כהן גדול
הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הוא תוארו של ראש הכהנים בעם ישראל. הכהן הגדול עמד בראש הממסד הדתי היהודי החל מייסודו ועד לחורבן בית המקדש השני. ככזה, נבדל משאר הכהנים במעמדו, בהשפעתו הדתית והמדינית, בתפקידיו ובחובותיו הדתיים והפרטיים, ובזכויות היתר הנוספות שקיבל מתוקף תפקידו. בשונה מאחיו הכהנים, לכהן הגדול יוחד לבוש נוסף, הדור, יקר ערך וקשור בסמליות רוחנית ובציוויים דתיים שניתנו בתורה. התואר כֹּהֵן הָרֹאשׁ המופיע בתנ"ך[1] מתייחס ככל הנראה לכהן הגדול[2].
בתקופות הפרסית וההלניסטית היה הכהן הגדול ממנהיגי העם היהודי תחת השלטון הזר. המקביל במידה מסוימת לתפקידו של 'רב הכהנים' הידוע מכתבי אוגרית. עד לימי יאסון עברה משרת הכהן הגדול בירושה, והמחזיקים בה התייחסו אל אהרן כ"הכהן הגדול הראשון" ואל אלעזר בנו כממשיכו. החל מהתקופה ההלניסטית בארץ ישראל ועד לחורבן הבית השני עבר התפקיד לעיתים בירושה, אך לרוב הוענק כראות עיניו של הממסד הזר השולט בארץ ככלי לשליטה פוליטית ביהודים, ולפעמים אף בתמורה לכסף שניתן לשלטון בתמורה למינוי.
מעמדו ההלכתי
עריכהקדושתו של כהן גדול היא קדושה עצמית, ואינה תלויה בדבר, ולכן מובא בתלמוד שגם כאשר כהן גדול חטא, מענישים אותו והוא ממשיך בתפקידו:
כהן גדול שחטא - מלקין, ואין מעבירין אותו מגדולתו.. (שנאמר:) "כי נזר שמן משחת אלהיו [עליו] אני ה’[3]", כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו
.
כדיין וכנידון
עריכהבמשנה נאמר שכהן גדול יכול להיות דיין, וגם אפשר לדון אותו. בתלמוד הבבלי נטען שהחלק השני של ההלכה מתחייב מחלקה הראשון, כיוון שלא ייתכן שתהיה לכהן גדול רשות לשפוט אחרים כאשר הוא עצמו חסין משיפוט. הגמרא מבססת את הנימוק על הפסוק בספר צפניה[4] "התקוששו וקושו" ועל דברי ריש לקיש "קשט עצמך, ואחר כך קשט אחרים"[5].
בתלמוד הירושלמי מובא שכהן גדול משמש כדיין רק בהרכבים של סנהדרין קטנה (המונה 23 דיינים) ושל סנהדרין גדולה (המונה 71 דיינים)[6]. מגבלה זו אינה מופיעה בתלמוד הבבלי וכן אינה מובאת בדברי הרמב"ם[7].
במשנה[8] מובא שדינו של הכהן הגדול נידון בפני בית דין של 71 דיינים. התלמוד[9] מבאר שדין זה תקף רק כאשר דנים בעניין דיני נפשות של הכהן הגדול. בתלמוד הירושלמי מובא שכאשר עניין השייך לכהן גדול נידון בבית דין, אם הוא נוגע לדיני ממונות, הוא נידון בהרכב של 23 דיינים[10]. לעומת זאת, בתלמוד הבבלי משמע שדיני ממונות של כהן גדול נידונים בפני שלושה דיינים, כמו דינו של כל אדם[11]. אם הכהן הגדול נידון בדין של מלקות הוא נידון בשלושה דיינים[12], ובירושלמי, הסובר שדיני ממונות שלו בעשרים ושלושה דיינים, מוסבר שכאן די בשלושה דיינים, לשם שמירה על כבודו של הכהן הגדול.
תפקידיו הדתיים של הכהן הגדול
עריכההכהן הגדול החדש היה יכול להיכנס לתפקידו רק לאחר שנמשח בשמן המשחה והקריב קורבן מנחה מיוחד (לאחר שיבת ציון ואובדן הארון והאורים ותומים נעשתה המשיחה לתפקיד רק על ידי הלבשת הבגדים המיוחדים).
- על הכהן הגדול מוטלת האחריות לשאול באורים ותומים כאשר יש צורך.
- הכהן הגדול מקריב בכל יום מנחת חביתין - עשירית האיפה סולת, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערבים.
- הוא היחיד שהיה יכול להיכנס לקודש הקודשים בבית המקדש, ורק ביום הכיפורים. כל עבודת יום הכיפורים נעשית על ידו בלבד.
- עבודת כהן גדול ביום כיפור - בתקופה שהיה קיים בית המקדש, הייתה עבודת הכהן הגדול החלק המרכזי של יום הכיפורים. הכהן הגדול של אותה תקופה, היה קורא בתורה ב"עזרת הנשים" של המקדש שתי פרשיות. ("אחרי מות" בויקרא טז, א, ו"אך בעשור" בויקרא כג, כז) והיה נכנס לקודש הקודשים בפעם היחידה בשנה ומקטיר שם קטורת ומתפלל תפילה קצרה, על גשמים ושלא תשמע תפילת עוברי דרכים (שמבקשים להפסיק את הגשם). על המשכיות מלכות ישראל, ועל הפרנסה. על פי המתואר במקורות, הוא היה עלול למות בקודש הקודשים, ולכן היה נחפז לאחר ביצוע תפקידו לצאת במהירות כדי לא להבהיל את העם[13].
- הכהן הגדול היה מבצע וידוי ובקשת מחילה על כל עם ישראל כאשר היה מתפלל את תפילת "כל עוונות ישראל".
- הכהן הגדול היה יכול להקריב קורבנות בכל עת שרצה בכך, בלי להתחשב בסדר המשמרות. המנהג היה שהכהן הגדול הקריב בשבתות, ראשי חודשים וחגים. בנוסף היו מעלים בכל יום מנחה לקורבן מכספו האישי בשמו.
מצוות אישיות
עריכההמגבלות ההלכתיות שהוטלו עלעל הכהן הגדול חמורות יותר מהמגבלות שהוטלו על יתר הכהנים, והן מתייחסות בעיקר לנושאי אישות וטומאה. ישנם לכהן הגדול איסורים מורחבים יותר בתחומים אלה:
איסורי נישואים
עריכה
ערך מורחב – איסורי נישואים לכהן
מלבד סוגי הנשים האסורות לכהן הדיוט, שהן: גרושה, חלוצה, זונה, חללה וגיורת, לכהן הגדול נוסף איסור נישואין לאלמנה, אף אם היא התאלמנה מהאירוסין.
חיוב לישא בתולה
עריכההכהן גדול נצטוו לישא אשה בתולה שלא נישאה לאחר, שנאמר: ”וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח” (ויקרא, כ"א, י"ג). כהן העובר ונושא אישה בעולה ביטל מצוות עשה זו.
איסורי היטמאות
עריכה- ערך מורחב – טומאת כהנים
לכהן הגדול אסור להיטמא למת בשום מצב (להבדיל מכהן הדיוט, שמצווה להיטמא לשבעת הקרובים: אב, אם, אח, אחות, ילד, ילדה, אישה) מלבד למת מצווה.
לבוש הכהן הגדול
עריכה- ערך מורחב – בגדי כהונה
הכהן הגדול יוחד בבגדיו משאר הכהנים. הכנת הבגדים המקוריים הוטלה לפי המקרא על בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, שני אמנים מומחים שעסקו גם ביצירת המשכן וכליו.
הכהן גדול היה לבוש בשעת עבודתו בשמונה בגדים.
בתקופת שלטון הנציבים הרומאים הייתה השמירה על בגדי הכהן הגדול מקור לחיכוך מתמיד בין השלטונות הרומאים לבין מנהלת בית המקדש, עד שלבסוף הועברה האחריות שלהם לשלטונות היהודים.
על פי התלמוד הבבלי, לכהן הגדול הייתה תספורת לוליינית, תספורת ייחודית שהייתה מחודשת פעם בשבוע בערב שבת.[14]
מעמדו והשפעתו לאורך ההיסטוריה
עריכהלפי המסורת, הכהן הגדול הראשון היה אהרון הכהן, יורשו היה בנו אלעזר ולאחר מכן פינחס בנו של אלעזר. מאז ממשיכה, לפי המסורת, שושלת הכהונה כקו ישיר מבני אהרון. נראה, שעוד בתקופה שקדמה למלכים, היו לכהנים הגדולים מעמד והשפעה חזקים בחברה השבטית, כמו שנראה בתיאור המקראי על בית עלי, שבניו שימשו ככוהנים במשכן שילה. בימי המלוכה הקדומה שימשו הכוהנים גם כשרים למלכים, וכהנים נזכרים לאורך כל תקופת המלוכה כיועצי מלכות ובעלי שררה, ובמיוחד הכוהנים הגדולים. בתקופת שלמה בערך החלה עלייתה של משפחת צדוק לכהונה הגדולה. בימי מלכותו של יאשיהו והתיקון הדתי שביצע התחזק מעמד הכהנים בכלל, וכהני ירושלים בפרט, בייחוד הכהנים הגדולים.
בימי ממלכת יהודה הייתה לכהן הגדול השפעה פוליטית מרכזית, וכפי שמתואר בספר מלכים, יהוידע הכהן הגדול היה הרוח החיה מאחורי הקשר נגד עתליה והמלכתו של יואש.
עם גלות בבל גלה גם נצר לכהונה - יהוצדק, שהיה בנו של שריה, הכהן הגדול בזמן חורבן הבית.
בתקופת בית שני
עריכהעם שיבת ציון ומראשית ימי בית שני, תחת השלטון הפרסי, החלו הכהנים הגדולים לתפקד כראשי העם. במיוחד בלט כוחם בתקופת הכנסת הגדולה - מוסד הלכתי שהיו בו מאה ועשרים חברים, והיווה סמכות הלכתית בלעדית עליונה. בתקופה זו, שנמשכה כנראה משיבת ציון, ועד לדורות הראשונים של התנאים, עמד הכהן הגדול בראש הכנסת הגדולה כדוגמת שמעון הצדיק, שהיה ידוע כאחד משיירי הכנסת הגדולה ושימש ככהן גדול. הכהן הגדול, יחד עם הפחה שפעל מטעם המלכות הפרסית, עמד בראש השלטון ביהודה, וטיפל למעשה בכל ענייניו הפנימיים של העם. נראה שלכהן הגדול הייתה גם השפעה על יהודים מחוץ ליהודה. המקרא מציין את יהושע בן יהוצדק -מבין הכהנים בני צדוק- ככהן הגדול שחזר בשיבת ציון, ושימש ככהן הגדול שבזמנו שוקם בית המקדש.
במהלך התקופה הפרסית, לפי יוסף בן מתתיהו היה מאבק ירושה בין יוחנן בן יוידע הכהן הגדול ואחיו ישוע על הכהונה הגדולה, מאבק שהוביל להתערבות תקדימית של הפחה בגוהי, נציגו של ארתחשסתא השני, בענייניה הפנימיים של יהודה.
לכהן הגדול הייתה כנראה גם עמדה דיפלומטית כלפי כוחות זרים, כפי שנראה מהאגדה על המפגש בין הכהן הגדול שמעון הצדיק לבין אלכסנדר מוקדון.
בתקופה ההלניסטית הפך מעמד הכהונה הגדולה לחשוב והמשפיע ביותר בקרב העם. שכבת ההנהגה המדינית של היהודים בארץ ישראל יצאה ממעמד זה. הכוהנים הגדולים היו למעשה ראשי יהודה האוטונומית. בית המקדש שימש גם כמוסד הדתי העיקרי וגם כמוסד המדיני העיקרי.
תפקידם של הכוהנים הגדולים כלל ייצוג העם לפני השלטון, פיקוח וניהול עבודת המקדש, שמירה על ביטחון ירושלים, דאגה לאספקת מי השתייה, וגביית המיסים לשלטון הזרים. הכהן הגדול היה גם בעל תפקיד תרבותי רוחני חשוב, ובעל השפעה גדולה על ההתפתחות הדתית של העם. תרגום התורה ליוונית נעשה, לפי איגרת אריסטיאס, תחת ניהולו של אלעזר הכהן הגדול. גם בתחום החינוך היה לכהן הגדול תפקיד מרכזי כפי שאנו לומדים מדברי השבח של רב יהודה בשם רב ליהושע בן גמלא במסכת בבא בתרא (כא ע"א).
בתחילת המאה השנייה לפני הספירה, בימי שלטונם של הסלאוקים על הארץ, החל מאבק פוליטי ואידאולוגי על משרת הכהונה הגדולה.
המאבק התבטא במאבקים בין-משפחתיים. בית צדוק ממשמרת ידעיה (צאצאי יהושע בן יהוצדק), החזיקו את הכהונה הגדולה לאורך כל התקופה הפרסית וההלניסטית. עליהם קראו תגר בני טוביה ומשמרת בילגה. שני הצדדים גם החזיקו באידאולוגיות מנוגדות בקשר לצביון התרבותי דתי של העם. בעוד רוב בני צדוק דגלו בשמירה על המסורת הקיימת, דגלו בני טוביה בהתייוונות ואימוץ התרבות ההלניסטית. הצדדים גם התחלקו למפלגות פרו-תלמיות, ומפלגות פרו-סלאוקיות.
המאבק הגיע לשיא חדש בהדחת חוניו השלישי מהכהונה הגדולה על ידי המלך הסלאוקי אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, ומינוי יאסון, אחיו המתייוון של חוניו, לכהן גדול, בתמיכת בני טוביה. ההדחה הייתה תקדים מסוכן במעמד הכהונה הגדולה. לראשונה התערב שליט זר באופן ישיר בענייניה הפנימיים של יהודה, ובמינוי של מנהיג האומה. לראשונה בוטלה הכהונה הגדולה, אשר הייתה אמורה להיות משרה לכל החיים.
שיאו של המאבק הגיע במלחמת האזרחים בין יאסון ובין מנלאוס על הכהונה הגדולה. יאסון הפך את ירושלים לפוליס הלניסטית, אך מדיניותו ההלניסטית הייתה מתונה מדי בשביל בני טוביה. עובדה זו בתוספת שאיפות פוליטית אישיות, הביאו את מנלאוס לקנות את הכהונה הגדולה מאנטיוכוס הרביעי. הדבר הוביל למלחמה בין שני הכהנים הגדולים, ובין הפלגים המתונים לפלגים הקיצונים של התייוונות.
מעמדו של הכהן הגדול בקרב העם ירד בעקבות אירועים אלה, בעקבות קשריו עם מדיניות אנטיוכוס, ובעקבות התייוונות חלק גדול מהמשפחות השולטות במעמד זה.
בית חשמונאי
עריכהעם הקמת מדינת החשמונאים הגיע מעמדו המדיני של הכוהן הגדול לשיאו. הכהן הגדול החשמונאי (משפחת כהנים ממשמרת יהויריב[15]) היה למעשה גם נשיא האומה העצמאית ומאוחר יותר מלכה. אולם יחד עם עליית מעמדו המדיני של הכהן הגדול בקרב העם החלה ירידה במעמדו כמנהיגו הרוחני. עליית הפרושים כמנהיגים הדתיים של העם הובילה לדחיקת הכהנים בכלל, והכהנים הגדולים (שרובם היו מנהיגי הצדוקים) בפרט, ממעמדם הרוחני בקרב האומה. הפרושים, ובייחוד הקיצונים שבהם, דרשו מהחשמונאים להפריד את הכהונה הגדולה מהשלטון החילוני של הנשיאות, דרישה שהלכה והתגברה עם הפיכת החשמונאים למלכים.
סוף ימי הבית השני
עריכהסוף המדינה החשמונאית ועליית הורדוס לשלטון סימנו את תחילת סופה של הכהונה הגדולה. לראשונה עבר השלטון המדיני של היהודים מאז שיבת ציון לגורם שאינו הכהן הגדול: בתקופת שלטונה של שלומציון הייתה הכהונה הגדולה שייכת לבנה יוחנן הורקנוס השני. לאחר שחיסל הורדוס את בית חשמונאי מינה את חנמאל המצרי ככוהן גדול. השערת החוקרים היא שבדרך זו ניסה לשלול את כוח הכהונה בכך שהמשרה לא עברה יותר בירושה, והפסיקה להיות משרה לכל החיים. במהלך שנות שלטונו מינה לתפקיד הכהן הגדול שבעה כהנים כראות עיניו. בעקבות כך חל פיחות במעמדו של הכוהן הגדול.[16] מעמדו של הכהן הגדול הצטמצם למעמד טקסי, ותפקידו היה בעיקר ביצוע עבודת יום הכיפורים.
הורדוס העדיף למנות את כוהנים ממשפחות כהונה מחוץ לארץ ישראל כך שהם יהיו חסרי בסיס תומכים מקומי ולא יוכלו לאיים על מעמדו.
לאחר מותו של הורדוס עברה סמכות מינוי הכהנים הגדולים לבנו ארכלאוס שהמשיך במדיניות אביו ולאחר הדחתו וסיפוחה של יהודה לאימפריה הרומית בשנת 6 מינו הנציבים הרומאים את הכהנים הגדולים, מה שהוביל לירידה גדולה במעמד של הכהנים הגדולים בפני העם, והגברת הפיקוח של ההנהגה הדתית הפרושית על סדרי בית המקדש.
עם המלכתו של אגריפס הראשון על יהודה בשנת 41 הוא קיבל גם את הסמכות למנות כהנים גדולים, אחרי מותו וסיפוחה מחדש של יהודה לאימפריה הזכות עברה לבני משפחתו, קודם לאחיו הורדוס וכשזה מת הזכות עברה לבנו אגריפס השני.
התפתח מעמד של משפחות כהונה מיוחסות ועשירות (בית ביתוס, בית פיאבי, בית חנן, בית קתרוס, ועוד) שמקרבן התמנו רוב הכהנים הגדולים. המשפחות יצרו ביניהן מעין שלטון משותף על הכהונה הגדולה, שלטון שנקנה מידי השלטונות, והמחזיק בו התחלף כל שנה. אצולה זו הייתה בעלת זכויות יתר מופלגות, שאפשרו התעשרות מהירה ורדייה בעם. מדי פעם היו מאבקים פנימיים בתוך המשפחות שהובילו לסבל של יושבי ירושלים (לדוגמה בימי הכה"ג ישוע בן דמנאי (אנ')).
משפחתו של הכהן הגדול חנן בן שת, העמידה חמישה מבניה לכהנים גדולים: אלעזר, יונתן, תאופילוס, מתתיהו וחנן. המשפחה נמנתה, ככל הנראה על הצדוקים, ולכל הפחות לגבי חנן בן חנן אומר זאת יוספוס מפורשות.[17] משפחת ביתוס העמידה תחילה את אחד מבניה, שמעון בן ביתוס, לכהונה הגדולה ובזמן המרד עלה למשרה זו יהושע בן גמלא, שאשתו הייתה מבית בייתוס, והתלמוד (יבמות סא ע"א) מספר כי קנתה בשבילו את המשרה.
העם בכלל, ופשוטי הכהנים בפרט, היו מנותקים כמעט לגמרי מהכהונה הגדולה. בעוד רוב הכהנים הגדולים היו צדוקים, היה רוב העם פרושים. ההבדל הכלכלי העצום ביניהם, היחס הרודני של רוב הכהנים הגדולים, והיות הכהנים הגדולים בני חסותו של השלטון הרומאי ונאמניו, העמיקו את הקרע ביניהם. הכהנים הגדולים לא התנהגו כפי המצופה מהם ורבים מהם היו מושחתים ואלימים, כך נמסר עליהם מפי חכם שחי בתקופה זו:
”אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן, אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי [פיאבי] אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות.”[18]
בזמן המרד הגדול השתתפו הכהנים הגדולים בהנהגת העם. כאשר השתלטו הקנאים על ירושלים התפרצה האיבה כלפי מעמד הכוהנים. הקנאים הדיחו את כולם, רצחו חלק ניכר מהם ומהמנהיגים המתונים.
הכהן הגדול האחרון של ישראל, פינחס בן שמואל מכפר חבתא, אדם פשוט וסתת, לפי יוסף בן מתתיהו, אך לפי מקורות חז"ל היה מקורב לנשיאות, נבחר על ידי הקנאים בגורל. עם נפילת העיר ונפילת בית המקדש נפל גם הוא.
הכהנים הגדולים של מקדש חוניו
עריכהחוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי, שהיה המועמד החוקי לכהונה הגדולה לאחר רצח אביו, מעולם לא קיבל את המשרה. אלקימוס ויונתן החשמונאי נתמנו במקומו. חוניו עזב את יהודה ועבר למצרים שם, ברשות המלך תלמי הרביעי הקים, בין השנים 170 ל-154 לפני הספירה הנוצרית, בית מקדש בלאונטופוליס.
לפי סברה אחת, ראה חוניו את המקדש בירושלים כמופקע מקודשו לאחר חילולו בידי אנטיוכוס ומנלאוס. לפי סברה שנייה, חוניו לא הכיר בכשרות הכהונה הגדולה של בית חשמונאי. סברות נוספות הן, כי רצה ליצור לעצמו מרכז כוח חדש בקרב העם היהודי, או לחלופין להקים מרכז דתי מיוחד לקהילה היהודית הגדולה במצרים.
על כל פנים, שושלת בניו של חוניו הרביעי שימשו בבית מקדש זה ככהנים גדולים, ולמעשה המשיכו שם את שושלת בית צדוק. יהודי מצרים הקריבו בו קרבנות, אולם לא נראה שראו בו תחליף שווה ערך לבית המקדש הירושלמי.
שושלת הכוהנים הגדולים של מקדש חוניו המשיכה להתקיים עד סגירתו על ידי אספסינוס בשנת 73 לספירה.
הכהן הגדול במקרא
עריכההתייחסויות לכהן הגדול במקרא:
- בתורה
- שמות כח - הוראות יצירת בגדי הכוהן.
- שמות לה, ל - לט - הטלת יצירת בגדי הכהן הגדול על אמנים.
- שמות לט - ביצוע הוראות אלה.
- ויקרא ד, ג-כא - קורבן חטאת של הכהן הגדול (מכונה "הכוהן המשיח").
- ויקרא פרק ט"ז (עבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים)
- ויקרא כא, י-טו - דיני אישות וטומאה של כהן גדול.
- במדבר כ, כה-כח - הלבשת אלעזר בבגדיו של אהרון.
- במדבר כה, יג - הבטחת כהונת-עולם לפינחס בן אלעזר ובניו.
- במדבר כז, כא - שימושו של הכהן הגדול באורים ותומים.
- מלכים א ד, ד - מצוין שצדוק ואביתר משמשים ככהנים.
- מלכים ב, כב, ד - אזכור ראשון של "כהן גדול" במסגרת סיפור תנ"כי, הכוהן הגדול חלקיהו בן שלום.
- ספר עזרא ג, ב - הזכרת יהושע בן יהוצדק כהן.
- נחמיה יב, י-יא - רשימת ייחוס של מספר כהנים ולויים.
רשימת הכהנים הגדולים במהלך הדורות
עריכהרשימות מדויקות ומפורטות של הכהנים הגדולים לא השתמרו, וקיימות רשימות חלקיות ונתונות במחלוקת. התלמוד הבבלי[19] מספר כי בתקופת בית המקדש הראשון כיהנו כשמונה עשר כהנים, וכי בבית המקדש השני כיהנו לא פחות משלוש מאות כהנים, מפני השוחד שהיו משלמים הכהנים לשלטון הרומאי, על מנת לזכות במשרה הרמה. אולם ייתכן שהמספר שלוש מאות אינו אלא לשון גוזמה, כיוון שבתלמוד הירושלמי[20] מופיע מספר נמוך בהרבה, בין שמונים לשמונים וחמישה כהנים גדולים, ואף מבחינה היסטורית ידועים לכל היותר כשמונים וארבעה כהנים גדולים בסך הכל, לאורך שני בתי המקדש.
גם מספרם של הכהנים הגדולים בבית המקדש הראשון איננו מוסכם. כאמור, חז"ל מנו שמונה-עשר כהנים, אך מפרשי התלמוד, ובראשם בעלי התוספות, התקשו בדבריהם, מאחר שבספר דברי הימים מופיעה רשימת צאצאי אהרן הכהן ופנחס נכדו, שמקובל לזהותה כרשימת הכהנים הגדולים בימי בית ראשון, ולפי הפרשנות המקובלת שלה היא כוללת רק שלושה עשר כהנים גדולים לאורך בית ראשון. מסיבה זו נטו כמה ממפרשי התלמוד לגרוס בדברי התלמוד "שלושה עשר כהנים גדולים"[דרוש מקור].
גישה אחרת (עליה נמנה המלבי"ם) טוענת כי רשימת צאצאי פנחס בדברי הימים איננה רשימת כהנים גדולים. תמיכה בגישה זו באה מדברי יוסף בן מתתיהו[21] שמונה רשימה שונה בתכלית של כהנים גדולים בימי בית המקדש הראשון, אשר מונה שבעה עשר כהנים. רשימה דומה לרשימתו של יוסף בן מתתיהו נמצאת במדרש סדר עולם זוטא, ובה תשעה עשר שמות, אך מדרש זה הוא ככל הנראה פסבדו-אפיגרפי, ומקורו הוא דברי יוסף בן מתתיהו. רשימות אלו, כאמור, חופפות וניתן לשחזר בקירוב את הרשימה המקורית שעומדת בבסיס שתיהן.
הידיעות על רשימת הכהנים הגדולים בימי בית המקדש השני שבידינו מתבססות גם הן על דברי יוסף בן מתתיהו. הוא מונה בסה"כ 28 כהנים גדולים ב-107 השנים שבין תחילת מלכות הורדוס (37 לפנה"ס) ועד חורבן הבית (70 לספירה)[22] וקיימים מספר קשיים בהתאמת דבריו לשמות כהנים גדולים המוזכרים בדברי חז"ל. כגון רבי אלעזר בן חרסום, שלדברי התלמוד כיהן ככהן גדול אחת עשרה שנה, ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, שאינם מוזכרים אצל יוסף בן-מתתיהו.[23]
בטבלה שלהלן מסוכמת רשימת הכהנים הגדולים לפי דברי יוסף בן מתתיהו, תוך התאמה לשמות המוזכרים בחז"ל ובמקרא.
תקופת המקרא
מכאן ואילך נחלקות המסורות הרשימה המסורתית המבוססת על ספר דברי הימים
הרשימה לפי יוסף בן מתתיהו וסדר עולם זוטא
מכאן ואילך המסורות מתאימות
כהנים גדולים המוזכרים במקרא ואינם בשתי הרשימות
|
תקופת בית שני
התקופה הפרסית (סוף תקופת המקרא)[24]
בית חוניו בתקופה התלמית והסלאוקית (על פי יוסף בן מתתיהו)
הכוהנים הגדולים מבית חשמונאי
|
הכוהנים הגדולים האחרונים
(על פי יוסף בן מתתיהו בהשוואה לשמות המופיעים בחז"ל)
מוזכרים בחז"ל ככהנים גדולים, אך אינם מופיעים ברשימות היסטוריות |
מתקופת הורדוס ועד חורבן בית שני[66]
עריכה| שם הכהן | שנת מינוי | בית הכהונה | נותן המינוי |
|---|---|---|---|
| חננאל הבבלי/המצרי | 37 לפנה"ס | בית צדוק? | הורדוס |
| אריסטובולוס השלישי | 36 לפנה"ס | בית חשמונאי | |
| חננאל הבבלי (כהונה שנייה) | 35 לפנה"ס | בית צדוק | |
| יהושע בן פיאבי | 30 לפנה"ס? | בית פיאבי[67] | |
| שמעון בן ביתוס | 23 לפנה"ס | בית ביתוס | |
| מתתיהו בן תאופילוס (הראשון) | 6 לפנה"ס | בית קתרוס | |
| יועזר בן ביתוס | 4 לפנה"ס | בית ביתוס | |
| אלעזר בן ביתוס | 4 לפנה"ס | ארכלאוס | |
| יהושע בן שי[68] | 3 לפנה"ס ? | בית חנן? | |
| יועזר בן ביתוס (כהונה שנייה) | 6/5 לספירה | בית ביתוס | |
| חנן בן שת | 6 לספירה | בית חנן | קוויריניוס |
| ישמעאל בן פיאבי הראשון | 15 לספירה ואילך ? | בית פיאבי | ואלריוס גראטוס |
| אלעזר בן חנן | 17/16? | בית חנן | |
| שמעון בן קמחית | 18/17? | בית קמחית | |
| יוסף קיפא | 18? | בית קתרוס-בית חנן | |
| יונתן בן חנן | 36 | בית חנן | ויטליוס |
| תאופילוס בן חנן | 37 | בית חנן | |
| שמעון קנתרא | 41 | בית קתרוס-בית ביתוס | אגריפס הראשון |
| מתתיה בן חנן | 41 | בית חנן | |
| אליהועיני בן קנתרס[69] | 44 | בית קתרוס-בית ביתוס | |
| יוסף בן שמעון קבי | 46 | בית קמחית או בית קתרוס-בית ביתוס | הורדוס (מלך כלקיס) |
| חנניה בן נדבאי | 48 | ? | |
| ישמעאל בן פיאבי (השני) | 59? | בית פיאבי | אגריפס השני |
| יוסף קבי | 61? | בית ביתוס או בית קמחית | |
| חנן בן חנן | 62 | בית חנן | |
| יהשוע בן דמנאי | 62 | ? | |
| יהושע בן גמלא | 64/63 | אשתו מרתא הייתה מבית ביתוס | |
| מתתיהו בן תאופילוס (השני) | 64 | בית חנן | |
| פינחס בן שמואל מכפר חבתא | 68 | כהן שלא ממשפחה מהכהונה הגדולה | הקנאים |
לקריאה נוספת
עריכה- "כהן גדול"; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, מגילה, כרך א, מערכה ב, עמ' יז-ל.
- ירון זילברשטיין, ""אנו כפרתך" או "שתהא אימתו עליך"? עיון בשיטת הממשל של כהן גדול ומלך המוצעת במשנה סנהדרין (ב, א-ג ומקבילותיה בספרות חז"ל)", Ḥakirah: The Flatbush Journal of Jewish Law and Thought 30 (2021), pp. 13-36.
- פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים, כהן גדול שהרג את הנפש - חזרתו לכהונתו, 180. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
קישורים חיצוניים
עריכה
- הלכות כהן גדול, באתר דעת
- מות הכהן הגדול (אורכב 03.09.2010 בארכיון Wayback Machine), מאת פרופ' שאול רגב
- הכהן הגדול בעדה השומרונית
- כהן גדול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- הערך "כהן גדול", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא כהן גדול, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
עריכה- ^ מלכים ב', כ"ה, י"ח ועוד
- ^ ראו למשל בפירושי רד"ק, רלב"ג והמצודות במלכים ב', כ"ה, י"ח
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק י"ב
- ^ ספר צפניה, פרק ב', פסוק א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ח, עמוד א'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ב', הלכה א'
- ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ב', הלכה ד', והלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ה', הלכה ח'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט"ז, עמוד א'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ב', הלכה א'
- ^ ראו רש"י, מסכת סנהדרין, דף ט"ז, עמוד א', ד"ה מדקא מיבעיא
- ^ ברייתא בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ח, עמוד א'
- ^ ראו למשל בפירוש המשנה לרמב"ם יומא פרק ה משנה א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ב, עמוד ב'
- ^ ספר חשמונאים א, פרק ב', פסוק א'.
- ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, ירושלים: כתר, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2007, עמ' 168–170
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ט, פסקה א, סעיף 199.
- ^ תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת פסחים, נז, א.
- ^ מסכת יומא, דף ט' עמוד א'.
- ^ מסכת יומא, דף ד' עמוד ב'.
- ^ קדמוניות, ספר עשירי, ח, ו.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק י', פסקה ה', סעיף 250.
- ^ את הקושי של רבי אלעזר בן חרסום ניתן ליישב על פי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, אשר מתארך אותו לדור תלמידי שמעון הצדיק, ואם כך ייתכן שמדובר באלעזר אחי שמעון הצדיק שכיהן בכהונה הגדולה.
- ^ ספר נחמיה, פרק י"ב
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ג, פסקה י, סעיף 73.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ה, פסקה א, סעיף 120.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ה, פסקה ה, סעיף 158.
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ז, פסקה א, סעיף 297.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ז, פסקה ב, סעיף 302.
- ^ נזכר במכתבי יב
- ^ 1 2 3 4 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק ד, פסקה א, סעיף 157.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק י, פסקה ו, סעיף 414; פרק יא, פסקה ב, סעיף 434.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ו, פסקה ד, סעיף 179.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ב, פסקה ה, סעיף 23 עד פרק ג, פסקה א, סעיף 41.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ב, פסקה ד, סעיף 22; פרק ג, פסקה ג, סעיף 56.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ט, פסקה ג, סעיף 322.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ד, פסקה ב, סעיף 78.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ו, פסקה ד, סעיפים 165-166.
- ^ תלמוד ירושלמי, סדר מועד, מסכת יומא, דף ה, עמוד א; פרק א, הלכה א; תלמוד ירושלמי, סדר מועד, מסכת מגילה, דף יד, עמוד א; פרק א, הלכה י.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ו, פסקה ד, סעיף 164.
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק יג, פסקה א, סעיף 339.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק א, פסקה א, סעיף 3.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק יג, פסקה א, סעיף 341.
- ^ ירושלים לדורותיה, יחידה 3: ירושלים בשלטון רומא (כתבו: ישראל רונן, רבקה ניר, רוני רייך), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ח–2017, עמ' 60: או "יהושע בן שי". הערה 11: "בנוסח אחר: סה או סי. הגיית השם אינה ברורה".
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ב, פסקה א, סעיף 26: מסופר שם שחנן מונה במקום יועזר, תוך דילוג על אלעזר וישוע.
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ב, פסקה ב, סעיף 34.
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ב, פסקה ב, סעיף 35.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ד, פסקה ג, סעיף 95.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקה ה, סעיפים 162–164: בהוראת הנציב פליקס.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה, פסקה ג, סעיף 123.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ו, פסקה ב, סעיפים 297–298: כאן משתמע שיועזר ואלעזר היו אחיו של שמעון ושלושתם היו בניו של ביתוס.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ו, פסקה ד, סעיפים 316-315.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ח, פסקה א, סעיף 342.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק א, פסקה ג, סעיף 16.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ה, פסקה ב, סעיף 103.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב, פרק יז, פסקה ט.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקה ח, סעיף 179.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקה יא, סעיף 195: אצל פופיאה אשת הקיסר נירון.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקה יא, סעיף 196.
- ^ 1 2 3 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם יעקב נפתלי שמחוני לספר ד, פרק ט, פסקה יא.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ט, פסקה א, סעיף 197.
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ט, פסקה א, סעיף 203.
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ד, פרק ה, פסקה ב.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ט, פסקה ד, סעיף 213.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ט, פסקה ז, סעיף 223.
- ^ איל רגב, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, יד בן צבי, 2005, עמ' 319-318
- ^ ההיסטוריון מנחם שטרן (מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 191) מצביע על כך שהשם "פיאבי" הוא שם מצרי, המופיע גם בכתובות היהודיות מתל אל-יהודיה (לאונטופוליס) משנת 5 לפנה"ס.
- ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 193, 195: במקור ביוונית, בן "סי" (Σεέ). שטרן תומך בהשערה כי יש לקשר שם זה עם השם "סתי" (Σέθι), המופיע אחר כך בהקשר למינוי חנן הראשון.
- ^ בהתייחסו למינויו של אליהועיני, יוסף בן מתתיהו כותב כי היה בן קיתרוס (בכתב היד של קדמוניות היהודים, ספר 19, סעיף 342), אולם לאחר מכן, בהתייחסו להדחתו, הוא מציין כי כונה "קנתרס" (קדמוניות היהודים, ספר 20, סעיף 16). מנחם שטרן (מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 196) משער כי בהופעה השנייה השם שובש בכתבי היד, "בהשפעת השם קנתרס שהופיע קודם בהרצאתו של ההיסטוריון". ומאחר שאליהועיני נקרא במשנה בן הקייף (מסכת פרה, פרק ג', משנה ה'), שטרן משער כי היה בנו של יוסף קייפה ולא של שמעון קנתרס.