ויקיפדיה

הומור בתרבות היהודית

שנינות והומור בתרבות היהודית
(הופנה מהדף הומור ויהדות)
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: לא כתוב אנציקלופדית; הפתיח מנוסח היטב עד סופו כפתיח למאמר ולא לערך אנציקלופדי. כל שאר הערך הוא אוסף אנקדוטלי של פרטי הומור נבחרים (לא ברור לפי אלו קריטריונים), ומלא בהיגדים והנחות ללא מקור.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ההומור הוא תלוי תרבות ותלוי נסיבות הזמן והמקום.[1][2] הן מטרת השחוק, והן האופן בו מביעים אותו משתנים מתקופה לתקופה, ובין קהילות ישראל בזמנים שונים היו ועודם קיימים הבדלי סגנון ניכרים. עם זאת הביטוי "הומור יהודי" משמש כיום בעיקר לגלגולו של ההומור היידי בעל הלעג העצמי והמרירות ולעיתים מתכתב עם ביטויים מן המסורת, הומור שעבר מיהודי אירופה המשכילים והמסורתיים כאחד, והשתמר במידה רבה בידי יוצרים ממוצא יהודי בקולנוע והתיאטרון של ארצות הברית, ובמידת מה גם בישראל.

כפי שתועד בכתובים עוד בראשית ימי ישראל, אין סוגה של הומור שלא שימשה בתרבות זו לדורותיה. להומור מגוון רחב של סוגים וסגנונות, סיבות לשימושו ומטרות לאמירתו משנינויות קצרות וזכורות ועד עלילות מבודחות האוצרות בהן מתח ופורקות אותו בסופן, קיים הומור מריר לעומת הומור אוהד.[3][4][5][6][7] המקורות היהודיים רוויים בהומור, בתנ"ך, בספרים החיצוניים, במשנה ובתלמוד, ובספרות ימי הביניים. בדרך כלל הומור זה הושפע מהתרבות המקומית שבה נכתבה, אך בעקבות הנסיבות, לרוב, היה להומור היהודי גם טעם מיוחד משלו ולעיתים אף התכתב עם ההומור האנטי יהודי.[8] הלעג גם שימש תדיר במחלוקות הרבות שהיו בין הקבוצות השונות בעם לאורך הדורות.[9][10]

עם הזמן אף נוצרה התייחסות דתית ומסורתית לשחוק הרצוי ולשחוק הדחוי, ואף נקבע מועד מיוחד: חג הפורים שבו "הותר הרסן".[11]

'ההומור היהודי' היידי עריכה

החל מתקופת האמנציפציה ואולי עוד קודם לכן התייחדה סוגת ההומור ביידיש, שבה היהודי הנרדף והעצוב מתנקם באויביו (הגויים או היהודים האחרים) או חושב שהוא מכה בהם ולמעשה אינו מצליח בכך. נוצרו דמויות כמו הרשל'ה מאוסטרופולי או חכמי חלם. דמויות "לא-יוצלח" אלו מיוסדות על מסורת בדיחות קדומה כמו דמותו של דמא בן נתינה בתלמוד. הספרות הזו זכתה לתפוצה נרחבת עם ראשית תחיית הלשון העברית, ובסוגה זו נכתבו רבים מספרי המופת של שלה, וכן חלק ניכר מספרות היידיש של תנועת ההשכלה, כמו ספריהם של י"ל פרץ מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם ששמות העט עצמם כבר העירו פרצי צחוק בקוראים.[12][13] כך למשל הבדיחה היהודית מתלוצצת משידוכים ושדכנים כגון הבדיחה הזו:

שדכן הציע שידוך לבחור והפליג בשבחיה של המשודכת. יפת-תואר, מיוחסת, עשירה, צנועה, ממש – שרה בת-טובים.
אמר הבחור: הכל טוב ויפה. אבל רוצה אני לדעת גם מה פגם יש בה. אין אדם בלי פגם.
שׁיבּחוֹ השדכן ואמר: כאחד החכמים תדבר. באמת בחורה זו קצת פגם יש גם בה, אבל רק פגם עובר.
אמר הבחור: אף-על-פי-כן רוצה אני לדעת, מה הוא הפגם.
כּיחך השדכן כּיחה קטנה לתוך שרווּלוֹ, נענה ואמר: שמעתי, שלפעמים היא מקשה לילד...

ההומור הזה היה רווי בהיכרות עם הטקסטים היהודיים של התפילה והתלמוד, ודמויות המופת שבהן. הרבה היה תלוי במשחקי מילים שבעצם שיבשו את הפסוקים והפכו את משמעותן על פניהן, תוך כדי כך שהמספר מגלה כביכול, שלמעשה אינו יודע את משמעותן של המילים שהוא עצמו אומר.

שאלתי את הכהן, אתה בכלל מבין מה אתה אומר בזמן ברכת כהנים? למה אתה מכוון כשאתה אומר "יאר ה' פני אליך, וִיחוּנֶךָּ", מה פירוש "ויחונך"?
ודאי! ברור. הפירוש הוא לחנוק.
מה?! זה מה שאתה מכוון כשאתה מברך את העם?!
חס ושלום, אני מתכוון לזה רק עבור חמותי.[14]

שיבוש הפסוקים ודרשתם באופן הומוריסטי הוא מסורת שנמשכה מימי התלמוד. קיים תיעוד על דרשות מצחיקות שבעצמן מלמדות לכאורה על ההיתר "לשבש את המקרא".[15] [16]

בהומור היידי, הדמות עליו סיפרו את ההלצה או המעשה המגוחך בדרך כלל הייתה נלעגת. הבדיחות כולן נגעו להוויה היהודית בעיירה.[17] לתיאורו שימשו המונח 'שלימאזל' (שלא מזל - בן בלי מזל. כשה'שלומיאל' היה מועד עם צלחת המרק בידו, המרק היה נשפך על השלימזל) וכן נעבעך (נֶבֶּךְ) - מסכן. בעוד "גיבור הסיפור" חושב שהוא "סידר" מישהו, או מתכנן לעשות זאת, הקהל מתוודע לעובדה שלמעשה "הגיבור שלנו" נכשל והפסיד, אף שאינו יודע או מבין את זה. ולעיתים להפך, גיבור הסיפור היה דמות של אדם יהיר המחשיב עצמו פיקח, והנקמה בו באה באופן מצחיק ומתוחכם. לעיתים הבדיחות נגעו לגויים, ובהם היהודי – על אף שאינו חכם או מוצלח במיוחד – מצליח באופן פשוט יחסית להערים על הגוי, לסתור על פניו בחושך, או להוציא ממנו תשלום עבור עצה טיפשית. (לימים הומצא התואר "אנדרדוג", ולהקת בדחנים ישראלית של דתיים קראה לעצמה "אנדרדוס" על שם הבדיחה והתופעה). בסופו של דבר הייתה זו בדיחה של לעג עצמי, של היהודי הנמצא בשפל וכמאמר שלום עליכם: "תשתה לחיים גם אם הלב שלך עמוק באדמה כי אלו החיים שלך". (טוביה החולב)[18]

הומור זה אוּמץ גם בידי סופרים ומחזאים יהודים מתבוללים כגיולה קבוס (קאהן) בפולין, סרגיי אייזנשטיין בברית המועצות, ומאוחר יותר דני קיי בארצות הברית.[19][20][21] הומור זה תועד בהרחבה בספריו של אלתר דרויאנוב "ספר הבדיחה והחידוד".[22]

יהודים היו דומיננטיים בתעשיית הקולנוע והעיתונות בארצות הברית, בהפקת האיורונים (קארטונס) כמו העיתון מאד מגזין וסיפוריהם של גיבורי העל כמו סופרמן. יהודים אלו שיבצו את ההומור שהביאו איתם מאירופה וכך התקבעו מושגים כמו 'הומור יהודי' במשמעות זו.[23]

גם סופרים ישראליים השתמשו בהומור. כש"י עגנון למשל מספר על איש הקונה עיזה חולבת, ומביא הביתה עז. ועמוס עוז מספר על המתאבד שירה באהובתו בסוסו ובעצמו, ובפרק הבא מתעורר בבוקר אחרי שלא פגע באף אחד מהם.. מאיר שלו מספר על עצמו כי הגיע להרצאה עם לק ורוד על אצבעות הרגליים המסונדלות אחרי שבתו הקטנה מרחה אותן כבדיחה.

ההומור היהודי כיום עריכה

לאחר קום המדינה, עם ההתאוששות מהשואה ומחורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, חלק מהמושגים והדמויות נותרו על כנם, כמו האמא היהודייה (שהוחלף בתרבות הישראלית ב"אמא הפולניה")[24][25] והם משמשים את הבדרנים היהודים המוכרים בעולם כולו.[26] חלק מהדמויות הייצוגיות מהבדיחות, כמו חזנים עשירים וקמצנים שאינם מוכנים לעזור לחבריהם העניים ולא מבינים את הרמזים העבים הנשלחים אליהם, נעלמו יחד עם המקצוע שלהם שהלך והצטמצם, ואינם עוד, אך נוצרו גם מושגים ודמויות מפתח חדשים, כמו נסיכה אמריקאית יהודייה (Jewish-American princess, ובקיצור JAP) מונח הלועג לבנות מפונקות ממשפחות יהודיות עשירות.[27] בישראל הושלך הלעג לעולים חדשים מארצות דוברות ערבית כמו המושג 'פרחה' כינוי לעג לשם נשי ממרוקו (במשמעות שמחה ופריחה) או המונח 'ערסים' עבור חבורות גברברים צעירים וקולניים ממוצא "מזרחי".[28] כמו כן נוצרו בדיחות על פוליטיקאים שאינם דוברי אנגלית כמו עמיר פרץ ודוד לוי.[29][30]

דוגמה להומור שעוסק במסורת ובמנהגים יהודיים הוא פולמוס לביבה – אוזן המן שנערך באופן שנתי כדיבייט בין אקדמאים באוניברסיטאות בארצות הברית.

הומור בתנ"ך עריכה

המחלוקת על קיומו של הומור בתנ"ך עריכה

בעבר נטען במחקר שאין הומור בתנ"ך כלל. לדוגמה הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד אמר כי "ההיעדר המוחלט של הומור בתנ"ך הוא אחד הדברים הייחודיים בכל הספרות".[31] בשנות השמונים נשאל אפרים סידון אם יש הומור בתנ"ך או בתלמוד והוא קבע שאין, ולכן צריך לחדש אותו ולהחיות אותו בצורה חדשה ושונה. מאוחר יותר יצר את הסדרה חצי המנשה.[32]

כיום מכירים בהומור הקיים בתנ"ך: בלעגנות והאירוניה הקיימים בסיפור שבמגילת אסתר שאת הנעשה שם אין להשיב,[33] של יוסף ואשת פוטיפר, בהומור שבתיאורים האירוטיים בשיר השירים, בהומור בשמות כמו מחלון וכיליון במגילת רות, בסיפור אתונו של בלעם, במשחקי ההגייה (נחש נחושת על נס, אין פתרון לבעל הלשון) ובמשחקי המילים (ויקו למשפט והנה משפח). חוקרים זיהו קומדיית מצבים ברחבי התנ"ך, מיציאת מצרים כולל עשר המכות ועד קריעת ים סוף. קומדיית המצבים נמצאת באופן בולט בסיפורו של בלעם בן בעור[34] ובסיפור שמשון המסתיים בחידה החוזרת אליו (מה מתוק מדבש ומה עז מארי?) ובוחנת אותו עם מלכודת הדבש של האהבה בה הוא לכאורה נתון.[35]

לאורך התנ"ך כולו באופן נרחב, מוצגת קומדיית המצבים בלעג לאלילים. בספר מלכים (א' יח כז) אליהו הנביא לועג לנביאי הבעל ו"מהתל" בהם. בתהלים (קטו ח) לועגים לאלילים בעלי הפה שלא מדבר והאזניים שאינן שומעות, ונוספת המשאלה: ”כְּמוֹהֶם - יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם! - כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם!” וישעיהו לועג לאלילים ברבות מנבואותיו.[36] כמו כן ההומור הדק משמש פעמים רבות להצגת "צדק פואטי" ו"נקמה מתוקה" לפי עקרון מידה כנגד מידה, ובו הרשע נופל בסופו של דבר בבור שהוא עצמו כרה, ואילו האיש שעמו הצדק ושפעל ביושרה לאורך זמן משפר את מצב החברה מטיב לעתיד וחי בשלמות עם מצפונו.[37] בתנ"ך יש גם הומור גרוטסקי ושימוש בגידופים וניבולי פה בעיקר בעת הצגת רשעים אלימים, ולעג על עמים העוינים לישראל, או שבטים עוינים לזה של המספר.[38][39][40][41]

סיפורי התנ"ך מלאים בביטויים ציניים עוקצניים ולעג מר סרקסטי, דוגמת: "...וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת ...וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו..." הנאמר על ידי אחי יוסף. ודברי מיכל בת שאול לדוד: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים!".[42][43] אפילו ספר איוב, המתאר טרגדיה נוראה של אדם היורד עד שפל המדרגה, מלא רמזים הומוריסטיים וציניים בהם איוב ורֵעיו 'עוקצים' זה את זה במרירות.[44][45]

בתנ"ך יש גם משחקי מילים רבים ולשון נופל על לשון.[46] לעיתים הנביאים משתמשים בצורה זו על מנת להדגיש את עניינם, או להנגיד חלק מסיים מדבריהם לחלק אחר.[47][48]

עם זאת פעמים רבות בתנ"ך מובעת הסתייגות גורפת משתיית היין המופרזת, הקשורה לצחוק בלתי נשלט.[49] הראשון מבין חמשת ספרי תהלים פותח במזמור: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב..."

קולות הצחוק המקראיים עריכה

בתנ"ך יש מספר רב של אזכורים לקולות שמחה המושמעים מפי אנשים, חלקם כתוצאה מהומור, וביניהם: שמחה, שחוק, צחוק - הדומים לשיהוקי הצחוק של ימינו, לצון, ליצות התלוצצות וצהלה - הקשורים לקולות צקצוק עתיקים, היתול, הלל, הוללות וגיל - הקשורים לצהלולים ויללות השמחה המושמעים בלשון ובגרון, חדוה, וחוד, חידה וחידוד, הוד ותודה - רעד דק (בארמית חד) של שמחה כשהשערות סומרות, וגם השמעת קול מהדהד וחוזר אליך. עוז, בוז, לעג, לעז והתלועעות - קולות גרוניים לעגניים. וגם רון ורינה, ורננה - קולות "נַה נַה" של שירה המושמעים ברי"ש גרונית ובשמחה (לעומת המיה, נגינה, וקינה - העצובים).

ההומור בספרות חז"ל עריכה

בדומה לסיפור אליהו ועובדי הבעל ישנם בתלמוד סיפורים על הלעג של רבי יהושע בן חנניה לחכמי אתונה בוויכוחים. לדוגמה:

”מציעתיה דעלמא היכא? זקפה לאצבעתיה אמר להו: הכא. א"ל: ומי יימר? - אייתו אשלי ומשחו!” (בכורות, ח',ע"ב).
תרגום: "(אמרו לו) אמצע העולם היכן? הרים את אצבעו, אמר להם: כאן. אמרו לו: ומי יאמר (שאכן כך הוא)? (אמר להם:) - הביאו חבלים ומדדו".

החכמים בתקופת המשנה והתלמוד לעיתים סנטו זה בזה וישנם גם סיפורים מבדחים רבים על ויכוחים הומוריסטיים בין בני המעמדות השונים.[50]

ההומור מתואר בתלמוד כשיטת הוראה להוספת עניין בעת דיונים בנושאים משמימים. ראשי הישיבות בבבל היו פותחים את דבריהם בבדיחה ואחר כך מרצינים:

רבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן. לסוף - יתיב באימתא. (תלמוד בבלי, פרק במה מדליקין, מסכת שבת)
תרגום: רַבַּה (האדון, כינויו של ראש ישיבת פומבדיתא בנו של רב נחמן) לפני שהתחיל ללמד נושא לחכמינו, אמר דבר המבדח, וחכמים צחקו. ואחר כך היה יושב באימה (כלומר ברצינות). מסופר גם על בדיחה שהשתמש בה רבי עקיבא על מנת להעיר את תלמידיו המתנמנמים.[51][52]

בדיון משפטי על תשלום נזקי ספסל שנשבר, כאשר ארבעה ישבו והצטרפו לספסל בזה אחר זה, נכתב שהאחרון חייב. אומרת הגמרא: כגון פפא בר אבא. ורש"י מסביר שהיה שמן ביותר. בעלי התוספות מתחילים בדיון מעמיק מה קורה אם השמן התיישב ראשון, ואחריו שלשה רזים במיוחד. מה קורה אם כולם שמנים במיוחד והאחרון יוצא דופן ברזונו ועוד כהנא וכהנא. אך המאירי מסביר כרש"י, וכותב שר' פפא, דיבר על עצמו, שאמר פפא בר אבא (תרגום: פפא בן אבא, הכוונה היא לר' פפא) ב"מלתא דבדיחותא" שנועדה להשאיר את הלומדים ערים.[53]

מסכת מגילה מלאה במצבים הומוריסטיים, כמו סיפורי רבי זירא (זעירא) הגוץ והמכוער, בעל ההומור העצמי, אשר ביקר במסיבת הפורים בביתו של הרב הראשי ליהודי בבל, המכונה "רַבַּה". הלה משתכר ודוקר למוות את רבי זירא. כשרבה מתפקח הוא מתפלל עליו ומשיב אותו לתחיה. בשנה שלאחר מכן רבי זירא מוזמן שוב לבית רבה, וכשהוא נשאל מדוע הוא מסרב להגיע, עונה: לא כל יומא אתרחיש ניסא. (לא כל יום קורה נס...).

גם בתלמוד ישנם משחקי מילים על חשבון לקות דיבור. לדוגמה השיחה עם רבי סימון (שמעון) בן מנסיא (מנשה): שור של הקדש שנגח שור של הדיוט – פטור.

וגם במשנה הראשונה במסכת בבא קמא, שנחלקו הראשונים מדוע בחרה המשנה דווקא בסדר זה לאבות הנזיקין, מבאר הרשב"ם (בתוס' רבינו פרץ), שבחרה המשנה את הסדר הזה מפני ש"לשון נופל על לשון".

משחק מילים נוסף בתלמוד, הוא:”ו"כי חולדה נביאה היא דידעא דהאידנא ארביסר"” ((פסחים,ט', ע"ב)). מלבד המשמעות בדיון, לפיו חולדה אינה יודעת תאריכים, המשפט מזכיר את חולדה הנביאה המקראית, שדווקא כן הייתה נביאה.

עם זאת תועדה גם מגמה של המעטה בהומור ונקיטת עמדה רצינית, הנסמכת על הכתוב במקרא, וכדברי התלמוד: כל ליצנותא אסירא, מלבד ליצנותא דעבודת אלילים. ובו במקום מנצל התלמוד את ההזדמנות להראות פרשנויות היתוליות למקראות שזה עתה דנו בהן, ולהשתמש ברמזים לניבולי פה כנגד האלילים.[54]

ההומור בימי הביניים - 'פרפראות' עריכה

פרשני התנ"ך עריכה

אחד מפרשני התנ"ך השנונים ביותר היה רבי אברהם אבן עזרא שהרבה ללעוג לפרשנים הקראיים, והשתמש במדרשי פסוקים באופן היתולי. כך כתב על אחד מהם:

רצה בן זוטא לעלות במעלות החכמה ונגלתה ערוותו עליו... וככה יקרה לכל מין, אשר בדברי קדמונינו לא יאמין".

על סמך הכתוב: (ספר שמות, פרשת משפטים) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. דין הקובע שעל העולים אל המזבח לעלות בְּכֶבֶשׁ שטוח בעל עליה מתונה, ולא במדרגות, כדי שהעלייה למזבח תיעשה בצעדים קטנים.

וכן בפירושו לפסוק "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ל"ה), כותב האבן עזרא שלא מצא חבר לשור אלא בן זוטא: "אמר בן זוטא כי 'רעהו' - תואר לשור, ולא ראה כי 'שור איש' סמוך הוא, וכן הוא 'שור רעהו'. ואין לשור רֵעַ, רק בן זוטא לבדו.

וכך בביקורתו על כותבי החרוזים בפיוטים הקדמונים ובראשם אלעזר הקליר, הוא תקף את הפיוט המתחיל בחרוזים: "ליראי יקפיל וחדשים יכפיל וליום זה פור הפיל ומציון ימלוך... וכתב בין היתר:[55]

ולמה רכב על פיל ואותו לארץ יפיל?
ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל,
והוצרך בהקיץ לפתור חלומו?
יהיה אומר:
לוחץ - יעפיל... להתנשא? - יפיל!
ורמי לב - ישפיל! ומציון - ימלוך!

מגידים, 'צדיקים' ודברי צחות עריכה

תפקיד המגיד בקהילה היהודית באירופה בשלש מאות השנים האחרונות היה מעמד של אדם אשר התמחה ב'דרשות' שבת ומועד, הכוללים בתוכם סיפורים מצחיקים או עצובים ופירושים מעניינים. אחד המפורסמים בהם היה המגיד מדובנא, רבי יעקב קרנץ, שאת רוב כתביו ליקט ערך והוסיף על דבריו אברהם דב בער פלאם. דברי המגידים באו ללמד את השומעים "לקח" ולהראות להם את דרך הישר. לדוגמה, על המילים בפרשיית שנת השמיטה שבפרשת 'בהר' בסוף ספר ויקרא: "...כי גֵרים ותושבים אתם עמדי".

"אם תרגישו עצמכם 'גרים ותושבים', בצניעותכם - אזי 'אתם עמדי', ואעזור לכם.
"אך אם אינכם כך? אף אני איני כך עמכם."[56]

בהקדמתו 'לספר המידות' סיפר פלאם כיצד באחד המקרים המגיד מדובנא שעמד לעבור לעיר אחרת אחרי תקופה ארוכה במקומו, אמר לבחור צעיר שלא יכנס לבית המדרש לשמוע את דרשתו. לאחר הפצרות הסביר שהדרשה תהיה נרגשת ומעוררת דמעות, וזה לא מתאים לבחור רגיש זה. הבחור זלזל בדברי המגיד, והגיע למרות האזהרה. חברו נקרע לגזרים מיד עם עליית המגיד אל ה'דוכן' ופניו הרציניות והעצובות, ואילו הוא עצמו החזיק מעמד כמה שניות אל תוך הדרשה כשפרץ לבסוף בבכי קורע לב. הבחור הובהל לבית החולים ובילה שם זמן רב במצב אנוש.[57]

מעתיקי ספרי המגיד מדובנא הבלתי מורשים[58] הרבו להוסיף בדיחות עממיות גם אם אין בהם כל קשר לפסוקים או תובנות מוסריות עמוקות.

רבים מהפירושים של ה'צדיקים' מתנועת החסידות מתובלים בקריאה מפתיעה של הכתובים ובאופן היתולי, ובספרות החסידית נקראו "דברי צחות": כמו פירוש הרבי מלכוביץ מייסד חצר חסידות העיירה סלונים:

”ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. פירוש: ויאמר (כלומר: כאשר אדם אומר ומבקש): "אלקים? יהי אור?!" - ויהי אור!”

אחד המפורסמים בכך היה הרבי מנחם מנדל מקוצק שאמר:

”'את ה' אלהיך תירא: את - לרבות תלמידי חכמים!' פירוש: גם תלמידי חכמים צריכים לירא את ה'”[59]

הומור ויהדות בימינו עריכה

במאמר על הומור במרוקו כותב אשר כנפו כי נהגו לעוות פסוקים באופן מגוחך, כך שאיבדו ממשמעותם. לדוגמה, במקום הפסוק:

וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ... תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ...

הם אמרו:

וברב גרונך תהרוס כרמך תשלח חרונך יאכלמו כרפס תביאמו ותטעמו בהר מחלתך.[60]

הרב עובדיה יוסף היה ידוע כמוסיף בדיחות וחידודים תוך שינוי קטן של פסוקי התורה או מאמרי התלמוד ושילובם בדרשותיו לפני הקהל, ובספריו, לדוגמה: שהאשכנזים יוצאים ביד רמ"א (= שזהו משחק מילים ביד יד רמה, כפסוק יצאו בני ישראל ביד רמה, לבין ר' משה איסרליש, שראשי תיבותיו הוא רמ"א, שעל פי פסיקותיו הולכים האשכנזים).[61]

הרב שלמה אבינר ידוע כמתבל דבריו תוך שימוש בפסוקים, וכך סיפר:

בתקופת ועידת מדריד ניסו ללחוץ על ראש הממשלה יצחק שמיר שישראל תתן את רמת הגולן לסורים תמורת הסכם שלום והוא התעקש ואמר לא!. שאלו אותו 'למה?'. והוא ענה 'ככה'.
ועל כך נאמר בתהלים: אשרי העם שככה לא.[62]

וכן בכמה מדרשותיו בעל פה, מבאר את חשיבות גיוס לצה"ל לקרבי שמחנך את האדם לרצינות, על ידי מסגרת קשוחה, ובכך הדור לא יוצא מפונק ועצלן, ובדרך מליצה הוא מודה בכך לערבים, ש"בזכותם", יש כוננות מתמדת בישראל. שעל כך נאמר "המעריב ערבים".

אפרים סידון, בהתלוננו על "מצב הנוער כיום" שאינו מכיר את התנ"ך ושונא את הלימודים בו בבית הספר, סיפר על הרצאה בה הקריא קטע פרודיה על קינת דוד ששילב בסדרה חצי המנשה: "הצלי ישראל על במותיך חלה, איך נפלו פירורים. אל תגידו: 'בגט'. אל תבשלו בחוצות אשקלון. פֵֿן תּשמחנה בנות פלשתים, פֵֿן תעלוזנה בנות הערלים". ובעוד הקהל המבוגר אשר כלל אמנים ידועים התמוגג מנחת הצעירים שאלו: מה מצחיק?[32]

לאורך השנים פורסמו פרודיות הלועגות לאמונות הדתיות דוגמת תוכנית הטלוויזיה ניקוי ראש, כיום גב האומה בו מעמידים למבחן שבועי את אלוהים, ודנים בהדתה. וארץ נהדרת שבה פינה קבועה כמו אסתי וראובן, המציגים זוג נלעג של חוזרים בתשובה.[63]

פרסומים בני ימינו בנושא הומור ויהדות עריכה

כיום ישנה התחדשות של הומור הקשור במסורת ובתרבות היהודית בקרב שומרי המסורת, באתרים כמו פרויקט השטו"ת בערוץ שבע, או "[ דוסים מצייצים]" בפייסבוק בהם מובאים חידודי לשון נוסח:

(על פרק "אשת חיל" בספר משלי המושר בערב שבת לפני הקידוש) יהונתן גרשוני: 'לפעמים "קמו בניה ויאשרוה" - זה אמא שפתחה חשבון פייסבוק'[64] בשבועון מוצ"ש של מקור ראשון ישנו כיום גם פינה קבועה ובה עיוות של מילות פסוקים, כפי שהבינו אנשים מהתפילה או הפיוט. דוגמת "בטחה בלב - בעלה". או "שקר רחל ואהבל לה יופי".

הסדרות חצי המנשה וכן היהודים באים הם סאטירה חילונית על התנ"ך והמסורת היהודית, וכן על הנרטיב הציוני הלאומי.

במשך כשנתיים התפרסם "עמוד מרכזי כפול" בעיתון מוצ"ש (למעשה עקיצה לעיתון העירום פלייבוי) ובו בדיחות בעיקר מילוליות של גיל סלוביק ואסף וול (שהיה ידוע בכינויו המרשתתי: 'גורנישט'). דוגמה לבדיחותיו: גורנישט הוא לא דמות שתכננה אותה ועדה. למעשה הוא בדיחה ספונטנית שיצאה משליט"א, לא יותר מזה.

דמויות הומוריסטיות: הרשל'ה, חכמי חלם וגיבורי הפורים-שפיל עריכה

חלק מסיפורי חכמי חלם - ספר משכילי הלועג לחצרות החסידיות המרובות שהיו בעיר זו, אשר נכחדה ברובה בשואה וכן סיפורי הירשל'ה מאוסטרופוליה, דמות מבדחת בחצרו של רבי ברוך ממז'יבוז' מתובלים בפסוקים ובדיחות.

הרשל'ה התחזה לרבי ברוך והלך במקומו לחקירה בבית הפריץ, אחרי שהרבי הואשם בלבישת בגדי המלוכה וכובע השיער המלכותי במהלך השבת. הוא נשאל ארבע קושיות, על מנת להוכיח את חכמתו והיותו ראוי להיות "בן מלכים" כפי שקרא לעצמו: (א) כמה אתה מכיר את ארצך ומה גודל האחוזה בדיוק? (ב) אם מבין אתה את העולם, מה משקלו של הירח? (ג) אם מכיר אתה בכבודי, כמה אני הפריץ חשוב? (ד) אם מבין אתה בבני אדם, מה אני חושב כעת?

ענה לו הרשל'ה:

אני יודע, אבל ירד גשם אתמול. אם תאמר לי בדיוק איזה שטח מן האחוזה התמלא מים, אוכל להגיד לך בדיוק מה גודל האחוזה שלך.
- נו באמת! אמר הפריץ, ענית לי כיהודי על שאלה בשאלה. בשאלה הבאה הזהר שלא לענות כך.
טוב. אמר הרשל'ה. בעניין הירח? הוא שוקל בדיוק כמשקל תפוח אחד. אם אינך מאמין לי, שקול אותו בעצמך.
בעניין כבודך, הפריץ, אתה חשוב יותר מאברהם אבינו!
- יפה! התפעל הפריץ, ושאל: איך הגעת למסקנה זו.
אתה חשוב יותר מאברהם אבינו שאמר: ואנוכי עפר ואפר. ומי לנו עניו כאברהם אבינו.
ובעניין מחשבותיך? אני יודע בדיוק מה אתה חושב. אתה חושב שאני הוא רבי ברוך ממז'יבוז' ואני איני אלא תלמידו הפשוט ביותר.

את המקור של המנהג היהודי המבדח לענות בשאלה על שאלה (למה יהודי עונה על שאלה בשאלה? למה לא?) יש התולים בתשובת קין על שאלת האל: "אי הבל אחיך?" בשאלה "השומר אחי אנוכי?"

 
"ויאמר אליו אדום, לא תעבור בי"

בעבר חוברו 'מסכתות פורים' 'תפילות פורים' ו'פיוטי פורים' היתוליים, המצרפים חלקים שונים מהתנ"ך ומערבבים את הסיפורים (או מחליפים מילה חשובה באחרת, כמו מים ביין. פרק שלם בספר המועדים בכרך על פורים הוקדש לבדיחות מסוג זה. גם כיום מתחברים מסכתות מסוג זה ובפורים תשע"ו (2016) פורסמה מסכת על המועמד לנשיאות ארצות הברית דונלד טראמפ.[65] תופעה זו קורית כיום גם בציבור החרדי.[66] בתשבצי היגיון עבריים מופיעות לעיתים הגדרות המרמזות לפסוק מהתנ"ך, תוך שהן נותנות לו משמעות שונה ממשמעותו המקורית. כך לדוגמה ההגדרה "הרמזור הדובר במדבר" (5, 4, 4, 2, 5, 2), שפתרונה הוא "ויאמר אליו אֶדום, לא תעבור בי" (במדבר, כ', י"ח), פסוק תנ"כי שבמקורו עוסק בדברי העם אדום. לעיתים ישנם המשתעשעים בגימטריה בתנ"ך, ומחפשים פסוקים בעלי ערך גימטרי שווה.

יחס המסורת היהודית להומור עריכה

יחס היהדות להומור היה מעורב מאז ומעולם. מצד אחד, ההתעסקות בהומור נחשב בעיני רבים לעניין של חול, שמתבטל לעומת דברי הקודש כגון לימוד התורה ומסיט את דעתו של האדם ממנו. עוד נאמר שההומור הוא בעצם לעג לחולשותיו של האחר ותו לא. מצד שני, היו רבים שאישרו את ההומור ואף עודדו אותו, כל עוד לא יבוא על חשבון ההלכה והאמונה באלוהים.

בעיני רבים ההומור נחשב להנאה ארצית (בניגוד לאלו השמימיות, הקשורות בקודש), ולכן התומכים בהומור נטו להיות התומכים גם בהנאות אחרות שקיימות בעולם הזה. היהדות מעודדת את השמחה לרוב, ובניגוד לדתות אחרות, משפטים כגון אין שמחה אלא בבשר ויין המעודדים את הנאות הגוף תופסים חלק משמעותי בתולדות היהדות. לעומת זאת, התומכים בהתנזרות מתנגדים להומור, בהיותו חלק מהנאות הגוף, הנחשבות להנאות "נמוכות" יחסית ברמתן הרוחנית.

בדחנים יהודים הופיעו בטקסים יהודיים רבים החל מימי הביניים ותיבלו אותם בהלצות ובבדיחות. בנוסף, הבדחנים גם הטיפו מוסר בדרכים קומיות, המאפשרות לציבור להתחבר אליהם בקלות. בדחנים כגון אליקום צונזר ומוטקה חב"ד מילאו תפקיד חשוב בתרבות היהודית לאורך שנים רבות. שיתופם בטקסים יהודים מעיד על קבלה של ההומור ביהדות.

חג הפורים נחשב לחג המעודד הומור. התחפושות ומנהגים כגון העדלאידע משלבים בתוכם הומור ושמחת חיים, וגם מנהגים מודרניים, כגון רב פורים מתובלים בהומור רב. פורים שפיל הוא דוגמה נוספת לכך, אם כי במקרים מסוימים ההומור מתגלגל לשפה נמוכה ולניבולי פה.

ההומור בתנועת ההשכלה עריכה

ספרים סאטיריים נכתבו בעבר נגד אנשי תנועת שבתי צבי, ספרים שלעגו לדבריהם והעמידו את השבתאים ואת הקבלה - שעליה נסמכו בעיקר, באור מגוחך.[67]

לעג לדמויות בסיפור שאינן מבינות את שקורה להן תוך טיבול בבדיחות הנשענות על קטעי תפילה ותלמוד משובשים ו"דרשות" מגוחכות, הם האמצעי העיקרי להבעת ההומור היהודי בספרות ההשכלה, שהרחיבה את הלעג לרחבי כל הכיתות היהודיות ובייחוד לשומרי המסורת.[68] עם התפתחות תנועת ההשכלה בגרמניה והתפשטותה במידה מסוימת גם ברוסיה, פולין ושאר מזרח אירופה, החלו להיכתב ספרי סאטירה לעגניים הן על הקהילות שומרות המסורת ובמיוחד נגד החסידים וחצרותיהם שנתפסו בעיני רוב המשכילים כנבערים מדעת וחשוכים במיוחד, בעקבות פרסום דברי רמבמ"ן (נחמן קרוכמל) על ביקורו בחצר המגיד ממזריטש שכונה "בער" (משחק מילים בין כיתוב שמו ביידיש ונבער מדעת חסר השכלה) בספר "דברי ימי ישראל" של צונץ בגרמנית.

טוביה החולב מאת שלום עליכם מציג יהודי נבער ונלעג המשלב בדיבורו פסוקים מעוותים שלא הבין עד תום, ובנותיו אט אט נוטשים את המסורת המשמשת למעשה רק אוסף אמונות תפילות. שלוש מתנות של י"ל פרץ הוא התרסה נגד התרפסות המון העם היהודי ופגיעה בעצמם כתוצאה מאמונתם באל חסוד ועושה צדק, ובכוח הרוחניות.[69]

המשך למגמות אלו אימצו סופרים מדור ההמשך כמו יצחק בשביס-זינגר וש"י עגנון, שתיארו גם הם מצבים מעוותים ודוחים אצל דמויות שומרות מסורת עלגות.[70][71][72]

בסיפור פשוט של עגנון יש דוגמה לשילוב סיפורת טראגית-קומית טיפוסית להומור היהודי, כהמשך לספרות ההשכלה: אחת הדמויות בסיפור עוזב בחיפזון את ביתו ובאותו הרגע "מתחדש לו חידוש, והבין מדוע הגאון רבנו מרוטנברוק היה אומר תפילת הדרך בביתו, עוד טרם יצא מן הפתח. אך מכיוון שהיו טרדות הדרך שלו עצמו מרובות, נשתכח ממנו חידוש זה ושוב לא ידע מה הביא את רבנו גרשום, מאור הגולה, למנהגו זה."

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: הומור בתרבות היהודית

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מאמר לדוגמה על מחקר מדעי בנושא הבדלי תרבות השחוק לצורך שיווק ופרסום (אנגלית, אתר הספרייה המקוונת JSTOR לספרות מדעית ומקורות
  2. ^ מה כל כך מצחיק - האבולוציה של הצחוק וחוש ההומור, מאמר של האנתרופולוג ד"ר גיל גרינגרוז (אתר הומו סאפינס - לקידום החשיבה המדעית)
  3. ^ כיצד לספר סיפור סמואל קלמנס (הוא מארק טוויין. אנגלית, אתר 'פרויקט גוטנברג')
  4. ^ רימונד סמוליאן, "כוכב לכת ללא שחוק" (אתר מכללת סטנפורד)
  5. ^ על הומור במלחמה ראו לדוגמה מחקר על שחוק מלחמה ומדיניות באיורון "סאן מאו מצטרף לצבא" מתוך הספר לא רק עניין של צחוק, מאוגוסט 2018, או מאמרה של פליציה אליוט קומדיה כמחאה
  6. ^ הומור יהודי אריה סובר, מאמר העוסק במגוון המחקרים על ההומור היהודי וסוגותיו (אנגלית, אתר רשומות ספרות ביבליוגרפיות אוקספורד)
  7. ^ נאומו הלעגני של רבשקה ב"יהודית" בספר מלכים
  8. ^ bh שיח השחוק המזלזל - ניתוח תגובות מקוונות בעלי גוון של שנאת ישראל סימון וויבר (אנגלית, הירחון לחקר השחוק, אתר דה גרויטר)
  9. ^ רבנים לחוצים והלעג לשאינם רבנים, בין רבני פרס לארץ ישראל עמ' 87, ריצ'רד קלמין (באנגלית)
  10. ^ הומור וסאטירה: מבחר מיצירות אברהם אבן עזרא יהודה אלחריזי ועוד משה גרנות, תשל"ה (כרטסת הספרייה הלאומית)
  11. ^ הפורים שפיל, עיונים בתיאטרון היהודי העממי, אהובה בלקין, מוסד ביאליק 2002 (אתר סימניה
  12. ^ ד"ר מירי יוסוב-שלום, ‏ההומור היהודי-היידישאי והתיאטרון במזרח אירופה(הקישור אינו פעיל, 23.9.2020), באתר "דעת", מתוך: לימודים: כתב עת וירטואלי לענייני חינוך והוראה 7, תמוז תשע"ג
  13. ^ בני מר, למות מצחוק, להיוולד בבכי, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2004 – על מחזמר חדש של תיאטרון יידישפיל הממשיך את תרבות ההומור היידי
  14. ^ עיבוד מבדיחה בספר החידוד והבדיחה של דרויאנוב
  15. ^ הרב יונה מגירונדי שמותר ואף רצוי "להשתעשע" בתורה: "וכשאתה מייגע את עצמך בתורה, השתעשע בה! שמצינו שאמרה תורה: (בספר משלי) "ה' קנני ראשית דרכו... ואהיה שעשועים יום יום... ", הנה לך, כי ה' ברוך הוא היה משתעשע בה, ויש לך לעשות כן, וזהו שנאמר: (בהמשך הדברים) "משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם", רוצה לומר, כאשר הייתה התורה שעשועים להקב"ה קודם יצירת העולם, כן תהיה משחקת בתבל אחרי שנברא העולם, ושעשועים לבני אדם" (ביאור למסכת אבות ב יד)
  16. ^ הרבי מקוצק לימד על פרשת כי תצא ופירוש רש"י: כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' אלהיך בידיך - רש"י: במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והסביר זאת כך: מיהו אויבך? היצר הרע. כי תצא למלחמה בו, הוא בידיך, ומותר לך לשבש את הפסוקים כאוות נפשך. אך במלחמת הרשות, כשאתה דן בהלכות כמו הלכות שבת ואיסור הטלטול בין רשות היחיד ורשות הרבים? אז "הכתוב מדבר". (שיח שרפי קודש, כי תצא)
  17. ^ ספר לי פעם אחת בדיחה שלא קשורה בנו היהודים? טוב. שני גויים גמורים נפגשים ברכבת. האחד אומר לשני: שמע לבן שלי יש בר מצווה ו... (עיבוד מתוך דרויאנוב)
  18. ^ הגדרת הומור יהודי ארבעת המגדירים של הומור יהודי. (אנגלית, אתר: הלימוד היהודי שלי)
  19. ^ http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Cinema קולנוע] (אנגלית, האנציקלופדיה היהודית ייבו)
  20. ^ על מחקרו של מיכאל ברונסקי [1=https://clags.org/articles/on-the-double-the-hidden-queer-and-jewish-career-of-danny-kaye/ הסתרה בתוך הסתרה - על מישרתו הכפולה של דני קיי כיהודי וכאשה בגופו של גבר] (אנגלית, אתר המרכז לחקר להט"ב)
  21. ^ World Film Directors, כרך 1, עמודים 291–292, "סרגיי מיכאלוביץ' אייזנשטיין"
  22. ^ ספר הבדיחה והחידוד באתר פרויקט בן-יהודה
  23. ^ שאלה מוסרית מתוך הפרק "הומר יהודי, או: הרב קרוסטופסקי, הליצן לא נופל רחוק מהעץ" - משפחת סימפסון (יוטיוב)
  24. ^ האמא היהודיה בוויקיפדיה באנגלית
  25. ^ רבקה מיכאלי ויוני חן: אמא פולניה התוכנית 'פעם אחת', הטלוויזיה הישראלית לשעבר (יוטיוב)
  26. ^ קטגוריה: בדרנים יהודים רשימות של בדרנים יהודים מן המערב (אין רשימה של אלו בברית המועצות לשעבר, ברוסיה ומזרח אירופה אף שגם שם צאצאי היהודים המשיכו במסורת זו) בוויקיפדיה באנגלית
  27. ^ הגדרת נסיכה יהודיה אמריקאית (אנגלית, אתר מילון השמועות)
  28. ^ המילה ערס באנגלית פירושה עכוז, ועל כך לעגו עולי ארצות הברית בסרטון כביכול של הנשיונל גאוגרפיק המציג את 'הפראים המקומיים'. (הסרטון פורסם בתוכנית ארץ נהדרת, אנגלית עם כתוביות בעברית, אתר יוטיוב)
  29. ^   גדעון לוי, פרענקים וערבושים, באתר הארץ, 25 בפברואר 2016
  30. ^ מנהיג החזבאללה חסן נסראללה לועג לעמיר פרץ
  31. ^ האנציקלופדיה למדעי ההומור עמוד 425 (אתר ספרי גוגל)
  32. ^ 1 2 הרצאתו של אפרים סידון
  33. ^   איתמר גרינולד, מגילת אסתר כטרגדיה יוונית קלאסית, באתר הארץ, 18 במרץ 2016
  34. ^ ספר בלעם, אלכסנדר רופא, קרית ספר, ה'תש"ם
  35. ^ אביע חידות מני קדם חידות וחלומות-חידה בסיפורת המקראית, יאיר זקוביץ (אתר הוצאת עם עובד)
  36. ^ הלעג לאלילוּת בישעיהו יאיר הופמן (ספרית מט"ח)
  37. ^ מידה כנגד מידה בסיפור המקראי יהונתן יעקבס, תשס"ו (אתר הוצאת כותר של מכללת הרצוג
  38. ^ "הוציאום ונדעם" - בפרשת סדום ועמורה, רצח עגלון מלך מואב השמן, "השלום לך?" - תיאור יהוא בן נמשי המטורף, "בן נאוות המרדות..." - רדיפות שאול המלך אחרי דוד, "קטני עבה" - בנאום רחבעם, "דעו מה תעשו" בסיפור פסל מיכה ועוד.
  39. ^ תורת אי האלימות במסורת היהודית יזהר טל, על פי הרב אהרן תמרת (ספרית מט"ח) על פי מאמר זה, סיפורי התורה והוראותיה מורים שאין לנקוט בנקמנות
  40. ^ תות בימי בית שני: צדוקים, פרושים ואיסיים הפרופסור דוד פלוסר, (אתר מט"ח) לפי מאמר זה הנוצרים הראשונים הבדילו את עצמם מן הפרושים לכאורה בכך שאימצו גרסה לפיה אל לאדם לנקוט בנקמנות, ואף לא לשאוף לנקמה, אך בסופו של דבר גם הפרושים נקטו בעמדה זו.
  41. ^ על הספר: הגנת האנושות - מתי השימוש בכח מוצדק ומדוע מאת ג'ורג' פלטשר עם ינס דוד אוהלין 2008, בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. (מאמרו של אנדר ביגבי משנת 2009, אתר הארגון לאתיקה ועניינים בינלאומיים, מיסודה של מכללת קרנגי)
  42. ^ רשימה ארוכה של מאמרים ציניים בתנ"ך נרשמה בידי חוקר המקרא אראל סגל באתר הניווט בתנ"ך)
  43. ^ על העצלנים נאמר בספר משלי:
    אָמַר עָצֵל: שַׁחַל בַּדָּרֶךְ! אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת!
    הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ.
    טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת - נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו!
    חָכָם עָצֵל - בְּעֵינָיו, מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם!
  44. ^ איוב לאליפז אחרי שזה אמר לו: קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ?, וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה? ואיוב עונה: אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם, וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה? גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם! לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם! וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה? שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ - אֶהְיֶה? קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ - וַיַּעֲנֵהוּ? שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים!
  45. ^ צחוק טראגי עצֵב - הצחוק כהתקוממות בספר איוב יולינה קלאסנס, אוניברסיטת סטלנבוש, דרום אפריקה, פורסם בירחון לביבליה ולתאולוגיה (אנגלית, אתר Sagepub לספרות מדעית ומקורות אמינים
  46. ^ בהקשר עם כבדות לשונו של משה והגמגום כתובים הביטויים "שלח נא ביד תשלח", "גם תמול גם שלשום גם מאז דברך אל אדוני", "פקוד יפקוד אתכם מזה" המושמים בפיו, ועוד דומים להם. כך גם בפרשית הנחשים בסוף פרשת חקת שבספר במדבר: וְהָיָה - אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ? וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת - וָחָי.
  47. ^ "ויקו למשפט והנה משפח". "צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם" וכדומה.
  48. ^ תנ"ך בעברית פשוטה מאמרו של רוביק רוזנטל נגד הפשטת הביטויים הקשים מצורתם המקורית והנחלת התנ"ך בעברית עכשיוית. 11 בספטמבר 2008, מקור ראשון (פורסם באתר אנרגי)
  49. ^ פתגמים רבים בספר משלי מעמתים את החכמה עם ההתלוצצות חסרת המטרה והמרושעת, הלועגת לאומללותם של אחרים. כך השתיין מתואר שם: (משלי פרק 20)
    לֵץ - הַיַּין! הֹמֶה - שֵׁכָר! וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ - לֹא יֶחְכָּם.
    נַהַם כַּכְּפִיר! אֵימַת מֶלֶךְ! - מִתְעַבְּרוֹ? חוֹטֵא נַפְשׁוֹ.
  50. ^ שמעון (שמקו) אל עמי, בדיחות עם זקן: סצינות מסיינפלד בגמרא, באתר ynet, 9 באוקטובר 2011
  51. ^ הראי"ה קוק בספרו עין איה הרחיב על שיטת הוראה זו ומשמעותה ברובד נוסף, מֵעֵבֶר לרובד הטכני
  52. ^ רבי עקיבא ראה שתלמידיו מתנמנמים כשלימד את הכתוב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" אמר: 'הייתה יולדת שישים רבוא בקרס אחת!' קפצו התלמידים, התעוררו ושאלו: מה?! ענה להם: יוכבד ילדה את משה רבנו ששקול כנגד כל ששים רבוא...
  53. ^ שיטה מקובצת, על בבא קמא י, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
  54. ^ תלמוד בבלי, פרק 'הקורא עומד' במסכת מגילה: שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לגוי: 'שקליה לעבודת כוכבים, ואנחיה בשין תיו שלו'. מותר לו לבן-ישראל לומר לנכרי: 'קח את האלילים שלך, והנח אותם בתוך השי"ן תי"ו שלך, וזאת לומדים מדברי ישעיה: ...כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ: נְעָרִים וּזְקֵנִים, עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת - עֶרְוַת מִצְרָיִם!
  55. ^ אלעזר הקליר (אתר דעת)
  56. ^ אהל יעקב מהדורת מזריץ', בהוצאת בן המגיד יצחק קרנץ, פרשת בהר
  57. ^ הקדמה לספר המידות (של המגיד מדובנא) אברהם דב פלאהם (אתר היברובוקס)
  58. ^ על פולמוס המקוריות וזכויות היוצרים של פלאהם ניתן לקרוא כאן: הגנבה הספרותית מכתביו
  59. ^ שיח שרפי קוצק
  60. ^ הומור במרוקו(הקישור אינו פעיל, 23.9.2020) אשר כנפו (אתר 'ברית קודש)
  61. ^ בין גדלות לפשטות - קוים לדרכי מנהיגותו של הראשון לציון הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א רמי ברכיהו (אתר קאווע שטיבל)
  62. ^ שתי הסגולות של יצחק שמיר ז"ל (אתר ספרית חווה)
  63. ^ אסתי וראובן מציגים: הצום היחידי בו אפשר לאכול ולשתות, באתר ‏מאקו‏, 4 בפברואר 2016
  64. ^ קמו בניה ויאשרוה קבוצת 'דוסים מצייצים'
  65. ^ מסכת הדונלד אתר כיכר השבת.
  66. ^ לדוגמה: המן חלבי או בשרי (מאמר באתר הניווט בתנ"ך)
  67. ^ ששש
  68. ^ לוי הייתי רוטשילד - ספרות, הומור ודמגוגיה(הקישור אינו פעיל, 23.9.2020) יוסף (ג'פרי) סאקס, על שימוש ההומור ככלי בספרות ההשכלה. (פורסם במקור באתר עונ"ש - עונג שבת, נשמר באתר התיעוד DokuPDF)
  69. ^ פרודיה והגיגוגרפיה - סיפורים חסידיים-כביכול של י"ל פרץ(הקישור אינו פעיל, 23.9.2020), זיו פרידן (דפים אישיים, א0תר אוניברסיטת סירקרוז)
  70. ^ ]https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/02005_files/02005213.pdf הגשר הרעוע של עגנון ומדעי דת התרבות] (אנגלית, ספריית אוניברסיטת אוהיו)
  71. ^ העל-טבעי והעיוות המזוויע בכתבי בשביס זינגר עבודה לדוקטורת, אוניברסיטת דלהי בהודו (אנגלית)
  72. ^ על ספריו האחרונים של בשביס זינגר דוד סיד. מאמר על בחירותיו של בשביס-זינגר בסיפורת שדמויותיה הן מן ההומור היהודי הטיפוסי, השלומיאל והשלימזל וכדומה והעיוות הגרוטסקי שבכתביתו (אנגלית, אתר הוצאת ויילי, בספריה המקוונת העולמית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הומור_בתרבות_היהודית&oldid=37996349"