ויקיפדיה

דת בישראל

הדת בישראל הוא מושג הכולל את מגוון הביטויים לקיום מצוות, אמונה ומסורת בישראל. במרחב פרטי או ציבורי.

הכותל המערבי וכיפת הסלע בירושלים
החג של החגים נחוג בחיפה, עיר מעורבת, ומציין את חגיהן של שלוש הדתות האברהמיות: יהדות, נצרות ואסלאם

החלוקה לדתות בישראל

  7,021,000 יהודים (73.9%)
  2,007,000 מוסלמים (21.1%)
  182,000 נוצרים (1.9%)
  149,000 דרוזים (1.56%)
  147,000 אחרים (1.54%)

הביטוי מצוי בשיח בהקשר לפעילות הדתית במסגרת הקבוצות הדתיות השונות הפועלות במדינת ישראל. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון ל-2023, התפלגות אזרחי ישראל לקבוצות לפי דת היא 73.2% מוגדרים יהודים, 21.1% ערבים ביניהם, 1.9% נוצרים, 1.56% דרוזים והשאר 5.7% חסרי דת/אחרים. חלוקה זו איננה מעידה על מידת הדבקות בדת אלא השתייכות לקבוצה המאופיינת על ידי דת. למשל, בקבוצת אזרחי ישראל היהודים בני 20 ומעלה נכון ל-2022: 45.3% חילונים, 33.1% מסורתיים, 10.7% דתיים, ו-10.5% חרדים[1].

במשך עשרות שנים פעל בישראל משרד הדתות, שעסק בשירותי דת לבני כל הדתות. משרד זה פורק בתקופת ממשלת שרון השנייה וסמכויותיו פוזרו בין משרדי הממשלה השונים. בשנת 2008 הוקם המשרד לשירותי דת, אליו הוכפפה הרשות הארצית לשירותי דת, העוסקת בענייני המועצות הדתיות וקבורה יהודית בלבד.

המעמד המשפטי של הדת בישראל

עריכה

ממשלת ישראל מכירה במספר עדות דתיות, וכל אדם משויך לאחת מעדות אלו, או מסווג כחסר דת, הגדרה הכוללת את כל מי שאינו משתייך לעדות הדתיות האחרות. בעניינים בהם ניתנה סמכות לחוק הדתי, כמו נישואים וגירושים, כל אדם צריך לפנות אל הרשות הרלוונטית של הדת אליה הוא משתייך. השתייכות לעדה דתית נרשמת על ידי המדינה מלידה, לפי העדה הדתית אליה משתייכים ההורים, כולל חסרי דת, ומשתנה, על ידי המרת דת או קבלת פסק דין הצהרתי שהעותר חסר דת. הסדר העדות הדתיות הישראלי, מקורו במעמד המשפטי של המילטים העות'מאנים.

ממשלת ישראל מכירה ב-14 עדות דתיות:

נכון ל-2019, כ-400,000 איש לא השתייכו לאף אחת מעדות דתיות אלו, רובם מהגרים מהמרחב הפוסט-סובייטי. באוקטובר 2011, הסופר יורם קניוק זכה בתקדים משפטי שאיפשר לו להירשם כ"חסר דת" (קטגוריית סל המכילה את כל מי שאיננו משתייך לארבע-עשרה העדות הדתיות המוכרות בחוק), ובעקבותיו כמאתיים אחרים שינו אף הם את רישומם מיהודים לחסרי דת.

בימי המנדט הבריטי. הוכרו העדה היהודית (בשנת 1927[2]) ותשע עדות נוצריות[3]. בשנת 1957 הכירה ממשלת ישראל בעדה הדרוזית כעדה עצמאית[4]. בשנת 1970 הכירה ממשלת ישראל בכנסייה האוונגלית האפיסקופלית כעדה דתית נפרדת, לאחר ששני פלגי הכנסייה האנגליקנית בישראל הסכימו להתאחד תחת שם זה[5][6]. בשנת 1971 הוכרה עדת בני העדה הבהאית כעדה דתית מוכרת[7]. לעומת זאת, בקשה של הקראים להכרה כעדה נפרדת סורבה[8][9] ועתירה לבג"ץ בעניין נדחתה[10]. גם בקשה של הפרוטסטנטים[11] לא נענתה.

במענה לבקשה של עדי יהוה להכרה כעדה דתית, הודיעה ממשלת ישראל בשנת 2022 כי מדיניותה היא שלא להכיר בעדות דתיות נוספות[12].

נישואין וסמכות דתית

עריכה
  ערך מורחב – נישואים בישראל

טקסי נישואים שנערכו בישראל מוכרים רק אם התבצעו תחת סמכות דתית רשמית של אחת העדות הדתיות המוכרות. טקסי נישואים אזרחיים מוכרים רשמית רק אם הם מתבצעים מחוץ לישראל. הממסד הרבני מנמק מדיניות זו בטענה שנישואים אזרחיים ירבו פסולי חיתון ויפצלו את העם היהודי בישראל לשתי סיעות שאינן יכולות לינשא זו לזו[13]. מנגד, טוענים התומכים בנישואין אזרחיים בישראל כי הדבר מערים קושי כלפי זוגות שאינם משתייכים לאחת הדתות המוכרות או שאינם רוצים או אינם יכולים להינשא במסגרת דתית. ישנם רבנים אחדים (בכללם הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב בקשי דורון) הטוענים שהניכור הרב שיוצר המצב של העדר אפשרות של נישואין שלא דרך העדה הדתית אינו משרת את האינטרס הדתי הרחב.

כמענה לאותן קבוצות גדולות של ישראלים שאינם מעוניינים או לא יכולים להתחתן במסגרת בית דין דתי, בא להכרה סטטוס של ידועים בציבור אשר מקנה חלק מהחובות והזכויות של זוג נשוי לכל שני אנשים אשר מקיימים משק בית במשותף. אך מסגרת זו אינה בדרך המלך, וזוגות רבים נתקלים בבירוקרטיה סבוכה, אפליה[14], ומספר גדול של פעמים נאלץ בית המשפט לנושא[15][16][17].

הדתות העיקריות בישראל

עריכה

יהדות

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. פסקה זו עוסקת ביהדות אורתודוקסית בלבד, ומתעלמת כליל מיהודים רפורמים, קונסרבטיביים וקראים, שגם הם חיים בישראל.
 
יהודים מתפללים בכותל המערבי, אחד האתרים המקודשים ביותר

הזיקה ליהדות בקרב אזרחי ישראל

עריכה
 עמוד ראשי
 ראו גם – יהדות, זרמים ביהדות

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כפי שפורסמו בערב ראש השנה תשפ"ג, 2022, בהגדרה עצמית של יהודים בני 20 ומעלה על בסיס רמה דתית:

45.3% חילוניים, 19.2% מסורתיים לא כל כך דתיים, 13.9% מסורתיים-דתיים, 10.7% דתיים, 10.5% חרדים.

80% מאמינים באלוהים[18][19][20]. 20% אינם מאמינים, מתוכם 10% הם אתאיסטים[21].

 
בית הכנסת החורבה בתשעה באב, 2012

בסקר שנערך בשנת 2023 על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי כמעט 70% מהישראלים שומרים כשרות ברמה כזאת או אחרת[22].

בסקר שנערך בשנת 2007 על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי רק 27% מכלל היהודים הישראלים אמרו כי הם שומרים שבת, בעוד ש- 53% אמרו שהם לא שומרים שבת כלל. הסקר גם מצא ש-50% מתוך הנשאלים היו מוותרים על עריכת קניות במהלך השבת כל עוד התחבורה הציבורית תופעל ופעילויות הפנאי ימשיכו להתקיים. רק 38% האמינו כי פשרה מסוג זה תקטין את המתח בין הציבור החילוני לציבור הדתי[23].

יחסי דת ומדינה בין היהדות לישראל

עריכה
 עמוד ראשי
 ראו גם – הסטטוס קוו, חקיקה דתית בישראל

קו מנחה מרכזי להסדרת יחסי דת ומדינה, המבוסס על הסכמים שהושגו במהלך תקופת המעבר מהיישוב היהודי בארץ ישראל למדינת ישראל, נקרא הסטטוס קוו. הסכמים אלו כללו את מעמדן של הרבנות והמועצות המקומיות, האוטונומיה לזרמי החינוך הדתיים וחוקים נוספים בתחום השבת והכשרות.

מקור הסטטוס קוו בנושאי דת בישראל הוא במכתב הסטטוס קוו אותו כתב דוד בן-גוריון לנציגי אגודת ישראל ב-1947, טרם הכרזת העצמאות. המכתב מתייחס לארבעה תחומים: שבת, כשרות, חינוך ודיני המעמד האישי. דוגמה לסטטוס-קוו בנושא השבת היא התחבורה הציבורית בישראל שהמשיכה לשבות בשבת ברוב האזורים בהם ישנו רוב יהודי גדול, אך המשיכה לפעול בחיפה, שעד למלחמת העצמאות נחשבה לעיר מעורבת.

במהלך השנים חלו שינויים בסטטוס קוו ולעיתים נוצרו בשל כך משברים שונים. בין התחומים שנסובה סביבם מחלוקת ציבורית, בולטים בעיקר נושאי המעמד האישי ונושא השבת. בשנים האחרונות, נוצרו מפלגות חילוניות במופגן (כדוגמת מפלגת שינוי) שלחמו במפלגות הדתיות.

נוצרו מחלוקות גם סביב נושאים נוספים, כדוגמת תוכנית הליבה, שירות לאומי וגיוס בחורי ישיבות לצה"ל.

הרבנות הראשית

עריכה
 
הרב דוד יוסף, הראשון לציון והרב הראשי לישראל הספרדי
  ערך מורחב – הרבנות הראשית לישראל

הרבנות הראשית בישראל הוקמה במהלך תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל על ידי המנהל הבריטי, שבחר להקים רבנות ראשית רשמית במדינה שתהיה מורכבת מנציגים אשכנזים וספרדים מן הזרם האורתודוקסי בלבד, כחלק מהמאמצים לגבש ולארגן את החיים היהודיים ותוך ביסוס על המודל הבריטי שעודד את נאמנותם המוחלטת של היהודים בבריטניה לכתר הבריטי, וכדי לנסות ולהשפיע על חייהם הדתיים של היהודים בארץ באופן דומה. בשנת 1921 נבחר הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1864–1935) לרב הראשי האשכנזי הראשון, והרב יעקב מאיר לרב הראשי הספרדי הראשון (הראשון לציון). הרב קוק היה מקור ההשראה לתנועה הציונית הדתית, והוכר על ידי רבים כרב הגדול בדורו. הוא האמין שהעבודה של היהודים החילונים בכיוון יצירת מדינה יהודית בארץ ישראל היא חלק מהתוכנית האלוהית ליישוב ארץ ישראל. החזרה לישראל הייתה לפי השקפתו של הרב קוק לא רק תופעה פוליטית לשם הצלתם של היהודים מרדיפות, אלא אירוע בלתי רגיל בעל משמעויות היסטוריות ותאולוגיות.

לפני הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל בשנת 1917, האימפריה העות'מאנית הכירה ברבנים המובילים בקרב היישוב הישן כמנהיגיה הרשמיים של הקהילה היהודית הקטנה, שהורכבה בעיקר מאורתודוקסים מזרח אירופיים ואלו מהלבנט שעלו לארץ הקודש, בעיקר מסיבות דתיות. הכרה זו הייתה חלק ממדיניותה הבלתי רשמית של האימפריה העות'מאנית, אשר זכתה לכינוי "שיטת המילט", אשר גרסה כי לשם השמירה על היציבות ברחבי האימפריה, על האימפריה להאציל מסמכויות שלטון הפנים העומדות לרשותה לטובת הנהגות אותנטיות של מיעוטים מקומיים, אשר ימלאו תפקיד שלטוני מצומצם ביחס לקהילותיהם ובכך יקלו על נטל השלטון של האימפריה בעדות המיעוטים בה. המהגרים האירופאים התאחדו בתחילה תחת ארגון שהיה ידוע אז בשם "ועד העיר", ובהמשך שינו שם זה לעדה החרדית. הטורקים ראו ברבנים המקומיים בארץ כשלוחה של החכם באשי (הרב הראשי הטורקי), שהיה נאמן לסולטאן.

בשל העובדות הללו הרבנות הראשית בישראל עדיין בשליטה אורתודוקסית מוחלטת כמו שהייתה כאשר הוקמה בשנת 1948 ועדיין מחזיקה באופן בלעדי על כל האספקטים הדתיים-יהודיים של חיי תושביה החילונים של מדינת ישראל.

דרך מערכת מורכבת של "ייעוץ והסכמה" ממגוון של רבנים בכירים ופוליטיקאים בעלי השפעה, כל הערים והעיירות בישראל בוחרים גם ברב ראשי מקומי משלהם אשר זוכים להערכה בקרב הקהילות המקומיות הדתיות כמו גם החילוניות ובכלל בקנה מידה ארצי.

דרך רשת ארצית של בתי דין רבניים, כמו גם רשת של מועצות דתיות אשר מהוות חלק אינטגרלי בכל רשות מקומית בישראל, הרבנות הראשית בישראל שומרת על שליטה בלעדית ולמעשה בעלת המילה האחרונה במדינה בכל הנושאים הקשורים לגיור, מתן הכשר לכל סוגי המאכל, טקסי הנשואין והגירושים היהודיים, ומפקחים על שמירה של חוקים מסוימים הקשורים בשמירת השבת, פסח (במיוחד בענייני מכירת או בעלות על חמץ), ההקפדה של שנת השמיטה בתחום החקלאי.

הרבנות הראשית נמצאת באופן מתמיד תחת ביקורת של קבוצות יהודיות בישראל. ישראלים חילונים רבים אינם מרוצים מהעובדה שחייהם האישיים כפופים להחלטות של בית משפט דתי. מהצד השני, האוכלוסייה החרדית סבורה שהרבנות הראשית מקלה מדי (בעיקר בנושאים שקיים בהם קונצנזוס דתי שבהם יש להחמיר), ו"ציונית מדי", ושהיא "משרתת" את הממסד הפוליטי הישראלי, כך למשל, אפילו חברי הכנסת הלא-דתיים, יכולים להיות שותפים במועצה הבוחרת את הרבנים הראשיים של ישראל כל עשר שנים.

במקביל, דתיים רבים טוענים שחרף תרומתם למדינה ורצונם להשתלב בה הם סובלים מכפייה אנטי-דתית ורדיפה מצד מוסדות המדינה ובהם הצבא והמשטרה, ומצד אמצעי התקשורת. לטענה זו, הרדיפה מודגמת, בין השאר, ביחס עוין מצד מערכת המשפט, באפליית חיילים דתיים ובענישתם בחומרה על הקפדתם על מצוות דתם, כגון במקרה של סירוב להיות נוכח במופע זמר בו שרות חיילות. על פי טענות אלה, הציבור החילוני שטוף בסטיגמות ובדיעות שליליות על הדתיים בכלל והחרדים בפרט - דבר שמגביר את התחושה בקרב דתיים שהם חיים, כבימי אבותיהם, כמיעוט קטן ומסוגר בתוך מדינה מנוכרת ועוינת.

אסלאם

עריכה
  ערך מורחב – אסלאם בישראל

האתר הקדוש השלישי בחשיבותו למוסלמים הסונים בעולם, לאחר מכה ואל-מדינה אשר בערב הסעודית, נמצא בישראל, מסגד אל-אקצא אשר בהר הבית. אף כי אין לכך אזכור בקוראן עצמו, לפי החדית' והאמונה המוסלמית סונית המקובלת כיום, זוהי הנקודה ממנה עלה מוחמד לשמיים. ב-1967 העניקה ממשלת ישראל לווקף המוסלמי סמכות לנהל ולפקח על המקום, וכיום היא אוסרת על יהודים להתפלל שם, מחמת החשש להפרות סדר.

 
כיפת הסלע אשר בהר הבית, בירושלים.
 
מסגד אל-אקצא, מתוך רחבת הר הבית, 1982

רוב המוסלמים בישראל הם ערבים סונים. בין השנים 1516 ל-1917 האימפריה העות'מאנית אשר השתייכה לדת הסונית שלטה בתחום הטרטוריאלי אשר כולל כיום את מדינת ישראל. השליטה שלהם חיזקה והבטיחה את המרכזיות והחשיבות של האסלאם כדת הדומיננטית באזור. כיבושה של ארץ ישראל על ידי הבריטים ב-1917 והצהרת בלפור אשר באה לאחר מכן פתחה את שעריה של ארץ ישראל בפני הגעתם של מהגרים יהודים רבים אשר רק התעצמו במשך הדורות. אף על פי כן, הבריטים העבירו את הממשל האסלאמי הסמלי שהיה קיים בארץ לשושלת ההאשמית בירדן, ולא לבית סעוד. ובכך ההאשמים הפכו לשומריהם הרשמיים של המקומות הקדושים האסלאמיים בירושלים וסביבתה, בייחוד בתקופה בה ירדן שלטה בשטחי יהודה ושומרון (1948-1967). ב-1922 בתקופת המנדט הבריטי בארץ הבריטים הקימו את המועצה המוסלמית העליונה ומינו את אמין אל-חוסייני (1895 - 1974) בתור המופתי הראשי של ירושלים. המועצה בוטלה ב-1948. ילדיהם של המוסלמים בישראל לומדים לימודי אסלאם במסגרת בתי הספר שלהם.

חוקרים שונים מעריכים כי בין 10% ל-20% מהאוכלוסייה המוסלמית בישראל הם "חילונים", אם כי משמעותו של המושג הזה חלשה אפילו יותר ממקבילו בחברה היהודית (רון קרוניש סבר ש"מסורתיים" הוא כינוי הולם יותר). מדובר באלו שמתעלמים מציוויי הדת בחייהם הפרטיים, ובדרך כלל לא צמים בחודש הרמדאן. כחברה, הציבור המוסלמי לא מכיר באורח חיים לא-דתי, והתופעה מוגבלת לתחום האישי[24]. בסקר הלמ"ס של 2018, 7% מהנסקרים המוסלמים הגדירו את עצמם כ"לא דתיים."[25]

העדה האחמדית

עריכה
 עמוד ראשי
 ראו גם – אחמדים

ב-17 במרץ 1928, הועבר "מרכז המשלחת האחמדית לארצות המזרח-התיכון" מדמשק לשכונת כבביר שבחיפה. המקום היה עד אז כפר קטן בשיפולים המערביים של הר הכרמל, מעל נחל שיח. כפר זה הפך לשכונה קטנה המונה מעל 1,000 איש, מוקפת מכל צדדיה בשכונות יהודיות. לקהילה האחמדית בחיפה מסגד גדול שצריחיו ניכרים במבט מהחוף. המסגד קרוי "אדוננו מחמוד", על שם החליף השני של הכת. הוא בנוי כמבנה מתומן לפי מתכונת כיפת הסלע בירושלים. על הקיר בפתח מתנוססת ההבטחה: "כל מי שישהה כאן, בטוח יהיה". אימאם העדה האחמדית בישראל כיום הוא מוחמד חמיד קאסר, והוא כפוף לח'ליף מירזא מסרור אחמד, שמושבו בלונדון. ראש העדה הוא מחמוד שריף עודה. לעדה ירחון הקרוי "אלבושרא אלאסלאמיה אלאחמדיה" - "הבשורה המוסלמית האחמדית", אשר מופיע מאז שנת 1932.

נצרות

עריכה
  ערך מורחב – נוצרים בישראל
 
כנסייה פרנציסקנית על הר האושר

הנוצרים כיום הם הקבוצה הקטנה ביותר בישראל מתוך שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות. רוב הנוצרים אשר חיים כיום בישראל הם ערבים או אנשים שבאו מארצות אחרות לחיות ולעבוד בעיקר בכנסיות או במנזרים.

אף על פי שלפי הדת הנוצרית ישראל היא המקום בו ישו נולד, חי, ומת (לפי המסורת הקתולית, כנסיית הקבר בירושלים היא המקום בו ישו מת ולבסוף נקבר - עובדה אשר הופכת את ירושלים לאחד האתרים הקדושים ביותר לנצרות) מספר הנוצרים החיים בישראל נמוך ביחס למספר המוסלמים והיהודים.

רוב הנוצרים בישראל משתייכים לקהילת הנצרות האורתודוקסית המזרחית. כנסייה זו מפקחת על מגוון של כנסיות, מנזרים, סמינרים ומוסדות דתיים בכל הארץ, במיוחד בירושלים. הסיבה לכך היא היסטורית. האימפריה הביזנטית אשר שלטה ברוב המזרח תיכון מהמאה ה-4 עד העשור הראשון של המאה ה-15, צידדה בנצרות האורתודוקסית המזרחית, בעת פילוג הכנסייה הנוצרית של שנת 1054.

שליטת האימפריה הביזנטית בארץ הופסקה זמנית על ידי הממלוכים בשנת 1291 ולאחר מכן באופן סופי על ידי האימפריה העות'מאנית האסלאמית.

במאה ה-19 האימפריה הרוסית הסמיכה את עצמה כשומרת הרשמית של העניינים הנוצרים בארץ הקודש, ואפילו כיום, שטחי מקרקעין נרחבים בירושלים (שכללו בעבר את האתר בו עומד בניין הכנסת כיום[26]) שייכות לכנסייה היוונית אורתודוקסית.

היו תקופות אשר בהן המוסלמים והנוצרים התחרו על השליטה בארץ הקודש. מסעי הצלב אשר בוצעו על ידי אירופה המערבית בין המאה ה-11 עד המאה ה-13 הביאו את ההשפעה והכוח של הכנסייה הקתולית לאזור. ב-1889 האימפריה העות'מאנית איפשרה לכנסייה הקתולית לחדש את שליטתה בארץ. בזמן תקופת ממלכת ירושלים הפטריארכים התפצלו לארבע ארכידיוקסיות - הארכיבישוף של צור, הארכיבושוף של קיסריה, הארכיבישוף של נצרת, הארכיבישוף של פטרה - ומספר דיוקסיות אשר הפיצו את דת זו באזורים הללו כמו גם האריסים של ממלכת ירושלים. כנסיות קדומות אחרות, כגון הכנסייה הארמנית, הקופטית והאתיופית, גם מיוצגות היטב, במיוחד בירושלים.

התוצאה של ההיסטוריה הארוכה של האורתודוקסיות הביזנטינית המזרחית ולאחר מכן הנוכחות הצלבנית הרומית הקתולית בתחומי המזרח התיכון כולל את ישראל, היא שרבים מהמקומיים קיבלו ודבקו בצורות הרשמיות הללו של הנצרות כאמונתם עד היום. בעתות סכנה, נוצרים רבים היו מסוגלים לתפוס מקלט בכנסיות מבוצרות היטב או אשר נשארו נאמנים לשרת את עדר הנאמנים שלהם גם כאשר היו מוקפים במסות של אוכלוסייה אסלאמית.

במרץ 2000 ראש הכנסייה הקתולית, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ביקר בישראל. בניסיון מתמשך לשים קץ לאיבה הישנה בת מאות השנים בין הכנסייה הקתולית והיהודים, האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר ביד ושם, ובכותל המערבי בירושלים.

ישנן תשע כנסיות רשמיות המוסמכות לאשר נישואין וגירושין על פי החוק הקיים: הכנסייה המזרחית, הכנסייה הרומית קתולית, הכנסייה הארמנית-גריגורינית, הכנסייה הסורית-קתולית, הכנסייה האוניאטית, הכנסייה היוונית הקתולית, הכנסייה המרונית, ושתי הכנסיות האורתודוקסיות הסוריות. בנוסף, ישנם סידורים פחות פורמליים עם כנסיות אחרות, כמו הכנסייה האנגליקנית.

הדת הדרוזית

עריכה
  ערך מורחב – דרוזים בישראל

מרכזי היישובים הדרוזים בישראל, נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. בסוף שנת 2008 מנו הדרוזים 122 אלף בני אדם המהווים כ-1.7 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ-20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא.

הדת הדרוזית התפצלה מהאסלאם השיעי במאה ה-11. הדת היא סודית, וידועה רק לחכמים ("עוקאל" - משכילים, ידענים, נבונים), שהם מיעוט העדה; שאר ההדיוטות ("ג'והאל" - בורים) אינם מכירים את הדת.

בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הם משרתים בצה"ל שירות חובה. לבנות הדרוזיות וכן לדרוזים הדתיים (אלו שבאו בסוד הדת) יש בישראל פטור משירות בצבא. הדתיים אינם יכולים להתפלל במדים, והאווירה שם אינה מתאימה לחוקי דתם, ולכן הפטור ניתן כבר בעת חקיקת חוק גיוס החובה לדרוזים. שיעור הדתיים בגיל הגיוס נמוך מאוד, ומכאן אחוז הגיוס הגבוה שלהם.

חגים

עריכה

הדרוזים חוגגים את חג הקורבן (עיד אלאדחא) בתאריך זהה לחג המקביל אצל המוסלמים (אם כי מנהגי החג אצלם שונים). זה החג החשוב ביותר לבני העדה. מקובל לברך בחג זה באחת מהברכות: כֹּל עאם ואינתום בח'יר או כֹּל סאנה ואינתום סאלמין.

לדרוזים יש מספר חגים המיוחדים להם, המצוינים במקומות קדושים לדרוזים.

חג הקורבן וחג הנביא שועייב הם חגים עממיים שנחגגים בקרב העדה כולה. יתר החגים מצוינים על ידי העוקאל (חכמי הדת). בישראל מקובל להחשיב את כל החגים המוזכרים לעיל כימי מנוחה בבתי ספר של העדה הדרוזית ועבור עובדי מדינה דרוזיים.

דת השומרונים

עריכה
 
שער הכניסה לבית כנסת שומרוני בחולון. הכיתוב על השער: "ברוך אתה בבאך, ברוך אתה בצאתך"
  ערך מורחב – שומרונים

ישראל היא ביתם של האוכלוסייה המשמעותית היחידה של שומרונים בעולם. ב-1 בינואר 2012 חיו 800 שומרונים בישראל. הקהילה חיה בעיקר בקריית לוזה שבהר גריזים ובנווה פנחס שבחולון.

נווה פנחס נקראת על שם הכוהן השומרוני פנחס בן אברהם (1923-1992). השכונה ממוקמת בדרום מזרח חולון, סמוך לאזור התעשייה וגובלת בשכונות נאות יהודית ונווה ארזים. מתגוררים בה כ-300 תושבים (2006), רובם ככולם שומרונים. השכונה היא למעשה רחוב אחד בן עשרים וארבעה בתים, רחוב בן עמרם, הקרוי על שמו של משה, הנביא הבלעדי בדת השומרונית. הרחוב מקביל מהצד המערבי לרחוב המעלות השייך לשכונת נאות יהודית, ומצד המזרחי לכביש רחוב המלאכה העובר דרך אזור התעשייה של חולון ומהווה עורק תחבורה חשוב ואחת הגישות לעיר (מצומת אזור). ישנם בשכונה שני בתי כנסת שומרוניים ו"מכון א.ב. ללימודי שומרונות".

יהדות משיחית

עריכה
 
סמל היהדות המשיחית בארגון יוצאי הצבא האמריקאי
 עמוד ראשי
 ראו גם – קהילות היהדות המשיחית בישראל, יהדות משיחית

היהודים המשיחיים, שאלו מביניהם שאינם יהודים על פי ההלכה, לא נחשבים ליהודים לפי מרשם האוכלוסין. הם מאמינים שישו הוא המשיח היהודי שבא לגאול את עם ישראל ואת האנושות כולה. היהודים המשיחיים מדגישים את העובדה כי ישו בעצמו היה יהודי, וכך היו גם מאמיניו הראשונים - היהודים-נוצרים. רוב היהודים המשיחיים בישראל דוחים את הנצרות המסורתית וסמליה וחוגגים את חגי ישראל ומועדיו לפי מנהגיהם. ההערכה היא כי ישנם קרוב ל-10,000 יהודים משיחיים כיום במדינת ישראל[27], רבים מהם הם מהגרים חדשים מברית המועצות לשעבר. בירושלים, יש 12 קהילות משיחיות.

היהודים המשיחיים עוסקים במסיונריות ובפעילות של הפצת רעיונותיהם בקרב הציבור היהודי בישראל כחלק מאמונתם.

דת הבהאים

עריכה
 
מקדש הבאב בהגנים הבהאיים בחיפה
 עמוד ראשי
 ראו גם – הדת הבהאית, המרכז הבהאי העולמי בחיפה ועכו

המרכז הבהאי העולמי של הדת הבהאית נמצא בחיפה, על אדמות שהיו בבעלותם מאז שבהאא אללה נאסר בעכו בסביבות שנות השבעים המוקדמות של המאה ה-19 על ידי השלטון העות'מאני. צליינים מכל רחבי העולם באים לביקורים לתקופות קצרות. מלבד כמה מאות מתנדבים, מאמיניה של הדת הבהאית אינם גרים בישראל.

מבני המרכז הבהאי העולמי וסביבותיהם, ובמיוחד המתחם הבהאי על הר הכרמל ומתחם אל-באהג'ה בעכו, מעוצבים בקפידה, תוך שימת דגש על יופי, אסתטיקה ועיצוב נופי הנחשבים לעקרון חשוב בדת הבהאית. הם מהווים מוקד עלייה לרגל לבהאים מרחבי העולם, ויעד תיירותי לתיירים ולמבקרים אחרים. בשנת 2008 הוכרזו 26 ממבני המרכז השוכנים ב-11 אתרים שונים בחיפה ובגליל המערבי כאתר מורשת עולמית.

הינדואיזם

עריכה
  ערך מורחב – הינדואיזם בישראל
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דתות אחרות

עריכה

בנוסף, קיימת בישראל נוכחות קטנה יותר של דתות נוספות אשר חלק מהן אינו מקומיות לאזור, ביניהן דתות מן המזרח (הנפוצות גם בקרב מהגרי עבודה), דתות חדשות וכיתות דתיות שונות. ביניהן ניתן למצוא את הסיינטולוגיה, המפעילה מספר מרכזים בישראל; בודהיזם, אשר נלמד גם כתורה רוחנית וגם כתורה דתית; הינדואיזם והרי קרישנה בפרט; ראלים, נאו-פגאניזם ונאו-פגאניזם יהודי וכנעני בפרט[28] ועוד.

מקומות קדושים

עריכה

במדינת ישראל ובשטחים שבשליטתה נמצאים מקומות קדושים לבני דתות שונות. בין השאר נמצאים בירושלים הר הבית הקדוש ליהודים ולמוסלמים (ובו, בין השאר, כיפת הסלע והכותל המערבי), ובנוסף, כנסיית הקבר הקדושה לנוצרים. בחיפה נמצא מקדש הבאב, הקדוש לבני הדת הבהאית.

חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז-1967, אושר בכנסת ב-27 ביוני 1967, לאחר שלשליטת ישראל עברו מקומות קדושים רבים שהיו קודם לכן בשליטת ירדן, ונדרש חוק שיבטיח את שמירתם ואת חופש הגישה אליהם. מטרה זו נקבעה בסעיף 1 לחוק, האומר: "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות". החוק קובע עונש מאסר למי שמחלל מקום קדוש או פוגע בו, ולמי שעושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות. תקנות שהותקנו מכוח חוק זה, עוסקות רק במקומות הקדושים ליהודים.

מתיחות דתית

עריכה
  פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא מיעוט מקורות, התעלמות ממתיחויות שאינן בין יהודים או בינם ובין מיסיונרים.
  ערך מורחב – גיוס בני ישיבות

מדינת ישראל נותנת כיום חופש דת לכל הקהילות הדתיות בארץ, גם בחוקיה וגם הלכה למעשה. כל קהילה שהוכרה על ידי המדינה נהנית מאוטונומיה על ענייני הנישואים, הקבורה והגירושים של חבריה.

בתוך הציבור היהודי ישנם מתחים דתיים בעיקר בין חרדים וחילונים. חוק שירות ביטחון מחיל חובת גיוס על כל הישראלים בגיל המתאים, אך פוטר ממנה ערבים ונשים דתיות. בנוסף, בציבור הדתי בכלל והחרדי בפרט ישנו נוהג שגברים מקדישים את ראשית חייהם הבוגרים ללימודים תורניים במסגרת ישיבתית. המדינה מאפשרת להם לדחות את שירותם הצבאי בצה"ל, מדי שנה בשנה, עד סיום לימודיהם. הסדר זה מביא לכך שרוב מקבלי הדחייה משרתים זמן מועט בהרבה מאלו שאינם דוחים את שירותם, ויש רבים שאינם משרתים כלל. מלבד הרצון להשקיע רק בלימוד התורה, רואים ראשי הישיבות החרדיות צורך בדחיית השירות, כדי להגן על ציבור תלמידיהם מלהיחשף להשפעות הסביבה החילונית של צה"ל. במשך השנים הנהגת הציבור הדתי העלתה פעמים רבות תלונות על בעיות שנגרמות לחיילים הדתיים במהלך השירות בצה"ל, בעיקר בעניינים הנוגעים לשירות משותף עם בנות ולשמירת כשרות ושבת.

במשך שנים, מספר האנשים אשר מקבלים פטור משירות חובה גדל להיות 10% מכלל המתגייסים הפוטנציאלי[דרוש מקור]. נטל השירות הצבאי מוטל בעיקר על הציבור החילוני והדתי-הלאומי בישראל, ומצב זה מוליד קריאות רבות לגיוס החרדים לשם שוויון בנטל. אחד מטיעוני הנגד של הסקטור החרדי הוא שרק בזכות לימוד התורה אלוהים מאפשר ליהודים לשרוד בסביבה העוינת.

נכון ל-2013 המפלגות החרדיות בכנסת הן: ש"ס עם אחד עשר חברי כנסת המייצגת את הזרם החרדי-ספרדי, ויהדות התורה עם שבעה חברי כנסת משתי תנועות: אגודת ישראל המייצגת את הזרם החסידי, ודגל התורה המייצגת את הזרם הליטאי.

מתחים קבועים גם קיימים בין הציבור האורתודוקסי, התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית. בישראל הציבור האורתודוקסי גדול ומבוסס יותר מהתנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות ומוסדות הדת הממלכתיים הם על טהרת האורתודוקסיה. עם זאת, מכוח פסיקות בתי המשפט, גם התנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות נהנות מהכרה רשמית במעשיהן, לרבות גיורים וסמיכות לרבנות, אך למעט נישואים וגירושים הנערכים בישראל, שהסמכות הבלעדים לרישומם נתונה לפי חוק לרבנות הראשית לישראל. בנוסף, קיום טקסים דתיים שאינם אורתודוקסים ברחבת הכותל המערבי הוביל להפגנות נגדם.

מיסיונריות

עריכה
 עמוד ראשי
 ראו גם – מסיון, מיסיונרים

בישראל קיימות מספר קהילות נוצריות-משיחיות (כגון קהילת עדי יהוה, היהודים המשיחיים) וכן כנסיית הסיינטולוגיה, שהן בין תנועות המיסיון הפעילות ביותר בישראל[29]. קיימת גם פעילות רחבה של מיסיונרים נוצרים ובפרט מהזרם פרוטסטנטי, שבין היתר פועלים גם בקמפוסים באוניברסיטאות בישראל תחת מסווה של "שיח אקדמאי". ניסיונותיהן להמיר את דתם של המקומיים גררו התנגדות, בעיקר מצד התנועה היהודית-חרדית האנטי-מיסיונרית "יד לאחים", הפועלת למיעוט כח השפעתן של כתות המסיון, ואוספת רישום מקיף לגבי פעילויותיהם.

אף על פי שהפעילות המיסיונרית חוקית בישראל, הונאות, הצעות כסף, או פיתויים גשמיים אחרים תמורת המרה לדת אחרת (התנצרות, התאסלמות, וכדומה) נחשבת לעבירה על החוק הישראלי[30]. כמו כן, בעבר וגם כיום ישנם ניסיונות שונים להוציא כל פעילות מיסיונרית אל מחוץ לחוק במדינת ישראל[31].

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא דת בישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ירון דרוקמן, כמעט 10 מיליון ישראלים: הנתונים המלאים, ערב ראש השנה, באתר ynet, 20 בספטמבר 2022
  2. ^ חוקת הקהלות, הארץ, 20 ביולי 1927
  3. ^ דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) (תקון), 1939, התוספת השנייה, עמוד 386
  4. ^ העדה הדרוזית הוכרה רשמית כעדה דתית עצמאית, הצופה, 24 באפריל 1957
  5. ^ אלי ניסן, אתמול בממשלה, דבר, 13 באפריל 1970
  6. ^ יהושע ביצור, האבנגלים־אפיסקופלים הוכרו כעדה בארץ, מעריב, 17 במאי 1970
  7. ^ צו עדה דתית (האמונה הבהאית) תשל״א—1971, קובץ התקנות 2673, עמוד 628
  8. ^ הקראים מבקשים מעמד של עדה דתית מוכרת, הַבֹּקֶר, 21 במרץ 1962
  9. ^ יצחק בצלאל, בעקבות מיהו יהודי - מי הם הקראים, למרחב, 13 בפברואר 1970
  10. ^ דליה מזורי, בג"ץ דחה עתירת הקראים להכרה כעדה דתית נפרדת, מעריב, 28 בינואר 1980
  11. ^ הפרוטסטאנטים בישראל מבקשים הכרה כעדה דתית, הצופה, 8 במאי 1968
  12. ^ ע"א 2830/18 המצפה לישראל נ' ראש הממשלה ואח', ניתן ב־2 באוגוסט 2022
  13. ^ מה הבעיה בנישואים אזרחיים?, תשובת הרב שמואל אליהו וויכוח בעקבותיה, אתר כיפה, כא' באייר תשס"ג
  14. ^ אדיר ינקו, הדסה עין כרם: מי שלא התחתנו ברבנות, לא הורשו לרשום את תינוקם, באתר ynet, 23 בספטמבר 2023
  15. ^ העליון: אין מקום לחלוקת רכוש בלתי שוויונית בין ידועים בציבור - פסקדין, באתר www.psakdin.co.il
  16. ^ מרב רייכמן-שקד,בשיתוף duns 100, האם מצבם המשפטי של ידועים בציבור זהה לבני זוג נשואים?, באתר כלכליסט, 30 באפריל 2023
  17. ^ אילנה קוריאל, ידועים בציבור יזכו לפנסיה של בן הזוג המנוח, באתר ynet, 8 בנובמבר 2018
  18. ^ שמואל רוזנר, ‏מי שמאמין: המספרים שמאחורי האמונה בחברה הישראלית, באתר מעריב אונליין, 2 בנובמבר 2019
  19. ^ קובי נחשוני, 80% מהיהודים בישראל: מאמינים באלוהים, באתר ynet, 25 בינואר 2012
  20. ^ ניר חסון, 80% מהיהודים בארץ מאמינים באלוהים, באתר הארץ, 27 בינואר 2012
  21. ^ שמואל רוזנר, ‏מי שמאמין: המספרים שמאחורי האמונה בחברה הישראלית, באתר מעריב אונליין, 2 בנובמבר 2019
  22. ^ יובל בגנו, ‏דח חדש חושף: כמה אחוז מהיהודים עבדו בשבת? ומה אחוז המסעדות הכשרות בת"א?, באתר מעריב אונליין, 16 באפריל 2023
  23. ^ "Sabbath Poll", Dateline World Jewry, World Jewish Congress, ספטמבר 2007
  24. ^ Ronald Kronish, The Other Peace Process: Interreligious Dialogue, a View from Jerusalem. Rowman & Littlefield, 2017.‏ עמ' 64-69.
  25. ^ הסקר החברתי של הלמ"ס ל-2018, סיון ה'תש"ף. עמ' 26 (20).
  26. ^ ניר חסון, רחביה תחילה: הסערה הנדל"נית שעומדת לטלטל את ירושלים, באתר הארץ, 3 ביוני 2016
  27. ^ ראובן לייב, "היהודים המשיחיים", באתר News1 מחלקה ראשונה, 24 במרץ 2008
  28. ^ עפרי אילני, אליליהם החדשים של צעירי ישראל: בעל, אודין ואוזיריס, באתר הארץ, 22 במרץ 2009
  29. ^ http://www.yadleachim.co.il/?CategoryID=320 כתות נפוצות
  30. ^ חוק העונשין סעיף 174 א וב "הנותן או מבטיח לאדם כסף, שווה כסף או טובת הנאה חומרית אחרת כדי לפתות אותו להמיר דתו או כדי שיפתה אדם אחר להמיר דתו, דינו - מאסר חמש שנים או קנס 50,000 לירות."
  31. ^ הצעת החוק שהכעיסה את הנוצרים - וההבהרה של נתניהו באתר ynet,
    22 במרץ 2023
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דת_בישראל&oldid=39838781"