ויקיפדיה

משה זנבר

כלכלן ישראלי

משה זנבר (29 במרץ 1926, י"ד בניסן תרפ"ו – 1 באוקטובר 2012, ט"ז בתשרי תשע"ג) היה כלכלן ואיש ציבור ישראלי. כיהן כנגיד בנק ישראל השני (1971–1976) וכיושב ראש בנק לאומי לישראל (1988–1995). לאחר עלייתו לישראל כניצול השואה מהונגריה, השתלב בתחום המחקר הכלכלי וכעובד בכיר במשרד האוצר. היה הממונה על התקציבים ושימש יועצם הכלכלי של לוי אשכול ופנחס ספיר, תחת האחרון כיהן בפועל גם כשר המסחר והתעשייה (1970–1971). בשנים 1977–1981 עמד בראש הוועדה הממלכתית לענייני השלטון המקומי ("ועדת זנבר").

משה זנבר
לידה 29 במרץ 1926
י"ד בניסן ה'תרפ"ו
הונגריה (1920–1945)הונגריה (1920–1945) קצ'קמט, הונגריה
פטירה 1 באוקטובר 2012 (בגיל 86)
ט"ז בתשרי ה'תשע"ג
ישראלישראל תל אביב-יפו, ישראל
שם לידה Sandberg Gusztav עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1948
מקום קבורה בית העלמין קריית שאול עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק כלכלן, אקדמאי
נגיד בנק ישראל ה־2
1 בנובמבר 1971 – 1 בנובמבר 1976
(5 שנים)
הממונה על התקציבים ה־4
1 ביוני 1964 – 1 באפריל 1968
(3 שנים ו־43 שבועות)
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

את דרכו המקצועית החל באקדמיה, כחוקר וסטטיסטיקאי במכון למחקר חברתי שימושי בירושלים, בו מונה לסגן מנהל המכון. כמו כן לימד סטטיסטיקה ושיטות מחקר באוניברסיטאות. עם כניסתו לשירות המדינה, שימש מנהל מחלקת המחקר במשרד האוצר (1958–1960) סגן מקצועי של הממונה על הכנסות המדינה (1960–1963) ולאחר מכן בתפקיד הממונה על תקציבים ויועץ כלכלי של משרד האוצר (1963–1968). לאחר פרישתו מהמשרד המשיך לשמש כיועץ כלכלי של שר האוצר ספיר ויושב ראש המועצה הכלכלית המייעצת לשר האוצר.

לצד תפקידיו כיושב ראש מוסדות בנקאיים, חברות תעשייתיות וחברות ביטוח, זנבר מילא בהתנדבות שורה ארוכה של תפקידים במגזר הציבורי והשלישי וקידם פעילות מגוונת בתחומי חינוך, תרבות, ספורט ומדע: יושב ראש נאמנות תיאטרון הבימה, יושב ראש חבר הנאמנים של המכללה למינהל, נשיא לשכת המסחר הבין-לאומית בישראל, מייסד ונשיא מוזיאון ינקו דאדא, יושב ראש תיאטרון יידישפיל ותפקידים נוספים. בשנות השמונים החל לפעול לרווחת ניצולי השואה בישראל ובעולם וכיהן במשך שלושה עשורים בתפקידים בכירים: הקים את מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ואת הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, היה גזבר עולמי ויושב ראש הוועד המנהל של ועידת התביעות, ונשא ונתן עם ממשלות אירופה על השבת רכוש יהודי.

תולדות חייו עריכה

שנים מוקדמות עריכה

משה זנבר נולד ב-29 במרץ 1926 בקצ'קמט שבהונגריה לשלמה זנדברג ומרים לבית קלאוזנר, שנספו בשואת יהודי הונגריה בשנת 1944.[1] אביו שימש נציג משפחתו בהונגריה בעסקי ייבוא וייצוא סחורה חקלאית.[2][3][4] בשנת 1941 נלקח על ידי הנאצים למחנה עבודה ושוחרר עקב גילו המתקדם, עד למעצרו ב-1944 ומותו במחנות.[5] אמו התייתמה מהוריה בילדותה וגדלה בבית יתומים בגרמניה. לאורך השנים עסקה בהנהלת החשבונות של עסקי המשפחה, עד למעצרה ב-1944 ומותה בתאי הגזים באושוויץ.[6]

נעוריו ומלחמת העולם השנייה עריכה

בנעוריו היה זנבר ספורטאי פעיל ועסק בטניס שולחן, סיף, היאבקות וכדורגל. כמתאבק זכה באליפות בתי הספר בדרום הונגריה במשקל נוצה. בעקבות פלישת גרמניה להונגריה במרץ 1944, הורחקו היהודים מנבחרות הספורט ובתגובה היה זנבר שותף בארגון ליגת כדורגל מיוחדת לשחקנים יהודים מרחבי המדינה.[7][8][9] זאת לאחר שמגיל צעיר היה קשר ימני בנבחרת הנוער של דרום הונגריה.[10] בגיל 17 זכה בפרס הקהילה היהודית בעירו על כתיבת מחזה בנושא ארץ ישראל.[5]

בראשית יוני 1944 גויס לשירות העבודה (עבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי) וכעבור חודשים ספורים הוסגרה יחידתו לידי הגרמנים והם הועברו למחנה הריכוז דכאו. באפריל 1945 הועלה על "רכבת מוות" לכיוון הרי האלפים, אשר שוחררה ב-2 במאי בעיירה זסהאופט בדרום בוואריה על ידי צבא ארצות הברית.[11] לאחר השחרור שהה בבית חולים שדה ובו חלה בטיפוס הבהרות.[12] את קורותיו בפלוגות העבודה ובמחנה תיעד בספר "שנה לאין קץ", מראשוני ספרי הזכרונות שנכתבו לאחר השואה.[13]

לאחר תקופת התאוששות, זנבר חזר להונגריה והחל בלימודי כלכלה באוניברסיטת בודפשט לטכנולוגיה וכלכלה.[14][15]

עוד בטרם פרצה המלחמה היה חבר בחוג נוער מחתרתי שהקים בעיר הולדתו אריק מולנר (אנ') ובו נחשף לרעיונות הסוציאליזם והמרקסיזם, אם כי התרחק מהשקפות אלו על רק המציאות בה נתקל במשטר שהתפתח בהונגריה לאחר תום מלחמת העולם השנייה.[16] בבודפשט היה חבר "הפועל".[8][17]

העפלה ושנים ראשונות בישראל עריכה

זנבר הצטרף לתנועת "העובד הציוני" ובהמשך נתמנה ראש מחלקת ההכשרה של התנועה.[18] היה חבר הנהלת ההסתדרות הציונית בהונגריה.[19]

בראשית 1948 התנדב לשורות ההגנה בהונגריה ובמסגרת המוסד לעלייה ב' ארגן והיה חלק מקבוצה של 60 צעירים ששאפו לעלות לארץ.[16] הוא עלה לישראל באוניית המעפילים האחרונה "Fabio" (שמה הוסב בהמשך ל"קרבות עמק איילון"). כעשרה ימים לאחר הגיעו לישראל נשלח לקרבות לטרון ונפצע קשה.[14][20]

אנחנו הגענו ארצה מהתופת מתוך הבנה ברורה שחייבים להקים מדינה יהודית עצמאית וחזקה, כדי שמה שקרה לנו לא יקרה עוד. לא לנו ולא לעמים אחרים. בניגוד לחלוצים ששרו 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה', אנחנו באנו כדי לבנות, להילחם, ואם צריך – גם למות.

— דברים בשם אומרם, מזכר, גיליון 35, אוקטובר 2012, עמ' 23

בסיום שירותו, כנכה צה"ל, החל בלימודי כלכלה, סטטיסטיקה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שהעניקה לו תואר מוסמך בשנת 1953.[21]

בשנת 1951 נישא לברכה רבינוביץ', ספרנית בכירה ומרצה לספרנות מחלוצות תחום הקטלוג בישראל[22], ולהם שתי בנות.

פעילות מחקרית והמכון למחקר חברתי שימושי עריכה

בשנים 1951–1958 עבד כחוקר וכסטטיסטיקאי במכון למחקר חברתי שימושי בירושלים שבהנהלת לואי גוטמן.[23] ב-1956 מונה לסגן מנהל המכון. זנבר התמחה במתודולוגיה של מחקרים חברתיים וכלכליים והיה מחלוצי החוקרים של תחום כלכלת צרכנים.[24][25]

מחקרו בדבר התפלגות ההכנסות בישראל לצורכי מדיניות מיסים ומדיניות חיסכון היווה בסיס לשורת מחקרים עוקבים בתחום ולסדרת מאמרים ברבעון לכלכלה.[26] אחד ממאמריו, "חלוקת ההכנסות וההתפתחות הכלכלית", בו ציין את הקשר הכלכלי בין אי שוויון לגובה החיסכון, העלה עליו ביקורת משמאל שטענה להשתלטות המחשבה הכלכלית הבורגנית.[27] דו"חותיו של זנבר על התפלגות ההכנסות בישראל היוו מקור נתונים לטענות השמאל על הפערים הגדולים בהכנסות בישראל.[28] חשיבות מחקרו הייתה בעצם קיומו לנוכח מיעוט מדינות העולם בהן בוצע סקר מעין זה.[29]

בשנים 1957–1962 שימש גם כמרצה לסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית.[30] לאחר כניסתו לשירות המדינה, המשיכו להופיע מאמריו המחקריים בכתבי עת מקצועיים: רבעון לכלכלה, רבעון לבנקאות, בטאון לשכת רואי החשבון בישראל, רבעון לענייני מיסים, נתיבי ארגון ומינהל, ואחרים.

בשירות המדינה עריכה

בשנת 1958 החל זנבר לעבוד במשרד האוצר והקים את מחלקת המחקר של מינהל הכנסות המדינה.[31][32] לאחר מכן שימש סגן הממונה על המינהל והיה אמון על מדיניות המיסים של הממשלה.

בשנותיו הראשונות בשירות הציבורי היה זנבר מעורב בכל יוזמות החקיקה בענייני מיסוי ועמד בראש מרבית ועדות המומחים לעניינים אלה[33][34], בהן: תכנון הפיחות הגדול של 1962[15][24], הוועדות לענייני שערוך והצמדה בעקבות פיחות זה, מס שבח מקרקעין, חוק לעידוד השקעות הון, ועדת איכות המוצר[35], ועדה לבחינת גובה האגרות הממשלתיות[36], ועדה לעידוד עבודת נשים[37][38][39][40], ועדה לבחינת מיסוי המוניות[41][42], ועדה לבחינת המיסוי על רכב ישראלי[43][44]. במסגרת תפקידו הצדיק זנבר את מדיניות הטבות המס של הממשלה לתחומים ספציפיים מטעמים סוציאליים, עידוד העבודה, פיזור אוכלוסייה, עידוד חסכון ועידוד הייצוא ומשיכת השקעות חוץ.[45][46]

 
טדי קולק, זנבר וצבי צור באירוע פרידה מקולק במשרד ראש הממשלה, 1965.

בהמשך למחקרו הראשוני בתחום זה משנת 1954 במסגרת המכון למחקר חברתי-שימושי[47], זנבר המשיך לחקור בתחום גם במינהל הכנסות המדינה וכממונה על התקציבים. הוא פרסם מחקרים שונים בתחום חלוקת הכנסות וחלוקה מחדש של הכנסות באמצעות מיסוי ושירותים שונים המסופקים לאזרח באמצעות תקציב המדינה. מחקריו אלו שירתו את קביעת מדיניות האוצר לאורך זמן, בין היתר בתפקידו כמרכז הוועדה לבדיקת חלוקת ההכנסה הלאומית בישראל שפעלה בשנים 1962–1966.[48]

מתוקף תפקידיו במשרד האוצר פעל בשנות השישים גם במסגרת חברות ממשלתיות שונות והיה חבר מועצות המנהלים של החברה למימון תעשיות[49], מקורות, כימיקלים לישראל וחברות נוספות.[50] היה חבר מועצת המנהלים של אל על ועמד מספר שנים בראש ועדת הכספים של החברה.[51] לאחר שפעל להקמת המועצה להסדר ההימורים בספורט מתוקף חוק, מונה ב-1967 ליושב ראש הראשון שלה.[52]

ראש אגף התקציבים עריכה

בקיץ 1963 מונה לוי אשכול לראש ממשלת ישראל ופנחס ספיר לשר האוצר. זנבר נתמנה ליועץ כלכלי של משרד האוצר ומספר חודשים לאחר מכן לממונה על התקציבים, מינוי שנכנס לתוקף ב-1 ביוני 1964.[53][54] במסגרת תפקידיו אלו הנהיג חידושים שונים, כגון הכנת תקציב ארבע שנתי משולב בתוכניות פיתוח ענפיות ארוכות טווח.[25] בנושא זה התבקש לכתוב ספר הדרכה בנושא תכנון ותקצוב רב-שנתי עבור המחלקה הכלכלית של האו"ם.[55]

כממונה על התקציבים, חידושו העיקרי כלל בהצעת התקציב מדי שנה פרסום והצגת אומדן בדבר השפעת התקציב על מצבן הכלכלי של קבוצות ההכנסה השונות.[25] כמו כן שם זנבר דגש על ייעול פעילותם של משרדי הממשלה. עקב כך הוקמה ועדת הייעול הבין-משרדית, בראשותו של זנבר, שקבעה לה כמטרה לייעל את השירותים והתפוקה תוך כדי שיפור איכותם.[56][57] באותה עת עמד גם בראש ועדת האוטומציה ופעל לגיבוש תוכנית אב עבור המינהל הממשלתי.[58][59]

זנבר פעל לקידום המחקר השימושי והנהיג מענקי מחקר (במקום הלוואות) לפרויקטים מאושרים על ידי המדענים הראשיים במשרדי הממשלה; לשם עידוד המחקר השימושי במוסדות האקדמיים הוקמו, בין השאר, קריות המדע בסמוך למוסדות ההשכלה הגבוהה, בהן החלו לפעול חברות מיוחדות כגורם מקשר בין החוקרים והאוניברסיטה מצד אחד, לבין משקיעים פוטנציאליים בחברות העסקיות שיקומו על בסיס תוצאות מחקרים הללו, מצד שני.[60][61] במסגרת מאמצים אלה יזם שינויי חקיקה ובכך הניח יסודות להקמת ולהרחבת תעשיות עתירות מדע (היי-טק). בנוסף, זנבר פעל לקידום ייצוא שירותים וידע מישראל במנעד רחב של תחומים[62], מענף הסרטים[5][63] ועד לייצוא שירותי הנדסה ועבודות הנדסיות[64][65][66][67][68].

העלאת היעילות והפריון של ענפי הייצור השונים, הגברת כושר התחרות של תוצרתנו ויצירת תנאים נאותים להרחבת היצוא בקצב הדרוש, יאפשרו לנו להתקרב לעצמאות כלכלית מבלי שנאלץ לפגוע בצמיחה הכלכלית הסדירה והתקינה של המשק. זו גם הדרך לביצור עצמאותנו המדינית.

— משה זנדברג, עצמאות כלכלית ועצמאות מדינית, רבעון לכלכלה, חוברת 56, פברואר 1968.

במהלך שנות השישים היה אחראי על מדיניות השכר של הממשלה, לא רק כלפי עובדי המדינה אלא גם כלפי כלל העובדים במשק. בין השנים 1963–1965 היה נושא השכר רגיש ביותר ונרשמו שביתות עובדים רבות. בסערת מערכת הבחירות לכנסת השישית מונו זנבר ועודד מסר, מנכ"ל משרד העבודה, כמכריעים בלעדיים בכל סכסוכי העבודה במשק.[69][25] כיועץ כלכלי של האוצר הוא היה בין יוזמי ומתכנני מדיניות המיתון בשנת 1965.[15][24][70][71]

לאחר מלחמת ששת הימים עסק זנבר בגיבוש מדיניותה הכלכלית המעשית של ישראל כלפי שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. מלבד פעילותו זו, הטילה עליו הממשלה את ריכוז הצוות לתכנון חיבורו של הר הצופים עם ירושלים, בחינת היוזמה להפיכת רחבת הכותל המערבי למקום מרכזי ליהודים, פתיחת הציר לשער ציון, שיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה ויצירת "חגורה ירוקה" סביב חומות העיר העתיקה.[5][72]

את תפקידו כממונה על התקציבים סיים באפריל 1968 ואת תפקידו כיועץ כלכלי לשר האוצר כעבור שלושה חודשים נוספים.[73][74] בעקבות הוועידה הכלכלית שאירחה ישראל באותה תקופה, הוקמה החברה לישראל וזנבר נענה לבקשת ראש הממשלה ולדרישת משקיעי החוץ, לשמש כסגן יושב ראש החברה והאחראי על השקעותיה.[75][76]

הבנק לפיתוח התעשייה עריכה

בשנת 1968, זנבר מונה על ידי שר האוצר זאב שרף למועצת המנהלים של הבנק לפיתוח התעשייה, תחילה כסגן יושב ראש ההנהלה ישעיהו פורדר ולאחר פטירתו בשנת 1970 מונה רשמית למחליפו.[77][78] בתוך כך, בפברואר 1971 מונה ליושב ראש החברה למימון תעשיות, כחלק ממהלך לאיחוד בין הנהלות החברה למימון תעשיות והחברה להשקעות של הבנק לפיתוח התעשייה.[79]

בראש הנהלת הבנק כיהן כשלוש וחצי שנים, עד מינויו לנגיד בנק ישראל. בשנים 1968–1971 העמיד הבנק הלוואות פיתוח בסך 808 מיליון לירות, סכום גבוה מסך ההלוואות שניתנו בעשר השנים הקודמות מאז הקמת הבנק ב-1957. מחזור העסקים של הבנק עלה מ-330 מיליון לירות בשנת 1968 לסכום הגבוה מ-600 מיליון לירות בשנת 1971. בצירוף חברת ההשקעות שהוקמה בבנק והחברה למימון תעשיות, מאזן הנכסים הכולל יותר מהכפיל את עצמו באותן שנים.[80]

שר המסחר והתעשייה בפועל עריכה

בשנים 1970–1971 שימש בפועל כשר המסחר והתעשייה, כממלא מקומו של פנחס ספיר שכיהן באותה עת גם כשר האוצר.[71][81][82] בתקופה זו נוצר מתח ביטחוני עם מצרים והממשלה נאלצה להטיל מיסים חדשים, בעקבותיהם הייתה סכנה של היווצרות ספירלה אינפלציונית של מחירים. על זנבר הוטל לרכז את פעילות הממשלה בנושא.[83] כחלק מסוגיה זו, בשנת 1970 יזם את "עסקת החבילה" המוצלחת בין הממשלה, ההסתדרות וארגוני המעסיקים.[84][85] עסקת החבילה נועדה לספק מענה לצרכים הסותרים בשל דרישת העובדים במשק לתוספות שכר בצד הצורך הממשלתי בהעלאת מיסים ובעקבותיהם עליית מחירים. ההסתדרות והממשלה התפשרו בדרישותיהם על רקע נכונות לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לספיגת חלק מן ההתייקרויות במשק.[86]

 
ועידת איגוד העובדים הסוציאליים, 1970. מימין: יו"ר האיגוד המקצועי בהסתדרות ירוחם משל, זנבר, ראש האיגוד אורה אופנהיים, שר הסעד מיכאל חזני ומנכ"ל הביטוח הלאומי ישראל כץ.

ביוזמת המשרד קודמה בתקופה זו תוכנית חקיקה שעיקרה הגנת הצרכן ומניעת תחרות שאינה הוגנת.[87][88] עוד קידם המשרד מינוי נציב לריכוז תחום הצרכנות.[89][90] בתקופה זו היה זנבר חבר הצוות המצומצם שהמליץ על פיתוח טנק מרכבה, למען עידוד הפיתוח של ענפי ייצור חדשים.[91]

באותה עת המשיך לשמש גם כיועץ מקצועי לפנחס ספיר במשרד האוצר, תקופה במהלכה עמד בראש המועצה הכלכלית המייעצת לשר האוצר.[92][93][94] בשנת 1971 היה ממתכנני הפיחות.[95][96]

נגיד בנק ישראל עריכה

 
זנבר מקבל את כתב מינויו מנשיא המדינה זלמן שזר.
 
ביקורו בישראל של הרברט שטיין, יו"ר מועצת היועצים הכלכליים לנשיא ארצות הברית. מימין: חיים בר לב, יצחק נבנצאל, זנבר, דוד הורוביץ ושטיין.

בנובמבר 1971 מונה לנגיד בנק ישראל, למשך חמש שנים.[97] שנות כהונתו בתפקיד אופיינו בשורת אירועים חיצוניים שהביאו לכך שהייתה זו תקופה קשה ומורכבת בתולדות כלכלת ישראל: כיסוי עלויות מלחמת יום הכיפורים, משבר האנרגיה העולמי שהביא לעלייה של פי ארבעה במחירי הדלק שייבאה ישראל, ועליה בהוצאות הביטחוניות לנוכח התחמשותן המחודשת של ארצות ערב. על המדיניות המוניטרית הוטלו משימות כבדות במיוחד ו"אשראי החירום" שהנהיג זנבר בתקופת המלחמה היה משמעותי להבראת המשק.[98][99]

בהיבט המוניטרי נרשמו שינויים רבים.[100] כנגד עמדותיהם של המגזר התעשייתי והמגזר החקלאי, בכהונתו קודם ביטול הדרגתי של המסגרות השונות לאשראי מוכוון ומסובסד.[99] כמו כן הופחת שיעור הנזילות בהם חייבים פקדונות תושבי חוץ מ-90% ל-10% והבנקאות הישראלית הייתה לגורם חשוב בקרב יהדות התפוצות.[31] עוד, הועברה לבנק אחריות הפיקוח על מטבע חוץ ופיחותים בלירה נעשו כלפי סל המטבעות ולא כלפי הדולר האמריקני. בתקופה זו הוקם הבנק הבינלאומי הראשון, אך באותה עת התמודד מגזר הבנקאות עם פירוק בנק אגודת ישראל[101] ועם פירוק בנק ארץ ישראל-בריטניה. בעקבות אלה, נעשתה היערכות לחקיקה מחדש של חוק הבנקאות, אך זו לא הושלמה וחלקים ממנה נחקקו לבסוף רק ב-1981.[102]

זנבר שימש כנציג ישראל בקרן המטבע הבין-לאומית, בבנק העולמי ובמרכז הבוררות הבין-לאומי לענייני השקעות שעל יד הבנק העולמי, כמו גם ועידת האו"ם לסחר ופיתוח והבנק הבין-אמריקאי לפיתוח. בין פעולותיו הבין-לאומיות נכללו שתי יוזמות בולטות:

  • הקמת מוסד בחסות הבנק העולמי המספק ערבות לייצוא נכסי הון בין מדינות מתפתחות, הצעה אשר אומצה מאוחר יותר על ידי ארגון מדינות אמריקה הלטינית.[103][104][105][106]
  • תוכנית למכירה הדרגתית של הזהב המוניטרי בתיאום קרן המטבע הבין-לאומית.[107][108][109]

במסגרת בנק ישראל נערכו תמורות ארגוניות משמעותיות: הוקמה מחלקת מטבע חוץ על ידי איחוד יחידות שפעלו במחלקות שונות, הותקנה משרת יועץ משפטי לבנק ישראל על ידי איחוד שירותי הייעוץ שניתנו על ידי גורמים חיצוניים ובנפרד לכל אחת ממחלקות הבנק, וכן הוקם מדור לטיפול בפניות הציבור.[110] בנוסף הוגברה פעילות הפיקוח על הבנקים על ידי הפרדת תחום האשראי לאחריות מחלקה ייעודית.[111]

בפרשת בנק ארץ ישראל-בריטניה הפעיל הבנק לראשונה את סמכויותיו מתוקף פקודת הבנקאות שהותקנה ב-1969 ובעזרתה נתמנה מנהל מורשה לבנק מטעם בנק ישראל וללקוחות הבנק ניתנו ערבויות.[110][112] כלפי לקוחות הבנק והמערכת הבנקאית, תגובת הבנק הייתה מיידית והיוותה מקרה בוחן עבור בנקים מרכזיים ברחבי העולם על פיקוח הנוגע לפעילות בנקאית בין-לאומית, אך הפרשה הייתה מסואבת והביאה לכך שהליכי הפירוק נמשכו עשרות שנים.[113] ועדת בדיקה בראשותו של מאיר שמגר מסרה את ממצאיה לממשלה, שאימצה את הדו"ח ובו לא הוטלה אחריות על הנגיד.[114][115] בהימשך המחלוקת והביקורת הציבורית על אחריות בנק ישראל, הנושא עמד במוקד דיון מיוחד של ועדת הכספים בכנסת, בהחלטתה נקבע כי אין דרישה לסיום כהונתו של הנגיד.[116] פרשה זו הייתה לדבר הביקורת המרכזי על תפקודו של בנק ישראל בתקופת כהונתו.[117][118]

 
שטר 5 ל"י הנושא את חתימתו

כנגיד הבנק המליץ זנבר על הפרדה בין תפקיד נגיד הבנק לתפקיד היועץ הכלכלי לממשלה.[119] בצד זאת, בתקופת כהונתו הוגברה מעורבות מחלקת המחקר בהכנת תזכירי מדיניות ובהקמת מאגר נתונים מוניטריים לשימוש בנק ישראל, משרד האוצר, ועדת הכספים של הכנסת וגופים כלכליים נוספים, כמו גם לצורך פעילות מחקרית ארוכת טווח לטובת תחזיות אקונומטריות של כלכלת ישראל ולשיפור ההשקעות של יתרות מטבע חוץ.[110][120]

בשנים אלו דרש מהממשלה לקצץ בגרעון התקציבי ולהנהיג מדיניות אנטי-אינפלציונית. עקב כך, בין היתר, נוצרה מתיחות ביחסיו עם פנחס ספיר.[99][121][122][123] לאחר כניסתו של יהושע רבינוביץ' לתפקיד שר האוצר, נשמרו יחסים תקינים בין השניים, לצד גישתו של ראש הממשלה הנכנס יצחק רבין לפיה שר האוצר היה לגורם המקשר העיקרי בין הנגיד לממשלה.[124]

בראשית 1976 הודיע זנבר על אי כוונתו להמשיך לתקופת כהונה נוספת.[125][126] בצל פרשת ידלין והחשש שייגרם עיכוב במינוי מחליפו, הוא לא נעתר לבקשות לחידוש כהונתו.[127] באותה עת פורסם כי ימונה ליושב ראש נייר חדרה, אך הוא סירב לתפקיד.[128]

בתקופתו בתפקיד הונפקה סדרה ד' של שטרות לירה ישראלית. השטר שערכו 500 לירות נכנס למחזור רק בשנת 1977 אך מאחר שההכנות לעיצוב והדפסה נמשכו תקופה ארוכה, הופיעה עליו חתימת הנגיד היוצא.[129]

ועדה לענייני הרשויות המקומיות ("ועדת זנבר") עריכה

בשנים 1977–1981 עמד זנבר בהתנדבות[130][123] בראש הוועדה הממלכתית לענייני השלטון המקומי. בוועדה המרכזית ישבו 15 חברים ולצידה פעלו חמש ועדות משנה, מהן שתיים בראשותו של זנבר: ועדת משנה לענייני מימון הרשויות המקומיות והוועדה לחלוקת התפקידי בין השלטון המרכזי והשלטון המקומי בתחום השירותים הציבוריים.[131] תחת ועדות אלו פעלו כ-120 תתי ועדות.[132]

 
נציגי הוועדה בפגישה עם חבר מועצת מחוז לוס אנג'לס אדמונד אדלמן. מימין: חיים קוברסקי, אדלמן, זנבר ודניאל אלעזר.

על הוועדה הוטל לבחון את היחסים בין הממשלה לבין השלטון המקומי בכל התחומים ולגבש המלצות עקרוניות ומעשיות, לרבות בנוגע לחלוקת התפקידים בין השלטון המרכזי והמקומי, בחינת סדרי העבודה התקציביים של הרשויות המקומיות, הסדרת אמצעי פיקוח ובקרה של השלטון המרכזי, בחינת מבנה השלטון המקומי ושינויים אפשריים בו, עקרונות לחקיקת יסוד לשלטון המקומי וביצוע רפורמה בחקיקה הקיימת בנושא.[133][134][135]

הוועדה הגישה במשך ארבע שנות עבודתה כ-20 דו"חות ביניים ומהם הורכב הדו"ח הסופי, שהתקבל פה אחד על דעת כלל חברי הוועדה.[136] בעקבות דו"ח הביניים הראשון, הוכנסו בשנת 1978 שורת תיקונים לפקודת העיריות.[131][137]

דו"ח הוועדה הסופי הוגש ביוני 1981 לידי ראש הממשלה מנחם בגין ובו המלצות מפורטות בכל התחומים.[138][139] ההמלצות המרכזיות של הוועדה קראו להעברת מרכז הכובד של אספקת השירותים לאזרחים לידי הרשויות המקומיות, תוך הגדלת הכנסותיהן העצמאיות והרחבת שיקול הדעת שלהן בתחומי פעילותן. זאת לצד קביעת קריטריונים ברורים להשתתפות ממשלתית בתקציבי הרשויות המקומיות וקביעת סל שירותים תקני.[131] בהמלצותיה נכללה גם הצעה לשינוי מבני עמוק, הכולל הקמת רובד של מסגרות אזוריות לעידוד שיתוף הפעולה בין רשויות ויצירת מסגרות-על, באופן אשר יסייע לרשויות קטנות בביצוע תפקידן תוך שמירה על עצמאותן ומאפייניהן הייחודיים.[140]

למרות התמיכה הרחבה בכנסת ובמרכז השלטון המקומי, רק חלק מן ההמלצות מומשו, מחמת התנגדותו של שר האוצר יורם ארידור.[141] לאחר חילופי ממשלות, בשנת 1984 אימצה הממשלה ה-21 את מסקנות הוועדה.[142][143] על אף זאת, בפועל רובן לא בוצעו.[144][145]

פעילותו בתעשייה ובבנקאות עריכה

עם סיום כהונתו כנגיד הבנק פנה זנבר לפעילות בסקטור הפרטי והעסקי ומילא מגוון תפקידים, בהם: יושב ראש תעשיות אלקטרוכימיות (פרוטרום) (1977–1982)[146], יושב ראש בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח[147][148], יושב ראש סולל בונה[149][150], יושב ראש צלון תעשיות (1981–1990), יושב ראש מ.ג. תעשיות גומי (1984–1988), יושב ראש חברת הביטוח לה נסיונל (1985–1991)[151][152] ואחרות. בשנת 1980 היה ממקימי קרן נאמנות להשקעה במטבע חוץ.[153] כן שימש חבר מועצות המנהלים של בנק כללי, בנק ירושלים לפיתוח ולמשכנתאות וחברות נוספות.[154]

בשנת 1978 מונה לחבר הוועד הפועל של התאחדות התעשיינים[155] ובשנת 1981 לחבר בנשיאות ההתאחדות[156]. שימש יושב ראש המערכת של בטאון ההתאחדות "יזמה תעשייתית".[157]

זנבר היה מאדריכלי ההצעה המקורית לעסקת החבילה של 1984[158][159] ומהוגי תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985.[160][161] בנוסף, בשנים 1984–1985 היה חבר הוועדה הציבורית לקביעת סדרי עדיפויות בהוצאה הציבורית ובתקציב המדינה, במינוי שר האוצר יצחק מודעי.[162]

לאורך שנות השמונים הוזכר שמו כמועמד אפשרי למשרת שר האוצר.[163][164][165]

יושב ראש בנק לאומי עריכה

בשנים 1988–1995 כיהן כיושב ראש בנק לאומי לישראל, לאחר שבמשך שנתיים קודם למינויו התפטרו שלושה יושבי ראש (ארנסט יפת, אלי הורביץ ומאיר חת) ושני דירקטוריונים שלמים כתוצאה מסכסוכי עבודה חריפים ומתמשכים עם עובדי הבנק.[166][167] עוד בעת כניסתו לתפקיד, הבנק סבל מבעיות עסקיות קשות ובהן חובות קונצרן כור בסך כ-150 מיליון דולר ועל רקע משבר הקיבוצים עם חובות של כמיליארד דולר.[168]

בכניסתו לתפקיד שינה את מערך קבלת ההחלטות של הבנק והעביר את משקל הכובד ממליאת הדירקטוריון אל ועדות משנה מקצועיות.[169] בנוסף, זנבר קידם את מהפך הגישה של הבנק כלפי מפעלים וחברות שהסתבכו, לפיה הבנק מוכן לסייע בהבראת חברות, בתנאי שלא מדובר במחיקת חובות והבנק לא יגיש סיוע בהיעדר פעולות מצדו של החייב להטבת מצבו.[170] שנות כהונתו הביאו ליציבות בהנהלת הבנק ופעולותיו בשוק הבין-לאומי, החלה צמיחה מחודשת של הבנק וברווחיותו חל שיפור ניכר.[171][172][173][174]

זנבר שימש גם כיושב ראש הנהלות החברות הבנות של בנק לאומי בלונדון ובשווייץ[175] וכיושב ראש הנהלת אפריקה ישראל.[176] למורת רוחו של זנבר, בשנת 1993 נפרד הבנק מבנק אגוד, בעקבות הסדר מניות הבנקים ובהנחיית הממשלה כמחזיקה בגרעין השליטה.[177]

בשנת 1990 הקים הבנק חברת בת בנקאית בהונגריה כחלק מהרחבת המסחר עם מדינות מזרח אירופה[178][179][180] ובאותה שנה חידש את נציגויותיו בגרמניה.[181][182] באותה עת היה זנבר בין יוזמי הסכם מסגרת כלכלי ותעשייתי בין לשכות המסחר של ישראל וברית המועצות[183] ובשנת 1992 חתם הבנק על הסכם שיתוף פעולה עם הקרן העולמית לקידום ההפרטה והשקעות החוץ ברוסיה.[184] לעומת זאת, בשנים אלה נגרמו לבנק הפסדים קשים בשלוחה הארצות הברית.[174] ניסיון הכניסה של הבנק להונגריה הסתיים בחוסר הצלחה בשנת 1995 על רקע חילופי המשטר במדינה שהביאו לירידה חדה בביצועים.[185]

בשיתוף בנקים זרים ובנק ערבי ישראלי, בשנת 1993 הקים בנק לאומי את הבנק הפלסטיני הבינלאומי הראשון.[186][187] פעילות זו לא צלחה לאחר הטבח במערת המכפלה.[188]

בעידודו של זנבר השקיע הבנק בקרן הון סיכון "תעוזה" ובנק לאומי היה לבעל המניות הגדול ביותר בקרן.[189] כן הוקמה קרן ההשקעות Israel Growth Fund.[190][191] קרן נוספת שהקים זנבר בשיתוף זיגמונד שטרנברג וסלים ג'ובראן, פעלה ביוזמת בנק ערבי ישראלי לטובת הלוואות פיתוח ומימון פרויקטים קהילתיים וכלכליים ליזמים ורשויות מקומיות מהאוכלוסייה הנוצרית בישראל.[192][193]

בשנותיו בתפקיד פנה הבנק גם לפעילות הנוגעת לאחריות תאגידית ותמך בפעולות תרבות שונות, לרבות שיפוץ בית ביאליק ובחלוקת פרסי בנק לאומי לשחקנים מצטיינים בתיאטרון.[194] כמו כן הוא כיהן כחבר הנהלת העמותה למשק וכלכלה למען איכות הסביבה.[195]

למשך מספר שנים עמד זנבר בראש הוועד הפועל של איגוד הבנקים.[196][197] בשנת 1989 הוא מונה כחבר המועצה המייעצת של בנק ישראל.[198]

בשנת 1995 הודיע כי לא יעמיד עצמו לבחירה לתקופת כהונה נוספת לדירקטוריון הבנק.[130][199] הוא המשיך למשך כשנה לעמוד בראש בנק לאומי שווייץ ושימש יושב ראש לאומי ושות'.[200] לאחר סיום תפקידיו, בשנים 1996–1997 שימש סמנכ"ל קבוצת אייזנברג ויועץ כלכלי לראש הקבוצה שאול אייזנברג.[201]

נשיא לשכת המסחר הבין-לאומית עריכה

בשנת 1987 מונה זנבר לחבר כבוד בוועד המנהל של לשכת המסחר בתל אביב, במענה לצורכי הלשכה בפיתוח קשרים כלכליים עם מדינות מזרח אירופה ולחיזוק עמדותיה של הלשכה בתחומי המדיניות הכלכלית.[202]

כיהן כנשיא לשכת המסחר הבין-לאומית בישראל (1992–2003) ונבחר פעמיים כחבר הנהלה של הלשכה העולמית בפריז (1997–1999, 2002–2003). כשנבחר בשנת 1996, היה לישראלי הראשון בהנהלת הלשכה העולמית.[203][204]

עד שנת 2003 היה חבר נשיאות איגוד לשכות המסחר בישראל.

פעילות ציבורית עריכה

במשך השנים הנהיג זנבר בהתנדבות ארגונים בתחומי החינוך, התרבות, הספורט והקשר עם התפוצות.

הוא שימש בורר בסכסוכים עסקיים ואת שכרו ממקרי הבוררות נהג לתרום למטרות ציבוריות שונות.[62] בשנת 1978 שימש בורר לסיום שביתת הימאים.[205] לאחר דיונים ממושכים בערכאות משפטיות בארצות הברית ובישראל, הועברה לטיפולו ההכרעה בנוגע לחלוקת עזבון הירש, שהגיעה לכדי סיום בשנת 1988.[14]

כבורר ומפשר הוזמן ב-1986 על ידי ראש הממשלה שמעון פרס ושר התקשורת אמנון רובינשטיין, בניסיון לגשר על התנגדות העיתונות הכתובה להקמת הערוץ השני בטלוויזיה.[206] המלצותיו הן שהביאו לקידום החקיקה בנושא.[149]

ברוח זו גם עמד בראש ועדות ציבוריות שונות, בהן ועדה לבחינת המערך הארגוני של קופת חולים כללית (1986)[207][208][209] והוועדה לבדיקת המבנה הארגוני של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית (1988).[210]

פעילות בנושא הישראלי-פלסטיני עריכה

בסוף 1969 הופקד מטעם ראש הממשלה גולדה מאיר על גיבוש תוכנית חלופית להצעת האו"ם בנוגע ליישוב פליטים ופיצויים על רכוש.[211] זנבר גיבש תוכנית פיתוח כלכלית-פוליטית ותוכנית למימון הפעולות, אך אלו נגנזו בעקבות אי הגעתו לישראל של שליח האו"ם גונאר יארינג. שלוש שנים מאוחר יותר, בהיותו נגיד בנק ישראל, נענה לבקשתה של מאיר לעדכון התוכנית והעלאתה בפני הבנק העולמי ובשיחותיו עם נשיא הבנק רוברט מקנמרה.[212][148][213] באותה עת ריכז גם דיונים חשאיים לבחינת תוכניות להקמת תעלת הימים, שהגישה את המלצותיה לראש הממשלה מאיר.[214] הצעתו להקמת קרן הלוואות למימון יישוב הפליטים במדינות ערב הוגשה לראש הממשלה יצחק רבין אך לא הוגשה לבסוף לממשל האמריקני.[215]

הוא נמנה עם מייסדי "קבוצת רחובות", בראשות פרופסור עמוס דה שליט, שעסקה בגיבוש עקרונות למדיניות כלכלית וחברתית רצויה לישראל לטווח הארוך, תוך התחשבות בצרכים של האוכלוסייה הערבית.[216][217]

יחד עם שמעון פרס ואחרים יזם לאחר מלחמת ששת הימים את הקמת הנאמנות לפיתוח כלכלי ולשיקום פליטים ומונה לעמוד בראשה.[218] בשנים הראשונות לפעילותה עסקה הנאמנות בעיקר בפעילות הומניטרית וכלכלית פרטית בכל שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. בשנה הראשונה לקיומה השקיעה הנאמנות 2 מיליון לירות בפיתוח מקורות פרנסה ובהקמתם של שירותי בריאות ומתקנים לאספקת מים.[219] בארבע השנים הראשונות לפעילותה הושקעו למעלה מ-3.2 מיליון לירות בשיפוץ מחנות הפליטים ברצועת עזה והוקמו שיכוני דיור במחנות נוסייראת, אל-בורייג' ושאטי, כמו גם השקעה בתשתיות באזורים נוספים: הקמת תשתיות מים במחנות נור א-שמס, שכם, ג'נין וג'לזון, תשתיות חשמל במחנה ג'נין, הקמת מתחמי ספורט בעזה, השקעת חצי מיליון לירות בשיפוץ בית החולים שיפא, הקמת תשע מרפאות ברחבי יהודה ושומרון והקמתם של מרכזים להכשרה מקצועית ובתי מלאכה ברפיח ובעזה.[220]

עם הצטמצמות הפעילות של הנאמנות, פעילותה התמקדה בפעילות הומניטרית הקשורה בלבנון, העסקת יוצאי דרום לבנון בשטח ישראל ובסוגיות שנבעו ממדיניות הגדר הטובה. בשיתוף עם הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון, סייעה הנאמנות במשלוח מצרכים הומניטריים לאזורים שנפגעו במבצע שלום הגליל.[221]

קידום התרבות בישראל עריכה

 
חנוכת משכן הבימה המחודש, 1970. מימין: אהרון מסקין, זנבר, חנה רובינא ויגאל אלון.
יושב ראש תיאטרון הבימה עריכה

זנבר שימש יושב ראש חבר הנאמנים של תיאטרון הבימה בשנים 1969–1981, במשך 12 שנים, מתקופת פירוקו של הקולקטיב ובשנות עיצובו של המוסד כתיאטרון הלאומי.[222][223]

החל מ-1970 הפעיל התיאטרון קו אמנותי חדש, תוך הקפדה על שיקולים ההולמים את מעמדו בתיאטרון הלאומי ותוך שמירה על איזון תקציבי.[224][225] עקרונות אלה עוגנו גם בשני מסמכים שחיבר חבר הנאמנים בסוף שנות השבעים, אחד המגדיר את יעדיו של תיאטרון לאומי והשני להגדרת וחלוקת הסמכויות בין מנהל אמנותי ומנהל כללי.[226]

בשנים אלו צלח התיאטרון ביוזמות למשיכת קהלים חדשים, עודד מפגשי שחקנים עם הציבור, בחן את רפרטואר ההצגות אל מול תוכנית הלימודים של משרד החינוך, וכן הוטמעה תוכנית מנויים, שראשיתה בהקמת אגודת ידידים לתיאטרון. עם כניסת התיאטרון למשכנו החדש, הוקם בו ה"בימרתף" שהיה למפנה בעידוד תיאטרון פרינג'.[227][226]

באת ל"הבימה" בשעתה הקשה לפני 13 שנה תום תקופת הקולקטיב, משבר כספי, בנין הרוס, תיאטרון עם עבר גדול המחפש את דרכו. [...] "הבימה" לא תוכל לשכוח את היד שהושטת לה בשעתה הקשה. הבנין נבנה, התאטרון שוקם, והפוטנציאל האדיר של שחקנים ברוכי כשרון ועובדים מסורים הופעל והפך לכח דוחף ויוצר במובן החיובי ביותר של המילה.

— מנכ"ל התיאטרון שמואל עומר באירוע פרידה.[228]
הקמת מוזיאון ינקו דאדא עריכה

בשנת 1979 החל לעמוד בראש האגודה להקמת מוזאון בכפר האמנים עין הוד המוקדש ליצירתו של מרסל ינקו.[229]

בשנת 1981 הסדיר זנבר תרומה בסך מיליון לירות אל הקרן להקמת בית ינקו.[230] המוזיאון נחנך בשנת 1983.[231]

משנת 1982 ועד לפטירתו בשנת 2012 היה זנבר נשיא כבוד.[232]

מוסדות תרבות נוספים עריכה

בשנת 1979 היה זנבר ממייסדי קרן תרבות ישראל-בלגיה ובשנים 1985–1995 עמד בראשה. הקרן קיימה פעילות לעידוד פרויקטים משותפים בתיאטרון, מוזיקה, מחול ותחומי תרבות נוספים, בין היתר על ידי מתן תמיכה כספית להפקות ובחלוקת מענקים ומלגות לימוד לאמנים.[233]

בשנת 1983 החל לשמש יושב ראש תיאטרון הילדים ביממא שהקימו בלהה מס ומישא אשרוב, וליווה את פעילות התיאטרון במשך כעשור.

בשנת 2003 החל לעמוד בראש המועצה הציבורית של תיאטרון יידישפיל וליווה את פעילות התיאטרון עד לפטירתו, בשנת 2012.[234][235]

קידום הספורט בישראל עריכה

 
זנבר ושר החינוך יגאל אלון בטקס חלוקת פרסים לספורטאים מצטיינים, 1969.

עם הקמת המועצה להסדר ההימורים בספורט נבחר זנבר ליושב ראשה הראשון.[52] עוד קודם לכן, מונה לעמוד בראש הקרן לעידוד ספורטאים מצטיינים.[236] בראשית דרכה פעלה הקרן לעידוד ספורטאים מצטיינים עם הון יסוד של 40 אלף לירות ובשנת 1969 הגיעה תקציבה לכרבע מיליון לירות[10], כאשר בין מקורות ההכנסה של הקרן נקבעה השתתפות של המועצה להסדר הימורים בספורט בהשקעה של חצי אחוז מהכנסותיה.[237]

עד מחצית 1970 חילקה הקרן מענקי תמיכה בספורטאים בסך 490,000 לירות ב-17 ענפי ספורט שונים.[238] בהזדמנויות שונות תרם זנבר באופן אישי לקרן[239], ובשנת 1969 איפשרו פעולות אלה את המימון הדרוש לרכישת שישה כלי שיט עבור אימוני השיט לקראת אולימפיאדת 1972.[240][241][242]

זנבר עזב את ראשות הקרן עם מינויו לנגיד בנק ישראל.

בשנת 1978 היה מיועד לעמוד בראש ועדה לקידום תחום הכדורגל מטעם ההתאחדות לכדורגל, אך זו לא הוקמה.[243][244][245]

המכללה למנהל ומוסדות השכלה גבוהה עריכה

 
לובה אליאב, משה זנבר, פרופ' יורם עדן ומנחם הכהן בכנס של המכללה למינהל, 2006.

בשנת 1972 החל זנבר לעמוד בראש חבר הנאמנים של המכללה למינהל. הוא שימש בתפקיד למעלה משני עשורים, עד 1995.[246][247] בתוך כך, בשנת 1978 קיבלה המדרשה את אישור המועצה להשכלה גבוהה לקיים לימודים אקדמיים.[248] בשנים 1983–1989 שימש במקביל גם בתפקיד יושב ראש הנהלת המכללה, אך פרש מתפקידו זה עם מינויו ליושב ראש בנק לאומי.[249]

לאורך השנים היה זנבר חבר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב והטכניון וחבר חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים ובצלאל. בנוסף כיהן כחבר הנהלת מכון תבל.

הוא נמנה עם מייסדי מכון פורדר למחקר כלכלי באוניברסיטת תל אביב[250], היה חבר הפורום למדיניות כלכלית על שם פנחס ספיר (המשותף לאוניברסיטה העברית ולאוניברסיטת תל אביב) וחבר המועצה הציבורית של מכון דוד הורוביץ לחקר ארצות מתפתחות.

בשנים 1974–1979 היה נשיא אגודת האקדמאים למדעי החברה והרוח.[251]

פעילות כללית וממלכתית עריכה

לאחר מספר שנים בהן כיהן כחבר בנשיאות המגבית היהודית המאוחדת, בשנים 1979–1982 מונה זנבר ליושב ראש המגבית והוביל מטעמה תוכניות לפיתוח ויישוב הגליל.[252]

בשנת 1983 נמנה עם קבוצת אישי ציבור שהקימו את האגודה למען מינהל תקין ובשנה הראשונה לפעילותה עמד בראש האגודה.[253][254] באותה עת היה גם מייסדי וחבר הנהלת התנועה למען ארץ ישראל טובה.[255]

בשלהי תקופת מסך הברזל, בשנת 1984 הקים את העמותה לקידום הקשרים בין ישראל להונגריה ועמד בראשה.[256][257] בשנת 1989 עבר לשמש נשיא האגודה.[258]

בדברי ההקדמה לנוסח הצעת חוקה למדינת ישראל שפרסם אוריאל רייכמן, צוות החוקה ציין את תרומתו של זנבר בכתיבת פרק החוקה הנוגע למשק המדינה.[259]

עם הקמתה של המועצה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, נמנה זנבר עם חבריה הראשונים.[260] בנוסף, עמד בראש ועדת הכספים של מרכז זלמן שזר[261] והיה ממייסדי יד לוי אשכול.[262] עוד קודם לכן היה חבר הוועד הציבורי להנצחת זכרו של זלמן ארן ולהוצאת כתביו.[263]

בשנים 1985–1987 היה זנבר יושב הראש המייסד של עמותת עינבר לנפגעי מחלות ראומטיות ובשנים 1987–1999 שימש נשיא כבוד של העמותה.[82][264][265]

בשנים 2002–2008 היה יושב ראש חברת נ.א.ס.ס. לטכנולוגיה רפואית.

בשנת 2008 גיבשו זנבר והשר רפי איתן תוכנית חירום להענקת רשת ביטחון עבור קרנות הפנסיה וקופות הגמל.[266]

לקראת הבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-26, האחרון והסמלי, ברשימת מפלגת גיל.[267]

רווחת ניצולי השואה עריכה

זנבר הקדיש זמן רב לפעילות למען ניצולי השואה וב-1987 היה ממייסדי ויושב הראש הראשון של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל. בתפקיד זה הוביל לצירוף המרכז כחבר בפורום הארגונים של ועידת התביעות. בתפקיד היושב ראש כיהן עד 2003, אז נבחר לנשיא כבוד, ופעם נוספת (בעקבות מותו של נח פלוג) בשנים 2011–2012.[268]

עם הצטרפות מרכז הארגונים אל ועידת התביעות היה לדמות בולטת בפעילותה, נבחר לגזבר עולמי (1992–2001) ומאוחר יותר ליושב ראש הוועד המנהל (2002–2006). מרכז הארגונים נחל הצלחה בעצם העלאתן של תביעות פיצוי מממשלת גרמניה לאחר שנים רבות בהן הוסכם על כך שלעם היהודי אין תביעות נוספות, ואולם בהמשך הועלו גם שאלות הפיצויים לניצולים תושבי מדינות מזרח אירופה ומי שעלו מאותן המדינות, ומאוחר יותר הועלתה תביעה לעניין פיצוי עובדי הכפייה.[269][270] בהתאם להסכמות שגיבש זנבר בין מרכז הארגונים ובין ועידת התביעות, הוקמה הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל.[271]

אחד מהישגיו המרכזיים בוועידת התביעות הייתה בהעברת ההחלטה העקרונית ש-80 אחוזים מכספיה יוקצו כתמיכה עבור ניצולי שואה נזקקים ו-20 האחוזים הנותרים יוקצו לחינוך, מחקר והנצחה.[16][272] החלטה זו התקבלה לאחר מאבק עיקש בין שתי אסכולות ועל זנבר נמתחה ביקורת קשה על העדפת חלוקת הכספים לניצולים שנותרו וזאת על פני יורשי הנספים ומשפחותיהם: בעוד גישתו של זנבר הייתה כי הכספים "ישמשו לרווחתם של כלל ניצולי השואה, במיוחד הנזקקים שבהם", מתנגדיו טענו כי "הכסף של הסבתא שלי לא צריך להגיע דווקא לידיים של זנבר".[273]

עלינו לתת עדיפות עליונה לסיוע לניצולי שואה נזקקים – רובם זקנים וחולים – כדי שלא יסבלו בשנות חייהם האחרונות. עם זאת עלינו להקדיש אמצעים גם להנצחת השואה ולהעמקת תודעת השואה בקרב הצעירים, יהודים ולא יהודים כאחד. יש להפיק לקחים מנסיונו המר של העם היהודי בתקופת השואה. יש להראות וללמד לאיזו תוצאות נוראיות יכולה להוביל פנאטיות לאומית ודתית, ולאיזה שפל מוסרי עלולים להתדרדר בעקבות קינאה ושנאה תהומית.

— משה זנבר בשנת 1998.[274]

בשנים אלו היה גם ממייסדי וחבר נשיאות הארגון היהודי להשבת רכוש (איל"ר)[275] וחבר המועצה הלאומית המייעצת להשבת זכויות ורכוש יהודי. בנוסף ישב זנבר בוועדות בין-לאומיות: חבר ועדה שהקימה ממשלת שווייץ בעניין ניצולי שואה נזקקים[276], בשנים 1998–2007 חבר הוועדה הבינלאומית לתביעות ביטוח מתקופת השואה בראשותו של לורנס איגלברגר[277][278][279] ומשנת 2008 חבר הוועדה המשותפת עם ממשלת הונגריה להשבת רכוש יהודי[280]. ב-2011 מונה זנבר, במסגרת שיתוף פעולה בין ממשלות ישראל וצ'כיה, לחבר כבוד של המכון האירופאי לזיכרון השואה, מינוי לו זכו חמישה אישים נוספים בלבד ובהם נשיא צ'כיה ואצלב האוול וחתן פרס נובל אלי ויזל.[281]

בשנת 2000 פורסם ספרו "זהב השואה: נתיבות הביזה הנאצית מן הקורבנות לשווייץ" במשותף עם ראול טייטלבאום.[282]

זנבר פעל בשיתוף ובמסגרת של מרבית ארגוני הנצחת השואה בישראל, עמד בשנות התשעים בראש חבר הנאמנים של מכון משואה ומשנת 2000 ועד מותו שימש חבר מועצת יד ושם. מספר פעמים הוא נטל חלק באירועים הרשמיים לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה: בשנת 1998 נשא את דבר הניצולים בטקס המרכזי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם,[283] בשנת 1987 השיא את משואת הזיכרון במכון משואה[284] ובשנת 2005 השיא משואה בבית לוחמי הגטאות[285].

ב-2005 מונה ליושב ראש המועצה הציבורית בנושא "תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל".[286][287]

פטירתו עריכה

זנבר נפטר ב-1 באוקטובר 2012, בגיל 86, והובא למנוחות בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.[288][289]

בהודעה שפרסם בנק ישראל נכתב: "זנבר ניווט את הבנק המרכזי של מדינת ישראל במציאות כלכלית מורכבת. נוסף על כך מילא משה זנבר שורה של תפקידים בכירים במגזר הציבורי והפרטי. חותמו על המשק הישראלי יישאר לשנים רבות".[290]

בהלווייתו נשאו דברים המשנה לנגיד בנק ישראל קרנית פלוג, הרב ישראל מאיר לאו, מייסד תיאטרון היידישפיל שמואל עצמון ואחרים. הרב לאו ציין כי "עם פטירתו אנחנו נפרדים מתקופה. אתה היית מבכירי הבנים והבונים", ורפי איתן ספד לו: "משה היה אדם רב גוני שהקיף בחייו את כל הנושאים החברתיים והכלכליים של המדינה, ובמידה רבה גם של נושאים מדיניים. בכל תחום הגיע לפסגה. בעניין ניצולי השואה אומר, כי כולנו ידענו את הדברים, אך ללא זנבר זה לא היה קורה. הוא הקים יחד עם נח פלוג את מרכז הארגונים והפך אותו למוסד ולכוח משפיע שאיש לא היה יכול להתעלם ממנו. עד הקמת המרכז היה כל ניצול לנפשו ולארגונו, משה הפך את כולם לגוף אחד חזק ומשפיע. הוא דאג שהמרכז יהפוך לשותף בוועידת התביעות, היה אחראי להקמתה של הקרן לרווחה, הקים את איל"ר ולאחרונה את המועצה להשבת רכוש יהודי".[291]

בדברים שפרסם יושב ראש יד ושם אבנר שלו, נכתב: "משה זנבר היה איש אשכולות ומנהיג כלכלי. הוא סימל במידה רבה את היכולת של שורדי השואה, לא רק לחזור לחיים, אלא אף להיות מבין אלו שקידמו והובילו את החברה הישראלית בכל התחומים. עומדת לו זכות עצומה כמי שהשתתף בעיצוב המדיניות הכלכלית של מדינת ישראל. משה זנבר ראה בהנחלת זיכרון השואה ערך חינוכי ומנהיגותי והיה מבין הניצולים הראשונים שכתבו ספר זיכרון בו חלק את סיפורו האישי בשואה עם הדור הצעיר".[292]

הוקרה והנצחה עריכה

זנבר זכה לאורך השנים באותות הוקרה רבים, בהם: עיטור הצלב המרכזי של הונגריה מטעם נשיא הונגריה (2004)[293], יקיר העיר תל אביב-יפו (2000)[294], אזרח כבוד של מטולה (1973)[295], אזרח כבוד של העיר פואבלו במדינת קולורדו (1978)[296], תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן (2000)[294], עיטור האור לניצולי שואה ולעושים לרווחתם מטעם הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל (2012)[297], אות ההומניטריות המיוחד מטעם ארגון בני ברית (1995)[296], פרס הוקרה של משרד הפנים בגין שירות מיוחד (1986)[296], פרס הרצל (1973)[298].

משנת 1974 היה זנבר נשיא כבוד של הפדרציה העולמית של יהודים דוברי הונגרית. בעת פטירתו, היה נשיא כבוד של לשכת המסחר הבין-לאומית בישראל, מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ומוזאון ינקו דאדא.

ב-2003 הוקם במסלול האקדמי המכללה למינהל "המכון לחקר הכלכלה הציבורית והעסקית על שם משה זנבר", מכון המעניק מלגות מחקר ומקיים כנסים ציבוריים בנושאים שעל סדר היום הכלכלי.[299][300][301] לרגל הקמת המכון פרסמה המכללה את הספר "חמישים שנות כלכלת ישראל: מחווה למשה זנבר ליובל ה-75".

על שמו נקרא בניין מרכז השיקום של מרכז רפואי דורות לשיקום וגריאטריה ביוזמתה של ועידת התביעות.[302] בתיאטרון יידישפיל מוענקים על שמו פרסים לשחקנים ועובדים מצטיינים.[303]

עזבון מסמכיו של זנבר הופקד בארכיון המדינה[304] ובארכיון משואה.

לקריאה נוספת עריכה

ספריו עריכה

  • משה זנדברג, שנה לאין קץ, הוצאת יד ושם, תשכ"ז. הספר זכה בפרס "יד ושם" וראה אור גם בעברית קלה, באנגלית, בפורטוגזית ובהונגרית. (הספר בקטלוג ULI)
  • משה זנדברג ודוד וינשל, Planning and Budgeting, 1970 (ספר הדרכה עבור האו"ם).
  • משה זנבר (עורך): Economic and Social Policy in Israel: The First Generation, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
  • משה זנבר וראול טייטלבאום, זהב השואה: נתיבות הביזה הנאצית מן הקורבנות לשווייץ, הוצאת מורשת, 2000. הספר ראה אור גם באנגלית. (הספר בקטלוג ULI)

מאמרים ופרסומים נבחרים עריכה

זנבר פרסם בכתבי עת מקצועיים עשרות מאמרים ומחקרים בתחומי מדיניות כלכלית ומדיניות מוניטרית. בשנים 1977–1980 פרסם בקביעות מאמרי דעה וניתוח כלכלי בעיתון מעריב.

  • משה זנדברג, חלוקת ההכנסות והשפעתה על החסכון והתצרוכת, רבעון לכלכלה, חוברת 15, 1957.
  • משה זנדברג, תקציב המדינה והחלוקה מחדש של ההכנסות, רבעון לכלכלה, חוברת 32, 1961.
  • משה זנדברג, מערכת המיסים והמדיניות הכלכלית, בתוך: כלכלת ישראל – הלכה ומעשה, הוצאת דביר, 1964.
  • משה זנדברג, מדינות כלכלית ומדיניות סוציאלית, רבעון לכלכלה, חוברת 48, 1966.
  • משה זנבר, היבטים סוציאליים של המדיניות הפיסקלית בישראל, רואה החשבון, גיליון כז, תשל"ז.
  • דו"ח הוועדה הממלכתית לענייני השלטון המקומי, 1981. (הספר בקטלוג ULI)
  • משה זנבר, 50 שנה לכלכלת ישראל, בתוך: יובל לישראל: יומן לאומי 1998-1948 בעריכת חיים יבין, הוצאת זמיר בר לב, 1998.
  • משה זנבר, כלכלת ישראל בעשור השלישי, בתוך: העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2008.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אוסף משה זנבר – תעודות אישיות, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6305/21.
  2. ^ אודי נחשון, האיש שהשתיק את לואי רוט, חדשות, 16 באפריל 1993
  3. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 90.
  4. ^ מס' 124753, "העולם הזה", גיליון 1533 מ-18 בינואר 1967, עמוד 30
  5. ^ 1 2 3 4 יעקב בר-און, שומר האוצר, באתר News1 מחלקה ראשונה, 26 בספטמבר 2010
  6. ^ מרים זנדברג: דף עד במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם
  7. ^ תמרורים, "העולם הזה", גיליון 1648 מ-1 באפריל 1969, עמוד 12
  8. ^ 1 2 יחיאל אמיתי, יש לתת – ובגלוי, ספורט וטוטו, 8 במאי 1968
  9. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 376-375.
  10. ^ 1 2 שמעון וילנצ'יק, קרן של אור, חדשות ספורט, 22 באוגוסט 1969.
  11. ^ משה זנדברג, שנה לאין קץ, יד ושם, תשכ"ז.
  12. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 95.
  13. ^ אבנר שלו, סמל לאדם מגשים, מזכר, גיליון 35, אוקטובר 2012, עמ' 27.
  14. ^ 1 2 3 תלמה אדמון, משה זנבר, בשליטה עצמית, מעריב, 22 בדצמבר 1989
  15. ^ 1 2 3 ו. אריאל, ממחנות הריכוז ל"מספר 2" בצמרת הכלכלית, מעריב, 13 ביולי 1971
  16. ^ 1 2 3 ראול טייטלבאום, הלקח הקיומי של השואה במסלול חייו, מזכר, גיליון 35, אוקטובר 2012, עמ' 21-20.
  17. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 91.
  18. ^ אוסף משה זנבר – העפלה ושירות צבאי , מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6303/10.
  19. ^ דוד תדהר (עורך), "משה זנבר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5147
  20. ^ משה זנבר נשאר בשטח, פצוע, גלובס, 17 באפריל 1991.
  21. ^ רשימת הבגרים והמוסמכים - בחוג הראשי כלכלה, זמנים, 27 באפריל 1954
  22. ^ ארכיון ברכה זנבר באתר הספרייה הלאומית
  23. ^ אמצעי התשלום עלו ב-8.1 אחוז, חרות, 18 באוגוסט 1957
  24. ^ 1 2 3 דניאל בלוך, איש צוות לבנק ישראל, דבר, 16 ביולי 1971
  25. ^ 1 2 3 4 משה זנבר האיש ופועלו, בתוך: חמישים שנות כלכלת ישראל: מחווה למשה זנבר ליובל ה-75, המסלול האקדמי המכללה למינהל, 2002.
  26. ^ משה סיקרון, תרומתו של משה זנבר לחקר התפלגות ההכנסות בישראל, חמישים שנות כלכלת ישראל: מחווה למשה זנבר ליובל ה-75, המסלול האקדמי המכללה למינהל, 2002.
  27. ^ התורה הבורגנית משתלטת, למרחב, 25 בדצמבר 1957
  28. ^ התעשרות מכאן - והתרוששות מכאן, קול העם, 18 בנובמבר 1960
    שלמה רוזן, המשק והחברה הקיבוצית במאבקי הדור, על המשמר, 12 באוקטובר 1960
  29. ^ כלכלן ישראלי זוכה להערכה, כלכלן, 2 ביולי 1959.
  30. ^ אוסף משה זנבר – הוראה אקדמית באוניברסיטה העברית, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6291/11.
  31. ^ 1 2 מוריה אבנימלך, זנבר בבל"ל: להחזיר עטרה ליושנה, ידיעות אחרונות, 8 בנובמבר 1988.
  32. ^ מ. זנדברג הוצע במקום סורוקר לאגף התקציבים, הַבֹּקֶר, 10 ביולי 1963
  33. ^ רפאל אלדור, זנדברג – ממחקר כלכלי לתקציבים, שער, 5 ביוני 1964.
  34. ^ המוח הכלכלי של מדינת ישראל, 18 ביולי 1963.
  35. ^ במקום מתכנן: יועץ, מעריב, 16 ביולי 1963
  36. ^ ועדה בין משרדית תקבע להבא שיעורי אגרות השירותים, הַבֹּקֶר, 27 ביוני 1960
  37. ^ צבי קסלר, "הקלות במס אינן פתרון לנשים עובדות המטופלות בילדים", ידיעות אחרונות, 18 בספטמבר 1962.
  38. ^ עידוד תעסוקת נשים – לא ע"י הקלות במס, החזית העובד, 1 בפברואר 1965.
  39. ^ תמריצים והקלות לעידוד תעסוקת נשים, למרחב, 21 במרץ 1966
  40. ^ אוסף משה זנבר – ועדה לעידוד עבודת נשים, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6311/16.
  41. ^ מומחים ממשלתיים מציעים להקטין המסים למוניות־דיזל, דבר, 29 באוגוסט 1961
  42. ^ אוסף משה זנבר – צוות בדיקת המצב בענף המוניות, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6313/1.
  43. ^ אוסף משה זנבר – הוועדה לבדיקת המסים על הרכב המוטורי , מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6313/2.
  44. ^ מציעים להסיר את הפיקוח על מכוניות מתוצרת הארץ, מעריב, 26 בנובמבר 1962
  45. ^ שעורי מס מופחתים מול הכנסות גדלות, שערים, 8 במאי 1959
  46. ^ א. יחזקיהו, ההעדפות במס למה?, קול העם, 12 באוקטובר 1960
  47. ^ משה זנדברג, התחלקות ההכנסות בישראל בשנת 1954, המכון למחקר חברתי שימושי, 1956.
  48. ^ אוסף משה זנבר – ועדה לבדיקת התחלקות ההכנסה הלאומית, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6312/2.
  49. ^ י. שדמי, זנדברג התפטר מהנהלת החברה למימון תעשיות, דבר, 30 באוגוסט 1968
  50. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 62-59.
  51. ^ ראו למשל: אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ- פרוטוקולים מועצה, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק גל-44140/3.
  52. ^ 1 2 המועצה הלאומית להימורים תנהיג שינויים בחלוקת פרסי ה"טוטו", דבר, 29 בדצמבר 1967
  53. ^ עובדי האוצר נפרדו מש. סורוקר, מעריב, 13 באפריל 1964
  54. ^ הממשלה אישרה מינויו של ח"כ ידלין לסגן שר החינוך, חרות, 1 ביוני 1964
  55. ^ אוסף משה זנבר – מחקרים ומאמרים כלכליים - תקציב רב שנתי, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6299/2.
  56. ^ צבי קסלר, חייבת להימצא דרך לסילוק עובד מדינה שאינו מתקדם, ידיעות אחרונות, 10 ביולי 1964.
  57. ^ אוסף משה זנבר – ועדת הייעול הבינמשרדית ומבנה משרדי הממשלה , מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6307/14.
  58. ^ זנדברג: הממשלה מגבשת מדיניות לאומית בתחום האוטומציה, הארץ, 8 באפריל 1968.
  59. ^ המחשבים האלקטרוניים – ענף העתיד של התעשיה הישראלית, מעריב, 8 באפריל 1968
  60. ^ אריה שירום, המחקר השימושי בישראל: חזון מרקיע ומציאות אפורה, למרחב, 6 ביולי 1964
  61. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 81-79.
  62. ^ 1 2 צבי קסלר, האיש שגם יריביו נזקקים לעצותיו, ידיעות אחרונות, 12.7.1971: "בשל מעמדו המיוחד הוא משמש לעתים קרובות כבורר. את כל דמי הבוררות שהוא מקבל – הוא תורם למטרות שונות. כך, למשל, הוא תרם בשנתיים האחרונות בסך הכל 110 אלף לירות ל"הבימה", לאירגוני ספורט, לארגון אמהות עובדות וכו'"
  63. ^ אוסף משה זנבר – עידוד הפקת סרטים בישראל, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6307/13.
  64. ^ אריאל וינשטיין, תכנית ליצוא "משולב": יידע וציוד הנדסי, מעריב, 24 בינואר 1967
  65. ^ זנדברג: נמכור לחו"ל פירות הידע, הארץ, 16 באפריל 1964.
  66. ^ זנדברג: יש להגביר יצוא ידע הנדסי, הארץ, 4 ביוני 1969.
  67. ^ רזי גוטרמן, מ. זנדברג יקבע כיצד יוקצבו כספים למימון השגת עבודות בחו"ל, מעריב, 17 במרץ 1971
  68. ^ אוסף משה זנבר – המלצות להגברת יצוא שירותי הנדסה מישראל, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6307/12.
  69. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 105-102.
  70. ^ מירב ארלוזורוב, "פעם הפוליטיקאים מתו עניים", באתר הארץ, 5 ביוני 2008
  71. ^ 1 2 ברוך אדלר, בשירות הציבור: משה זנדברג – הנגיד החדש של בנק ישראל, הצפה, 15 ביולי 1971.
  72. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 143-140.
  73. ^ מ. זנדברג ישוחרר מתפקידו כממונה על התקציבים, מעריב, 8 בינואר 1968
  74. ^ זנדברג – יו"ר חברת "לישראל – הולדינג קומפאני", הצופה, 31 ביולי 1968
  75. ^ אורי שרף, הוחלפה צמרת משרד האוצר, הארץ, 27 בספטמבר 1969.
  76. ^ צבי עמית, החלטות מצדו השני של המתרס, שער, 21 במרץ 1969.
  77. ^ מ. זנדברג – יו"ר מועצת מנהלי בנק התעשיה, דבר, 15 במאי 1970
  78. ^ זנדברג – יו"ר מועצת המנהלים של בנק התעשיה, מעריב, 7 באוגוסט 1970
  79. ^ יגאל לביב, שינויים במועצת המנהלים של החברה למימון תעשיות, הארץ, 15 בפברואר 1971.
  80. ^ פרטיכל ישיבת מועצת המנהלים של הבנק מיום 18.10.1971, בתוך: אוסף משה זנבר – הבנק לפיתוח התעשייה, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6298/11, עמ' 157-139.
  81. ^ דן אמודי, בנק ישראל בן 50, פורבס ישראל, ינואר 2005.
  82. ^ 1 2 אריה אבנרי, דרכו של זנבר לבל"ל, ידיעות אחרונות, 11 בינואר 1988.
  83. ^ יצחק דויטש, משה זנדברג – "האיש שלנו" במשרד המסחר והתעשייה, הצפה, 9 בספטמבר 1970.
  84. ^ העסקה – תרומה רבה למשק ולחברה בישראל, משק וכלכלה, גיליון 1, 31 ביולי 1970.
  85. ^ התעשיינים וההסתדרות הסכימו על המשך קיום "עיסקת החבילה", למרחב, 21 בינואר 1971
  86. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 128-124.
  87. ^ מכינים 3 הצעות חוק שימנעו הונאת הציבור ותחרות בלתי הוגנת, יום יום, 20 בינואר 1971.
  88. ^ 3 הצעות חוק למסחר ולתקינה, הצפה, 20 בינואר 1971.
  89. ^ נושא הצרכנות בטיפול מיוחד, דבר, 7 ביולי 1971
  90. ^ ד"ר יהושע יפה – מועמד ל"נציב הצרכנים", דבר, 9 בספטמבר 1971
  91. ^ משה זנבר, חתירה למצוינות, מגזין הצדעה לתעשייה הישראלית – כחול לבן, עיתון הארץ והתאחדות התעשיינים, אפריל 2007.
  92. ^ מ. זנדברג – יועץ כלכלי לשר האוצר, על המשמר, 17 בדצמבר 1969
  93. ^ אוסף משה זנבר – המועצה המייעצת לשר האוצר, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6307/15.
  94. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 113-112.
  95. ^ צבי קסלר, כך "התבשל" הפיחות, ידיעות אחרונות, 26 באוגוסט 1971.
  96. ^ יצחק דויטש, מה מצפים מהפיחות: ראיון מיוחד עם משה זנדברג, הצפה, 27 באוגוסט 1971.
  97. ^ מ. זנבר קיבל המינוי לנגיד בנק ישראל, דבר, 27 באוקטובר 1971
  98. ^ קרנית פלוג, מוביל ומעצב, מזכר, גיליון 35, אוקטובר 2012.
  99. ^ 1 2 3 שאול ברונפלד, מבט לא נוסטלגי על המדינות המוניטרית בשנות השבעים, בתוך: חמישים שנות כלכלת ישראל: מחווה למשה זנבר ליובל ה-75, המסלול האקדמי המכללה למינהל, 2002.
  100. ^ אורן גולדברג, קווים לדמותו של שר האוצר הבא, כספים, גיליון 199, אפריל 1984.
  101. ^ אלעזר לוין, מה מריץ את משה זנבר?, הארץ, 6 ביוני 1975.
  102. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 264-262.
  103. ^ עיקרי התוכנית פורסמו כמאמר בפרסומי מחלקת המחקר של בנק ישראל: ערבות למימון יצוא בין מדינות מתפתחות, סקר בנק ישראל, חוברת 41, אפריל 1973.
  104. ^ קבוצת עבודה של הבנק העולמי תדון בתכנית נגיד בנק ישראל, מעריב, 30 באוגוסט 1974.
  105. ^ המדינות המתפתחות אימצו "תכנית זנבר" לערבויות יצוא, מעריב, 20 באוגוסט 1975
  106. ^ אוסף משה זנבר – תכנית זנבר למימון ערבויות אשראי יצוא למדינות מתפתחות, ארכיון המדינה, תיק פ-6311/2 ותיק פ-6311/1.
  107. ^ עיקרי התכנית פורסמו כמאמר בפרסומי מחלקת המחקר של בנק ישראל: דמונטיזציה של הזהב ושימוש אפשרי בו כמייצב המערכת המוניטרית הבינלאומית המתוקנת, סקר בנק ישראל, חוברת 42, דצמבר 1974.
  108. ^ מרדכי צבי, דמוניטיזאציה של הזהב: הצעה ישראלית לפיתרון המשבר המוניטארי, הארץ, 5 במרץ 1973.
  109. ^ אוסף משה זנבר – תכנית זנבר למכירת זהב מוניטרי, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6308/1.
  110. ^ 1 2 3 אוסף משה זנבר – בנק ישראל – ניירות עבודה ודיווחי מחלקות, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6308/8.
  111. ^ אליעזר ניב, חמש שנות נגידות, היום הזה, 17 באוקטובר 1976.
  112. ^ יהושע ביצור, זנבר: תפיסת בנק ארץ ישראל-בריטניה מאפשרת חלוקת הכספים בקרב המפקידים, מעריב, 10 ביולי 1974
  113. ^ נועם שרביט, ‏אחרי 32 שנים: הסתיים פירוק בנק א"י-בריטניה, באתר גלובס, 17 בדצמבר 2006
  114. ^ הממשלה אישרה המלצות דו"ח שמגר, דבר, 2 ביוני 1975
  115. ^ זנבר יוסיף לכהן כנגיד בנק ישראל, על המשמר, 20 במאי 1975
  116. ^ 'לא לדרוש התפטרות זנבר' החליט הרוב בועדת הכספים, מעריב, 28 במאי 1975
  117. ^ דוד ליפקין, הפיחות המעמד הבנק המרכזי, דבר, 23 באוגוסט 1976
  118. ^ מיכאל בן עמי, "תקופת זנבר" – הערכה לא אובייקטיבית, דבר, 27 בספטמבר 1976
  119. ^ דב גנחובסקי, זנבר: עיכוב מינוי נגיד לבנק ישראל פוגע בבנק, ידיעות אחרונות, 5 בנובמבר 1981.
  120. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 279-278.
  121. ^ יובל אליצור, בין השר לנגיד, מעריב, 24 במרץ 1974
  122. ^ מוטי בסוק, מנגידים מטעם לנגידים עצמאים, הארץ, 10 בינואר 2000.
  123. ^ 1 2 שלומית לן, ‏"כבר אי אפשר לסלוח לנתניהו על הפחתת מסים", באתר גלובס, 30 באפריל 2009.
  124. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 307-305.
  125. ^ יצחק דיש, זנבר רוצה ללכת – רבין ורבינוביץ רוצים שיישאר, מעריב, 4 באפריל 1976
  126. ^ זנבר מגלה: מדוע פרשתי מן הנגידות, כותרת ראשית, 24 באפריל 1985
  127. ^ אריה אבנרי וצבי קסלר, זנבר הודיע שיסרב להמשיך בכהונת נגיד בנק ישראל, ידיעות אחרונות, 1 באוקטובר 1976.
  128. ^ זנבר מסרב לשמש יו"ר מועצת מפעלי נייר חדרה, מעריב, 25 באוקטובר 1976
  129. ^ שטר 500 ל"י נושא דיוקן בן-גוריון – למחזור מחר, דבר, 25 במאי 1977
  130. ^ 1 2 אורנה רביב, "שוחט אמר לי: מצטער, התקשורת מכריחה אותי", גלובס, 7 באפריל 1995.
  131. ^ 1 2 3 דו"ח הוועדה הממלכתית לענייני השלטון המקומי, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק ג-9621/15, 1981.
  132. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 337-334.
  133. ^ החלטת ממשלה מס' 273, 26 בדצמבר 1976.
  134. ^ ועדת מומחים תבדוק הבעיות ברשויות המקומיות, מעריב, 27 בדצמבר 1976
  135. ^ ועדה בראשות זנבר תבדוק מכלול נושאי השלטון המקומי, דבר, 27 בדצמבר 1976
  136. ^ מכתב יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו אל ראש הממשלה מנחם בגין מיום 23.12.1981, בתוך: אוסף משה זנבר – ועדה ממלכתית לשלטון המקומי, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6307/1.
  137. ^ חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 24), תשל"ט-1978, ספר החוקים, חוברת 914, 10 בנובמבר 1978.
  138. ^ אילן שחורי, עשרת הדיברות של השילטון המקומי, הארץ, 20 בספטמבר 1981.
  139. ^ מכלול בעיות השלטון המקומי יידון בממשלה, מבט, 25 ביולי 1982.
  140. ^ הצוות לקידום אזוריות בישראל, הרפורמה לקידום אזוריות וביזור סמכויות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי, משרד הפנים, נובמבר 2020.
  141. ^ אשר שילוני, שר האוצר מונע ביצוע מסקנות "ועדת זנבר", על המשמר, 25 באוקטובר 1982.
  142. ^ הממשלה אימצה מסקנות זנבר לשלטון המקומי, מבט, 12 בנובמבר 1984.
  143. ^ לאחר 8 שנים אושרו המלצות ועדה לרפורמה בשלטון המקומי, מעריב, 12 בנובמבר 1984
  144. ^ תום זיו, ‏"על דעת המקומי: הדרך לחירות מתחילה בביזור", השילוח, 16, אוקטובר 2019
  145. ^ ערן רזין, רפורמה בארגון השלטון המקומי בישראל: בין ריכוז לביזור, בין מסוריות למודרניות, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, מאי 2003.
  146. ^ משה זנבר התפטר מראשות מועצת פרוטארום, מעריב, 17 במרץ 1982.
  147. ^ ידיעה, שער השבוע, 18 ביוני 1982.
  148. ^ 1 2 אריה לביא, זנבר חוזר מן הגלות, הארץ, 9 בנובמבר 1988.
  149. ^ 1 2 חיים ביאור ומוריה אבנימלך, משה זנבר יו"ר מועצת המנהלים ב"סולל בונה", דבר, 10 בספטמבר 1986.
  150. ^ אלי דנון, זנבר התפטר סופית מסולל בונה, מעריב, 23 בדצמבר 1986
  151. ^ זנבר ימשיך לנהל גם את "לה נסיונאל", "העולם הזה", גיליון 2686 מ-22 בפברואר 1989, עמוד 16
  152. ^ דוד חכמי במקום זנבר בראשות לה-נסיונל, גלובס, 17 באפריל 1991.
  153. ^ מירב וזנבר מקימים קרן מט"ח, הארץ, 22 בדצמבר 1980.
  154. ^ מאיר אלון, זנבר עסוק, חדשות, 16 בפברואר 1988
  155. ^ מינויים חדשים במשק, ידיעות אחרונות, 15 בדצמבר 1978.
  156. ^ ברכות לחברי נשיאות התאחדות התעשיינים, מבט, 6 בנובמבר 1981.
  157. ^ ב. אדר, מי יהיה שר האוצר הבא?, מבט, 17 ביוני 1980.
  158. ^ יוסף שביט, משה זנבר, הנגיד לשעבר ומאדריכלי עיסקת החבילה: "אם תוגשם התוכנית – נרגיש במיפנה כבר בתחילת 1985", ידיעות אחרונות, 26 באוקטובר 1984.
  159. ^ יובל אליצור, "המהפך הכלכלי" של שמעון פרס, מעריב, 26 באוקטובר 1984
  160. ^ אלעזר לוין, מי ומי בדירקטוריון החדש של הבנק הגדול בישראל, גלובס, 8 בנובמבר 1988.
  161. ^ שרה ליבוביץ'-דר, רבין נמנע, מנדלבאום נוטרל, דוד לוי התנגד, השב"כ התערב, הברפלד הבטיח להוריד את פרס על הברכיים, מודעי ניסה לגייס את אלוהים – והתוכנית אושרה, גיליון מיוחד – עשור לתוכנית הייצוב, גלובס, 23 ביוני 1995.
  162. ^ אוסף משה זנבר – הוועדה הציבורית לקביעת סדרי עדיפויות בהוצאה הציבורית ובתקציב המדינה, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6298/9.
  163. ^ טובה גלבוע, "שר האוצר חייב להיות קשור באופן ההדוק ביותר לפעילות המפלגתית", מבט, 27 ביוני 1980.
  164. ^ עדה הוז, שר אוצר – יוק, כספים, 26 בינואר 1981.
  165. ^ לוי מורב, מחפשים שר לאוצר, על המשמר, 9 באוגוסט 1984.
  166. ^ זנבר צריך לפרק את פצצת הזמן, גלובס, 9 בנובמבר 1988.
  167. ^ הדר חורש, הכיסא החם של יו"ר בנק לאומי, ידיעות אחרונות, 7 בפברואר 1995.
  168. ^ אלעזר לוין, הדולר השקט, חדשות, 27 בדצמבר 1988
  169. ^ אלעזר לוין, זנבר החליט: מרכז הכובד יעבור ממליאת הדירקטוריון לוועדות, חדשות, 15 בנובמבר 1988
  170. ^ דוד ליפקין, בית ההבראה של משה זנבר, עסקים, 31 בינואר 1989.
  171. ^ הבראה פסיכולוגית, גלובס, 29 באוגוסט 1991.
  172. ^ דוד ליפקין, יושבים על 20 מיליארד דולר, מעריב, 15 בספטמבר 1993.
  173. ^ אלי ציפורי, בנק לאומי. המהפכה השקטה, גלובס, 13 ביולי 1993.
  174. ^ 1 2 פרידה מזנבר, מבט, 30 במרץ 1995.
  175. ^ יהודה שרוני, יו"ר דירקטוריון בל"ל יצא לחו"ל כדי להתמנות לראשות דירקטוריונים, הארץ, 9 באפריל 1989.
  176. ^ יהודה שרוני, משה זנבר התפטר מתפקיד יו"ר דירקטוריון אפריקה ישראל, מעריב, 9 בפברואר 1995.
  177. ^ עידן סלומון, משה זנבר נפרד אתמול מבנק איגוד, חדשות, 17 במאי 1993
  178. ^ עודד שורר, מוסד משותף לבל"ל ולבנק קרדיט יוקם בהונגריה, מעריב, 30 בינואר 1990
  179. ^ עמוס נוימן, בל"ל יקים בנק בהונגריה בהשקעה משותפת, גלובס, 30 בינואר 1990.
  180. ^ יהודה שרוני, תורחב פעילות בנק לאומי במזרח אירופה, הארץ, 24 ביוני 1991.
  181. ^ אלי גולדברג, בנק לאומי מרחיב מעורבותו בבנקאות האירופית, גלובס, 13 באפריל 1990.
  182. ^ יהודה שרוני, בל"ל יפתח מחדש נציגות בפרנקפורט ובברלין ויקים חברת השקעות חדשה, הארץ, 13 באפריל 1990.
  183. ^ עודד שורר, הישראלים באים, מעריב, 6 בפברואר 1990
  184. ^ פנינה פארי, שיתוף פעולה בין בל"ל לבין הקרן לקידום ההפרטה ברוסיה, מבט, 16 ביולי 1992.
  185. ^ הדר חורש, "חשבתי על רעיון מבריק", ידיעות אחרונות, 6 בינואר 1995.
  186. ^ סבר פלוצקר, הקרב על הבנק הפלשתיני הראשון, ידיעות אחרונות, 7 בינואר 1994.
  187. ^ עמירם כהן, "הצלחת הבנק הפלסטיני תלויה ברגיעה פוליטית", דבר, 3 במרץ 1994.
  188. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 368.
  189. ^ גלית חמי, תעוזה – החזון של משה זנבר, הארץ, 9 במרץ 1997.
  190. ^ אלעזר לוין, בל"ל יוזם הקמת קרן השקעות בהיקף 1.1 מיליארד דולר, גלובס, 29 במאי 1991.
  191. ^ יהודה שרוני, קרן ההשקעות החדשה של בנק לאומי מיועדת להגיע להיקף של מיליארד ד', הארץ, 12 באפריל 1991.
  192. ^ שחר אילן, קרן מיוחדת תעניק הלוואות פיתוח לאוכלוסייה הנוצרית, הארץ, 31 בדצמבר 1992.
  193. ^ כלכלה וחברה, דבר, 31 בדצמבר 1992.
  194. ^ אוסף משה זנבר – הרצאות, נאומים ומאמרים בעברית, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6294/4, עמ' 130-126.
  195. ^ זהבה דברת, פורום למען איכות הסביבה, גלובס, 8 ביולי 1994.
  196. ^ יו"ר בל"ל זנבר: הבנקים מרוויחים טוב רק בחלק מהמגזרים, הצפה, 30 בינואר 1989.
  197. ^ יהודה שרוני, מנכ"ל בזוגות, הארץ, 15 במרץ 1991.
  198. ^ החלטת הממשלה מס' 90, 8 בינואר 1989.
  199. ^ יהודה שרוני, גרופמן בגד בי, מעריב, 8 בפברואר 1995.
  200. ^ דלית ויכסלבאום-קיציס, משה זנבר, אתה מתגעגע לבנק לאומי?, גלובס, 29 בדצמבר 1995.
  201. ^ אודי נחשון, איזנברג ואני, מגזין ממון, 3 בספטמבר 1996.
  202. ^ אריה לביא, זנבר מצטרף ללשכת המסחר, הארץ, 3 בספטמבר 1987.
  203. ^ אורה קורן, זנבר בוועד הפועל, גלובס, 25 בנובמבר 1996.
  204. ^ יהודה שרוני, זנבר בלישכה, מעריב, 4 בדצמבר 1996.
  205. ^ העסקת ימאים בחברת צים - התפתחויות בשנים 1979-1977, דו"ח שנתי 30, מבקר המדינה, 1980.
  206. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 124-122.
  207. ^ יהודית וינקלר, ונורית אמיתי, דרכי התייעלות והרחבת שירותים של קופ"ח מציע דו"ח ועדת זנבר, הארץ, 11 באוגוסט 1986.
  208. ^ פאר-לי שחר, ההמלצות לקופת חולים: קיצור ימי האשפוז, ייקור התרופות, חדשות, 11 באוגוסט 1986
  209. ^ אוסף משה זנבר – ועדה לבחינת המערך הארגוני של קופת חולים כללית, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6298/2.
  210. ^ אוסף משה זנבר – ועדה לבחינת מבנה הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6292/16.
  211. ^ לוי מורב, שלום לא עושים מתחת לשולחן, דבר, 15 באוקטובר 1993.
  212. ^ אוסף משה זנבר – צוות לפתרון בעיית הפליטים, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6310/9.
  213. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 166-159.
  214. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 155-153.
  215. ^ ירח טל, הצענו לפזר פליטים במדינות ערב, הארץ, 29 בינואר 1992.
  216. ^ דני רובינשטיין, מעבדים תוכניות לפיתוח ולתיעוש שטחים מוחזקים, דבר, 29 ביוני 1969
  217. ^ יוסף כנען, פיתוח כלכלי בשטחים, דבר, 13 באוגוסט 1969
  218. ^ יוקם מכשיר פיננסי לגיוס כספים בארץ ובחוץ-לארץ לפיתוח השטחים, יום יום, 22 ביוני 1970.
  219. ^ 2 מיליון ל"י הושקעו בשיקום הפליטים ברצועה, על המשמר, 22 ביולי 1971
  220. ^ חוברת 4 שנים – הנאמנות לפתוח כלכלי ושיקום פליטים, תשל"ד.
  221. ^ מסמך לקרן יושב ראש הכנסת מיום 24.6.1985, בתוך: אוסף משה זנבר – דואר נכנס ויוצא, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6303/4, עמ' 221.
  222. ^ הוקם חבר הנאמנים של הבימה, למרחב, 18 באוגוסט 1969
  223. ^ צור – יו"ר נאמני "הבימה", ידיעות אחרונות, 23 במרץ 1981.
  224. ^ "הבימה" תעלה מחוזות מקוריים יהודיים וקלאסיים תוך שמירה על איזון תקציבי, דבר, 13 באוגוסט 1970
  225. ^ "קו חדש" של תיאטרון "הבימה" בניהולו האמנותי של שמעון פינקל, למרחב, 13 באוגוסט 1970
  226. ^ 1 2 יעקב בר-און, משה זנבר נפרד מ"הבימה", דבר, 4 בינואר 1981
  227. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 391-383.
  228. ^ אוסף משה זנבר – אלבום פרידה של תיאטרון הבימה מיו"ר חבר הנאמנים משה זנבר, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6304/7.
  229. ^ אוסף משה זנבר – מוזאון ינקו דאדא, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6292/9.
  230. ^ זנבר תרם מיליון, מעריב, 25 באוגוסט 1981.
  231. ^ אריאלה ראובני, מוזיאון "ינקו-דאדא" נחנך אתמול בעין-הוד, דבר, 22 ביוני 1983
  232. ^ אירוע הוקרה למשה זנבר בעין הוד באתר הבמה.
  233. ^ אוסף משה זנבר – קרן תרבות בלגיה-ישראל, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6292/5.
  234. ^ 15 שנה להיווסדו של תיאטרון יידישפיל, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2003.
  235. ^ יו"ר חדש למועצה הציבורית של יידישפיל, אתר הבמה, 2 בדצמבר 2012.
  236. ^ אוסף משה זנבר – קרן לספורטאי הישג בישראל, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6292/6.
  237. ^ ברוך שיינברג, הצטיינות – שכר בצידה, ספורטוטוטו, 1969.
  238. ^ מילגות בסך 260,000 ל"י לספורטאים מצטיינים, דבר, 12 ביולי 1970
  239. ^ זנדברג תרם לקרן הספורטאים 20,000 ל"י מבוררות, דבר, 17 בפברואר 1970
  240. ^ זנדברג תרם 30 אלף ל"י לקרן הספורטאים, הארץ, 14 באוגוסט 1969.
  241. ^ שמעון וילנצ'יק, זנדברג תרם 15.000 ל"י לאלוף העולם ולקידום השייט, חדשות ספורט, 7 בספטמבר 1969.
  242. ^ שמעון וילנצ'יק, זנדברג קיים הבטחתו וכרמל קיבל סירתו, חדשות ספורט, 4 בפברואר 1970.
  243. ^ א. טבק, משה זנבר יעמוד בראש ועדה לקידום הכדורגל, מעריב, 10 במאי 1978
  244. ^ אהרן להב, שאיפה לכדורגל טוב יותר, דבר, 21 במאי 1978
  245. ^ יו"ר ההתאחדות לכדורגל מיכאל אלמוג - מגיב, מעריב, 10 ביולי 1979
  246. ^ הערב - טקס הענקת תעודות ל-480 בוגרי המדרשה למינהל, דבר, 25 ביוני 1973
  247. ^ אוסף משה זנבר – המסלול האקדמי המכללה למינהל, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6292/13.
  248. ^ המכללה למינהל של ההסתדרות הוכרה כמוסד להשכלה גבוהה, דבר, 22 בפברואר 1978
  249. ^ דני ישראל, נוידרפר יחליף את זנבר במכללה למינהל, גלובס, 17 בנובמבר 1988.
  250. ^ סיכום ישיבת הוועד היוזם מיום 8.1.1971, בתוך: אוסף משה זנבר – דואר נכנס ויוצא, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6303/1, עמ' 118-109.
  251. ^ נסתיימה ועידת האקדמאים למדעי החברה והרוח, דבר, 21 ביוני 1974
  252. ^ אוסף משה זנבר – המגבית המאוחדת - תכניות לפיתוח ויישוב הגליל, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6292/1.
  253. ^ תהילה עופר, אגודה נגד הפוליטיזציה, מעריב, 28 בספטמבר 1983.
  254. ^ אוסף משה זנבר – האגודה למען מינהל תקין, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6292/4.
  255. ^ אוסף משה זנבר – התנועה למען ארץ ישראל טובה, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6292/3.
  256. ^ חדש: אגודה למען קשרים עם הונגריה, ידיעות אחרונות, 31 בינואר 1984.
  257. ^ שושבני השבוע ההונגרי, מעריב, 28 בנובמבר 1988
  258. ^ משנה שם, דבר, 27 בנובמבר 1989.
  259. ^ הצעת חוקה למדינת ישראל, חמו"ל, ללא תאריך – פרסום מספר מוגבל של עותקים לשם קבלת תגובות. נוסח הצעת החוקה במתכונתו הסופית (ללא דברי תודה) פורסם בשנת 1988.
  260. ^ החלטת ממשלה מס' 533 מיום 28 ביוני 1987.
  261. ^ מעריב, 7 בדצמבר 1988.
  262. ^ אשכול של עשייה, 2016.
  263. ^ מכתב אל ראש הממשלה גולדה מאיר מיום 23.3.1971, בתוך: אוסף משה זנבר – דואר נכנס ויוצא, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6303/1, עמ' 105.
  264. ^ אסנת עטר, לידתה של עמותת עינבר, עינבר, גליון 22, 2019.
  265. ^ משה זנבר ז"ל, עינבר, גליון 19, 2012.
  266. ^ מוטי בסוק, תוכנית החירום של רפי איתן: רשת ביטחון לחוסכים בני 55 ומעלה – ללא עלות למדינה, הארץ, 1 בדצמבר 2008.
  267. ^ רשימת מועמדי מפלגת גיל לכנסת ה-18 באתר ועדת הבחירות המרכזית.
  268. ^ משאול תחתיות לפסגת העשייה, בטאון מזכר, גיליון 35, אוקטובר 2012.
  269. ^ יאיר שלג, ניצולי השואה לא רוצים שותפים בפיצויים, הארץ, 6 בדצמבר 1999.
  270. ^ יפה גולדשטיין, ניצולי השואה פותחים במסע להחזרת רכוש יהודי ממזרח ומרכז אירופה, הצפה, 6 במרץ 2000.
  271. ^ רחל מיכאלי, חתום על השטר, עמ' 404-403.
  272. ^ יאיר שלג, מרבה כסף, מרבה ויכוחים, הארץ, 7 בינואר 2000.
  273. ^ יאיר שלג, כאשר מתחילים לשאול למי מגיע יותר, הארץ, 31 במרץ 2000.
  274. ^ מיכל מוריס קמיל, כוח הרצון, יד ושם ירושלים, גיליון 8, ינואר 1998.
  275. ^ יאיר שלג, ג'נרלי תנכה הוצאות של מיליונים מהפיצוי לניצולים, הארץ, 5 ביולי 2000.
  276. ^ יאיר שלג, עימות על תשלומי הפיצויים עבור פוליסות קורבנות שואה, הארץ, 9 בינואר 2000.
  277. ^ הסתיים תהליך הטיפול בתביעות ICHEIC, יד ושם ירושלים, גיליון 46, 2007.
  278. ^ התקדמות במו"מ עם חברות הביטוח על תשלום בגין פוליסות של קרבנות השואה, המודיע, 12 ביולי 1999.
  279. ^ איתמר לוין, הערכות: חמש חברות ביטוח ישלמו 100 מיליון דולר ב"מסלול המהיר" ליורשי מבוטחים שנספו בשואה, גלובס, 9 באוגוסט 1999.
  280. ^ עזבון משה זנבר - ועידה משולבת על השבת רכוש יהודי, ארכיון משואה, תיק א-195-5.
  281. ^ כתב המינוי ממשרד החוץ של הרפובליקה הצ'כית מיום 30.6.2011, בתוך: אוסף משה זנבר – דואר נכנס ויוצא, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6303/6, עמ' 16.
  282. ^ הנושא המרכזי השנה – סיפורם של הניצולים שהשתקעו במדינת ישראל, מעריב, 22 באפריל 1998.
  283. ^ חיים נחתומי, מחקר: ממשלת שוויץ והבנקים המרכזיים שלה רכשו 290 טונות זהב ששדדו הנאצים, הצפה, 16 בנובמבר 2000.
  284. ^ תצלום בארכיון משואה
  285. ^ אוסף משה זנבר – תצלומים מהשנים 2012-2003, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6301/8, עמ' 344.
  286. ^ סיפורו של משה זנבר - בחרנו בחיים: ניצולי השואה ומדינת ישראל, באתר יד ושם.
  287. ^ יפעת בכרך רון, הקמת מועצה ציבורית לפרויקט על תרומתם של ניצולי השואה, יד שם ירושלים, גיליון 35, סתיו תשס"ה, עמ' 15.
  288. ^ מוטי בסוק, "זנבר השכיל לראות את טובת המשק דרך הספקטרום של המגזר העסקי כולו", באתר TheMarker‏, 3 באוקטובר 2012.
  289. ^ נפטר משה זנבר, לשעבר נגיד בנק ישראל, באתר כלכליסט, 2 באוקטובר 2012.
  290. ^ רם עוזרי, נפטר נגיד בנק ישראל השני, משה זנבר, באתר TheMarker‏, 2 באוקטובר 2012
  291. ^ מאות ליוו את משה זנבר בדרכו האחרונה, בטאון מזכר, גיליון 35, אוקטובר 2012.
  292. ^ יד ושם מרכין ראש ואבל על מותו של משה זנבר - חבר מועצת יד ושם וממקימי מרכז הארגונים של ניצולי השואה, 2 באוקטובר 2012.
  293. ^ אוסף משה זנבר – עיטור הצלב המרכזי של הונגריה, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6301/11.
  294. ^ 1 2 אוסף משה זנבר – תעודות ותצלומים גדולים, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6306/1.
  295. ^ 20 מיליון ל"י יושקעו במפעלי פיתוח במטולה, דבר, 18 בספטמבר 1973
  296. ^ 1 2 3 אוסף משה זנבר – תעודות הוקרה, מסמך באתר ארכיון המדינה, תיק פ-6302/5.
  297. ^ שמעון כהן, לראשונה הוענק עיטור האור לניצולי שואה, באתר ערוץ 7, 6 בפברואר 2012
  298. ^ זכו בפרס הרצל, מעריב, 3 במאי 1973
  299. ^ יוסי בכר: "יש להתמקד בפיקוח ולא ברגולציה", אקונומיסט, 16 ביוני 2010.
  300. ^ אורי אלון, כנס לזכרו של משה זנבר ז”ל במכללה למינהל ראשון לציון, מקומון ראשון, 27 באפריל 2023.
  301. ^ The damages of negative information: illustration from two markets – מחקר במימון המכון, 2022.
  302. ^ מרכז שיקום גריאטרי ע"ש משה זנבר, בתוך: בטאון מזכר – גיליון 37, דצמבר 2012.
  303. ^ פרסי היידישפיל באתר התיאטרון.
  304. ^ אוסף משה זנבר באתר ארכיון המדינה
נגידי בנק ישראל
דוד הורוביץ משה זנבר ארנון גפני משה מנדלבאום מיכאל ברונו יעקב פרנקל דוד קליין סטנלי פישר קרנית פלוג אמיר ירון
1954–1971 1971–1976 1976–1981 1982–1986 1986–1991 1991–2000 2000–2005 2005–2013 2013–2018 2018 ואילך
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משה_זנבר&oldid=38457203"