ברצלונה (כדורגל)

מועדון כדורגל מברצלונה, ספרד

מועדון הכדורגל ברצלונהקטלאנית: Futbol Club Barcelona) הוא מועדון כדורגל מהעיר ברצלונה שבספרד. המועדון נוסד ב-29 בנובמבר 1899 על ידי קבוצת כדורגלנים שווייצרים, בריטים וקטלאנים, בראשות ז'ואן גאמפר. המועדון הפך למוסד קטלאני תרבותי בולט, ולפיכך המוטו שלו הוא "יותר ממועדון" (Més que un club). קבוצת הבוגרים של המועדון עורכת את משחקי הבית שלה באצטדיון קאמפ נואו, האצטדיון הגדול באירופה, המונה 99,354 מקומות ישיבה.

מועדון הכדורגל ברצלונה
סמל מועדון הכדורגל ברצלונה
מידע כללי
שם מלא Futbol Club Barcelona
כינוי בארסה, בלאוגרנה (כחול-ארגמן)
תאריך ייסוד 29 בנובמבר 1899
אצטדיון קאמפ נואו, ברצלונה
(תכולה: 99,354)
בעלים associate member, supporters' group עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא ספרדספרד ז'ואן לאפורטה
מאמן הולנדהולנד רונאלד קומאן
ליגה לה ליגה
www.fcbarcelona.com
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מחלקות הספורט
של ברצלונה
Football pictogram.svg Football pictogram.svg Football pictogram.svg
כדורגל גברים כדורגל גברים ב' כדורגל גברים נוער
Football pictogram.svg Football pictogram.svg Football pictogram.svg
כדורגל נשים כדורגל נשים ב' כדורגל חופים
Basketball pictogram.svg Basketball pictogram.svg Wheelchair basketball pictogram (Paralympics).svg
כדורסל כדורסל ב' כדורסל נכים
Handball pictogram.svg Hockey pictogram.svg Hockey pictogram.svg
כדוריד הוקי קרח הוקי גלגיליות
Rugby union pictogram.svg Rugby league pictogram.svg Futsal pictogram.svg
רוגבי יוניון רוגבי ליג קטרגל
Volleyball (indoor) pictogram.svg Volleyball (indoor) pictogram.svg
כדורעף גברים כדורעף נשים
מחלקות ספורט סגורות
של ברצלונה
American football pictogram.svg Football pictogram.svg
פוטבול אמריקאי כדורגל גברים ג'

מלבד קבוצת הכדורגל הידועה כולל המועדון גם קבוצת מילואים בשם ברצלונה ב', ועוד ארבע קבוצות מקצועניות בענפי ספורט אחרים: קבוצת כדורסל, כדוריד, כדורגל אולמות והוקי גלגיליות. המועדון חולק את פסגת הכדורגל הספרדי עם ריאל מדריד, והיריבות הספורטיבית ארוכת השנים בין השתיים הפכה לשם דבר בכדורגל הספרדי, יריבות שהתחדדה עקב הבדלים גדולים בעמדות הפוליטיות של תומכי שני המועדונים, במהלך שלטונו הדיקטטורי של פרנקו בספרד. המשחקים בין ברצלונה לריאל ידועים בכינוי "אל קלאסיקו". פרט ליריבות עם ריאל מדריד יש לברצלונה יריבות עירונית עם מועדון הכדורגל אספניול.

המועדון הוא בין המובילים באירופה. במהלך השנים זכה מספר פעמים בגביעים יבשתיים על גלגוליהם השונים. חמש פעמים זכה בתואר האירופי החשוב ביותר, ליגת האלופות, בשנים 1992, 2006, 2009, 2011 ו-2015. במועדון שיחקו במהלך השנים שחקנים ידועים רבים. באפריל 2015 דורג המועדון על ידי מגזין פורבס במקום השני בעולם מבחינת עושרו (אחרי ריאל מדריד ולפני מנצ'סטר יונייטד).[1]

היסטוריה

הקמה

בשנת 1898 התיישב בברצלונה איש העסקים ז'ואן גאמפר. ב-22 באוקטובר 1899 פרסם גאמפר מודעה במגזין ספורט, בה הצהיר כי ברצונו להקים קבוצת כדורגל. לאחר שבוע נענו לקריאתו 11 שחקנים, שהיו לגרעין מועדון הכדורגל. נשיא המועדון הראשון היה האנגלי וולטר ויילד. עם הקמתו של המועדון, נבחר סמל העיר ברצלונה כסמלו, וכעבור כעשור שונה לסמל הדומה לסמל הנוכחי. על פי הסברה,[2] צבעי חולצות שחקני המועדון, שנותרו בעינם עד היום, נבחרו על פי צבעי החולצות של פ.צ. בזל, המועדון הקודם של גאמפר. המשחק הראשון של הקבוצה היה מול קבוצת שחקנים אנגלים ב-8 בדצמבר, שניצחה את ברצלונה בתוצאה 0–1.

עד 1909 ערכה קבוצת הכדורגל של המועדון הצעיר את משחקי הבית שלה במגרשי כדורגל אחדים. באותה שנה הצליח המועדון לרכוש אצטדיון ביתי משלו - "קרר אינדסטריה", שהיה בעל קיבולת של כ-6,000 צופים.

אליפות קטלוניה ושנות גאמפר

 
שחקני ברצלונה בשנת 1903

בשלהי המאה ה-19 הוקמו בקטלוניה מספר קבוצות כדורגל נוספות. ואלפונס מקאיה, נשיא קבוצת היספניה, החליט בדצמבר 1900 לאגד אותן במפעל כדורגל בשיטת גביע. "גביע מקאיה", שהוקם לפי הצעה זו, הפך בסופו של דבר לאליפות קטלוניה, שנערכה בשיטת ליגה, שהייתה גם ליגת הכדורגל הראשונה בספרד. ב-1902 זכתה ברצלונה בגביע בעונתו השנייה, ובאותה שנה הפסידה בגמר גביע המלך הספרדי לביסקאיה בתוצאה 1–2.

 
משחק באצטדיון הראשון של המועדון, "קרר אינדסטריה"

בעשור הראשון של המאה ה-20 נתקל המועדון בקשיים ובחילופי נשיאים תכופים. מספר חברי המועדון ירד ל-38 בקיץ 1908. ב-11 בנובמבר התמנה ויסנס רץ' לתפקיד הנשיא בניסיון להוציא את המועדון מהמשבר, אך ניסיונותיו כשלו והוא פרש מתפקידו אחרי 22 ימים בלבד. גאמפר הפך לנשיא המועדון בתום ישיבה בה נכחו 20 חברי מועדון בלבד. כבר בשנתו הראשונה בתפקיד של גאמפר זכה המועדון באליפות קטלוניה. בסך הכול החזיק ז'ואן גאמפר בתפקיד 9 שנים בחמש קדנציות (1908–1909, 1910–1912, 1917–1919, 1921–1923, 1924–1925).

גאמפר סיים את הקדנציה הראשונה שלו באמצע עונת 1909/1910. בעונה זו זכה המועדון בגביע קטלוניה והוכתר כאלוף ספרד, לאחר ניצחון על אספניול דה מדריד. בתחילת העונה הבאה חזר גאמפר לתפקיד נשיא המועדון למשך שנתיים. למועדון היו כ-400 חברים באותן שנים. ב-1917 מונה קפטן הקבוצה, ג'ון בארו, למאמן הראשון בתולדות הקבוצה. כהונתו נמשכה שבועות ספורים והוא הוחלף על ידי ג'ק גרינוול, שאימן את הקבוצה במשך שבע שנים רצופות. בשנת 1919 היו למועדון כ-3,000 חברים.

בתקופת גאמפר שיחקו בקבוצה שחקנים ידועים כגון ריקארדו זאמורה, הנחשב לאחד השוערים טובים בהיסטוריה של הכדורגל, פפ סמיטייר, אנריק פריס דה ורגאס (שהיה הראשון ששיחק 200 משחקים במדי המועדון) ופאולינו אלקנטרה. השחקנים היו שותפים להצלחת של המועדון בגביע המלך ובאליפות קטלוניה, בה זכו 7 פעמים בשנות ה-20, ואף זכו באליפות העונה הראשונה של לה ליגה ב-1929. בתקופה זו החלה להתהוות זהות בין המועדון לבין הלאומיות הקטלאנית. ב-1922 עבר המועדון לאצטדיון חדש, לס קורטס, שתכולתו הייתה 30,000 צופים והורחבה ל-45,000 בתוך ארבע שנים. בחגיגות חצי יובל להקמת המועדון נמנו בו מעל ל-12,000 חברים.

למרות ההצלחה במפעלי הכדורגל נתקל המועדון בקשיים שונים. במשחק שנערך ב-14 ביוני 1925, בזמן שלטונו של הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה לעג הקהל הקטלאני להמנון ספרד, וכתוצאה מכך סגר השלטון את לס קורטס למשך חצי שנה (מאוחר יותר קוצרה הסגירה לשלושה חודשים). גאמפר פרש מתפקידו כנשיא המועדון. כ-5 שנים לאחר מכן, לאחר האשמות מצד הדיקטטור הספרדי על קידום לאומיות קטלאנית, גורש גאמפר לשווייץ, שם התאבד ב-1930.

תקופת השפל וההשתקמות

 
גרף מיקום הקבוצה בליגה
*הליגה הושעתה מעונת 1936/1937 עד 1938/1939
 
ההפצצה על ברצלונה ב-1938; אחת מהפצצות נחתה על אחד ממשרדי המועדון, שניזוק מאוד.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 סבל המועדון מתקופת שפל בצל הסכסוך הפוליטי שהשפיע על החברה ועל הספורט באזור. המועדון נתקל בבעיות כלכליות וספורטיביות. למרות הצלחה מקומית - זכייה בשש אליפויות קטלוניה - לא הצליחה הקבוצה לזכות באליפות ספרד.

תחילה נחל המועדון את התבוסה הגדולה בתולדותיו, 1 - 12 לאתלטיק בילבאו, הקבוצה לה הפסיד גם בגמר גביע המלך בעונת 1931/1932. נשיא המועדון הוחלף בתקווה לשיפור. צעד זה לא עזר - מספר החברים ירד לכ-9,500 ב-1931 ולכ-8,800 ב-1932. באותה שנה עבר סמיטייר לריאל מדריד ועורר מחלוקת אדירה בקרב אוהדי ברצלונה. בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה מקום אחד מעל המקום האחרון, וניצלה מירידה לליגת המשנה רק בזכות הרחבת הליגה הראשונה. חוסר ההצלחה בליגה נמשך, הקבוצה הפסידה בגמר הגביע ב-1936 ומספר החברים ירד לכ-7,700.

נשיא המועדון ז'וזפ סוניול נרצח על ידי חייליו של פרנסיסקו פרנקו, לימים רודן ספרד, כחודש לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית ב-1936. הקבוצה שיחקה באותו זמן באמריקה, ולכן רבים מחבריה החליטו לא לחזור לספרד. במרץ 1938 הטיל הצבא הפשיסטי פצצות רבות על העיר ברצלונה, ואחת מהן נחתה על אחד ממשרדיו של המועדון, שניזוק מאוד. ב-1939, עם כיבוש העיר על ידי כוחותיו של פרנקו, צעדו חייליו לעבר לס קורטס במטרה להופכו לבסיס צבאי. מזכיר המועדון שכנע את מפקד הכוח להוביל את חייליו למקום אחר בעזרת המשפט "לפניך עומד מקדש המוקדש לספורט ולתרבות הגוף. כיבדנו אותו במהלך המלחמה, וכעת ההחלטה מה לעשות איתו נמצאת בידך",[3] ובכך מנע את הריסת האצטדיון.

לקראת סוף המלחמה היו למועדון כ-2,500 חברים בלבד. במאי 1940 מונה אנריקה פיניירו, משתף פעולה של פרנקו, לנשיא המועדון. שם המועדון שונה מהשם האנגלי "Fútbol Club Barcelona" לשם הספרדי "Club de Fútbol Barcelona". מסמל המועדון הוסרו שני פסים שמקורם בדגל קטלוניה. המועדון נאלץ להיאבק על מקומו בליגה הראשונה בעונה הראשונה של שנות ה-40. הייתה זו העונה הגרועה ביותר של ברצלונה מבחינה התקפית, בה הבקיעו שחקניו 32 שערים בלבד ב-22 משחקים.[4] עם זאת, לאחר המלחמה שבו אל המועדון חלק מהחברים שעזבו אותו. בסוף 1940 היו לו כ-4,700 חברים, וקו 10,000 החברים נחצה כבר ב-1941.

ב-1942, למרות זכייה בגביע המלך, נאבק המועדון נגד ירידה לליגה השנייה, ממנה נמנע רק בזכות ניצחון במחזור האחרון. בעונה שלאחר מכן, לאחר ניצחון 3–0 במשחק הראשון של חצי גמר הגביע מול ריאל מדריד, שנתמכה על ידי השלטון הפשיסטי, האשימו עיתוני ספרד את המועדון ואת אוהדיו ביציאה משולחת רסן נגד "האומה הספרדית ונציגיה, שחקני ריאל מדריד", וראש שירותי הביטחון של ספרד איים באופן אישי על שחקני ברצלונה.[5] כתוצאה מכך הפסידו בגומלין במכוון בתוצאה 1–11.[6] נשיא המועדון, שלא אהב דרך התנהלות זו, למרות היותו חבר במפלגת השלטון הפשיסטית, פרש מתפקידו. בעקבות המשחק נפער קרע בין שני המועדונים. פרנקו הלאומן תמך באופן גלוי בריאל מדריד, כמועדון המייצג את בירתו, ועל כן העוינות בין קטלוניה וקסטיליה, חבלי הארץ של ברצלונה ומדריד, הפכה גם לנחלת המועדונים.

בעונת 1942/1943 סיימה הקבוצה במקום השלישי. בעונת 1943/1944 הגיע מספר חברי המועדון ל-20,000. סמיטייר שב למועדון כמאמן, ובעונת 1944/1945 הוביל אותו לזכייה שנייה באליפות לה ליגה. עד סוף העשור זכה המועדון בשתי אליפויות נוספות עם אנריקה פרננדס האורוגוואי כמאמן, בעונות 1947/1948 ו-1948/1949, וכן בעונה הראשונה של הגביע הלטיני ב-1949. המועדון חגג יובל להקמתו באותה שנה, אך לא זכה להצלחה בליגה וסיים במקום החמישי בלבד, דבר שהוביל לעזיבתו של פרננדס. השתקמות המועדון מהמשבר התבטאה גם בכמות חברי המועדון: בשנת 1949 היו מעל ל-24,000 חברים.

לאזלו קובאלה, שהחל לשחק בברצלונה ב-1951, היה שחקן מפתח בתקופה יותר מוצלחת בתולדות במועדון. בשנת 1952 זכה המועדון בחמש תחרויות, בהן הליגה הספרדית, גביע הליגה הספרדית והגביע הלטיני. מספר חברי המועדון עבר את רף ה-30,000 באותה עונה. המועדון זכה בגביע הספרדי שלוש פעמים ברציפות, בין 1951 לבין 1953. בתקופה זו בלטו קובאלה, שהנהיג את הקישור, הקפטן ז'ואן סגרה ושחקני ההתקפה ססאר ואסטניסלאו באזורה. קובאלה הבקיע 243 שערים ב-329 משחקים, לרבות שביעייה מול ספורטינג חיחון - שיא ספרדי למספר שערים ששחקן מבקיע במשחק ביחיד.[7] עם זאת, זכורה לרעה אי-החתמתו של הכוכב אלפרדו די סטפנו, שבחר לבסוף בריאל מדריד כקבוצתו בספרד, והוביל אותה להישגים רבים הן בגביע אירופה והן בליגה.

קאמפ נואו

בשנת 1953 נערכו לראשונה מזה 14 שנים בחירות דמוקרטיות למחצה לנשיאות המועדון, בהן השתתף חלק מצומצם מהחברים הבגירים של המועדון. לפני הבחירות הללו קבע השלטון הדיקטטורי את זהות הנשיא בכפייה. נשיא המועדון הנבחר קידם את בניית האצטדיון החדש של המועדון, הקאמפ נואו, הן עקב הצורך באצטדיון שתכולתו גדולה יותר מלס קורטס, והן בזכות הוזלת מחירי הנדל"ן באזור. בנייתו החלה בנובמבר 1954 והושלמה בספטמבר 1957. האצטדיון החדש הכיל 90,000 מקומות ישיבה, והפך לאצטדיון הגדול באירופה, וגם כיום הוא אחד מהגדולים בעולם. לפני הקמת האצטדיון כשל המועדון בליגה, וריאל מדריד זכתה בחמש אליפויות מתוך שש אפשריות. הקבוצה סיימה במקום השני שנתיים ברציפות, ב-1955 וב-1956.

 
קהל בקאמפ נואו

בעונת 1957/1958 סיימה הקבוצה במקום השלישי, ולאחר מכן זכתה פעמיים ברציפות באליפות (עונות 1958/1959 ו-1959/1960), וזכתה בגביע ערי הירידים בעונות 1957/1958 ו-1959/1960. מאמן הקבוצה היה הלניו הררה, והיא הונהגה על ידי הקפטן פרן אוליביה והשחקנים אנטוני רמלייטס, לואיס סוארס, שנדור קוצ'יש, זולטן צ'יבור וקובאלה. הישג נוסף של המועדון באותה תקופה היה הופעה ראשונה בתולדותיו בגביע אירופה לאלופות (לימים ליגת האלופות). ההצלחה משכה חברים נוספים למועדון, ובסוף 1958 היו בו כ-38,000 חברים.

ההצלחה לא נמשכה בשנות ה-60. ב-30 באפריל 1960 פיטר פרנססק מירו-סאנס, נשיא המועדון, את המאמן הררה, זמן קצר לאחר הפסד הקבוצה בחצי גמר גביע אירופה לריאל מדריד.[8] החלטה זו, לצד החלטות שגויות אחרות, הובילו לחוסר שביעות רצון מהנשיא. ב-28 בפברואר 1961 התפטר מירו-סאנס מכהונתו כנשיא המועדון, כשנה לפני סיומה הרשמי. יתר על כך, היה זה העשור היחיד, מלבד שנות ה-30 שהושפעו על ידי מלחמת האזרחים, במהלכו לא זכה המועדון באליפות הליגה.

 
ברצלונה במשחק גביע אירופה מול המבורג ב-1961

ב-1961 העפיל המועדון לראשונה בתולדותיו לגמר גביע אירופה, שם הפסיד לבנפיקה ליסבון. בעקבות הישגי הקבוצה הנמוכים בעונת 1961/1962 מונה קובאלה למאמנה. תחת הדרכתו סיימה ברצלונה במקום השני והעפילה לגמר גביע ערי הירידים. אולם, ביצועים חלשים בעונה שלאחריה הובילו לעזיבתו בינואר 1963, עוד לפני אמצע העונה. מחליפו היה שחקן עבר נוסף של הקבוצה, ז'וזפ גונסלבו, שלא הצליח להוביל את הקבוצה להישגים כבעבר. ברצלונה אומנם זכתה בגביע המלך בסיום עונת 1962/1963, אך דורגה במקום השישי בליגה - הנמוך ביותר מאז 1944. חוסר ההצלחה בעונות הבאות בזירה המקומית ובזירה האירופית הוביל לחילופים תכופים בעמדת המאמן. ב-1966 ייסד המועדון את גביע גאמפר. המועדון זכה בגביע בשנה הראשונה לקיומו לאחר שגבר במשחק הגמר על אנדרלכט הבלגית. באותה עונה זכתה ברצלונה בגביע ערי הירידים וסיימה את הליגה במקום השני, בו דורגה גם בעונה שלאחר מכן.

גמר הגביע ב-1968 זכור באופן מיוחד לאור הציפייה שריאל מדריד תנצח ותשלים דאבל. מול הקהל באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, שכלל את פרנקו, ניצחו שחקני ברצלונה במשחק בזכות שער עצמי של מגן ריאל. פרנקו נאלץ להעניק את הגביע לקפטן ברצלונה חוסה אנטוניו סאלדואה. הזכייה בגביע הוקדשה לזכרו של חוליו ססאר בניטס, שחקנה של הקבוצה שמת בפתאומיות ב-6 באפריל 1968.

המועדון המשיך להתפתח, בעיקר מבחינת חשיבותו לקטלאנים. בנאומו של נשיא המועדון נרסיס דה קררס ב-1968 נטבע המשפט שברצלונה הוא "יותר ממועדון" (במקור: "Més que un club"), כהתייחסות לחשיבות המועדון מבחינה לאומית-קטלאנית. הנשיא שלאחריו, אגוסטי מונטל, פעל למימוש המשפט ונאבק למען הכנסת עקרונות דמוקרטיים להתנהלות הכדורגל בספרד.

באותן שנים לא הרשתה הממשלה לשחקנים זרים לשחק בספרד. למרות זאת היא דאגה להעניק אזרחות לשחקנים דרום אמריקנים מובחרים, ואישרה להם לשחק רק בריאל מדריד. רק לאחר לחץ ציבורי גדול הותר ליתר הקבוצות להחתים שחקנים זרים, ובעקבות קבלת ההיתר הוחתם הכוכב ההולנדי יוהאן קרויף על חוזה עם המועדון בשנת 1973. קרויף זכה לשכר שיא של מיליון דולר לשלוש שנים.[9] תוך זמן קצר היה קרויף לאחד השחקנים הפופולריים בקרב האוהדים בשל שיטת המשחק המהירה והחכמה שלו.

בעונת 1973/1974, עם רינוס מיכלס כמאמן וקרלס רשאק בחוד, הביסו שחקני ברצלונה את ריאל מדריד בתוצאה 5 - 0 באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, ובסוף העונה זכו באליפות. כאשר צוינו 75 שנה להקמת המועדון ונבחר המנון חדש בעונה שלאחר מכן מנה המועדון 70,000 חברים, ובמקביל הסתמן תהליך הפיכתו לאחד המועדונים החזקים ביותר בספרד ובעולם. בקיץ 1974 הוחתם בקבוצה יוהאן ניסקנס, הולנדי מוכשר נוסף, במטרה לזכות בתארים נוספים. באירופה העפילה הקבוצה לחצי גמר גביע אירופה, בו הפסידה ללידס יונייטד. למרות חוזקתה לא זכתה הקבוצה בתארים רבים: היא סיימה כסגנית האלופה במשך שלוש עונות רצופות, והתואר הבא שלה היה גביע המלך של עונת 1977/1978, ארבע שנים לאחר הזכייה באליפות.

קבוצת החלומות

 
הרכב ברצלונה בחצי גמר גביע אופ"א ב-1978

נפילת הדיקטטורה של פרנקו והפיכת ספרד למדינה דמוקרטית הובילו לכך שגם מועדוני ספורט החלו להתנהל בצורה דמוקרטית. אגוסטי מונטל כיהן כנשיא המועדון עד הבחירות הדמוקרטיות המלאות הראשונות. לאחר בחירת ז'וזפ ליואיס נונייז ב-1978 נכנס המועדון לתקופה חסרת תקדים של צמיחה כלכלית וחברתית, במהלכה גובשה מדיניות החתמת שחקנים זרים בקבוצה. ב-1979 זכתה הקבוצה בפעם הראשונה בתולדותיה גביע אירופה למחזיקות גביע. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון הנס קרנקל האוסטרי, מלך השערים בליגה הספרדית באותה עונה, מיגלי וחוסה רמון אלשנקו, משחקני המפתח של הקבוצה בשנות ה-80, והמאמן ז'ואקים ריפה, שחקן עבר של הקבוצה. בעקבות הזכייה בגביע נערכו חגיגות המוניות ברחובות ברצלונה, והמועדון זכה לפרסום ולהערכה באירופה, בזכותם הצליח להחתים שחקנים בכירים שהובילו אותו להישגים. ברצלונה זכתה בגביע פעמיים נוספות, ב-1982 וב-1989.

בשנות ה-80 צמח המועדון במספר היבטים. לקראת מונדיאל 1982 הורחב הקאמפ נואו. מספר חברי המועדון גדל מ-66,000 ב-1974 ל-108,000 ב-1986. השחקנים הבולטים בעשור זה היו הקשרים ברנד שוסטר המערב גרמני ודייגו מראדונה הארגנטינאי, אחד השחקנים הבולטים בהיסטוריית הכדורגל. מראדונה הוחתם תמורת סכום שיא ששולם לבוקה ג'וניורס - 5 מיליון פאונד. במשחק מול ריאל מדריד היתל מראדונה בשחקניה ובשוערה של ריאל, והיה לשחקן הראשון של ברצלונה שזכה לתשואות מהקהל במדריד. עם זאת, הקבוצה נתקלה בשפל מבחינת הישגים מקומיים. כישלון הקבוצה בליגה ובאירופה בעונת 1983/1984 הוביל להדחת מראדונה מההרכב הראשון של ברצלונה. רק לאחר עזיבתו זכה המועדון באליפות, בעונת 1984/1985, מעל ל-10 שנים מאז האליפות הקודמת. אחד הרגעים הזכורים מעונה זו הייתה הצלת בעיטת העונשין על ידי השוער חבייר אורוטי ארבעה מחזורים לסיום העונה, שבזכותה הובטחה זכיית ברצלונה באליפות.

עונת 1985/1986 הייתה מאכזבת, בעיקר עקב ההפסד בגמר גביע אירופה לאלופות 1986 שנערך באצטדיון רמון סאנצ'ס פיחואן שבסביליה. במשחק זה שוסטר לא היה במיטבו והוחלף באמצע, דבר שסימן את סוף הקריירה שלו במועדון. בעונה הבאה לא שותף שוסטר באף משחק, ואת מקומו כמובילי הקבוצה תפסו גארי ליניקר ומארק יוז. לאחר הגעתם, ולאור מינויו של טרי ונבלס למאמן הקבוצה, ניכרה השפעת הכדורגל הבריטי על סגנון המשחק של המועדון. אולם, ברצלונה לא זכתה להצלחות - את האליפות איבדה לריאל מדריד, למרות ניצחון עליה משלושער של ליניקר, ומגביע אופ"א היא הודחה על ידי דאנדי יונייטד. כעבור עונה החלו השחקנים לדרוש את התפטרות מנהלי הקבוצה, ולכן מונה יוהאן קרויף לתפקיד המאמן. קרויף יישם בברצלונה את שיטת המשחק "טוטאל פוטבול", שפותחה על ידי רינוס מיכלס בנבחרת הולנד. הוא יצר קבוצה חדשה כמעט לחלוטין שכונתה בפי רבים "קבוצת החלומות".

התואר הראשון של קרויף עם המועדון היה גביע המחזיקות ב-1989. בארבע השנים הבאות, עם קרויף כמאמן, זכתה הקבוצה בארבע אליפויות רצופות. ברצלונה אמנם הפסידה בגמר גביע המחזיקות של 1991, אך שלושה ימים לאחר מכן זכתה באליפות, וקטעה רצף של חמש זכיות רצופות על ידי ריאל מדריד. רגע השיא של הקבוצה היה הזכייה הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בשנת 1992, לאחר שגברה במשחק הגמר באצטדיון ומבלי על סמפדוריה האיטלקית 1 - 0 בזכות שער של רונאלד קומאן. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון מיכאל לאודרופ, חריסטו סטויצ'קוב ואנדוני זוביזרטה. הזכייה באליפות הרביעית והאחרונה של קרויף, בעונת 1993/1994, הייתה בעיקר בזכות הכוכב הברזילאי רומאריו, שהבקיע 30 שערי ליגה. אולם, בגמר ליגת האלופות של אותה עונה מול מילאן כשלה ברצלונה בהצגת היכולת הטובה מהליגה והפסידה 0 - 4.

מנקודה זו ניכרה ירידה ברמת המשחק של ברצלונה, שסיימה בעונה הבאה במקום הרביעי. כתוצאה מכך עזבו את הקבוצה שחקנים רבים. בעונתו האחרונה של קרויף במועדון חל שיפור במשחק של ברצלונה - שחקנים צעירים כגון לואיש פיגו וז'ורדי קרויף זכו למעמד דומה לזה של שחקנים בכירים כגון גאורגי פופסקו, אך למרות זאת סיימה הקבוצה במקום השלישי. קרויף עזב את הקבוצה מחזורים אחדים לפני סיום העונה, לאחר ששמע מהעיתונות על מינויו של בובי רובסון כמחליפו. תחת הדרכת קרויף זכתה ברצלונה ב-11 תארים, ומבחינה זו היה המצליח ביותר בתולדותיה עד תקופתו של ז'וזפ גוארדיולה כמאמן, בנוסף להיותו המאמן שכיהן בתפקיד במשך הזמן הארוך ביותר - שמונה שנים.

שנות ה-90 המאוחרות ותקופת גספארט

 
תבליט לרגל חגיגות 100 שנה להיווסדות המועדון

הצעד הראשון של רובסון היה החתמת הברזילאי רונאלדו. בעונתו היחידה במועדון הבקיע רונאלדו 34 שערי ליגה, שיא שערים לשחקן שלא נשבר במשך עשור. באותה עונה זכה המועדון בגביע המחזיקות ובגביע המלך. למרות ההצלחה באותה עונה ספג רובסון ביקורת על שגיאות טקטיות בניהול המשחק והסתמכותו הרבה על רונאלדו, ופוטר מתפקידו.

לאחר מכן חתם במועדון המאמן ההולנדי לואי ואן חאל. רונאלדו עבר לאינטר מילאנו, ריבאלדו חתם בקבוצה והמועדון זכה בשתי אליפויות רצופות בשנתיים הראשונות של ואן חאל בתפקיד. במהלך עונת 1997/1998 נחגגו מאה שנים להקמת המועדון, והשחקנים שהובילו את הקבוצה לזכייה בדאבל היו ריבאלדו, ז'וזפ גוארדיולה, לואיס אנריקה, לואיש פיגו (הקפטן הזר הראשון בתולדות המועדון), ופיליפ קוקו. בניגוד להצלחת הקבוצה בזירה המקומית, לא זכתה הקבוצה להישגים באירופה. בעונת 1999/2000 הודחה ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות על ידי ולנסיה, ובאליפות זכתה דפורטיבו לה קורוניה. ביקורת קשה הוטחה בהתנהלות המועדון, והנשיא ז'וזפ ליואיס נונייז והמאמן ואן חאל התפטרו בשנת 2000.

בתחילת שנות האלפיים נבחר ז'ואן גספארט, סגן הנשיא במשך 22 שנה, לנשיא המועדון. בתקופת כהונתו נחל המועדון כישלונות בכל המפעלים. מאמן הקבוצה לורנס סרה פרר הוחלף על ידי קרלס רשאק לאחר הפסד לריאל סרגוסה באמצע העונה. הקבוצה סיימה את העונה במקום הרביעי, המוביל למוקדמות ליגת האלופות, רק לאחר שריבאלדו הבקיע שער במספרת לרשתה של ולנסיה בדקות הסיום של מחזור הליגה האחרון. גם בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה במקום הרביעי. בקיץ 2002 הוחזר ואן חאל. תחת הדרכתו כשלה הקבוצה, ושחקן המפתח חואן רומן ריקלמה מיעט לשחק. גם ואן חאל הוחלף באמצע העונה, על ידי רדומיר אנטיץ'. גספארט עצמו התפטר חודש לאחר מכן. על אף אי בהירות בנוגע למצב המועדון, הוביל אנטיץ' את הקבוצה מהמקום ה-15 עד למקום השישי.

תקופת לאפורטה

ביולי 2003 נבחר ז'ואן לאפורטה לנשיא המועדון, ולאחר מכן החלה תקופה מוצלחת נוספת בתולדות המועדון.

עם הגעתו החתים לאפורטה את שחקן הכדורגל רונאלדיניו ואת המאמן ההולנדי פרנק רייקארד. לאפורטה הנחיל שיטת ניהול חדשה שהחזירה את ההצלחה למועדון. חובות העבר של המועדון שולמו, ובעונת 2003/2004 סיים המועדון במקום השני, אף על פי שבמהלך העונה דורג בתחתית הטבלה. בעונת 2004/2005 הצטרפו לקבוצה סמואל אטו ודקו, ששיתפו פעולה עם הברזילאי רונאלדיניו והובילו את הקבוצה לזכייה באליפות ה-17 ב-14 במאי 2005, ובגביע הסופר קאפ הספרדי השישי בתולדותיה ב-20 באוגוסט.

הקבוצה הודחה על ידי צ'לסי בשמינית גמר ליגת האלופות, אך למרות זאת האמינו השחקנים והאוהדים כי החל תור הזהב השלישי של המועדון. הקבוצה שיחקה במערך 4-3-3 התקפי, עמו הגיעה להישגים כגון ניצחון חוץ 3–0 על ריאל מדריד ב-19 בנובמבר 2005. בעונת 2005/2006 של ליגת האלופות עברה ברצלונה את צ'לסי ואת מילאן בדרכה לגמר, בו התמודדה מול ארסנל. ז'וליאנו בלטי כבש בגמר את שערו היחיד במועדון, בזכותו ניצחה ברצלונה 2–1 וזכתה בליגת האלופות בפעם השנייה בתולדותיה. בהמשך השנה הושלמה בנייתו של מבנה הספורט על שם ז'ואן גאמפר, והמועדון חתם על הסכם עם יוניצ"ף. ההצלחות הללו הביאו לעליית מספר חברי המועדון עד כדי 150,000.

בעונות 2006/2007 ו-2007/2008 לא זכתה הקבוצה באף תואר, למרות הצטרפותם של שחקנים מקדמת הכדורגל העולמי, בהם תיירי הנרי וליליאן תוראם הצרפתים והאיטלקי ג'אנלוקה זמברוטה. את האליפות בעונה הראשונה איבדה לאחר שהובילה את הטבלה במשך רוב העונה. למרות מספר נקודות זהה לזה של ריאל מדריד, מדריד היא זו שהוכתרה כאלופה עקב מאזן חיובי במפגשים בין שתי הקבוצות. העונה שלאחר מכן הייתה גם סוף תקופתם של רונאלדיניו ורייקארד במועדון עקב ביצועים דלים של הקבוצה בכלל ושל רונאלדיניו בפרט. במאי 2008 הצהיר המועדון על עזיבתו של רייקארד והחלפתו על ידי ז'וזפ גוארדיולה, קפטן הקבוצה בשנות ה-90 של המאה ה-20.

2008-2012: תקופת גוארדיולה - עידן השיא של ברצלונה

 
שחקני ואנשי ברצלונה מניפים באוויר את ז'וזפ גוארדיולה, המאמן שהדריך את ברצלונה לזכייה ב-6 תארים ב-2009, בין היתר

עונת 2008/2009 הייתה העונה הגדולה ביותר בתולדות המועדון. ברצלונה ניצחה את אתלטיק בילבאו 4–1 בגמר גביע המלך, ושלושה ימים לאחר מכן ניצחה את יריבתה ההיסטורית ריאל מדריד 6–2 במגרשה הביתי, מה שהבטיח את אליפות הליגה לברצלונה. ברצלונה סיימה את העונה בניצחון 2–0 על מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות משעריהם של סמואל אטו וליונל מסי, ובכך השלימה טרבל ראשון בתולדותיה, שהיה גם הראשון (ויחיד עד כה) של קבוצה ספרדית.[10] בהמשך, ברצלונה זכתה גם בסופר קאפ הספרדי והאירופי עם ניצחונות על אתלטיק בילבאו ושחטאר דונצק בהתאמה. בדצמבר 2009 זכתה הקבוצה באליפות העולם לקבוצות, ובכך השלימה זכייה בכל ששת התארים האפשריים בשנה אחת, בפעם הראשונה בהיסטוריה של הכדורגל.[11] שחקני ברצלונה הציגו יכולת שיא הן מבחינת התקפית והן מבחינה הגנתית - הקבוצה הבקיעה 154 שערים וספגה 54 בלבד בעונה זו, בכל המסגרות.[12] בדרכה לזכייה בתארים, הביסה ברצלונה פעמים רבות בצורה מרשימה את יריבותיה, כולל ניצחונות בליגת האלופות 5–2 על אולימפיק ליון ו-4–0 על באיירן מינכן, כשהשיא היה בליגה: ניצחון 6–2 על ריאל מדריד באצטדיונה הביתי, במשחק שלמעשה הכריע את זהות אלופת הליגה.[13] את הקבוצה הובילו שחקני בית כגון קרלס פויול, צ'אבי, אנדרס אינייסטה וליונל מסי לצד שחקנים זרים כסמואל אטו ותיירי הנרי.

בעונת 2009/2010 זכתה ברצלונה באליפות בפעם השנייה ברציפות עם שיא של 99 נקודות ליגה.[14] בליגת האלופות הודחה ברצלונה בחצי הגמר על ידי אינטר בזכות שיטת משחק הגנתית ומגביע המלך הודחה הקבוצה כבר בשלב שמינית הגמר. ביוני 2010 סיים לאפורטה את כהונתו ולנשיאות ברצלונה נבחר סנדרו רוסל. רוסל החתים את דויד וייה מולנסיה תמורת 40 מיליון יורו ואת חאבייר מסצ'ראנו מליברפול תמורת 19 מיליון יורו. במונדיאל 2010 לקחו שחקני ברצלונה תפקיד מרכזי בזכייתה של ספרד. בגמר המונדיאל פתחו בהרכב ספרד שבעה שחקני ברצלונה והשתתפו בו שבעה בוגרי לה מאסיה, כאשר אנדרס אינייסטה כבש את שער הניצחון מול הולנד.

בסופר קאפ הספרדי של שנת 2010 זכתה ברצלונה בפעם התשיעית והפכה לשיאנית הזכיות במפעל. בנובמבר 2010 ניצחה ברצלונה את יריבתה המושבעת ריאל מדריד 5–0 בקלאסיקו שנערך בקאמפ נואו. בטקס חלוקת פרס כדור הזהב שנערך בדצמבר, שלושת המועמדים הסופיים היו כולם שחקני ברצלונה, מסי, אינייסטה וצ'אבי. בסוף עונת 2010/2011 זכתה ברצלונה בליגה בפעם השלישית ברציפות עם 96 נקודות. באפריל, הפסידה ברצלונה בגמר גביע המלך לריאל מדריד. במאי ניצחה ברצלונה 3–1 את מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות 2011 שנערך באצטדיון ומבלי בלונדון, משעריהם של פדרו, מסי ווייה.

באוגוסט 2011 נרכש בוגר הלה מאסיה ססק פברגאס מארסנל. כמה ימים לאחר מכן ניצחה ברצלונה את ריאל מדריד בסופר קאפ הספרדי וזכתה בתואר בפעם השלישית ברציפות. עם הזכייה בתואר הגיע סך התארים הרשמיים של ברצלונה ל-73, כמספר התארים של ריאל מדריד. בסוף אוגוסט ניצחה ברצלונה את פורטו 2–0 בסופר קאפ האירופי משעריהם של מסי ופברגאס. הזכייה בתואר הפכה את ברצלונה לשיאנית התארים בספרד, ואת גוארדיולה למאמן ברצלונה המעוטר ביותר (12 תארים מתוך 15 אפשריים בשלוש שנים). בדצמבר זכתה ברצלונה בגביע העולם למועדונים בפעם השנייה, כשניצחה את סנטוס, מחזיקת גביע ליברטדורס, בתוצאה 4–0 מצמד של מסי ושערים של צ'אבי ופברגאס. חמשת הגביעים בה זכתה הקבוצה בשנת 2011 זיכתה אותם בפרס לוריוס לנבחרת השנה (אנ') לשנת 2012. באותה עונה הפך מסי לכובש הגדול ביותר בתולדות המועדון כשעקף את ססאר רודריגס אלברס במספר השערים.

בעונת 2011/2012 הפסידה ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות לצ'לסי בתוצאה המצטברת 3–2 וגם איבדה את האליפות לריאל מדריד. גוארדיולה, שהיה נתון לביקורת על בחירותיו הטקטיות, הודיע כי יפרוש בסוף אותה עונה. משחקו האחרון של גוארדיולה כמאמן ברצלונה היה גמר גביע המלך בו ניצחה ברצלונה 3–0 את אתלטיק בילבאו. הנה זה התואר ה-14 והאחרון של גוארדיולה כמאמן ברצלונה. לדעת רבים, ברצלונה של פפ גוארדיולה הייתה הקבוצה הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל.[15]

בקיץ 2012 מונה טיטו וילאנובה, עוזר המאמן של גוארדיולה, למאמן ברצלונה. את עונת 2012/2013 בליגה פתחה ברצלונה בצורה מדהימה, החזיקה בראש הטבלה למשך כל העונה, הפסידה רק פעמיים, וצברה שיא חדש של 100 נקודות. ברצלונה הוכתרה לאלופת הליגה ארבעה משחקים לפני תום העונה וסיימה את העונה 15 נקודות מעל סגניתה, ריאל מדריד. ליונל מסי היה מלך השערים כשכבש 46 שערי ליגה. למרות זאת, הפסידה ברצלונה בחצאי הגמר של גביע המלך וליגת האלופות, לריאל מדריד ובאיירן מינכן בהתאמה. כמו כן הפסידה ברצלונה לריאל מדריד את הסופר קאפ הספרדי 2012. ביולי 2013 התפטר וילאנובה שנאבק בסרטן הגרון, ממנו נפטר באפריל 2014. ב-2015 נקרא על שמו המגרש הראשי במתחם האימונים של ברצלונה.

2014-2020: עידן ברתומאו

ב-22 ביולי 2013 מונה חרארדו "טאטה" מרטינו למאמן. ב-3 ביוני חתם ניימאר בקבוצה. באוגוסט ניצחה ברצלונה את אתלטיקו מדריד בסופר קאפ הספרדי בזכות שערי חוץ. בינואר 2014 התפטר רוסל מתפקידו כנשיא בעקבות העלמת מס הקשורה בהעברתו של ניימאר. סגנו, ג'וזף מריה ברתומאו, מונה לנשיא זמני עד לסיום הכהונה המקורית של רוסל ב-2016.[16][17] כמו כן, התמודד המועדון עם אתגר נוסף, לאחר שפיפ"א אסר על המועדון להחתים שחקנים חדשים במשך שנה בשל הפרה של תקנות הארגון בנוגע להעברות של שחקנים קטינים.[18] לאחר ערעורים, נכנס העונש לתוקף בשנת 2015. ברבע גמר ליגת האלופות הודחה ברצלונה על ידי אתלטיקו מדריד בתוצאה המצטברת 2–1. ב-16 באפריל הפסידה ברצלונה בגמר גביע המלך לריאל מדריד בתוצאה 2–1. ב-17 במאי נערך משחק בין ברצלונה לאתלטיקו מדריד שהכריע את זהות האלופה. אתלטיקו מדריד הצליחה לשמור על תיקו ובכך זכתה באליפות הליגה, מה שגרם למרטינו להודיע על התפטרותו. במקומו מונה למאמן שחקן העבר לואיס אנריקה.

בקיץ הוחתם לואיס סוארס האורוגוואי מליברפול בקבוצה תמורת סכום שיא בהיסטוריית המועדון של 81 מיליון אירו, אף על פי שהיה מושעה מכדורגל למשך 4 חודשים על ידי פיפ"א. בעונת 2014/2015 זכתה הקבוצה בטרבל בפעם השנייה בתולדותיה, והייתה בכך לקבוצה הראשונה שזוכה פעמיים בטרבל. ברצלונה זכתה באליפות הליגה ב-23 במאי בפעם השביעית בתוך עשור ובפעם ה-23 בתולדותיה. ב-30 במאי ניצחה ברצלונה 3–1 את אתלטיק בילבאו בגמר גביע המלך מצמד של מסי ושער של ניימאר. ב-6 ביוני זכתה הקבוצה בליגת האלופות בפעם החמישית, כשניצחה 3–1 את יובנטוס בגמר ליגת האלופות, משעריהם של סוארס, ראקיטיץ' וניימאר. הזכייה השלימה טרבל שני בתוך שש שנים. שלישיית ההתקפה של ברצלונה, מסי, סוארס וניימאר, זכתה לכינוי MSN, וכבשה 122 שערים בכל המסגרות, הכי הרבה לשלישייה התקפית אי פעם בכדורגל הספרדי.[19]

ב-11 באוגוסט זכתה ברצלונה בסופר קאפ האירופי כשניצחה 5–4 את סביליה. ב-17 באוגוסט הפסידה ברצלונה את הסופר קאפ הספרדי לאתלטיק בילבאו שניצחה את ברצלונה בתוצאה המצטברת 5–1. בדצמבר זכתה ברצלונה בגביע העולם למועדונים בפעם השלישית, כשניצחה 3–0 את ריבר פלייט, כאשר מסי, סוארס ואינייסטה זוכים בפרסי השחקנים המצטיינים של הטורניר. תואר זה השלים זכייה של חמישה תארים לשנת 2015. גביע זה היה התואר הבינלאומי ה-20 של המועדון, הישג שיא למועדון אירופי.[20] ברצלונה סיימה את שנת 2015 עם 180 שערים בכל המסגרות, וקבעה בכך שיא נוסף.[21]

ב-10 בפברואר שברה הקבוצה שיא מועדון של 28 משחקים רצופים ללא הפסד, שיא שקבעה הקבוצה של גוארדיולה בעונת 2010/2011. ב-3 במרץ שברה הקבוצה שיא ספרדי של 34 משחקים ללא הפסד. הרצף נשבר עם הפסד 2–1 לריאל מדריד ב-2 באפריל, לאחר 39 משחקים ללא הפסד. באפריל הודחה ברצלונה ברבע גמר ליגת האלופות על ידי אתלטיקו מדריד. ב-14 במאי זכתה ברצלונה באליפות הליגה, בפעם השישית בשמונה עונות. ברצלונה זכתה גם בגביע המלך לאחר שניצחה 2–0 את סביליה ובכך השלימה דאבל מקומי. שלישיית MSN שברה את השיא של עצמה כאשר כבשה 131 שערים בכל המסגרות.[22]

באוגוסט 2016 זכתה ברצלונה בסופר קאפ הספרדי לאחר שניצחה את סביליה בתוצאה המצטברת 5–0. ב-8 במרץ 2017 עשתה ברצלונה את הקאמבק הגדול ביותר בכדורגל האירופי, כשניצחה במשחק הגומלין של שמינית גמר ליגת האלופות את פריז סן-ז'רמן בתוצאה 6–1 עם שני שערים בתוספת הזמן, לאחר שהובסה במשחק הראשון 4–0, במשחק זכור במיוחד שידוע בשם הרמונטאדה (אנ'). למרות זאת הודחה ברצלונה ברבע הגמר על ידי יובנטוס וגם הפסידה את האליפות לריאל מדריד. ברצלונה זכתה בסיום עונה זו בגביע המלך לאחר שניצחה 3–1 את דפורטיבו אלאבס. בחודש מאי סיים לואיס אנריקה את חוזהו וב-29 במאי 2017 הוחתם שחקן העבר ארנסטו ואלוורדה למאמן החדש. במקביל, נמכר ניימאר לפריס סן-ז'רמן בסכום שיא של 222 מיליון יורו, שיא שלא נשבר מאז.

תחת ואלוורדה זכתה הקבוצה בשתי אליפויות רצופות (בעונות 2017/2018 ו-2018/2019) ואף קבעה את שיא המשחקים ללא הפסד בליגה הספרדית (43). אולם על האליפויות העיבו הדחות בלתי מתקבלות על הדעת בליגת האלופות. בעונת 2017/2018 הודחה ברצלונה ברבע הגמר על ידי רומא, אף על פי שניצחה במשחק הראשון 4–1, ובעונת 2018/2019 הודחה ברצלונה על ידי ליברפול בחצי הגמר אף על פי שניצחה במשחק הראשון 3–0. במקביל זכתה ברצלונה בגביע המלך בשנת 2018 בפעם הרביעית ברציפות, אך הפסידה את הגביע בשנת 2019 לולנסיה. כמו כן זכתה הקבוצה בסופר קאפ הספרדי בשנת 2018 (לאחר שהפסידה אותו לריאל מדריד בשנת 2017).

ב-13 בינואר פוטר ואלוורדה לאחר שברצלונה הודחה על ידי אתלטיקו מדריד בחצי גמר הסופר קאפ הספרדי. במקומו הוחתם מאמנה של ריאל בטיס לשעבר, קיקה סטיין. בסופו של דבר ברצלונה סיימה את העונה ללא גביעים, לראשונה מזה 12 שנים. ב-14 באוגוסט הובסה ברצלונה ברבע גמר ליגת האלופות על ידי באיירן מינכן בתוצאה 8–2 (אנ'), אחת התבוסות הגדולות בתולדותיה. בעקבות זאת פוטר סטיין מתפקידו, יחד עם חלק גדול מהנהלת המועדון שהתפטר. ב-19 באוגוסט מונה שחקן העבר רונאלד קומאן למאמן ברצלונה. בספטמבר עזב סוארס בעל כרחו וחתם באתלטיקו מדריד. ב-27 באוקטובר התפטר גם הנשיא ברטומאו וההנהלה כדי להימנע מהדחה בהצבעת אי אמון.[23]

עם הזמן, המועדון צבר חובות רבים למרות רווחים גבוהים.[24] 74 אחוזים מההוצאות שלה בעונת 2019/2020 היו על משכורות - אחוז גבוה מאוד במונחים של כדורגל עולמי.[25]

2021: עידן לאפורטה השני ועזיבת מסי

ב-7 במרץ נבחר ז'ואן לאפורטה בשנית לנשיא ברצלונה עם 54.28% מהקולות. קומאן הצליח להציג כדורגל משכנע בחלק מהעונה, ואף הוביל את הקבוצה לזכייה בגביע המלך לאחר שברצלונה ניצחה את אתלטיק בילבאו 4–0. למרות זאת, ברצלונה סיימה במקום השלישי בליגה לראשונה מאז 2008 והודחה כבר בשלב שמינית גמר ליגת האלופות לראשונה מאז 2007. ב-5 באוגוסט הודיעה ברצלונה על סיום דרכו של מסי במועדון, למרות רצונם של שני הצדדים לחתום על חוזה חדש, בגלל תקנות פיננסיות של הנהלת הליגה.[26]

"יותר ממועדון"

 
המשפט "יותר ממועדון" מוטבע על יציע בקאמפ נואו

בנאום הראשון שנשא נרסיס דה קררס כנשיא המועדון בינואר 1968 נעשה לראשונה השימוש בביטוי "יותר ממועדון" (בקטלאנית: Més que un club). בעזרת משפט זה הדגיש דה קררס את החשיבות החברתית של המועדון בקטלוניה. חמש שנים לאחר מכן, הפך אגוסטי מונטל את הביטוי לסיסמת מסע הבחירות שלו לנשיאות המועדון ובכך נתן לו את משמעותו המלאה. משמעות הביטוי, שהפך מאוחר יותר למוטו של המועדון, היא שהמועדון לא מייצג את העיר ואת קטלוניה מבחינה ספורטיבית בלבד, כי אם גם חברתית ופוליטית. עבור קטלאנים רבים ברצלונה הוא "יותר ממועדון" בשל תפקידו כמגן זכויות החופש והדמוקרטיה בספרד.[27]

לאורך ההיסטוריה, אם כי במידה מצומצמת בשנות שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, ייצג המועדון את הערכים הקטלאניים, ואף נאלץ להגן עליהם במקרים רבים, כפי שציין העיתונאי האנגלי ג'ימי ברנס במקומות רבים בספרו "Barça: A People’s Passion", ספר המתאר את התפתחותו החברתית והפוליטית של המועדון לאורך השנים.[28] לדוגמה, המועדון סומן כמגן התרבות והשפה הקטלאנית בכך שכל מסמכיו הרשמיים כתובים בקטלאנית ושסרט הקפטן של הקבוצה מעוצב בדומה לדגל קטלוניה. בנוסף לכך, לעיתים הביעו אנשי המועדון בפומבי את שאיפתם להשגת אוטונומיה מורחבת לקטלוניה, וכן חתמו על עצומות התומכות בכך.

ייצוג הערכים הקטלאניים זכה להכרה רשמית על ידי ממשלת קטלוניה (Generalitat de Catalunya). ב-21 בדצמבר 1992 העניקה הממשלה בראשותו של ז'ורדי פוז'ול אי סוליי למועדון את פרס צלב גאורגיוס הקדוש, הפרס החשוב ביותר המוענק על ידה. היסטוריונים וכותבים אחדים, בהם מנואל ואסקס מונטלבן, טענו[29] כי המועדון מייצג את קטלוניה ברמה הבינלאומית, על אף המסורת הארוכה של ספורטאים ספרדים או זרים ששיחקו במועדון.

מועדון הכדורגל פועל לקידום נבחרות ספורט לאומיות קטלאניות. בעשור הראשון של המאה ה-21 ארגן המועדון משחקי ידידות בין נבחרת קטלוניה לבין נבחרות אחרות, בהן ארגנטינה וברזיל. המועדון העניק את מוסדותיו בחינם למען אירוח משחקים אלו, ואף שילם לחלק מהספורטאים המשתתפים. כמו כן, המועדון חותם על עצומות פומביות בנושא. ז'ואן לאפורטה, בתקופת כהונתו כנשיא המועדון, וכדורגלן הקבוצה אולגר פרסאס נטלו חלק במסע ציבורי נרחב בקטלוניה לקידום הנושא, עם הסיסמה "אומה אחת, נבחרת אחת".

בעשורים האחרונים הפגין המועדון סולידריות במחוות שונות. בראשית שנות ה-80 ובאמצע שנות ה-90 ארגן המועדון משחקי צדקה ליוניצ"ף, בה שיחקה קבוצת המועדון נגד קבוצת כוכבים מרחבי העולם. בנוסף, בשנות ה-90 גם כן, השתתף המועדון במאבק נגד סמים וארגן מספר אירועים בשיתוף פעולה עם ה-"Fundación de Ayuda contra la Droga" (העמותה לעזרה נגד סמים), שרווחיהם נתרמו למיזמים שונים.

במהלך כהונתו של ז'ואן לאפורטה כנשיא ביטא המועדון את כוונתו להגדיל את מעורבותו בעניינים חברתיים וכן את שאיפתו להיות מוכר ברחבי העולם בזכות רוח הסולידריות שלו. לאור זאת ארגן המועדון משחק ידידות בקאמפ נואו בין שחקני כדורגל ישראלים ופלסטינים בשנת 2005. בעשור הראשון של המאה ה-21 חתם המועדון על הסכמי שיתוף פעולה, בהם התחייב להעניק תמיכה כספית למדינות מתפתחות.

0.7% מתקציב המועדון מועבר לקרן ברצלונה, שמטרתה לסייע למיזמים הומניטאריים. בשנת 2006 התחייב המועדון לתרום 1.5 מיליון אירו ליוניצ"ף. בעזרת הכסף מופעלים מיזמים לשיפור תנאי המחיה של ילדים ברחבי העולם. המיזם המשותף הראשון של שני הארגונים עסק בעזרה לילדים חולי איידס בסווזילנד.[30] במסגרת שיתוף הפעולה עם יוניצ"ף מוצג סמליל הארגון על חולצות שחקני המועדון.

ב-2008 החל המועדון בפעילות משותפת עם נציבות האו"ם לפליטים, במיזם שנקרא MÉS. במסגרת המיזם מועברים רווחי מכירות מוצרים לנציבות ולקרן ברצלונה במטרה לקדם את הספורט ואת החינוך של מקופחים ופליטים ברחבי העולם.[31]

אצטדיון

 
אצטדיון הקאמפ נואו בזמן משחק
 
אצטדיון הקאמפ נואו וסביבתו
  ערך מורחב – קאמפ נואו

הקאמפ נואו הוא אצטדיונה הביתי של ברצלונה מאז 1957, והוא זכה לחמישה כוכבים בדירוג האצטדיונים של אופ"א. לפני הקמתו היו בבעלות ברצלונה שני מגרשים: "קמפ דל קרר אינדוסטריה", בין השנים 1909 ו-1922, ולס קורטס, בין השנים 1922 ו-1957. תכולתו המקורית של לס קורטס הייתה 30,000 צופים, ובתום הרחבתו הכיל כ-60,000 מקומות. הצלחות הקבוצה בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 משכו אוהדים רבים לצפות במשחקי הקבוצה, ולכן החליטו ראשי המועדון לבנות אצטדיון חדש, שיהיה בעל קיבולת גדולה יותר. בניית הקאמפ נואו נמשכה בין 1954 לבין 1957. את האצטדיון עיצבו האדריכלים פרנססק מיג'אנס אי מירו (ספ'), לורנסו גרסיה-ברבון (ספ') וז'וזפ סוטראס אי מאורי (ספ').

תכולת האצטדיון נעה בין 93,053 בשנותיו הראשונות, לבין 120,000 צופים בעת מונדיאל 1982. חוקים שאסרו על יציעי עמידה הובילו להקטנת תכולת האצטדיון ל-98,772 צופים בשנות ה-90, אך הוא הורחב בכאלף מושבים נוספים בעשור שלאחר מכן, לתכולה של 99,786. הוא הגדול באירופה והעשירי בגודלו בעולם.[32]

השם הרשמי של הקאמפ נואו היה "Estadi del FC Barcelona" (האצטדיון של מועדון הכדורגל ברצלונה) עד שנת 2000, אז בחרו חברי המועדון לשנות את שמו לכינויו המוכר – הקאמפ נואו.[33] משמעות השם היא "מגרש חדש" בקטלאנית.

מול הקאמפ נואו נמצא אולם הספורט של המועדון, פלאו בלאוגרנה, ולצדו שוכן האולם לענפי ספורט המבוססים על קרח. מאחוריו שוכן המיני אסטדי, האצטדיון הביתי של ברצלונה ב', קבוצת המילואים של המועדון.

בין מתקני האצטדיון ניתן למנות את חנות המזכרות, את המגרשים הקטנים לאימונים ואת הקפלה של השחקנים. בנוסף, באצטדיון נמצא "El Museu del Barça" (המוזיאון של בארסה), שהוא המוזיאון הקטלאני עם מספר המבקרים השנתי הגבוה ביותר.[34] במוזיאון מבקרים כ-1.2 מיליון איש בכל שנה. המוזיאון הוקם בשנת 1984, כאשר ז'וזפ ליואיס נונייז היה נשיא המועדון. במוזיאון יש כ-1,420 פריטים העוסקים בהיסטוריה של ברצלונה, מתוכם כ-420 גביעים.

  מדיה וקבצים בנושא הקאמפ נואו בוויקישיתוף

תלבושת

מאז הקמתו היו צבעי החולצה של שחקני המועדון כחול וארגמן. צבעי המכנסיים השתנו מלבן בעשור הראשון להקמתו, לשחור ב-1913 ולכחול שבע שנים מאוחר יותר. בעונות 2005/2006, 2010/2011 ו-2015/2016 הולבשו השחקנים במכנסיים אדומים באופן חריג. בעונת 2021/2022 נעשה לראשונה שימוש במכנסיים חצויות (כחול ואדום) לתלבושת הבית.

עיצוב החולצה השתנה פעמים אחדות לאורך ההיסטוריה. עד עונת 1909/1910 הייתה החולצה חצויה לכחול ולארגמן, והשרוולים נצבעו בסדר הפוך מהגוף. מעונה זו והלאה כללה החולצה פסים אנכיים בצבעים הללו, עם שינויים קטנים בעובי, במספר ובעיצוב הפסים. בעונת 1998/1999 עוצבה החולצה בדומה לחולצה המקורית, לציון 100 שנה להקמת המועדון. בעונת 2015/2016 עוצבה החולצה, לראשונה בתולדות הקבוצה, בפסים אופקיים.[35] בעונת 2019/2020 נעשה שימוש בעיצוב משבצות לחולצה.

עם השנים פותחו מספר תאוריות בנוגע למקור צבעי התלבושת. על נושא זה נערכו דיונים רבים בקרב היסטוריונים שעסקו בתולדות המועדון. אין ראיות לכך שהצבעים נבחרו בגלל סימבוליות כלשהי. אחת הטענות היא שצבעי המועדון אומצו על ידי המועדון הקודם שגאמפר ייסד בציריך,[36] או שאלו הצבעים של הקנטון ממנו הגיע גאמפר - ציריך. טענות אלו הופרכו כיוון שצבעי המועדון הם אדום-לבן, וצבעי הקנטון הם כחול-לבן. סברה אחרת הייתה שמקימי המועדון בחרו בצבעי עפרונות החשבונאות שהיו נפוצים באותה תקופה.[36]

לפי תאוריה אחרת תפרה אימם של צמד האחים והשחקנים קומאלה מדים בצבעי כחול ואדום, ומאוחר יותר הוחלט שהאדום יוחלף בארגמן הכהה יותר. לפי גרסה אחרת של הטענה תפרה האם חולצה אדומה וחולצה כחולה לכל אחד משני בניה, כדי להקל בהבדלה ביניהם, בימים שלפני קביעת התלבושת האחידה.[37] עוד נאמר כי שהצבעים נבחרו על ידי אוטו מאייר, אחד ממייסדי המועדון, בהתאם לצבעי הבגדים שלובשת הדמות בסמל עיר הולדתו, היידנהיים.[38]

לאף אחת מן הטענות הללו אין ראיות או סימוכין, אך הטענה הסבירה ביותר היא שגאמפר בחר בצבעי הקבוצה בה שיחק ואף שימש קפטן שלה בעבר, פ.צ. בזל.[36]

תלבושת הבית של קבוצת הכדורגל לאורך השנים
 
 
 
 
 
1899-1910
 
 
 
 
 
 
 
1911-1913
 
 
 
 
 
 
 
1913-1934
 
 
 
 
 
 
 
1935-1949
 
 
 
 
 
 
 
1950-1991
 
 
 
 
 
 
 
1991-1992
 
 
 
 
 
 
 
1992-1993
 
 
 
 
 
 
 
 
 
1993-1995
 
 
 
 
 
 
 
 
 
1995-1997
 
 
 
 
 
 
 
 
 
1997-1998
 
 
 
 
 
 
 
 
 
1998-1999
 
 
 
 
 
 
 
 
 
1999-2000
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2000-2001
 
 
 
 
 
 
 
 
2001-2002
 
 
 
 
 
 
 
 
2002-2003
 
 
 
 
 
 
 
 
2003-2004
 
 
 
 
 
 
 
 
2004-2005
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2005-2006
 
 
 
 
 
 
2006-2007
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2007-2008
 
 
 
 
 
 
 
 
2008-2009
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2009-2010
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2010-2011
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2011-2012
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2012-2013
 
 
 
 
 
 
 
 
2013-2014
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2014-2015
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2015-2016
 
 
 
 
 
 
 
 
2016-2017
 
 
 
 
 
 
 
 
2017-2018
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2018-2019
 
 
 
 
 
 
 
 
2019-2020
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2020-2021
 
 
 
 
 
 
 
 
 
2021-2022
  • ראו גם: Barcelona (Barca) football shirts - תצלומים של תלבושות הבית והחוץ של ברצלונה לאורך השנים, באתר Old Football Shirts

סמל

 
התפתחות סמל המועדון לאורך השנים

עם הקמת המועדון נבחר סמל העיר ברצלונה לשמש סמל המועדון, כביטוי לחיבור המועדון לעיר. לסמל העיר התווספו עטלף מעל הכתר ושני ענפים צדדיים. ב-1910 נערכה בין חברי המועדון תחרות לעיצוב הסמל החדש. מעצב הסמל הנבחר היה קרלס קוממלה, שאף היה שחקן המועדון במשך 9 שנים. סמל המועדון שעיצב נשאר דומה עד היום, עם שינויים משניים. סמלו היה בצורת קערה, שבחלקו העליון היו דגל קטלוניה וצלב גאורגיוס הקדוש זה לצד זה - שני סמלים המזוהים עם העיר ועם קטלוניה. כך הוצג הקשר בין המועדון לעיר ולחבל ארץ. ראשי תיבות המועדון, FCB, הופיעו על מקטע זהוב באמצע, שתחתיו היו צבעי התלבושת וכדורגל.

השינויים שנערכו בסמל מאז בחירתו ב-1910 הם משניים, והגדולים שבהם נבעו מאילוצים פוליטיים. לאחר החלפת שם המועדון לשם הספרדי, עם קביעת האיסור על שימוש בשפות זרות, הוחלפו האותיות שבמרכז הסמל מ-FCB ל-CFB. כמו כן, על מנת ליצור בידול בין המועדון לדגל הקטלאני הוחלט להסיר שניים מארבעת הפסים שבפינה הימנית-העליונה של הסמל. ב-1949 הוחזרו הפסים לרגל יובל להקמת המועדון, וב-1974 הוחזר סדר האותיות שבסמל ל-FCB.

הסמל הנוכחי עוצב ב-2002. צורתו החיצונית פשוטה יותר ביחס לקודמו, האותיות הוקטנו והנקודות שביניהן הוסרו.

המנון

ההמנון הרשמי של מועדון הכדורגל, הידוע בשם "Cant del Barça", נכתב ב-1974 לרגל חגיגות 75 שנה להקמת המועדון. את ההמנון כתבו ז'אומה פיקאס (Jaume Picas) וז'וזפ מריה אספינס (Josep Maria Espinàs) והלחין מנואל ואלס (Manuel Valls). כל ההמנון נכתב בקטלאנית. ההמנון מושמע בתחילת כל משחק כדורגל של ברצלונה בקאמפ נואו.

ב-27 בנובמבר 1974 בוצע ההמנון לראשונה בקאמפ נואו, לפני המשחק בין המועדון לנבחרת גרמניה המזרחית על ידי מקהלה של 3,500 איש בניצוחו של אוריול מרטורל. גם זמרים מפורסמים שרו לאורך השנים את ההמנון, בהם הקטלאני ז'ואן מנואל סראט ששר את ההמנון ב-28 בנובמבר 1998 בפסטיבל לרגל חגיגות 100 שנה למועדון.

אחד ההיבטים הבולטים והמאפיינים של ההמנון הוא ההתייחסות למועדון כפתוח וכוללני, ללא שיפוט על פי המקור הגאוגרפי של האוהדים, כפי שנכתב, לדוגמה, באחד הבתים: "לא משנה מאין הגענו, בין אם מדרום או מצפון, הדגל מאחד אותנו".

"Cant del Barça" הוא ההמנון הרביעי בתולדות המועדון. ההמנון הראשון נכתב ב-1923 ומילותיו תיארו את הקשר בין הספורט לאומה הקטלאנית. השני נכתב בחגיגות היובל של המועדון ב-1949, ונקרא "Barcelona, sempre amunt!" ("ברצלונה, תמיד מעלה!"). ההמנון השלישי נכתב ב-1957 לרגל הקמת אצטדיון קאמפ נואו. בהמנון הזה הופיעה לראשונה המילה "בארסה". הפופולריות של ההמנון הנוכחי גדולה בהשוואה להמנונים הקודמים של המועדון.

נשיאות

נכון ל-2020, היו למועדון הכדורגל 40 נשיאים שונים, בנוסף למספר תקופות בהן היו מועצות זמניות. מייסד המועדון, ז'ואן גאמפר, לא היה הנשיא הראשון, אלא וולטר ויילד האנגלי, שהיה המבוגר מבין אחד-עשר המשתתפים בפגישת הקמת המועדון. למרות זאת היה גאמפר נשיא המועדון במשך 5 קדנציות מאוחרות יותר. ז'וזפ ליואיס נונייז היה נשיא במשך התקופה הארוכה ביותר, 22 שנים רצופות בין 1978 לבין 2000. רוב נשיאי המועדון, 35 מתוך ה-40, היו ספרדים. מלבדם היו שני נשיאים אנגלים, שני גרמנים ושווייצרי אחד - כולם בשנותיו הראשונות של המועדון.

נשיא המועדון נבחר בהצבעות של חברי המועדון. כלל זה הופר בין השנים 1939 ו-1953, עקב מלחמת האזרחים בספרד, שכן בזמן הזה נבחר הנשיא על ידי רשויות השלטון. ב-1953 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות למחצה, שבהן השתתף חלק מצומצם מהחברים הבגירים של המועדון. מאז 1978 נערכות בחירות לנשיאות המועדון אחת לארבע שנים, שבהן כל חבר מעל גיל 18 רשאי להשתתף. לאחר כניסתו לתפקיד מצרף הנשיא למועצת הניהול מנהלים לפי בחירתו. מועצת המנהלים אחראית על קבלת ההחלטות במועדון, כולל חתימה על חוזים עם שחקנים, מאמנים ואנשי מקצוע. מלבד זה, תפקיד הנשיא היה בעיקר ייצוגי בעבר, עד כניסתם של הנשיאים במאה ה-21, שנטלו לידיהם יותר סמכויות מבעבר.

להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה"
רשימת נשיאי ברצלונה
שם לאום תקופת נשיאות
וולטר ויילד אנגליה   אנגליה 1899 - 1901
ברתומאו טרדס ספרד   ספרד 1901 - 1902
פול האס גרמניה   גרמניה 1902 - 1903
ארתור ויטי אנגליה   אנגליה 1903 - 1905
ז'וזפ סולר ספרד   ספרד 1905 - 1906
ז'ולי מריאל ספרד   ספרד 1906 - 1908
ויסנס רץ' ספרד   ספרד 1908
ז'ואן גאמפר שווייץ   שווייץ 1908 - 1909
אוטו גמלינג גרמניה   גרמניה 1909 - 1910
ז'ואן גאמפר שווייץ   שווייץ 1910 - 1913
פרננסק דה מוצ'ו ספרד   ספרד 1913 - 1914
אלבר פרסטה ספרד   ספרד 1914
ז'ואקים פריס דה ורגס ספרד   ספרד 1914 - 1915
רפאל ליופרט ספרד   ספרד 1915 - 1916
גספר רוזס ספרד   ספרד 1916 - 1917
ז'ואן גאמפר שווייץ   שווייץ 1917 - 1919
ריקרד גראלס ספרד   ספרד 1919 - 1920
גספר רוזס ספרד   ספרד 1920 - 1921
ז'ואן גאמפר שווייץ   שווייץ 1921 - 1923
אריק קרדונה ספרד   ספרד 1923 - 1924
ז'ואן גאמפר שווייץ   שווייץ 1924 - 1925
ארקדי בלאגר ספרד   ספרד 1925 - 1929
תומאס רוזס ספרד   ספרד 1929 - 1930
גספר רוזס ספרד   ספרד 1930 - 1931
אנטוני אוליבר ספרד   ספרד 1931
ז'ואן קמה ספרד   ספרד 1931 - 1934
אסטבה סלה ספרד   ספרד 1934 - 1935
ז'וזפ סוניול ספרד   ספרד 1935 - 1936
מועצת מנהלים - 1936 - 1939
ז'ואן סולר ספרד   ספרד 1939 - 1940
אנריקה פיניירו ספרד   ספרד 1940 - 1942
ז'וזפ וידאל ריבס ספרד   ספרד 1942
אנריקה פיניירו ספרד   ספרד 1942 - 1943
ז'וזפ אנטוני דה אלבר ספרד   ספרד 1943
ז'וזפ ונדרל ספרד   ספרד 1943 - 1946
אגוסטי מונטל גלוברט ספרד   ספרד 1946 - 1952
אנריק מרטי קררו ספרד   ספרד 1952 - 1953
פרנססק מירו-סאנס ספרד   ספרד 1953 - 1961
אנריק לאודט ספרד   ספרד 1961 - 1968
נרסיס דה קררס ספרד   ספרד 1968 - 1969
אגוסטי מונטל קוסטה ספרד   ספרד 1969 - 1977
ריימון קרסקו ספרד   ספרד 1977 - 1978
ז'וזפ ליואיס נונייז ספרד   ספרד 1978 - 2000
ז'ואן גאספרט ספרד   ספרד 2000 - 2003
אנריק ריינה ספרד   ספרד 2003
ז'ואן לאפורטה ספרד   ספרד 2003 - 2010
סנדרו רוסל ספרד   ספרד 2010 - 2014
ז'וזפ מריה ברתומאו ספרד   ספרד 2014 - 2020
ז'ואן לאפורטה ספרד   ספרד 2021 - מכהן

אוהדים

 
אוהדי הקבוצה בגמר ליגת האלופות 2009

אוהדי מועדון הכדורגל מכונים בקטלאנית "culers". בדיקות שונות שנערכו העלו כי ככל הנראה רבע מתושבי ספרד אוהדים את ברצלונה.[39] למועדון יש תמיכה רבה גם במדינות השונות בעולם, בייחוד בארצות הברית, באמריקה הלטינית, במרוקו ויפן. גם בישראל יש לקבוצה אוהדים רבים, שחלקם מאורגנים בחוג האוהדים המרכזי, "בארסה מאניה".

חבר מועדון נקרא "סוסיו" (socio). על מנת להפוך לחבר מועדון יש לשלם אגרה שנתית בסך 170 אירו. חברי המועדון זוכים להנחה במחיר כרטיסי הכניסה למשחקי הקבוצה ולסיורים בקאמפ נואו. כמו כן, חברי המועדון רשאים להשתתף בבחירות לנשיאות, ואף להיבחר לחבר המנהלים או לנשיאות עצמה, תמורת עירבון גבוה. מאז עונת 2003/2004 עלה מספר חברי המועדון באופן ניכר. בתחילת 2015 נמנו כ-140,000 חברי מועדון.[40]

את הכינוי "Culers" (מבוטא קולרס) קיבלו אוהדי הקבוצה בשנותיו הראשונות של אצטדיון "קרר אינדסטריה". משמעות הביטוי בתרגום חופשי מקטלאנית היא "אנשי האחוריים", והיא אינה פוגענית. הביטוי מתייחס לאוהדים שישבו בשורה הגבוהה ביותר באצטדיון. האנשים שעברו בצמוד לחלק החיצוני של האצטדיון ראו את אחורי האוהדים בלבד, ומאז ייחסו לאוהדי ברצלונה את השם "Culers". הכתיב הנפוץ יותר של הביטוי הוא הכתיב הספרדי, "culés" (קולס).‏

"Penye" (או Peña; פניה) הוא מועדון אוהדים שהוא גם חבורת פעולה. ב-1944 הוקם ה-"penye" הראשון, "Penya Solera", על ידי מספר שחקני עבר של המועדון ואוהדים, בהם פפ סמיטייר. מטרתה המקורית של הקבוצה הייתה לתמוך במועדון באמצעות גיוס כספים, בתקופה שבה התמודד המועדון עם קשיים כלכליים.

אחד ממועדוני האוהדים הידועים לשמצה של ברצלונה הוא "בוישוס נויס" (בקטלאנית: Boixos Nois). בוישוס הוא משחק מילים בין המילה בויז', שמשמעה "משוגע", ו"קן בוישרס", שכונת המקור של האוהדים, הקרויה על שם סוג של עץ. הקבוצה נוסדה ב-1982, וברבות השנים קושרה לשמאל הקיצוני בקטלוניה. אחד מגרעיני האוהדים של הקבוצה, שחבריו נוהגים לגלח את שערם, ידוע לשמצה בשל מאורעות אלימים שנקשרו בשמו. לדוגמה, בקלאסיקו של 2002 השליכו חברי הגרעין לעבר לואיש פיגו ראש חזיר. ז'ואן לאפורטה, נשיא המועדון באותה תקופה, השקיע מאמצים למניעת אירועים אלימים והרחיק את הבוישוס נויס מן הקאמפ נואו כצעד עיקרי להשלמת מטרה זו. כתגובה למאבק שניהל נגדם קיבל לאפורטה איומים על חייו מן הבוישוס נויס.

יריבויות

אל קלאסיקו

  ערך מורחב – הקלאסיקו
סיכום המפגשים בין ברצלונה לריאל מדריד[41]
מסגרת מספר
משחקים
ניצחונות
לברצלונה
ניצחונות
למדריד
תיקו
לה ליגה 178 72 72 34
גביע המלך הספרדי 35 15 12 8
גביע הליגה הספרדית 6 2 0 4
הסופר קאפ הספרדי 14 4 8 2
ליגת האלופות 8 2 3 3
גביע הקורונקיון 1 1 0 0
סה"כ 242 96 95 51

המשחקים בין ברצלונה לריאל מדריד ידועים בשם הקלאסיקו (או El Clásico בספרדית), בשל היריבות העזה ששוררת ביניהם. עוד מימיהם הראשונים נראו המועדונים כמייצגים של שני חבלי ארץ בספרד, קטלוניה וקסטיליה, וכן של שתי הערים. לפי סברת רבים, היריבות היא השלכה של המתחים הפוליטיים והתרבותיים בין הקטלאנים והקסטיליינים.

בתקופת הדיקטטורה הספרדית, בעיקר בזמנם של מיגל פרימו דה ריברה ושל פרנסיסקו פרנקו, דוכאו הסממנים הלאומיים-אזוריים בספרד. כך, למשל, נאסר השימוש בשפות מקומיות. מועדון הכדורגל ברצלונה הפך למייצג השאיפה של הקטלאנים לחופש ולאחד מהשגרירים הגדולים של חבל הארץ. מנגד, ריאל מדריד נחשבה בעיני רבים כהתגלמות המשטר הפשיסטי.[42] המשטר של פרנקו התערב רבות בספורט בספרד והבטיח את הצלחתה של ריאל מדריד, טענה שתומכי המועדון מכחישים.

הקרע בין שני המועדונים נפער בחצי גמר הגביע הספרדי ב-1943, כששחקני ברצלונה נאלצו להפסיד במכוון כדי להימנע מקיום איומים שקיבלו מהשלטון. היריבות בין המועדונים החריפה בשנות ה-50, כאשר שני המועדונים ניסו להחתים את אלפרדו די סטפנו, שבחר לבסוף בריאל מדריד והיה שחקן מפתח בהצלחתה. בשנות ה-60 הגיעה היריבות למסגרות האירופיות - הקבוצות נפגשו פעמיים בשלבים המאוחרים של גביע אירופה.

כיום, ברצלונה וריאל מדריד הם שני המועדונים החזקים והמצליחים בליגה. היריבות מתחדשת על בסיס שנתי כששני המועדונים מתחרים על תואר האליפות.

הדרבי של ברצלונה

  ערך מורחב – הדרבי של ברצלונה

המועדון אספניול הוא מועדון הכדורגל השני בעיר ברצלונה. המועדון הוקם על ידי אוהדי כדורגל ספרדיים בלבד, בניגוד לברצלונה שהוקמה על ידי קבוצת אוהדים רב-לאומית. המשחקים בין שני המועדונים מכונים "הדרבי של ברצלונה". אוהדי אספניול רואים במשחק הדרבי חשיבות רבה עקב הבדלי המטרות והיעדים של המועדונים.

אף על פי שהוא הדרבי המשוחק ביותר בהיסטוריית לה ליגה, הוא גם הדרבי בעל האיזון הנמוך ביותר. ברצלונה דורגה בטבלת הליגה מתחת לאספניול בשלוש עונות בלבד, לאורך היסטוריה משותפת של כ-70 שנה בליגה הראשונה.

נותני חסות

 
תיירי הנרי לובש חולצה עם הסמליל של יוניצ"ף

מיום הקמתו הייתה גישתו של המועדון לנותני חסות לחולצות ייחודית, כיוון שעל חולצות השחקנים לא היה מסר מסחרי במשך מעל ל-100 שנים בהיסטוריית המועדון. בקיץ 2006 הגיע המועדון להסכם עם יוניצ"ף, לפיו, למשך 5 שנים, יופיע הלוגו של יוניצ"ף בחזית החולצה, והמועדון יתרום 1.9 מיליון דולר בשנה (0.7 אחוז מכלל הכנסתו) ליוניצ"ף באמצעות קרן המועדון.

הגישה הייחודית של המועדון הופסקה בתקופת נשיאותו של סנדרו רוסל. בדצמבר 2010 חתם המועדון על הסכם חסות לחולצה עם קרן קטר לחמש שנים, שהחל בעונת 2011/12. בעונת 2013/14 התחלף הסמל של קרן קטר בסמלה של חברת התעופה קטר איירווייז. הלוגו של יוניצ"ף המשיך להופיע על חולצות השחקנים, אך בגב החולצה ולא בחזיתה.

בין נותני החסות הכלליים של ברצלונה ניתן למנות גם את נייקי, קוקה-קולה, אאודי ו-Beko.

לקראת עונת 2017/18 הקבוצה נפרדה מקטר איירווייז וחתמה על חוזה חסות ענק עם חברת שירותי האינטרנט Rakuten היפנית.[43] גם בעונה זו צפוי להמשיך הסמליל של UNICEF על גב החולצה.

סגל נוכחי

 
שחקני הקבוצה במשחק ידידות נגד אל אהלי בעונת 2016/2017

נכון ל-17 בספטמבר 2021

מס' עמדה שם
1 גרמניה  שוער מארק-אנדרה טר שטגן
2 ארצות הברית  מגן סרג'יניו דסט
3 ספרד  בלם ג'רארד פיקה (קפטן שני)
4 אורוגוואי  בלם רונלד אראוחו
5 ספרד  קשר סרחיו בוסקטס (קפטן)
6 ספרד  קשר ריקי פוץ'
7 צרפת  חלוץ עוסמאן דמבלה
9 הולנד  חלוץ ממפיס דפאי
10 ספרד  חלוץ אנסו פאטי
11 אוסטריה  חלוץ יוסוף דמיר (מושאל מראפיד וינה)
12 דנמרק  חלוץ מרטין ברייטווייט
13 ברזיל  שוער נטו
מס' עמדה שם
14 ברזיל  קשר פיליפה קוטיניו
15 צרפת  בלם קלמאן לאנגלה
16 ספרד  קשר פדרי
17 הולנד  חלוץ לוק דה יונג (מושאל מסביליה)
18 ספרד  מגן ז'ורדי אלבה (קפטן רביעי)
19 ארגנטינה  חלוץ סרחיו אגוארו
20 ספרד  קשר סרג'י רוברטו (קפטן שלישי)
21 הולנד  קשר פרנקי דה יונג
22 ספרד  בלם אוסקר מינגסה
23 צרפת  בלם סמואל אומטיטי
24 ספרד  בלם אריק גרסיה
26 ספרד  שוער איניאקי פניה

שחקנים מפורסמים בעבר ובהווה

במהלך 122 שנות ההיסטוריה של המועדון שיחקו במדי קבוצת הכדורגל שלו מעל ל-1000 שחקנים.

לשחקנים זרים, שנולדו מחוץ לספרד, היה חלק חשוב מאוד בהצלחת הקבוצה. בשנותיה הראשונות הקבוצה הייתה מורכבת משחקנים ממוצא אנגלי, שווייצרי וגרמני, בהתאם למוצאם של מרבית מקימי המועדון. עד שנות ה-50 של המאה ה-20 השחקן הזר הידוע ביותר ששיחק בקבוצה היה ההונגרי לאזלו קובאלה, אך בשנות ה-70, עם התרת החתמת שחקנים זרים על ידי ההתאחדות הספרדית, החל הקשר ההדוק בין כדורגלנים זרים מובילים למועדון.

החל מאותה תקופה זכו שחקני ברצלונה בתארים האישיים היוקרתיים בעולם. לחמשת שחקני המועדון, רומאריו, רונאלדו, ריבאלדו, רונאלדיניו וליונל מסי, הוענק תואר כדורגלן השנה בעולם של פיפ"א (שנוסד ב-1991). לשישה שחקנים, לואיס סוארס, יוהאן קרויף, חריסטו סטויצ'קוב, ריבאלדו, רונאלדיניו וליונל מסי, הוענק פרס כדור הזהב. בנוסף לשחקנים אלו, שיחקו במדי המועדון כוכבים נוספים, בהם דייגו מראדונה, גארי ליניקר, מיכאל לאודרופ ולואיש פיגו.

 
שחקני הקבוצה חוגגים שער בקאמפ נואו

רבים משחקני המועדון שיחקו בנבחרת ספרד ומילאו בה תפקיד חשוב. צ'אבי, אנדרס אינייסטה וקרלס פויול, להם מעל ל-100 הופעות בנבחרת, היו שותפים לצד פדרו רודריגס, סרחיו בוסקטס וויקטור ואלדס לזכייתה הראשונה של ספרד במונדיאל, ב-2010. אינייסטה עצמו הבקיע את השער היחיד בניצחון על נבחרת הולנד בגמר. אנדוני זוביזרטה, ששיחק בברצלונה במהלך רוב הקריירה שלו, נמצא במקום השלישי במספר המשחקים במדי הנבחרת, עם 126 הופעות.

ליונל מסי הוא השחקן שהופיע הכי הרבה פעמים במדי הקבוצה, עם 778 הופעות בקבוצה הבוגרת. אחריו נמצאים צ'אבי פויול ומיגלי, שלושתם עם מעל ל-500 הופעות במדי הקבוצה. ואלדס, אינייסטה, קרלס רשאק, גיירמו אמור, אנדוני זוביזארטה וז'ואן סגרה הופיעו מעל ל-400 פעמים במדי הקבוצה. מסי הוא השחקן המעוטר ביותר בהיסטוריית המועדון, עם 34 תארים. מסי הוא השחקן שהבקיע את מספר השערים הגדול ביותר בהיסטוריית המועדון, הן במסגרות רשמיות והן במשחקי ידידות, עם 672 שערים במסגרות רשמיות במדי המועדון. בהתחשבות במשחקי ידידות, פאולינו אלקנטרה, שהבקיע 357 שערים ב-357 משחקים, פפ סמיטייר וססאר רודריגס שהבקיעו 319 ו-301 שערים בהתאמה, נמצאים אחריו. ללא התחשבות במשחקי ידידות, במקום השני והשלישי נמצאים ססאר ולאזלו קובאלה בהתאמה.

כמות ההופעות והשערים מתייחסת רק לליגה הספרדית. הנתונים נכונים ל-29 באוגוסט 2021.[44]

להסתרת הטבלאות לחצו על "הסתרה"
שיאני ההופעות
 
ליונל מסי, שיאן ההופעות של ברצלונה בכל הזמנים.
שם לאום עמדה קריירה בברצלונה הופעות שערים
ליונל מסי ארגנטינה   ארגנטינה קשר 2004 - 2021 520 474
צ'אבי ספרד   ספרד קיצוני/חלוץ 1998 - 2015 505 70
אנדרס אינייסטה ספרד   ספרד קשר התקפי 2002 - 2018 442 35
סרחיו בוסקטס ספרד   ספרד קשר 2008 - 417 9
קרלס פויול ספרד   ספרד בלם 1999 - 2014 392 12
מיגלי ספרד   ספרד בלם 1973 - 1989 391 20
ויקטור ואלדס ספרד   ספרד שוער 2002 - 2014 387 0
ג'רארד פיקה ספרד   ספרד בלם 2008 - 366 29
קרלס רשאק ספרד   ספרד חלוץ 1965 - 1981 328 81
גיירמו אמור ספרד   ספרד קשר 1988 - 1998 311 47
אנדוני זוביזארטה ספרד   ספרד שוער 1986 - 1994 301 0
ז'ואן סגרה ספרד   ספרד בלם 1949 - 1964 299 17
חואן מנואל אסנסי ספרד   ספרד חלוץ 1970 - 1980 299 73
ז'ואקים ריפה ספרד   ספרד קשר 1964 - 1976 290 23
אנטוני רמלייטס ספרד   ספרד שוער 1946 - 1961 280 0
ססאר רודריגס אלברס ספרד   ספרד חלוץ 1942 - 1955 287 192
אנטוני טורס ספרד   ספרד בלם 1965 - 1976 279 2
חוסה רמון אלשנקו ספרד   ספרד בלם 1980 - 1993 279 26
סרג'י ברז'ואן ספרד   ספרד מגן שמאלי 1993 - 2001 267 6
ז'וזפ גוארדיולה ספרד   ספרד קשר 1990 - 2001 263 6
פרנסיסקו קרסקו ספרד   ספרד קיצוני 1978 - 1989 262 49
חוסה מריה באקרו ספרד   ספרד קשר התקפי 1988 - 1996 260 72
גאייגו ספרד   ספרד בלם 1965 - 1975 248 17
סלבדור סדורני ספרד   ספרד שוער 1961 - 1976 247 0
דני אלבס ברזיל   ברזיל מגן 2008 - 2016 247 14
שיאני השערים
 
ליונל מסי, מלך השערים של ברצלונה ולה ליגה בכל הזמנים.
שם לאום עמדה קריירה בברצלונה הופעות שערים
ליונל מסי ארגנטינה   ארגנטינה קיצוני/חלוץ 2004 - 2021 520 474
ססאר רודריגס אלברס ספרד   ספרד חלוץ 1942 - 1955 287 192
לואיס סוארס אורוגוואי   אורוגוואי חלוץ 2014 - 2020 191 147
לאסלו קובאלה הונגריה   הונגריה חלוץ 1950 - 1961 186 131
סמואל אטו קמרון   קמרון חלוץ 2004 - 2009 145 108
מריאנו מרטין ספרד   ספרד חלוץ 1939 - 1947 112 97
פטריק קלויברט הולנד   הולנד חלוץ 1998 - 2004 182 90
אסטניסלאו באזורה ספרד   ספרד קיצוני 1946 - 1958 237 89
ריבאלדו ברזיל   ברזיל קשר התקפי 1997 - 2002 157 86
ז'וזפ אסקולה ספרד   ספרד חלוץ 1934 - 1949 152 86
חריסטו סטויצ'קוב בולגריה   בולגריה קיצוני 1990 - 1995,
1996 - 1998
175 83
קרלס רשאק ספרד   ספרד חלוץ 1965 - 1981 328 81
אבריסטו דה מסדו ברזיל   ברזיל חלוץ 1957 - 1962 114 78
חואן מנואל אסנסי ספרד   ספרד חלוץ 1970 - 1980 299 73
לואיס אנריקה ספרד   ספרד קשר התקפי 1996 - 2004 207 73
חוסטו טחדה ספרד   ספרד חלוץ 1953 - 1961 149 73
חוסה מריה באקרו ספרד   ספרד קשר 1988 - 1996 260 72
רונאלדיניו ברזיל   ברזיל קשר התקפי/קיצוני 2003 - 2008 145 70
ניימאר ברזיל   ברזיל חלוץ 2013 - 2017 123 68
רונאלד קומאן הולנד   הולנד בלם 1989 - 1995 192 67
צ'יקי בגיריסטיין ספרד   ספרד קיצוני 1988 - 1995 223 63
ברנד שוסטר גרמניה   גרמניה קשר 1980 - 1988 170 63
אאולוחיו מרטינס פרגוואי   פרגוואי
ספרד   ספרד
חלוץ 1956 - 1962 111 62
חוסה אנטוניו סאלדואה ספרד   ספרד חלוץ 1961 - 1971 145 61
לואיס סוארס מירמונטס ספרד   ספרד חלוץ 1954 - 1961 122 61
חוליו סלינאס ספרד   ספרד חלוץ 1988 - 1994 146 60
צ'אבי ספרד   ספרד קשר 1998 - 2015 505 58
 
רונאלדיניו, אחד השחקנים הבולטים בברצלונה ובעולם בשנות ה-2000
שחקנים בולטים נוספים
שם לאום עמדה קריירה בברצלונה
פאולינו אלקנטרה הפיליפינים   הפיליפינים חלוץ 1912–1927
ריקרדו זאמורה ספרד   ספרד שוער 1919–1922
ז'וזפ סמיטייר ספרד   ספרד קשר 1919–1932
פרנץ פלאטקו הונגריה   הונגריה שוער 1923–1930
מיכאל לאודרופ דנמרק   דנמרק קשר התקפי 1989–1994
דקו פורטוגל   פורטוגל קשר התקפי 2004–2008
  מדיה וקבצים בנושא כדורגלני ברצלונה בוויקישיתוף

ברצלונה ב'

 
חזית אקדמיית הנוער של ברצלונה, "לה מאסיה"
  ערך מורחב – ברצלונה ב'

ברצלונה ב', לשעבר ברצלונה אתלטיק, היא קבוצת המילואים של המועדון. הקבוצה עורכת את משחקי הבית שלה במיני אסטדי ומשתתפת באותה מערכת ליגות של קבוצת הבוגרים, בדומה לשאר קבוצות המשנה בספרד. בעבר השתתפה הקבוצה גם בגביע המלך הספרדי, אך כיום קבוצות מילואים אינן מורשות להשתתף בו. בסך הכול יש לברצלונה ב' 5 זכיות באליפות הליגה השלישית, ושתי זכיות באליפות הבית בליגה הרביעית. נכון לעונת 2018/19 היא משחקת בליגה השלישית.

ב-1979 הקים המועדון את אקדמיית הנוער שלו, "לה מאסיה" (La Masia), בה מתגוררים ומתאמנים השחקנים הצעירים של המועדון. מאז פתיחת לה מאסיה טופחו בה שחקני כדורגל רבים. בין השחקנים המפורסמים שהתאמנו בלה מאסיה, שיחקו בקבוצת המילואים של ברצלונה ועברו לקבוצה הבוגרת, ניתן למנות את ז'וזפ גוארדיולה, ויקטור ואלדס, קרלס פויול, צ'אבי, אנדרס אינייסטה, ליונל מסי, ופדרו רודריגס. יתר על כן, ישנם שחקנים שהתאמנו בלה מאסיה אך התקדמו לקבוצה אחרת בבגרותם, כגון פפה ריינה, ססק פברגאס וג'רארד פיקה, כאשר השניים האחרונים חזרו בסופו של דבר למועדון.

סטטיסטיקה ושיאים

על פי הנתונים שנמסרו על ידי המועדון,[4] ברצלונה הוא המועדון השלישי, לצד ריאל מדריד ואתלטיק בילבאו, ששיחק בכל 88 העונות של לה ליגה. בעונותיו בליגה צבר 4115 נקודות ב-2700 משחקים, ובכך הוא במקום השני בטבלת כל הזמנים של הליגה, אחרי ריאל מדריד.[45] הוא גם המועדון היחיד שהופיע במסגרת אירופית כלשהי מדי שנה מאז פתיחת גביע אירופה לאלופות (כיום ליגת האלופות) ב-1955.

רצף הניצחונות הגדול ביותר של המועדון בכל המסגרות היה בעונת 2005/2006 - 19 ניצחונות, מתוכם 14 בליגה. בעונת 2010/2011 השלים המועדון רצף של 31 משחקי ליגה ללא הפסד. בעונת 2011/2012 הבקיעו שחקני ברצלונה שיא מועדון של 115 שערים, אך לא הצליחו לזכות באליפות. בעונת 2012/2013 נרשמו שלושה שיאי מועדון נוספים כאשר הקבוצה ניצחה ב-32 משחקי ליגה, סיימה את העונה כשלזכותה 100 נקודות וזכתה באליפות בפער של 15 נקודות מסגניתה. שיא הנקודות לסיבוב הראשון של הליגה הספרדית נקבע על ידי ברצלונה בעונת 2008/2009 - 50 נקודות. בעונת 2017/2018 הקבוצה שברה שיא היסטורי של 39 משחקי ליגה ללא הפסד.

בין 1942 ל-1944 הבקיעו שחקני המועדון שערים ב-36 משחקי ליגה רצופים, ובין השנים 1952 ו-1958 הבקיעו שחקני המועדון ב-88 משחקי בית רצופים. ניצחון הליגה הגדול ביותר היה 10 - 1 על ז'ימנסטיק בעונת 1949/1950. שחקני המועדון הבקיעו מעל ל-6,000 שערי ליגה נכון ל-2018.

ברצלונה הוא המועדון עם מספר הזכיות הגדול ביותר בגביע הספרדי, עם 25 זכיות בו. כמו כן, לרשות המועדון רשומים שיאי זכייה בגביע ערי הירידים (שלוש פעמים) ובגביע המחזיקות (ארבע פעמים).

במשחק בין ברצלונה ליובנטוס ברבע גמר גביע אירופה של עונת 1985/1986 נקבע שיא מספר הצופים באצטדיון המועדון, הקאמפ נואו. 120,000 אוהדים צפו במשחק.

במשחק בין ברצלונה לבאיירן מינכן ברבע גמר גביע אירופה של עונת 2019/2020 הקבוצה ספגה הפסד 8:2 המהווה להפסד הגדול ביותר מאז 1946, אז ברצלונה הפסידה 8:0 לסביליה במסגרת שלב 16 האחרונות בגביע הספרדי. באותו משחק ברצלונה ספגה לראשונה בתולדותיה 4 שערים במחצית אחת.

תארים

ענפי ספורט נוספים

 
תמונה פאנורמית של פלאו בלאוגרנה בזמן משחק יורוליג של קבוצת הכדורסל

"מועדון הכדורגל ברצלונה" מפעיל קבוצות ספורט מקצועניות וחובבניות במספר ענפי ספורט מלבד הכדורגל. יש ארבע קבוצות ספורט מקצועניות בנוסף לקבוצת הכדורגל - בכדורסל, בכדוריד, בכדורגל אולמות ובהוקי-גלגיליות. ארבע הקבוצות הללו משתתפות בליגה הבכירה בענף הספורט שלהן בספרד, והן זוכות להישגים רבים - הן בספרד והן באירופה. קבוצות אלו זכו במעל ל-25 אליפויות אירופה בתחומן. הקבוצות מקיימות את משחקי הבית שלהן ב"פלאו בלאוגרנה", היכל ספורט סמוך לקאמפ נואו ובעל תכולה של 8,500 צופים.

מחלקת הכדורסל של מועדון הכדורגל ברצלונה נוסדה בשנת 1926. הקבוצה היא השנייה בספרד במספר זכיות בליגת העל הספרדית בכדורסל - 18 במספר. כמו כן, הקבוצה היא מבין המובילות באירופה, והיא זכתה באליפות אירופה, בטורניר היורוליג פעמיים - בעונות 2002/2003 ו-2009/2010. מאמנה הנוכחי הוא חאבייר פסקואל.[47]

 
שחקני קבוצת הכדוריד בזמן משחק באליפות אירופה

מחלקת הכדוריד של מועדון הכדורגל ברצלונה הוקמה בשנת 1942 ובדומה לקבוצת הכדורסל, גם היא מובילה בענפה הן בתחרויות המקומיות והן בתחרויות היבשתיות. באליפות הליגה הספרדית בכדוריד זכתה הקבוצה בכמות שיא ביחס לשאר הקבוצות - 22 זכיות. בליגת האלופות, טורניר הכדוריד הבכיר באירופה, זכתה הקבוצה 9 פעמים, כשהאחרונה שבהן הייתה בעונת 2014/2015.[48]

גם קבוצת ההוקי-גלגיליות של המועדון הוקמה ב-1942 והיא נחשבת לאחת הטובות בעולם בענף.[49] הקבוצה היא המוצלחת ביותר בתחומה באירופה, כשלזכותה רשומים 19 אליפויות אירופה.[50] קבוצת ההוקי קרח של המועדון: מועדון ברצלונה זכה בשש אליפויות הליגה הספרדית בהוקי קרח.

קבוצת כדורגל האולמות של המועדון הוקמה בפעם הראשונה ב-1978 אך פורקה תוך 4 שנים, אף על פי שהצליחה להעפיל לליגה הראשונה בקטלוניה שנה לפני כן. ב-1986 החליטה הנהלת המועדון להחזיר את הקבוצה והיא משתתפת מאז בתחרויות הכלל-ספרדיות. הקבוצה לא זכתה באליפות ספרד אף פעם. ב-2003 הייתה הפעם השנייה שירדה לליגת המשנה, אך עם זאת, לאחר חזרתה לליגה הראשונה ב-2006 הוחלט להפוך אותה למקצוענית.[51]

המועדון מפעיל בנוסף לקבוצות המקצועניות גם שבע קבוצות ספורט חובבניות: אתלטיקה, החלקה על הקרח, בייסבול, כדורעף, רוגבי ורכיבה על אופניים. את כל הקבוצות החובבניות מנהל גבי קאירו הארגנטינאי, שחקן עבר של המועדון בהוקי גלגיליות.

לקריאה נוספת

  • "Morbo: The Story of Spanish Football"‏ (2003), פיל בול
  • "Barça: A People’s Passion"‏ (1998), ג'ימי ברנס
  • "FC Barcelona: Tales from the Nou Camp"‏ (2000), ג'ף קינג, ג'. ניקולסון, ISBN 0333760018

קישורים חיצוניים

  מדיה וקבצים בנושא ברצלונה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Real Madrid named by Forbes as the world’s most valuable football team,‏ The Guardian,‏ 6.5.2015
  2. ^ Los colores suizos del Barça(הקישור אינו פעיל, 4.9.2021) באתר 'La Vanguardia'
  3. ^ אגף ההיסטוריה - שנות ה-30 הקודרות באתר בארסה מאניה
  4. ^ 1 2 FC Barcelona Records באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  5. ^ Barca - Much more than just a Club באתר פיפ"א(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  6. ^ למה אנחנו שונאים אותם?, קווים ליריבות ההיסטורית באתר בארסה מאניה
  7. ^ The day Kubala scored seven
    האתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה
    (הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  8. ^ "Helenio Herrera (1958-60, 1980 and 1980-81)". באתר הרשמי של ברצלונה. אורכב מ-המקור ב-2010. 
  9. ^ עידן קרויף - בארסה מאניה
  10. ^ Historic Triple באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  11. ^ . FIFA.com. 13 בדצמבר 2009 http://www.fifa.com/worldfootball/news/newsid=1151676.html. בדיקה אחרונה ב-13 במרץ 2010.  Unknown parameter |כותרת= ignored (עזרה); Missing or empty |title= (עזרה)(הקישור אינו פעיל, 4.9.2021)
  12. ^ סטטיסטיקות העונה באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  13. ^ 2-6 win that goes down in history באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  14. ^ "Barça 20th League Title". FC Barcelona. 16 במאי 2010. אורכב מ-המקור ב-2010-05-19. בדיקה אחרונה ב-17 במאי 2010. 
  15. ^ The great European Cup teams: Barcelona 2009-2011 | Sid Lowe, the Guardian, ‏2013-05-24 (באנגלית)
  16. ^ Barcelona president Sandro Rosell resigns amid Neymar row,‏ CNN,‏ 23.1.2014
  17. ^ סנדרו רוסיי התפטר מברצלונה: "הזמן שלי תם", כתבה של מערכת וואלה! ספורט, 23 בינואר 2014
  18. ^ Barcelona hit with a year-long transfer ban for breaching rules on youngsters,‏ הגארדיאן,‏ 2.4.2014
  19. ^ Barcelona’s Luis Suárez, Leo Messi and Neymar too good for Juventus, the Guardian, ‏2015-06-06 (באנגלית)
  20. ^ FC Barcelona have the most international titles in world football | FC Barcelona, web.archive.org, ‏2015-12-27
  21. ^ 180 goals and 51 wins in a record breaking 2015 | FC Barcelona, web.archive.org, ‏2016-01-04
  22. ^ Official FC Barcelona Website - Barça | FCBarcelona.com | FC Barcelona, www.fcbarcelona.com (באנגלית)
  23. ^ ברתומאו התפטר וחשף: "ברצלונה תשתתף בליגה אירופית חדשה" - וואלה! ספורט, וואלה!News, ‏2020-10-27
  24. ^ "חוב של 1.2 מיליארד יורו וחוזה שהורס את הקבוצה: מה עובר על ברצלונה?". TheMarker. בדיקה אחרונה ב-13 באוגוסט 2021. 
  25. ^ ""החוזה ההרסני הסתיים" - ויצר לפריז הזדמנויות בשווי מאות מיליוני דולרים". TheMarker. בדיקה אחרונה ב-13 באוגוסט 2021. 
  26. ^ Leo Messi no seguirá ligado al FC Barcelona, www.fcbarcelona.es (בספרדית)
  27. ^ A Historical Slogan באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  28. ^ Burns, Jimmy, Barça : a people's passion, ISBN 978-1-4088-7820-0
  29. ^ Cien años y un día מאת מנואל ואסקס מוטלבן, בעיתון El País, ‏ 6/12/1999
  30. ^ "unicef.es - The Football Club Barcelona UNICEF joins in a Global Alliance" (בספרדית). אורכב מ-המקור ב-2008-06-14. בדיקה אחרונה ב-9 באוגוסט 2008. 
  31. ^ About - MÉS - More Than Football
  32. ^ A Five Star Stadium האתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  33. ^ 68.25% vote to change name to Camp Nou האתר הרשמי(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  34. ^ המוזיאון באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  35. ^ The new Barça kit for the 2015/16 season, באתר הרשמי של המועדון, 24 במאי 2015
  36. ^ 1 2 3 Barça y Basilea: muchos puntos en común באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  37. ^ Los colores באתר הרשמי של המועדון(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  38. ^ ראו את סמל העיר הידנהיים בוויקישיתוף, וכן את בלאוגרנה מאיפה?, מאת נוריאל, באתר בארסה מאניה (22/06/2006)
  39. ^ BARÓMETRO DE MAYO
  40. ^ FC Barcelona: 30.000 socios menos tras el censo,‏ Mundo Depotivo,‏ 2.1.2015
  41. ^ נכון ל-03 במרץ 2019, סטטיסטיקה ורשימת המשחקים באתר footballzz.co.uk
  42. ^ "FC Barcelona - more than just a football club A visit to the FC Barcelona stadium". אורכב מ-המקור ב-2010. 
  43. ^ במקום קטאר: בארסה חתמה על חוזה חסות ענק, אתר ONE
  44. ^ Players list of Barcelona באתר BDFutbol
  45. ^ BDFutbol.com נתונים וסטטיסטיקות היסטוריים אודות הליגה הספרדית - הנתונים נסכמו משם
  46. ^ גביע הפירנאים היה טורניר שנתי שנערך בין 1910 ל-1914 בהשתתפותם של מועדונים מרחבי הפירנאים (קטלוניה, חבל הבסקים, חבל לנגדוק, מידי-פירנה ואקיטן). גביע הפירנאים היה אחד מטורנירי הכדורגל הבינלאומיים הראשונים באירופה. משחק הגמר של כל עונה נערך במדינה שונה. הטורניר נפסק בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומעולם לא התחדש. ברצלונה זכתה בארבעת התארים הראשונים, ובעונה החמישית זכתה קבוצת FC אספניול, שאינה קשורה לאספניול המודרנית
  47. ^ מידע נוסף על קבוצת הכדורסל ניתן למצוא באתר הרשמי של הקבוצה
  48. ^ עוד על קבוצת הכדוריד ניתן למצוא באתר הרשמי של הקבוצה(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  49. ^ World Men Club Team Ranking(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  50. ^ סטטיסטיקות היסטוריות של אליפויות אירופה באתר CERH(הקישור אינו פעיל, 26 בפברואר 2017)
  51. ^ היסטוריית קבוצת כדורגל האולמות באתר הרשמי של המועדון (דרך ארכיון האינטרנט)


ליגת האלופות 2021/22
בית א' בית ב' בית ג' בית ד' בית ה' בית ו' בית ז' בית ח'
אנגליה  מנצ'סטר סיטי ספרד  אתלטיקו מדריד פורטוגל  ספורטינג ליסבון איטליה  אינטר מילאנו גרמניה  באיירן מינכן ספרד  ויאריאל צרפת  ליל אנגליה  צ'לסי
צרפת  פריז סן-ז'רמן אנגליה  ליברפול גרמניה  בורוסיה דורטמונד ספרד  ריאל מדריד ספרד  ברצלונה אנגליה  מנצ'סטר יונייטד ספרד  סביליה איטליה  יובנטוס
גרמניה  ר.ב. לייפציג פורטוגל  פורטו הולנד  אייאקס אוקראינה  שחטאר דונצק פורטוגל  בנפיקה ליסבון איטליה  אטאלנטה אוסטריה  רד בול זלצבורג רוסיה  זניט סנקט פטרבורג
בלגיה  קלאב ברוז' איטליה  מילאן טורקיה  בשיקטש מולדובה  שריף טירספול אוקראינה  דינמו קייב שוויץ  יאנג בויז ברן גרמניה  וולפסבורג שוודיה  מאלמה