2. על הספורטאים להיות מוכרים בחוק של מדינתם במגדר עמו הוא מזוהים.
  3. על הספורטאים להיות תחת טיפול הורמונלי לתקופת זמן שתקטין ככל הניתן את היתרון שעשוי להיות להם (ההמלצה היא לתקופה של שנתיים לפני מועד התחרות). בתנאי זה, כל מקרה ייבחן לגופו, ולרופא מטעם הוועד האולימפי יש את הסמכות לנקוט בכל האמצעים הנדרשים כדי לקבוע את המגדר של הספורטאים.

יישום והשפעה עריכה

לאחר גיבוש המדיניות, הסוכנות למניעת סמים בספורט התירה את השימוש בהורמונים למטרות טיפול רפואי[22], וכדי שטרנסג'נדרים יורשו להתחרות, היה עליהם להיות מוכרים על ידי הסוכנות העולמית נגד סמים בספורט כדי שהסוכנות תאשר להם נטילת הורמונים לצרכים רפואיים. לפני הסכם סטוקהולם, לרוב גופי הספורט לא הייתה מדיניות בנושא שילוב טרנסג'נדרים בספורט, והוא נתפס כמסמך מדיניות מתקדם וכן כמסמך שמגן על ערך המשחק ההוגן עבור נשים. הקרן לספורט נשים הביעה תמיכה בהסכם סטוקהולם, ובמיוחד בתנאי לפיו יש להיות תחת טיפול הורמונלי לתקופה של שנתיים בטרם יתקבל אישור להתחרות עם נשים[1].

הסכם סטוקהולם השפיע מאוד גם על ארגוני ספורט נוספים שאימצו אותו כמדיניות לשילוב טרנסג'נדרים עבור שילוב ספורטאים טרנסג'נדרים בתחרויות שלהם. ב-27 בפברואר 2005, התאחדות האתלטיקה האמריקאית אימצה את ההסכם, במרץ 2005, אימץ אותה גם איגוד הגולף של ארצות הברית[1], וגם הארגונים USGA, WSF ו-USA Rugby אימצו אותו[18]. בשנת 2006, אימץ ה-IAAF מדיניות דומה כשהחליט להפסיק להתרכז בניסיון לאמת מין ביולוגי ולעבור לזיהוי יתרונות פוטנציאליים לא הוגנים שעשויים להיות לטרנסג'נדריות ולאינטרסקסואליות על פני המתחרות שלהן בגלל רמות טסטוסטרון גבוהות[2]. מנגד, ארגוני ספורט אחרים, כמו ה-LPGA וה-FIVB דחו את ההסכם והמשיכו להדיר ספורטאים טרנסג'נדרים[18].

ביקורת על ההסכם עריכה

מאז כניסתו לתוקף, היה הסכם סטוקהולם נתון תחת מחלוקת, וההתנגדויות לו עלו מטעמים שונים. אחת הביקורות הביעה התנגדות עזה לשינוי הבינאריות המגדרית בספורט. לפי התנגדות זו, הסכם סטוקהולם מפר את עקרון המשחק ההוגן ומעניק יתרון לא הוגן לטרנסג'נדריות בכך שהוא מאפשר את שילובן בתחרויות נשים[22][105]. בדיילי טלגרף נכתב בשנת 2004: "ספורטאים גברים שרוצים לזכות במדליה אולימפית מבלי להזדקק לחומרים אסורים, יוכלו בקרוב למצוא דרך חדשה וחוקית להרוויח יתרון בביצועים: לבשו שמלה למשך שנתיים ותתחרו בנשים"[22].

לפי הביקורת השנייה, הסכם סטוקהולם, שככל הנראה גובש ללא שיתוף פעולה עם פעילים בתנועה הטרנסג'נדרית, לא מאפשר לספורטאים טרנסג'נדרים רבים להתחרות ועל כן – מפלה אותם ומדיר אותם מהספורט[105]. גם רוכבת האופניים הטרנסג'נדרית מולי קמרון, וגם מיידה הפטיש הטרנסג'נדר קילין גודטסי טענו שהדרישות לניתוח מין ולטיפולים הורמונים מהוות מחסום להשתתפות טרנסג'נדרים באולימפיאדה[10].

מביקורת זו עולות מספר טענות:

  • ההסכם שמרני, בינארי ומנציח סטריאוטיפים: ההסכם מניח שלגברים יש יתרון ספורטיבי אוטומטי על נשים, ולכן הוא מנציח תפיסות שמרניות לגבי מין[8]. בנוסף, אף על פי שהמדע מראה כי קיים רצף מגדרי, ההסכם מתבסס על קריטריונים רפואיים שמרניים ומאלץ את הטרנסג'נדרים לבחור קטגוריה מגדרית אחת, ובכך הוא משמר את הבינאריות המגדרית[1][3]. טרנסג'נדרים המכונים 'gender transformers' דוחים את הבינאריות המגדרית ותופסים את המגדר כנזיל ומתמשך, והם אינם מרגישים צורך לעבור ניתוח לשינוי מין או לעבור טיפולים הורמונליים על מנת להתאים למגדר מסוים (זאת בניגוד לגישה של טרנסג'נדרים המכונים 'gender conformist' שהם מרגישים שהם לכודים בגוף הלא נכון ורוצים לשנות את גופם כדי שיתאים למגדר שלהם). הסכם סטוקהולם אינו לוקח בחשבון בכלל את הטרנסג'נדרים המכונים gender transformers[9].
  • הדרישה לניתוח לשינוי מין מפלה ואינה מוצדקת: הקהילה הרפואית ביקרה את הדרישה לעבור ניתוח לשינוי מין משום שדרישה זו אינה מבוססת על הצדקה מדעית[106]. לניתוח לשינוי מין אין שום השפעה על היכולות הספורטיביות, ולאיברי מין חיצוניים אין משמעות לביצועים ספורטיבים חוץ מאשר למטרות סיווג מגדרי[3]. בנוסף, רוב הטרנסג'נדרים לא עוברים ניתוח לשינוי מין מסיבות שונות: חלקם אינם רוצים בכך מלכתחילה ולחלקם אין במדינתם שירותי רפואה שמציעים ניתוחים אלו. גם במדינות בהן כן קיימת אפשרות לניתוח מין: הניתוח הוא יקר, ולרוב אינו מכוסה בביטוח רפואי[3][13][8]. הוועד האולימפי הבינלאומי לא לוקח בחשבון את הקשיים שיש לטרנסג'נדרים בנגישות לניתוחי מין ולטיפולים הורמונליים מבחינה כלכלית, חברתית ומשפטית. למשל, לרופאה רנה ריצ'רדס הייתה נגישות רבה יותר לניתוח לשינוי מין כאישה משכילה ממעמד הביניים מאשר לסילביה ריברה שנפלטה ממערכת החינוך בגיל 11 וחייתה ברחובות[105]. כמו כן, יש בדרישה לניתוח לשינוי מין משום ביטול הפוריות[4].
  • הדרישה להכרה חוקית היא בעייתית משום שטרנסג'נדרים עשויים להיתקל בקשיים לקבל הכרה זו, בעיקר מחוץ לארצות הברית ואירופה, אולם גם בתוך ארצות הברית: הקריטריונים להכרה חוקית שונים ממדינה למדינה[3].
  • הדרישה לטיפול הורמונלי למשך שנתיים בעייתית משום שלא קיים סטנדרט אחיד בנושא[3]. בנוסף, ייתכן כי טרנסקסואליות עלולות דווקא לסבול מנחיתות בספורט מול נשים משום שבעוד נשים סיסג'נדריות מייצרות טסטוסטרון בשחלות, לטרנסקסואליות אין שחלות לייצור טסטוסטרון, ולאחר ניתוח לשינוי מין אין להן גם אשכים לייצור טסטוסטרון. טיפול הורמונלי והסרת אשכים גורמים לירידה משמעותית במהירות, במסת השריר ובכוח הפיזי, לכן, הדרישה לניתוח מין ולטיפולים הורמונליים כתנאי להשתתפות בספורט עלית לא יכולה להיחשב לשמירה על עקרון המשחק ההוגן[1].
  • ההסכם מדיר לחלוטין אינטרסקסואלים[3][105].

בשנת 2004, נערך סקר בקרב 684 סטודנטים מאוניברסיטת צפון קרולינה בארצות הברית שביקש לבחון את קבלת הסכם סטוקהולם. מהסקר עלה כי 51.5% התנגדו להסכם. 22.8% לא היו בטוחים או שלא הייתה להם דעה, ו-25.7% תמכו בהסכם. נשים בסקר זה, תמכו בהסכם סטוקהולם יותר מגברים: 33.5% לעומת 19.6%. 41.2% מהנשים ו-20.7% מהגברים סברו שמותר לטרנסג'נדריות להתחרות באולימפיאדה בקטגוריית הנשים. לפי סקר זה, עולה שנשים תומכות יותר בשילוב טרנסג'נדרים בספורט. כמו כן, מחקרים קודמים מצביעים על קבלה חברתית גבוהה יותר של טרנסג'נדרים בקרב נשים מאשר גברים[18].

הסכם סטוקהולם בוטל בשנת 2015, עם כניסתה לתוקף של המדיניות החדשה של הוועד האולימפי לשילוב טרנסג'נדרים לפיה ספורטאיות טרנסג'נדריות יכולות להתחרות עם נשים ללא צורך בניתוח לשינוי מין אלא רק בתנאי שהן נמצאות תחת טיפול הורמונלי למשך שנה לפני מועד התחרות.

מדיניות שילוב (2015) עריכה

בנובמבר 2015, פרסם הוועד האולימפי הבינלאומי את המדיניות החדשה שלו לשילוב ספורטאים טרנסג'נדרים ואינטרסקסואלים בספורט. המדיניות מבהירה כי חשוב להבטיח את שוויון ההזדמנויות עבור ספורטאים טרנסג'נדרים להשתתפות בספורט, וכי המגבלות הקיימות במדיניות זו נועדו לשמור על עקרון המשחק ההוגן. לפי המדיניות, הדרישה לשינוי מין אינה הכרחית לשמירה על עקרון המשחק ההוגן וייתכן כי היא אינה עקבית עם החקיקה המתפתחת בעולם וכן עם ערכי זכויות האדם[107][10].

עיקרי מדיניות השילוב משנת 2015 עריכה

א. גברים טרנסג'נדרים יכולים להתחרות במגדר עמו הם מזוהים ללא שום מגבלה.
ב. נשים טרנסג'נדריות שמעוניינות להתחרות בקטגוריית הנשים חייבות לעמוד בתנאים הבאים:

  1. על הספורטאית להצהיר כי היא מזוהה עם המגדר הנשי. הצהרה זו לא יכולה להשתנות לשנתיים לפחות.
  2. רמות הטסטוסטרון של הספורטאית חייבות להיות מתחת לרמת הטסטוסטרון הזכרית הטיפוסית (מתחת ל-10 ננומול לליטר) לתקופה של לפחות 12 חודשים בטרם מועד התחרות.
  3. רמת הטסטוסטרון של הספורטאית חייבת להישאר מתחת ל-10 ננומול לליטר לאורך כל התקופה בה היא מתחרה.

ניתוח וביקורת עריכה

מדיניות זו, בניגוד להסכם סטוקהולם, אינה מחייבת יותר ניתוח לשינוי מין, אינה מחייבת טיפול הורמונלי לתקופה של שנתיים ואינה מחייבת הכרה של מדינת הספורטאי במגדר שלו. משום שטיפול הורמונלי מוריד את רמות הטסטוסטרון לרמות טסטוסטרון הנחשבות נקביות תוך שנה, המדיניות החדשה דורשת טיפול הורמונלי לתקופה של שנה בלבד. מדיניות זו התקבלה באהדה על ידי גורמים שטענו שהיא עומדת בקנה אחד עם ההכרה המשפטית והחברתית הגוברת של טרנסג'נדרים, אולם היא ספגה גם התנגדות בטענה שהיא מאפשרת לטרנסג'נדרים להתחרות נגד נשים סיסג'נדריות, במיוחד כאשר לא נדרש מהן לעבור ניתוח לכריתת אשכים (Orchiectomy). בעוד התנגדויות רבות נובעות מחוסר הבנה לגבי מהותו של הטיפול ההורמונלי, חלקן עשויות להציף קשיים בנוגע למידת היתרון שעשוי להיות לספורטאיות טרנסג'נדריות רק מעצם העובדה שחיו את מרבית חייהן כזכרים. מאפיינים אנטומיים כמו גודל, מסת שריר וקיבולת ריאה עשויים להקנות לטרנסג'נדריות יתרון בענפי ספורט מסוימים (גודל כף רגל בכדורסל או מוטת ידיים באגרוף)[108].

המחקר בנוגע ליתרונות של ספורטאיות טרנסג'נדריות בספורט הוא מועט. מחקרים מצאו כי רמות הטסטוסטרון וההמוגלובין של טרנסג'נדריות שעברו ניתוח לשינוי מין או טיפול הורמונלי ירדו לטווח נקבי טיפוסי תוך שנה. מחקר שנערך על 50 טרנסקסואליות שעברו ניתוח לשינוי מין מצא ירידה במסת השריר, עליה במסת השומן וירידה בצפיפות העצם. שינוי משמעותי נמצא תוך 6–12 חודשים גם בקרב נשים שעברו טיפול הורמונלי. ממצאים אלו מספקים תמיכה למדיניות הוועד האולימפי, אולם מחקרים אלו לא ביצעו הערכה של ביצועים ספורטיביים של טרנסג'נדריות, ומחקר נוסף עשוי להועיל בהערכת היתרונות הספורטיביים[108].

הטריאתלט, כריס מוזייר (Chris Mosier), הוא הספורטאי הטרנסג'נדר הראשון להיות חבר בנבחרת ארצות הברית בקבוצה שתואמת את מגדרו ולא את מינו הביולוגי[109][110].

מדיניות שילוב טרנסג'נדרים בתחרויות להט"ב עריכה

שילוב טרנסג'נדרים במשחקים הגאים עריכה

הפדרציה של המשחקים הגאים (FGG), כמו גופי ספורט אחרים, התקשתה במשך השנים לנסח מדיניות מכילה לשילוב טרנסג'נדרים, ומאז שנת 1994, המדיניות של המשחקים הגאים עוברת שינויים רבים בעקבות קולות מחאה של פעילים בקהילה הטרנסית[23]. לשינויים אלו הייתה השפעה קטנה על הוועד האולימפי ועל ה-IAAF שסירבו באותן השנים לכלול ספורטאים טרנסג'נדרים בתחרויות שלהם[1].

במשחקים הגאים שנערכו בניו יורק בשנת 1994, ה-FGG דרש מהספורטאים הטרנסג'נדרים להוכיח שעברו ניתוח לשינוי מין או שנטלו הורמונים לתקופה של שנתיים לפחות לפני התחרות. מדיניות זו עוררה מחאה בטענה שהיא מגבילה מאוד את השתתפות הטרנסג'נדרים, ובעקבות המחאה, הפדרציה ביצעה מספר שינויים במדיניות: במשחקים הגאים שנערכו באמסטרדם בשנת 1998, הספורטאים הטרנסג'נדרים נדרשו להוכיח שהם תחת טיפול הורמונלי ולהציג מסמכים רשמיים שמעידים על הכרה במגדר שלהם (דרכון למשל). מרים המשקולות הטרנסג'נדר, לורן קמרון, פרש מתחרות הרמת המשקולות באמסטרדם משום שהרגיש שהדרישה למסכמים שיאשרו את מגדרו אינה הוגנת[105].

במשחקים הגאים שנערכו בסידני בשנת 2002, הספורטאים הטרנסג'נדרים יכלו לבחור את הקטגוריה המגדרית בה הם מעדיפים להתחרות ולספק מסמך משפטי המעיד כי הבחירה הולמת את ההכרה המגדרית לה הספורטאי זוכה במדינתו. במקרים בהם הספורטאי התקשה לספק מסמך חוקי, הוא יכול היה לספק אישור אחר (למשל: מסמך ממקום העבודה, חשבון בנק, רישיון נהיגה) שמאשר שהוא מקיים אורח חיים במגדר שלו לתקופה של שנתיים לפחות לפני מועד התחרות[1][22]. אם התקשה לספק מסמכים המאשרים את אורח חייו במגדרו, הוא יכול היה להציג אישור רפואי שמעיד שהוא תחת טיפול הורמונלי במשך שנתיים לפחות ממועד התחרות. בשנה זו, השתתפו 158 ספורטאים טרנסג'נדרים מ-28 מדינות[105]. במשחקים הגאים שנערכו בשנת 2010, הספורטאים הטרנסג'נדרים הורשו להתחרות בכל קטגוריה מגדרית שבחרו כל עוד הם מציגים מסמך המאשר שהם חיים לפי המגדר שהם מצהירים עליו לתקופה שנתיים לפחות (עדות מרופא, חשבון בנק וכו'), זאת מתוך הבנה שלעיתים שינוי של מגדר במסמכים רשמיים עשוי להיות קשה[8].

שילוב טרנסג'נדרים במשחקי ה-World Outgame עריכה

משחקי World Outgames שנערכו במונטריאול בשנת 2006, אמצו את הסכם סטוקהולם של הוועד האולימפי, אולם עקב מחאה, נציגי המשחקים שינו את המדיניות שהבחינה בין טרנסג'נדרים שביצעו הליכים לשינוי מין ובין טרנסג'נדרים שלא ביצוע הליכים אלו. לפי המדיניות, טרנסג'נדרים שביצעו הליכים לשינוי מין נדרשו להציג מסמך חוקי למגדר שלהם (למשל דרכון), וכן להציג אישור לטיפולים הורמונליים לתקופת זמן של לפחות שנתיים לפני התחרות. טרנסג'נדרים שלא ביצעו שום שינוי גופני נאלצו להתחרות במין הביולוגי אליו נולדו[1].

טרנסג'נדריות בספורט במוסדות חינוך עריכה

ספורט מהווה חלק אינטגרלי מחיי הנוער בבתי הספר, ומחיי הסטודנטים במכללות, בעיקר בארצות הברית. לכן חשוב לאפשר שוויון הזדמנויות בנגישות לספורט, ולגבש מדיניות שתבטיח נגישות שווה גם לספורטאים טרנסג'נדרים. לרוב בתי הספר והמכללות אין מדיניות לשילוב טרנסג'נדרים בספורט. באוקטובר 2009, ביוזמת הארגונים Lesbian Rights Sports Project ו-Women’s Sports Foundation נערכה ועדה בנושא שילוב טרנסג'נדרים בספורט על מנת לנסח מדיניות עבור בתי ספר ומכללות לשילוב תלמידים וסטודנטים טרנסג'נדרים בספורט. בכנס השתתפו נציגים מה-NCAA נציגים מה-NFHS, ספורטאים טרנסג'נדרים ומומחים בנושא טרנסג'נדריות מתחום המשפט, הרפואה והספורט. באוקטובר 2010, פורסם דוח הוועדה[13].

טרנסג'נדריות בספורט בית ספרי עריכה

בתקופת גיל ההתבגרות, האיזון ההורמונלי לא שונה באופן משמעותי בין המינים, ולעיתים קרובות – שונות בתוך המין עצמו גדולה יותר מהשונות בין המינים[69]. למרות זאת, הפרדה מגדרית למטרות ספורט נהוגה גם בבתי הספר, ורוב הילדים מקבלים הפרדה זו בטבעיות, אולם עבור טרנסג'נדרים ההפרדה הזו עשויה להיות מייסרת, משום שהזהות המגדרית שלהם אינה תואמת את המין הביולוגי שלהם והם נאלצים לבחור בין קבוצת הספורט שתואמת את מינם הביולוגי לבין קבוצת הספורט שתואמת את זהותם המגדרית, אולם לעיתים לא ניתנת להם הבחירה הזו, והם מחויבים לשחק בקבוצה שהולמת את מינם הביולוגי – דבר שעלול להוביל לעגמת נפש רבה[25]. בבתי הספר קיימות תפיסות מגדריות הטרונורמטיביות שנאכפות על ידי הסגל, שסובל לעיתים מבורות בנושא דיספוריה מגדרית, והדבר מקשה על תלמידים טרנסג'נדרים, שחשים הזרה חרדה והדרה, להשתלב בספורט. לכן, טרנסג'נדרים בוגרים עלולים למצוא עצמם מחוץ לעולם הספורט[9]. מחקרים מראים כי השתתפות נוער בספורט מעלה את רמת הביטחון העצמי וההערכה העצמית, משפרת יכולות חברתיות, יוצרת תחושת שייכות ותורמת לרווחה הפיזית, הנפשית והחברתית[21][25]. בנוסף, אחד התפקידים הערכיים החשובים של בתי ספר הוא עידוד שילוב חברתי. שילוב טרנסג'נדרים מלמד את שאר התלמידים שיעור בקבלה של האחר ולכן שילוב תלמידים טרנסג'נדרים מועיל לכל התלמידים ולחברה בכללותה[69]. בעבר, אפרו-אמריקאים לא הורשו להתחרות עם לבנים, ונשים לא הורשו לתחרות בכלל[25]. מספר קטן, אך הולך וגדל, של תלמידים טרנסג'נדרים דורשים נגישות לפעילויות ספורט שתלמידים שאינם טרנסג'נדרים נהנים מהן[21].

בשנת 1972, הקונגרס האמריקאי העביר את חוק Title IX על מנת להגן על נשים מאפליה מינית בחינוך. תחת סעיף 1681 נקבע כי: "אף אדם בארצות הברית לא יודר מפעילות או יהיה נתון לאפליה, ולא ישללו ממנו היתרונות של כל פעילות ותוכנית במערכת החינוך על בסיס מין". חוק זה שמר על שוויון הזדמנויות לנשים לא רק בחינוך אלא גם בספורט[69]. ב-29 באפריל 2014, המשרד לזכויות האזרח הבהיר כי ההגנה נגד אפליה מינית בחוק זה תקפה גם עבור עבור טרנסג'נדרים[69][111][112]. בתגובה להבהרה של המשרד לזכויות האזרח לפיה החוק מגן גם על תלמידים טרנסג'נדרים, ה-HFHS (ארגון שמנחה ארגוני ספורט בבתי ספר) הצהיר כי קיים צורך לגבש מדיניות לשילוב תלמידים טרנסג'נדרים בספורט, אולם ב-1 בדצמבר 2014, הבהיר המשרד לזכויות האזרח כי על אף שהחוק מגן על טרנסג'נדרים מפני אפליה על בסיס מין, הגנה זו אינה תקפה לעיסוק בספורט[69].

משום שאין ברמה הפדרלית איסור על הפליית טרנסג'נדרים בספורט, כל מדינה בארצות הברית רשאית לנסח בנושא זה כללים משלה. הרגולציות שמתגבשות הן לרוב תוצר של וועדות ספורט ולא של המחוקקים. חלק מהמדינות גיבשו מדיניות מכילה וחלק מהמדינות גיבשו מדיניות מפלה[69]. בשנת 2008, ה-WIAA בוושינגטון די. סי. גיבש את המדיניות הראשונה לשילוב טרנסג'נדרים לפיה על התלמיד שרוצה להשתתף בקבוצה המנוגדת למינו הביולוגי להגיש בקשה לבית הספר. על בית הספר להעביר את הבקשה ל-WIAA, ולאחר מכן, על התלמיד להופיע בפני ועדה לזהות מגדרית של ארגון זה. התלמיד מגיש הצהרה לוועדה שמורכבת מרופא מומחה לזהות מגדרית, איש שירותי בריאות הנפש המתמחה בזהות מגדרית, נציג מבית הספר של התלמיד ונציג של ה-WIAA. אם נמצא כי מדובר בבקשה מתום לב, ה-WIAA מאשר לתלמיד להשתתף בקבוצה ההולמת את זהותו המגדרית, ואף מספק, על פי דרישה, תעודה לזהותו המגדרית של התלמיד[69]. ב-1 בינואר 2014, עם כניסתו לתוקף של חוק שוויון והצלחה בבית הספר (School Success and Opportunity Act), קליפורניה הפכה למדינה הראשונה בארצות הברית שהתירה לתלמידי בתי הספר הטרנסג'נדרים להתחרות בספורט בהתאם למגדר עמו הם מזוהים[21]. חוק זה הציב את קליפורניה כחוד החנית בנושא זכויות טרנסג'נדרים[69][113]. ברוב מדינות ארצות הברית קיימת מדיניות לשילוב טרנסג'נדרים בספורט בית ספרי, אולם נכון לשנת 2016, רק ב-17 מתוכן ובוושינגטון די. סי. קיימת מדיניות משלבת המאפשרת לטרנסג'נדרים להשתתף בספורט הבית ספרי ולהיות חברי נבחרת באופן שהולם את המגדר שלהם ללא קשר למין בו נולדו, וללא צורך בניתוחי מין וטיפולים הורמונליים[69]. חלק מהמדינות בארצות הברית מאפשרות לתלמידים הטרנסג'נדרים להתחרות בבית ספרם בקבוצה המתאימה למגדר שלהם ללא קשר למין הרשום במסמכים רשמיים, וללא צורך בניתוח לשינוי מין או בטיפולי הורמונלי. מדינות אחרות דורשות ניתוח לשינוי מין או טיפול הורמונלי, אולם מדיניות זו מקשה מאוד על השילוב של טרנסג'נדרים משום שניתוח מין עלול להיות מאוד יקר, ושינוי המגדר במסמכים רשמיים מצריך לעיתים שימוש בשירותי עורך דין שעשוי להיות מלווה בהוצאות שלא כל אחד יכול לעמוד בהם. ה-CIAC (ארגון הספורט בקונטיקט המאגד תחתיו 330 ארגוני ספורט של בתי ספר במדינה) אימץ את הסכם סטוקהולם של הוועד האולימפי, אולם מדיניות זו מקשה מאוד על שילוב תלמידים טרנסג'נדרים בספורט משום שלא מומלץ לעבור ניתוח לשינוי מין לפני גיל 18, והמתנה של שנתיים מאוד משמעותית בגילאים האלו, כך שבפועל – מדיניות זו מדירה ואינה משלבת[106]. למדינות אחרות אין שום מדיניות בנושא שילוב תלמידים טרנסג'נדרים בספורט, ובהן נדרש מהתלמידים הטרנסג'נדרים להתחרות בקבוצה של המין הביולוגי שלהם, ללא התחשבות בזהותם המגדרית[69].

התנגדות לשילוב טרנסג'נדרים בספורט בית ספרי עריכה

לפי אחת הביקורות, שילובם עלול לגרום לפציעות, אולם הרבה איגודי ספורט של בתי ספר מאפשרים לבנות ולבנים לשחק באותה הקבוצה, אם לא קיימת בבית הספר קבוצה נפרדת לבנות[69]. מדיניות זו התגבשה לאחר שבשנת 1983, בית משפט פדרלי בארצות הברית קבע כי אין לאסור על ילדה בת 13 לשחק פוטבול בקבוצת בית הספר, משום שאיסור זה מהווה הפרה של עקרון השוויון, וההגנה לא הצליחה להצדיק את התנגדותה מטעמי בטיחות[69][114]. לפי ביקורת נוספת, מדיניות לשילוב טרנסג'נדרים תוביל לניסיונות של בנים להתחזות לטרנסג'נדריות על מנת לזכות ביתרון, אולם לא קיימת עדות לפיה אי פעם גבר ניסה להתחזות לאישה, ובנוסף, לא סביר שבן יתחזה לטרנסג'נדר ויחווה את כל חוויית החיים של טרנסג'נדר בחברה רק בשביל יתרון בספורט. בנוסף, קיים מנגנון שמבטיח אמיתות ותום לב לפני אישור השתתפות לתלמידים טרנסג'נדרים[69].

טרנסג'נדריות בהתאחדות ספורט הקולג'ים הלאומי עריכה

בשנת 2010, קאי אלמס (Kye Allums) היה לטרנסג'נדר המוצהר הראשון ששיחק במסגרת התאחדות ספורט הקולג'ים הלאומי (NCAA). אלמס שיחק באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בקבוצת הכדורסל של הנשים, ויכול היה להשתמש בחדרי ההלבשה והשירותים המותאמים למגדר שלו[21]. באוגוסט 2011, ה-NCAA פרסם את המדיניות שלו בדבר שילוב ספורטאים טרנסג'נדרים והפיץ אותה לכל 1200 ארגוני הספורט שתחתיו[13][115]. לפי המדיניות, סטודנטים טרנסג'נדרים רשאים להתחרות בקטגוריית המגדר שלהם, שנה לאחר טיפול הורמונלי[106]. טרנסג'נדר, שטרם השלים שנה של טיפולים הורמונליים, רשאי בזמן הזה להתחרות עם גברים אבל לא עם נשים. טרנסג'נדרית רשאית בזמן הזה להתחרות עם גברים אבל עשויה לא להתחרות עם נשים עד שתסתיים שנה של טיפולים הורמונליים[8]. בשנת 2012, הכדורסלנית הטרנסג'נדרית, גבריאל לודוויג (Gabrielle Ludwig), הפכה לספורטאית הראשונה ששיחקה גם בקבוצת הנשים וגם בקבוצת הגברים של ה-NCAA[21][116].

בתרבות עריכה

סרטים עלילתיים עריכה

סרטים דוקומנטריים עריכה

ספרים עריכה

לקריאה נוספת עריכה

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא טרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות בספורט בוויקישיתוף

כתבות וסרטונים בעברית עריכה

כתבות וסרטונים באנגלית עריכה

רגולציות ומסמכים רשמיים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 Sullivan, Claire F. "Gender verification and gender policies in elite sport: Eligibility and “fair play”." Journal of Sport and Social Issues 35.4 (2011): 400-419
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 Müller, Marion. "Constructing gender incommensurability in competitive sport: sex/gender testing and the new regulations on female hyperandrogenism." Human studies 39.3 (2016): 405-431
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 Pieper, Lindsay Parks. "Gender Regulation: Renee Richards Revisited." The International Journal of the History of Sport 29.5 (2012): 675-690
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Newbould, Melanie Joy. "What do we do about women athletes with testes?." Journal of medical ethics (2015): medethics-2015
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Harper, Joanna, et al. "Implications of a Third Gender for Elite Sports." Current sports medicine reports 17.2 (2018): 42-44
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Ritchie, Robert, John Reynard, and Tom Lewis. "Intersex and the Olympic games." Journal of the Royal Society of Medicine 101.8 (2008): 395-399
  7. ^ 1 2 Bal, Baljinder. "The Ethical Duality in Sports: Social and Psychological Aspects of Transgender Participation." Physical Culture and Sport. Studies and Research 53.1 (2011): 5-9
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Section 6 Questioning and Transgressing Sex, Transgender Exclusion and Inclusion in Sport - Adam Love, Hargreaves, Jennifer, and Eric Anderson, eds. Routledge handbook of sport, gender and sexuality. Routledge, 2014
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Hargie, Owen DW, David H. Mitchell, and Ian JA Somerville. "‘People have a knack of making you feel excluded if they catch on to your difference’: Transgender experiences of exclusion in sport." International Review for the Sociology of Sport 52.2 (2017): 223-239
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Gleaves, John, and Tim Lehrbach. "Beyond fairness: the ethics of inclusion for transgender and intersex athletes." Journal of the Philosophy of Sport 43.2 (2016): 311-326
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Bianchi, Andria. "Transgender women in sport." Journal of the Philosophy of Sport 44.2 (2017): 229-242
  12. ^ 1 2 3 4 5 6 Reeser, Jonathon C. "Gender identity and sport: is the playing field level?." British Journal of Sports Medicine 39.10 (2005): 695-699.
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 The Inclusion of Transgender Students in United States School-Based Athletics - Helen Carroll, Hargreaves, Jennifer, and Eric Anderson, eds. Routledge handbook of sport, gender and sexuality. Routledge, 2014
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 Henne, Kathryn. "The “science” of fair play in sport: Gender and the politics of testing." Signs: Journal of Women in Culture and Society 39.3 (2014): 787-812
  15. ^ 1 2 3 4 Wiesemann, Claudia. "Is there a right not to know one's sex? The ethics of ‘gender verification’ in women's sports competition." Journal of medical ethics 37.4 (2011): 216-220
  16. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 Camporesi, Silvia. "Ethics of Regulating Competition for Women with Hyperandrogenism." Clinics in sports medicine 35.2 (2016): 293-301
  17. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 Section 6 Questioning and Transgressing Sex 36. Subjective Sex: Science, Medicine and Sex Tests in Sport - Vanessa Heggie, Hargreaves, Jennifer, and Eric Anderson, eds. Routledge handbook of sport, gender and sexuality. Routledge, 2014
  18. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Taylor, Jami Kathleen. "Exploring Public Support for the Inclusion of Transsexual-Identified Athletes.", Dept. of Political Science and Public Administration, North Carolina State University
  19. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 Gandert, Daniel, et al. "The Intersection of Women's Olympic Sport and Intersex Athletes: A Long and Winding Road." Ind. L. Rev. 46 (2013): 387
  20. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Tännsjö, Torbjörn, and Claudio Tamburrini. Values in sport: elitism, nationalism, gender equality and the scientific manufacture of winners. E & FN Spon Ltd, 2000
  21. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Mahoney, Tara Q., Mark A. Dodds, and Katherine M. Polasek. "Progress for Transgender Athletes: Analysis of the School Success and Opportunity Act: Editor: Thomas H. Sawyer." Journal of Physical Education, Recreation & Dance 86.6 (2015): 45-47
  22. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 Cavanagh, Sheila L., and Heather Sykes. "Transsexual bodies at the Olympics: The International Olympic Committee's policy on transsexual athletes at the 2004 Athens Summer Games." Body & Society 12.3 (2006): 75-102
  23. ^ 1 2 3 4 5 Love, Adam, Seung-Yup Lim, and Joy T. DeSensi. "Mianne Bagger: A Transitioned Woman’s Efforts for Inclusion in Professional Golf." Women in Sport and Physical Activity Journal 18.1 (2009): 68-77
  24. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 Karkazis, Katrina, et al. "Out of bounds? A critique of the new policies on hyperandrogenism in elite female athletes." The American Journal of Bioethics 12.7 (2012): 3-16
  25. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Ziegler, Elizabeth M., and Tamara Isadora Huntley. "It Got too Tough to Not Be Me: Accommodating Transgender Athletes in Sport." JC & UL 39 (2013): 467
  26. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Sarah Teetzel (2014) The Onus of Inclusivity: Sport Policies and the Enforcement of the Women’s Category in Sport, Journal of the Philosophy of Sport, 41:1, 113-127
  27. ^ 1 2 3 4 5 Pilgrim, Jill, David Martin, and Will Binder. "Far from the finish line: Transsexualism and athletic competition." Fordham Intell. Prop. Media & Ent. LJ 13 (2002): 495
  28. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 Wackwitz, Laura A. "Verifying the myth: Olympic sex testing and the category “woman”." Women's Studies International Forum. Vol. 26. No. 6. Pergamon, 2003
  29. ^ David Adam, science correspondent, Why women could be faster than men within 150 years, theguardian.com, 2004
  30. ^ 1 2 3 4 Stéphane Bermon, Martin Ritzén, Angelica Lindén Hirschberg & Thomas H. Murray (2013) Are the New Policies on Hyperandrogenism in Elite Female Athletes Really Out of Bounds? Response to “Out of Bounds? A Critique of the New Policies on Hyperandrogenism in Elite Female Athletes”, The American Journal of Bioethics, 13:5, 63-65
  31. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 Jaime Schultz (2011) Caster Semenya and the “Question of Too”: Sex Testing in Elite Women's Sport and the Issue of Advantage, Quest, 63:2, 228-243
  32. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Karkazis, Katrina, and Rebecca Jordan-Young. "Debating a testosterone “sex gap”." Science 348.6237 (2015): 858-860
  33. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 MALE/FEMALE OR OTHER, The untold stories of female athletes with intersex variations in India, Payoshni Mitra, Hargreaves Jennifer and Eric Anderson, eds. Routledge handbook of sport, gender and sexuality. Routledge, 2014
  34. ^ Amanda Schaffer, Gender Games, The Olympics has a new way to test whether athletes are men or women. Is it fair? slate.com
  35. ^ Bermon, Stéphane, et al. "Serum androgen levels in elite female athletes." The Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism 99.11 (2014): 4328-4335
  36. ^ 1 2 Michaela C. Devries PhD, Do Transitioned Athletes Compete at an Advantage or Disadvantageas compared with Physically Born Men and Women: A review of the Scientific Literature, May 18, 2008, archived 8 June 2019
  37. ^ 1 2 Joanna Marie Harper, Race Times for Transgender Athletes, Journal of Sporting Cultures and Identities 6, Common Ground, 2015 doi: 10.18848/2381-6678/CGP/v06i01/54079 (באנגלית)
  38. ^ 1 2 Bethany Alice Jones et al, Sport and Transgender People: A Systematic Review of the Literature Relating to Sport Participation and Competitive Sport Policies, Sports Med 47, Springer, 2017, עמ' 701-716 doi: 10.1007/s40279-016-0621-y (באנגלית)
  39. ^ LJG Gooren, MCM Bunck, Transsexuals and competitive sports, European Journal of Endocrinology 151, 2004, עמ' 425–429 doi: 10.1530/eje.0.1510425 (באנגלית)
  40. ^ Emma N. Hilton & Tommy R. Lundberg, Transgender Women in the Female Category of Sport: Perspectives on Testosterone Suppression and Performance Advantage, Sports Medicine volume 51, pages 199–214 (2021), December 8, 2020
  41. ^ 1 2 Tricia Ward, Do Trans Women Athletes Have Advantages?, Medscape, ‏14 ביולי 2021 (באנגלית)
  42. ^ Bri Newland, Data will level the playing field for trans athletes, Sports Business Journal, ‏14 במרץ 2022 (באנגלית)
  43. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 Heggie, Vanessa. "Testing sex and gender in sports; reinventing, reimagining and reconstructing histories." Endeavour 34.4 (2010): 157-163
  44. ^   טריילר של הסרט הדוקומנטרי Stella Walsh משנת 2014 על האתלטית סטלה וולש
  45. ^ Stefan Berg, How Dora the Man Competed in the Woman's High Jump, spiegel.de, September 15, 2009
  46. ^  BERLIN 36 - U.S. Trailer
  47. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 Pieper, Lindsay Parks. "Sex testing and the maintenance of western femininity in international sport." The international journal of the history of sport 31.13 (2014): 1557-1576
  48. ^ The Olympics and Femininity Certificates, rhondasescape.com, August 19, 2016
  49. ^ Bill, Mallon, and J. Hejmans. "Historical Dictionary of the Olympics Movement." The Scarecrow Press, Inc., Lanham-Toronto-Plymouth 211 (2011): 259, Page 136
  50. ^ Malcolm Ferguson-Smith Papers, Correspondence regarding the petition by the "Heinonen Sixteen" on gender verification, March-April, wellcomelibrary.org, 8 Mar 1994-26 Apr 1994
  51. ^ American Medical Association, American College of Physicians, American Congress of Obstetricians and Gynecologists, Endocrine Society, American Society of Human Genetics
  52. ^ Experts Slam Olympic Gene Test, Science 28 Feb 1992:, Vol. 255, Issue 5048, pp. 1073, science.sciencemag.org
  53. ^ Test joy for sex row athlete, news.bbc.co.uk, August 3, 1999
  54. ^ OLYMPIC CHARTER, stillmed.olympic.org
  55. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 Xavier, Neena A., and Janet B. McGill. "Hyperandrogenism and Intersex controversies in Women's Olympics." The Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism 97.11 (2012): 3902-3907
  56. ^ International Declaration on Human Genetic Data: collection, processing, use, storage; 2004, unesdoc.unesco.org
  57. ^   Semenya becomes world champion - from Universal Sports, sportsnetwork
  58. ^ Track Meet Gender Controversy, CBS News
  59. ^ RUTH PADAWER, The Humiliating Practice of Sex-Testing Female Athletes, nytimes.com, JUNE 28, 2016
  60. ^ 1 2 3 Wonkam, Ambroise, Karen Fieggen, and Raj Ramesar. "Beyond the Caster Semenya controversy: the case of the use of genetics for gender testing in sport." Journal of genetic counseling 19.6 (2010): 545-548
  61. ^ Tommy Craggs, Caster Semenya Is A "Hermaphrodite," Ballsy Aussie Paper Reports, deadspin.com, 9/10/09
  62. ^   Too Fast to Be a Woman The Story of Caster Semenya, 42:30
  63. ^   Women's 800m final - highlights - London 2012 Olympics, Olympic
  64. ^ Karkazis, Katrina, and Rebecca M. Jordan-Young. "The Powers of Testosterone: Obscuring Race and Regional Bias in the Regulation of Women Athletes."
  65. ^ Caster Semenya's controversial medal, FRANCE 24 English
  66. ^ The Results Are in on SAfrican Runner's Gender, Associated Press
  67. ^ Too Fast to Be a Woman The Story of Caster Semenya, min 31
  68. ^ Siegel, Fabian P., and Petro E. Petrides. "Congenital and acquired polycythemias." Deutsches Ärzteblatt International 105.4 (2008): 62.
  69. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Michel, Stacey. "Not Quite a First Place Finish: An Argument That Recent Title IX Policy Clarification from the United States Department of Education Does Not Adequately Protect Transgender Interscholastic Athletes." Tul. JL & Sexuality 25 (2016): 145
  70. ^ Khosla, T. "Unfairness of certain events in the Olympic Games." British Medical Journal 4.5623 (1968): 111
  71. ^ Claude Bouchard PhD,Eric P. Hoffman PhD, Genetic and Molecular Aspects of Sport Performance, Blackwell Publishing Ltd, 25 November 2010
  72. ^ Too Fast to Be a Woman The Story of Caster Semenya, Min 28
  73. ^ Ljungqvist, Arne, and Joe Leigh Simpson. "Medical examination for health of all athletes replacing the need for gender verification in international sports: The International Amateur Athletic Federation plan." JAMA 267.6 (1992): 850-852.
  74. ^ 1 2 Fénichel, Patrick, et al. "Molecular diagnosis of 5α-reductase deficiency in 4 elite young female athletes through hormonal screening for hyperandrogenism." The Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism 98.6 (2013): E1055-E1059
  75. ^ Franke, Werner W., and Brigitte Berendonk. "Hormonal doping and androgenization of athletes: a secret program of the German Democratic Republic government." Clinical chemistry 43.7 (1997): 1262-1279
  76. ^ CAS 2014/A/3759 Dutee Chand v. Athletics Federation of India & The International Association of Athletics Federation
  77. ^ Dutee Chand, Female Sprinter With High Testosterone Level, Wins Right to Compete, The New York Times, July 27, 2015
  78. ^ CAS suspends the IAAF Hyperandrogenism Regulations until end of September 2017
  79. ^ 19.01.18 - The application of the IAAF Hyperandrogenism regulations remain suspended
  80. ^ 1 2 IAAF INTRODUCES NEW ELIGIBILITY REGULATIONS FOR FEMALE CLASSIFICATION, .iaaf.org, 26 APR 2018
  81. ^   Ben Bloom, ‏Caster Semenya to be forced to lower testosterone levels or face 800m ban, The Telegraph, 25 April 2018
  82. ^ Semenya challenges the IAAF Eligibility Regulations for Female Classification at CAS, tas-cas.org, 19.06.2019
  83. ^ Caster Semenya: Olympic champion will challenge 'unfair' IAAF testosterone ruling, bbc.com,
  84. ^ Olympic champion challenging track's new testosterone rule targeting female runners, CBS News
  85. ^ Caster Semenya: Olympic 800m champion loses appeal against IAAF testosterone rules, BBC sport
  86. ^ This article is more than 2 months old‘The IAAF will not drug me or stop me being who I am’: Semenya appeals against Cas ruling, theguardian
  87. ^ Elling-Machartzki, Agnes. "Extraordinary body-self narratives: Sport and physical activity in the lives of transgender people." Leisure Studies 36.2 (2017): 256-268.
  88. ^ Cunningham, George B., and Andrew C. Pickett. "Trans Prejudice in Sport: Differences from LGB Prejudice, the Influence of Gender, and Changes over Time." Sex Roles (2017): 1-8.
  89. ^ Jones, Bethany Alice, et al. "Barriers and facilitators of physical activity and sport participation among young transgender adults who are medically transitioning." International Journal of Transgenderism 18.2 (2017): 227-238.
  90. ^ RICHARDS v. US TENNIS ASSN, August 16, 1977, leagle.com
  91. ^ ROBIN HERMAN, ‘No Exceptions,’ and No Renee Richards, The New York Times, August 27, 1976
  92. ^ Doug Bedel, Sex Change Lands Golfer In The Rough, articles.chicagotribune.com, April 24, 1988
  93. ^ 1 2 Teetzel, Sarah, and Charlene Weaving. "Gender Discrimination in Sport in the 21st Century: A Commentary on Trans-Athlete Exclusion in Canada from a Sociohistorical Perspective." Sport History Review 48.2 (2017): 185-193.
  94. ^ Transsexual golfer wins Tour spot, news.bbc.co.uk, 3.11.2004
  95. ^ Suit challenges 'female at birth' rule, espn.com, Oct 13, 2010
  96. ^ KATIE THOMAS, L.P.G.A. Will Allow Transgender Players to Compete, nytimes.com, DEC. 1, 2010
  97. ^ 1 2 3 McClearen, Jennifer. "The paradox of Fallon's fight: interlocking discourses of sexism and cissexism in mixed martial arts fighting." New Formations 86.86 (2015): 74-88
  98. ^ HULK HOGAN, Willing to Fight Fallon Fox 'I'll Crush Him/Her', 3/24/2013
  99. ^ Fallon Fox Interviewed by Lauren Lane + Q &A - Skepticon 8  
  100. ^ 1 2 Fallon Fox on life as a trans athlete: 'The scope of vitriol and anger was mind-blowing'
  101. ^ Unified Women’s Mixed Martial Arts Rankings
  102. ^ The attitude of erasure - An op-ed on WMMA rankings by Fallon Fox
  103. ^ Statement of the Stockholm consensus on sex reassignment in sports
  104. ^ Singh, Bal, Kanwaljeet Singh, and Narinder Sharma. "Equality, Equity and Inclusion: Transgender Athletes' Participation in Competitive Sports-a New Era." Physical Culture and Sport. Studies and Research 49.1 (2010): 85-88
  105. ^ 1 2 3 4 5 6 Sykes, Heather. "Transsexual and transgender policies in sport." Women in Sport and Physical Activity Journal 15.1 (2006): 3-13
  106. ^ 1 2 3 Buzuvis, E. (2012). Including transgender athletes in sex-segregated sport. In G. B. Cunningham (Ed.), Sexual orientation and gender identity in sport: Essays from activists, coaches, and scholars (pp. 23- 34). College Station, TX: Center for Sport Management Research and Education
  107. ^ IOC Consensus Meeting on Sex Reassignment and Hyperandrogenism
  108. ^ 1 2 Pitsiladis, Yannis, et al. "Beyond fairness: the biology of inclusion for transgender and intersex athletes." Current sports medicine reports 15.6 (2016): 386-388
  109. ^ Chris Mosier on Making History as First Trans Member of Team USA, rollingstone.com
  110. ^ EP 5. TEAM USA’S CHRIS MOSIER CONTINUES TO BREAK BARRIERS FOR TRANS ATHLETES, olympicchannel.com
  111. ^ Questions and Answers on Title IX and Sexual Violence, UNITED STATES DEPARTMENT OF EDUCATION OFFICE FOR CIVIL RIGHTS
  112. ^ Big News! DOE Guidance Says Transgender Students Protected Under Federal Law, transgenderlawcenter.org
  113. ^ ASSEMBLY THIRD READING AB 1266 (Ammiano) As Amended April 25, 2013
  114. ^ FORCE BY FORCE v. Pierce City R-VI School Dist., 570 F. Supp. 1020 (W.D. Mo. 1983), aw.justia.com
  115. ^ NCAA Inclusion of Transgender Student-Athletes
  116. ^ Gabrielle Ludwig Story: Real Sports with Bryant Gumbel (March 2013), HBOBoxing
  117. ^ Too Fast to be a Woman?: The Story of Caster Semenya, IMDb
  118. ^ Lída Merlínová, Zdenin světový rekord, 1935
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טרנסג%27נדריות_ואינטרסקסואליות_בספורט&oldid=38209788"